» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בפברואר 2006       חזור

לבדה היא אורגת, קריאה ביצירתה של נורית זרחי
מאת: אילנה אלקד-להמן

ההוצאה: כרמל זוהי המונוגרפיה הראשונה העוסקת ביצירותיה ובעולמה של נורית זרחי כיוצרת, אף כי ספר שיריה הראשון, יָרֹק יָרֹק, ראה אור בשנת 1966. מאז התפרסמו יותר מ-80 ספרים מפרי עטה, לילדים, למתבגרים ולמבוגרים, ועליהם זכתה בפרסים רבים. הספר עוקב אחר התפתחותה כמשוררת וכסופרת לילדים ולמבוגרים, מתוך התבוננות בתחומי הפעילות הספרותית שלה ובמאפייני כתיבתה. הספר עוסק בשאלות כמו: מי הם נמעניה של זרחי? מה ייחוד כתיבתה של זרחי לילדים לעומת כתיבתה למבוגרים? האם אלה שתי מערכות ספרותיות נפרדות? מה הם הנושאים המרכזיים ביצירתה? מה הזיקה בין יצירתה לבין הביוגרפיה שלה, למשל, המקום שממלאות בכתיבתה הילדות וחוויית מות אביה? מה הם המאפיינים הפואטיים של כתיבתה? במה מתייחדת שפתה השירית? מה פשר הפנייה של זרחי לפנטזיה, להומור ולגרוטסקה? במה מתייחדת כתיבתה כאישה-יוצרת וכאם? ועוד.

המתודה העיקרית שבה כתוב הספר היא קריאה אינטרטקסטואלית. הקריאה נעשית מתוך הארת הזיקות שבין כתיבתה למבוגרים לכתיבתה לילדים, וכן מתוך חשיפת הקשרים שבין יצירות זרחי לעולם תרבותי רחב: המקרא, המיתולוגיה היוונית, ספרות עברית ועולמית, ספרות קלסית ופופולרית, קולנוע, טלוויזיה, ציור, איור ועוד. התבוננות זו ממחישה את הגבולות הרופפים בין מערכות ספרות למיניהן, ומאפשרת לקרוא את אותה היצירה עצמה ברמות שונות ובגילים שונים.

נוסף על קריאה צמודה ביצירות מאת זרחי, הספר מאפשר לקוראים לפגוש את האישה שמאחריהן, באמצעות ראיונות שהתקיימו עם נורית זרחי במהלך כתיבתו.

ד"ר אילנה אלקד-להמן היא חוקרת ספרות ומרצה בחוגים לספרות ולספרות ילדים ובתכנית לתואר שני לחינוך לשוני בחברה רב-תרבותית במכללת לוינסקי לחינוך.

מספר עמודים בספר: 225 עמ', כולל מפתחות, על העטיפה: הלנה הרנמרק, דלת פתוחה, ספר פתוח, 1997, שטיח קיר צמר, פשתן וכותנה, 2.43X4.87 מ', ספריית אוניברסיטת מזרח קונטיקט, עיצוב העטיפה: ינאי סגל ונועם פרידמן.

באדיבות כרמל
פתח הדבר מתוך הספר והפרק שביעי
"לבדה היא אורגת" - שיחות עם נורית זרחי

פתח דבר
ספרות הילדים נתפסה במשך מרבית המאה העשרים כמצויה בשולי המערכת הספרותית, והעיסוק המחקרי בה זכה ללגיטימציה רק לקראת סוף המאה. עבודתי בהכשרת מורים הפגישה אותי בשנות השמונים עם ספרות הילדים. עד אז הכרתי ספרות ילדים בהיותי ילדה או אם, אולם משהתחלתי ללמד אותה - החילותי להתבונן בה בעיני חוקרת ספרות. ביקשתי ללמוד וללמד ספרות ילדים מתוך עיסוק במאפייניה האמנותייםֿספרותיים דווקא, ובתור נקודת מוצא לחשיבה עליה בהקשר הרחב יותר: התפתחותו הריגושית והקוגניטיווית של הילד שהיא פונה אליו, ההקשר החינוכי וההקשר התרבותי. התעניינתי במיוחד ביצירתם של משוררים שכתבו, נוסף על שירה למבוגרים, שירה לילדים: חיים נחמן ביאליק, זלמן שניאור, רחל, לאה גולדברג, מרים ילןֿשטקליס, אנדה עמירֿפינקרפלד, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, נתן יונתן, יהודה עמיחי ורבים אחרים. היו בהם מי שכתבו בעת ובעונה אחת לילדים ולמבוגרים.

ניסיתי לבחון את הייחודי בשירתם בהתאם לנמענים שהיא פונה אליהם; חקרתי באיזו מידה יש לראות בכתיבתם לילדים ובכתיבתם למבוגרים שתי מערכות נפרדות, וכיצד אפשר לזהות את המאפיינים של כל אחת מהן; בחנתי מהם מאפייניה של כל מערכת מבחינה תמטית, פואטית, לשונית ומבחינת הסוגה. בתהליך זה הגעתי גם לשיריה של נורית זרחי. העיון בהם היה מרתק במיוחד: פגשתי עולם פואטי מסקרן, מאתגר ומערער, אשר התריס כנגד מוסכמות בפואטיקה של ספרות הילדים. מהקריאה בשיריה לילדים ובשיריה למבוגרים למדתי על קרבה רבה בין שתי המערכות, ולעתים קרובות על טשטוש גבולות, ועם זאת - על שונות גדולה ביניהן. יצירתה של זרחי מציעה לקוראים בה "שיוט" ביןֿגילי או עלֿגילי - שהוא מקור למורכבות ולהנאה המיוחדת שהיא מעניקה לקוראים בה.

הספר שלפניכם נועד להפגיש קוראים המתעניינים בספרות ובספרות ילדים עם יצירתה של נורית זרחי. אף כי ספרה הראשון של זרחי ראה אור לפני 40 שנה, טרם פורסמה מונוגרפיה העוסקת ביצירותיה ובעולמה כיוצרת. ספר זה עוקב אחר התפתחותה של נורית זרחי המשוררת והסופרת לילדים ולמבוגרים, מתוך התבוננות בתחומי הפעילות הספרותית שלה ובמאפייני כתיבתה בֿ40 השנים האחרונות. העיון בספרות הילדים נעשה בכלים ספרותיים מובהקים מתוך זיקה להיבטים תרבותיים. המתודה העיקרית שבה כתוב ספר זה היא קריאה אינטרטקסטואלית במבחר מיצירותיה, אלה שנכתבו לילדים ואלה שנכתבו למבוגרים.

הקריאה נעשית מתוך הארת הזיקות שבין כתיבתה למבוגרים לכתיבתה לילדים, וכן מתוך חשיפת זיקות שיש ביצירות זרחי לעולם תרבותי רחב: ספרות קלסית, ספרות פופולרית, קולנוע, טלוויזיה, ציור, איור ועוד. התבוננות זו ממחישה את הגבולות הרופפים בין מערכות ספרות שונות, כמו ספרות ילדים, ספרות לגיל ההתבגרות, ספרות למבוגרים, ומאפשרת לקרוא ולהורות יצירות אלה ברמות שונות ובגילים שונים. הקריאה הצמודה בשירים ובסיפורים מאת זרחי מציעה לקוראים לבחון מחדש את עמדותיהם במגוון שאלות, למשל, שאלות של מגדר, מבעד לאופן שבו מציגה זרחי את שאלת זהותה ותפקידה של האישה בכלל ושל האישה היוצרת בפרט.

היצירות שנבחרו לצורך הדיון בספר הן ממיטב יצירותיה של זרחי, אך אינן מקיפות את כל עולמה. הן מבטאות את בחירתי האישית בלבד. לספרות גיל ההתבגרות כמעט לא התייחסתי, זהו נושא הראוי לספר בפני עצמו. לזרחי יצירות נוספות ראויות לדיון, ואני מקווה שאצליח לעסוק בהן בעתיד.

הספר נכתב במהלך שיח מתמשך שאני מנהלת עם יצירותיה של נורית זרחי לילדים ולמבוגרים, שיח שהצטרפו אליו הסטודנטיות והסטודנטים שלי במכללת לוינסקי לחינוך. תודתי נתונה לסטודנטים בחוג לספרות ובחוג לספרות ילדים במכללה על מה שלמדתי בזכותם. ראשית התהוות הספר במאמרים שראו אור בכתב העת דפים במכון מופ"ת וכן בכתב העת עיונים בספרות ילדים במכללת לוינסקי לחינוך. תודתי לעורכי כתבי העת על התמיכה והעידוד שהעניקו לי. הדברים נכתבו מחדש לספר זה, ונוספו להם פרקים אשר נכתבו במיוחד עבורו. מבחינת צורת כתיבתו, הספר מאפשר לקרוא כל פרק בפני עצמו, או לראות בו מסכת אחת, הפורשת לפני הקורא את עולמה הספרותי של נורית זרחי.

תודה לנורית זרחי, על שליוותה בברכתה את הספר מרגע הגיית רעיון כתיבתו, וכן על השיחות שקיימנו בינינו. חלקים משיחותינו הובאו בפרק האחרון. מבעדם תהיה לקוראים הזדמנות לפגוש את הסיפור שמאחרי הספרים: להקשיב לקולה של המשוררת, האישה והאם, להאזין לסיפורה ולתהות על המורכבות האנושית שבדמותה. קטעים משיחותינו משולבים בפרקי הספר.

פרק שביעי
"לבדה היא אורגת" - שיחות עם נורית זרחי

הקוראים והסופרת
נורית זרחי בחרה לפתוח את שיחותינו בשאלה הנוגעת לעצם הריאיון עמה: האם לדעתה יש לקוראים צורך להכיר את הסופרת ולקרוא או לשמוע עליה כדי להבין את יצירותיה, או שמא די בקריאה ביצירות, כשם שטוענות אסכולות מסוימות בחקר הספרות.

"כשמראיינים סופר או משורר", אומרת נורית זרחי, "חושבים שהוא יודע משהו שלא מצוי בסיפור. אני, יש לי צורך ילדותי בלתי פוסק לפגוש אנשים שכתבו ספרים שיש לי בהם עניין. חלק ממה שאני קוראה הוא חומר מסוג זה: ביוגרפיות, מכתבים. זהו מעין ניסיון להתחקות אחרי 'העניין'. אני חושבת שיש לנו צורך לגעת ברגע ש'זה עוד לא ביצירה', אפילו לגעת באדם. באמצעות מגע זה ברגע ההיולי שלפני היצירה, יש, כביכול, סיכוי קרוב שהרגע יוכל גם לגעת בנו.

אבל 'הרגע הזה' אינו נמצא אצל הסופר או אצל היוצר עצמו, 'הרגע הזה' מצוי רק ביצירה, ואם יש לסופר עצמו את זה - את אותו רגע ייחודי - קשה מאוד ליצור קשר עם ההוויה הזו. הכול בא והולך, גם לגבי האמן עצמו, אין לו קשר רציף עם 'זה'. הדבר היותר מגלה וחושף הוא היצירה עצמה. היא מערבת מה שהאדם יודע על עצמו, ומה שאינו יודע. למעשה, בכל יצירה הקורא יודע יותר מהסופר עצמו על הספר שהסופר הזה כתב. גם אני - כיוצרת מודעת - יודעת הרבה דברים, אבל היצירה היא תמונה שנכתבת בלי דעת, במידה רבה, ובאופן הזה היא מתחכמת אפילו לאדם שכתב אותה".

הילדות
נורית מספרת על עולמה היום ועל עולמה בילדותה: "לגבי תחושת החיים, איני יודעת אם היא כל כך משתנה. איני יודעת אם אני מרגישה את עצמי אחרת. איני ילדה יותר, אבל איני רואה שאנשים כל כך משתנים. אני מסתכלת על ההוויה שלי, ובעיקרון היא דומה למה שהייתי כשהייתי ילדה. אולי משהו משתנה או השתנה, אבל הרבה שנים זה היה מאוד דומה.

הייתי ילדה, כמו שיש הרבה ילדות כאלה: במובן מסוים מאוד מקובלת, ועם תחושה של לא מקובלת במובן אחר. מבחינה חיצונית הכול היה בסדר, אבל אני לא חוויתי את זה ככה. היה איזה מתח לא סמוי. אני חושבת שעשיתי מאמץ 'להיות מתאימה', ולא ידעתי בדיוק כיצד. חלק גדול לא ביטאתי ולא הוצאתי החוצה. לא שאני מאמינה שיש 'אני' כל כך ברור, אבל נגיד שאפשר לחבב את עצמך קצת. תחושת הזרות נבעה מכיתה, קבוצה, קיבוץ, משפחה - לא ברור לי, לא יודעת בדיוק, אולי מכולם גם יחד. הייתי ילדה מאוד מבוהלת, אבל לא חשתי בזה, לא נתתי לזה לגעת בי. הייתי די אטומה כלפי עצמי. סגרתי את זה עם קבוצה של דברים נוספים, באופן כזה יצרתי את זרותי. באתי חדשה לקיבוץ, אבא שלי נפטר, והייתי צריכה לעשות את מלחמת הקיום מאוד לבדי - אז לא היה אפשרי לפחד, זה לא היה לעניין.

כמו שהיה נראה אז העולם שלי זה לא היה דווקא עולם של ילדים. היה צריך באופן מאוד חזותי להילחם. ועשיתי את זה, והבנתי את זה. הילדים סביבי, כאילו היה דבר כזה 'הם', אילו הייתי בוחנת אותם אחד אחד - לכל אחד היה סיפור: היו האחים של דליה רביקוביץ, שהיו בלי אבא, וילד אחד שהיה בלי אימא, והיו ילדי חוץ שהיו בלי אבא ובלי אימא, וילדי קיבוץ שלרובם היה גם כן איזה סיפור. אבל החזות החיצונית הייתה מאוד מגויסת, לכוח פיזי, לשותפות. מסכנות לא הייתה שייכת בכלל, ולא שיחות כאלה. אבל אולי בכלל ילדים הם תמיד ככה? הם שומרים את זרותם לעצמם, כשהם מציגים כלפי חוץ את מה שהעולם מצפה שהם יעשו. אני חושבת שככה הם היו וככה הייתי אני.

ובשלב שאת כבר מרגישה נינוחה, וכאילו את יכולה להיות את - אז את כבר לא יודעת איך. בקיבוץ זה בא לידי ביטוי, כי זהו מצב שכל הזמן את ברבים. אז קשה לך עוד יותר משקשה לך אם את גרה לבד בבית עם הורים, לברר מי זה ה'אני' הזה. עבר יותר מדי זמן מאז הילדות, אני כבר לא יודעת על זה הרבה, אני כאילו חוזרת על דברים שכבר חשבתי קודם. אין לי מושג איך זה באמת היה. ברור לי שהיה קשה. ברור לי שהייתי נורא פגועה. אני לא יודעת בדיוק מה היה שם ואיך בדיוק עברתי את זה. עברתי את זה לא רע. אני מניחה שזה ילדות בכלל, עם האקונומיות של הפתרון, איך שהוא פתרת את זה.

אני חושבת שהאבדן הוא החוויה המכוננת של חיי מאז שהייתי בת חמש. זאת חוויה הרסנית אבא מת. מלווה בזה אשמה, במיוחד אם יש לך אימא שקצת משחקת על זה שהיית ילדה לא מספיק טובה או לא מספיק אהובה. וכל העניין הזה שאינך מכירה דמות גבר, זה בכלל קשה. הורה אחד זה דבר מאוד לא מוצלח, כי הורה אחד, זה אחד לאחד כל הזמן בעוד ששני הורים זה כבר כל העולם: אחד כזה ואחד כזה. ותחליף הוא בעיה. אני חושבת שילד שעבר סוג ילדות כזאת, אין לו הרבה סיכוי לשקם את זה. צריך אימא נפלאה כדי לשקם לאחר אבדן או מבוגרים סביב שרואים עניין. צריך המון אהבה, אבל מי ייתן לילד כזה המון אהבה? ואימא שלי - לא ידעה לעשות את זה טוב.

היא לא הייתה אימא כמו שצריך להיות, ולמעשה זה לא תוקן. בנוסף, גם עברנו לגבע: החלפנו מקום מגורים וניתקנו מכל מה שהיה קודם. אימא שלי ואימא של דליה רביקוביץ למדו יחד בסמינר, והיא הביאה אותנו לגבע, פשוטו כמשמעו. אבל לא היה לי קשר עם דליה - היא מבוגרת ממני. בגיל צעיר פער הגילים הוא משמעותי מאוד. ואימא שלי בקיבוץ - לא יכלה להגן עלינו כמו שצריך. זה משהו שפשוט לא תוקן. אני חזרתי על החוויה הזאת דרך כל הגברים שנפרדתי מהם, החוויה הזאת של ההיעזבות, של העזיבה. ואני חושבת שבגלל זה כל הזמן מיהרתי תכף להתחתן, שחס וחלילה לא יעזבו אותי. אני חושבת שזו החוויה היסודית של החיים שלי.

כשהייתי ילדה כלל לא דובר על כך ש'אבא שלי מת'. אימא הייתה אומרת: 'הוא היה כזה', 'הוא היה כזה', אבל על המוות כהתנסות לא דיברנו אף פעם - על שאין לנו אבא ומה זה אומר. כשהתחלתי לכתוב [כסופרת], זה היה במלחמת ששת הימים, והייתי ערה לכך שילדים רבים נשארו בלי אבא - כתבתי את יוני והסוס. אחר כך, הנושא הזה, הפסידוֿפסיכולוגי בכתיבה, התחיל להיות כל כך פופולרי, שלא חשבתי לעסוק בזה יותר. ובאמת, אני חושבת שכל הכתיבה שלי עוסקת במוות בלי שהיא מגדירה את הנושא. הייתי אומרת שזו כתיבה פוסטֿ טראומטית. אני לא חושבת שהחשיפה של הכתיבה שלי כל כך גדולה כמו שעצם היות הכתיבה חוויה פוסטֿטראומטית או משקפת חוויה פוסטֿ טראומטית או מטפלת בטראומה.

אני חושבת שזה נכון להגיד על הכתיבה שלי ועל החיים שלי. אני, אחותי וכל המשפחה שלנו, שנפגעה מכל הצדדים. זה לא ממש המוות, זה מה שבעקבותיו. זה לא מומלץ שילד יראה את ההורים מתים בחייו. בכתיבה אני לא משחזרת את חוויית המוות, אני משחזרת את חוויית ה'אין', את חוויית ה'אין אבא'. אין לי את חוויית המוות, איני יודעת את החוויה הזאת, הייתי בת חמש כשאבא שלי נפטר. הייתי קטנה, לא הייתי מעורבת, אולי הדחקתי. אך את ה'אין' אני בונה ממש: איך יש אבא והוא איננו. את ההתמודדות עם 'אין', אבל לא את ההתמודדות עם הפרידה, וגם לא האדם שאת אהבת והוא איננו. אף פעם לא עשיתי זאת, מעניין שאין אצלי ביצירות שלי את זה, לא הייתה לי החוויה הזאת".

איך אשתחרר מן האחריות למותו, אם מפני שגרמתי לו או מפני שלא מנעתי אותו? בתפיסתנו העמוקה ביותר אהבה אמיתית אמורה כנראה לעצור בעד המוות, וכל מוות נתפס ככישלון ביכולת האהבה.
(משחקי בדידות, 1999, עמ' 24)

אילנה: "האם בספרך האוטוביוגרפי, משחקי בדידות, לא נגעת בפרידה?"
נורית: "אולי במידה מסוימת. אך זה מאוד מלאכותי, זה לא באמת נכון. אני בכלל לא זוכרת את אבי. אילו נגעתי בפרידה ממנו, זה צריך להיות כתוב הרבה יותר מורכב, הרבה יותר מדויק. אני זוכרת דברים מאוד עמומים ביחס לאבא שלי. הייתי קטנה, וכנראה שבאמת מחקתי מה שהיה, ואולי באמת לא ניתן לזכור מה שאירע בגיל כל כך צעיר. אבא שלי לא הרבה להתעסק אתנו. הוא היה עסוק מאוד: הוא היה סופר, הוא עבד באוניברסיטה, לא היה לו זמן. ואימא שלי לא העלתה אותו באור יפה באוזנינו, וכך לא יצרנו אתו קשר אף פעם, אם אפשר בכלל ליצור קשר רק באמצעות זיכרון. אינני יודעת".

כנראה שניטל עלינו ללמוד לאהוב את המתים ללא כעס על שעזבו אותנו. מזמן גיליתי שמי שלא מסוגל לאהוב את מתיו קשה לו לאהוב את אלו החיים.
(משחקי בדידות, 1999, עמ' 16)

שיריה של זרחי המשוררת הבוגרת משקפים את ההיעדר שאינו מרפה:

שאלתי את נורית על הבית שהיה לה בילדותה, והיא סיפרה: "בעצם לא היה לי בית. תראי, אבא שלי מת. לפני מותו גרנו, אימא, אבא, אני, אחותי, סבא וסבתא. קודם מת אבא שלי. אחרי חצי שנה מת סבא שלי. גרנו בירושלים, בכרם אברהם. כל מי שלא היו די עשירים כדי לגור ברחביה אך לא היו עניים - גרו שם. לאחר מות אבי, אימא שלי לקחה אותנו לגבע. היא הייתה צריכה לעבוד ולא הייתה פנויה לטפל בנו. אחותי הייתה בת שנה וחצי, אמי הייתה לוקחת אותה על הידיים והולכת אתה לכל מקום. אני הייתי הילדה היותר גדולה, ולא הלכתי אתה, זה לא היה לעניין ללכת עם אימא: כבר הייתי בבית ספר. נכנסתי לבית ספר בגבע. ונורא דאגתי לאמי: לא היה לי כוח נפשי לראות אותה מתלבטת עם הילדים, עם העבודה. היא עשתה את הכול. היה לי מאוד קשה להיות מעורבת בזה, כי מאוד דאגתי לה. הייתי מזוהה אתה.

היה לי קשר עם אימא שלי, אבל היא לא מילאה את התפקיד הזה של אימא, כי זה היה קיבוץ, והיא יכלה שלא לעשות זאת. היה צריך להיות הורה מאוד מיוחד על מנת להבין שצריך לתפקד שם כ'אימא'. ואילו אמי, בעלה נפטר, היא הייתה בסך הכול בת שלושים בערך, היא הייתה מסכנה והיה לה קשה, ואחותי הייתה תינוקת שהיא הייתה מוכרחה לטפל בה, בעוד שאני הייתי ילדה גדולה, והיא הניחה לי להסתדר לבד. ואכן הסתדרתי: הסתובבתי לבדי, הייתי 'מאמצת' ילדות זרות בגבע שלא היה להן בכלל הורה והייתי אתן. ופחות או יותר זו הייתה הילדות שלי. כשהייתי צריכה לצאת לחיים זה קצת הסתבך, כי לא היה לי בסיס טוב, אך אני ממש עשיתי את עצמי.

חיי היו קשים. חיים פשוט קשים. איֿאפשר לדבר על זה, ואולי החיים של כל האנשים הם קשים. אולי זו חוויה כזאת, אולי תחושת ההפתעה מהקושי היא הילדותית. החיים כתהליך הם קשים לכולם לא רק לי, לפעמים יותר לפעמים פחות; למישהו יותר למישהו פחות. החיים פה בארץ הם דבר נורא. לא רוצים לדבר על זה, זה לא אלגנטי, אבל אני חושבת שזה נכון. ואולי לנפשות מסובכות יש תמיד חיים קשים. ואולי באמת יש אנשים שזה עובר עליהם יותר בקלות". "

ראיית העולם מבעד לעיני ילד היא חוויית תשתית המכוננת יצירתם של אמנים רבים. זרחי עוסקת בכתיבתה העיונית במקומן של הילדות והמשפחה אצל אמנים שונים (מחשבות מיותרות של גברת, 1982), ומציינת כי אמנים ששבים לטפל בילדותם בהיותם אנשים בוגרים נאלצים לעשות זאת כי הילדות "היתה לגביהם, כמו לגבי מרביתנו, אי באמצע החיים, וכל מה שיש בהם יוצא ממנה" (שם, עמ' 21).

"מראות השתייה" שעליהם מדבר ביאליק, צבעם ייחודי וטעמם אינו נמוג לעולם והם המלמדים את האמן הבוגר להתבונן בעולם בעיני ילד, מתוך חיפוש הסוד שמאחרי המראות:

על יריעה זו, שכולה תכלת רקיע וירק דשא, רקומים עתה לפני כל מראות עולמי של הימים הראשונים ההם, מראות פלאים מראות שאננים וקלים כערפילי טוהר, חציים חידות וחציים חלומות - ובכל זאת אין בהירים וברורים כמוהם ואין מציאות כמציאותם. הם הם מראות שתיה לנפשי, צורות יסוד שניתנו לי משמים חינם, נדבת אלוהים וחסדו, עקב רוך שני וקוצר ידי ועקב אלם שפתי וכיליון לבבי. רך וקטן ועזוב לנפשי הייתי; לא ידעתי לשאול עוד וקרוא דבר בשמו, ואיש אין עלֿידי לפתוח פי ולהעיר רוחי [...] הם הרחיבו את עיני ואת לבבי העמיקו, לראות את הנסתר בנגלה ואת הסתום במפורש.
(ספיח, ביאליק, תשכ"ה, עמ' קיט)

מרסל פרוסט כתב כל חייו על טעמן של עוגיות המדלן ועל הרגעים שלפני השינה שחווה בהיותו ילד; הצייר הספרדי חואן מירו סיפר על עצמו שכל מראה שראה ושצייר, השווה לכפר של סבו וסבתו, כל צבע אדום שפגש, בחן שוב ושוב בהשוואה לצבע האדום של גג הכנסייה בכפר שלהם. עולם הילדות מספק לאמנים רבים את החומרים ליצירותיהם, את הצבע והטון, את הייחוד. הילדות מכוננת את יצירתה של זרחי בדרכים גלויות ועלומות. לעולם היא ממשיכה לראות את עצמה כך:

ילדה בתוך ילדה בתוך ילדה, כמו בחידה סינית [...] מה שרואים גם הוא אינו מסביר את הכל, אלא את מה שבתוכו, וכן הלאה. מה שנחשף לעיני [...] שהילדה האחרונה תמיד תהיה בדמות הילדה הראשונה ולהפך. ושתמיד תהיה יותר מעצמך ופחות מעצמך, יודע ולא יודע.
(משחקי בדידות, 1999, עמ' 49)

דוגמה לכך נמצאת בספרה לילדים ניצי מזוִית העין (1985). זהו סיפורה של ילדה אחת, ניצי, שחיה בבית ילדים, ללא הורים, אפופה בתחושה של יתמות וחוסר סיכוי להיות חלק ממשפחה כיוון שהיא כבר ילדה גדולה, "בת שמונה וחצי ועוד קצת" (שם, עמ' 44) ולכן איש לא ירצה לאמץ אותה. בד בבד זהו סיפורם של בני זוג המחפשים את ילדם - "הילד אינו". כמו הילדה גם המבוגרים, המוצגים כמלך ומלכה, כמהים לאהבה, לקשר אנושי וחם. הילדות נהפכת בסיפור של זרחי לנקודת מוצא למסע אל הפנטזיה. הפנייה לפנטזיה מאפשרת עיבוד של חומרי נפש אישיים כחומרים קמאייםֿקולקטיביים: רצון הפרט באהבה, הפחד שלו מדחייה והמשיכה למוות כהצלה זוכים בלבוש ארכיטיפאלי של עצירת גשמים, בצורת המאיימת על העולם בכיליון.

גילויי האהבה והשייכות הם המצילים את העולם מאבדן ומעניקים לניצי בעולם הפנטזיה סיכוי לחיים. הפנטזיה מאפשרת לדמויות ולקוראים לחוות סדרה של מטמורפוזות מתוך השתתפות בהוויה של חומרי היסוד של היקום: אש, אוויר, עפר, מים ומעבר בין מצבי קיום שונים - ניצי היא ילדה, היא צמח, היא דומם. היא שותפה לכל אחד מיסודות העולם: היא ילדת מים, היא בתוך האש, היא חלק מהעפר, היא ברוח. החיבור ליסודות העולם מאפשר לניצי, בסופו של המסע, למצוא את מקומה הנכון בלבו של הזוג המלכותי ששייך לעולם הפנטזיה: המקום שמצאה הוא מקום היותה אהובה בעולם, ומקום אהבתם, בין בדמיון בין במציאות.

מבחינת זרחי, פנייה לילדות כאל הוויה של חסר המבקשת תיקון באהבה באמצעות היבחרות להיות אהוב, היא פנייה לממד ארכיטיפאלי של הילדות, שהוא מעבר לילדות אחת של ילדה אחת. בתפיסתה, הארכיטיפאלי והמיתי מעניקים משמעות כוללת, רחבה ועמוקה ליצירה, ולכן היא פונה לא פעם למקרא, למיתולוגיות ולפנטזיה. גם את עולם הילדות היא מבקשת לתפוס כך. בריאיון היא אומרת: "זה תמיד קל יותר אם יש לך איזה דגם. הארכיטיפ מעניק דגם שמבעדו נכון יותר לקרוא את העולם. מגובש נכון, יותר מעניין, יותר אמתי. הוא מציע סיפור שקרה במישור פנימי, וגם קרה לכולם. אלה חומרים איןֿסופיים". וכך, למשל, בסיפור למתבגרים צעירים, אביגיל מהר המלכים (1989), בנתה זרחי סיפור של ילדות לא פשוטה של ילדה פליטה, שבו הילדות מקבלת ממדים של עומק ופרספקטיבה אחרת, של התבוננות באמצעות קישור אינטרטקסטואלי ופנטסטי למקרא, לדמויות שאול המלך, דוד המלך וקישור סמוי לדמותה של אביגיל המקראית. בהיותה מושא לכתיבה מופיעה הילדות הן בכתיבת זרחי לילדים והן בכתיבתה למבוגרים. אך אם לילדים היא מספרת על הילדות עצמה, סיפורים של ילדים ושל ילדות שהיו ושלא היו, הרי בכתיבה למבוגרים מתבוננת זרחי בילדות כתופעה שמעצבת את עולמנו ואת זהותנו, כסיפור שאנו לכודים בו כמו בקורי עכביש ואותו אנו ממשיכים לספר לעצמנו כל החיים:

הילדות היא טווח הפנטזיה של זרחי, פנטזיה שבה ילדות של כל אדם באשר הוא אדם "זוממת", מקיפה אותו וסוגרת עליו כביכול במלכודת כשפים שאין להימלט ממנה, "אורגת עלינו". זו אכן עלולה להיות מלכודת, אך היא גם עשויה להיות נקודת מוצא שממנה אורג ומצמיח אדם את עולמו, ואם הוא אמן הוא טווה ואורג מלבו ממש את אמנותו "חוט מול חוט", ומגיע מתשתית של כלום "טחב, חור מול חור" "עד לכוכבים". הטווייה, האריגה והעכביש הטוֹוה משמשים סמלים מרכזיים ביצירת זרחי. הם הטווים קשרים של זמן ומבעדם ניתן לעקוב אחר עולמה הפואטי ההולך ומתפתח. כבר בקובץ הראשון שפרסמה, יָרֹק יָרֹק, בשיר שבראש הקובץ אומרת הדוברת:

הכתיבה: עכבישים וכישוף
על עכבישים כאמנים כתבה נורית זרחי גם בקובץ השירים לילדים כִּשוף (1987, עמ' 18), בסיפור בוטיק סיגי וחוט (1995) וביצירות נוספות. בריאיון עמה מספרת זרחי על יחסה לעכבישים: "אני אוהבת עכבישים כי אני אמנית. זה החרק היחיד ש'יש לו את זה': עכבישים עושים את עבודתם ממש מתוך עצמם. בעיניי זה מאוד יפה: הם אמנים, הם טווים והם יפים. מה שמעניין בטוויית העכביש הוא שהיא מפנה תשומת לב לתופעה של החורים, של סוגיית החוט והחור שבין החוטים. 'יש' ו'אין'. אמנות היא סוג של כישוף, והעכבישים ממחישים את הכישוף הזה, הם יוצרים מהאוויר, מכלום. זה מאוד מתוחכם, על אוויר מאוויר. קורי העכביש עשויים מהפרשה פנימית, מרוק, יש בזה משהו כמעט דוחה; הם נראים כחוטי משי עדינים, אך קורי העכביש הם באמת חומר חזק. כך גם בכתיבה: כי מה הן המילים? כלום.

איני יודעת מהיכן הרצון להיות אמן, אך אם ניתן לומר דבר כזה - תמיד הייתי. הייתי אדם כמו שהייתי, ותמיד הייתי, ותמיד כתבתי. התחלתי לכתוב כשהייתי ילדה קטנה ממש, הייתי אומרת שירים בעל פה ובני המשפחה היו כותבים אותם. אני חושבת שמתקופת הילדות היה אצלי עוד דבר, והוא האופן שבו התייחסתי לשפה: לא היה לי ריחוק מהשפה. בגלל המשפחה ובגלל מי שהייתי, לא ידעתי מה אני ואיך קוראים לתופעה הזאת שהיא כתיבת ספרות, אך זה מה שעשיתי". באחד משיריה מבטאה זרחי באמצעות מטפורה ייחודית את הקרבה הפנימית הייחודית שבינה לבין השפה. היא כותבת: "לִבִּי לָבַש אֶת שְׂפַת הָעוֹלָם" (כפר הרוחות, 1994, עמ' 39). זרחי ממשיכה ומספרת על יחסה לשפה: "הייתי מאוד לא מתוחכמת במשך הרבה שנים, מפני שהיה לי לשפה ולכתיבה יחס טבעי ולא חשבתי בכלל ולא שאלתי את עצמי איזו צורה צריכה להיות ליצירה, איך צריך לכתוב אותה, לא אמרתי לעצמי 'צריך לנקד את זה', או 'צריך לפסק את זה'. שאלות של תורת הספרות ומהי ספרות היו רחוקות ממני. כתבתי. בעצם עד היום אין לי ריחוק מהשפה. רק בגיל הרבה יותר מאוחר, התחלתי לשאול ולחשוב על הספרות.

אמיר גלבוע אמר לי פעם, כשהבאתי להוצאת 'מסדה' את שיריי הראשונים [1964] והוא החליט לפרסמם, 'הכול בסדר כשאת ישנה, אבל מה יהיה כשתתעוררי?'. איני יודעת אם התעוררתי או לא התעוררתי עד היום: חסר בי חלק, זה החלק של הזַר המתבונן מן החוץ. הקרבה למילים ולשפה לא נבעה רק מהבית, שהיה בית שהתעסק במילים, כי הייתי מאוד קטנה, בת חמש, כשאבא שלי מת, ולפני כן הוא היה חולה כבר כשהייתי בת ארבע. קיבלתי אותה, את הקרבה הזאת. אין לי מרחק מהשפה בכלל. ייתכן גם כי זה היה דור כזה שבו השפה הייתה דבר חגיגי: כולם דיברו עברית נכונה והיה עניין בשפה. אין לזה מילים, זה מעבר לשפה, זה עניין מורכב העניין של הכתיבה. מילים הן דבר בעייתי: הן באות ממגירות שונות, ממדפים רבים, מיוֹתר, מלֹא ברור ועד ברור מדי, ואף פעם אינך יודעת בדיוק מהיכן את לוקחת אותן. וכשאת מדברת, זה גם כן אותו דבר: אם את מדברת מדי פנימי, זה לא מובן ולא נעים, אם את מדברת חיצוני מדי, אינך נותנת את הדברים בכלל, הדיבור אינו אומר דבר".

כשהייתי בת תשע לערך, ראיתי בדבר לילדים פרסום על תחרות לכתיבת סיפור. שלחתי סיפור שלי לתחרות. הסיפור זכה בפרס, אבל לצידו קיבלתי מכתב מן העורך שזה לא בסדר שאמהות כותבות סיפורים במקום הילדים. הייתה לי תחושה שעשיתי משהו מחפיר, אףֿעלֿפי שכמובן כתבתי בעצמי את הסיפור. אבל כשקיבלתי את המכתב הזה התגברה אצלי תחושה שהייתה קיימת בי אז, וקיימת בי גם כיום לגבי יצירותיי. איני יודעת מי מתוכי כותב את הסיפור. יש איזושהי זרות לגבי סיפור שנכתב מתוכי. מה אמיתי בסיפור ומה לא אמיתי. כמה אדם יכול להמציא דברים רחוקים ממה שבאמת קרה לו.
(זרחי, בתוך ברוך, 2000, עמ' 96)

כשאני אהיה גדולה, אני אומרת, יש לי כמה דברים לעשות.
מה?
לא יכולה להגיד לך מה זה. אני לא מגלה לאיש [...] למה אני לא אומרת. מה הדבר שאני רוצה אני חושבת בקדחתנות, זה שאסור לי לאמרו ואני לא יודעת מה זה בדיוק? [...]
מה אני אגלה לה, שאני רוצה להיות סופרת? אני לא רוצה בכלל, אז מניין יש לי מחשבה כזאת בראש? ומה עם הילדים שלי?
(אם את לא יכולה לדבר יפה - תשתקי, 1981, עמ' 45)

על השאלה באיזו מידה כתיבתה אוטוביוגרפית וחושפנית משיבה זרחי: "בכתיבה איני חושפת הכול לגמרי, אף על פי שאולי נדמה כך. הכתיבה אינה בהכרח חשיפה אינטימית, אף על פי שיש לי גם ספרים שיש בהם גם אינפורמציה אינטימית. בעיניי אין חשיבות לשאלה מה קרה או לא קרה. גם מה שכתבתי בספר משחקי בדידות. מה שקרה - קרה מזמן, וזה אינו הסיפור האמתי, אף שהוא דומה במידה מסוימת. בינתיים לא כתבתי את הסיפור האמתי, לא שלהם, לא שלי. חלק מהעובדות לא הופיעו בכלל אף פעם, ואינני חושבת שאפשר לדעת. הסיפור האמתי של חיי הוא אחר, אך אני חושבת שמי שקורא את כל יצירותיי יכול לשחזר פסיפס דומה. את הנשמה שבפנים אי אפשר שלא לגלות. אצלי הנשמה חשופה מאוד. ככה אני כותבת.

ייתכן שהחשיפה מרתיעה אנשים: אנשים מתגוננים מפני החשיפה, שנתפסת כמבהילה. אבל אני חושבת שזה העניין, זה מה שמעניין אותי בספרות: ספרים כאלה אני רוצה לקרוא. אך אני מודה שאפשר לחשוב על העולם הפנימי בצורה קצת יותר 'לבושה', אלא שאיני יודעת לעשות את זה. והרי ממילא בספרים לא מגיעים לגילויֿלב אמתי, זה ממילא רק חצי הדרך. עם זאת, אני חושבת שיש סופרים מצוינים שחושפים פחות.

הכתיבה אינה ישועה. רק מי שהם סופרים - הם סופרים, ועבורם בוודאי ללא כתיבה החיים היו קשים יותר. כתיבה פשוט נותנת איזה גוף התעסקות, איזה פשר. זו אינה חוויה של קתרזיס, הכתיבה לא עושה את זה. קרוב לוודאי שיש בה משהו תרפויטי, כיוון שאם את כותבת את כל הזמן עובדת עם עצמך. מצד אחד, אני חושבת שחיים בורגניים, בלי כתיבה ובלי אמנות, מגוננים יותר על האדם: את פחות מסתכלת, את לא הולכת עם זה כל כך רחוק. בעצם, הדבר התרפויטי ביותר הוא להיות אחד מן השורה. ומצד שני, בעיניי מי שאין לו את אותו ה'דיבור', ההתעסקות עם מילים, הוא אדם שחסר לו משהו משמעותי בחיים".

ייצוג קיצוני של הליכה אל השפה ניתן לראות במחזור השירים "אליסה קומי" (התקרה עפה, 2001, עמ' 55-65). "השירים סתומים", מציינת זרחי. לדבריה "החוויה המרכזית שלהם היא הנפילה לבור, בדומה לנפילה לבור של עליסה בארץ הפלאות, אך החוויה היסודית של הנפילה שונה לחלוטין: זו אינה חוויה של פנטזיה. הם מתייחסים לחוויה של דיכאון, ליציאה מדיכאון ומְספרים על הפְּנים האפל של הנפש ועל מאבק פנימי לצאת מתוך מעמקי הבור. השירים מורכבים מאוד: זו שירה מפורקת לגמרי, עד היסודות הלשוניים שלה. מבחינה מסוימת זה מעניין מאוד, תהליך העבודה בשפה, שמנסה לחשוף את הדרמה של השפה, עד הסוף, דרך הבור. השירים הם סוראליסטיים, ובמובן זה הם טובים".

במחזור השירים "אליסה קומי" הדוברת של זרחי מנהלת שיחות עם אליס ועם רביט, והם משוחחים בינם לבין עצמם. אלו אינם עוד עליסה והארנבון מיצירתו של לואיס קרול, אלא בניֿדמות דמיוניים שהיא מנהלת עמם שיח אינטרטקסטואלי ושיח דמיוני המצוי בעולמהֿהיא. השיחות הללו מאפשרות למשוררת לבחון את גבולות "דוכסית השפה" (שם, עמ' 65) שיכולה לשתות מכוסות ריקות, ומאפשרים לדוברת להתבונן מחדש בעצמה, בחייה, בחוויית הנפילה ולומר לעצמה: "שברי את הבור, שברי את הבור" (שם, עמ' 64).

מכשפות וכישוף הם דמות ומטפורה חוזרת ביצירותיה של זרחי לילדים ולמבוגרים: גם עבודת העכביש וגם הכתיבה מוצגות בשירים ובסיפורים כמעשה כישוף. דמות חוזרת בחלק ניכר מהסיפורים, בתקופות שונות, היא דמות המכשפה: תנינה (תנינה, 1978; מי יציל את תנינה, 1986), אמורי (אמורי אשיג אטוסה, 1992; טחנת הכֹח, 1995) ומכשפות נוספות (מקל מכשפות, 1994). מה פשר נוכחותן ביצירתה של זרחי? נורית: "קסמים וכישוף מייצגים את השאיפה ואת היכולת לחולל שינוי, הם ביטוי להתנגדות לסטטיות של החיים. הצורך בשינוי הוא צורך הישרדותי: אם תקועים צריך לשנות ולהשתנות, וצריך להשתנות כדי לא להיות תקועים. הצורך בשינוי הוא קונספצייה של התקופה שבה אנחנו חיים, למרות שאני התחלתי בכתיבה על מכשפות וקסמים מזמן, הרגשתי כנראה את העניין. כולנו יודעים כמה קשה להשתנות, אך המכשפה מחוללת את השינוי בקלות. בכישוף ובעשיית קסמים יש תחושת חופש עצומה ותחושת אושר. למכשפות יש חופש ליצור, הן יכולות לשנות מצב אחד למצב אחר. זה מאוד משוחרר, ורק מישהו שהוא מאוד משוחרר יכול להיות מכשפה: מישהו שאינו מתייחס ואינו מחשיב את הקונספצייה החברתית. יש בכישוף הרבה שמחת חיים, איֿהבחנה או הבחנה אחרת של טוב ורע: מכשפה טובה מכשפה רעה, לדוגמה. במקום שיפחידו אותך אתה מפחיד אחרים. שינויים כאלה הם גם מהנים מאוד וגם טובים.

מכל המכשפות שכתבתי עליהן נדמה לי שתנינה, המכשפהֿקוסמת, היא המוצלחת ביותר, היא ללא ספק תרכובת מיוחדת במינה. הספר נפתח במילים: 'פעם הייתה מכשפה שקראו לה תנינה. הייתה לה לשון ירוקה. היא גרה במעלית עם חתול אחד לבן שקראו לו קורקבן' [תנינה, 1978, עמ' 5]. תנינה לא נכנסת למסגרות, ומסגרות אינן מעסיקות אותה. היא לא הולכת לבית ספר, למשל. ולמרות שאני חושבת שהסיפור אמורי אשיג אטוסה הוא טוב, אמורי היא פחות חופשית: היא מנסה להסתגל, אך ללא הצלחה, לעולם שבו מודדים הצלחות. תנינה הוא גם סיפור על השפה, כולו התעסקות עמה; זה סיפור על חופש, ובמובן זה הוא ספר מאוד לא בורגני: הוא מפרק את כל המוסדות. והוא סיפור של כיף שמרגישים בקריאה: חיים בלי בית ספר, בלי עבודה, בלי השכלה, בלי נימוסים, בלי משפחה, בלי ילדים ובלי בעלים - זה סיפור שיש בו הרבה 'בלי' - אך למרות כל מה שאין תנינה היא חזקה ושמחה. לתינוק שמצאה בין עלי הוורד ואימצה לה לילד אומרת תנינה: 'סוד כל הכישוף הוא ההיגיון שבשינוי, ואתה ידעת את זה מבלי שאמרתי לך אף פעם' [שם, עמ' 29].

את האומץ והכוח שאין לאמורי, מעניקים לה וילברס וזילברס, שני ג'וקים שיצרה בבחינת הגמר בבית הספר לקוסמים, בחינה שנכשלה בה. אך שני הג'וקים הופכים לסוסים לבנים או לזוג אופנועים נוצצים ומעניקים לאמורי את מה שחסר לה - היכולת לחיות בשינוי מתמיד, מחוץ למסגרת הציפיות החברתיות שהיא מנסה לעמוד בהן, ללא הצלחה: 'טוסי לך, אמורי אשיג, אטוסה, על משהו לא קבוע, לא משהו יציב; רק על משהו חדש, מסעיר, מגניב' [טחנת הכֹח, 1995, עמ' 39]".

תחילת הפרסום
על תחילת הפרסום מספרת זרחי מתוך קישור והנגדה למשוררת נוספת שצמחה בקבוצת גבע, דליה רביקוביץ: "דליה רביקוביץ הייתה משוררת מגבע, ואמרו שאני המשוררת השנייה מגבע. אבל מעולם לא הייתה לי הילת התהילה שהייתה לה, ובגבע נתפסתי כשייכת למחצה. אף פעם לא נתגלגלתי בגדולות: לא הכרתי את לאה גולדברג ולא הכרתי את ברוך קורצוויל מבית ספר 'חוגים'. אף אחד גם לא הכיר אותי ולא גילה אותי. אמנם היו לי מורים שתמיד חשבו שאני מוכשרת לכתיבה, אבל הם היו אנשים פשוטים".

המורה שלנו לספרות, שהוא גם מחנך הכיתה, ובעצם סופר ידוע במונחי הזמן ההוא. דוד מָלֶץ [...] שולח לאמא מכתבים הביתה [...] בדפים התלושים הללו הוא כותב שעלי כנראה להיות סופרת. לכן הוא משחרר אותי מכל לימודי המדעים המדויקים שאני מגלה חוסר כישרון להתמודד איתם. בשעות הללו אני רשאית לשבת על הדשא בביתֿהספר המשותף ולקרוא.
(משחקי בדידות, 1999, עמ' 94-95)

"לאחר הצבא עזבתי את הקיבוץ הלכתי ללמוד באוניברסיטה. כיוון שעשיתי זאת במידה מאוד רבה לבדי, היה די קשה. אך הייתה לי הטבעיות הזאת שבכתיבת ספרות, שלחתי שירים לעיתוני ילדים והם קיבלו אותם. גם ספר השירים הראשון נדפס בקלות: הלכתי ל'מסדה', פניתי אליהם לגמרי במקרה, אפילו איני יודעת מדוע, אולי בגלל המבנה הגדול שהיה ליד 'עלית'. שלחתי שירים לאמיר גלבוע שהיה אז העורך ב'מסדה', והוא הוציא את הספר. אחר כך, כשלא ניתן היה להוציא ספר נוסף ב'מסדה', הוא הפנה אותי לכרמי. נכון ששניהם היו משוררים נחשבים, אבל הם פשוט עבדו שם, ואני הגעתי אליהם באופן הכי טבעי.

הם קראו את השירים, השירים נראו להם, הם עבדו אתי, ואחר כך יצאו הספרים. זה לא היה קשה, ככל שיישמע מוזר. פה ושם היו שנים שלא יכולתי להדפיס שירים - שירה [למבוגרים], כי לא נחשבתי למשוררת: הייתי סופרת ילדים. סופרת או משוררת לילדים לא נחשבה למשוררת, ואולי גישה זו נמשכת עד עתה. והיה דבר נוסף: הכתיבה שלי נחשבה יותר מדי מסובכת, וזה בהחלט היה גורם מעכב. למרות זאת, איני יודעת איך, הצלחתי לפרסם יפה". אך תיווך של משוררים ועורכים לא רק הצמיח אותה אלא גם פגע, מספרת נורית זרחי, וגרם לתחושה של חוסר מסוגלות ולהפסקות בכתיבתה.

נורית: "שלחתי שירים לג', שהיה עורך כתב עת חשוב. אמרתי לעצמי שחוות דעתו חשובה, ואם הוא לא ידפיס את השירים שלי - סימן שאינם טובים, ואפסיק לכתוב. הוא לא ענה על המכתב ששלחתי, והפסקתי לכתוב. לאחר כשנתיים, לפתע נודע לי שהוא מתכוון להדפיס את השירים. התברר לי שבמהלך שנתיים השירים היו במגירת שולחן כתיבה שהיה 'שולחן מריבה': הוא התגרש, ורב עם גרושתו על הבעלות על שולחן הכתיבה. השולחן נותר בצד. כשהתפייסו נמצאו השירים. אבל בינתיים עברו שנים שבהן לא כתבתי.

והיה נ', משורר שהערצתי. הוא ביקש שניפגש, כי התעניין בכתיבה אצל ילדים של סופרים ומשוררים. הייתי בת 30 בערך. קבענו פגישה, נכנסתי לביתו. הפגישה הייתה בעייתית מתחילתה. הוא פתח ואמר: 'את בטוחה שקבענו להיום? בטח לא בשעה הזאת! הבטחתי לאימא שלי לבוא לאכול אצלה בשבת ועד היום עוד לא הגעתי, אני חייב ללכת'. היום היה יום שלישי. ואז אמר: 'נו, טוב, תוציאי את השירים אני אסתכל'. התגובה שלו הייתה: 'תראי, משוררת את לא, אולי את יכולה להיות סגן אלוף בצה"ל, כי את כל כך קשוחה'.

ניסיתי להבין מה כתבתי לא בסדר, והוא הוריד לי איזה יו"ד או משהו כזה, לא לגמרי הבנתי מה. הלכתי הביתה, בכיתי ולא כתבתי. לאחר זמן, כאשר יורם ברונובסקי ערך את משא, הוא שאל: 'את לא כותבת שירים?', השבתי כי לאחר שנ' אמר שאני יכולה להיות קצינה ולא משוררת, איני כותבת. וברונובסקי אמר לי: 'את משוגעת?? את מקשיבה למה שנ' אומר? נ' חושב שרק הוא יכול להיות משורר'. הכתיבה פשוט חזרה אליי. לאחר זמן התקשר נ' ואמר לי, כאילו לא זכר דבר מפגישתנו: 'את משוררת נפלאה', כששאלתי על מה הוא מדבר, על הכתיבה לילדים או למבוגרים, ענה: 'כל מה שאת נוגעת'".

היצירה כשיחה וכחיפוש
נורית: "כאשר אני מדברת על הכתיבה - שאלות שאני נשאלת מוציאות את התשובה באופן האמתי ביותר. שאלות של תלמידים, של הסטודנטים שלי, של מראיינים - מאפשרות שיחה על משהו שהוא פרטי וסגור. כתיבה זו עבודה הנעשית בבדידות, ובמידה רבה מעוררת את השאלה האם היא בכלל נחוצה? משוררת עושה דבר שאין בו צורך ממשי ואין לו ערך אמתי: היא לא רופאה או מורה. אך ההתעניינות בכתיבה פותחת את האפשרות לשוחח אודותיה. ואם יש שפה משותפת עם מישהו, המילים, שכל כך קשה למצוא, פתאום נמצאות. וברגע שמישהו מקבל את עליו את ההתייחסות ליצירה שלי, מישהו קורא את מה שכתבתי, לוקח אתו ושואל - אני מרגישה שנוצר קשר של שיתוף ואני יכולה לדבר על הכתיבה.

אני חושבת שכל קורא יכול לומר מה שהוא רוצה על מה שקרא. החומרים שלנו, של מי שכותב, הם חומרים שיוצאים מהעולם הפנימי החוצה, בפנים הם שייכים לי, ובחוץ להפך. בחלקם הם חומרים לא מודעים לי. לפעמים יש מבקר או חוקר שכותב עליי והוא הבין עניין, וזה מאוד משמח אותי, אך זה די נדיר. מה שחשוב לי ככותבת הוא התמיכה: לאורך כל הדרך, בכל גיל. זה דבר מאוד בונה. ומישהו שמתעניין ביצירה שלי - הרי זו תמיכה גדולה. אני רואה בכך מעין מתנה לי. לכבד את היצירה שלי, להשקיע בה עבודה - זה נראה לי כמו המקסימום שסופר יכול לרצות. זו כאילו הצלה של היצירה מהמחיקה שלי, כי אני איני יכולה להכיל אותה. הכותב על יצירתי מחזיק אותה בשבילי. מעשה זה גורם לי להיות אסירת תודה".

אילנה: "את בעצם רואה ביצירה סוג של דיבור מאוד אישי שיש לך הזדמנות לפתח עם מישהו כשאת לא יודעת מי בן השיח מהצד השני".
נורית: "זה באמת נכון. אני אפילו לא יודעת אם זה אישי כי זה כמו משהו שאת זורקת מבפנים החוצה ואינך יודעת כמה זה אישי, כמה זה פרטי, כמה זה מובן וכמה זה אזוטרי. בעיקר אצלי, אצל אנשים כמוני שלא עובדים רק את העולם החיצוני - אני מבולבלת בין פנים לבין חוץ, ולכן קשה לי יותר.

בכתיבה אסור לי להיות בעמדת 'יודעת'. הכתיבה היא לא 'יודעת', אין בה דיבור יודע, יש רק דיבור משותף. אם המשוררת 'יודעת' - נגמר הדיבור. 40 שנה אפשר לעשות רק משהו שלא יודעים, כי אם הייתי יודעת זה כבר היה מזמן נגמר. אפשר לעבוד רק בחומר לא ידוע. במובן זה המשוררים הם כמו חוקרים: ברגע שהם יודעים - הם הולכים למקום אחר. ואני, כל פעם הולכת למקום שאני לא יודעת. כשאינך יודעת אף פעם - הפרספקטיבה משתנה ללא הרף, ואם את לא מוצאת את החדש אינך יכולה להמשיך. אני רואה יוצרים שפוחדים ש'ייגמר להם', שפתאום הם ידעו את הכול. האנרגייה היא במה שאינך יודעת. יש תנועה דיאלקטית כזאת: התקדמות אל המקום שבו אינך יודעת דבר, וחזרה ממנו. לנו נדמה כל הזמן שאנחנו במקום אחד, אבל אנחנו בדרך למקום אחר, ובעצם, לגבי היצירה, אל מקום שלא יודעים".

נורית: "העולם השתנה מאוד. איני יכולה ללכת קדימה כי העולם השתנה, אני צריכה ללכת אחרת. אני חושבת שאיבדנו קוראים ממין מסוים, איני יודעת אם יש לנו קוראים אחרים. למרות שאני שומעת שילדים קוראים, איני יודעת האומנם ואיני יודעת איך הם קוראים. העולם השתנה: השתנה היחס לספר והיחס לדברים הסמויים מן העין. גם הספרות השתנתה מאוד מאוד, וודאי ספרות המבוגרים. אני לא כל כך יודעת ביחס לשינוי בספרות הילדים. אני כותבת אך קשה לי. יש פער בין מה שאני עושה ובין מה שרוצים ממני, זה בעייתי ברמה המסחרית, וזה בעייתי כי כתיבה היא במידה מסוימת שיחה עם העולם, עם אנשים, ואיני יודעת אם אני יכולה להמשיך את הדיבור הזה, אני כל פעם צריכה לבדוק את זה מחדש.

למשל, אני מוציאה עכשיו ספר שהבת שלי ציירה והנכד שלי עזר לי לכתוב. הספר נקרא שינגלונגה מיטה מסודרת. זה סיפור על בת מלך שלא רצתה לסדר את המיטה שלה. בספר חוזר ונשנה איום שישליכו ילדים למתקן מרגלית: מקום שבו מתקנים את ההרגלים של הילדים. אני לא בטוחה שהילדים של היום יודעים לעשות את ההמרה הלשונית, ממתקן מרגלית למקום לתיקון הרגלים. פעם ידעו את זה, היום איני בטוחה, הוורבליות אבדה. במידת מה שיניתי את הכתיבה שלי, בוודאי את הכתיבה לילדים קטנים. עכשיו אני אמורה להוציא כמה ספרים והם קצת אחרים, אני חושבת שהם קצת יותר מוחצנים".

אילנה: "את חושבת שיהיה מצב שבו ילדים יחיו בלי עולם של פנטזיה?"
נורית: "לא, לילדים תמיד תהיה פנטזיה. אך ייתכן שהפנטזיה תהיה אחרת ומבוגרים כמוני לא ינחשו אותה, וייתכן כי בגלל המבוגרים כמתווכים ספרי פנטזיה לא יתקבלו או לא ייחשבו. משרד החינוך למשל, אינו מכניס אף פעם ל'מפעל הספר' ספרות פנטסטית, אלא ספרות ראליסטית בלבד. את אומרת: 'איך זה יכול להיות שילדים יחיו בלי פנטזיה?', אך זו דוגמה לכך שלא נותנים להם ספרות פנטזיה. אבל הנה, הארי פוטר עשה את זה, ויש קוראים לסיפורים על אמורי הקוסמת" (1992; 1995).

על כתיבה לילדים ועל כתיבה למבוגרים
אילנה: "האם אינך כותבת עוד שירה לילדים?"
נורית: "בכלל לא. תראי זה דבר מעניין. כשהתחלתי, כתבתי [שירה] לילדים. את השירים הדפיסו באסופה באה המלכה למלך [1992]. כתבתי גם שירה למבוגרים, אבל לא הדפסתי. ובהדרגה ראיתי שזה נגמר: ילדים אינם מתעניינים עוד בשירה. איני יודעת אם זה נכון, אבל כך זה בתחושתי, ולכן איני יכולה להמשיך ולכתוב שירה לילדים. יש קשר בין "מה בעולם" ומה את מרגישה. ובאשר לשירה לילדים - אין אל מי לדבר. אני חושבת שכל הסיפורים הקטנים שלי [לגיל הרך] - הם למעשה שירים, אך אין להם את הצורה השירית, כי אין שומע לצורה זאת. לדוגמה, הסיפור פעם היה ופעם לא [2004] הוא שיר, אפשר לעשות ממנו שיר בקלות, הרעיון שלו הוא כמעט רק לירי, אין ממש עלילה, אך היצירה השירית הזאת קיבלה את הצורה של העולם: סיפור מפורש, לא צריך להסביר בו כל דבר, הוא עטוף וארוז אחרת. את נותנת את הסיפור יותר מבושל לעולם. בשיר הקורא צריך להשקיע. פה - הרבה פחות.

מבחינתי פרוזה זו ההגדרה לכתיבה. בזמן האחרון אני דווקא כותבת יותר שירה מפרוזה, ועתה אני כבר מחכה לחזור ולכתוב פרוזה. מזה שנים לא כתבתי לנוער, ודווקא הייתי רוצה בכך - אך אני לא בטוחה שאני יכולה. אני חושבת שאפשר לומר שבמידה מסוימת התגובה של הקהל כיוונה אותי, כי כתבתי למבוגרים את תינו המופלאה [סיפור על מערכת יחסים סימביוטית שבין סופרת לילדים לבתה בת העשרה המכונה תינו. האם הסופרת תלויה בבתה ואילו הנערה מבקשת להתבגר ולחיות את חייה, אך לא להתנתק מהאם.] והייתי ממשיכה - אבל אף אחד לא הגיב לזה, אז חזרתי לכתוב לילדים, ואני חושבת שזה קצת חבל.

ספר טוב לילדים, זה ספר שמבוגר יכול לקרוא אותו וליהנות ממנו. בכתיבה לילדים יש משהו חמקמק: בתור מבוגרת שכותבת לילדים, את יורה בערפל או מנסה להתאים את עצמך. אך אני לא בטוחה שאני צודקת. העיקר הוא שעושים עבודה טובה, זה לא משנה למי את עושה את זה. אם את כותבת למבוגרים ואת בן אדם מבוגר - זה מקל על ההצבות שלך. אני חושבת שכתיבה למבוגרים של אדם מבוגר מעמידה אותו אחד לאחד מול הסובבים אותו ומול החיים שלו. הכתיבה לילדים והכתיבה למבוגרים הן שתי מערכות שונות, שאיֿאפשר לעשות אותן בכוונה אחת. אינני יכולה לעשות אותן בכוונה אחת או בזמן אחד.

אני כותבת רק לילדים או רק למבוגרים. כשם שאני כותבת רק שירה או רק פרוזה. אני לא יכולה לעשות את שני הדברים בבת אחת. אבל אני יכולה לכתוב בוֿזמנית שירה וסיפורי ילדים קטנים. זו כתיבה דומה, זו שירה. אך גם זה מאוד קשה לי, אני אעשה את הכתיבה המקבילה הזו במאמץ. האינטנסיוויות צריכה ללכת למקום אחד - או לזה או לזה - אלה עולמות מאוד שונים. שונים מבחינה ספרותית, שונים מבחינה לשונית - זו לשון אחרת, ושונים תפיסתית - זה קונספט אחר. פרוזה ושירה באות משני מרכזים שונים של המוח, ימין ושמאל: הצד של הפרוזה הוא הרבה יותר מציאותי, הרבה יותר בחומר, הוא יותר בתחום הלינארי ויותר בקומוניקציה. הפרוזה היא יותר עבודה ופחות מתנת אלוה. אך גם בשירה, אף שהיא מתנת אלוה, אני צריכה לשבת ולעבוד".

אילנה: "את ודאי כותבת הרבה יותר ממה שמתפרסם, איך את מחליטה מה יתפרסם ומה לא?"
נורית: "בפעם הראשונה, כשאני שולחת את היצירה לקריאה לעורך, אומרים לי בדרך כלל שזה לא טוב. ואז אני כותבת את היצירה פעם נוספת, מחדש. ברור שאיני מתייאשת, אני יודעת שאני מבינה יותר טוב. לא אכפת לי שאומרים לי 'לא', כי איני רוצה להוציא ספר לא טוב. וכדי לכתוב טוב - אני צריכה שיתוף פעולה. איני יכולה לראות את זה לבד, אז אני שולחת את זה לקורא הראשון והוא אומר: 'תשמעי זה לא משהו'. ואני לוקחת את זה בחזרה, וכותבת את זה עוד פעם, נותנת לצייר וכותבת את זה עוד פעם, אני כותבת להם המון 'עוד פעם'. את רוצה שאתן לך דוגמה? כתבתי סיפור שמדבר על ילד אחד שלפני שהוא הלך לישון הוא נזכר שהוא שכח לצייר צלחת לאגסים, בלילה באו האגסים ואמרו: 'כל הזמן עפנו'. והגיעו אנשים [בסיפור המתוכנן]... ואני לא ידעתי: איך אני אעשה את זה? מה אני אעשה עם האנשים האלה שכל הזמן צועקים? אז אני כל הזמן ממשיכה לחשוב את זה, אני פותרת את זה לאט. אני נותנת את זה, ואז לאט לאט אני מתחילה לעבוד. גם כתיבה וגם שירה אצלי זה אותו תהליך: אני מוציאה את זה לא טוב, לוקחת את זה ומתקנת.

מתפרסם בסוף מה שנראה לי ומה שהציירים יותר אוהבים, אני מתייעצת עם הציירים. כל פעם אני עובדת עם צייר אחר: צייר שעלה ברשתי או צייר שביקש או שראיתי משהו משלו. אני מבקשת מהצייר לצייר משהו, ובעקבות הציור אני כותבת, וככה זה מסתובב בתור רעיון. אני משנה את הטקסט כל הזמן, אני משנה אותו גם בשביל הצייר, ולא איכפת לי אם, נגיד, הוא רוצה לצייר קוקו - ואז אני משנה. היה לי שיתוף מאוד פורה עם רות צרפתי, עם הלה חבקין, ואחר כך עבדתי עם ציירים צעירים, עם ראש אחר: ליאורה גרוסמן, רותו מודן שעשינו את עלמה או היום השישי ואת אַמְבַּטְיָם. ועשיתי עם דוד פולונסקי את פעם היה ופעם לא ועם טלי מנשס את מחלת הגעגועים של סולי: רחוק זה קרוב במקום אחר. אני כל הזמן מחשבת ובונה את היצירה מחדש. והיצירה משתנה".

כתיבה, אימהות ומשפחה
"להיות אישה, אמנית ואימא - זו בהחלט בעיה לעשות את הכול יחד", אומרת נורית זרחי. "לא בגלל שאמנית היא אימא רעה, אלא שאם את אמנית - הראש שלך תפוס כל הזמן. שתי הילדות שלי הן אמניות, אני חושבת שעכשיו הן יודעות ומבינות את זה. הבת הצעירה שלי היא סופרת. היא גרה ביודפת וכותבת רומנים. והבת הגדולה שלי היא ציירת, והיא מציירת אתי את הספרים. אני הייתי אימא טובה, כמו שכתוב, והן הרבה יותר טובות ממני, הן למדו לקח אני חושבת. לאורך כל חיי הילדות היו חשובות לי יותר מהכתיבה, הן מה שהחזיק אותי בחיים.

אבל כתיבה זה דבר שאת צריכה לעשות בו סדר, הכתיבה לוקחת המון זמן ותובעת המון התעסקות. אך אם את אמן - את אמן. זה היה מסובך. אף פעם לא היה לי חדר עבודה כשהייתי נשואה, אף פעם לא סגרתי דלת ותמיד הילדות קדמו לכל דבר: ממש החלטתי שעבודה היא פחות חשובה. גם בכך עשיתי נזק, כי לא הבהרתי לילדות את ערך העבודה והכתיבה. היה קשה לעשות את זה יחד. בנוסף, שנים רבות גם עבדתי: בהוראה, בספרייה, בהרצאות, בכל מיני עבודות. הייתי אימא מאוד שונה מאימא שלי. את הכול עשיתי הפוך ממנה, מה שהיה לא טוב. גידלתי את הבנות ללא כל גבולות. וגם, כשאימא מתגרשת פעמיים בילדות של הילדים, זה המון. לא עמדה אבן על תלה.

הייתי אימא ואישה גרושה שצריכה לפרנס, אך לא עבדתי בעבודה שאפשרה לתת ברווחה לילדות. כשארצה לעשות דוקטורט, אני יכולה לנתח את כל ספרי הסופרות הנשים ולהראות מתי באו החופשים - אפשר לראות זאת בכתיבה של נשים: מתי יש ומתי אין פנאי לכתוב, כמה פנאי יש לכתיבה. סופרים גברים שכותבים רומנים גדולים - פנויים לזה. במרבית המקרים הם לא עובדים כל כך הרבה, כי לכל אחד מהם אישה שמטפחת אותו, מו"ל שמטפח אותו, מתרגם שמתרגם אותו ומקום עבודה שמפרנס אותו. זה ממש לא המקרה שלי. כמעט ההפך הוא הנכון.

בנוסף, הייתה המחלה. הייתי חולה בסרטן הרבה שנים. חליתי כשהייתי בת 40. עברו חמש שנים וחזרתי לבית החולים, ואחר כך עוד חמש שנים. ואחר כך עוד חמש שנים לוודא שהמחלה לא תחזור, בסך הכול הייתי חולה כ- 15 שנה עד שזה נגמר. והייתי אימא, וכל הימים נסעתי לטיפולים ולבדיקות בבית חולים. זה שינה את כל היחס שלי לחיים ולמוות. לדוגמה, אמרתי לעצמי: מה אני אעשה בפנסייה? מה אני יודעת כמה אני אחיה? בתקופה הזאת התגרשתי, והתחתנתי, ושוב עזבתי את הבית. ביום שבו הייתי צריכה להתגרש גיליתי שיש לי גוש בשד, זה כבר היה פעם שנייה. והתגרשתי, בלי כסף, בלי עבודה וחולה בסרטן. עברתי את החיים, כמו שמישהו עובר את זה באמירה של 'העיקר שזה יעבור בשלום', וכל הזמן זה היה מסובך.

אשר לגירושין - עשיתי כמה בחירות לא טובות. נישואים הם לפי דעתי משהו ששווה להיות בו. אך אני הפלתי את עצמי: חשבתי שלעולם איש לא יאהב אותי ושאף פעם לא אצליח להתחתן. וכך, מי שרצה אותי - התחתנתי אתו. כיוון שחרדת הנטישה הייתה חוויה מרכזית שלי, כל קשר היה מקבל צורה כזאת. אבדן זה דבר נוראי, והייתי בזה. תלות זה משהו שהיה לי הרבה שנים, אני מקווה שאני לא בזה עכשיו. אני לא יודעת אם התבגרתי. אולי לאחרונה קצת התבגרתי. הבנתי. אך לחיות לבד זו בעיה מאוד גדולה, וצודקים מי שנזהרים לא ליפול לזה".

"לפעמים לא ניתן להמשיך בזוגיות, וגם בהחלטה להתגרש יש הרבה כוח. אני חושבת שהחיים לבדם הטילו עליי את עצמם ולא הייתה לי בררה".

ראוי לשים לב לתופעה מעניינת בספרות הילדים העברית: למיטב היוצרים והיוצרות לילדים לא היו ילדים: חיים נחמן ביאליק, מרים ילןֿשטקליס, לאה גולדברג, שלומית כהןֿאסיף. בניגוד לכל אלה - נורית זרחי יצרה בסביבת חיים דינמית בהיותה אם וממשיכה ליצור בהיותה סבתא. בראיונות ניסיתי להבין כיצד השפיעו תפקידים אלה על יצירתה, ומה היה מקום הספרות בעולמה בתור אם ובעולמן של בנותיה.

נורית: "אני ניסיתי לא לחנך את הבנות לספרות דווקא. קראתי להן, אך לא קראתי הרבה במיוחד. וממש השתדלתי לא לומר להן מה לקרוא, ולא לומר להן בכלל לקרוא, ובוודאי לא לקרוא את מה ששלי. וניסיתי לא לסבך אותן באמנות, אולי אפילו נזהרתי יותר מדי. לא רציתי להדביק אותן בזה, כיוון שגם אבא שלי היה סופר, כל שרציתי היה שיהיו להן חיים טובים.

בחלק מהכתיבה שלי הייתי צמודה להתפתחות שלהן. הילדה רובין הוד [1982] - הוא סיפור על רוני, שרצתה לשנות את בית הספר. זה היה קצת אחרת בחיים. תינו המופלאה [1983] הוא סיפור על הראל, במידה מסוימת. קוראים לי פיאט [1978] הוא סיפור של הילדות, אבל לא ממש. לא הראיתי להן את מה שכתבתי, ואם הראיתי - איני יודעת איך הן חוו את הכתיבה שלי. נזהרתי מאוד שלא לסבך אותן עם עצמי כיוצרת. מעבר לכך, ראיתי שאמנות זה עסק מסובך וכלל לא רציתי שיהיה להן בו חלק. בסופו של דבר, הן הגיעו ליצירה, אך אני קיוויתי שיהיו להן חיים בורגניים ומסודרים.

הנכדים אינם שותפים לכתיבה, אבל הם ילדים עם כישרונות ליצירה. אני אוהבת להיות סבתא, אבל הנכדים נסעו לאמריקה, איני רואה אותם עכשיו ואני כמעט ולא מצליחה לנסוע. כך שהם אינם מעורבים ואינם משפיעים על הכתיבה. נכון, כתבתי את מחלת הגעגועים של סולי: רחוק זה קרוב במקום אחר [2004], סיפור של געגועים של כלבה לילדים שחיים מעבר לים. את הסיפור שאני מוציאה עכשיו, שנקרא שינגלונגה מיטה מסודרת [2005] - כתבתי יחד עם נכדי אוריה. היה לי רעיון, וביקשתי מרוני, בתי, לשאול את אוריה כמה שאלות. התשובות שלו היו הדרך לשיפור הסיפור. אך זה מאוד נדיר, כי אני משתדלת לא לערבב את החיים של הילדים והנכדים בסיפורים. על הספר שיצא אכתוב: 'כתבו נורית זרחי ואוריה גלעד'.

בגלל העבודה, וכיוון שאני קודם כול מלמדת - איני יכולה לכתוב שום דבר שיש בו רצף. זה קושי אפילו בכתיבת שירה. כי אני מתחילה לכתוב משהו ביום ראשון וחוזרת לזה רק ביום ראשון הבא, ובינתיים שוכחת מה שרציתי לומר. לכתוב פרוזה בתנאים כאלה זה בכלל בלתי אפשרי עבורי. כתיבה היא כמו נגינה בפסנתר, את כל הזמן צריכה לעבוד כדי להיות בזה. עכשיו אני לא מאוד בזה, ואז לחזור זה קשה, אם בכלל אפשר. כשהיה לי יותר זמן, כתבתי יותר, בחופשים הצלחתי לכתוב. ויש שנים יותר טובות מבחינת היכולת. אבל בלי זמן, אפילו אם יש לך שנה מצוינת, אינך יכולה לכתוב שום דבר. צריך זמן ופרנסה על מנת לכתוב בשקט, וזו בעיה".

אילנה: "נניח שזמנך בידייך, ושתצאי לפנסייה מוקדמת, מה תכתבי?" נורית: "יש הרבה ספרים שהבטחתי להוצאות ספרים, אז קודם כול - הייתי מסיימת את כל ההתחייבויות, כדי להיות במצב שאני לא חייבת דבר לאף אחד. יש לי הרבה תכניות, אך איני יודעת אם אוציא אותן לפועל. ייתכן שהייתי כותבת ספרים עם יותר כובד, בניגוד לספרים הקטנים שכתבתי לאחרונה, אך מצד שני, אולי הספרים הקטנים הם צורה מתאימה לקורא ילד בן זמננו.

הייתי רוצה שיהיה לי זמן. הכתיבה היא תמיד הדבר שעוד לא כתבת, והדבר שעוד לא כתבת, עוד לא כתבת אותו, אז אין מה לדבר עליו. וככה זה צריך מבחינתי להישאר פתוח, נקי".

קוראה כדי לחיות
"כיוון שלא היה לי בסיס מסודר, גם ההשכלה שלי אינה מסודרת. למדתי לֿB.A. באוניברסיטה כאן, אבל אף פעם לא ישבתי במקום אחד ולא קראתי בצורה מסודרת. קראתי הרבה ספרות יפה, ואחר כך התחלתי לקרוא ספרות אחרת. איני יכולה להגיד שיש לי יותר אהבה לספרות מידיעת הספרות, יש לי ידיעה מסוימת, אבל לא רבה. כאשר אני רוצה ללמוד משהו, אני הולכת ללמד אותו. כך למשל עם המיתולוגיה. ואני מלמדת את שקספיר, כי אני רוצה ללמוד אותו, וכך כבר הרבה שנים. כך גם עם התנ"ך, אך בו איני מספיקה לעכל דברים: אדם מבוגר כבר אכל את מה שבילדות היה השכבה העליונה ועכשיו עליו להמשיך, שאם לא כן - אין לו מה לומר. וצריך לזה זמן: גם כדי לקרוא גם כדי לכתוב.

כל השנים אני קוראת, כל הזמן. מה שהלך אתי שנים הם הרומנים של המאה התשע עשרה, עכשיו אני לא ממש קוראה בהם, אך אני אוהבת אותם: דיקנס, ג'ורג' אליוט. אני אוהבת את הנרי ג'יימס, טולסטוי. אחר כך במאה העשרים, מאוד אהבתי את דינסן, אני לא יודעת אם אוהב לקרוא אותה עכשיו. אני אוהבת את ד"ה לורנס, ווירג'יניה וולף, היא מאוד יוצאת דופן, מעניינת. אני לא אוהבת את קפקא. עכשיו אני אוהבת את קלריס ליספקטור, אושר סמוי, זה נהדר. אני קוראה בלי שום קשר לכתיבה. אני ודאי מושפעת, אך איני קוראה כדי לכתוב. אני קוראה כדי לחיות, כדי שיהיה עניין בעולם. אני קוראת ספרות מכל מיני סוגים, והרבה שירה. אני אוהבת משוררות אמריקאיות: את אמילי דיקנסון, אליזבת בישוף.

מבחינתי לכתוב זה כמו לקרוא, מה היינו עושים בלעדי זה?"

בספר השירים שראה אור עם תום שיחותיי אלה עם זרחי מצאתי שיר שכתבה על הספרים, הקריאה ומשמעותם עבורה, ואני חשה שהדברים הללו שכתבה זרחי, מבטאים את הרגשתי האישית בפגישה עם ספרים:

הספרים בשיר מוצגים בהקבלה ל"אֲוַז הַנְּיָר", ובניגוד ל"לַהֲקַת אֲוָזִים שֶׁרָאִינוּ/ נָעִים קָדִימָה וְצוֹעֲקִים, צוֹעֲקִים וְנָעִים" (שם). להקת האווזים שבחוץ, על קולניותה ותנועתה - היא החיים במלוא חושניותם, ואילו אווז הנייר הוא רק חיקוי עלוב שלהם, "מִן הַתִּקְרָה מֵנִיעַ עַל מְקוֹמוֹ אֶת כְּנָפָיו" (שם). אך עולם הספרים שהוא מייצג, פחוּת ככל שיהיה, הוא שאוסף "אֶת חָמְרֵי הַמֶּרְחַק" (שם) ומניחם בהישג יד, במגדל הספרים הנוטה לצד המִטה.

ביצירת זרחי הקריאה והכתיבה שזורות זו בזו, מזינות זו את זו ברשת קורים אינטרטקסטואלית.

הדים ממה שהיא קראה וממה שאנו קראנו - פועמים בנו בעקבות הקריאה ביצירתה של זרחי. בשיר שצוטט לעיל מהדהד קולו של שיר אחר, שהמבנה התחבירי של אחד ממשפטיו דומה בהצבת הצירוף "מִן הַֿ" בראש השורה: "מן החלון/ פרח עציץ/ כל היום/ הגנה יציץ" (ביאליק, תשכ"א, עמ' כה). עולם מול עולם: פנים וחוץ, יחיד ורבים, אמנות מול מציאות - בשני השירים.

על פגישה מכרעת בנפשה עם עולם השירה מספרת זרחי בספרה האוטוביוגרפי משחקי בדידות (1999). פעימות הלב שאותן שומע הקורא בשירו של יעקב כַּהַן, כפי ששמעה הילדה נורית, יישמעו לימים באוזני ילדי הגן ותלמידי בית הספר המקשיבים לשירה של זרחי על כלבלב קטן; הדי שירו של אדגר אלן פו, "העורב", יהדהדו אחר כך לא רק במשחקי בדידות (שם, עמ' 67), אלא גם בסיפורי הילדים שבהם ילדה (חובשת כתר הניָר, 1981) או ילד (יוני והסוס, 1975) מחפשים אב, ועורב מלווה אותם בחיפושיהם.

בזרועות אמו שוכב ילד וליבו ללב אמא מה זה שם דופק טיק טַק טיק טֵק?

זו הפעם הראשונה שאני נתקלת או מזהה שיר. אני זוכרת שכתב את זה איש ששמו יעקב כַּהַן. יושבת על מדרגות הרחבה, ומדפדפת, אני לא זוכרת אם הוא מתוך ספר לימוד ואולי מקראה לילדים. ארבע השורות הללו משרות עלי הרגשה מוזרה, אחרת [...] האם כבר אז הבנתי את הקסם הבלתי מפוענח של הלמות הקול הבוקע מבעד לקיר הלב? זהו קול מסתורי, אבל של מי? הדהוד הדבר שהיית רוצה לתפוס, לגעת, ובעצם ניתן רק לשמוע את פעימת החלוף שלו. אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני מזהה את המקום שאליו אני רוצה להיכנס, כיוון שאני מרגישה שאני שם.
(משחקי בדידות, 1999, עמ' 65-67)

הילדה שהגיעה אל המקום שבו רצתה להיות, מקום השירה, כתבה כֿ30 שנה לאחר הפגישה עם התחושה של "קסם בלתי מפוענח", שיר אחר. וגם בו נשמעת

הלמות הלב. אך זה אינו שיר על אם וילד, כשירו של כהן, אלא על ילד וגור כלבים. הקשר בין השירים פועם, מפעים בנו נימים, כמו לבם של האם והבן, כמו לב הילד והגור:

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

לבדה היא אורגת, קריאה ביצירתה של נורית זרחי - אילנה אלקד-להמן