» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים בנובמבר 2005       חזור

לך לעזה
מאת: שי להב

ההוצאה: מעריב הספר מתאר את קורותיה של חבורת נערים פוצ'ואית כמעט, על רקע המציאות ההזויה של האינתיפאדה הראשונה בעזה- אבנים, התעללות, השפלות ורצח הדרים בכפיפה אחת - ובאופן מנותק רגשית כמעט- עם זיונים, הווי צבאי, אחוות גברים, רוק ישראלי וכדורגל. [הפועל חיפה אם לדייק]. פוסט-טראומה כלל דורית? צלקות שייחרטו בנפשותיהם לעד? מציאות בלתי אפשרית? קראו לזה להילחם או לטבוח: היציאה מעזה - כמו גם יום הכיפורים העומד בפתח - מאפשרים לנו לבחון את עצמנו פנימה ולפתוח בחשבון נפש נוקב בנוגע לטראומה שהבאנו על ראשנו כשנשלחנו "לבצע את המשימה".

כך פותח שי להב- בן גרעין נח"ל מחזור פ"ח - את מסעו האודיסאי ברחבי סמטאות עזה הבוערות בשלהי שנת 87, a.k.a "האינתיפאדה הראשונה". זה מתחיל ככה, ואתם יודעים בדיוק איך זה נגמר:

"...אבל אותי הסכנה דווקא מחרמנת. אחרי תחמון מרהיב ששיפצר לי את הפרופיל לספרות תשע ושבע, שבתי אל הבניגע שלי. מעכשיו אני והם כתף אל כתף, דוהרים בסמטאות. נשכב יחד במארבים, נזרוק אבנים על עכברושי הענק של ג'בליה ונדבר על זיונים. מעניין אם מתחת לכל הרעלות האלה יש ערביות כוסיות. אלוהים כמה שאני מיוחם. ביציאה הבאה אני מסתער על שירי. ללא מורא, וללא רחש חשדות ודבר אשם. אולי הסטטוס החדש, חייל קרבי מפואר, ימוטט את חומות יריחו שהקימה סביבה... בסדר, אז היא נורא מתקוממת מהכיבוש ומ'העוולות שאנחנו עושים לפלסטינים,' אבל בחורה, כל בחורה, לא יכולה להישאר אדישה לנוכח חייל השב משדה הקרב."

שי להב הוא עורך, מבקר מוזיקה, מגיש בטלוויזיה ואוהד שרוף של הפועל חיפה. ב"לך לעזה" הוא מביא את סיפורו האישי ואת סיפור התבגרותה של חבורת נערים מלוכדת, מלאת אידיאלים א-לה מחנות העולים, על רקע מאורעות התקופה.

כל מי ששירת אי פעם בצבא ההגנה לישראל יזהה מיד את המראות, הריחות, ההדחקה, האבק ואבק השריפה.

באדיבות הוצאת מעריב אנו מביאים לפניכם
שלושה פרקים מתוך הספר

פרק 4: עוד שבת של כדורגל
אחת בצהרים, יום שישי. התפילה במסגד הקטן של מחנה הפליטים חאן יונס עומדת להסתיים. אלוהים, אלוהי הכדורגל, עשה שיהיה פיזור קל ומהיר! אנא ממך, סדר לנו היום מואזין אנמי, שלא יצליח להלהיט את הרוחות! בעוד פחות מעשרים וארבע שעות תישמע שריקת הפתיחה באיצטדיון האולימפי של מינכן. נבחרות הולנד וברית המועצות יעלו אל כר הדשא בדרך למלחמת עולם. גמר אליפות אירופה בכדורגל. כידוע לך, כבודו, היום הוא היום הרגיש ביותר בשבוע. בעוד דקות ספורות ייצאו אלפי מאמינים מהמסגד, וכל עימות קטן, כל מצמוץ מיותר, עלול לעלות לנו בלילה לבן, וגרוע מזה, בהחמצת המשחק. הטלוויזיה המצ'וקמקת באוהל השק"ם היא היעד. התפילה היא המוקש. יום שישי, אתה יודע, יש בעיר מסיבה. אז שרק לא יחגגו על התחת שלנו. בינינו, בדרך כלל אין לי בקשות מוגזמות מדי, ולראייה - אני אוהד הפועל חיפה.

"אז מה בדיוק ההיגיון בלעמוד להם מול העיניים דווקא כשהם יוצאים מחוממים מהמסגד?" אני שואל. "ומה ההיגיון בלחפש פה היגיון?" עונה איתי. "בורלא, אתה מאכזב אותי. עוד לא למדת כלום, אה? מה ההיגיון בלצעוד עם כומתות על הראש כשזורקים עליך אבנים? ומה ההיגיון בלהכריח זקן בן שבעים למחוק כתובות שריססו ילדים?"

"ומה ההיגיון בלשמוע אותך מזיין ת'שכל במקום להשאיר אותך לשמור בבסיס?" מסכם פרנק. הופה, שער המסגד נפער לרווחה. הגענו למבחן האולטימטיבי. עשרה חיילים עם כומתות בצבע ירוק פלואורסצנטי על הראשים נועצים מבט באותה נקודה. השבח לאל ולמראדונה נביאו! זרם הולך ומתעבה של מאמינים קולח במתינות מתוך השער. הם פוסעים באטיות, ללא סימנים של זעם קדוש. אני מסמן באצבעותי "וי" לגילרון, שעומד בקצה הרחוב. סו פאר, סו גוד.

"הכי מפחיד אותי המיכאלצ'נקו הזה," אני מהרהר בקול. "יש לו שמאלית קטלנית, לממזר הרוסי." "גם השמאלית שלך לא רעה בכלל," אומר יוחנן. "לפי מה שראיתי בסיור ערב אתמול, 'תה יכול להשתלב יפה בנוער של אליצור שאטי."
"למה? מה קרה בסיור?" שואל איתי.
"החבר שלך פה נכנס טוב-טוב לעניינים של ליל הבדולח," יוחנן מסביר. "בעט... עם כל הלב." בשבועות האחרונים עוברים תושבי שאטי סדרת חינוך. כל יום של התפרעויות עולה להם בלילה של הרס וחורבן. עם בוא החשיכה אנחנו יוצאים לרחובות, ואז מנתצים, בפקודה, את פנסי הרחוב הנמוכים במיוחד של המחנה, שמשות של מכוניות וכל דבר שמתרסק במגע עם אלת עץ כבדה. בפעמים הראשונות העדפתי להשאיר את העבודה לאחרים. הוונדליזם המאורגן הזה לא הסתדר לי, וכשאיתי הדביק למצעדי ההרס את התואר "ליל הבדולח," חלפה בי צמרמורת ועשיתי הכל כדי להימנע מלצאת אליהם. אבל אתמול בערב משהו השתנה. אולי זו האבן שחטפתי בצוואר מיד כשנכנסנו למחנה. אולי זו היציאה שלי, שבוטלה ברגע האחרון אחרי שלא התעוררתי למסדר הבוקר. בכל מקרה, גוש סמיך וצורב של עצבים רבץ לי בעומק הגרון. לחץ, עקץ, גישש את דרכו החוצה.

"להב, תן פה מכה לפנס!" הורה לי פלורנטין המ"מ עם כניסתנו לסמטה.
"אה... אני לא מספיק גבוה. איפה דודו?"
"להב, אני אמרתי לך לגמור על הפנס הזה!" פלורנטין הגביר דציבלים. היה ברור לי שאני במבחן. רציתי לרצות. הנפתי את האלה שצוותה לכל חייל בלילות הנקם, והלמתי בכל הכוח. בוםםם!!! רעש עז של זכוכיות נשברות היכה באוזני. פנס הרחוב כיבה עצמו לדעת, ואני עמדתי מולו מהופנט. היה משהו משכר בצליל הזה. בתחושת העוצמה. לפני שהספקתי להגיד "אריאל זילבר," כבר מצאתי את עצמי בראש הטור, הולם, חובט ומנתץ בתאווה.

"תן להם בראש, בורלא!" שמעתי את דודו מאחורי.
"יפה מאוד! כשאתה רוצה אתה יכול!" חיזק פלורנטין מהאגף הימני.
היה גוון חדש בקול שלהם. נדמה לי שקוראים לזה הערכה. פאחחח! האלה שלי פוצצה בקול רעש גדול שמשת חלון בחזית אחד הבתים. "מה אתה עושה? השתגעת?" רץ פלורנטין לעברי. "אנחנו לא אמורים לשבור חלונות של בתים! רק של מכוניות!".

נמלאתי אימה, אבל המפקד הנערץ שלי, האיש שאינו משחרר ולו שביב של רגש מפני הספינקס שלו, הביט בי בארשת שביום בהיר במיוחד היתה יכולה להתפרש כחיוך, ולפני שהספקתי להתאושש, אף צ'יפח את כתפי בעוצמה. "לא נורא, לא נורא, טעות. אני דווקא אוהב את ההתלהבות הזו. האמת היא שקיוויתי שמתחת לכל ה... חנוניות הזו מחכה איזה גבר שמת לפרוץ החוצה," הוא אמר. "יאללה, בואו נרוץ לסמטה הבאה לפני שהדיירים פה יתחילו לעשות בלגן."

כשיוחנן מספר לאיתי על אירועי הלילה הקודם, הם כבר לא נראים מלהיבים כל כך. "סחתיין עליך, בורלא," מחייך איתי. "בקצב הזה, תוך חודש אתה כבר מוציא עין לילדה. ברכותי!".

"יאללה-יאללה, איתי," נחלץ פרנק לעזרי. "אפשר לחשוב שאתה קדוש. מה, לא פתחת ת'ראש לילד ההוא מג'בליה?"
"מה אתה רוצה, תפסתי אותו על חם זורק עלינו סלע," איתי נבוך. "חוץ מזה, הוא לא היה ילד."
"נכון," מסכם פרנק. "בן עשר בעזה זה כבר לא ילד."
"אז מתי בדיוק מתחיל השידור?" גילרון, שמצטרף אלינו, משנה את נושא השיחה.
"שתיים עשרה השידור, שתיים עשרה וחצי המשחק," אני עונה. "מה עם חוליט, מישהו יודע? הוא פצוע בסוף, או לא?"
"מאיפה לנו לדעת?" צוחק יוחנן. " גילרון, אולי תבדוק בקשר? 'לכל הכוחות, לכל הכוחות'," הוא סותם את אפו באצבעותיו כדי להפיק צליל של מכשיר קשר. "'האם גפרורון חוליט יוצא היום לסמ"ך? אני חוזר, האם גפרורון חוליט יוצא לסמ"ך?'"
"קטעים איתך," אומר גילרון במבט מהורהר, שכבר למדתי לפרש כארשת טרום-תחמון. "תגידו," הוא זורק, וכולנו נדרכים. "אכפת לכם שהלילה אני אשמור לפני אחרון?"
רגע-רגע. יש כאן מלכודת, זה ברור. הרי מדובר במשמרת השנואה מכל, זו שבסיומה נשארת רק שעה ברוטו עד להשכמה - שעה אבודה מבחינת השינה. אז למה הוא מתנדב? איפה הקאץ', לעזאזל?
"התשובה היא לא," פוסק איתי.
"למה?" גילרון נראה כמעט מופתע, "הרי כולם שונאים את המשמרת הזאת!"
"לא, ודי. לא יודע מה הקומבינה ש'ך הפעם, וגם אין לי כוח עכשיו לחידות חמיצר. נו, מה קורה? שייצאו כבר מהמסגד המזורגג."

פתאום יורד לי האסימון. גילרון חישב שאם הוא ישמור לפנות בוקר, השמירה הבאה שלו תיפול הרבה אחרי המשחק. הוא הציע את המשמרת הלפני אחרונה כפיתיון. "לא יודע אם חוליט עולה," אני מנסה לפייס את התחמן, שפרצופו החמיץ. "אבל אני סומך על ואן-באסטן שיבקיע שניים גם בלעדיו. הופה, תראו שם," אני מחווה בסנטרי לעבר ילד כבן שבע שמתחיל לרסס על הקיר מעבר לפינה משהו אדום שאמור להפוך בסופו של דבר לדגל אש"ף. "הוא שלי!" צועק גילרון ופוצח בריצה מהירה לעבר הסכנה לבטחון המדינה. הילד מפנה אליו את ראשו, אבל לפני שהוא מספיק לחשוב על נתיב הימלטות, פוגש אגרופו הקמוץ של גילרון באפו. הילד מדמם וצורח.

"מה נהייה?" פרנק מתקרב לעברם, כועס. "סטירה על הלחי זה כבר לא מספיק טוב?" הוא שולף פלנלית מהכיס ומנגב את אפו של הילד, שמביט בו בפחד, רועד כולו. "עכשיו, רוח פיל'בית !" הוא מצווה, "ופעם הבאה, מצייר רק דגל ישראל. נעם ?"

"יודע איך לצייר?" מתערב יוחנן. הוא אוחז בגופו המכווץ של הקטין, מוליך אותו לעבר הקיר ומכוון את ידו הימנית כך שתרסס מגן דוד.

"תביא לי את זה רגע," אני מתלהב ונוטל את המיכל. כעבור שניות ספורות מופיעה, בצד מגוון רחב של סיסמאות אנטי-ישראליות, גם הקביעה המופרכת "הפועל חיפה אלופה!" אדום על גבי אפור.

"יופי, בורלא," צץ איתי מאחורי גבי. "אתמול שברת חלון, היום טינפת קיר. עוד תוציא פה דוקטורט בוונדליזם".

"כולם אחרי!" זועק לפתע הגמד המרושע, המכונה גם מפקד המחלקה שלנו, שמגיע בשעטה מכיוון הג'יפ החונה בקצה הרחוב. "פרנק, תדאג שכולם ייצמדו אלי!"

"מה קורה?" אני שואל תוך כדי ריצה, ולא נענה. "נו, מה קורררההה?" קולי עוטה גוון היסטרי סמיך. "גילרון, שמעת משהו בקשר?"

"קרה משהו במסגד המרכזי במחנה," הוא מצליח לסנן מבעד להתנשפויות. "משהו עם אקדח, מילואימניק. לא הבנתי."

ססאמו המילואימניקים האלה. רק הגיעו לגזרה ודפקו לי את הגמר. אנחנו רצים בטירוף בתוך סמטה צרה, ובסופה חוברים לשתי המחלקות האחרות של הפלוגה. פלורנטין המ"מ וירמי המ"פ מדברים, ואנחנו משיבים לעצמנו את הנשימה. "תקשיבו לי, ותקשיבו לי טוב," קולו הצרוד והדרמטי של ירמי המ"פ, המשווה לכל אמירה טון של נאום יציאה למלחמה, מרעיד את קירות מחנה הפליטים. "לפני רבע שעה קרה פה משהו חמור. חמור מאוד!"

"איזה גבר זה, הא?" ממרפק אותי איתי, ספק בציניות, ספק בהתרגשות.

"אחד המילואימניקים שהגיעו השבוע החליט לשחק ברמבו. הוא ירד מהנון נון בלי אישור והתחיל לרדוף אחרי ילד שזרק עליו אבנים, אבל באמצע הריצה האקדח שהיה תקוע לו במותניים התעופף ונפל על המדרכה. הוא הספיק לראות בחור צעיר שהרים אותו ורץ איתו לכיוון המסגד הראשי של המחנה. הכוח של המילואימניקים התחיל לרדוף אחריו, אבל הבחור הספיק להגיע למסגד. עכשיו הוא מתבצר בו. אנחנו צריכים לצמצם לשם במהירות לפני שיתחיל בלגן."

אקדח קטן אמנם לא מהווה איום על קיומה של ישראל, אבל בחאן יונס של קיץ 88' כל זיק יכול להדליק את האזור כולו. פרשת האקדח, כפי שאנחנו מבינים מיד, היא כבר מדורת ל"ג בעומר. עבור המקומיים, שהספיקו לשמוע על האירוע המסעיר ברשת הקשר הפרטית שלהם - קריאות שמחה שעברו בין הגגות - מדובר בלא פחות מהישג הירואי. הם מנצלים את ההזדמנות, ומקדמים את כוחות צה"ל הזורמים לעבר מקום ההתבצרות בהפגזה ארטילרית של אבנים, בלוקים וכל אובייקט בר השלכה.

המחלקה שלי עושה את דרכה לכיוון המסגד הגדול בתוך רחוב צר ונטול מחסות. כולנו מספיקים לעטות את הקסדות המיוחדות נגד הפגנות, אבל רוב חלקי הגוף נותרים חשופים. מכל גג באזור מושלכים עלינו לבנים אימתניות. אחת משפשפת את מפשעתי, ורק בדרך נס לא לוקחת כמה סנטימטרים למטה ומפצחת את אגוזי.

"יוחנן, תן גומי!" שואג פלורנטין.
"לאן בדיוק?"
"למעלה! כמה שיותר!"
בוםםם! הרחוב כולו רועד. אבל מימטר הבלוקים נמשך, אפילו מתעצם. "שניתן גז?", צועק פרנק. "לא, גאון, זה יחנוק גם אותנו," מרעים פלורנטין. "קדימה, תנו את הספרינט הכי עצבני שלכם! חייבים להגיע במיידי להצטלבות!"

אנחנו פוצחים בריצה מטורפת. עכברים מורעלים, ג'וקים מסוממים, יו ניים איט, רק לא חייליו הגאים של צבא ההגנה לישראל. והפאניקה הברורה שלנו מגבירה את ההתרגשות על הגגות.

בקצה הסמטה אנחנו נתקלים בכוח השני של הפלוגה, בפיקודו של ירמי, ששעט למקום דרך סמטה אחרת. בתוך שניות ספורות מתברר גודל הטעות - אנחנו כלואים, כמה עשרות לוחמים, בתוך רחבה שתחומה מכל עבריה במבנים בגובה שתיים או שלוש קומות. מולנו, במרחק של כעשרים מטר, מתגודדים עשרות פלסטינים נלהבים ומיידים בנו אבנים בכינון ישיר. "אין מו-צא, במרחב חסום!" אדם שר לי בראש, ומשחרר אצלי חיוך שאינו הולם את הנסיבות. "אין מו-צא, זה מבוי סתום!" לגמרי. ממטר האבנים כבד מנשוא, ומספר הלוחמים עולה בהרבה על מספר מקומות המחסה. עוד ועוד חיילים חוטפים סלעים מטווח קצר.

"ממש חיזיון תנ"כי!" צווח לי איתי באוזניים. "אלוהים מפגיז אותנו באבני ענק בגלל חטאינו!"

"מה אכפת לי מאלוהים, רק שלא ידפקו לי ת'גמר," אני צועק חזרה, ונענש מיד. בומבה אדירה מטלטלת לי את הקסדה. מעוצמת הפגיעה אני עף אל הקרקע, אבל מתאושש במהרה. פיזית, לפחות. ברגע שאני מזדקף, נשמע רעש עז סמוך אלי. זה צליל של ירי, אבל הוא נשמע שונה. אני מביט בחשש קדימה, ומבחין שירמי המ"פ יורה תחמושת חיה לכיוון השמים. תחמושת חיה, אינעל העולם! עד היום השתמשנו רק בכדורי גומי, רימוני גומי ואמצעים אחרים לפיזור הפגנות, כמו גז מדמיע. אף אחד לא האמין שניאלץ לפתוח באש חיה. ירי כזה השתייך לעולם התיאוריה והתדריכים, ותויק בקלסר "מצב חירום." בעצם, התיאור הזה הולם את מצבנו הנוכחי. אנחנו מביטים איש ברעהו המומים, אבל ההלם לא מצליח להדביק את האוכלוסייה המקומית. הפלסטינים מולנו נמצאים ברמה כזו של אקסטזה, שההסלמה הפתאומית לא משנה אצלם דבר. מבול האבנים נמשך, וירמי מורה לכולנו לכרוע ולירות "לכיוון הרגליים," שלב שני בנוהל הפתיחה באש, פסע לפני "ירי לכיוון הגוף." אבל מה זה משנה, בעצם? ברור לגמרי שירי לכיוון הרגליים, המבוצע לעבר המון משתולל, יפגע בהרבה יותר מרגליים. מצד שני, ברור עוד יותר שאם לא ננקוט בו, נישאר צודקים ומתים. כולנו כורעים בצייתנות ודורכים את הנשקים. אני עוד מספיק להגניב מבט לעבר פרנק ואיתי. שניהם חיוורים.

קדימה, תתרכז. צריך לאתר ברכיים. אבל איזה ברכיים ואיזה נעליים. הכל נראה כמו דבוקה פלסטינית אחת גדולה. משהו מוזר קורה לי. אני לא מרגיש כלום, לא חושב על שום דבר, רק פועל בהתאם לתרגולת. מציית. כמו רובוט. הנה, המניאק הזה זרק כרגע בלוק. הלך עליו. אני מדביק את הכוונת הקדמית של הנשק לאזור המפשעה שלו, מאחד אותה עם הכוונת האחורית ואז מושך אותן שניים-שלושה סנטימטרים כלפי מטה, בדיוק כמו במטווח. פפפווו... אני נושם עמוק, ממצה את הנשיפה עד תום ואז סוחט את ההדק. לאט, לא בתנועה חדה. ככה לימדו אותי. האצבע זזה באטיות, מנותקת לגמרי מיתר חלקי הגוף. היא תחליט מתי לשחרר. בום! אני חוזר לחיים, ומביט מיד לעבר קבוצת המפגינים, מחפש את הערבי שלי, אבל כמעט כולם כבר על הארץ, בערבוביה נוראית. אלוהים, יריתי כרגע בבנאדם! אל תחשוב, אל תחשוב. תאפסן את זה עכשיו בתוך הקופסה. אני מצמיד את הקת לשכמי הימנית, מאתר עוד משליך אבנים ויורה בו. הפעם אני משחרר שלושה כדורים.

האפקט של הירי המכוון מיידי. הפלסטינים נסים במהירות לעומק הסמטאות, ואנחנו פורצים בדהרה מטורפת לכיוון המסגד תוך שאנחנו דורכים על מיידי האבנים השרועים על הקרקע. שניות ספורות אחרי שניעלם יגיעו חבריהם ויחלצו אותם. בתום ריצה מאומצת של כמה דקות אנחנו מגיעים אל הרחוב הראשי, שבו שוכן המסגד. פלורנטין מחלק אותנו לחוליות של שלושה, וכל חוליה מוצבת בעמדה אחרת. איתי, גילרון ואני מתמקמים בפתחו של בית דירות גדול, ממש מול הצריח. אני עסוק אך ורק בשאלה מתי כל זה ייגמר. עוד עשרים ואחת שעות לשריקת הפתיחה.

המתפללים ששהו במסגד הגדול הספיקו לברוח, ובמקום נותרו רק כמה אנשי דת ושלושה צעירים שהחזיקו באקדח. אחד מהם, בחור בגילנו עם כאפייה סביב הצוואר וחולצה ללא שרוולים שחושפת שרירים מפותחים, מנופף באקדח בהתרסה מתוך המרפסת הצמודה למגדל, ומשגר לעברנו ברכות לבביות. "בואו כנסו לי לתחת, יא בנות!" הוא שואג בעברית מדוברת. "אני משתין עליכם ועל הבגדים שלכם!"

"אנחנו בצרות," המוח של גילרון לא שובת לרגע, "כניסה לתוך מסגד זה רק באישור אלוף פיקוד."
"מי זה, מרדכי?" אני מנסה להישמע בעניינים. "הכורדי הזה?"
"כורדי-שמורדי, זה אומר שיעברו כמה שעות טובות עד שיחליטו מה לעשות פה."
"למה, אבל אם הם מכוונים נשק על חיילים מותר לירות בהם, לא?"

"בורלא, מה יהיה הסוף איתך? אם תירה בכיוון שלו, אתה יכול להרוס חלק מהמסגד או לפגוע באיש דת בכלל, ואז פתחת מלחמת עולם. בדיוק בגלל זה הם מרשים לעצמם לירוק עלינו." "יא אללה, הלך המשחק," אני מפנים בקול רם את ההשלכות המשמעותיות באמת. "הלו, משקפיים, ראית פעם בולבול של ערבי?" נשמעת צעקה מלמעלה. הצצה מהירה לכל העברים מגלה שאני הממושקף היחיד ברחוב. "אתה, אתה!" ממשיך החמוש מהמסגד. "אל תחפש. פה! רוצה לראות בולבול גדול משתין עליך? בפרצוף שלך?"
גילרון ואיתי ממוטטים מצחוק. קיבינימט. איך הוא קלט דווקא אותי?
"נו!", הערבי מוסיף לענות אותי, ידיו אוחזות באזור החלציים. "נו, רוצה?"

דחף חדש ומוזר מתפשט בי. אני שולח יד, אינסטינקטיבית, לעבר נצרת ה"גליל." חייב להוריד ת'בן זונה. קטן עלי. הרי כבר עשיתי את זה, וממש לא מזמן. אבל אז מציף אותי בבת אחת זכר הירי לכיוון הרגליים. "אתם חושבים שהרגנו אנשים?" אני שואל את גילרון ואיתי.

"בורלא, אל תנסה לשנות נושא," משיב איתי, משועשע. "אתה הבדיחה של מחנה פליטים שלם. כדאי מאוד שתחשוב על איזו תשובה שתשתיק אותו."

אנ'לא מוצא. למזלי, מישהו קורא למשמיצן הסדרתי מתוך המסגד, והוא נעלם. אנחנו נכנסים לשגרת המתנה מתסכלת. שום דבר לא זז, ודממה מוזרה משתלטת על המרחב. השקט שאחרי הסערה, או רק פאוזה בדרך לסרט האמיתי? שלושתנו יושבים בכניסה לבניין, שותקים. מכונסים בעצמנו. "אז מה, קומאן ייתן איזו קטנה, מהעונשין?" אני מנסה אחרי שעה של דומייה מעיקה. אין תגובה.

בסביבות שמונה, בחסות החשיכה, נכנסים צלפים אל העמדות. אחד מהם, חבוש מסיכה, נצמד אלינו ומתחיל להרכיב את האם14- שלו. "קטלני זה, אה?" גילרון מתקרב אליו, מנסה להפגין ידע. "אז את מי אתה הולך להוריד, את הקקה הקטן שגנב ת'אקדח?"

הצלף לא עונה.
"חכה, הוא תיכף יצוץ שמה במרפסת. כל רבע שעה הוא יוצא, מקלל וחוזר".
"זוז ממני כבר!" הצלף מתגלה לבסוף כבעל יכולת דיבור.
"תגיד, כמה ערבים כבר הרגת?" אני שואל מאחור.
"אחרי היום, לא בטוח שיותר ממך," עונה איתי.
"שמעתי בקשר שיש שני הרוגים ועוד עשרות פצועים קשה," מוסיף גילרון.

הופה. הפלסטיני שהשפיל אותי חוזר אל הבלקון. חשוף בצריח. הצלף נוטל את הרובה שלו, ומתחיל לכוון עליו את הטלסקופ. "שרק לא יירה בו," אני חושב לעצמי, ועצמי כבר מתבלבל ממני לגמרי. אבל הערבי לא נותן לצלף את העונג. הוא אמנם אוחז באקדח המריבה, אך מקפיד שלא לכוון אותו בשום דרך העלולה להתפרש כאיום. בהתחשב בכוחות הרבים של הצלב האדום, אונר"א ושלל ארגוני הסיוע שהגיעו לאזור ובוחנים כל מהלך בזכוכית מגדלת, הוא יכול להרגיש בטוח. והוא מרגיש.

"וו-הו, משקפיים!"
לעזאזל. שיירה בו ודי.
"יודע כמה יהודיות אני זיינתי?"
"בחלום, אתה מתכוון," אני עונה.
"למה בחלום? אני עבדתי מכולת בשינקין, עד אינתיפאדה. מכירים, פינת אחד העם?"
"נו, נגיד."
"מכירים שושנה כהן? זיינתי אותה באחורה של המכולת, הכנסתי לה מלפפון לכוס של האמ-אמא שלה. כל היהודיות אני זיינתי."
"יופי. טוב שזיינת הרבה, כי מהיום כבר לא תזיין יותר," צועק איתי.
"וואלה, אתה מוכר לי אתה!" החמוש לא מוותר, "אה, בטח! דפקתי את אחותך. איך אתה דומה!" "גם אתה מוכר לי!" אני שומע פתאום את עצמי. "ראיתי פה קודם ערבי דופק חמור. איך אתה דומה!" "למי? לערבי או לחמור?" הפלסטיני צוחק, וכולנו אחריו.

לא חשבתי שלאויב יש חוש הומור. או אירוניה עצמית. "'תם בדרך כלל מעבירים צחוקים עם ערבושים?" הצלף משמיע קול, "אמרו לי ש'תם חנונים, אבל לא ידעתי ש'תם גם חולים על התחת של ערבים."

"סתום ת'פה, אידיוט," מתחמם איתי. "מסתובב לי שלוש שעות עם מסיכה על הפרצוף. מה קרה, אתה כל כך מכוער?"
"יא מניאק!" קולו האימתני של דודו נשמע היטב מקצה הרחוב. "אתה עוד תדפוק לנו ת'גמר גביע!" "אני מניאק?" מסנן האקדוחן. "אם לא היו הקצינים שלכם, הייתי יושב עכשיו בבית ורואה איך רוסיה מזיינת לכם את הפרצוף."
"לכם? מי זה לכם?"
"לכם, להולנד, לאירופה, לאמריקה. כל המניאקים שעוזרים לציונים. אנחנו בעד רוסיה. רוסיה חזק. רוסיה קלאץ'!"
"רוסיה תחטוף שלישייה!" אני מצטרף לדו שיח. "אחד ואן-באסטן, אחד חוליט, אחד קומאן."
"אה, כן? רוסיה מנצח, אחד אפס קטן. מיכאלצ'נקו."
"היית מת."
"גם ככה עוד מעט אני מת."
כולנו צוחקים, פרט לצלף.
"אז יאללה, תיכנע ונגמור עם זה," גילרון תכליתי כתמיד. "אתה לא תמות, ואנחנו נראה את הגמר." עסקה הוגנת לכל הדעות.
"אני בחיים לא נכנע," מגיעה תשובה מהמרפסת. "אני... איך אומרים אצלכם בטלוויזיה של הכדורגל? מתאבד על כל כדור."

אבל הוא נכנע. חלקית לפחות. בסביבות שלוש לפנות בוקר מושג ההסכם: האקדח יוחזר לצד הישראלי, וצה"ל בתמורה לא יפרוץ למסגד ולא יעצור את חוטף הנשק. כשאנחנו מתחילים להתקפל, מותשים ושבוזים עד לשד עצמותינו, הוא קורא לי ממרומי המרפסת. "היי, משקפיים!"
"מה עכשיו?"
"אחות שלך מצצה לי אתמול, בקינג ג'ורג'."
"היא גרה בחיפה בכלל."
"אז הבת דודה שלך. מה זה משנה? 'כל ישבן, דובדבן!'," הוא פוצח בשירה בסגנון עדות השוק. "'כל שדיים, אחות של משקפיים'."

אבל אני מחליט ללכת על קו פייסני. מניף ידיים אל על, ופוצח בקריאות "חסן חוסאם! חסן חוסאם!" לכבוד הקשר המצרי הכי מפורסם באזור.

האקדוחן מביט בי מופתע, וכעבור כמה שניות מחקה אותי בקולניות. כשאנחנו יוצאים מהבניין, אני מתלבט אם לנופף לו לשלום. בסוף אני משפיל מבט, וממהר לכיוון הנו"ן-נו"ן.

כשאנחנו שבים למאהל בארבע לפנות בוקר, לאף אחד אין חשק להתקלח. כולם צוללים אל תוך השק"ש המצחין והטוב. למחרת, בחצות היום, מצטופפים 62,770 אוהדים באיצטדיון האולימפי של מינכן כדי לחזות בגמר. אצלנו, רק ארבעה חיילים טורחים לאכלס את אוהל השק"ם כדי לצפות במערכה. השאר מעדיפים לישון או לשחזר את מאורעות אתמול עם עצמם. הולנד זוכה בגביע אחרי שער פנומנלי של ואן-באסטן בוולה מרהיב מהפינה הימנית הרחוקה, אבל ניצחון העולם החופשי כבר לא מרגש אצלנו אף אחד.

"כמה נגמר?" שואל אותי איתי.
"שתיים אפס."
"כמו אצלנו," הוא מסכם באדישות. "שני פלסטינים מתים, ואנחנו שמרנו על שער נקי."

פרק 5: צ'יטי צ'יטי בנג בנג
עכשיו גם גילרון משלשל. לא ייאמן. "הוא עושה את עצמו, המניאק, כדי לרדת מהמצבה," לוחש לי פרנק, אבל השואו של גילרון, בלי ספק, משכנע במיוחד. הוא יוצא מהאוהל בריצה בתדירות של פעם בחמש דקות, חוזר חיוור ומזיע, ואוגר ליד המיטה סטוקים של נייר טואלט למקרה חירום. והמקרה מתרחש מדי כמה רגעים.

רק זה היה חסר לנו. ביומיים האחרונים חצי מחיילי המחלקה חטפו קלקול קיבה, וכרגע הם סרוחים מסריחים במיטות. הפיקוד אמנם הסכים להפחית את מינון הסיורים שלנו בשטח, אבל עדיין צריך לספק שמירת מאהל ולהוציא פטרול למחנה הפליטים חאן יונס בכל בוקר. התוצאה היא שכל מי שניחן בקיבה בריאה נמצא בפעילות מתמדת - או בש"ג או בסמטאות.

אני חושד שהחמין של שבת בצהרים גרם לקטסטרופה, פרנק מאשים דווקא את הדייסה של הבוקר, אבל זה לא ממש משנה: ביום ראשון, בסביבות השעה ארבע, אנחנו חווים אחר צהרים של פורענות.

בנאגלה הבאה של גילרון, איתי מאבד סבלנות. "בסדר, בסדר," הוא מקדם את פני השב מהשירותים. "הבנו ת'קטע כבר אחרי הפעם הראשונה. אתה יכול להישאר במיטה, אדון גילרון, מחקנו אותך מהרשימת שמירה."

"אני גמור, כרמלי," גילרון אוחז בבטנו ומעווה את פניו. "בחיים לא היה לי דבר כזה. אני מרגיש זוועה."
"גילרון, עברו חמש דקות!" מכריז יוחנן, החובש המחלקתי שלנו, אחרי רגע. "פספסת קפיצה לשירותים."
"אתם על הזין שלי," פולט המשלשל אנחה ומתפתל במיטה.

אבל יוחנן לא מרפה. "ידעתי, ידעתי כבר היום בבוקר, בסיור, שפתאום תהיה לנו חולה. ראיתי בדיוק איך אתה מכין את השטח. כשעברנו ליד המסגד ורצנו אחרי הבחור ההוא, בסוף הריצה הסתכלת מסביב, כדי לוודא שכולם שומעים, והתלוננת על הבטן שלך. מה אתה חושב, שאנחנו לא קולטים אותך?"

"היא באמת כאבה לי!", גילרון כמעט מתחנן. "ועובדה, תראה מה נהיה ממני בסוף!"
"בסדר, בסדר," מסכם איתי. "חרטת עוד תחמון על הקת. העיקר שאתה מבסוט."
אור מציף לפתע את האוהל. דודו, שירד משמירה, מסיט את יריעת הכניסה לאוהל ונכנס בסערה. "תחזור, תחזור לעמדה," צוחק איתי.
"מה קרה?" נבהל דודו.
"אתה לא תאמין מי נהיה לנו חולה פתאום," מכריז יוחנן.
"מי..." דודו סוקר את האוהל בחשדנות. "הגילרונייה?"
"סתום ת'פה שלך, קוף!"
כנראה שגילרון באמת חולה, אחרת קשה להסביר את היציאה האחרונה. אזכור המלה "קוף" סמוך לשמו של דודו מקביל לזעקת "צ'חצ'חים!" בעיצומה של עצרת בחירות של הליכוד.

"למי קראת קוף, יא חת'כת נאצי!" גבות הענק של דודו מנתרות מעלה, מאיימות להיתלש ממקומן. תכול העיניים, מצדו, מאבד את זה לגמרי. "תאמין לי," הוא צועק, "אם אתה מסתובב על אזרחי בחאן-יונס, כולם בטוחים שאתה דור עשירי ברצועה."

לדודו זה מספיק. הוא אוחז בקצה מיטתו של גילרון, מנער אותו ממנה ומזנק עליו בסגנון חופשי. "מל-ח-מה! מל-ח-מה!" האוהל ניעור לחיים בצעקות רמות. רגע לפני שדודו פוגע בסיכויי ההתרבות של גילרון, נשמעת צפירת רכב מכיוון שביל החול המוליך אל המאהל. שני הנצים קופאים במקומם, ויוחנן, שפורץ ראשון החוצה, מכריז בהתלהבות: "הזלצרית הגיעה!"

עצם השימוש בלשון נקבה מפיח רוח חיים במאהל. חולים, משלשלים ותשושים כרוניים, כולם קמים על רגליהם ונעים לעבר היציאה מהאוהל כדי לחזות באור. והאור מסנוור. הזלצרית היא רינת, בת גרעין שלנו, שיוצאת מתוך חיפושית צהובה ומתקרבת אלינו משל היתה בו דרק העולה מבין גלי הים. מכנסי הג'ינס הקצרצרים שלה חושפים ירכיים חטובות ושזופות להפליא, וחולצת הטריקו האדומה וההדוקה מבליטה צמד פטמות זקורות לתפארה. המלה "גאולה" מרוחה על כל בשרה המתוק, אבל רינת באה לגאול רק חייל אחד: עידו זלצר, בחור מאוס שהזיווג הלא הולם שלו רק מגביר את חוסר האהדה כלפיו.

"היי בנים," הזלצרית נעמדת סמוך לפתח האוהל בחיוך רחב, מודעת היטב לכוח המשיכה שלה. "אוףףף, מסריח פה. תאווררו את האוהל לפעמים. עידודי, אתה בא?"

זלצר, שמתפקד כבר 24 שעות על תקן צמח במצב ריקבון מתקדם, קם מרבצו, פוסע לעברה ומדביק לה צרפתית שכואבת לנו יותר מכל בלוק שחטפנו בחאן-יונס. "ביי, חבר'ה," מפטירה רינת בחיוך מתגרה של מישהי שעומדת ליהנות מסקס סוער ויודעת שמאהל שלם היה רוצה לחלוק איתה כנף בחיפושית. "אל תעייפי אותו יותר מדי," איתי מתעשת ראשון, "הוא צריך לעלות לשמירה עוד שעתיים."

הם פוסעים חבוקים לכיוון הרכב וכולנו בולעים אותם בעיניים. "מה היא מוצאת בו, בדביל הזה?" גילרון הופך לווייס-אובר של מחלקה שלמה.

"ראית פעם את זלצר ג'וניור?" אני מפרשן. "מגדל שלום? תוסיף עוד אנטנה על הגג."
"יאללה, שייסעו מפה כבר. מה הם צריכים להזדיין לנו מול העיניים," רוטן איתי.
"לאן 'תה רוצה שהם ייסעו בדיוק?" עונה פרנק, שמתפקד על תקן מפקד כיוון שהסמל שלנו נעדר. "הרי אסור לזלצר לצאת מהמאהל, גם ככה אנחנו הרבה מתחת למצבה, אז הרשיתי לה לחנות ליד הש"ג."
"'תה לא מפחד שמישהו יראה שהכנסת רכב פרטי?" אני תוהה.
"מי יבוא לפה?" פרנק צוחק. "מאהל מחלקתי מצ'וקמק בצומת מען. קוויקי קטן, והיא כבר לא פה."
"בקיצור, אתה מכשיר את הקרקע לביקור של החברה ש'ך," אומר איתי.
"שתוק, שתוק כבר," פרנק מתרגז. "לא רוצה לראות מה קורה באוטו? אל תסתכל. זה שאתה מיוחם, זו כבר בעיה שלך."

"ראיתם איזה פטמות יש לה, לשרשוחה הזו?" דודו מחזיר את הדיון לדרך המלך. "הייתי תוקע אותה בדיוק פה, על הדיונה. לא ככה, גילרון?" הוא נעמד לצד האויב וטופח על כתפו בעוצמה. "אז מה, חולים?"

שעה אחר כך, האוהל כבר שב לשגרת שביזות קשה. אפילו דיווחי התצפיתנים, שמעבירים מהחזית מידע לוהט על ביצועיהם של בולמי הזעזועים מתוצרת גרמניה, כבר לא מצליחים לרגש. יוחנן, התצפיתן הראשי, ניצב בראש הדיונה שעליה עומד האוהל, ומשקיף על החיפושית החונה למרגלותיה. "בוא'נה, משלשל או לא," הוא מעדכן בהתרגשות, "הזלצר הזה סוס פרא. האוטו רועד כמו משוגע!"

"די, די כבר, תנו לישון," צועק איתי, מתוסכל בעליל.
"זה לא הוא, זאת היא," דודו מוסיף עוד קיסם למדורה. "הבחורה הזאת תמיד נראתה לי חמה אש." "שתוק כבר, דודו!" מתחמם איתי, אבל דודו מתעלם: "בטח זלצר שוכב על הגב ובוכה, 'די, רינתי, כואב לי,' אבל היא רוכבת עליו כמו משוגעת. 'עוד, עידולי, עוד! תן לי את הקרם בוואריה המתוק שלך! מלא אותי בסילוני תשוקה חסרי גבולות! הפצץ אותי בזרנוקי חשק רבי עוצמה! תקע אותי, עידו, תקע אותי כמו ש..."

"טוב, די!!!" זועק איתי, לוקח נשק ואפוד ויוצא מהאוהל במרוצה.
"'סתכל על החבר הדפוק שלך," פרנק, הרובץ במיטה הצמודה אלי, מצביע על חלון האוהל, שדרכו נשקף איתי פושט את מדיו על פסגת הדיונה. עירום כביום היוולדו, הוא עוטה את האפוד, אוחז בנשק, ופוצח בתרגיל פרט מאולתר, תוך צעקות, "אש-אש, אני מדלג!"
"אש-אש, הם מדלגים," צוחק דודו למראה שקי האשכים שלו, הנזרקים לכל עבר.

יוחנן, שכבר נמצא על ראש הדיונה מתוקף תפקידו כתצפיתן, מחרה מחזיק אחריו וחושף צמד מדלגים משל עצמו. תוך כמה שניות יוצאים מהאוהל שני לוחמים נוספים. תרגיל הפרט הנודיסטי של החלילן מצומת מען הופך במהירות לתרגיל חוליה, ובסופו של דבר מסתערים תשעה חיילים עירומים על הדיונה. העשירי כבר לא יכול להתאפק, ופורץ בשעטה מתוך האוהל אגב התפשטות מהירה. "נתקלנו מימין! מצמצם לכיוון המטרות!" מישהו שאני לא מכיר שואג מתוכי. "חותר לקראת מגע!" הוא ממשיך. דווקא נחמד, המישהו הזה. חופשי, משוחרר, לא חושב אפילו לרגע על הכרס המשתפלת. על הישבן הרוטט. על "מה יגידו".

"כססאמק העולם," איתי, באמוק מוחלט, מזנק על הדיונה כמו שוער מנוסה ומתרומם מיד לזינוק נוסף. "כססאמק הערבים! כססאמק היהודים! כססאמק כל האינתיפאדה המחורבנת הזו!"

"מוות לטבחים! מוות לטבחים," יוחנן שב לאירועי השעה, ומדביק את כולנו בקריאות. אפילו גילרון, האיש והמחשב, דופק גלגלונים על החול בעירום מלא. איזה טעם מתוק יש לפורקן. לחוסר המחשבה.

"שו-שו-שולמית," בורלא החדש מוסיף לבעור בקרבי, "הפועל ללאומית!" עכשיו אני רואה אותה, את המוגלה הסמיכה שאנחנו צוברים יום-יום, לילה-לילה, מתנקזת אל תוך החול. לזאת של דודו יש ערוץ ניקוז משל עצמה. "מי אמר אני ולא קיבל?" הוא נורה מתוך האוהל בשאגות, מטפס על הדיונה ויורד לפזצט"א תוך שהוא מפיל את יוחנן ואותי. "סחתיין על הטוסיק, בורלא," הוא מציין אגב התפשטות וצובט בחוזקה את ישבני, שחלקו עדיין עמוק בחול אחרי המפגש איתו. הלך הקתרזיס.

דודו נעמד במרכז הדיונה, עירום ועריה, סוקר בחיוך את כל הסובבים ואז נוטל בידו את צינור ההשקיה שלו. "קבלו את זה, יא זונות!" הוא שואג ופוצח בהשתנה, מכוון את איבר מינו כלפי הבורא. לא ברור איפה הזונות, בפאתי חאן-יונס או בתוך החיפושית. מה שבטוח הוא שאגלי שתן רעננים יורדים עכשיו מהשמים ומרטיבים את עדשות המשקפיים שלי. ומה שברור עוד יותר הוא שהזלצרית, הממוקמת כרגע למרגלותינו, לא נחשפה מימיה לכמות כזו של איברי מין זכריים. לפחות לא בצוותא. ראשה הבלונדיני נצפה כעת בבירור, מציץ בבעתה מהולה בעניין מבעד לחלון המושב האחורי של החיפושית.

יוחנן לא מחמיץ את ההזדמנות. "רינתי, רוצה לשחק איתנו בחול, כמו שהיינו קטנים, בנווה שאנן?" הוא מתגרה.
"כנסו כבר לאוהל, חבורה של חולים!" מוציא גם זלצר ראש מהחלון.
"נו, רינתי, בואי לכאן. תהיי בקרית תרגיל!" יוחנן מתעלם ממנו במפגיע.
"אתם דוחים," רינת יוצאת סוף-סוף מההלם, ומשחררת חיוך מקסים.
"רו-צים לזיין, ח-פ-צים לשגל!" דודו פוצח בקריאת הקרב המסורתית של המסייעת, המנסחת בפשטות את עמדתו של דור שלם.
"רו-צים לזיין, ח-פ-צים לשגל", מצטרפת אליו הדיונה כולה.
"רו-צים לזיין, ח-פ-צים לשגל!" מהדהדות גבעות החול מסביב.
אבל בעוד אנחנו נותנים ביטוי קולני לתסכולינו המיניים, מגיע בריצה סמב"ץ צעיר, שצועק: "כיתת כוננות לנו"ן-נו"ן, כיתת כוננות לנו"ן-נו"ן, מהר! זרקו בקבוק תבערה במ"פ."

במצב כזה, החלוקה בין חולים ובריאים כבר לא רלבנטית. השאלה היחידה היא מי לבוש מספיק ויכול לצאת לשטח. שלושה חבר'ה, שלרוע מזלם עדיין שכבו באוהל עם מדים, אצים מיד אל הרכב. פרנק ממהר לזרוק על עצמו חולצה ומכנסיים, ושועט אליו עם הנעליים ביד. חסר רק חייל אחד להשלמת הכיתה. עשרה בחורים עירומים עומדים על הדיונה ומביטים איש ברעהו. בתוך כמה שניות, כל העיניים מתמקדות באובייקט אחד בלבד. "אבל אני משלשל בטירוף, אין לי כוח לזוז!" מתרגל גילרון פרפורי גסיסה אחרונים.

"אם אין לך כוח לזוז, איך זה שהזין שלך עומד כמו הצריח של המסגד במ"פ?" מטיח בו איתי את האמת העירומה.

גילרון הכנוע רץ לאוהל, פוסח על התחתונים, לובש מכנסיים ומדדה לכיוון הנו"ן-נו"ן כשבידיו מערום של נשק, שכפ"ץ, נעליים וחולצה חסינת אש. "יאללה כבר, תגיע, יא ליצן חי"ר!" שואג עליו הסמב"ץ, שהספיק להתיישב ליד הנהג.

הליצן מתקרב לחלקו האחורי של הנו"ן-נו"ן, כשפרצופה המפואר של הזלצרית שוב מגיח מהחלון. היא סוקרת את החייל האמיץ, מנמיכה את מבטה ליעד ברור, ואז אומרת, בליווי חיוך של מיליון דינרים ירדניים, "סחתיין עליך, גילרון." הוא, מצדו, קופא במקום בחיוך חולמני, עד ששאגה נוספת של המ"כ מחזירה אותו למציאות. גילרון מטפס לקבינה, עוטה את השכפ"ץ ומתיישב כשהוא עדיין חמוש באותו חיוך אווילי. גם ממרומי הדיונה אפשר להתרשם שהוא כבר מרגיש הרבה, אבל הרבה, יותר טוב.

פרק 6: אוטובוס הדמים/ פק"ל ועקנין
לרוץ, לרוץ, רק לא לאבד את עורפו של הרץ לפני! אנחנו שועטים בתוך סמטה במחנה הפליטים חאן-יונס. אני האחרון בטור, ואין לי שמץ של מושג על מה ולמה התרגש עלינו המרדף הזה. "להב, צמצם כבר!" שאגותיו של פלורנטין המ"מ מרעידות את קירות הבתים. צמצם אתה, יא גמד מצומצם. נראה אותך מג'עג'ע כששש קסדות לפיזור הפגנות מחוברות לאפוד שלך. מי היה הדביל שהמציא את הנוהל הזה, לרכז את הקסדות על גב אחד במקום להצמיד אותן לראשים? אני מדדה קדימה בקושי, אפסנאות שלמה חובטת בחוט השדרה שלי, אבל על הראש אין לי ולו קסדה אחת שתגן עלי מפני האבנים. "דודו, מה קורה שם?" אני צועק לעבר הגב הקרוב ביותר. "אנא עארף? בטח עלו על הילד שהתחיל עם האבנים. צמצם, צמצם אלינו כבר, יא בטטה." די, נשבר לי כבר. מחוסר הטעם. מהתפקיד הזניח שלי במחזה. נדמה לי שכבר שנים אני רץ, חסר נשימה, בתוך סמטה מעופשת, מנסה נואשות לצמצם. את הטווח. את ההתנשפויות. את המוח.

הרחוב נשפך אל תוך חצר פנימית גדולה, ואני בעקבותיו. חברי המחלקה שלי מרוכזים סביב ילד כבן שמונה, המפרפר מולם כמו דגיג ברשת. איתי אוחז בו בחוזקה, וצועק, "אינתא כלב! אינתא כלב!" עכשיו, כרגיל, נעניק לו סדרת חינוך מקוצרת: כמה זאפטות, ומעצר שממנו הוא ישוחרר בתוך שעות ספורות. עוד יום שגרתי עובר על כוחותינו. או שלא. כי הפעם המחלקה שלנו צוידה בפק"ל חדש ומסעיר, להלן "פק"ל ועקנין."

"ועקנין, למד אותו עברית," מורה פלורנטין בקול שקט למשה "התליין" ועקנין, איש מחלקה אחת מהפלוגה שלנו.

"בסדר המפקד," עונה הפק"ל, שסופח אלינו הבוקר, וניגש אל הילד המפוחד. הוא אוחז בכוח בראשו וגורר אותו לעבר חומת האבן הסמוכה. ועקנין מטיח את הקודקוד באבן, מושך אותו חזרה, ואז מטיח שוב. וחוזר חלילה. הכל מתרחש בשקט מוחלט. בפעם השביעית, כשפרצופו של הילד כבר נמלא בדם, קוטע פלורנטין את הדממה ופוקד, "די, זה יספיק."

ועקנין, מאה ששים וחמישה סנטימטרים המסתיימים בחוטם באורך דומה, פוסע לעבר המ"מ ככלבלב שהשביע את רצון בעליו. הבעלים, מצדו, זורק לו עצם. "עבודה יפה," טופח פלורנטין על שכמי הפק"ל הטרי.

על הסיפוח של ועקנין למחלקה הוחלט בשיחה הפלוגתית בליל אמש. אחרי ארוחת הערב כינס ירמי, מפקד הפלוגה, את כולנו למפגש נדיר: לא תדריך, לא מסדר כוננות - שיחה. במובנה הצה"לי, כמובן: המפקד מדבר, אנחנו מהנהנים. "רציתי לדבר איתכם על התפקוד של הפלוגה בזמן האחרון," הוא פתח, וצמצם את עיניו השחורות והצרות ממילא. את הארשת הזו הכרנו היטב. זעם עצור. "מהרגע שהגענו לעזה, התפקוד של חלק גדול מהחיילים כאן הוא מתחת לכל ביקורת. נכון שמוטלת עלינו משימה קשה. לפעמים בלתי אפשרית. אבל גם את העבודה המלוכלכת צריך לדעת לעשות. יותר מדי אנשים פה, ואני מדבר בעיקר על מחלקה שלוש, מעדיפים לתת לאחרים להתלכלך. כשאני אומר לשבור ידיים ורגליים למי שזורק אבנים, אדון איתי כרמלי, זאת פקודה. לא המלצה. כשאני אומר שצריך ללמד ילד שמרסס על הקיר דגל אש"ף לקח, אדון גיא פרנק, אני לא מתכוון לחלוקת סוכריות חמוצות."

אלוהים, שלא יגיע אלי. שלא יגיע אלי. "וכשאני מדבר על הפגנת נוכחות ועוצמה, אדון שי להב," העיניים השחורות וחסרות המבע ננעצות בי וטון הדיבור עולה בחדות, "הרעיון הוא לא להעביר צחוקים עם בחור שגנב אקדח מחייל צה"ל! אתה הבנת את זה, או שעוד נדמה לך שאתה בתנועה, מדבר על ברל כצנלסון עם חבורה של ילדות בחולצה כחולה?"

אנשי מחלקה אחת המומים מאושר. מחבורה של טרבל-מייקרים, שהציגו בטירונות סט מרהיב של נפקדויות, מעצרים על שימוש בסמים ומעשי אלימות, הם הפכו לברבור של הפלוגה, בעוד שאנחנו הפכנו מהמחלקה המובחרת, שהגיעה להישגים המרשימים ביותר בטירונות, לילדים חורגים. כבר מזמן התרגלנו לכך שאנשי הסגל מתחרים ביניהם מי ידביק לנו כינוי גנאי יותר מקורי, אבל עכשיו, במסגרת שיחת התוכחה, ירמי מעניק למחלקה שלנו את אות הקלון האולטימטיבי. "אתם יודעים מה אתם?" הוא מגביר את קולו. "אתם בני גרעין. לא לוחמים! בגלל אנשים כמוכם, הנח"ל נראה כמו שהוא נראה. הגיע הזמן שתקחו את עצמכם בידיים ותוכיחו לכולם, כולל לי, שהם טועים! אבל עד שזה יקרה," הוא שב בבת אחת לטון הקפוא והמונוטוני שלו, "החלטתי להצמיד לכם חונך. מישהו שמבין את העבודה בשטח ולא מפחד ללכלך את הידיים שלו. משה ועקנין, ממחר אתה הפק"ל החדש של מחלקה שלוש."

"אבל המפקד המ"פ!" צועק ועקנין, "אל תעשה לי את זה! הם ידביקו אותי בחנוניות! בסוף אני עוד אצביע מערך ואוכל גפילטע פיש!"

חבריו של ועקנין למחלקה גועים מצחוק. גם ירמי משחרר עווית שביום בהיר במיוחד ניתן להגדירה כחיוך. "יהיה בסדר, ועקנין," הוא אומר. "סומך עליך שתוך שבוע כל מחלקה שלוש תשיר זוהר ארגוב."
"וגם הערבים," מוסיף ג'ינו, איש מחלקה אחת, כדי לחתום את נצחונם המפתיע של חבריו.

באותו לילה, באוהל, הרוחות סוערות. "אסור לנו להסכים לזה!", צועק איתי. "מה זה פה, האס.אס.? פלוגות הסער? מביאים לנו איזה קלגס, שיעמוד בראש הטור ויתעלל בכל ערבי שיעבור בסביבה?"

"תרגיע, תרגיע," פרנק מרגיע. "'תה לא מבין שזה טוב לנו? זו הדרך הכי קלה והכי נוחה להוריד את ירמי מהגב שלנו."

"מה, כבר שכחת את הבושידו שלך ושל ועקנין באמצע שאטי?"
"לא שכחתי, תאמין לי. אבל שווה לנו לסבול את החרא הקטן. הוא יהיה עלה תאנה, יעשה קולות של בלגן, ובתכל'ס יישאר במיעוט. אנחנו הרי לא ניתן לו להתנהג כמו שהוא עושה עם החבר'ה שלו."

אבל אנחנו נותנים לו. עד הרבה מעבר לחצי המלכות. לאורך כל סיור הבכורה של פק"ל ועקנין, מחלקה שלמה עומדת מנגד, נכלמת, ומאפשרת לשחקן הרכש הטרי להקפיץ, למסור, לקלוע ולקחת ריבאונד, והכל בעצמו. המצב רק מידרדר בסיור הבא עם ועקנין, פעילות בדיר אלבלאח שאליה אנחנו נאלצים לצאת בניצוחו של מפקד מחלקה אחת, שמעון ארז, כיוון שפלורנטין חטף שפעת קלה. ארז, גבר אדיר ממדים עם עיניים ירוקות שעליהן מצלים ריסים סמיכים, הוא אביהם הרוחני של לוחמיו. במחשבה שנייה, כל קשר בינו ובין "רוחני" מקרי בהחלט. על פי השקפת העולם שלו, שאותה הוא שמח לפרט באוזני כל דיכפין, האינתיפאדה נמשכת אך ורק בגלל עדינות היתר של הדרג המדיני. "פצצה אחת", הוא נאנח למראה מחנה הפליטים הפרוש למרגלותינו. "פצצה אחת, והכל גמור. כמה ילדים מתים, כמה אמהות בוכות, וזהו. אין יותר בלגן. הערבים מבינים רק כוח. תאמינו לי, אני גדלתי איתם ביפו."

שעתיים מאוחר יותר, אנחנו שועטים בתוך סמטה, מנסים ללכוד בחור כבן עשרים שיידה עלינו אבנים. שישה עשר לוחמים דולקים אחרי פלסטיני בשביל עפר, המוליך ישירות לחוף הים. הבחור רץ, אחוז אמוק, ומציץ מדי פעם אחורה. עכשיו הוא חייב להחליט. להיכנע או לרוץ אל תוך הגלים. "אם אני במקומו, אני קופץ לים," איתי צועק לי תוך כדי ריצה. "ברגע שהוא ייכנס, כבר לא ניגע בו. אבל אם הוא עוצר, וו-הו. ארז וועקנין יפרקו אותו ולא יבנו מחדש."

הפלסטיני מסכים עם איתי. הוא נעצר על קו המים, מסתובב לעברנו, מביט בנו לשבריר שנייה ואז מסתובב ומזנק לתוך הים. למרבה הצער, לפחות שלו, הבחור לא מסתמן כהבטחה הפלסטינית הגדולה לקראת אולימפיאדת סיאול הקרובה, ומתחיל לבלוע כמויות ניכרות של מים.

"נו," אני מחייך לעבר איתי. "עשה בשכל, אה?"
"אל תדאג," הוא עונה. "תראה איזה סוסון. הוא לא יטבע."
לפחות לא באופן טבעי. "צא מהמים!" ארז צועק לו. "צא כבר, יא כלב, או שנוציא אותך בכוח!"

אבל הפלסטיני רק הולך ומתרחק מהחוף, ספק נסחף, ספק מתקדם באמצעות חבטות נמרצות של גפיו. אין לאיש ספק שהוא לא מסוגל לשמוע את צעקותיו של המ"מ, אבל ארז לא מתעניין בעובדות. הוא דורך את האם16- ויורה באוויר. ראשו של הפלסטיני מופנה עתה בבירור לכיווננו, ואז נבלע בתוך המים.

"יש לו ביצים, לבחור", מסנן איתי.
ארז, האב הרוחני, פוקד על הבן, ועקנין, לשגר את רוח הקודש בכינון ישיר על הערבי. "תירה לכיוון הרגליים!" הוא שואג.
"איזה רגליים?" תוהה איתי בקול. "הבנאדם מתחת למים. אתה עושה כאן הוצאה להורג!"
"כרמלי סתומת'פה!", למעלה משני מטרים של רשעות וזעם נצמדים לפרצופו של חברי הטוב. "נשבר לי הזין ממך, יא חתיכת אפס! מ'תה חושב, שאנ'לא שומע את כל ההערות הציניות ש'ך כל הזמן? מי 'תה בכלל, יא פעור, יא טירון מושתן, יא נקבה? עכשיו טוס לי מהעיניים ואנ'לא רוצה לשמוע אותך עד סוף הסיור. אפילו צפצוף. 'בנת?"
איתי שותק.
"'בנת?" מיתרי הקול של ארז מחשבים את קצם לאחור.
אבל איתי בשלו.
"יאללה, מה אני מבזבז עליך אנרגיה בכלל? זה הסוף ש'ך," ארז מסתובב. "אתה לא תראה ת'בית בחצי שנה הקרובה. מלה שלי. יאללה ועקנין, אין לנו את כל היום!"
ועקנין כורע בארשת חתומה, מכוון היטב ומשחרר כדור. "עוד אחד!", מעודד אותו ארז. "יופי, כמעט! אל תפסיק עד שתגמור על הבנזונה!"
"המפקד, המ"מ," נשבר פרנק, "מה שאתה עושה פה אסור. הבנאדם לא מסכן חיים. אין שום סיבה לירות בו."
"או, אני מבין ש'תה רוצה לארח חברה בתא של כרמלי בכלא שש," ארז מגחך, אבל ממבטו ניתן להסיק בבירור שהוא מוטרד.
"אתה יכול להכניס לשם גם אותי," אני מצטרף, "אבל אם נספר למג"ד מה הלך כאן, אתה תגיע לשם עוד לפני."
"לירות, המפקד?" גם בועקנין נפלה שלהבת.
"תמתין, תמתין קטנה," ארז מתקרב לעברי, אזוב הקיר, לופת בכוח את צווארון חולצתי ומצמיד אותי אליו. "באיזה צבא אתה, בדיוק? ישראל או פלסטין? נו, תענה לי, יא תחתיות של בקבוק עראק!"

למרות שמשקפי גזרו עלי לשמש כאתנחתא קומית לכל אורך השירות הסדיר, הפעם אף אחד לא תופס את הבטן מרוב צחוק. ארז קוטע את השקט המביך, ומכריז: "יאללה, בוא נתקפל מפה. נשאיר ת'חרא הזה לטבוע לבד. גם ככה כבר אין לו כוח לחזור לחוף. מ'תה אומר, להב? ב'לך לקפוץ להציל אותו? עזוב. עד שתגיע אליו כבר ייגמר לי הקבע."

אנחנו מסתובבים ומתחילים לצעוד חזרה לעבר מרכז מחנה הפליטים, כדי להמשיך בסיור. פרנק מתקרב אלי וכורך את זרועו סביב כתפי. רשמנו ניצחון ראשון באינתיפאדה.

אבל במערכה הכוללת המשכנו להפסיד. התבוסה הצורבת ביותר נרשמת שבוע מאוחר יותר. יום עתיר הפרות סדר מצד תושבי מחנה הפליטים חאן-יונס גורר בעקבותיו לילה של ענישה אינטנסיבית, שיישומה מוטל על הפלוגה שלנו. המחלקה שלנו ומחלקה שתיים נדרשות לפעולות מינוריות בנוסח "ליל הבדולח": תקיעת פעמוני הכניסה לבתים, כך שיצלצלו בלי הפסקה, הטחת אלות ביריעות הפח במחנה כדי להדיר שינה מעיני תושביו, וכמובן, ניתוץ כל שמשה אפשרית. מחלקה אחת, כיאה לסיירת מובחרת, זוכה למטלה משמעותית יותר: ביצוע מעצרים. לצורך העניין מוקצה אוטובוס, שבאמצעותו מועברים העצורים ממחנה הפליטים לנקודת היערכות מיוחדת. על המבצע מפקד, איך לא, הוד אכזריותו, שמעון ארז.

באישון ליל מתקרב אל הכוח שלנו ג'יפ המ"פ. ירמי המ"פ יוצא מתוכו וקורא ליוחנן, החובש המחלקתי, לחבור אליו מיד. הם מפליגים לדרכם ומותירים אותנו עם הספקולציות.
"יוחנן בשטח, סימן שהערבים במתח," מפרשן איתי.
"אבל למה הוא לקח אותו? הרי כבר יש איתם חובש," אני מקשה.
"בורלא, כשמחנה פליטים שלם מדמם על הרצפה, צריך יותר מחובש אחד," איתי מגחך.

שעה מאוחר יותר, כשיוחנן שב אלינו, הבדיחה מתבררת כמציאות. "אתם לא מאמינים מה הלך שם," החובש שלנו נסער. "לפחות עשרה עצורים שוכבים ליד האוטובוס, מפורקים לגמרי. יש כנראה איזה נוהל שפלסטיני שמגיע פצוע לבית מעצר לא יכול להיקלט שם, כי משחררים אותו לטיפול רפואי."

"אז מה, אתה היית השיפוצניק?" שואל איתי. "בדיוק. אבל מה? לא את כולם היה אפשר לשפץ. היו שם שניים עם ידיים שבורות, אחד עם לסת מרוסקת. בלגן-בלגן."
"כנראה שהם כבר צריכים רמונט כללי," מתערב דודו. "משיפוצניק מוסמך, כזה שלמד שבע שנים באוניברסיטה."
"איזה שפה מקסימה יש לנו," איתי מהרהר בקול. "'פירקו למלוכלך את הצורה, אז עכשיו משפצים אותו'. ממש שפת הקודש."
כולנו צוחקים, אבל הצחוק נשמע מזויף. משהו חריג מתרחש לא רחוק מאיתנו. משהו שאפילו חומות ההדחקה שלנו לא יכולות להסתיר.

בבוקר אנחנו מגיעים לאוטובוס ששימש את מחלקה אחת להעברת העצורים ואמור להשיב אותנו אל הבסיס. רצפת האוטובוס מכוסה דם. גם המושבים וחלקים גדולים מהקירות. אפילו תקרת האוטובוס מוכתמת באדום. מזועזעים אנחנו ממהרים לרדת מהרכב.

"אהבתם את העיצוב החדש?" מקדם את פנינו ג'ינו, אחד האלמנטים היותר שפויים במחלקה אחת, שעומד סמוך לאוטובוס עם ארז המ"מ.
"מה קרה פה?" פרנק מתקרב אליו בפנים סמוקות מחימה.
"איזה משוגעים יש אצלנו," מחייך ג'ינו. "רני אזולאי החליט שאחד העצורים ניסה לחתוך אותו עם סכין יפנית."
"החליט או ראה?" מקשה פרנק.
"החליט, ראה, מה זה משנה? לך תדע אצל אזולאי. בכל מקרה, ישר החלטנו ללמד את המניאק הזה לקח."

"רגע, אבל יכול להיות שהוא לא עשה כלום בכלל," מחיתי.
"גם אם הוא לא עשה, הוא בטח התכוון לעשות. אל תהיה כבד, בורלא. אוקצור, תפסנו ת'בן זונה וקשרנו אותו עם אזיקונים לשני המוטות האלה, שמחוברים לתקרה. קשרנו אותו מהידיים, ככה שהרגליים שלו היו קצת באוויר, ואז כל אחד מהמחלקה הגיע אליו בתורו, ופוצץ אותו מכות. עם אלות, עם הקת של הרובה, מ'ש'תם רוצים. איזה קטעים היה... בסוף הוא איבד הכרה ואמבולנס פינה אותו לשיפא ."

"יא דפוק, אתה קולט שגמרתם על מישהו שלא עשה כלום?" איתי רותח.
"לא עשה כלום," מחקה אותו ג'ינו. "אני רוצה להזכיר לך שהוא הגיע לאוטובוס הזה כי עצרנו אותו על זריקת אבנים. רק בגלל זה מגיע לו לחטוף."
"נו, ילדות, מה קורה פה?" ארז מתערב. "למה אתם עוד לא על הטיולית?"
"זאת לא טיולית," איתי מביט בו ישר בעיניים. "זה אוטובוס הדמים."
"ואתה אחראי לכל מה שקרה פה," אני מוסיף.
"יאללה!" הוא מפנה את גבו לעומתנו בהפגנתיות. "תעלו כבר לאוטובוס ותתחפפו מפה, נקבות."

לאורך כל אותו יום הפלוגה שלנו בוערת. גם החזרתו של ועקנין למחלקת האם שלו, שעליה אנחנו מתבשרים בצהרים, לא מצליחה להנמיך את האש. אפילו לא השינוי הקיצוני בלקסיקון של ירמי המ"פ, שמחליף לפתע את ה"חנונים" ב"מאופקים." בערב אנחנו מחליטים להחרים את הארוחה, כמחאה על כך שאיש מהאחראים למרחץ הדמים לא נקרא אפילו לבירור. בסביבות השעה שמונה נופל דבר. ירמי, בכבודו ובעצמו, נכנס לאוהל שלנו, מעשה שלא נעשה מאז באנו אל קרבו של הצבא. "עוד חצי שעה תהיו באוהל תדריכים," הוא אומר בנימה מפתיעה ברכותה. "נדבר קצת. אולי יהיה אפילו כיבוד, כי אני מבין שהאוכל הצבאי כבר לא טוב לכם."

"מה הוא רוצה, התולעת?" שואל איתי ברגע שבו ירמי עוזב את האוהל.
"ימרח אותנו קצת בווזלין," אני משער, "ילחש כמה מלים טובות ו... חזל"ש ."
"אין דבר כזה!" איתי נסער. "אתם שומעים? אין דבר כזה! אנחנו לא ניתן לו לצאת מהשיחה הזו בקלות. הוא מבין שקרה פה משהו נורא, רואים את זה על הפרצוף שלו. אז בואו נפתח ת'פה פעם אחת בצבא המזורגג הזה."

"אתם חייבים להבין", מסביר ירמי בטון אקדמי חצי שעה מאוחר יותר, "שעצם הפעילות שלנו פה היא הומנית. דווקא הרצון שלנו להיות אנושיים כופה עלינו את הפעילות בתוך הסמטאות, שתוצר הלוואי ההכרחי שלה הוא שימוש בכוח. נכון, פה ושם יש חריגות, אבל אנחנו שומרים כל הזמן, ובשיניים, על ריסון. הכי קל היה לסמוך על חיל האוויר, ולירות עליהם טילים. אבל זה מסוג הדברים שעושים רק במדינות כמו סוריה ועיראק, לא אצלנו."

"חכה, גם זה עוד יגיע," איתי לוחש לי.
"אבל תראה איזה יופי. הורדנו אותו לברכיים," אני לוחש חזרה.
"אני... רציתי לדבר אתכם הערב," הטון של ירמי לובש נימה יוסי סיאסית, "כי ברור לי שמסתובבים פה חיילים עם מצוקות, חלקן מוצדקות, וחשוב לי להבין מה כבד עליכם. בכל זאת, עברנו תקופה לגמרי לא קלה, ואני בטוח שיש לכם הרבה מה להגיד."

"אני רוצה להגיד משהו!" קופץ טל קפלן, בן הגרעין שלנו, ומעורר פרצי צחוק בקרב אנשי המחלקה. קפלן התאפיין בפה גדול ובהעדר מוחלט של טאקט או נימוס אלמנטרי.

"אתה תמיד רוצה להגיד משהו," עונה ירמי בחיוך שנישא על גל הצחוקים האחרון. "טוב, יאללה, תוציא את זה," הוא מוסיף בטון מבודח. "הלילה זה הלילה."

"רציתי להגיד שהמפקד של מחלקה אחת הוא נאצי!" מכריז קפלן בפנים חתומות.

כל החיוכים נמחים באחת. ירמי מאבד את יכולת הדיבור, ואני מתחיל לחשב את תקופת המאסר הצפויה לקפלן. "אני מציע לך, מכל הלב, שתחזור בך מיד!" יוסי סיאס נוטש את העמדה, וירמי הישן נכנס אליה.
"ירמי, אני אטפל בזה," ארז, שנכח בשיחה במצוות מפקד הפלוגה, מתרומם, על אינספור סנטימטריו, כשמבטו הרצחני נעוץ בקפלן.
"שב," פוקד ירמי בשקט ובולם את הקצין בידו הימנית.
ארז מתיישב, עדיין בוער.
"למה שאני אחזור בי?" קפלן מסרב להיאחז בחבל שירמי השליך לעברו. "איך תקרא למישהו שמרביץ למפגר עד שהוא מת מוות קליני, אה? ואיך תקרא לקצין שתחת הפיקוד שלו אוטובוס שלם התמלא בדם של עצורים כפותים, אה? אני אגיד לך בדיוק איך! נא-צי! נא-צי! נא-צי!"

יוחנן וגילרון, היושבים לצד קפלן, מנסים להרגיע אותו בצ'אפחות עדינות על גבו. משאלה נכשלות במשימה, הם עוברים למהלומות של ממש. אבל הוא מנער את ידיהם ומוסיף לשאוג, כמוכה אמוק, "נא-צי, נא-צי!"
"קפלן, אתה מאלץ אותי לזרוק אותך מהפלוגה!" ירמי מתרומם על רגליו וצועק.

קפלן, בתגובה, מפנה אליו את גבו ופוצח בהליכה לכיוון המאהל תוך שהוא פושט את מדיו. לפתע הוא נעצר, מסתובב לעבר ירמי ואומר: "אתה עוד תישפט על הפשעים שהפלוגה שלך עושה כאן! גם המ"מ הפסיכופת שלך, כולכם! כולכם תיזרקו לבית הכלא של ההיסטוריה! וכולכם תסחבו כל החיים את הזכרונות המסריחים של מה שאתם עושים פה! לי אין יותר כוח לסחוב."

למחרת קפלן כבר לא איתנו. בערב, כשכולנו מרוכזים באוהל, גילרון מבשר לנו שהוא עומד להשתחרר מהצבא על סעיף נפשי. "שמעתי את ירמי ופלורנטין מדברים על זה באוכל," הוא מסביר.

"דפוק לגמרי, הקפלן הזה," פרנק יורה אינסטינקטיבית. "כל סיפור ארז היה רק תירוץ בשבילו כדי לצאת מפה בסטייל. הוא היה טס מהצבא בכל מקרה, כי הוא משוגע."

"וואלה, נכון," איתי מחייך. "קפלן הולך לטחון כוסיות במרכז הכרמל בזמן שאנחנו מבזבזים את השנים הכי יפות שלנו במקום הכי מיותר בעולם. אבל הוא המשוגע, אין גאלה".

© כל הזכויות שמורות למעריב הוצאה לאור

לך לעזה - שי להב