איפה אתה
מאת: עמי סמולרצ'יק

שלושה ימים לא יצאתי מהחדר. אני נכנס לאמבטיה ומסתכל על עצמי במראה. השיער ארך והשיניים קצת הצהיבו. מאז שיעל נסעה אני מדבר רק עם עצמי ואני מרגיש שהקיום שלי על סף היכחדות. לא קרה לי אף פעם שלא דיברתי עם אף אחד כל כך הרבה זמן. אני אוהב לדבר. אני מדבר משמע אני קיים. האדם היחיד, שעוד איכשהו אני מחליף איתו מילה, זה המלצר של המלון שכל יום דופק לי על הדלת וכל יום אני אומר לו שאני לא רעב ושולח אותו לקנות לי סיגריות. אני אורז את התרמיל, יוצא לרחוב ומתישב במונית. "לאן?" הנהג שואל.
"לתחנת רכבת."
"איזו?"
"יש כמה?"
"שתיים."
"אני צריך לתחנה שיש רכבת לכיוון דרום." אני אסע לחלק הכי דרומי עד שאגיע לשפיץ של הודו - זה יהיה הכיוון שלי. "היית שם?"
"לא."
"מאיפה אתה?"
"מפה."
"וחוץ מפה, איפה היית?"
"רק פה."
"רק פה?"

"כן," הוא אומר ומדליק קטורת שמונחת ליד תמונה של אחד עם שיער אפרו כמו בסבנטיז, "אוֹם נָמַה שְרִידִי סַאי בָּאבָּא אוֹם שָאנְטִי," ממלמל ונוגע בתמונה.
"מי זה?" אני שואל אותו
. "סַאי בָּאבָּא," מנענע את ראשו ומתחיל לנסוע. בשולי הכביש בתים מפח ועל הגגות ילדים מעיפים עפיפונים בשמים צהובים. "מאיפה אתה?" הוא שואל אותי.
"ישראל."

הוא מחייך ואומר "ירושלים." אנחנו נעצרים ברמזור ולשמשה מזנקת ילדה קטנה. אני מוריד את הראש וקושר את השרוכים של הנעליים, מנסה להתעלם ממנה, אבל היא עדיין שם - מסתכלת עלי עם העיניים השחורות שלה. היא נראית לי בת ארבע או חמש. הרמזור מתחלף. המונית נוסעת והילדה רצה מאחורינו. אנחנו מאיטים בגלל פקק והילדה נצמדת לחלון. היא רצה עם היד לעברי שאני אתן לה כסף. אני שולף עשר רופי ונותן לה. היא רצה להראות להורים שלה שכל אותו הזמן רצו מאחוריה. ההורים לוקחים ממנה את הכסף ומהנהנים לי לתודה. אני מסמן לילדה שיש לי עוד משהו בשבילה. היא רצה אלי וההורים שוב רצים מאחוריה. אני נותן לה עוד עשר רופי. היא לא מרוצה.

אני נותן לה חמישים והיא עדיין לא נראית לי מרוצה. אני מפשפש בתוך התרמיל לראות מה אני יכול לתת לה והפקק משתחרר. המונית מתחילה להגביר מהירות והילדה רצה בכל הכוח. היא רצה עם הידיים לעברי ואני באטרף מרוקן את התרמיל. אני מוצא את המברשת שיער של יעל והעיניים שלה נדלקות. היא זורחת. אני זורק לה את המברשת והיא רצה להורים. ההורים לוקחים ממנה את הכסף ומהנהנים שוב לתודה. הילדה מנופפת לי עם המברשת לשלום ומחייכת. גשם מתחיל לרדת. אני מחזיר את הדברים לתרמיל וסוגר את החלון. אני מסתובב לחפש את הילדה ורואה אותה רצה רטובה אחרי אוטובוס. אנחנו שוב נתקעים בפקק. הנהג מתחיל לצפור. המשאית מאחורינו מצטרפת. מכוניות מהנתיב השני וריקשות שתקועות בין הנתיבים צופרות בחזרה. כולם צופרים. עומדים וצופרים.

ילדים יחפים משחקים תופסת בשלוליות. פרות רובצות כאילו הן איגואנות בקריביים. פיל עומד על אי תנועה ולידו באבא ישן תחת מטרית שמש שכתוב עליה 'וואלה'. אני עולה בטעות על רכבת להַרִידוּאַר, כי אני לא מוצא את הרכבת לבָּאנְגָאלוֹר. שיהיה, מה זה משנה. נטייל קצת בהרידואר ואז אמשיך לשפיץ. אני קושר את התרמיל למושב עם שרשרת קטנה של אופניים שהבאתי מהארץ. איש זקן עם קומקום ביד עובר בין האנשים וצועק 'צַ'אי!'. ילד מדלג בין המושבים וצועק 'קוֹקוּס!'.

אני קונה עדשים מיובשים מילדה שמוכרת ממתקים חריפים. מָאמָא שמנה עם סל על הראש מוכרת קלחי תירס, מאחוריה הולכת מאמא אחרת עם סל של פפאיה. תיירת יפנית עם ראסטות מחפשת מקום לשבת. הודי סיקי שמנמן וזריז תופס את המקום הפנוי שלידי ומיד שואל אותי איך קוראים לי, מה המקצוע שלי, בן כמה אני ומאיפה אני.
"דרום קוריאה," אני עונה לו ומוציא את הדיסקמן מהתיק.
"איפה זה?"
"באפריקה," אני מפהק בקול רם, עוצם את העיניים, שם את האוזניות על הראש ונרדם עם ארקדי דוכין שצועק 'טמבל'.

אני כבר מזמן לא סופר כמה שעות אני ישן בלילה, אבל נראה לי שישנתי טוב. ממש טוב. אני מתמתח על המושב, פותח את העיניים ואור חזק מסנוור אותי. אור שחר בצבע מַרְשְׁמֶלוֹ מאיר את הקרון. כולם עוד ישנים, כולל השמנמן שנשען לי על הכתף וגם מביא אותה בנחירות. אני רואה מבעד לחלון בננות. שדות עצומים של בננות. בא לי בננה. אני רוצה בננה. לא אכפת לי גם פפאיה, או קוקוס. בא לי לאכול את המנגו הננסי הזה, שנראה כמו מנדרינה. הרכבת מתחילה להאט ועוצרת בתחנה. חוץ מילד קטן, שיושב על ספסל ולידו סל מלפפונים, התחנה ריקה מאנשים. הילד קולט אותי מסתכל עליו וישר רץ אלי עם מלפפון. אני קונה אחד. הילד חותך את המלפפון לארבע, מפזר מלח, פלפל שחור, מסאלה, ומגיש לי על חתיכת עיתון.

אני אוכל רבע מלפפון מלא מיץ שנראה בעצמו כמו מלפפון שלם, מסתכל על קצה השמש שעולה מתוך הבננות ומרגיש שככה בדיוק אני רוצה להתעורר מעכשיו. להתעורר אל הלא נודע. להתעורר אל הלא נודע, אפילו שהלא נודע זה מלפפון. הרכבת מתחילה לזוז והילד מנופף לי לשלום עד שאנחנו לא רואים יותר אחד את השני. אני שם בדיסקמן את שוטי הנבואה ושר איתם בקול רם את כל הדיסק. "בוקר טוב," אני אומר לשמנמן לידי, שמתעורר ומלפף את הסדין על הראש, "ישנת טוב?"
"כן."
"אסור לכם להסתפר, נכון?"
"נכון."
"אף פעם לא גזרו לך את השיער?"
"אף פעם."
"וגם את הזקן אתם לא מגלחים?"
"נכון."
"אז איך הזקן שלך נראה כזה קצר? הוא צריך להגיע לך לפחות עד הבטן, לא?"
"אתה רואה את שתי הצמות האלה?" ומצביע על הצמות הצמודות לו ללחי, "זה הולך מפה, ונכנס לפה מתחת לכובע."
"כל הזקן שלך נמצא מתחת לכובע?"
"כן."
"מה אתה אומר! והשיער של הראש גם שמה?"
"כן."
"מה האורך של השיער שלך?"

"שלושה מטרים ושל אבא שלי חמישה," ומתחיל לדבר עם איש זקן שיושב במושב מאחורינו. האיש הזקן קם, ניגש אלי. "תכיר," הסיקי השמנמן מציג בינינו, "זה אבא שלי." הזקן מחייך אלי ומכבד אותי בתמרים מיובשים שהוא מוציא מהכיס. אשה זקנה מתקרבת אלי. "וזאת אמא שלי," השמנמן מוסיף. שני ילדים קטנים קופצים עליו, "ואלה הילדים שלי, וזאתי," מצביע למושב לידנו, "זאת אשתי." הם כולם מסתכלים עלי מחוייכים, כאילו אני איזה שעשועון בטלוויזיה. "אף פעם לא ראינו מישהו מאפריקה. איפה זה אפריקה?" שואל השמנמן וכל הקרון בוהה בי, כאילו עכשיו אני איזה תוכנית בנשיונל ג'אוגרפיק. אני מתחיל להסביר שאפריקה נמצאת איפה שהוא ליד הים ושיש שם הרבה חיות. אין להם מושג על מה אני מדבר וגם לי לא.

הילד הקטן מסתכל על הדיסקמן, אז אני שם לו את האוזניות על הראש ומרים את הווליום. הוא מתחיל לצחוק ומעביר את האוזניות לאחיו הגדול. האח שם את האוזניות על הראש, צוחק ומעביר לאמא. האמא שומעת, צוחקת ומעבירה לסבא. הסבא צוחק ומעביר לסבתא. אני מוציא את המלפפון שלא נגמר ומכבד אותם. ההודי מוציא מצלמה מאחת השקיות ומצלם אותי עם כל המשפחה. לפני שאני יורד מהרכבת אני מרגיש לא בנוח שהצגתי את עצמי כ-'מַמְבּוּטוּ מאפריקה', אז אני נותן להם את שוטי הנבואה במתנה.

© כל הזכויות שמורות למוזה הוצאה לאור

איפה אתה - עמי סמולרצ'יק