» טקסט  » כתבי עת  » ספרים חדשים ביוני 2005       חזור

הו ! כתב עת לספרות | גליון 1
מאת: דורי מנור (עורך)

ההוצאה: אחוזת בית הגיליון הראשון של כתב העת לשירה "הו!", בעריכת דורי מנור ואנה הרמן, ראה אור בהוצאת אחוזת בית בחודש דצמבר 2004. בגיליון פרסום ראשון למחזה מאת לאה גולדברג, "רבי חלום טוב", ובצדו מאמר של חוקרת התיאטרון דורית ירושלמי על נסיבות גילוי המחזה. את המחזה העלה תיאטרון המריונטות, "להקת העץ", בניהולו של ד"ר פאול לוי בשנות הארבעים באולם מוגרבי. עוד בגיליון: תרגומים של יהושע קנז לשירים פרי עטם של המשוררים הצרפתיים פייר דה רונסאר וז'ואקים דו בלה. מסה של מאיה ערד על המקורות הרוסיים של "המפוזר מכפר אז"ר" מאת לאה גולדברג; מחזור סונטות מאת אנה הרמן; קטעי שיחות של אברהם סוצקבר עם מארק שאגאל בתרגום בני מר; סונטות מאת פרדריקו גרסיה לורקה בתרגום דורי מנור; וכן שני מדורים - "וריאציות גולדברג" המוקדש ליצירתה של המשוררת, ומדור צורני המוקדש לסונטה.

עוד ברשימת הכותבים בגיליון המפרסמים בו יצירות מקוריות, תרגומים, שירים, סיפורים קצרים, קטעים ממחזות מקוריים ומסות: אנה הרמן, אפרת מישורי, בני מר, דורני מנור, ריקי אופיר, רונן סוניס, רויאל נץ, משה סקאל, סיון בסקין, נורית פלד-אלחנן, עמית רופא, עמיחי שטרן, אורי הולנדר, רועי חן, רחל אלבק-גדרון ודורית ירושלמי.

מתוך הגליון
"הנה כך הוא המפוזר" | מאיה ערד

לאה גולדברג הביאה לספרות העברית תרגומים של יצירות מופת משפות רבות - ביניהן איטלקית ונורווגית - אך יותר מכול היא זכורה כמתרגמת מרוסית, בזכות תרגומה ל"מלחמה ושלום" ובזכות "ילקוט שירת רוסיה" שערכה עם אברהם שלונסקי. ובלי ספק, מתרבויות אירופה - שברבות מהן היתה לאה גולדברג בת בית - הרוסית היתה הקרובה לה ביותר.

אחד מסיפורי הילדים המוּכרים של גולדברג, אם לא המוכר מכולם - "המפוזר מכפר אז"ר" - מהווה גם הוא תרגום של יצירה רוסית: "המפוזר מרחוב הברֵכה" מאת סמויל מרשק. ובעצם, לא בדיוק תרגום, אלא, אם לשאול מושג רוסי - pererabotka (תרגום־עיבוד). על אופיים ה"רוסי" של תרגומי לאה גולדברג משפות שונות - ובעצם, לא רק של תרגומי לאה גולדברג אלא של תרגומי דורו של שלונסקי בכלל - כבר עמד עמינדב דיקמן במאמרו, "על לאה גולדברג כמתרגמת שירה". מלאכת התרגום של לאה גולדברג מתאפיינת בהקפדה (המוצדקת, כמובן!) על שימור קווי־המתאר הצליליים של היצירה המקורית. הרי נשמת השיר היא במהלך הצליל מתנועה לתנועה, מהטעמה להטעמה, ועל כך הקפידה לאה גולדברג, כמובן כמידת הניתן, בתרגומי השירה המרובים שלה.

ובכן, ברור שתרגום שיר בנוסח "רוסי" שכזה מאפשר - נכון יותר, דורש - חירות יתרה בעיצוב התוכן. חירות שכזאת מותרת למתרגם הרוסי של ספרות הילדים לא רק בשירה, אלא גם בפרוזה: ספרות הילדים, בכללותה, תכופות מתורגמת לרוסית בצורת עיבוד. זהו ה־pererabotka, תרגום שעבר עיבוד בצורת "רוּסיפיקַציה". יצירות רבות מספרוּת הילדים המערבית תורגמו לרוסית ועובדו לכלל יצירות "רוסיות", המתאפיינות בעולם ובדמויות הקרובים יותר לחייו של הילד הרוסי. כזה הוא, למשל, "הקוסם מעיר האִזמרגד", מאת וולקוב, העיבוד שמבעדו מכירים ילדי רוסיה את "הקוסם מארץ עוץ", כמו גם תרגומי סמויל מרשק עצמו לשירי "אמא אווזה", וספרים רבים אחרים, מהם ראוי לציין את "אניה בארץ הפלאות", תרגומו המעובד של ולדימיר נבוקוב ל"עליסה בארץ הפלאות", מיצירותיו המוקדמות ביותר של נבוקוב.

תרגומים מעובדים של ספרות ילדים רוסית לעברית - כגון "אליעזר והגזר", עיבודו של לוין קיפניס לשיר העם הרוסי "הצנון", או עיבודיו של נתן אלתרמן ל"דוקטור אוֹיזמר" (במקור aybolit, "אוי כואב") ול"ברמלַי" של קורניי צ'וקובסקי - מהווים אפוא השפעה כפולה של התרבות הרוסית על התרבות העברית. לא רק תוכן היצירות המתורגמות הוא יבוא רוסי, אלא גם עצם התרגום המעובד - נכס שרכשו יוצרי התרבות העברית החדשה מהמפעל, האופייני כל כך לתרבות רוסיה, של קבלת הזר ועיבודו.

"המפוזר מכפר אז"ר" של לאה גולדברג הוא pererabotka כזאת. אך כפי שנראה, ושלא במפתיע - זוהי pererabotka המקפלת בתוכה את שירתה של לאה גולדברג עצמה. העיבוד כאן אינו ממיר את המפוזר אל העולם הישראלי, אלא מכניס אותו - ואיתו, את קוראיו הילדים - לעולמה של לאה גולדברג. לשם כך עלינו לעמוד על הדומה ועל השונה בין המקור לבין העיבוד - שניהם, יתברר, יצירות מזהירות, כל אחת בדרכה.

הן המבנה והן תוכן הסיפור אצל לאה גולדברג דומים מאוד למקור: הסיפור מורכב משני חלקים, שהראשון שבהם משמש הקדמה, ומתאר את הווי חייו היומיומי של המפוזר, ואילו החלק השני הוא סיפור המעשה העיקרי, והוא מתאר כיצד, בנוסעו ברכבת, נכנס המפוזר לקרון שאינו מחובר, נרדם, ולא חש כלל בטעות.

בקריאה מדוקדקת יותר מתגלים הבדלים משמעותיים בין המקור לבין התרגום. מרשק מספר סיפור משעשע על דמות פזורת דעת, שמעשיה וקורותיה מעלים חיוך. גולדברג שואלת ממרשק את הסיטואציה המקורית, אך בונה על בסיסה דמות־שוליים מנותקת, ועל כן מעוררת פאתוס.

ההבדלים בין מרשק וגולדברג בולטים כבר בפתיחה. מרשק פותח את סיפורו כך (בתרגום חופשי, ללא חרוזים):

הפִּסקה הפותחת של גולדברג ארוכה פי שניים מזו של מרשק. האריכות היא אחד המאפיינים של גולדברג, לעומת מרשק (לשם ההשוואה: "המפוזר מרחוב הברֵכה" כולל 47 שורות, ואילו "המפוזר מכפר אז"ר" - 551 שורות). מיד נשוב לכך; לענייננו כרגע חשוב תחילה תוכן השורות. השורה הראשונה - "איש אחד היה בעיר" - יוצרת אפקט פואטי, לעומת החולין של מרשק. החזרה על "האיש המפוזר" בשורות שלוש וארבע יוצרת אף היא אווירת אגדה. אולם ההבדל החשוב ביותר, לדעתי, טמון בשורה השנייה. לעומת המפוזר של מרשק, שהוא אלמוני המוצג לפנינו לראשונה, את המפוזר של גולדברג מכיר כל תינוק. השורה עמומה משהו. האיור - מעשה ידיה של גולדברג - מסלק את העמימות: ילדי העיר, לחוצים ודחוקים זה לזה בקבוצה, מורים באצבע על המפוזר, המובדל מהם, רגלו האחת יחפה ולרגלו השנייה נעל־בית, בידו האחת מברשת שיניים ובידו השנייה מטרייה סגורה. אם כן, אין המדובר בדוד חביב, דמות מוּכרת לתושבי העיר, אלא במושא ללעגם של ילדים.

נשוב לרגע לאורך הפִּסקה. לאורך כל סיפורה של גולדברג משרת אורך הפִּסקה מטרה כפולה: ראשית, לשם בניית אפקט מיתי, אגדתי. אולם הפִּסקה הארוכה משמשת גם עדות למצבו הנפשי של המפוזר. נשווה לרגע את שתי הפסקאות הראשונות, של מרשק ושל גולדברג ("פִּסקה" לצורך העניין היא כל חטיבה שירית עד ל"פזמון החוזר": "הנה כך הוא המפוזר"). הנה הפִּסקה הראשונה של מרשק המתארת את מעשי המפוזר:

ארבע שורות מוקצות למעללי המפוזר של מרשק לעומת ארבע־עשרה המוקדשות לזה של גולדברג.

האורך נמצא ביחס ישר למידת הפיזור והניתוק של המפוזר. המפוזר של מרשק הוא אכן מפוזר, פשוטו כמשמעו. הוא מנסה ללבוש מכנסיים במקום חולצה מתוך אי שימת לב. המפוזר של גולדברג, לעומתו, הוא דמות מַרְגינָלית, שעברה זה כבר את הגבול שבין פיזור דעת לבין ניתוק גמור מהסביבה. הוא אינו יודע אם זה עתה קם משינה או שהתכונן לשכב לישון, ולא רק שאינו יודע מה השעה ואיזה יום היום, אלא שעצם מושג הזמן לא ממש נהיר לו ("לא כתוב על השעון", "אוי לי, אם עכשיו מחר").

בפסקאות האלה מתגלה עוד הבדל משמעותי בין שני המפוזרים. המפוזר של מרשק מוגדר על פי מעשיו: לבישת מכנסיים במקום חולצה. לאורך כל הסיפור מתאר אותו המספר מבחוץ, ומתאר את מעשיו בלבד, ולא את מחשבותיו. בשני מקומות בלבד ניתנת לו רשות הדיבור - בפנותו אל הנהג, ובסוף היצירה, כאשר הוא מגלה שנותר בלנינגרד. המפוזר של גולדברג מאופיין בעיקר על פי עולמו הפנימי, והמספר מאריך בתיאור מחשבותיו, כפי שיפורט להלן.

יטען הטוען, שאורך הפִּסקה אינו ממלא בהכרח תפקיד מהותי: ניתן היה לתאר, במשך ארבע־עשרה שורות, את פיזור הדעת של המפוזר המקורי, וזאת באופן שלא יחרוג מתיאור סטריאוטיפי של פרופסור מפוזר (נניח, מחפש את משקפיו עת ארוכה ומגלה אותם לבסוף על חוטמו), וניתן, לעומת זאת, לתאר באופן תמציתי ואפקטיבי את הניתוק של המפוזר של גולדברג גם בארבע שורות. למרות זאת, נראה לי שיש התאמה מבנית בין אורך הפִּסקה לבין רמת הפיזור. ארבע השורות של מרשק יוצרות אפקט סְטָקָטוֹ קצבי, ההולם מעשה משוּבה קליל. ארבע־עשרה השורות של גולדברג - סונֶטה שלמה! - מעצימות את חוויית הניתוק והפיזור. ככל שהפזמון החוזר רחוק יותר מראשית מעללי המפוזר, כך גדולה יותר חוויית הניתוק.

ההבדל הזה בין שני המפוזרים ניכר היטב גם בהמשך. המפוזר של מרשק הוא אכן מפוזר, פשוטו כמשמעו. בבית הראשון הוא ניסה ללבוש מכנסיים במקום חולצה, ובהמשך:

כאן המדובר הוא בדמות שעברה זה כבר את הגבול שבין היות פזור דעת לבין היות יצור מַרגינָלי, שאינו מסוגל לנהל חיים בגפו: משקפיים במקרר, שמנת במקלחת, מצחצח נעליים במברשת שיניים, ובארנקו - זנב של דג.

ההבדל בין שני המפוזרים אינו מתמצה רק במידת הפיזור שלהם. המפוזר של מרשק הוא איש משפחה. בני משפחתו אינם מצוינים בפירוש, אולם הם משתתפים פעילים בסיפור:

בציורים הנלווים למהדורה הרוסית נראה המפוזר מנסה ללא הצלחה ללבוש את מעילה של בתו. והנה, במעבר לעברית, איבד המפוזר את משפחתו. המפוזר מכפר אז"ר בעליל חי לבדו, באין מי שיעיר לו על המשקפיים במקרר והשמנת במקלחת. ההבדל בין חיי המשפחה של הראשון ובדידותו של השני ניכר בפעלים שבהם משתמש המספר לשם תיאור האירועים. אצל מרשק הפועל הבולט הוא "אמר": המפוזר עושה מעשים, ובתגובה אומרים לו כך או אחרת. למפוזר של גולדברג איש אינו אומר מילה. הוא חושב, ושואל את עצמו:

אותו מוטיב עצמו אצל גולדברג ומרשק - פיזור דעת תוך כדי התלבשות - ממומש אפוא באופן שונה מאוד: למפוזר של מרשק מעירים בני משפחה על טעותו. המפוזר של גולדברג, לבדו בעולמו, חושב לעצמו: "מוזר מאוד, נעלי כל כך צרות."

המפוזר של גולדברג לא רק חי לבדו, אלא גם נרתע מחברת אדם. כשהוא נכנס לקרון הריק, הוא חושב: "מה נעים בתא לשבת, בקרון אין אף אדם." יוצא הדופן היחיד לכלל זה הוא המשפט: "'לבריאות'! הוא אומר כשנכנס אורח" - אם כי לא ברור איזה אורח בדיוק עשוי להיכנס אליו. הנה ההקשר שבו נאמר המשפט:

בתוך ההקשר הזה ברור שהדגש אינו על הכנסת האורחים של המפוזר, אלא על ניתוקו הקיצוני מחברת בני אדם, עד כדי כך שאינו מכיר את קוד ההתנהגות הבסיסי ביותר.

לאחר ההקדמה המתארת את המפוזר, מגיעים הן מרשק והן גולדברג לאירוע המרכזי של הסיפור: מסעו של המפוזר ברכבת. הסיפור הכללי אצל שני המחברים דומה ביותר: המפוזר עולה לקרון מנותק העומד בתחנה, במקום לעלות לרכבת הנוסעת למחוז חפצו. הוא נרדם, וכך מחמיץ את היעד.

ההבדלים מתחילים כבר בדרך לתחנת הרכבת. אצל מרשק מתחיל הסיפור המרכזי בחשמלית המובילה לרכבת:

התוכנית עצמה ברורה - לנסוע ברכבת לירושלים. האופן שבו היא מתוארת אינו תואם את המספר, אלא את הלך הרוח של המפוזר. תלישות, אריכות יתר, פרטים לא רלוונטיים ("ברכבת אחרונה החונה בתחנה"). הבדל זה מאפיין את שני המפוזרים לאורך כל היצירה: המפוזר של מרשק מתואר על ידי מרשק מבחוץ, באמצעות מעשיו. המפוזר של גולדברג מתואר מנקודת מבטו שלו עצמו, ומחשבותיו חשובות לתיאורו לא פחות ממעשיו.

שימו לב להמשך: מרשק ממשיך מיד למעשיו של המפוזר, המבקש מהנהג לעצור. ואילו אצל גולדברג יש פִּסקה נוספת:

המפוזר של מרשק מבקש מהנהג לעצור לו בתחנה. לעומתו, המפוזר של גולדברג אינו יודע כלל היכן נמצאת תחנת הרכבת. התיאור שלעיל תואם את מחשבותיו של המפוזר: הוא רואה אנשים, רחובות, אך אינו מבין את הנעשה סביבו, ואינו יודע היכן עליו לרדת. פנייתו של המפוזר אל הנהג, מהווה את השיא הקומי בשתי היצירות. הבלבול, ששרר עד כה במסומנים, חפצים בעולם, מגיע כעת גם לסימנים, או המילים. הנה, ראשית כול, המפוזר של מרשק:

"נהג־קרון" (vagonovazhatiy), ו"נכבד־מאוד" (glubokovazhaemiy) מהווים כל אחד, ברוסית, מילה מורכבת אחת. משתי אלה יוצר המפוזר שתי מילים שאינן קיימות: "קרון־נכבד" (vagonouvazhaemiy) ו"נהג־מאוד" (glubokouvazhatiy). כלומר, עוד לפני שנזכרו "חַשְׁמַנָּה" ו"תַחֲלִית", משתמש מרשק בפירוק מילים מורכבות לשם אִפיונו של המפוזר (למעשה, הפירוק מתחיל עוד בשורה הראשונה, ה"תקינה": במקום "נהג־קרון", vagonovazhatiy, אומר המפוזר של מרשק vagonouvazhatiy. אותה תנועה יחידה מכניסה לתוך המילה "נהג־קרון" את הפועל הרוסי uvazhat', "לכבד", כך שנוצרת מילת נונסנס - מעין "נהג־קרון נכבד"). אם כן, כאשר בשורות הבאות מופיעות, במקום tramvay, חשמלית, ו־vokzal, תחנה, שתי מילות הכלאיים tramval ו־vokzay, נוצרת כבר הכנה מַקדימה למשחקי המילים המורכבות. עובדה זו מעצימה את האפקט הקומי של הפירוק, אולם מצמצמת את משמעותו לכדי בלבול לשוני סביר, הנובע מפיזור דעת. יש לשים לב ששתי המילים, חשמלית, tramvay, ותחנה, vokzal, דומות מאוד הן מבחינת מבנה ההברות שלהן והן מבחינת התנועות והעיצורים שבהן: שתיהן מכילות עיצורים נוזליים כגון m, l, r, y ותנועת a. למעשה, הבלבול בין השתיים מזכיר מאוד שגיאות לשון (slips of the tongue) של דוברים ילידיים, לא מפוזרים כלל, או משחקי לשון מכוונים (בנוסח "זָרַח מִפִּרְכוֹנִי"). אצל מרשק מושג אפקט קומי נוסף על ידי חוסר ההתאמה שבין פנייתו של המפוזר בנימוס מופרז אל הנהג (נהג קרון נכבד מאוד) לבין ההמשך, קְצר הרוח משהו (אני ממש מוכרח לרדת עכשיו), ושוב הנימוס המופרז (שמא תואיל לעצור את החַשְׁמַנָּה בתַּחֲלִית?). גם אצל גולדברג פונה המפוזר לנהג בנימוס שאינו מצוי, אלא שהמפוזר של מרשק מדבר בשפה גבוהה אך אמִתית, ואילו המפוזר של גולדברג מדבר בפראזוֹת שאינן מצויות כלל בשפת דיבור, כגון: "אדוני, הואילה נא", או ייחודיוֹת לו, כגון: "אבקש ברוב נימוס". האפקט הקומי מושג אצל גולדברג לא על ידי הבדלי מִשלב בולטים, אלא על ידי המעשייה הארוכה שמספר המפוזר לנהג תוך כדי דבריו:

ההבדל בין המפוזרים ניכר בכל הרמות, למן תוכן הדברים ועד לעיצובם הלשוני. המפוזר של מרשק מבקש בקשה עניינית, לעצור את החשמלית בתחנה. למפוזר של גולדברג לא ברור מה בדיוק הוא רוצה: לעצור את האוטובוס? לעצור בתחנה? ואיך קשור כל זה למעבר לרכבת? בטרם יבקש מהנהג "לעצור בתחבוס", הוא שואל "איפה פה האוטונע?", ולאחר מכן מספר סיפור ארוך על כוונתו לעבור מהתחבוס לרכבת.

חידושיו של המפוזר של מרשק נשמעים כתוצאה של בלבול העלול לתקוף כל אחד (החלפת l ב־y בין tramvay ו־vokzal), אולם מילים כגון "תחבוס" ואוטונע" הן יצירות של עולמו הפרטי של המפוזר של גולדברג, ואינן בגדר בלבול. tramval ו־vokzay, השונות בעיצור אחד בלבד ממילות המקור שלהן, tramvay ו־vokzal, ניתנות לזיהוי בקלות. כדי שייווצר אפקט קומי, יש צורך שהמפוזר של מרשק ישתמש דווקא ב־vokzay, הדומה יותר ל"תחנה", כ"חשמלית", וב־tramval, הדומה יותר ל"חשמלית", כ"תחנה".

לעומת זאת, מי ידע אם "תחבוס" הוא תחנה או אוטובוס, ואותו הדבר אמור לגבי "אוטונע". לכאורה נדמה שהמפוזר משתמש ב"אוטונע" כ"תחנה", שכן הוא שואל: "איפה פה האוטונע?" אלא שמיד לאחר מכן הוא מבקש "לעצור בתחבוס" - כך שהקורא מסיק ששתי המילים הן שמות נרדפים לתחנה. אך במשפט הבא הוא מסביר לנהג שהוא "אנוס לעבור מתחבוס לרכבת החונה באוטונע". השימוש הלא־עקבי בשתי המילים מעצים את הבלבול.

תגובת שני הנהגים משקפת את מקומו של המפוזר בחברה שבה הוא חי. אצל מרשק:

הנהג מזהה את המפוזר, צוחק וקורא לו בשמו בפניו - בהמשך ישיר ל"כל תינוק אותו הכיר" מהפִּסקה הראשונה. גם בתחנת הרכבת עצמה מתגלים אותם ההבדלים בין המפוזרים. אצל מרשק:

מרשק מנצל את ארבע שורות ההקדמה לנעשה ברכבת כדי לספר עוד שני מעשי פיזור דעת של המפוזר (מבקש לקנות כרטיס במזנון וקְוואס בקופה). גולדברג, באותן שורות, מתארת את המתרחש במוחו של המפוזר לנוכח המהומה ברכבת: רכבות יוצאות ובאות, המון נוסעים, רעש.

כניסתו של המפוזר לקרון המנותק מוצגת אצל מרשק כעוד מעשה של פיזור דעת. אצל גולדברג, לעומת זאת, נוצרת הקבלה בין המפוזר לבין הקרון שאליו הוא נכנס: "רק קרון בודד אחד מנותק עמד בצד..." ולא במקרה "רץ המפוזר אליו ונכנס בו וישב..." ההבדלים בין המפוזרים מוסיפים להתקיים עד סוף העלילה. שני המפוזרים נרדמים ברכבת. הדבר עלול להישמע נוקדני משהו, אולם יש לציין כי רכבות מלנינגרד למוסקבה נוסעות על פי רוב בלילה, כך ששנתו של המפוזר היא טבעית (ולמעשה, יש אינדיקציה לכך שמדובר ברכבת לילה, שכן נאמר: "איזו מין תחנוֹנת זו? צעק הוא מוקדם בבוקר"). לא כך בין תל אביב וירושלים: אם רכבת כזו קיימת (או היתה קיימת בעת שנכתבה היצירה), מדובר ברכבת הנוסעת ביום.

המפוזר של מרשק מפגין בקיאות במסלול הרכבת, ויודע את שמות התחנות שבדרך (כאשר הוא מתעורר, הוא שואל: "איזו מין תחנה זו? בולוגויה או פופובקה?"; "איזו תחנה זו - דוביני או ימסקיה?"). גם דיבורו הולם - הוא שואל רק איזו תחנה זו. למפוזר של גולדברג אין כמובן שום מושג אֵילו תחנות נמצאות בדרך. גם האופן שבו הוא פונה אל הנוסעים אינו הולם. במקום לשאול, הוא מגולל סיפור שלם:

בסוף העלילה ממש חל היפוך תפקידים בין שני המפוזרים ושני המְספרים. המפוזר של מרשק, שעד כה תואר מבחוץ, מקבל את רשות הדיבור לסיכום העלילה:

הבדל חשוב נוסף בין שתי היצירות הוא הקונקרטיוּת של מרשק לעומת הערטילאיוּת של גולדברג. המפוזר של מרשק חי לא סתם בלנינגרד, אלא ברחוב ספציפי בעיר, רחוב הברֵכה. חשוב לציין שברחוב זה גרו בשנות השלושים מדענים, אמנים וכו'. הדבר תורם כמובן לעיצובו של המפוזר כפרופסור או כאמן (וככזה הוא אכן מוצג בציורים המלווים את רוב המהדורות). למעשה, "המפוזר מרחוב הברֵכה" של מרשק משתייך כך לסדרה של יצירות בנות הזמן - בשום אופן לא רק יצירות לילדים! - שבהן מצויר האינטלקטואל כדמות נלעגת משהו בשל היעדר ההחלטיות והמעשיות שלה (בניגוד, כמובן, לגיבור המפלגתי־פרוֹלטרי בן הזמן). בביקורת עצמית מתונה מעין זו קיוו הסופרים בעת ההיא להרחיק מעליהם איכשהו את עוינות המשטר. המפוזר של מרשק שייך לזמן, למקום, ומה שבעיקר חשוב לקוראיו - למעמד ברור.

גם המפוזר של גולדברג חי במקום ספציפי, כפר אז"ר. אולם כפר אז"ר אינו מרכזי להוויה הישראלית כלנינגרד להוויה הרוסית (רבים, כמוני, למדו על קיום היישוב רק מן הסיפור של גולדברג). נוסף על כך, נוצרת סתירה בין העובדה שהמפוזר הוא תושב כפר אז"ר והעובדה ש"איש אחד היה בעיר". העיר, קרוב לוודאי, היא תל אביב (מכל מקום, אינה כפר אז"ר), ואת האיש הזה, כזכור, מכירים הן הילדים והן נהג האוטובוס. נסיעה ברכבת בין מוסקבה ולנינגרד היא הדרך הפְּרוֹטוֹטיפית להגיע מהעיר האחת לשנייה (היעד, מוסקבה, אינו מצוין בפירוש, אך זו הנסיעה הפרוטוטיפית מלנינגרד, והדבר מתאשר על ידי שמות התחנות שבדרך). הרכבת מתל אביב לירושלים, לעומת זאת, מעולם לא היתה אמצעי התחבורה המרכזי בין שתי הערים. ל"רכבת" צליל מיתי משהו במציאות הישראלית.

הקונקרטיוּת של מרשק לעומת הערטילאיוּת של גולדברג משתלבות היטב עם דמויות המפוזר השונות. המפוזר של מרשק - מדען או אמן מלנינגרד, איש משפחה, הנוסע בענייניו למוסקבה. המפוזר של גולדברג - אדם שמקום מגוריו המדויק אינו ברור, הנוסע ברכבת חצי דמיונית, למטרה לא ברורה לחלוטין. שימו לב, שלא מרשק ולא גולדברג אינם מנדבים פרטים על עיסוקו של גיבורם. אלא שהקונקרטיוּת אצל מרשק, מגוריו של המפוזר בשכונת "אינטליגנטים", גורמת לקורא להניח שמדובר באדם עובד, המהווה חלק מהחברה. ולחֲלופין - הערטילאיוּת של גולדברג מחזקת מאוד את הרושם שהמדובר הוא בדמות שאינה חלק מעולם היום יום, אלא כל קיומה - בספרוּת. גם מבחינה מבנית נבדלות היצירות. מרשק כותב שורות קצרות, בסְטָקָטוֹ, ולכל זוג, או לכל היותר רביעייה של שורות, פּוּאֶנְטה משלהם:

אצל גולדברג, כזכור, הפסקאות ארוכות בהרבה, והדגש אינו על כל מעשה פיזור בנפרד, אלא על אווירת הניתוק והפיזור. חרוזיו של מרשק הם כמעט תמיד מסוג א'א'-ב'ב'-ג'ג': צמדים נחרזים (עם גיוון בין שורות נקביות וזכריות). חריזה כזו משרתת את האפקט של פואנטה לכל שתי שורות. רק בקטע המתאר את הנסיעה באוטובוס ואת השיחה עם הנהג משתמש מרשק בחריזה נשזרת של א'ב'א'ב' - בסך הכול שמונה שורות מתוך שבעים וארבע. גולדברג, לעומתו, מגוונת את החריזה הרבה יותר: כשליש מהשורות (ארבעים ושש מתוך מאה חמישים וחמש) נחרזות בדגם נשזר של א'ב'א'ב'.

כל ההבדלים האלו - קונקרטיות מול ערטילאיות, פואנטה מול אווירת ניתוק ותחכום החריזה - מוליכים להבדל העיקרי, הקשור בתפקידה של היצירה. שני הסיפורים, של גולדברג ומרשק, נועדו לילדים. ספרות ילדים, מעצם טבעה, נועדה הן לחנך והן להַבנות את עולמו של הילד - מה ייתכן, מה לא ייתכן. הנה, למשל, הטקסט על גב אחת המהדורות האחרונות של ספרו של מרשק:

רע להיות מפוזר? ודאי שרע! תארו לעצמכם, אתם קמים בבוקר ושוכחים לצחצח שיניים, במקום גרביים אתם לובשים כפפות... והולכים לגן הילדים או לבית הספר!... כולם יצחקו - חה־חה־חה!

כל אחד פגש בחייו (ילדים) מוזרים כאלה! והנה, גם לסמויל יקובלביץ' מרשק הזדמן מפוזר כזה - אלא שהוא היה מבוגר - דוֹד מוזר! אל תהיו מפוזרים - יצחקו לכם!

הגם שמרשק, קרוב לוודאי, לא התכוון רק לכך, סיפורו יכול להיקרא קריאה "חינוכית" פשוטה מאוד (באמת לובשים כפפות על הרגליים? לא!). סיפורה של גולדברג אינו נעתר בקלות לקריאה כזאת, בין השאר מפאת אורך הבתים ומפאת העובדה שעצם מעשיו של המפוזר אינו מהווה את מרכז היצירה (אף שניתן בעיקרון לשאול: מצחצחים שיניים במברשת נעליים? לא!). סיפורה של גולדברג נקרא כפואמה לירית, ולא כיצירה חינוכית.

העיבוד לעברית שעברה היצירה - במובן של התאמה למציאות הישראלית - הוא מינימלי. המפוזר הפך תושב כפר אז"ר (מן הסתם, היישוב היחיד המתחרז עם "מפוזר") במקום לנינגרד. הרכבת הפכה לרכבת מתל אביב לירושלים במקום מלנינגרד למוסקבה. כמו כן, סולקו מרכיבים רוסיים בולטים - קְוואס, מגפי חורף, גרביים ארוכים, או חפצים שאינם קיימים בישראל, כגון חשמלית. אולם מעבר לתיקונים מזעריים אלה, לא ניסתה גולדברג לשוות ליצירה צביון עברי או ישראלי מובהק. בניגוד למרשק, ששיכן את המפוזר שלו ברחוב קונקרטי בלנינגרד, גולדברג בחרה בכפר אז"ר, אלא שכאמור, מקום מגוריו וסביבתו של המפוזר אינם קונקרטיים. "המפוזר מכפר אז"ר" אינו סתם תרגום שעבר עיבוד לעברית, אלא תרגום שעבר "גוֹלדברגיזציה". גולדברג הפכה את הפרופסור המפוזר של מרשק, איש המשפחה מרחוב הברֵכה, לאדם בודד, תלוש ומנותק, הנמצא בשולי החברה. נושא זה הוא בלִבה של יצירת גולדברג - בשיריה הליריים, ברומנים שלה וביצירתה לילדים. כך, למשל, בשיר הילדים "הירח הצהוב":

או בספרים לילדים מבוגרים מעט יותר, כגון "ידידַי מרחוב ארנון" ו"נִסים ונפלאות", שבהם מכניסה גולדברג את עצמה כדמות ערירית ובודדה (ועל כן מתיידדת עם ילדים). אותם נושאים המעסיקים את גולדברג ביצירתה - בדידות, שוליוּת, גמלוניוּת ואי־התאמה - מיובאים על ידיה גם לעיבוד של סיפור "חינוכי" לילדים, ומשרים עליו מהפאתוס הלירי של יצירתה.

כלומר, נקל לקרוא את הפאתוס באיזו קריאה ישירה, של הנגיעה האנושית בדמותה של לאה גולדברג עצמה. דומה שאנו קוראים את שיריה, את יצירתה, באיזו מבוכה של צער ואי־נחת עליה, על חייה, אולי באיזה הד מאוחר ומר של רחמים. יכול להיות שבקוראנו את "המפוזר מכפר אז"ר", עולה על לבנו זכר דבריה של גולדברג על עצמה כילדה: "הייתי חולמנית, אִטית, עצלנית ובכיינית, נוחה להיעלב, בלתי זריזה במשחקים של ריצה, קפיצות ודילוגים. לא אהבתי נגיעה גופנית של המון ילדים, היתה לי רגישות יתר לריחות רעים ופחד מפני צעקות. כל הדברים הללו הספיקו כדי לעשותני בודדה בין חברי ולא אהובה עליהם. נוסף על כך, כתבתי שירים כבר אז, ולא הסתרתי דבר זה, והייתי מהלכת במסדרונים בזמן ההפסקה וממלמלת לעצמי מלים מתחרזות, ודבר זה עשאני, כמובן, ובצדק גמור, מטרה לחִצי לעגם של הילדים..." אולי אנו נזכרים גם בעובדות ביוגרפיות נוספות, מאוחרות יותר - אהבות שלא צלחו, חיי בדידות. ודאי גם זה חלק מפאתוס הקריאה בלאה גולדברג.

אבל בוודאי ישנו גם פאתוס אחר. שכן, בסופו של דבר, החשוב באמת הוא בדיוק זה: שאת ה"מפוזר" של לאה גולדברג אין לקרוא קריאה חינוכית, דידקטית, ישירה. מרשק רומז לילדים כיצד אין לנהוג, בעצם מסייע להוריהם להלביש אותם בבוקר לפני היציאה לרחוב המשותף, הקבוע־מראש. בכך הוא כותב "סיפור ילדים" - וכדרכו של מרשק, זהו סיפור מושלם, המבטא הבנה מלאה של הצורה שבחר בה.

ואילו לאה גולדברג: מה היא מספרת לילדים, קוראיה?
היא מספרת להם על קיומו של עולם אחר - עולם שבו נוהגים הדברים אחרת - שבו אין חיים במחיצת אחרים, אלא במחיצת מחשבותינו אנו, עולם שבו החומרי נשכח, והמילים עצמן הן עיקר החיים. ישנו עולם, שאינו עולם של צער ושל רחמים, אלא הוא עולם של אושר מוזר: עולם של חירות הבדידות. הפאתוס הלירי של לאה גולדברג הוא בצוהר הנפתח, מבעד יצירתה, לעולם זה.

© כל הזכויות שמורות לאחוזת בית הוצאה לאור

הו ! כתב עת לספרות | גליון 1 - דורי מנור (עורך)