» טקסט  » כתבי עת  » ספרים חדשים בספטמבר 2005       חזור

כרמל 11, כתב-עת לשירה, גיליון קיץ 2005
מאת: שלמה לאופר - עורך

ההוצאה: כרמל כרמל כתב עת לשירה יוצא לאור פעמיים בשנה. בגליון הנוכחי שירים, תרגומי שירים ופרוזה ומאמרים - בין השאר מאמר רחב יריעה של דן מירון על שירתו של יונדב קפלון: "שירת הדיסונאנס המטאפיסי", בעקבות הופעתו של "אתה עוד כותב", קובץ השירים החדש של יונדב קפלון. (כתר 2004) בהמשך תרגומה של עדה ברודסקי ל - "גתה ושילר - על ידידות יוצאת־דופן" מאת תומס מאן ומיד לאחריו תוכן העניינים של הגליון

באדיבות הוצאת כרמל אנו מביאים לפניכם מתוך הגליון
את: גתה ושילר - על ידידות יוצאת־דופן
(קטע מתוך מסה על שילר*)
מאת תומס מאן בתרגומה של עדה ברודסקי

לרגל 200 שנה למות פרידריך שילר ו־50 שנה למות תומס מאן

הקשר עם גתה הוא הפרק המרכזי בתולדותיו [של שילר]. תהא משמעותה של פגישה זו לגבי גתה, ידידות זו המבוססת על קוטביות, גדולה ככל שתהא, מי שהיה מכור לה באמת, מי שהיה טרוד בה עמוקות בכל עת, נאבק עמה, המיר בה את כאבם ואושרם של כל חבלי האהבה, היה שילר, והתייחסותו של גתה היתה צוננת וחסרת רגש בהשוואה לאהבה־שנאה של רעו, שלא נגמל מעולם מתפקיד המחזר.

"להימצא תדיר במחיצתו של גתה פירושו לדידי להיות אומלל," הוא כותב עוד ב־1789, שנים לפני הבשלת הקשר לידי ידידות, "לעולם אין הוא נותן את עצמו בשלמות, ולוּ לידידיו הקרובים ביותר. אין בו דבר שאפשר להיאחז בו; אני באמת חושב שהוא אנוכי במידה לא רגילה... דבר זה משניא אותו עלי, אף־על־פי שאני אוהב את רוחו בכל לב וחושב אותו לאיש דגול. הוא מעורר בי מזיגה מוזרה של אהבה ושנאה, אולי לא שונה הרבה מזו שברוטוס וקסיוס רחשו ליוליוס קיסר. מה שהוא חושב על עבודתי, לא מעניין אותי כלל, גם לא יעלה בדעתי לשאול אותו על כך." ובאותה השנה: "מה לעשות שגתה הוא מחסום בדרכי. הוא מזכיר לי לעתים קרובות שהגורל נהג בי ביד קשה. באיזו קלות נשא הגורל את גאונותו, בשעה שאני עודני נתון בעיצומו של המאבק."

או שנה לאחר־מכן: "מעניין, איך גתה מסגל כל דבר לתפיסתו שלו. אין הוא מסוגל כלל לצאת מעורו. כל הפילוסופיה הופכת לו לעניין סובייקטיבי, ומה טעם לנסות לשכנע אותו או להיכנס אתו לריב."

העובדה שהתפעמותו לא נענתה בהתפעמות שכנגד, הסבה לו צער שמעולם לא נרפא ממנו לחלוטין, גם בזמנים שהוא מדבר אל גתה על "היחסים היפים השוררים בינינו" ומוסיף ומסביר לו, ש"מול הנעלה אין חירות זולת האהבה." "לא המעלות הנשגבות של רוחו הן הקושרות אותי אליו," הוא כותב באותו זמן, "אלמלא היה נעלה כאדם מכל שפגשתי מעודי, די היה לי להתפעל מגאונותו מרחוק. אני רשאי לומר שבשש השנים שעשיתי במחיצתו, לא מצאתי סיבה, ולו הזעירה ביותר, לפקפק באופיו. יש בטבעו אמת ויושר במידה נדירה ורצינות גבוהה ביותר לכל דבר טוב וצודק; אין פלא שהפטפטנים, הצבועים והסופיסטים לא חשים עצמם נוח בקרבתו..." הוא, הטהור, מרגיש נוח בקרבת היושר הזה, הרצינות הנעלה הזאת מול הטוב והיפה - למרות רגעי מבוכה לא מעטים לנוכח האדישות שהיא תכונת יסוד במערך הרגשי של הידיד המחוזר. לא ייפלא שכה רב הסיפוק,

* הטקסט מובא בנוסח מקוצר.
שעה שמזדמן לו, לרוח, לעזור לטבע, מזדמן לו, לגיבור, לעזור לאל, לקדמו ולעודדו, להמריץ ולהבהיר את היסוסיו האטומים ולהציע לו שירות שבעליונות ידידותית. ישנם רגעים, למשל בעת ההתייעצויות על העדר־הגבולות של "פאוסט", שבהם הרוחני, הפילוסופי, הרעיוני רשאי לגבור על האלוהי־התמים, או לפחות רשאי לדמות שהוא גובר עליו; שבהם, במעין שמחה־לאיד מושגבת, אותו רוחני, פילוסופי ורעיוני רואה את השונה־בתכלית מוּטֶה עד־אין־מוצא לעבר תחומו שלו. "תכניו של פאוסט הם פילוסופיים ופיוטיים בעת ובעונה אחת, וכל כמה שלא תתפתל: טבעו של הנושא יטיל עליך גישה פילוסופית, וכוח־הדמיון ייאלץ בעל־כורחו להירתם לשירותו של רעיון תבוני." האמת היא שלא יצא הרבה מאותו אילוץ; בפואמת העולם הרפויה שלו חמק הידיד במידה רבה מן הצורך לשרת רעיון תבוני, יהא אשר יהא. "רעיון?" שואל הישיש. "לא ידוע לי על זה ולא כלום. באים ושואלים, איזה רעיון ביקשתי לגלם בפאוסט שלי. לו ידעתי זאת בעצמי! אולי בדוחק יכולתי לומר: מן השמים דרך העולם לגיהינום; אבל זה לא רעיון אלא מהלך העלילה... ובאמת: מה זה היה נותן, לו רציתי לשזור חיים עשירים, ססגוניים ורבי פנים במידה כה עליונה, כפי שהצגתי בפאוסט, על החוט הדליל של רעיון יחיד ורצוף!"

ועם כל זה: האין במשפט כמו "הענקת לי נעורים שניים, החזרת אותי להיות משורר", מופנה מגתה אל שילר, כדי לפצות על אי־היענותו של המבוגר יותר לפנייה שהתפרצה מלבו של הצעיר יותר באחד ממכתביו: "ידיד אהוב!" והאם, אחרי איבוד־דרך ממושך בִתחום המופשט, לא חזר גם שילר "להיעשות משורר", בעודו שואב רענון פורה מתוך התבוננות בגאונותו של גתה, גאונות האדם האינטואיטיבי, הנוהג באמנות כבכוח־טבע? יש כאן תהליך־חילופין כביר באמת של נתינה ולקיחה, תהליך שבהתפעלות הדדית, אשר, מצדו של גתה, גדל והולך בהתמדה אחרי מות הידיד. דומה שבעוד שילר בחיים טרם ידע גתה לאשורו, איזה תפקיד מילא בן־השיח הייחודי הזה בחייו. אין ספק שאהב אותו, עם רגעי ביניים של מנוד־ראש שבאי־נחת, גם בחייו; גונן על פגיעותו, מיהר להחליף את נושא השיחה בעת מפגש חברתי, כשהבחין אצלו בסימנים של מבוכה, המציא לו את ההזדמנות לזהור כראש הדוברים.

"שום דבר לא הביך אותו," הוא נזכר בתמיהה שבהתפעלות אחרי מות הידיד, "שום דבר לא הֵצר עליו, שום דבר לא חסם את מעוף מחשבותיו. גדול היה ליד שולחן־התה לא פחות מאשר בכל מעמד פומבי, לו ניאות להופיע במעמדים שכאלה." או בפעם אחרת: "קחו את שילר, הוא היה ברנש מסוג אחר לגמרי, בחוג חברתי ידע תמיד לומר דברים חשובים ומושכי לב." שהרי הוא עצמו ישב לא אחת בפנים זועפות וערבים שלמים לא פצה פה, מה שגרם, כמובן, למועקה מביכה, כי מי יעז לדבר שעה שהוא שותק! הוא: תלוי בנסיבות, רָתוק, מושפע מאין־ספור נתונים, בייחוד ממזג־האוויר (לא לשווא כינה את עצמו "ברומטר מוּעד"), בלי אמונה בחופש־הרצון, כי אם נכנע לכורח הפנתאיסטי, רחוק מלהשיג דבר כלשהו בכוח־ההחלטה, כי אם מחכה ברישול לבוא השעה המתאימה למה שלא יהיה - איך יוכל שלא להביט במורא־לב על הידיד שהודה: "מה שהנני, הנני על־ידי דריכה, תדיר לא־טבעית, של כוחי!" איך יוכל שלא להביט בהשתאות ואפילו בבוּשת־מה על מי שהעיד על עצמו, שאינו מניח לייסורי גוף להשפיע על החירות והעליצות של רוחו.

אירוניה עמוקה שרויה מעל לברית זו שבהתפעלות הדדית, הרוח נגד הטבע, אירוניה דו־כיוונית. כי מה אם לא אירוניה במובנה הנשגב ביותר גורם לשילר, תלמידו הנלהב של קנט, להזהיר את גתה באחד ממכתביו מפני קנט זה עצמו? רק תורת שפינוזה יאה לו, הוא אומר לו; טבעו היפה, התמים ייהרס, אם יאמץ לו את עקרון החירות. נראה בעליל כי אין לרוח כל רצון לשכנע את הטבע לעבור לצדו. היא מזהירה אותו מעצמה. לסנטימנטליסט המוסרי נראית התמימות יפה וראויה לטיפוח. אבל מי אינו מבחין בבוז כלשהו, בוז שברוֹך, בדאגה האוהבת שהוא משפיע על אותה תמימות?

שילר אינו חדל מלרומם "את היחסים היפים השוררים בינינו" ומוצא להודות, שאם עלה על עצמו במחזהו "ואלנשטיין", אין זה אלא "פרי השיח־ושיג שבינינו." "כי רק הקשר ההדוק והמתמשך עם טבע מנוגד לי במידה כה רבה, חתירתי הבלתי־פוסקת להיות קרוב לו והמאמץ להתבונן בו ולחדור לנשמתו, הכשירו אותי להרחבה זו של מגבלותי הסובייקטיביות." אבל קוצר־הרוח הביקורתי והכאוב עם השותף לשיח־ושיג הפורה הזה איננו פג לעולם ואפילו מגיע בשלב מסוים עד הרצון לשים לו קץ. עוד שנתיים לפני מותו הוא כותב אל הומבולט: "גתה הפך כעת לנזיר אמיתי וחי חיים של התבוננות גרידא. לא אחת אני נמשך לחפש לי בעולם מקום אחר לגור בו; לו רק היה הדבר בידי, הייתי מסתלק מפה."

וגתה? מה שחשב במעמקי נפשו על שילר המשורר, יישאר לעולם בגדר סוד. "מה שבעיני שילר הצטייר כמעשה־שיר," כותב הרמן גרים, "לא נחשב בעיני גתה למעשה־שיר כלל ועיקר. שירתו של שילר היתה זרה לגתה. שילר חיפש את חומריו. אחר־כך הפך בהם והפך בהם עד שתאמו את צרכיו." מפי הרוזנת ואגֶנסבֶּרג, מעריצה נודעת בתבונתה ובכושר ההתבוננות שלה, נמסרה הערה זו: "לא נראה לי שגתה התפעל משילר המשורר, פחות מכול מן המשורר הדרמתי. כשפעם שאלתי אותו כבדרך־אגב, אם 'ואלנשטיין' הוא אכן מחזה שחיים אמיתיים מפעמים בו והוא טבוע בחותם הגאונות הדרמתית, ראיתי סומק שבהפתעה עולה בלחייו, כאילו שאל בטוב־לב, מדוע גוררים מתוכו את דעותיו הנסתרות ביותר? עם זאת אני בטוחה, שמעולם לא גילה לידיד אף בדרך הרמז טפח ממחשבות שכאלה. היתה בו בגתה הרבה יותר התחשבות שברוֹך, הרבה יותר הישמרות־מפגיעה משסבורים הבריות; שילר היה נוקשה ממנו לאין ערוך." הסיפור נשמע אמין, עם כל הסמכותיות המצַווה, שבה יצא גתה בשנותיו המאוחרות נגד המטילים ספק בגאונות הפיוטית של הידיד המנוח. "אמנם טוענים עכשיו כנגד שילר הטוב, שהוא לא היה משורר כלל ועיקר, אבל לנו יש בעניין הזה דעה משלנו," הוא מלגלג בזעם. והוא שואג: "אני נוטל חירות לעצמי לראות בשילר משורר, לראות בו משורר גדול!" יש משהו מדריכת הרצון, מן הנחישות לדחות כל ביקורת, גם זו של עצמו, באותו "אני נוטל חירות לעצמי".

זה לא תמיד היה כך. ידידים שישבו יחד אתו בביתו של שילר במעין התייעצות על הפגישה הדמיונית בין המלכה אליזבת למריה סטיוארט במחזה שזה עתה הושלם, זוכרים אותו מעיר ברחוב בקול רם: "אני באמת סקרן מה יאמרו הבריות, כשיראו את שתי הזונות מזדמנות יחד ומטיחות עלבונות זו בראשה של זו." שילר לא היה מתבטא מעולם ב"הומור" מסוג זה על מעשה ידי ידידו, אבל גם גתה לא חזר לעשות כן אחרי מותו של שילר, האיש החכם, הטהור והשווה לו בקומתו מכל שפגש מעודו. "אינני יכול, אינני יכול לשכוח את האדם הזה," שמעו אותו אומר שוב ושוב. הוא לא שכח את הניגודיות, אף לא את המכביד, לעתים מטריד, אף לא ש"בנוכחותו של שילר האמנות הופכת לפעמים לעניין רציני מדי". אבל על הזר, השונה־בתכלית הוא אומר עכשיו בקצרה: "זה לא היה בראש מעייניו." לא היה בראש מעייניו לדייק בהמצאת מניעים למעשיהם של גיבורי מחזותיו, לא היה בראש מעייניו לסמוך על הדחף הפנימי ולהשתחרר מכבלי המודעות הבלתי־פוסקת.

את הכול הוא היה צריך לבחון במחשבתו, האיש הגדול, התמוה הזה. לא היה בראש מעייניו לתת לדברים להתפתח בשקט מבפנים: תוחב היה את ידו בעוז לתוך המושא במלוא גודלו, מתבונן בו ומהפך בו כך וכך, טורח עליו ומתנהג עמו כך וכך. דומה שהסתכל במושאיו אך ורק מבחוץ, זו היתה דרכו וזה היה מנהגו. משום כך גם לא הגיע אף פעם לידי הכרעה, גם לא בעניינים שלנו, זה לא היה בראש מעייניו, כל הזמן מתח ביקורת לתוך "וילהלם מייסטר" לפְנַי ולפנים, רצה אותו פעם כך ופעם אחרת, ולא היה לנו קל להתייצב נגדו ולעמוד על שלנו. אדם גדול גדול, פלאי, לא־נשכח. לעולם לא נשוב לראות כמותו.

וכי לא היה זה עניינו של שילר הרבה יותר מזה של גתה לעמוד על שלו ולהתגונן, להשוות ולתחום את עצמו בלי הרף, כדי להגיע לידי שוויון על־ידי הגדרת השונה? ב־1796, בימי "ואלנשטיין", כתב אל וילהלם פון הומבולט: "ברור לחלוטין שבדרך שאני הולך בה עתה, אני נקלע לתחומו של גתה ואיאלץ להתמודד עמו, וברור באותה המידה, שאני אפסיד במערכה. אבל מאחר שיישאר בידי קומץ שאינו מושג לו בהיותו כולו שלי, לא יהיה ביִתרונו כדי לגרום נזק לי או ליצירתי, ואני מקווה שבסופו של דבר החשבון יתאזן."

גתה אומר דברים דומים, אם כי בדרכו שלו: "הגרמנים מתקוטטים מי גדול יותר, שילר או אני. מוטב היה להם לשמוח שיש להם שני ברנשים כמונו להתקוטט עליהם." כאשר כלתו אוטיליה מתאוננת לפניו, שרבות מיצירותיו של שילר מטילות עליה שיעמום, הוא מסב ממנה את פניו ומשיב: "אתם כולכם הרבה יותר מדי דלים וארציים בשבילו."

אמורים היינו כולנו להתיירא ממחווה זו, ממילת תוכחה זו של גתה הזקן, ולדאוג לכך שלא ניראה דלים וארציים יותר מדי לפני מי שאל קרבתו התגעגע עד רדתו קבר. כי דעה קדומה היא ודמיון־שווא שמותר להניח לזכרו של שילר לדעוך, שהוא נתיישן, ששוב אין לו מה לומר לנו. זו דעה מאתמול, היא היא שנתיישנה. באיזו חוזקה הרגשתי זאת בשעת השתקעות מחודשת בכתביו: שהוא, האדון על מחלתו, יכול היה להיות רופא־נפש לתקופתנו החולה, לו רק היתה זוכרת אותו כראוי לו.

מגרמנית: עדה ברודסקי

תוכן העניינים של כרמל 11
מחבר אנונימי אֵיפֹה הָיִיתָ | שיר. תרגם: עמוס גורן
פּיֶר פַּאוֹלוֹ פַּזוֹלִינִי | אֶל הַנָּסִיךְ שיר. תרגם: דן צלקה
יונדב קפלון | הַזָּהָב הָאַחֲרוֹן שיר
רִיד וִיטֶמוֹר | לָבוּז לְאַרְצְךָ שֶׁלְּךָ שיר. תרגם: משה דור
מיכל גוברין | שיחה עם מוות בחרוז ובמשקל מסה
מיכל גוברין | שׁוּבָם שֶׁל הָאָבוֹת מחזור שירים
רחל דנה פרוכטר | פִּנַּת חֶדֶר עִם אִשָּׁה וְשָׁטִיחַ אָדֹם שיר
יצחק דינשטיין | לבד ב־ Starbucks
יצחק דינשטיין | צילומים
חקובו פיכמן | שלושה שירים תרגם: יהודה עופר
יהודה עופר | חקובו פיכמן רשימה על המשורר
ויסנטה סיטו למה | מחשבתו של חקובו פיכמן או מסע אל המציאות האחרת קטע מתוך הספר
אשר רייך | שלושה שירים
יהודית מוסל אליעזרוב | שלושה שירים
מרינה צבטייבה | בְּרִיחָה שיר. תרגם: פטר קריקסונוב
תומס מאן | גתה ושילר - על ידידות יוצאת־דופן קטע מתוך מסה. תרגמה: עדה ברודסקי
גלעד מאירי | מוֹת הֶחָתוּל שיר
ענת שפיצן | שני שירים
ג'ון קיטס | שורות שנכתבו בחבל־ההר בסקוטלנד אחרי ביקור במחוז־הולדתו של בארנס שיר. תרגם: עמינדב דיקמן
רמי סערי | שִׁיר
סלוואטורֶה קוואזימודו | שיר תרגם: דן צלקה
אסף בן־מנחם | ציורים מתוך "מגילת אסתר"
דרור | שִׁירַת יַם הַמָּוֶת שיר
תלחשי תפילה, הו אמא אל תפסיקי... | קצת שירי מולדת ואנטי־מולדת תרגם והוסיף הערות: רועי חן
אראלה גליקמן | שאול ארבעה שירים
תלמה דינשטיין | שני שירים
זמיר בן־דודה | שני שירים
רות בלומרט | שלושה שירים
חיה אסתרה | שלושה שירים
אווה ליפסקה | החמישה שירים תרגם: רפי וייכרט
דן מירון | שירת הדיסונאנס המטאפיסי על שירתו של יונדב קפלוּן
שמעון שלוש | שני שירים
אפרת נווה | שלושה שירים

תרגומים חופשיים לאנגלית:

נתן אלתרמן | אז חיוורון גדול האיר...
אלכסנדר פן | עדיין - לא!
לאה גולדברג אהבתה של תרזה די מון | ארבע סונטות מתוך המחזור תרגם: רונן סוניס
שי דותן | שני שירים
שרון אס | שירים מתוך הספר "נתיבי השמש"
אלברט בן יצחק יעקב שני שירים
מרים גולן | שני שירים
קזימיר מאלביץ' | הצהרת זכויות האמן תרגם והוסיף דברים: עמנואל גלמן

אסף בן מנחם מתוך "מגילת אסתר", טכניקה מעורבת על דפי ספרים 2055.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

כרמל 11, כתב-עת לשירה, גיליון קיץ 2005 - שלמה לאופר - עורך