| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2005 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | שנת 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
![]() |
תרגום מאנגלית: נעם רחמילביץ' / עודד וולקשטיין
באדיבות הוצאת מילים אנו מביאים
חיי כלב
באקסטר, כלבת הלברדור זהובת-הפרווה של אחותי בריג'ית, הורדמה ביום שני האחרון. מה אפשר לומר על כך? לצטט את המימרה הפוסקת כי "כל כלב בא יומו"? מכתבה של קאתי, בת הזוג של אחותי, מגולל את הסיפור כולו: אני מבקשת לבשר בלב כבד על מותה של באקסטר ביילי, בת אחת-עשרה וחצי, ביום שני האחרון, הארבעה-עשר ביולי, בעקבות אי-ספיקת כליות. היא הובאה למנוחות על גדות אגם מאלט. היא הניחה אחריה אחות, בוגי בֶּר (שלפי שעה מתקשה לעכל את אשר התרחש), ואם/ חברה/ שותפה לחיים - בריג'ית. טקס קצר לזכרה של באקסטר ייערך בעשרים וחמישה לחודש זה, על גדות אגם מאלט.
זכרה יינון לעד בלבם של כל מי שאהבו אותה,
קאתי קיבלתי את הבשורה המעציבה. לא אכחד: לא נמניתי עם מעריציה של המנוחה. ובכל זאת, ראיתי בה דוגמא מהלכת (ולאחרונה, מקרטעת) לכוחה של האהבה. היא לא הייתה נבונה, מקסימה או נעימה. מרבית הצמחים במרפסתה של אמא התברכו ביכולות תקשורתיות משוכללות יותר מִשלה. היא נהגה לבלות את מרבית זמנה ברביצה מזוגגת-עיניים. אך ראה זה פלא: אשה מבריקה ומקסימה, חדת שכל ולשון כבריג'ית שלנו הגתה לה אהבה ללא תנאים. עבור אדם שופע מגבלות כמוני, האהבה שבריג'ית הרעיפה על באקסטר שימשה כתזכורת מתמדת לזכאותם של כל ברואי עולם לאהבה - ואני בכללם. במובן זה, היא הייתה לי שלהבת-תמיד של אמונה ותקווה ואהבה. אם אלה הם חיי כלב, הרי שאין בעיניי חיים ראויים מאלה.
את ובריג'ית תהיו בראש מעייניי במהלך
באהבה, כאשר שלחתי את המכתב החפוז והכן הזה, חשתי כי עלה בידי לסנן בדל של רגש אמיתי אל בין הקלישאות הטקסיות של ההשתתפות-בצער. לא ביקשתי אלא להושיט נחמה כלשהי ליקיריי. רשת בתי הלוויות המשפחתית שלנו קרויה "לינץ' ובניו". אבל דווקא בנותיו של לינץ' - אחיותיי - הן שחולשות על הארנק. שלושה מבניו של אבי, ואני ביניהם, התמחו בהובלתם של מתים לקבורה ובהדרכתם של החיים במבוך של סידורי הלוויה. ירשנו את העסק המשפחתי מאבינו. שלוש בנותיו - מאז-ומעולם הוא ביכר אותן על פנינו - למדו באוניברסיטה מנהל עסקים והתבססו בעמדות מפתח. מרי מופקדת על ניהול הספרים ותשלומי המשכורות. ג'ולי אן מסייעת בידיה. בריג'ית אחראית על קרנות הנאמנות והסדרי הביטוח. כמו כן היא מפקחת על חלוקת המשאבים ופריסת התקציב. אנחנו מכנים אותן "בנות הלוויה שלנו". הן נודדות בין בתי הלוויות שלי ושל אחי, פאט, ומרעיפות על סביבותיהן אור ואושר. אחינו טים, אולי בהשראת פרץ של ראיית-הנולד, ויתר על שירותיהן ושכר לעבודה צוות של אנשי-מקצוע. כאשר אני רואה אותן יחד - מרי, ג'ולי ובריג'ית - אני נזכר במראה שנתגלה לי פעם בחוף באירלנד: שלושה איים - מאוחר יותר התברר לי כי בני המקום נוהגים לכנותם "שלוש האחיות" - המתנשאים בשלוש פסגות מסחררות ומוריקות כנגד החוף, מגוננים על תושביו מפני גאוּתוֹ של האוקיינוס. ממש כמו שלושת האיים הללו, אחיותיי מהממות ביופיין, נטועות על מקומן ואוצרות בהווייתן כוחות עלומים. בימי רביעי מרי וג'ולי באות לבית הלוויות שלי במילפורד כדי לעבור על ספרי החשבונות ולפקח על מאזני התשלומים. בריג'ית נשארת במשרדו של אחי, אבל מתייעצת עם אחיותיה בטלפון שלוש או ארבע פעמים ביום. ביום רביעי האחרון מרי וג'ולי קראו את מכתב התנחומים שלי, גלגלו את עיניהן למרומים וגינו אותי נמרצות: "איך יכולת לכתוב דברים איומים כל כך לאחותך המתאבלת?" "אילו דברים איומים?" התגוננתי. "שלהבת-תמיד של אמונה ותקווה ואהבה?" "השווית את באקסטר לצמחים של אמא, וייחסת לה רביצה מזוגגת-עיניים. לא יכולת פשוט להגיד משהו נחמד? לומר משהו בזכות הנאמנות הנפלאה שלה?" הן לא השכילו לראות כי דווקא האמת אודות חייה ואורחותיה של באקסטר היא שפעמה בטבורו של מכתבי הקצר, היא שהעניקה לו את סגולתו המנחמת. והאמת ניתנת להיאמר: הכלבה הייתה אסון-טבע. מלבד אחותי בריג'ית, הכל מאסו בה במרוצת אחת-עשרה שנותיה. באקסטר ביילי, שהתברכה בשם אופנתי אם גם גברי בדרך כלשהי, מעולם לא ידעה לאן פניה מועדות, מה עליה לעשות, באיזה איבר מוטב לה להשתמש. היא חגגה את סיום פרק הינקות בחייה בכך שנשכה את אחותי - את היד שהאכילה אותה, פשוטו כמשמעו. היא חגה בנהמות מאיימות סביב עריסת תינוקה של בריג'ית, וחשפה את ניביה לנוכח ניסיונותיהם התמימים של אחיינים ואחייניות ללטף את פרוותה. כאשר הגיעו מים עד נפש המלצתי לבריג'ית להרדים את הכלבה: ככלות הכל, היא עלולה לתקוף שכנים, ילדים, אורחים ועוברי-אורח. טענתי באוזניה כי אפילו חוקי המקרא מטילים על בעליו של בעל חיים את האחריות לנזקים שהוא מסב (ספר שמות, בסמיכות לחוקים הדנים בגורלם של מחללי בתולות). קבענו תור אצל הווטרינר, חגרנו את באקסטר במושב האחורי ויצאנו לדרך. אבל ברגע המכריע נמלכה בריג'ית בדעתה. היא פנתה לווטרינר וביקשה שירשום לה תרופה - "משהו שירגיע אותה" (את באקסטר, לא את בריג'ית). הווטרינר נענה, ורקח עבור באקסטר קוקטייל תרופות, שהאפקט הכולל שלו אינו נופל מזה שהייתה משיגה לובוטומיה: החומרים המגוונים נועדו לשכך את התקפיה של הכלבה, להרגיע את מחושי הבטן שמהם סבלה, להיטיב את שנתה, להשקיט את עצביה, להשביע את השדים הממשיים או המדומיינים שהתאנו לה. די היה במינונים שנקצבו לה כדי לאלחש פיל. כך נאלצה באקסטר לבלות את שארית ימיה במעין תרדמת. היא לא שבה עוד לחשוף את שיניה. היא התנהלה ברחבי הבית כסהרורית, ניגפת ברהיטים ובקירות, מתגלגלת הנה ושוב ככדור משחק בלה ונשכח. לעתים נכנסה אל מימי האגם, כאילו שרידיהם הרומצים של אינסטינקטים חייתיים כלשהם הבהבו בה לרגע. במקרים כאלה הייתה בריג'ית נאלצת למהר בעקבותיה ולשלות אותה מן המים. אנשים נהגו להשליך לעברה כדורי טניס, בתקווה שאלה יעוררו את תשומת-לבה. הכדורים היו פוגעים בחוטמה ומנתרים אל הקרקע מבלי שעיניה המזוגגות יסגירו אות חיים כלשהו. היא מעולם לא שעתה לפקודות הרגילות - שבי, בואי, ארצה. היא נהגה לקדם באדישות אפילו את קולה של אחותי. אני מניח שהפקודה היחידה שצייתה לה אי-פעם הייתה, "נִשמי, באקסטר! נשמי!". "במקום שבו יש חיים יש תקווה," נהגה בריג'ית לומר, כאילו הנזק שנגרם לכלבה היה הפיך. זה היה מראה מדכדך: יצור נטול-חיים, כמעט-צמח, משרך את רגליו בהתמדה משונה על פני עשור ארוך וחסר-משמעות. מותה היה בגדר חסד. אבל על פי השקפתן של מרי וג'ולי, ההשתתפות באבלה של אחותי כרוכה בהכרח בהצהרה כי באקסטר הייתה נזר הבריאה, הפלא השמיני של העולם, המחשה חיה לטענה כי הכלב הוא הטוב בידידיו של האדם. כאשר סירבתי לעטר את זכרה של הכלבה בזרי דפנה, והצעתי תחת זאת לזכור אותה כפי שהייתה באמת - יצור אומלל שהגורל הֵמֵר עמו - אחיותיי גלגלו את עיניהן בהתחסדות וצקצקו בלשונן לאמור, "הוא פשוט לא מבין." "הוא פשוט לא מבין": רבות מן הנשים בחיי נוהגות לחתום את השיחות על אודותיי בפסיקה הזאת. אף שהנני בנה של אשה טובה, מנוחתה עדן; אח נאמן לשלוש אחיותיי; אב לבנות, ידיד-נפש לנשים - בכל זאת, כמו מרבית הגברים בני דורי, אני פשוט לא מבין, ואפשר שלא אבין לעולם. האשה מן הבית שממול מוליכה ברצועה שני פודלים צחורים-כשלג מידי בוקר בבוקרו. הם מטיילים בגינה ונזקקים לנקביהם, אם להידרש ללשון נקייה. כלבי-הצעצוע הללו אינם עולים בגודלם על הכדורים המשמשים במשחק הכדורת. הם מניחים אחריהם הפרשות זעירות-ירקרקות, המעלות על הדעת גולות משחק. הזוג המלכותי קרוי על שם שניים מתחביביה העיקריים של הגברת: שרדונה ושמפנייה. לעתים נוהגת האשה מן הבית שממול להתיר את הרצועה, ולהניח לשתי הפקעות הפרווניות לשוטט כה וכה בחיפוש אחר פינה ראויה להפקיד בה את כדורי הצואה המעוצבים שלהם. כאשר הם מתרחקים יתר-על-המידה, היא נוהגת לקרוא להם בשמות-חיבה: שרדי ושמפי. במרבית הבקרים השלושה אפופים באיזה ערפל מדומדם, כאילו זה עתה הקיצו משנת לילה ספוגת וודקה וטוניק. אבל מי אני שאשפוט אותם על כך? היא אינה מחבבת אותי, האשה מן הבית שממול. רשימת המריבות שהתלקחו בינינו סביב עניינים אזרחיים, תרבותיים ושכונתיים היא ארוכה ומייגעת. אני בטוח שהיא סבורה, כי אני פשוט לא מבין. למען האמת, גם אני לא משתגע עליה. אנו מזכים זה את זה במנוד ראש קפוץ וצונן, ללא כל מאמץ להסוות את הניכור השורר בינינו. שנינו ידענו למן המפגש הראשון, שלעולם לא נהיה חברים. במובן מסוים, אני מעריך את ישירותה: היא מעולם לא טרחה להסתיר את יחסה כלפיי בגינוני נימוס צבועים. אפשר שאנו מזכירים זה לזה את דמויותיהם הבלתי-אהודות של בני-זוג קודמים. אני מכבד את זכויותיה לחיות את חייה כרצונה ממש כשם שהיא מכבדת את זכויותיי-שלי לעשות זאת. ככלות הכל, זוהי אמריקה, ואנו משקיפים זה על זה בחשדנות משני עבריו של רחוב החירות. כך אני מתייחס אל צמד הכלבים הבלתי-נסבל, אל האיש שהיא חולקת עמו את חייה (בסופי השבוע ניטל עליו להוליך את שרדי ושמפי לטיולי הבוקר שלהם) ואל הגינה המגודלת-פרא שבחזית ביתם באותו שוויון נפש שבו אני מקדם את מזג-האוויר. אני שב ומזכיר לעצמי, כי המצב יכול היה להיות גרוע יותר. אני מניח שהיא מאמצת גישה דומה לנוכח המפגעים שחיי-שלי מזמנים לה: תנועת הרכבים הבלתי-פוסקת אל בית הלוויות וממנו, צמחי האל-תיגע-בי שאנו מעטרים בהם מידי שנה את נופו חסר-ההשראה של הרחוב, שלא לדבר על שלל מגרעותיי האישיות. אני יוצא מכליי רק כאשר אני מבחין בשרדי ובשמפי כשהם מרחרחים בחצר בית הלוויות בחיפושם אחר אתר חִרבון. לזכותה של שכנתי יש לומר, כי היא חמושה תמיד בשקית פלסטיק, המיועדת לאיסופם של הגללים. ואמנם, היא מקפידה בכך מאד. אבל מסיבה כלשהי, גם לאחר שהשלושה מניחים אחריהם כר דשא נקי, אינני יכול להימנע מן התחושה כי השכנה וכלביה חרבנו עליי ועל נחלתי, וכי המעשה הזה נושא אליי איזה מסר - משהו שהיה עלי להבין לנוכח המחזה. באותם רגעים קם בי פיתוי עז לחצות את הכביש, ולחרבן בחצר שלה. לאחר שאשתי הראשונה ואני התגרשנו, גידלתי לבדי בת ושלושה בנים. התמדתי בכך למן התקופה שבה היו בני עשר, תשע, שש וארבע, בהתאמה, ועד למועד שבו נישאתי לאשת חלומותיי, שבע שנים לאחר מכן. באותן שנים הפמיניזם בער בעצמותיי. החלוקה השוויונית של העבודה והממון, הכוח וחובות ההורות - הערכים האלה, שהגל השלישי של הפמיניזם העלה על נס, כבשו את כל מדורי תודעתי. קראתי בשקיקה את סימון דה-בובואר, את בראונמילר ומילט, את ג'רמיין גריר וגלוריה סטיינם. קראתי את חיבוריה הלוהטים בשנאת-גברים של רובין מורגן, את מחברות הזהב של דוריס לסינג ואת הטקסטים המתלהמים, חסרי-הפשר של אנדריאה דבורקין. ביערתי מאוצר-המילים שלי את כל המונחים השוביניסטיים שהתאזרחו בו: "מזכירה אלקטרונית" היתה ל"משיבון", "גברות" היו ל"נשים". מעולם לא העליתי על דל שפתיי את המילה "כּוּסִית". בניי הדיחו את הכלים בשעה שבתי הוציאה את הזבל. בהתאם לעיקרון הגורס שוויון בזכויות ובחובות כאחת, תבעתי מאשתי-לשעבר לשלם לי מזונות. העובדת הסוציאלית שטיפלה במקרה שלנו - אשה מצודדת בעלת עיניים ירוקות, שהקפידה לנהוג בדיוק על פי הכללים - עודדה אותי לעשות זאת: על פי הכללים שנועצה בהם, על ההורה שאינו מחזיק בילדים להפריש להוצאות גידולם מחצית ממשכורתו. היא הסבירה לי כי התקנה הזו חלה על בני שני המינים במידה שווה: "אתה היית נתבע לשלם סכום זהה, אילו החזיקה היא בילדים." קיוויתי לקבל את הסכום, ולחסוך אותו לקראת לימודיהם האקדמיים של הילדים. אלא שהשופטת מֵאנה להתרשם מטיעוניה של העובדת הסוציאלית. כבוד השופטת הודתה כי עקרונית, ילדינו זכאים ליהנות מפרי עמלם של שני הוריהם. ובכל זאת, היד מסרבת לחתום על פסק דין, שיורה לאם לשלם מזונות - אפילו כאשר מדובר באם, המתראה עם ילדיה אחת לשבועיים בלבד. מן הסתם, חייה של האם קשים דיים; אין סיבה להוסיף קושי על קושי, להערים מכשול על מכשול. בתום הדיון הקצר, יעץ לי עורך-הדין להשלים עם פסיקתה של השופטת ולהימנע מלהגיש ערעור. ככל הנראה, גם הפעם פשוט לא הבנתי. באותם ימים הייתה לי כלבה מקסימה, חפה מהפרעות אישיות ומהרגלים רעים. היו לה ראש קטן, גוף גדול ומזג נהדר. קראנו לה היידי. כאשר הייתה עדיין גוּרה הולכתי אותה ברחבי עירנו הקטנה: נהגנו לחלוף על פני בית הלוויות, והיא אהבה לשוטט במגרש החנייה הצמוד למבנה. לעתים קרובות הנחתי לה בשיטוטיה, כשאני מזכיר לה כי בבית ממתינים לה מצע ומזון ומברשת רכה ויד מלטפת. זה היה טבעו של החוזה בינינו: אם היידי תקיים את חלקה ותשוב הביתה, נקיים גם אנו את חלקנו ונטפל בה לעילא. היידי הרחיקה לכת בשיטוטיה, אך מעולם לא הלכה לאיבוד. היא נהגה ללוות את הדוורים במסלוליהם, ולגונן עליהם מפני כלבים שמזגם היה נוח פחות. היא מצאה את דרכה אל האיטליז וסחטה מן הקצב עצמות, המשיכה משם אל המאפייה וזכתה במאפים בְּנֵי-יוֹם. היא נהגה ללטוש מבעד לפתח המעדנייה זוג עיניים מאשימות במשך שעות ארוכות, ולא משה ממקומה עד שמישהו התרצה לה, והשליך לעברה נתח עסיסי של בשר חזיר או פרוסת גבינה עתירת שומן. בחלקו השני של היום התייצבה בשערי בית הספר, וליוותה את שני בניי הקטנים בדרכם הביתה. בערבים קבעה את מושבה בפתחו של מגרש החנייה הצמוד לבית הלוויות, ועקבה בעניין אחר הילדים המשתעשעים בגלגיליות או במשחקי כדור. בסופי השבוע נהגה להילוות אל בני הבכור במסעות הדיג שערך, או לחלופין לארח לחברה לבתי וחברותיה, בשעה שסקרו בעיניים דולקות את חלונות הראווה של חנויות הבגדים האופנתיות. במותה הייתה היידי גדולה ושמנה ומאושרת. היא נקברה למרגלות השיח, שבצִלו ביקשה מקלט מפני שמש הקיץ. חלפו מאז שני עשורים, וזכרה לא נמחה מלבנו. סגולותיה התרומיות ונאמנותה המופלגת היו לאגדה. למען האמת, זה כל מה שביקשתי לי מאז-ומעולם, כבעל וכאב - להיות נצור בכמוסה של חוֹם במחשבותיהם של אהובי-נפשי; להיזכר כמי שבא הביתה מידי ערב, עמד על המשמר, הרחיק כל סכנה, מילא את תפקידיו באמונה, אהב את בני ביתו בכל לבו, עד תום. זה החלום שהורישו לי אמי ואבי; החלום שהם טיפחו בהתמדה ובעמל, מבלי שנועצו תחילה בעקרון החלוקה השוויונית של העבודה. באותם ימים הייתי קורבן של מלחמת המינים, שניטשה בין הגברים והנשים בני דורי. אלה התישו זה את זה במאבק על זכויות, חובות וזהויות. במבט לאחור אני מבין, כי לא היה מנוס מן הקרב הזה. בין אם רצינו בכך ובין אם לאו, נטלנו בו חלק. כולנו הלכנו שבי אחר האמונה, כי השוביניזם הוא לעולם נחלתם של גברים, וכי קורבנותיו הן לעולם נשים. ואמנם, נשים מפורסמות ידעו למנות בזה אחר זה את העוולות שנפלו בחלקן של בנות מינן: תנאי עבודה גרועים, אפשרויות קידום מצומצמות, שכר מעליב, הנשיאה הכמעט-בלעדית בעול עבודות הבית. אלא שאט-אט, בהדרגה, התגנבה לראשי מחשבה מטרידה: אם חופש-הבחירה הוא אכן ערך כה נעלה, האין זה מין ההיגיון שכל החברה, ולא רק מחציתה, תוכל ליהנות ממנו? ואם כך, כיצד זה בתי זכאית "לבחור" בקריירה צבאית אם רצונה בכך, בעוד שעל בניי מוטלת חובת ההתגייסות? זאת ועוד: הדוברות הפמיניסטיות שבו ותבעו את עלבונם של "נשים ומיעוטים אחרים", בשעה שהנשים היוו למעשה את מרביתה של האוכלוסייה: הן עלו על הגברים במספרן ובתוחלת חייהן כאחת. העובדה האחרונה, אגב, שרירה בכל התרבויות המוכרות לנו, ומן הראוי לתהות על משמעותה. אי-הנוחות שלי העמיקה לנוכח תועפות של להג סיסמתי, ובכלל זה האשמתו של המשורר טד יוז בהתאבדותה של סילביה פלאת', או האשמתם של הגברים כולם בכל מצעד העוולות של ההיסטוריה האנושית. הוסיפו לכך עמדות היסטריות בנוסח "יחסי מין בין גבר לאשה הם תמיד מעשה של אונס," או "אשה זקוקה לגבר כשם שדג זקוק לאופניים," או בדיחות מקוממות על חשבון הגבר שאשתו קיצצה את אבר-מינו בהתקף של זעם. שאלתי את עצמי מה היה גורלו של מגיש בתוכנית טלוויזיה, שהיה מעז להתבטא באורח דומה ביחס לאבר-המין הנשי. התעורר בי הרושם המטריד, כי בשעה שאלימות כנגד נשים הוקעה בכל פה, ובצדק, אלימות כנגד גברים התקבלה כתופעה שניתן לעבור עליה לסדר היום. דבר מכל שקראתי או שמעתי באותם ימים לא היה בעיניי אמיתי כמו אותו בדל-שיחה בין פאתולוגים שטרחו על נתיחתה של גופה, ככל הנראה בעקבות רצח בחוג המשפחה: "גבר שהורג את אשתו מתאבד לאחר מכן," אמר אחד מהם בקדרות. "אשה שהורגת את בעלה, פונה לשייף את ציפורניה." אפשר שלא עלה בידי להבין דברים רבים. אבל דבר אחד הבנתי מעבר לכל ספק: קורבנות מטעם-עצמם מסוגלים לתבוע לעצמם רשות וסמכות לעשות ככל העולה על רוחם. אין זה סוד, שנשים היו נתונות לדיכוי מתמשך. בה-במידה, אין זה סוד שנשים רבות בגדו בבעליהן. כולנו בניו ובנותיו של מין מתפתח, שתולדותיו מסבים לנו רווח ומכאוב כאחת. ניתן להאשים אבות במצוקת בניהם, כשם שניתן להאשים נשים במצוקת בעליהן או בעלים במצוקת נשיהם - כל שיש לעשות הוא לארגן את העובדות בהתאם למסקנה שאנו מבקשים להפיק מהן. אבל עמדות כאלה חוסמות את דרכנו אל משמעותם היותר עמוקה של חיינו. צדק, חירות, שוויון זכויות, מוסריות, ביטחון, מחירן של מלחמות, עתידו של המין האנושי, השכלה, איכות הסביבה, היחסים בין המינים - כל העניינים האלה אינם נוגעים באורח בלעדי בנשים או בגברים. הם נוגעים באדם באשר הוא. הגברים והנשים בני דורי בוחנים זה את זה משני עבריו של המתרס - בחשדנות, ובמידה רבה של בערות. הם אינם ערים לתמורות המתחוללות בעבר האחר, אינם משכילים לפענח את לשונות יושביו. הם משקיפים זה על זה, ותוהים מדוע החייזרים ההם פשוט אינם מבינים. כך קלעה אותנו ההיסטוריה למצב שהורינו לא התנסו בו מעולם (ומי ייתן שגם בנינו ובנותינו לא יידעו עליו מאומה): שותפינו לחיים הופכים זרים בעינינו, חברינו נעשים לאויבים. גברים ונשים מביטים זה בזה משני עבריה של המיטה הזוגית, וחשים כי עולמות שלמים מפרידים ביניהם. אני עדיין לא מבין. אני חושש שכבר לא אבין. אני מזמזם לעצמי פזמון ששמעתי ברדיו: "האמת אודות גברים." הפזמון החוזר מתריס: "לא טעינו, אנחנו לא מצטערים, ובוודאי נעשה זאת שוב." כיום נדמה שגם הנשים אימצו את הפזמון הזה. השנים שבמהלכן חייתי במחיצת נשים הבהירו לי, כי כל ניסיון להתחרות בהן נידון מראש לכישלון. בתי, אחיותיי, אשתי האהובה, כמה מחברותיי הטובות ביותר, אמי המנוחה, דודותיי, סבתי - כל הנשים האלה הן בעיניי מופתים אנושיים של אומץ ועוצמה. הן חוננו באצילות טבעית ובחכמת-לב, המעוררות בי יראת-כבוד של ממש. עד עצם היום הזה אני אסיר-תודה על כל רגע שביליתי בחברתן, על כל טיפה שינקתי מתבונתן. אין לי ספק, שההיכרות עם הנשים הללו הושיטה לי סעד ונחמה, אפפה אותי באהבה והפכה אותי לאדם טוב יותר. בימינו פרוותם של הכלבים מסופרת-למשעי, ובעליהם מקפידים להוליכם ברצועה; התינוקות מוזנים כהלכה ומחותלים בשיטה היגיינית. כולם מחונכים היטב, מתנהגים יפה. בכל פינה מהבהבים שלטים ותמרורים, מתריעים מפני סכנות, מאותתים על אפשרויות. התינוקות לומדים לדבר וללכת. הכלבים לומדים לשבת או לכרוע ארצה לפקודת בעליהם. והגברים, כמנהגם מאז-ומעולם, נובחים את חכמתם לחלל העולם. הם חושפים את ניביהם ומרחרחים כה וכה ונוהמים ומייללים ומייבבים. נשותיהם וכלביהם כבר מותשים מן ההאזנה. הם מחלקים ביניהם את העול: מקצת הדברים משיגים את אוזנה של האשה, ומקצתם נקלטים באוזנו הזקורה של הכלב. הזמנתי זר גדול של חרציות זהובות לקראת הטקס שייערך לזכרה של באקסטר, על גדותיו של אגם מאלט. צירפתי לפרחים פתק ובו מילה אחת: "מצטער". אני מקווה שהן יבינו. © כל הזכויות שמורות למילים הוצאה לאור המנוול על הספה - דניאל ג'ונס - עורך
![]() ![]() ![]()
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
![]() |
|
![]() |