» טקסט  » פנאי ואוכל  » ספרים חדשים ביולי 2005       חזור

עולם הבירה
מאת: שלמה פפירבלט

ההוצאה: אריה ניר בירה זהובה ממבשלות צ'כיה הוותיקות, שיכר כהה עמוק ממנזרי בלגיה, ניחוחות בירת החיטה של גרמניה, הקצף הסמיך של הבירה האירית, ההמולה הססגונית של הפאב האנגלי, הטעמים הנהדרים של מטבח הבירה והמתכונים המפתיעים - כל זאת ועוד בעולם הבירה. עולם הבירה הוא מדריך צבעוני ומרתק לעולם השיכר, המשקה האלכוהולי הנפוץ בעולם: ההיסטוריה של הבירה, דרכי עשייתה, סוגיה השונים, המושגים, המותגים והאנשים הקשורים לעולם הבירה. את אוצר הטעמים והניחוחות משלימים מתכונים נפלאים של בישול עם בירה, מנות ראשונות ומרקים, מנות עיקריות מרחיבות דעת וקינוחים מפתיעים.

מחבר הספר שלמה פפירבלט הוא עיתונאי בכיר, בעל טור בנושאי בירה, יין ושאר אלכוהול, טועם בעל ניסיון רב ומגוון, ומעל לכול, אספן בלתי נלאה של סיפורי שתייה מתקופות שונות וממקומות שונים ברחבי העולם.

בנסיעותיו המקצועיות הרבות, ובשנים שעשה כשליח עיתונו באירופה, פקד מבשלות בירה ותיקות בצ'כיה, בגרמניה, בהולנד ובדנמרק, טבל שפמו בקצף הסמיך של השיכר הבריטי, הפשיל שרוולים ליד כמה דודי בישול בבלגיה, ראה את התעוררות המבשלות הקטנות בארה"ב, טרח במטבחים בהם מבשלים בבירה, ותיעד את הקשר ההיסטורי והאמיץ שלה עם בני האדם מאז ומעולם.

הבירה היא האלכוהול הנפוץ ביותר בתבל, אומר שלמה פפירבלט, היא הלחם של עולם המשקאות. ספריו הקודמים עולם היין והספר החריף ראו אור גם הם בהוצאת אריה ניר.

באדיבות הוצאת אריה ניר אנו מביאים לפניכם
פתח דבר ופרק מתוך הספר עולם הבירה

פתח דבר

אחד ממדרונות הזמן היותר נעימים שעליו גולשת האנושות בשעות הפנאי שלה - כך נדמה לחתום מטה - עשוי קצף של בירה. פרקי הספר הזה יוכיחו כי אין מדובר בהגזמה, שהיא פרי שתיית כמות גדולה של בירה מחבית. לא היין, לא המשקאות החריפים - אין עוד בנמצא משקה אלכוהולי אשר ההיסטוריה שלו ארוכה כל-כך ורחבה כל-כך כשל הבירה.

בראשיתה היא קשורה קשר הדוק אל השלב המכריע של ההתפתחות האנושית - המעבר מהיות האדם צייד ומלקט מזון התלוי בחסדי הטבע, אל תחילת עידן החקלאות, ראשית התרבות. יש חוקרים הטוענים, ומבססים את טענתם על תגליות ארכיאולוגיות, כי הדגנים הראשונים תורבתו שלא על מנת לעשות לחם, כי אם כדי להפיק בירה. לא את הבטן המלאה לבדה ביקש האדם, הוא רצה גם בסחרחורת האלכוהולית הנעימה.

החברה העתיקה אשר צמחה במסופוטמיה, בעריסה שבין הפרת לחידקל, קידשה את הבירה באמצעות פולחן דתי. אך שיכר הדגן התוסס היה גם מרכיב חשוב באורח החיים, חלק מהמערכת הכלכלית ואבן יסוד של התזונה היומיומית. היסטוריונים רבים מתייחסים אל אותה תקופה כאל מועד לידתה של התרבות הראשונה בתבל; הבירה, אם כך, הייתה חלב-האם של התרבות הזו. כמה מן התגליות הגדולות דאז, ההמצאות הראשונות של האנושות, באו לעולם לאחר לגימת בירה הגונה? שאלה מעניינת.

פתגם בלגי עממי טוען: "שתיית יין מעדנת - שתיית בירה מאחדת." יש בפתגם הזה אמת מוחלטת. הבירה היא של כולם: היא מצויה כמעט תמיד בשפע והיא זולה יחסית. שלא כמשקאות אלכוהוליים אחרים, מעולם לא הייתה הבירה רק משקה לאצילים, בגביעי כסף או זכוכית מעודנת, או רק נחמתם של בני דלת העם בספלי חרס או בדיל. גם אלה וגם אלה לגמו שיכר. אלפי שנים חלפו מאז באה לעולם, והיא כאן כתמיד - בפאבים של אירלנד, בבתי הבירה של גרמניה, בפונדקים של צ'כיה, בבתי הקפה של פריז, בדיינרים של ארצות הברית, בדוכני האוכל של סין, בשווקים של קניה ובברים של תל אביב.

כאשר מתבוננים היטב אל האור דרך זהב-כוס-בירה מלאה, אפשר לראות את הסיפורים הרבים, החוויות, העובדות והשמועות, האנשים והמקומות, העבר העשיר וההווה החי של היסטוריית הבירה המרתקת. הם כולם עולים מעלה, כמו זרמי הבועות בכוס, יוצרים את הקצף הסמיך על פני המשקה. כך מבקש גם הספר הזה להיות.

וכוס אחת של תודה לכמה וכמה חברים ולאנשים שסייעו לי במהלך הדרך: גבי מיכאלי, ערן טיפנברון, אריקה בלהובה, רוני לורי, אייל ארליך, אביב מערבי, רנן שור, רתם פריימן-כאהן, הלנה וילקינסון, ענת לב-אדלר, ג'ינו נלה; לאנשי המקצוע שסייעו בעצה טובה, פיליפ לפבר, פרופ' יעקב קליין, ברונו פאניצי; ולאחרונים חביבים שלי, טועמת הבירה האמיצה עדי פפירבלט והמגיה והמעיר האולטימטיבי ליאור פפירבלט.

ש.פ.

1
השיכרון המתוק היה כאן תמיד - ההיסטוריה של הבירה

לא על הבירה לבדה יחיה האדם

בין החוקרים את ההיסטוריה של האדם הקדמון, יש כאלה הסבורים כי הדגן, אחד ממרכיבי המזון היותר חשובים של האנושות ואולי החשוב שבהם, תורבת על מנת לעשות ממנו בירה. תורו של הלחם הגיע רק מאוחר יותר. בין האלף השמיני לאלף הרביעי לפני הספירה, עבר האדם, בתהליך איטי, מליקוט מזונותיו לייצורם. אחת התיאוריות המחקריות אודות אותה תקופה טוענת, כי השיכרון הנעים שהתקבל משתיית הדגנים שתססו היה בין הגורמים המכריעים שתרמו לביות, להתבססות ולתפוצה הרחבה מאוד של הדגנים. הבירה, ככל הנראה, היא המשקה האלכוהולי הקדום ביותר של האנושות.

כמה מהתגליות החשובות והמרתקות בנושא רשומות על שמו של הארכיאולוג האמריקני רוברט בריידווד מאוניברסיטת שיקגו, אשר השתתף בחפירות שנערכו בתחילת שנות החמישים של המאה ה-20 בהרי זגרוס במזרח עיראק. כשדיווח על כך בכתב-העת המדעי סיינטיפיק אמריקן, באוקטובר 1952, סיפר על התכתבות שניהל עם עמית מאוניברסיטת ויסקונסין, הפרופסור לבוטניקה ג'ונתן סאוֶור, שבה נשאלה השאלה המסקרנת הבאה: "האם ייתכן כי לגילוי שבלילה תוססת של גרעינים מניבה משקה מזין וטעים, היה תפקיד מניע ומעודד לקראת מיון הדגנים ואימוצם - יותר מאשר למציאת הקמח ולאפיית הלחם?" או במילים אחרות: מה העניק את הדחיפה לחקלאות הדגנים של האדם - הרעב ללחם או הצמא לבירה?

מאוחר יותר, בשנות השמונים של המאה שעברה, תרמו שני חוקרים מאוניברסיטת פנסילבניה בארצות הברית, סולומון כץ ומרי ווֹיט, תסריט משלהם לקשר דגן-בירה. הם ניסחו זאת בלשון ציורית: "אחת הסיבות שהביאו את בני האדם לתרבת את דגני הבר, הייתה תחושת 'התרוממות הרוח' אשר העניקה להם שתיית בירה." לטענת החוקרים, אלה מבין הקדמונים אשר ניזונו מבירה, נהנו ממצב גופני טוב יותר מאשר בני אדם שליקטו מיני מזון אחרים או אפילו אכלו גרגרי חיטה ושעורת בר בצורת דייסה.

זאת ועוד, אם אצל שתייני הבירה הפכה זו למרכיב בעל מאפיינים חברתיים וגם דתיים, כי אז מחסור של גרעינים מליקוט בצמחיית הבר הפך בהכרח לבעיה בעלת משקל. בעיה אשר יש בה כדי דחיפת האדם למצוא פתרון, בצורת ביות הדגנים. וויט וכץ גם הציעו תיאור משלהם - כיצד עברה דייסת הדגן, במקרה, תהליך של הלתתה, ואז גילו טועמיה את הטעם המתוק שנוצר לפתע. בשלב מאוחר יותר הם למדו שאם הדייסה המתוקה הזאת עוברת חימום, ומונחת בצד למשך לילה או יותר, היא מתחילה לתסוס בסיוע שמרי בר - ונוצרת בירה.

שיר מזמור לאלה שנתנה לבני האדם את השיכר

הוויכוח האקדמי הזה אודות הבירה העלה קצף רב וגרר התייחסויות של חוקרים רבים, בני לאומים שונים. בעצם, זהו גם הוויכוח על גיל הבירה בכלל, ובשלב זה הוא טרם הסתיים ואין למשתתפיו מסקנה חד-משמעית. לעומת זאת, אין חילוקי דעות לגבי העובדה שארצות המזרח הקרוב הקדום - ישראל, סוריה ועיראק של היום - הן ארצות הדגן ההיסטוריות.

העקבות הקדומים ביותר עד כה של שעורת בר (Hordeum spontaneum), שגילם נאמד ב-17 אלף שנים - נמצאו בחפירות אוהלו, בחוף הדרומי של הכינרת. השרידים העתיקים ביותר של שעורה מתורבתת דו-טורית (Hordeum distichum), נחשפו באתר נתיב הגדוד מצפון ליריחו, ומוצאם הוערך כ-7,750 שנה לפני הספירה. השעורה המתורבתת נמצאה, אגב, מעורבת עם גרעיני שעורת בר. שעורה מתורבתת שש-טורית (H. hexastichum), נמצאה לראשונה באתר החפירות של עלי קוש בעיראק, ונקבע על-ידי החוקרים: כי מוצאה כ-6,000 שנה לפני הספירה. מכל אלה אפשר להבין כיצד ומדוע באה הבירה לעולם במזרח הקדום, התבססה כמרכיב תזונתי ותרבותי חשוב ואחר-כך יצאה לכבוש את העולם.

השוּמרים הגיעו למסופוטמיה, משערים החוקרים, סביב שנת 3500 לפני הספירה, כנראה מאזור הים הכספי. הם התיישבו במישור אדמות הסחף הפוריות אשר בין הנהרות פרת וחידקל, עיראק של ימינו. אמונתם הדתית של השומרים, הייתה מבוססת על תפיסה לפיה האדם בא מעפר, ותפקידו על פני האדמה הוא לשרת את האלים ולספק להם מחסה ומזון במקדשיהם. יום-יום הוגשו בערי הממלכה השומרית מנחות לאלים, שהיו מעין ארוחות עשירות שכללו בשר, ירקות, מים, יין וכמובן בירה.

באחת החפירות הארכיאולוגיות הרבות שנערכו במחצית הראשונה של המאה שעברה, באתרי הערים העתיקות אשר בין הפרת לחידקל, עלתה מן האדמה תגלית מרתקת ומרגשת בנושא הבירה: לוח חימר ועליו שורות שיר, יצירה של משורר שומרי, אשר חי ככל הנראה בסביבת שנת 1800 לפני הספירה: מזמור לנינקסי - אלת הבירה ומבשלות השיכר שנהגה לייצר את הבירה עבור עמיתיה האלים. משמעות שמה של האלה הוא "הגברת אשר ממלאת את הפה". וזהו סיפור הכנת המשקה, המפורט, הפיוטי והעשיר הראשון המצוי בידי חוקרי העבר.

לידתה על המים הזורמים,
ענוג ערסל אותה הנינהורסג
לידתה על המים הזורמים,
ענוג ערסל אותה הנינהורסג.

משהצבת את עירך על גדת האגם הקדוש,
היא את חומותיה הגדולות השלימה למענך,
נינקסי, משהצבת את עירך על גדת האגם הקדוש,
היא השלימה חומותיה למענך.

אביך הוא אנכּי, אדון נידימוד,
אמך היא נינטי, מלכת האגם הקדוש,
נינקסי, אביך הוא אנכּי, אדון נידימוד,
אמך היא נינטי, מלכת האגם הקדוש.

את היא העושה בעיסה בכף גדולה,
מערבלת בגומה, את הפת בממתקי ניחוח,
נינקסי, את היא העושה בעיסה בכף גדולה,
מערבלת בגומה, את הפת בדבשת [תמרים].

את היא אשר אופה את הפת בתנור הכביר,
עורכת את ערימות הגרעינים הקלופים,
נינקסי, את היא אשר אופה את הפת בתנור הכביר,
עורכת את ערימות הגרעינים הקלופים.

את היא אשר מרביצה במים את הלתת הערוך על הקרקע,
הכלבים המיוחסים מרחיקים אף את רבי-הכוח,
נינקסי, את היא אשר מרביצה במים את הלתת הערוך על הקרקע,
הכלבים המיוחסים מרחיקים אף את רבי-הכוח.

את היא אשר משרה את הלתת בכד,
האדווה עולה, האדווה שוככת,
נינקסי, את היא אשר משרה את הלתת בכד,
האדווה עולה, האדווה שוככת.

את היא אשר שוטחת את הבליל על מחצלות קנה-סוף רחבות,
קרירות מתגברת,
נינקסי, את היא אשר שוטחת את הבליל על מחצלות קנה-סוף רחבות,
קרירות מתגברת.

את היא אשר אוחזת בשתי כפות ידייך בתמצית המתוק הגדולה,
מבשלת [אותה] בדבש [וגם] ביין
[את תמצית המתיקות אשר בכד] נינקסי,
[....] [את תמצית המתיקות אשר בכד].

חבית המסננת, המשמיעה רחש טוב,
מניחה את כהלכה על חבית אוגרת,
נינקסי, חבית המסננת, המשמיעה רחש טוב,
מניחה את כהלכה על חבית אוגרת.

כאשר מוזגת את מן החבית האוגרת את השיכר המסונן,
הוא [כעין] הסתערותם של הפרת והחידקל.
נינקסי, את היא המוזגת מן החבית האוגרת את השיכר המסונן,
הוא [כעין] הסתערותם של הפרת והחידקל.

עושר הביטוי, ההתפייטות ושפע הפרטים המתארים את עשיית המשקה המשכר, עושים את השיר לאבן דרך יוצאת דופן בהיסטוריה הפרטית של הבירה.

אבל, אין זאת הפעם הראשונה שהשיכר מוזכר בטקסטים קדומים. האפוס הבבלי עלילות גלגמש (מ-2700 לפני הספירה לערך), אשר נחשף ב-1872 בחפירות נינווה, הוא כנראה היצירה האפית הקדומה ביותר הידועה. מחברו מעניק חשיבות רבה לבירה, ומציג אותה כחלק מעולמו של האדם התרבותי וכתנאי להתפתחותו. גלגמש, על-פי המסורת השוּמרית, היה אחד משליטיה הקדומים של העיר ארך. הוא מוצג כגיבור נודע ובונה חומותיה האדירות של עירו. עבור השוּמרים, ומאוחר יותר עבור הבבלים, היה גלגמש "שליש אדם ושני שליש אל", והאמונה בו החזיקה מעמד יותר מאלפיים שנה, עד סופה של התרבות הבבלית. פסלים בדמותו שימשו בטקסי קבורה, ואירועים לכבודו נחגגו בחודש אב, כאשר הטבע נעצר והצמיחה נפסקת בגלל הקיץ השחון.

באחד מפרקי העלילה, מסופר על אנכידו, איש פרא "שעיר גוף ועצום, כמו נינוטרה אל המלחמה", אשר אותו יצרו האלים הגדולים ושיגרוהו אל גלגמש, על מנת ללוותו. אנכידו אוכל עשב וחי בקרב חיות השדה, וגלגמש שולח אליו קדֵשה (כוהנת שעסקה בזנות מקודשת, בתוך המקדש), על מנת לחנכו. "כאשר יבוא אל מקום המים, הנח לה להראות לו את שדיה, את יופיה, להקסימו."

הקדֵשה מתעלסת עם אנכידו במשך שבעה ימים, ואז הוא עוזב כמובן את חברת החיות ובא אחריה אל עירו של גלגמש. שם מתחיל חינוכו כבן תרבות. הצעד הראשון הוא המזון והמשקה המקובלים בחברת בני האדם. "הם בישלו אוכל והניחו לפניו, הם הביאו בירה שהכינו והניחו לפניו. אך אנכידו לא ידע דבר על דברים אלה, ישב והביט באוכל המבושל ובבירה במשך שעה ארוכה, מבלי שיֵדע מה יעשה." ואז מדריכה אותו הקדֵשה, ואומרת לו: "'אנכידו, זה המזון והמשקה שאותו אוכלים ושותים בני האדם. אכול ושתה את מנתך לשובע.' אז אכל אנכידו את מנת אוכלו המבושל, ושתה את הבירה. שבעה גביעים של הבירה, ולפתע היה עליז ונתן קולו בשיר. אז רחץ את גופו השעיר, משח עצמו בשמן ולבש בגדים חדשים, עד שנדמה היה יפה כחתן ביום חופתו." (עלילות גלגמש, לוחות 2 ו-3)

טעמה של בירה בת 3,500 שנים

אחד משמותיה היותר נפוצים של הבירה השומרית הקדומה היה שִיכָּרוּ - sikaru, וככל הנראה, מקור השם הוא שיכר בעברית. עקבות ממשיים ראשונים של הבירה הזו, בערך מן השנים 3100-3500 לפני הספירה, נמצאו על שבר של כד חרס שנחשף בחפירות ארכיאולוגיות בהרי זגרוס בעיראק. חוקרים מן המוזיאון הארכיאולוגי והאנתרופולוגי של אוניברסיטת פנסילבניה, בחנו במעבדה שרידים אורגניים בגוון צהוב שדבקו בחריצי החרס, והגיעו למסקנה חד-משמעית כי הכד הכיל בירה.

מידע רב נוסף אודות הבירה נאסף מתבליטים שונים, ששניים מן החשובים שבהם נחשפו בבית הקברות המלכותי של העיר אוּר, והם מתוארכים ל-2350-2500 לפני הספירה לערך. בתבליט אחד נראה זוג יושב משני צדדיו של כד גדול, ושותה ממנו בירה בקני קש ארוכים. בקש השתמשו לשתיית בירה לא מסוננת, אשר על פניה צפה שכבה של מוצקים, משאריות תהליך ההכנה, שטעמם מר. בארמונות המלכים השתמשו בקני שתייה שהיו עשויים ממתכות יקרות, ואילו המוני העם שתו בקני קש או בקנים שנעשו מעצמות חלולות של בעלי-חיים.

בתבליט אחר, אשר במקורו קישט את אחד מארונות הקבורה המלכותיים של אור, נראית דמות בצורת איילה, המגישה שני גביעים של בירה לאדם בעל זקנקן מחודד שגופו גוף עקרב. בצד ניצב כד בירה גבוה שממנו בולט כלי מזיגה. כלי מזיגה מסוג זה שימשו להגשת בירה מסוננת.

למעשה, בירה הייתה משקה של כולם - מלכים, בני אצולה, לוחמים, איכרים וכל בני המשפחה. היה לה תפקיד בפולחני המקדשים השונים, היא שימשה בסיס לשיקויי המרפאים, והכלים להכנתה היו חלק נכבד מנדוניה שהביאה עמה כל כלה לבית בעלה. המטבח המשפחתי אצל השומרים היה המקום שבו הוכנה הבירה לצריכה היומיומית, ואילו מבשלות שיכר גדולות פעלו בארמונות השליטים, במקדשים ולצד הפונדקים לשתיית בירה. את רוב העבודה עשו נשים.

עם שקיעתה של האימפריה השומרית, באלף השני לפני הספירה, ועליית כוחם של השליטים הבבלים באותם אזורים גיאוגרפיים, עבר גם מרכז ייצור הבירה לערים הבבליות. חוקרים זיהו עשרים סוגי בירה שונים שיוצרו באותם ימים. החוקים הראשונים המוכרים בכל הקשור לייצור הבירה ולצריכתה, מופיעים ב"חוקי חמורבי", שאותם כונן המלך הבבלי בערך ב-1750 לפני הספירה.

הכללים היו נוקשים: בעל בית בירה שיגיש משקה באיכות ירודה - דינו מוות. פונדקאית שתסרב לקבל מלקוח תשלום בדגן עבור בירה, כמנהג אותם זמנים, ותעמוד על כך שישלם בכסף - תוצא להורג בטביעה. כוהנת שתבוא בקרב שותי בירה בפונדק - תוצא להורג.

הבירה הייתה מזון-משקה ושימשה גם מטבע עובר לסוחר בשוק החליפין המקומי. החוק הגדיר גם את גובה שכר העבודה, אשר כולו או חלקו שולם באמצעות בירה: סבל פשוט היה מקבל ליום עבודה כמות השווה בערך לשני ליטרים של בירה; משרת בבית עשירים היה מגיע לשלושה ליטרים, וכוהן או פקיד בכיר בממשל היה זוכה בחמישה ליטרים ליום.

מלבד כל אלה, הבירה גם מוזכרת לראשונה בקובץ החוקים העתיק, כמוצר מכניס מסים לאוצר השליט. התחלה אשר יהיה לה המשך מרשים וקבוע בכל הדורות שיבואו.

העיר החשובה של אותם ימים הייתה כמובן בבל, אשר אצרה את אחד משבעת פלאי העולם העתיק - הגנים התלויים. יש חוקרים הסבורים כי גנים אלה לא היו אלא אסמים עצומי-ממדים לאחסון דגן, שרובו היה מיועד לעשיית בירה. האסמים היו נתונים להשגחתה הקדושה של האלה נידָבָּה, אשר הייתה גם הפטרונית של מנהלות בתי השעשועים - בתי בושת ובתי מרזח - ששמן היה צָבּיטוּ, וחלק מתפקידן היה לייצר בעצמן את הבירה עבור המוסד שבניהולן. במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק מצוי תבליט בבלי עתיק, שאפשר להתייחס אליו כאל "תפריט הבירה" הקדום ביותר הקיים כיום. מופיעה בו רשימה מפורטת של סוגי בירה: "בירה כהה, בירה בהירה, בירה אדומה, בירה סמיכה, בירה עם ראש קצף, בירה ללא קצף."

תרופה לכל חולי, מנשיכת תמסח ועד כאב שיניים

ידוע שכבר בזמנים קדומים היה ייצוא של בירה בבלית מאזור מסופוטמיה אל אזור הנילוס. יחד עם הבירה הגיע למצרים גם הידע בנושא, וממלכתם של הפרעונים הייתה למרכז חשוב לייצור המשקה. המצרים עשו בירה אלכוהולית חזקה (ככל הנראה סביב 10%), בדרך כלל בתוספת תבלינים כגון זעפרן, ג'ינג'ר, גרגרי ערער ועשבי תיבול. שמה המצרי היה הֶגֶט (heget), ובפי היוונים היא נקראה זיטוּם (zythum). על מנת לספק את הכמויות הגדולות של בירה לחצרות הפרעונים ולעובדי מפעלי הבנייה הגדולים, שכללו המצרים הקדמונים את דרכי הייצור, פיתחו את תהליך ההלתתה שאותו למדו מתושבי מסופוטמיה ובנו מבשלות בהיקף שלא נודע עד אז.

מקומה של הבירה בחברה המצרית היה חשוב ביותר, והקיף כמעט את כל תחומי החיים, כמו גם את טקסי הקבורה. פפירוס מצרי קדום אשר נחשף באחד ממקדשי לוקסור, מצטט מדברי כוהן מומחה בנושאי רפואה: "שתיית בירה מאפשרת לנשמה לשמור על איזון עם הכבד ועם הדם." המסמך הזה מכונה "פפירוס אברס", על שם האגיפטולוג הגרמני גיאורג מוריץ אברס, פרופסור מאוניברסיטת לייפציג שחשף אותו ופענח אותו בשנות השישים של המאה ה-19, והוא נחשב לתעודה הרפואית העתיקה ביותר מסוגה. אורכו כ-20 מטרים ורוחבו 30 סנטימטרים. הוא נכתב סמוך לשנת 1550 לפני הספירה, אך הוא מכיל מידע מפפירוסים קדומים בהרבה. 700 המרשמים ותרופות הפלא שבפפירוס מיועדים לטיפול בשורה ארוכה של מחלות וצרות, מנשיכת תמסח ועד כאב שיניים. עיון בהם מלמד עד כמה הייתה הבירה חשובה בתחום זה - היא מככבת כמרכיב באין-ספור תערובות ושיקויי מרפא.

הארכיאולוגים בדורות האחרונים, אשר נמשכו אל עתיקות מצרים כמו אל שיכר צונן ביום חם, חשפו עקבות רבים למקומה הבכיר של הבירה בחברה המצרית, לאורך אלפי שנות ההיסטוריה. במקום מנוחתו האחרונה של המלך השליט אונס, מהשושלת החמישית (תקופת הממלכה הקדומה, 2500-2350 לפני הספירה), נמצא טקסט המפרט את מנחות הקבורה שלו, ובהן בין השאר, "עשרה סוגים שונים של לחם, חמישה סוגי יין, שלושה סוגים של בירה." על קיר קברו של נוא-אמון בתֶבַּיי (השושלת ה-18, תקופת הממלכה החדשה, 1295-1550 לפני הספירה), מצויר תפריט הארוחה החביבה ביותר על השליט בחייו: ברווז צלוי, ראש של שור, לחם, יין ובירה.

על קיר קברו של קנאמון, משרתו האישי של פרעה אמנופיס השני, אשר נחשף בשיח' אל-גורנה ליד לוקסור, נמצא ציור המתאר את כל שלבי ייצור המשקה. בקבר אחר, בערך משנת 2500 לפני הספירה, נמצא פסל יפה מאבן גיר של אישה חשופת חזה העוסקת בהכנת הבלילה לייצור שיכר.

כך יכולים הארכיאולוגים וההיסטוריונים לשחזר פרטים רבים אודות תעשיית הבירה ותרבותה, באמצעות ציורים וכתובות של מרשמים להכנת בירה, קנקני משקה וכלים אחרים שנמצאו באתרי קבורה - כבר משנת 3000 לפני הספירה בערך. הסופרים המצרים, וזאת עדות נוספת לחשיבות הנושא, חיברו סימן מיוחד בכתב ההירוגליפים, זה המכונה במקורותינו "כתב החרטומים", לציון עושה השיכר.

נראה כי במשך דורות היה המרכז התעשייתי הגדול והחשוב לייצור שיכר בעיירה פלוס, סמוך לעיר פורט סעיד של היום, בעמק הנילוס. מי שעמד מאחורי הקמתו של המרכז הזה (1200 לפני הספירה) היה רעמסס השני, שכונה "הפרעה עושה השיכר". העיסוק הזה קשר בינו לבין אמון-רע, אל השמש, הנחוץ כל-כך להבשלת הדגן. טקסט מתקופתו מספר כי בכל שנה העלה רעמסס השני מתת קורבן בעת פולחן האל שלו: 466 אלף כדים של שיכר (כמיליון ליטרים של בירה). איזיס, אלת הדגן, הייתה גם אלת הבירה, ואילו אוזיריס, אל השאול, היה פטרונם של בעלי המבשלות ושל העובדים בהן.

אחת התגליות המרתקות האחרונות בתחום השיכר הקדום, התגלתה כאשר נחשפו, בתחילת שנות התשעים של המאה ה-20, מטבחיה הגדולים של המלכה נפרטיטי, סמוך למקדש השמש בתל אל-עמארנה (מקום הולדתו של תות אנח אמון), ובהם מבשלת שיכר גדולה. השרידים שנאספו במקום נבדקו במעבדות, ונמצא כי להכנת הבירה השתמשו משרתיה של המלכה היפה בסוג של חיטה, אך גם בשעורה - הבסיס לבירה המודרנית. בניגוד לאמונה העממית כי מלכה מצרית אחרת, המלכה קליאופטרה ה-7 הידועה בזכות הקשר שלה עם יוליוס קיסר, הייתה רוחצת בחלב אתונות, נראה כי על מנת לרכך ולזון את עור גופה הייתה מקפידה על טבילה יומית באמבטיה של בירה.

הצבא המצרי, בתקופות השיא של ממלכת הפרעונים, יצא למסעות מלחמה וכיבוש במרחקים - צפונה אל עבר ארץ ישראל והלאה, ומזרחה לכיוון הודו; ולכל מקום שאליו הלך הצבא, הלכו איתו מבשלות שיכר ניידות, על מנת לייצר את המשקה ולספק אותו לחיילים ולקצינים. כך גם הופץ המשקה בקרב עמים רבים.

תעשיית הבירה המצרית שגשגה עוד מאות שנים אחרי הספירה, והגיעה לקִצה רק עם הכיבוש המוסלמי, במאה ה-8.

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

עולם הבירה - שלמה פפירבלט