| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2005 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | שנת 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
להלן סדר הכתובים בספר:
פתח דבר | רוביק רוזנטל
שער 1: לאום, אומה, דת
שער 2: חברה כלכלה
שער 3: תרבות וחינוך
שער 4: שיחות עם צבן
באדיבות הוצאת כתר אנו מביאים לפניכם
בפתח הספר
עם השנים החלו "השקפות העולם" למיניהן להתפשט ממחלצותיהן. עולם המחר החל להתרסק בקול תרועה בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. "סוציאליזם", "דמוקרטיה" ו"ליברליזם" החלו לגבש קואליציות רעיוניות חדשות ומבלבלות לעיתים. הציונות הוכתמה על ידי הכיבוש, מחולליה התקשו לעכל את העלבון המזרחי, והדגל החילוני שנשאה הלך והתקפל. הקיבוץ החל להיערך לנסיגה מבוהלת. מול "השקפת העולם" התייצבה באגף אחד "דרך העולם" החדשה, והיה לה כוח רב: שוק חופשי משגשג, חגיגת קניות מתמשכת, עולם פנאי עשיר ועליז, טלוויזיה רבת ערוצים, אמריקה על חוף הים התיכון. באגף השני התריס נגדה הכוח העולה מהרי יהודה וממלכות השומרון: אנחנו, שומרי גחלת הדת היהודית בטהרתה, אנחנו הדבר האמיתי. לזכותם של האוחזים בדת יש לומר שבחירתם לגיטימית ומאתגרת. לחובתם יש לומר שבחירתם בנויה על שורה של מעגלים סגורים בין אמונה, עובדה ופירוש, בין אמת לכזב קדוש. במובן אחד יש בטענתם לעדיפות על האידיאולוגיה מן הצדק. האידיאולוגיה היתה גרסה חילונית של דת, מהולה בניסיון לא תקין להתחזות כמדע, ובצדק כינה אותה מרכס "תודעה כוזבת". "השקפת עולם", לעומתה, היא מעין גלגול של האידיאולוגיות הגדולות, שרובן ככולן כשלו. השקפת העולם ניסתה לפשט את האידיאולוגיות, לפרק את הקישורים המהודקים מדי שהיו בהן בין תיאור העולם, מדע-לכאורה, פילוסופיה מגויסת ופרוגראמה עתידית מפורטת. השקפת העולם ניסתה להציל את האידיאולוגיה מעצמה. אם האידיאולוגיה היא דת ללא מנגנון דתי, השקפת העולם היא אידיאולוגיה ללא מנגנון אידיאולוגי. פניני השקפת העולם הצליחו במקום שבו נכשלו האידיאולוגיות. הן אינן נוכחות ביומיום התקשורתי והאישי, ואינן לחם חוקו של הפוליטיקאי הישראלי, שלעיתים קרובות כל כך צר עולמו כמידות תיבת הקלפי. אבל הן יוצאות מכל הארונות במאבקים האמיתיים. המאבק על זכויות האזרח. המאבק נגד העוני ודמותה של מדינת הרווחה. המאבק נגד הכיבוש. המאבק על פני העמק והמדבר. בעלי השקפות עולם קרובות ואף רחוקות, שזיקקו מגרסת הינקות את העיקר מן הטפל, את הרעיון המוסרי הפשוט מפירושיו השונים והמשתנים, נפגשים בצמתים החשובים של חיי החברה והמדינה. ארבעת פרקי הספר משרטטים את קווי המִתאר של מקבץ השקפות עולם שהגדירו את מה שנקרא פעם "השמאל", גם זו מילה שנשחקה ומחפשת דרך לשוב בשלום אל מילון המחשבות והאמונות. הפרק הראשון עוסק במכלול השאלות הכרוכות בצומת שבו נפגשים עם, ארץ, לאום ודת. התפרים החזקים-לכאורה בין הציונות, היהדות, הישראליות והטריטוריה החלו להיפרם במקומות שונים והם מבקשים חיבור מחדש. הפרק השני עוסק בשאלות המחשבה החברתית ומימושה במדינת ישראל: האם תש כוחם של רעיונות האחריות החברתית, השוויון והרווחה לכול מול גאוות המנצחים של כוחות השוק וההון הגדול; האם יש משמעות לסוציאליזם בימינו. החלק השלישי נוגע במפגש שבין התרבות והחינוך לבין הישראליות. בחלק הרביעי מגולל יאיר צבן, איש פוליטי מזן אחר, שהספר נולד לכבודו, סיפור חיים שהציבורי והאישי כרוכים בו ללא הפרדה, וכל סוגיות הספר מקבלות בו ממשות.
את הספר הזה כתבו אנשים הקרובים בהשקפת עולמם. הוא מנסה לשרטט עמדות מתחדשות על פי רעיונות נושנים. הוא נקי מהרלטיוויזם העקר של הפוסט-מודרניות, אבל אינו מתפלש בתשובות נחרצות וסגורות. זה גלגולה הנוכחי של השקפת העולם במרחב המחשבה שיש קוראים לו "שמאל": היא יכולה לסבול את המתח שבין השאלה הגדולה והתשובות החלקיות, ולהמשיך לשאול, להמשיך לענות, ולעיתים אפילו לשנות מעט את המציאות. רון ברקאי | מהפכנות וחינוך - ז'ול ולז מנחה מעין זו המוגשת ליאיר צבן מכונה בצרפתית Hommage, ובדומה גם בשפות האירופאיות האחרות. מקורו של המונח בימי-הביניים, והוא הצביע על קשר שבין ואסאל לאדונו. כשהגיעה אלי הפנייה לכתוב דברים לכרך זה, עלה בדעתי זיכרון אחד, רחוק, והאפיל על כל האחרים. באותם הימים אמנם לא הייתי ואסאלו של יאיר, אך פעלתי תחת הדרכתו ו"פיקודו" במזכירות הכללית של ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי. מטבע הדברים נושאים רבים העסיקו אותנו במשרד הקטן והצפוף שנמצא ברחוב עלייה מספר 1, בקומתו השלישית של בניין מתפורר, שהכניסה אליו היתה רוויה בצחנת שתן. דומני שמכל הדברים שעליהם התווכחנו והתלחשנו באותם חדרים, יאיר הדגיש את המאבק שבנק"י צריכה לנהל למען זכויות הנערות והנערים העובדים. כמו קאטו הזקן בשעתו, הוא חזר שוב ושוב לנושא זה בישיבות הוועד המרכזי, בוועידות, בפגישות עם ראשי הסניפים והפעילים של התנועה. אלא שבשונה מפעילים פוליטיים רבים, יאיר לא הסתפק במלל ובהטפה. כאביר בנוסח מודרני, שיוצא להגן על הצדק החברתי, מיהר יאיר משדה קרב אחד אל השני רכוב על קטנוע איטלקי כחול. עוד היום אני שב ורואה את המזכיר הכללי שלנו דוהר על הלמברטה בסימטאות יפו, בין כריכיות ומכבסות, באזור התעשייה של דרום תל אביב בין מוסכים למסגריות. היתה זו פעולה שגרתית, מתישה ובעיקר מתסכלת: ניסיונות נואשים לפגוש את הנערות והנערים במקומות העבודה, על אפם ועל חמתם של המעבידים; להסביר לאלה שנאלצו לנטוש בגיל צעיר את ספסל הלימודים, שלצד העבודה יש להם זכות ללמוד ולרכוש מקצוע; להתעקש, למרות איומי הפטרונים, שהם יכולים להתארגן, להקים ועדים ולעמוד על שלהם - מתנאי שכר הולמים ועד לחדרי שירותים נקיים. ואילו הם, הצעירים, לרוב שמעו על "צדק חברתי", וכשהביטוי בא מפיהם של קומוניסטים, במקרים רבים פשוט הפנו לו עורף. שמחנו כשהדבר לא לווה בגידופים. לצד השיגרה היתה גם הפעולה החתרנית והמלהיבה. באחת הפעמים שלח יאיר את אליעזר אלשיך ואותי להסתנן לוועידת הנוער העובד שהתקיימה בשכונת בית וגן שבירושלים. אני זוכר את הנחיותיו: להמריד את הנערים העובדים ולהסעיר אותם, שיחדלו לשמש כחותמת גומי בידיהם של עסקני ההסתדרות, שיתחילו לעשות למען עצמם וחבריהם. המהומה היתה גדולה באותה ועידה, וגם החלטותיה היו שונות מהרגיל. מי שיטרח לעלעל בגיליונות הישנים של "קול הנוער" לא יוכל להחמיץ את התמונות שצילם יאיר באחת המכבסות ביפו, שבהן ארגנו ועד של נערות עובדות. נזכרתי בהן בזמן שקראתי את חוויותיה של מיכל גרינברג, שהתחזתה לקופאית ברשת מכירות גדולה. גם רגליהן של הנערות הכובסות ומגהצות צבו בגלל שעות עמידה ארוכות, גם הן השתכרו פרוטות. ובכל זאת, אם בשנות הששים עשינו צעד אחד קטן קדימה, ויכולנו לציין כמה הישגים צנועים, עתה הכל ונשטף בגל הצונאמי של הקפיטליזם חסר המעצורים. הישגיהם החברתיים של העובדים בישראל מתפוררים לאבק, והארץ מלאה מחנות של עבדים. זכויות העובדים הסינים, התאילנדים, הרומנים והאחרים פחותות אלף מונים מאלה של הנערים שאת עלבונם תבענו. שפחות מין, מיובאות ומקומיות, מנוצלות, מוכות ונרצחות. צעירות אלו אפילו אינן חולמות על תנאי העבודה של הנערות המכבסות משנות הששים.
בגלל הזיכרונות ובשל ההווה החלטתי לכתוב למנחה זו על הסופר הצרפתי ז'וּל ואלֶז
סופרים נוטלים חלק פעיל במאבק היום-יומי, ברחוב? בזמננו תופעה כזו, לו היתה מתרחשת, היתה גורמת להרמת גבה. בצרפת של המאה התשע-עשרה היתה זו תופעה שכיחה למדי, ודי לנו אם נזכיר פרט לואלז עצמו, גם את אמיל זולה, שַרְל פֶּגי ואוקטב מירבּוֹ. עם זאת, כפי שציינתי ייחודו של ואלז בין "הסופרים המעורבים" מזדקר לעין בתשומת הלב המיוחדת שהקדיש למצבם של הילדים והנערים בזמנו. בשנת 1879 ראה אור "הילד", הרומן הראשון בטרילוגיה האוטוביוגרפית שלו. הסופר, שבאותה העת חי בגלות בלונדון בגלל גזר דין מוות שעמד תלוי נגדו, חתם בשם העט "ז'אן הרחוב". וכך כתב בעמוד השני של הספר: "לכל אלה שהתפגרו משיעמום בבית הספר, או שהביאו אותם לידי בכי במסגרת המשפחה; לאלה שבשנות ילדותם סבלו מעריצות מוריהם או הוכו על ידי הוריהם; אני מקדיש ספר זה". בשנת 1880 התקבל בצרפת חוק שהעניק חנינה לאלה שהשתתפו במאבק הקומונה הפריסאית. ואלז חזר מהגלות, ושנה לאחר מכן הופיע הכרך השני, "תלמיד הבגרות", הפעם תחת שמו האמיתי של המחבר. בעמוד הראשון כתב הסופר: "לאלה שניזונים מלטינית ויוונית בעוד הם מתים מרעב, אני מקדיש ספר זה". ז'ול ואלז נולד בשנת 1832 בעיירת שדה קטנה בדרום צרפת למשפחה ענייה למדי. אביו היה מורה ואמו עקרת בית, וכפי שהוא מעיד עליהם, כל מאווייהם הסתכמו ב"להיות חלק מהבורגנות הזעירה". הוריו היו אמנם דלים, ובכל זאת, האב יכול היה להרשות לעצמו "לקנות אדם" תמורת אלפיים פרנק. האדם הנרכש, או "חזיר מכור", כפי שהוא כונה באותם ימים, היה צריך לשרת בצבא במקומו של זה ש"קנה" אותו. פרט זה מהביוגרפיה של אביו עינה את ואלז לכל אורך חייו. בשנת 1867 הוא פירסם מאמר גדול בעיתון "הרחוב" תחת הכותרת "חזירים מכורים". הצנזורה אסרה את הפירסום, והעיתון נאסף מהדוכנים על ידי המשטרה. ייסורי הגוף והנפש הראשונים של ואלז לא באו עליו דווקא מצד השלטון והמשטרה, אלא בילדותו, מידיה של אמו. הרומן הראשון בטרילוגיה פותח במשפטים מכים כפטיש: "האם אמי הניקה אותי? או שמא היתה זו איכרה שנתנה לי מחלבה? אין לי שמץ של מושג. יהיה השד שנשכתי אשר יהיה, איני זוכר שום ליטוף מהתקופה שהייתי פעוט; לא ליטפו אותי, לא טפחו על שכמי בחיבה, לא נישקו אותי; אבל כן, היכו אותי, והרבה.
אמי אומרת שלא צריך לפנק את הילדים, והיא מלקה אותי בכל בוקר; כשאין לה זמן בבוקר, הדבר נדחה לצהריים, לעתים רחוקות זה קורה לאחר השעה ארבע. העלמה בַּאלאַנְדְרוֹ מורחת לי שומן על סימני המכות. היא זקנה טובת לב בת חמישים שנה. היא גרה בדירה מתחתינו. בהתחלה היא היתה מרוצה: מכיוון שלא היה לה שעון, רעש המלקות ציין עבורה את השעה: וְלין! וְלאן! זוֹן! זון! - הנה מכים את הדבר הקטן ההוא; זה הזמן להכין לעצמי את הקפה בחלב. אלא שיום אחד הפשלתי את שולי מכנסי, כי זה שרף לי יותר מדי. עשיתי זאת כששאפתי אוויר בין שתי הדלתות והיא הבחינה בי. אחורי עוררו בה חמלה. בהתחלה היא רצתה להראות זאת לכולם, להסית את השכנים מסביב, אבל היא חשבה שאין זו הדרך הנכונה להציל אותי, והמציאה משהו אחר. לא קשה להבחין בטון הסרקסטי-הומוריסטי שבו נוקט ואלז, הן כלפי המתעללים בו והן כלפי עצמו. לבד מההיבט הסגנוני יש לכך השפעה כפולה על הספר. ראשית, למרות שרשרת האירועים הטרגיים, לעיתים קשים מנשוא, הרומן לא גולש אף פעם לבכיינות, ואין בו פסקה פתטית כלשהי. שנית, ואולי זה הישגו הגדול, נימה זו מאפשרת לסופר לא להתמקד רק בסבלו של הילד ז'אק, אלא גם לשרטט דיוקן של טרגדיה משפחתית וחברתית. מעגל הקורבנות השני, הרחב, הם הוריו של הילד ז'אק והדומים להם בחברה הצרפתית. מנקודת מבטו של ואלז הצעיר, העוני המנוול אינו הצרה היחידה, ואולי לא העיקרית. אביו ואמו היו גם קורבן של המוסכמות החברתיות, של האמונה הדתית ושל הקרתנות הזעיר בורגנית, בהן הם ראו אידיאל ודרך חיים. אם ההיחלצות מהעוני אינה תלויה רק באדם עצמו, הרי הגורמים האחרים הם שמבחינים בין עבדות לחירות. בשביל ואלז אין זו סוגיה תיאורטית. כילד, הוא ראה עניים שמחים בזכות מידה מסוימת של חירות שנטלו לעצמם, והדבר בלט בתקופת החגים הנוצרים. אמו לא אהבה צמחים, כי לדבריה יש להם תכונה מוזרה, הם מתפגרים.
"היא נראית כאומרת: לאלה [לפרחים] אי אפשר להרביץ". יש עם-רב אצל הקצבים. אנשים מזמינים נקניק-דם לחצות; ואמש בעל המכולת שלנו שחט במיוחד חזיר. הריח החי והנא של נתחי בשר שולט בזיכרונות חג המולד שלי. זנב חזיר קטן ושטני מופיע לנגד עיני בכל מקום, אפילו בכנסיה. ... כשאני רואה בהרהורי ליבי אחוריים של חזירון, ורוד ונוהם ברוגזה, הוא גורם לי לשכוח את תחיית ישוע, אלוהים הטוב, האב, הבן, הבתולה ושאר החבורה. אני מתחמק מאמי כדי ללכת עם השכנים אל המכולת שלידינו. החזירים במכולת שלנו הם מחללי-קודש." השכנים נוגסים בנקניקים ליד הדלפק ומקנחים ביין לבן. הם נותנים לז'אק טעימה והילד נצמד אליהם מוקסם: "שיחתם מפולפלת כמו שאר הדברים. אני לא מבין ממנה דבר, אבל אני מבחין שהם מדברים סרה בשמיים ובכנסיה, ובכל זאת הם מלאים תיאבון ועליזות. 'עוד סיבוב, לחם הקודש מתובל בשום! אל תפסיקי למזוג מאדאם פּוֹטַן! כולנו ניפגש בגיהנום, לא כן? כל הנשים היפות נמצאות שם. האם את לא חושבת שיוסף הקדוש היה מקורנן?'" הקרתנות של האם והקונפורמיזם העריצי של האב רדפו את ז'וּל ואלז גם בימי לימודיו בבית הספר התיכון בעיר נאנט. תקופה זו מתוארת בעוצמה גדולה ב"תלמיד הבגרות", הרומן האוטוביוגרפי השני. תופעה מוזרה לכאורה יכולה ללמד הרבה על הסופר. בגיל שש-עשרה הוא זכה בפרס הראשון על הצטיינות של בית ספרו, פרס ראשון בחריזה לטינית, פרס שני בנאום לטיני, ופרס כבוד ראשון בנאום בצרפתית. אף על פי כן, כעבור שנתיים הוא נכשל בבחינות הבגרות. הדבר מתברר מהשתתפותו בפעילות המהפכנית במסגרת אירועי 1848. אביו של ואלז, המורה ללטינית שכל דרך חייו היתה התרפסות בפני השלטונות, השיג מרופא אישור ש"הנער חולה נפש וסובל מרפיסות שכלית מלווה בפגיעה אורגנית במוח". ז'וּל אושפז בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי לתקופה של כשישה חודשים. הוא שוחרר רק בזכות חבריו המהפכנים, שאיימו על האב בשערורייה רבתי. את בחינות הבגרות עבר בהצלחה בעיר פוּאטייה בגיל עשרים. בלחץ המשפחה החל ז'וּל ללמוד משפטים בפריס, אולם ראשו וליבו היו במקום אחר. משעמד על דעתו, היה נתון כולו למאבק הפוליטי, והאמצעי העיקרי לכך היה הכתיבה העיתונאית. מאמרו הראשון פורסם בשנת 1853, והוא לא חדל לכתוב עד מותו בשנת 1885. בשנתיים האחרונות לחייו היה העורך הראשי של העיתון המהפכני "זעקת העם". סופרים לא מעטים החלו את הקריירה שלהם כעיתונאים, אולם רבים מיהרו לנטוש אותה כשהתפרסמו בציבור בזכות יצירתם הספרותית. עבור ואלז הכתיבה לא היתה קריירה ואפילו לא מקור פרנסה, אלא דרך להפצת השקפותיו אודות זכויות הנערים והמעמד העובד. לכן, גם כשהיה סופר בעל שם לא משך ידו מהעיתונאות. העמדה האופוזיציונית של ואלז נגעה לכל תחומי החיים, ותכופות הוא שילם על כך בהתפתחות "הקריירה", וידע תקופות ארוכות של מחסור קשה. כך למשל, נפלה לידו הזדמנות פז כשקיבל מינוי של מורה-עזר באחד מבתי הספר היוקרתיים, שהיה מיועד כמובן לבני עשירים. בתחילה הוא "שיחק את המשחק" מסיבה פרוזאית לחלוטין: "הייתי רעב זמן כה ארוך! לעיתים תכופות לחצתי את צלעותי, כדי להחניק את הרעב שנהם ונשך את בני-מעי. פעמים כה רבות ליטפתי את בטני מבלי להבטיח לה תקווה זוהרת לארוחת ערב". למרבה בושתו, הניסיון להשתלב במערכת השלטת כלל אפילו השתתפות בתפילה בציבור לפני הארוחה. אבל יצר המרדנות היה חזק ממנו. בספר השלישי של הטרילוגיה, "המתקומם", תיאר ואלז בהרבה הומור ואירוניה את כשלונו של הניסיון הקצר "להיות כמו כולם": "הזדמנות נקרתה בדרכי. המורה לרטוריקה חלה, ועל פי התקנות המורה-עזר צריך להחליף את המורה הקבוע באותם מקרים יוצאים מהכלל שמונעים ממנו ללמד. ובכן, אצטרך הערב לעלות אל הקתדרה ולתת את השיעור. הנה אני כאן. התלמידים ממתינים בהתרגשות לקראת האירוע החדש. איך אצא מהעניין? אני, הפריסאי שמיטיב לדבר, הנמנים על המצטיינים בפקולטה. אני מתחיל ואומר להם:
'רצה המקרה שאחליף את מורכם המכובד, אדון ז'אקו. עם זאת, אני מרשה לעצמי לא להיות שותף לדעתו בעניין שיטת ההוראה שיש לנקוט בה. דעתי היא שלא צריך ללמוד כלום, אבל כ-ל-ו-ם, ממה שממליצה בפניכם האוניברסיטה (קולות של מילמול נשמעים במרכז). אני חושב שאם אייעץ לכם לשחק בדומינו או בדמקה זה יהיה דבר יותר מועיל לעתיד שלכם. באופן יוצא מהכלל יורשו הצעירים שבכם לתקוע נייר באחוריהם של זבובים (תנועה לכל הכיוונים). רבותי, שקט! אין זה הכרחי לחשוב כדי ללמוד את דמוסתנס או את וירגיליוס, אבל שלוות המחשבה הכרחית כשצריך לעסוק במשחקי חשיבה, או בשח-מט, או לשפד זבוב מבלי לגרום לו סבל. כך, הריכוז שלכם יושג הודות לחרק התמים שימשוך את סקרנותכם, אם יותר לי להתבטא באופן כזה (התרגשות מתמשכת). ימי המאבק בפריס, בשנות הששים של המאה התשע-עשרה, לא השכיחו מואלז את הסבל ואת העלבון של ילדותו. להיפך, אלה חוזרים ונשזרים בסיפור חייו הבוגרים, מזינים את פעילותו הפוליטית, ומעניקים לה מימד הרבה יותר נרחב. לעתים הזיכרונות הקשים של העבר משיגים את ההווה, והשניים נשזרים ברומן באופן מפתיע:
"יום אחד כתבתי מאמר אלים תחת הכותרת 'חזירים מכורים'. כשראה אור היכה בחוזקה בפני הנוכלים, סטר על לחי אנשי השירות המשפטי והשרים, מערכת החוק והמסורת. אחראי מסכן! הוא פנה אלי באמצעות צד שלישי, הציג את עצמו בשתי מילים שהעירו בקרבי סבל נורא. ייסורים שהסתרתי חבויים מאז ילדותי בפינה המדממת ביותר של לבי. הדבר קרה כשהייתי בן עשר. אבי היה אז משגיח בכיתת הגדולים, והוא הצליח לסדר שבנו יעבוד לצידו. יום אחד הקניט תלמיד את מסייה ונטראס. המורה הרים את ידו, והיא נגעה קלות בפני הילד החצוף. באולם נמצא אחיו של התלמיד, טיפוס בנוי היטב, חזק ובעל חתימת שפם, שהכין עצמו להיות יערן. הוא קפץ מעל לשולחן, ניגש אל משגיח הלימודים, היכה אותו, הדף, והיכה עוד ועוד. רציתי להרוג את המגודל הזה! ... המנהל היה מזועזע, ובחלל חדר האוכל נשמעו דברי ההתנצלות. אבי בכה ... והנה, היה זה אחיו הצעיר של אותו תלמיד שעלב באבי, אשר הציע את לחיו כדי לקבל במקומי את הצלפות החוק! לרגע התעורר בי החשק לנקום באותו חף מפשע. אם לא היה שיערו אפור הייתי מחזיר לו את הסטירה שקיבל אבי, מעניק לו מכה טעונה בזעם בן עשרים שנים, ומפיל אותו ארצה. אבל הוא נראה כאדם טוב, אותו מועמד להיות אחראי על העיתון. חוץ מזה הוא לא ביקש דבר. ומכיוון שאחיו של נותן הסטירה הציע את עצמו בזול, בנו של חוטף הסטירה שכח את העלבון וקיבלו לתפקיד. גם תמורת מיליון לא רציתי להניח לשערוריה, והנה עכשיו אני משלם לו עשרים פרנק לחודש ואני תוקע כפי בידו". שעת המבחן הגדולה של השמאל המהפכני הצרפתי במאה התשע-עשרה היתה התקוממות תושבי פריס והקמת הקומונה בשנת 1871. ז'וּל ואלז נטל חלק פעיל באותם האירועים, והוא מתאר אותם בפירוט ברומן "המתקומם". כמו בשני הספרים הקודמים, גם כאן הקדים הסופר דברים בשער: "למתים של 1871. לכל אלה שהיו קורבנות העוול החברתי ולקחו את הנשק ביד נגד עולם עשוי-רע, ויצרו תחת דגל הקומונה את הפדרציה הגדולה של הכאב, אני מקדיש ספר זה". בשונה מהשניים הראשונים, אין זה רומן במובן המקובל של המונח. בעירבוב כאוטי לכאורה משולבים יחדיו פרקים ליריים, ריאליסטיים, ואחרים שדומים יותר לרישום חפוז של יומן בעיצומו של קרב. לצד ערכו הספרותי, אין ספק שספר זה של ואלז הוא אחת העדויות המרגשות, האותנטיות והמפורטות על עלייתה ונפילתה של הקומונה הפריסאית. מכיוון שזה ספר כה אישי, הוא חושף באחת הן את מיגוון הפעולות של המחבר באותם ימי הקרב, והן את ההיבטים של המערכה שנגעו יותר לליבו. הנה דוגמה: כמה אנחנו מתקשים בעולם המודרני, ובמיוחד בישראל, ליצור יחסי אמון בין פועלים לבין משכילים, ולנהל מאבק שבו משתתפים אנשים משתי השכבות. ואלז עשה ככל יכולתו להיטמע בתוך פשוטי העם. הוא ישב איתם ימים ממושכים בבית הכלא, שתה איתם יין זול בבתי הקפה, ובעצרות המוניות ניסה לתרגם את קשייהם ואת תקוותיהם לשפה פוליטית משוכללת, אך ברורה לכול. והם, כמו גְרוֹ הסמרטוטר מרחוב מוּפְטַאר, פתחו בפניו את ביתם בשעת מצוקה:
"הוא כיבד אותי בכך שהזמין אותי מדי פעם בפעם לסעודה המשפחתית. הייתי מלא אושר כשהרגשתי מוערך ואהוב, אני, פחות-המעמד, כשראיתי שהמארח בדרך קבע מוסיף לכבוד האזרח ונטראס נתח של שומן חזיר לתוך הקדרה המהבילה ומעלה ריח טוב בתוך בליל הריחות שהעלו העורות המעובדים.
הוא אמר ל'בורגנית': ז'וּל ואלז מעלה על נס לאורך הספר את גבורת הנשים במאבק על הקומונה הפריסאית. הן לחמו עם נשק בידן ברחבות העיר. בהיעדר מערכת לוגיסטית ראויה לשמה, שתספק בשעת קרב תחמושת ומזון, הנשים, רעיות, בנות, אחיות, היו המסד האיתן שעליו נשענו מגיני הקומונה. מתיאוריו המזוויעים על נפילת הקומונה: הוצאות להורג המוניות ללא כל הבחנה בין לוחמים לאזרחים, שריפת רבעים שלמים של פריס על ידי חיילי הממשלה, גלות אלפי נשים וילדיהן שנותרו ללא רכוש וללא מפרנס, דומה שהן גם היו הקורבנות העיקריות של הכישלון. אולם הסופר לא מסתפק בכך. עמדת הנשים לטעמו היא מעין נייר לקמוס, היא הראיה המובהקת למוכנות ההמון למאבק על זכויותיו: "אפשר לראות נשים בכל מקום - וזה סימן גדול! כאשר הנשים נעשות מעורבות, כאשר עקרת הבית דוחפת את הגבר, כאשר היא עוקרת את הדגל השחור המתנוסס מעל לקדירה על מנת לתקוע אותו בכביש בין שתי אבני-שפה, זאת אומרת שהשמש תעלה מעל העיר המורדת." ז'וּל ואלז מילא כמעט כל תפקיד אפשרי בשירות הקומונה. הוא היה חייל מהשורה, החזיק בעמדות פיקוד, והשתתף בניהולה הפוליטי כנבחר המועצה שלה. אבל נראה שאף אחד מאלה לא עשה אותו מאושר כמו האפשרות לכתוב למענה. הקומונה איפשרה לו לחזור למקצועו הישן, העיתונאות, ולערוך את עיתונה הרשמי למחצה, והוא לא מסתיר את גאוותו:
"הופיע 'זעקת העם'. השעה שתיים אחר הצהרים, וכבר שמונים אלף גליונות התעופפו להם מבית הדפוס, אל הכיכר הזו ואל הפרברים. "קנו את 'זעקת העם' מאת ז'אק ונטראס!" אין שומעים אלא את הקריאה הזו, ולמוכר אין די גליונות. "אזרח, האם אתה רוצה את האחרון שנשאר לי? בשבילך אמכור אותו בשתי מעות, הוא אומר כשהוא צוחק, באמת שזה שווה!" על הרומן השלישי בטרילוגיה של ז'וּל ואלז רובצת עננת הכישלון של הניסיון המהפכני לשנות את החברה, ותיאור הזוועות שבאו בעקבות התבוסה. בפרק האחרון, בתוך מחבוא מפני השלטונות אשר רוצים להעמידו לקיר כפי שעשו לקומונרים אחרים בבית הקברות פֶּר לַשֶז, ערך המחבר את חשבון הנפש לנוכח הכישלון הצורב: "הנה מזה שבועות אני ממתין בתוך החור שלי להזדמנות כדי להתחמק בין אצבעותיהם. האם אצליח לברוח? אני לא מאמין. פעמיים נבגדתי. פעמיים שכנים יכלו לראות את ראשי מציץ החוצה, והוא חיוור כראשו של טובע. שיהיה, אם יקחו אותי, שיקחו! אני חי בשלום עם עצמי. אני יודע עכשיו, לאחר מחשבה בדממה, העין נעוצה בעמוד הנידונים למוות של מחנה סאטורי - הצלוב שלנו - ואני יודע שהתפרצויות הזעם של ההמון הן החטאים של האנשים המהוגנים. איני מוטרד יותר באשר לזכרי שכוסה בפיח. הזמן ירחץ אותו. טינתי מתה - מכיוון שאני את שלי עשיתי. ילדים רבים אחרים הוכו כמוני, רבים מתלמידי תיכון רעבו, והם הגיעו לבתי הקברות מבלי שזכו לראות את נקמת נעוריהם המבוזבזים. ואתה, אתה אספת את המצוקות ואת הרעב, והובלת כיתת לוחמים בקרב על הקומונה. על מה אתה מתלונן? זה נכון. צו המאסר יכול להגיע, החיילים יכולים לטעון את כלי נשקם - אני מוכן." © כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור שורש הדברים, עיון מחודש בשאלות עם וחברה - רוביק רוזנטל - עורך
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|