» טקסט  » מחוץ לרצף  » פרויקט נחום גוטמן      חזור

הרפתקאות חמור שכלו (שכולו) תכלת
מאת: סיפר וצייר נחום גוטמן

ההוצאה: דביר חמור שכלו תכלת הוא סיפור המשלב דמיון ומציאות לאגדה בת זמננו, שבה משמש החמור חוט מקשר. תחילתו של הסיפור ביקה שאבד לו חמורו ובמושל בריטי שאיבד את בטחונו העצמי, המשכו בשוד יהלומים בתל אביב הקטנה ובמלחמה בין יושבי העמק ושוכני ההרים. ולבסוף - כיצד הפך החמור לפוסק אמנותי בטרם חזר לשדה הקוצים החביב עליו. אגדה המתרחשת כאן, אז ועכשיו, ומיועדת להורים שנשארו ילדים, לבניהם ולנכדיהם גם יחד. על פי המהדורה שבידנו (דביר 2001) הספר יצא לאור לראשונה בשנת תשי"א ( פועלים 1951) אך ראינו במקום אחר אזכור המתייחס לשנת 1944 כשנת צאת המהדורה הראשונה.

את העטיפה עיצב: צביקה זליקוביץ והוא מכיל 198 עמודים ולא מעט איורים. האיורים במהדורה הנוכחית נסרקו מהציורים המקוריים השמורים במוזיאון גוטמן. כמו כן התוסף למהדורה תיאור תהליך היצירה: כיצד נצבע חמור בתכלת אשר נכתב על ידי פרופ' מנחם גוטמן בנו של המחבר.

וכך מוצג לו תוכן העניינים:
סיפור אחד שיש בו ששה סיפורים

א. כתם אפור
ב. איש הנגינות
ג. קורות עין המוות
ד. שוד היהלומים
ה. עושה שלום
ו. העיר הכחולה

מתוך הספר הסיפור הראשון: א. כתם אפור
ובהמשך: כיצד נצבע חמור בתכלת

הוא אבד
שכני היינריך מבה איבד את חמורו. עבר יום - והחמור לא שב.

- מכיר וידע אני את החמור שלי! סופו שישוב אלי - אמר היינריך מבה בביטחון, אך עיניו שוטטו בספק לעבר כל רחש שהגיע אליו. -

עבר עוד יום, והחמור איננו.

וכבר אין מר היינריך מבה מסתיר את דאגתו, ובאמצע ארוחת-הצהריים פורץ החוצה לשמע איזה קול. מרוב חיפזון שכח אפילו לסגור אחריו את דלת הרשת, השומרת מפני הזבובים. חטא כזה אין הוא סולח לשום אדם, אפילו לא לאורח שבא אליו.

הוא עמד והביט.

עיניו חיטטו בין עצי-הפרדס הצפופים, עברו אל שדה הקוצים, משם אל השביל, ההולך ומגיע עד ביתו. לשווא! מסביב רק שקט, והכול עומד על מקומו, ככלי המטבח בארון.

מר היינריך מבה חזר לאכילת הכרוב החמוץ והנקניק.

איך בא אלינו, למושבה, מר מבה? בכך אין כל פלא. הוא ברח מגרמניה, כשהתחילו לרדוף שם את היהודים. אבל איך בא לידיו חמור, בשעה שאין לא כל צורך בחמור?

מר מבה לא קנה אותו, החמור ניתן לו במתנה.

ראתה אשתו של מר מבה ערבי אחד עובר בשביל, ובזרועותיו שני ילדים קטנים, עטופים בסמרטוטים. הם היו חולים. קראה האשה את הערבי לביתה, נתנה לו כמה טבלאות של "אספירין" והסבירה לו איך לתיתן לילדים.

אחרי שבועיים בא הערבי, ועל כפיו עיר קטן. העמידו על רגליו הארוכות באמצע החדר והצטחק. הוא בא להודות לגברת על הרפואה. הילדים הבריאו וגם הדלקת שהיתה בעיניהם חלפה-עברה עם חום הקדחת שהיתה להם. וסיפר הערבי, כי האתון שלו המליטה שני עירים, ואחד מהם הביא מתנה לבית מבה. גדל העיר והיה לחמור.

כבר אמרתי, כי למר מבה לא היה צורך בחמור. לכן היה נותנו לשכניו שישתמשו בו. טוב-לבו של מר מבה לא היה מופרז ביותר, ודבר זה לא התרחש ממילא לעתים כל-כך קרובות. אך לאחר שנוכח מר מבה כי ילדי השכנים נוהגים לנעוץ מסמר באחוריו של החמור כדי לזרזו, כעס מאוד על אכזריות זו והכריז, כי מעתה לא יוסיף להשאיל את חמורו לעבודת שכנים.

מני אז היה החמור הולך-בטל.

כל עובר-ושב במושבה הורגל לראות את גבו האפור בין קוצי השבילים, ואיש לא שם עוד לב למעשיו ולמקום המצאו.

ככל ברייה העולם, שמרבה להתבודד, לבש החמור צורה משונה, פראית ועלובה. קווצת שערות גדלה פרע על מצחו, ומתוכה הציצו שתי עיניים עצובות.

על שום מה היו עצובות, איני יודע. לדעתי, לא היה לו על מה להתעצב. לא על ימי ילדותו, שהיו ימי שובע ובטלה, ולא על חייו לאחר כך, לעתיד לבוא, שהיו מופלאים ואגדתיים, כפי שיש לראות מהמשך הסיפור.

הוי, הוי, ראו נא, איזה חיים מופלאים נועדו לחמור!
הוי, הוי, ישנם ברואים שכל שביל שהם עוברים בו, נהפך
לשביל הזהב והחלום!
הוי, הוי, כי עוד לא הומצאו המשקפיים שבהם אפשר
לראות את העתיד!

מר מבה מצטער ומחכה
כבר אמרתי פעמיים, שהחמור היה מיותר ולא הביא כל תועלת לבעליו. אך כיוו שאבד - נצטער מר מבה צער רב.

- מיין איגנטום! - היה אומר מר מבה בשפת מולדתו שברח ממנה. - רכושי שלי אבד ממני! -

ומפני הצער סר מלבו השקט.

אנחנו, השכנים, נזהרים היינו שלא להשמיע קולות שונים, כגון חריקת שער, או נחירת רדיו, כדי שלא להטעות את מר מבה, שהיה מטה אוזנו כל הזמן שמא ישמע קול פרסותיו של החמור האבוד.

בלילות ממעטים היינו אפילו לצאת החוצה, כי לשמע כל רשרוש קל היה מר מבה ניתר ממקומו, כמי שיושב על קפיץ, ופורץ החוצה להקשיב קשב רב.

פעם אחת, בשובו מן העיר, הביא עמו פנס חשמלי שקנה לעצמו, והיה מאיר בו כל מקום, אשר ממנו יצא איזה רחש חשוד. ולא תמיד היה הדבר נוח לנו.

פעמים רבות ראיתי את עורפו האדום של מר היינריך מבה בחוזרו מיואש לחדרו. הייתי חושב בלבי: זהו, אמנם, עורף שמן, אך עורף של אדם מאוכזב.

כמה משכנינו חשבו את כל העניין למגוחך והרבו להתלוצץ על כך. אך אני סברתי, כי אולי יש אפילו להתקנא באדם המחכה תמיד והאורב לכל רחש, ויוצא לתוך כיפת שמים שחורה, בביטחון, כי הנה, תכף, ישוב ויימצא לו מבוקשו.

עכשיו נעזוב את שכננו, מר היינריך מבה, ונראה מה קרה לחמור.

הגורל מחכה לו
כבר סיפרתי, כי עיניים עצובות היו לחמור. ראו עיניים עצובות אלה, כי שדה הדרדרים היבשים, שבו הוא רועה, כמעט שאין לו גבול; כי משתרע הוא והולך עד לכביש השחור.

הרכין החמור את ראשו, וברכיו התחילו לפלס לו דרך בין הקוצים.

שואל אני את עצמי: למה אשווה הליכתו זו של החמור? האין זו תמונה מרגשת, המזכירה לנו דרכו של איש צעיר, היוצא בפעם הראשונה לדרך-החיים? וכל צעד, שהוא צועד ברגליו, מקרבו אל גורלו? ואמנם, גם רגלי החמור קירבו את בעליהן אל גורלו, אל העתיד המפואר אשר עמד וחיכה לו על הכביש השחור.

פקעות של קוצים נסתבכו בשערו שעדיין היה מסולסל קצת מפני צעירותו, ועד שיצא אל הכביש היה תפוח כולו כשה מצומרר.

מושפל ראש, צנוע ומהסס, עלה לכביש. הוא לא ידע, כי שעת הפלא מחכה לו שם.

עמד.

מצד אוזן ימינו - כביש שחור שעולה.

מצד אוזן שמאלו - כביש שחור שיורד.

עמד וצלל במחשבות.

אך לצלול עמוק לא הספיק, כי גופו חסם את התנועה בכביש. ניגש אליו נער וגער בו: זוז!

כיוון שלא זז, תפשו הנער בציצית זנבו והתחיל למשוך בו.

החמור השפיל את ראשו בבישנות ובהסכמה, שבוודאי מגוחך הוא כעת - ועמד באורך-רוח לדעת, מה יהא בסופו של דבר - ולא זז.

כיוון שלא זז, יכולים אנו לעוזבו לשעה קלה במצב זה, ובינתיים לראות מה קרה בבית הנציב העליון.

הנציב העליון
מדרגות רחבות של אבן שיש ארצישראלי מובילות אל ארמון הנציב העליון. בזמן ההוא היה ממונה על הארץ נציב עליון מטעם ממשלת בריטניה, אשר משלה בארץ-ישראל, היא פלשתינה. זה היה לפני קום המדינה.

העולה במדרגות צריך לעבור מסדרונות ארוכים, ובהם פתחים וקשתות של אבן. אחר-כך לחצות אולמות גדולים, מרופדים בשטיחים פרסיים. שקט ושלווה באותם האולמות, ואף לא זבוב אחד מזמזם.

בסופם - אולם אחד, והוא גדול שבגדולים; שם יושבים פקידים רבים. בסופו - דלת קטנה עם מדרגה אחת. אם תפתחנה ותעלה במדרגה, תראה - הנציב בעליון יושב שם.ה ואמנם נפתחה הדלת, ורגל עלתה במדרגה. זו היתה רגלה של גברת הנציב העליון, שבאה לבקר את בעלה.

היא הניחה ידה על שכמו:

- אתה עייף? הוא לא ענה לה. רק הביט בה

- אתה סובל?

- כן.

- למה?

- ראשי כואב עלי. כל יום מביא לי צרות חדשות. ואני אחראי לכול. ואיני יכול לנחש, אם טובים או רעים החוקים שאני מוציא. ואיני יודע אם תושבי הארץ אוהבים אותי. ואיני יודע אם עשיתי טוב או רע. ואני אחראי.

- אתה עייף.

- אילו, סוף-סוף, המציאו כבר את המשקפיים שאפשר לראות בהם את העתיד!

- בוא ונטייל מעט במכונית. אתה תנהג.

הנציב העליון הצטחק, קם ממקומו וזקף את צווארון הכותונת, כדרך שעושים הנציבים תמיד ביום חופש.

שוב נפתחה הדלת הקטנה ומפתחה יצאו הנציב העליון ואשתו. הוא הלך הליכה מרושלת, עבר דרך האולם הגדול שבגדולים ושאר האולמות והמסדרונות הארוכים, וירד במדרגות הרחבות.

במוסך, בצל הארזים, עמדה המכונית הלבנה, שאורכה עשרה מטרים. ברגיה נוצצים מכסף, ודגל נעוץ בקדמתה. הצמיגים גדולים ונפוחים, ומשבצות, כשל שוקולד, בולטות בהם. המושבים מעוגלים כבצק שתפח. ישבת עליהם - כאילו ישבת על עננים. עשרת אלפים לירות ארצישראליות עלתה המכונית הזאת. הזמנה מיוחדת מבית החרושת.

מכונית כזאת עוברת בכביש - הכול יודעים של מי היא. כל הרואה אותה מפנה לה דרך ועומד ומלווה בעיניו עד שתיעלם.

אין צורך לצרצר בצופר הכסף המשולש, שמוציא מתוכו שלושה צלילים שונים בבת אחת. הכביש מתרוקן לפניה תמיד.

הנציב העליון וגבירתו מתיישבים במכונית ונוסעים. רוח נעימה נושבת. המנוע פועל בלי להשמיע כל רעש, והכביש פשוט מחליק תחתיה ונעלם אל מאחוריה.

הנציב העליון הצטחק מתענוג. אך פתאום נעלמה בת הצחוק - באופק, באמצע הכביש, עומד כתם אפור כהה, שלא ניכר בו שום סימן כי יש בדעתו לזוז ממקומו.

צופר הכסף המשולש תוקע תקיעה נעימה המורכבת משלושת הצלילים השונים. אנשים עומדים משני עברי הכביש ומביטים ביראת-כבוד אל המכונית הלבנה.

אך הכתם האפור אינו מסתלק. וכבר אפשר לראות מה הוא. חמור עומד באמצע הכביש ונער בעל חולצה כחולה מושכו בזנבו.

מעשה ראשון
המכונית הלבנה נעצרה. מתוכה יצא הנציב העליון.

כאיש היודע תמיד מה יש לעשות בכל עת ובכל שעה, ניגש הנציב העליון ישר אל החמור, תפשו בשתי אוזניו ומשכו לפנים.

הנה הוא הרגע שעל החמור להחליט מיד: לאן לפנות?

אם ילך אחר הנער המושכו בזנבו - ימשיך את חייו בין שדות הקוצים; ואם ילך אחרי הנציב העליון, המושכו באוזניו בידיים עטויות כסיות-עור לבנות - ילך אחר כבוד וחיים נפלאים.

אנשים, אני אומר, דעו להחליט ברגע ההכרעה!
אנשים, אני אומר, לי כל יום הוא יום הכרעה!
אנשים, אני אומר, האינכם רואים כי היד המחזיקה בפעמון
הגורל מחכה לאות הצלצול? - בנג!

הגורל צילצל! החמור בחר ללכת אחרי אושר וכבוד. לאחר חיכוך-דעת ממושך בחר ללכת אחרי אוזניו ולא אחר זנבו. הוא פסע אל עבר פניו של הנציב העליון שחייכו אליו בהנאה, כפי שמחייך כל מושל כשמצייתים לו בהכנעה.

המראה הנהדר הזה הקסים את קהל המסתכלים שענדו מסביב. כולם הביטו בהערצה אל החמור, שזכה למגע אישי עם הנציב העליון ונהג בחוכמה.

כבר מזמן חלפה המכונית הלבנה ועברה על פני הכביש שנתפנה, ומבט ההתפעלות של המסתכלים עוד הוסיף לחמם את לבו של החמור.

פתאום הרגיש, כי מן הרגע שידי הנציב העליון נגעו בו, נמשח לחיים מיוחדים ומופלאים. פתאום הבין, כי כל השנים עמד בטל בראש מושפל בשדות הקוצים, ללא מקצוע ובלי עבודה, משום שחיכה לרגע האחד, אשר בו יתגלו לפתע סגולותיו המיוחדות, אשר לא הוא ולא אחרים ידעו על מציאותן.

הוא זקף ראשו, הרעיד אוזניו, פשט רגליו, זנבו נמתח - והוא דהר, כאשר לא דהר מימיו... גבו האפור נראה עולה ויורד בין השדות והאפרים המשתרעים אל עבר פתח-תקוה. הרוח פרעה לו את קווצת שערותיו שעל מצחו הגבוה, והוא הרגיש כאליו צמחו לו כנפיים.

דהר, חמור, דהר, יומך הגיע!

ואנו בינתיים נוכל להכיר את איש-המנגינות, ברוך סגלוביץ-כינורי.

כיצד נצבע חמור בתכלת
מנחם גוטמן

כשנכתב חמור שכולו תכלת הייתי ילד גדול, כמעט בן תשע. ראיתי את "המנהרה האיומה", והתפלאתי מהיכן נכנסו האנשים ומדוע הם ממשיכים ללכת סחור סחור; למה לא לשבת ולהמתין? זכרתי גם את שכננו "מר מבה" שבביתו במגדיאל גרנו כשנה, בזמן ההפצצות על תל-אביב בראשית מלחמת העולם השנייה, ו"משקפת העתיד" היו לגבי מציאות מוכחת, שכן הפרטים הטכניים כפי שצוירו, העידו כי אבא ראה את המקור.

תהליכים אלה של כתיבה וציור התרחשו מול עיני ונראו כפשוטים וטבעיים, ללא כל מאמץ, אולם באותו זמן לא יכולתי להעריך את תחושת ה"עדות ליצירה", שלוותה את כתיבת הספר. ההתלבטות של יוצר עם יצירתו והמודעות לה נחשפות עתה, ובאופן מושכל, מתוך מעקב אחרי הדפים הכתובים והמצוירים שנותרו בידיי, ועליהן ארחיב את הדיבור בפרק זה.

כאשר היה אבי מצייר, התמונה כבר היתה שלמה בראשו. אם מזיכרון, או מתוך רישום חטוף שעשה. הציור היה תרגום ישיר של המחשבה, צירוף של צבע וקו. אבא היה מתחיל בבד נקי, והתמונה היתה צומחת מתוכו ברובד אחד וכמעט סופי. לאחר מכן, כבתהליך הבשלה, היה מוסיף לה פרטים קטנים,הצטעצעות והשתובבות של יוצר עם יצירתו, כמו דיאלוג חופשי בין שני שוורים.

לא כן הכתיבה והאיור הצמוד לה. האיור היה חייב לעמוד בכל הדרישות של צייר מתמונה, לפרש את כוונות המחבר, וגם להניח את דעתו מבחינת תפישת הצייר את האירוע. כאשר המחבר והצייר הם אותו אדם, בחינת האיורים מאפשרת להסתכל אל תוך לבטיו של היוצר, ונושא זה מוצג באיורים המופיעים בפרק זה.

שלושה שופטים, שהם אחד, חקרו את גניבת היהלומים ואת מותו של אברשקה. שלושתם יושבים באותה תנוחה, משעינים את ראשם על יד ימין וחושבים. אך מיקום הספרים, הנקודה בחלל שבה הם תוקעים את עיניהם ומבע פניהם - שונים. רק אחד נבחר מתוך השלושה לייצג את דמות "השופט" בגרסה המודפסת. האם האחרים פחות טובים? המחבר בחר בין ציורי הצייר את זה שראה בו כמתאים ביותר לתכונות האופי והלך הנפש של שופט - ביטוי של מעבר למילה הכתובה, שכן הצייר מתרגם לשפת הצורות את מה שאין המחבר יכול לומר במילים.

שלושה מדענים, שהם אחד, יצרו את "עין המוות". כל אחד צויר בשלב אחר של התפתחות הסיפור. אחד מתכנן את עבודתו - הראש הוא העובד והיד מחזיקה את הכלי כמבלי משים; השני רוקח את היהלום, מתוך החלטיות והתרכזות במעשה ידיו; והשלישי, לאחר שגילה כי אין הוא יכול להבדיל את המקור לחיקוי, גם הראש וגם היד איבדו את תפקידם.

אבא אהב חמורים. במשפחה זה היה כה ידוע עד כי דודי אליעזר קרא את האתון שלו על שמו. אבא ראה בחמורים תכונות שכרגיל איננו מייחסים לחיה זו... רק אנשים שבאמת אוהבים בעלי חיים יכולים לגלות תכונות אופי מורכבות במי שמייצג, במשל העממי, את הטיפשות.

חמור שכולו תכלת, הוא ספר עתיר חמורים. חיותר משהופיעו בדפוס הופיעו על דפי הטיוטה. אבל מי הוא החמור המקורי - זה שכולו תכלת? ראו את מגוון החמורים, שכולם זכו לקורטוב של תכלת. כל אחד אופי אחר לו, צניעות שונה ושובבות מוסתרת.

ובאשר ל"משקפת-העתיד" - האיור הראשון שלה, שאותו ראיתי לראשונה בגיל תשע, לא סיפק את המחבר. הציור מחוק, על כן, בקו ועל צידו האחורי צייר אבא ציור שונה לחלוטין, איור ל"דבר לילדים", וכך הוא שרד ונותר בידי.

הגרסה השנייה של "המשקפת" שופעת פירוט טכני של טלסקופ, אשר הלך והורחב, הלך והצטבר, והציור הולך וגדל תוך מחיקות, תיקונים והדבקות. התמונה הסופית מורכבת מתשעה גזרי נייר שונים שהתוספו זה לזה, ובסופו של דבר - מגמדות התוספות את הגרעין הראשוני של התמונה, והופכות את חלום סקרנותו של אדם למכשיר מכני חסר רגשות, בדיוק כמו שחשבו האזרחים סוג ג' של העיר הכחולה.

מזל פרשה את סינרה ונפלו לתוכו הכוכבים. לא כל כך פשוט. כמה פנים היו למזל, המרימה את עיניה לשמים? היא צוירה כילדה חולמת ונאיבית, הוצגה מלפנים ומהצד, ולבסוף הוצאה אל מחוץ לספר בכלל.

מזל שנבחרה להופיע בדפוס, במהדורה ראשונה, היא האישה קשת היום וחמורת הסבר, שאיננה מוותרת, מלאת כבוד עצמי ואישיות שפורצת מעבר לדמות שבכתב. זאת היא הפרשנות של נחום המאייר לאופיה של מזל כפי שעוצב על ידי גוטמן הסופר.

כשאבא כתב, מתחיל היה על נייר חלק כשהוא כותב בשורות מרווחות, כמו בונה פיגום התוחם את החלל שבתוכו ייבנה הבית. בין קירות אלה ננעצו שורות נוספות, עוד ועוד, באותיות הולכות וקטנות, וכאשר תם המקום, נוצלו לכתיבה גם שולי הדף. הכתיבה נעשתה בשכבות, עם תוספות והרחבות, כמו האיור ל"משקפת העתיד".

כאשר אזל חמור שכולו תכלת מן הדוכנים והוכנה מהדורה חדשה, ובינתיים קמה מדינת ישראל, חזר אבא ושינה את הכתוב, לכאורה רק כדי לעדכן את הקורא הצעיר על המציאות שהשתנתה, אבל לא יכול היה להתאפק וניסח שנית קטעים מספר - ראו את העמודים שתוקנו בכתב ידו.

פרק זה נכתב לקראת יציאת מהדורה חדשה, הצמודה לתיקוני כתב ידו של נחום על גבי עותק של המהדורה הראשונה, משמר את המקור ומציג מעט מאחורי הקלעים, כי מאחורי הגמור והמושלם, עדיין מסתתר סיפור מורכב ומרתק.

© כל הזכויות שמורות לדביר הוצאה לאור

הרפתקאות חמור שכלו (שכולו) תכלת - סיפר וצייר נחום גוטמן