» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים במרץ 2006       חזור

קרן אקסודוס
מאת: נתן שחם

ההוצאה: כנרת טניה, גיבורת הרומן החדש של נתן שחם, מסייעת למ' כנען, כותב ביוגרפיות נודע, לאסוף חומר לביוגרפיה חדשה שהזמינה אצלו קרן שמקורה באוסטרליה. נושא הביוגרפיה יואל אפרתי, שר לשעבר בממשלת ישראל. במיומנות של סופר רב ניסיון וכישרון, בונה נתן שחם מארג רב קולות ורב משתתפים, שממנו עולה שרטוט עדין של התמודדות עם ההזדקנות והתבוננות בחיים ובמעשה האמנות. אלה מתרחשים על רקע תמונת תקופה ששורשיה בגולה, אך מרביתה בארץ מתקופת מלחמת השחרור ועד שנות התשעים המאוחרות.

על נתן שחם מתוך לקסיקון הספרות העברית החדשה :

סופר, מחזאי ומשורר ישראלי. מחשובי היוצרים בספרות דור הפלמ"ח. שחם יליד תל אביב, בנו של הסופר אליעזר שטיינמן ואחיו של דוד שחם , שלימים היה גם הוא לסופר ולעיתונאי. בצעירותו למד בגימנסיה הרצליה ובשעות הפנאי למד נגינה בכינור, תחביב שליווה אותו גם בבגרותו. הוא היה חבר בתנועת "המחנות העולים" , ומאוחר יותר בתנועת "השומר הצעיר" . בשנות העשרים המוקדמות לחייו התגייס לפלמ"ח והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות . בשנת 1945 הצטרף לקיבוץ בית אלפא והיה לאחד מחבריו. הקריירה הספרותית של שחם עשירה ומגוונת. הוא כתב למעלה מארבעים ספרים, בהם תיאר את הווי דור הפלמ"ח ואת פניה של החברה הישראלית ההולכת ונבנית.

נושאי סיפוריו הראשונים שאובים בעיקר מחיי הקיבוץ וממלחמת העצמאות. מחזותיו עוסקים אף הם בנושאים דומים. מהרומנים והסיפורים שכתב על ההווה הישראלי ועל העבר הקרוב. זכה בפרסים ספרותיים, בהם פרס שלונסקי ופרס הבימה. זכה בפרס ביאליק לשנת 1988. נוסף על הקריירה הספרותית שלו, מילא שחם גם מגוון תפקידים ציבוריים, ביניהם: משנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור , נספח התרבות של ישראל בניו יורק והמנהל הכללי של הוצאת הספרים "ספרית פועלים".

ספרו שלום חברים שראה אור בהוצאת דביר, מביא את דיוקנאותיהם של אנשים ידועים וידועים פחות ששיחקו, או משחקים עדיין, תפקיד מכריע בהיסטוריה של עם ישראל.

קרן אקסודוס מאת נתן שחם בהוצאת כנרת זמורה ביתן, ערכה שושי בריינר, צילום על גבי עטיפה זולטן קלוגר לע"מ, עיצוב עטיפה: אמרי זרטל, 412 עמודים.

באדיבות כנרת
הפרק הראשון

פגישה בתערוכה

מר מ´ כנען
עד שפגשה טניה את מר מ´ כנען עבדה כתחקירנית. היא אספה נתונים למען חברי כנסת ולעתים אף ערכה את נאומיהם. מפעם לפעם נשכרה לערוך תחקיר לתכנית תעודה בטלוויזיה. בתחקירים אלה מצאה עניין רב, אף כי המפיקים השתמשו רק בחלק מזערי מן החומר שאספה. לא אכפת היה לה ששכר עבודתה זעום והעבודה בעצם מתסכלת ("את חולבת את הפרה, אחרים עושים את השמנת ואת הגבינות") כי היא לא נזקקה לו לקיומה. היא עבדה כי אדם ´צריך לעשות משהו עם עצמו´.

חברותיה הקרובות, נינה מרקמן ובלה זליגמן, תמהו עליה שהיא מבזבזת זמן ומרץ על עבודות שכל סטודנט שנה ב´ יכול לעשותן, אולי לא טוב כל כך כמוה אבל בהחלט לשביעות רצונו של המעסיק, אבל היא המשיכה לקבל עליה כל עבודת תחקיר שהוצעה לה, כי הבטלה, כידוע, היא אם כל חטאת.

אם יהיה לי זמן פנוי בשפע, חשבה טניה, אני עלולה לבלותו בישיבה בטלה בבתי קפה עם חברות שנחוץ להן להרוג שעות בוקר אחדות ברכילות על ידידים משותפים, שהן כבר עייפו מלשנוא אותם, ועל אישים בחדשות, שהן מותחות עליהם ביקורת רק כדי להתפאר בזה שהן מכירות אותם אישית. או גרוע מזה - אתמסר לספירת המלאי של כל מה שהחמצתי בחיי.

אבל באמת אין היא חייבת לעבוד. יש לה כל מה שהלב חפץ וחדל לחפוץ בו כשהוא בידה. היא אישה אמידה, משכילה ובריאה שחדלה לשאול את עצמה אם היא מאושרת, כי היא יודעת שאין תשובה לשאלה הזאת. או אולי יש, אבל בכל יום התשובה היא אחרת.

יש לה בעל נאה, דירה נאה, כלים נאים, מכונית משלה וחנייה מקורה לשתי מכוניות ליד הבית. אמנם, רק הדירה, הכלים והמכונית משמשים אותה בנאמנות ואילו בעלה אינו משמש רק אותה, אבל אין היא מרחמת על עצמה. רוב חברותיה חולקות מיטה זוגית עם בעל שכזה, ורק לאחדות מהן היה אומץ להיפרד ממנו ולהישאר עם הדירה הנאה, הכלים הנאים והמכונית.

יש לה ילדים ואין לה. כולם פרחו מהקן. והנכדים, שיכלה לתקן באמצעותם שגיאות חינוכיות שעשתה בעת חינוך ילדיה, אינם בארץ ואינם מדברים עברית. אבל הם בקשר. יש דואר, יש טלפון, יש דואר אלקטרוני, והיום יכול אדם לראות את מי שהוא מדבר אליו בטלפון או במחשב, אבל הקשר הזה אין בו כדי להשביע אישה רעבה לאהבה.

ילדיה חדלו להזדקק לאהבתה לאישוש מעמדם ולהכרת ערך עצמם. בן אחד משוטט בעולם, מחשב נייד על ברכיו, ומפעם לפעם הוא מנדב לה שורות אחדות בדואר האלקטרוני. אין היא יכולה לדעת מהיכן כתב מדרום אמריקה או מצפון אירופה. היא מתכתבת עם כתובת ניידת, וכשהיא כותבת יותר מארבע שורות היא מרגישה שהיא מנדנדת לבחור, המסרב להכיר בזאת שגם בגיל העמידה אדם זקוק לאם. בן אחר חי בסנט לואיס, ארה"ב, מנהל שם חברה-בת של אביו. אין לו שום כוונה לשוב לארץ, ודי לו בזה שהוא מברך אותה, אחת לשנה. ביום הולדתה הוא משגר לה ברכה קרה על גבי גלויה מודפסת שעליה איזו הלצה אמריקנית מטופשת ושולח לה זר-פרחים מחנות פרחים ברמת-גן. אשר לבתה, זו חיה בפרוור של אופסלה. נכדיה מדברים שוודית ואנגלית. היא משוחחת איתם בטלפון. הם יודעים לומר סבתא ושלום. וזה בערך משך הזמן של השיחה בינה לבינם.

בעצם הימים שהחליטה לוותר על עבודות מזדמנות ולהתנדב לפעולה ציבורית כלשהי - למרות התנגדותה העקרונית לפעילות פילנטרופית המאפשרת למשטר הקיים להתעלם מאחריותו למוכי גורל - פגשה את מר מ´ כנען והוא הציע לה עבודה.

היא שמחה מאוד, כי די היה לה שמחר לא יהיה דומה להיום, והזמן, הרוצח הסמוי, ישוב להיות ידיד נפש. היא ייחלה לשינוי בחייה, ולא חשוב איזה, והצעת העבודה שלו פתחה לה פתח לקום בוקר בוקר ולשמוח שמתחיל יום חדש. לשמוח אבל גם להתבייש בשמחתה, כאילו בקבלה עליה עבודה ששכרה בצדה היא גוזלת את פרנסתה של סטודנטית ענייה הזקוקה לה למימון לימודיה.

יש משהו מגונה ברגשי אשם שכאלה. את נהנית משני העולמות. את מרוצה שעוד צריכים אותך ואת שמחה שיש לך רגשי-אשם, המעידים עליך שחיי המותרות לא השחיתו את נפשך.

"העול שהפרולטריון מבקש להסיר מעל צווארו, גימלאי המעמד העליון בגיל העמידה מוכנים לשאתו על כתפם באושר," אמרה לנינה מרקמן, חברת הנעורים שהיתה עמה בברית הנוער הקומוניסטי. היא היחידה המבינה את האירוניה הכמוסה באוצר הדימויים שהיא שואבת מעגה פוליטית ששוב אינה תופסת.

נינה היא חברה קרובה, אבל יש איזה כובד בחברות הזאת. הן חברות בגלל שיתוף בדעות. וכאילו על תנאי. ואם תשתנה דעתה, שוב לא תהיה ראויה להיות חברתה של נינה מרקמן? יש שהיא תוהה, האם תחדל נינה לאהוב את בעלה אם יחדל הוא לנסוע בכל יום א´ לשטחים לטפל שם בחולים שאין ידם משגת לשלם את שכרו?

הן הולכות יחד להרצאות, לקונצרטים של מוסיקה קאמרית, להצגות תיאטרון, ולצמתים שבהם הן עומדות בשמש למחות על עוול. אבל נינה לעולם לא תתפתה לחבור גם לסתם בני אדם משעשעים שמתירים לעצמם לספר בדיחות גסות ורכילות לשמה, ולכן אין חברותיה של טניה חברות זו לזו, כמו שאיחלה לעצמה פעם סימון דה בובואר. ודומה, שנינה כועסת עליה בסתר לבה על שנעים לה לבטל קצת מזמנה גם על חברתן של אלו.

נינה גם לא תלך איתה לפגישות מחזור או לערבים של שירה בציבור בחוג סגור. "ההתרפקות על העבר היא הצורה שבה אנו מתנערים מהאחריות על העתיד," אומרת נינה וכובד הראש שלה מעניק למשפט הנפוח הזה מעמד של גזר דין על זמננו. נינה היא שופטת מחוזית מרירה מעט, שצער העולם השפיל את קצות שפתיה אבל הוסיף לה חן. דעתה כדעתו של נשיא בית המשפט העליון: הכול שפיט. גם בורות, גם פליטת פה, גם שכחה, קלות דעת ודאי וודאי. מספר האנשים שהיא מתעבת רב ממספרם של אלה שהיא הוגה להם חיבה לגלגנית. היא לא תהסס לבטא מורת רוח מהעובדה שידידתה הקרובה טניה חָבְרה ליצור שִטחי כבֶלה זליגמן.

טניה אינה מעזה למחות על ההגדרה הזאת, שטחי. למגִנת לבה היא מתנצלת: אבל בלה היא בחורה מקסימה וחברה טובה. בלבה היא יודעת: אין יצור שטחי בעולם. ודאי לא אישה. הלא כאב לעולם אינו שטחי. אבל לא תתווכח עם נינה.
בלה נולדה בלהה, על שם סבתא רחוקה שהלכה לעולמה. בגיל ארבע-עשרה הפחיתה הֵא אחת משמה כדי להיות נערה יפה ששמה הולם את צורתה וצליל נוכרי הולם את שאיפותיה הכמוסות.

בעיני נינה בלה היא יצור ריק מערכים, אבל בעיני טניה היא חברה שנעים לבלות אתה. אין צורך להתרומם על בהונות כדי להגיע למדרגתה. הן ידידות בלב ונפש, אף כי אין הן מחזיקות באותן השקפות וגם הטעם האמנותי שלהן שונה. אבל יש ביניהן הבנה עמוקה, חשאית, של תינוקות, שבלי מילים הן מעבירות זו לזו כל נדנוד של רגש ומדווחות זו לזו את הנבצר מהגדרה. גם העבר שלהן משותף. ועבר הוא נכס שקשה לוותר עליו. מגיל שש הן "החברות הכי טובות". הן גרו באותו הבית, ברחוב מוהליבר בתל-אביב, אמה שלה בשכירות, הוריה של בלה היו בעלי הבית. שתיהן למדו באותה הכיתה בבית הספר העממי ואחר כך בגימנסיה. בלה בשכר מלא, היא במלגה. היא שנאה את ההכרח להצטיין בלימודים כדי לשמור על המלגה שלה. בלה שנאה את הלימודים עצמם. בצבא נפרדו דרכיהן. בלה שירתה במודיעין, היא בנח"ל. גם היא ביקשה לשרת במודיעין, אבל פסלו אותה. אף כי היא ונינה כבר פרשו מברית הנוער הקומוניסטי. קצין המיון חשב, כנראה, שקומוניסט מאוכזב מסוכן אף יותר מפתי המאמין שטובת עמלי כל העולם הוא האינטרס היחיד של ברית המועצות.

אחרי השירות בצבא, כשנינה יצאה ללמוד משפטים, נרשמו טניה ובלה לחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. בלה היתה היפהפייה של המחזור. היא - המצטיינת של הדיקן. לנשפים הלכו יחד. בלה שתתה בלאדי-מרי ורקדה עם כולם. היא שתתה מיץ תפוזים והתבוננה ברוקדים. היא התביישה לרקוד. דימתה שכולם מסתכלים על קרסוליה העבים. בלה פיטפטה בחביבות כובשת לב על הכול. טניה עשתה לה שם של בחורה קפוצת שפתיים המדברת מעט כדי שלא להיכשל חס וחלילה בטעות. בלה היתה קלת דעת והיא ביישנית. קלות הדעת בגרה לכלל כישרון להתהלך עם הבריות. הביישנות היתה לפחד מפני שינוי.

הידידות נשתמרה ואף התהדקה אחרי שנישאו וילדו ילדים. שתיהן נישאו באותה השנה למי שהיו המפקדים שלהן בצבא. המלכוד שבנישואים התגלה לשתיהן בתקופה שבה התרת הרסן הוגדרה כרוח הזמן. הבעלים של שתיהן הלכו עם הזמן ונָאֲפו איש כמידת יכולתו. בלה החזירה לבעלה כגמולו. הוא נסע באור הירוק, היא נסעה גם באור האדום. טניה ניסתה ללכת בדרכה של חברתה ויצאה בפחי נפש, כי בלה נמשכה לתחת מוצק ואילו היא חיפשה נשמה אחות. הראשון היה זמין והאחרת נדירה. הגברים ששכבו עם בלה ראו את עצמם כמי שזכו באות הצטיינות. אלה ששכבו עמה נהגו בה כבְרֵרת מחדל. הם פחדו שיעלה על דעתה למסֵד את יחסיהם. בלה התגרשה מבעלה ויצאה ברכוש גדול. היא לא מצאה בלבה את האומץ לכפות על בעלה גירושים שמא לא יהיה בידה לפרנס את עצמה ולטפל באמה החולה.

בלה והיא חברות כה קרובות, שכשבלה משקרת, טניה מסמיקה. הנבזויות הקטנות של בלה, שמהן היא יוצאת בשלום עם חיוך מתוק, רובצות על מצפונה, כי טניה אינה מעיזה להוכיח אותה עליהן. היא אף מעמידה פנים שדברי ההבל שמפיק פיה של בלה מוסיפים לה חן מיסתורי. הגברים סבורים שהם סוג של הומור פרטי. אבל היא היודעת שמאחורי כל זאת מסתתרת ילדה המפחדת להיכשל בבחינות הגמר. כשהיא מביטה בבלה ומקשיבה לדבריה היא רואה את עצמה - ילדה, נערה, אישה צעירה, אישה מזדקנת - כמו בראי. הקמטים שבלה החליקה בניתוח פלאסטי, בפניה שלה העמיקו. בלה ממלאת תפקיד חשוב בסיפור הזה כי היא היתה זו שהכירה לה את מר כנען.

אחרי שהחלה לעבוד איתו תהתה מדוע ביקשה בלה לשדכם זה לזו. ימים אחדים קודם לכן אמרה לה בלה שהגברים, כשהם מריחים אישה לא מאושרת, הם בטוחים שהיא טרף קל. האומנם רצתה בלה להטעים אותה את ההנאה שבהיטרפות? ומדוע רצתה להציע אותה לו כמעדן משובח. למה גררה אותו אליה והשאירה אותם לבדם? האם רצתה להעמיד אותם בניסיון? האם רצתה להיפטר ממנו כי היו לה אורחים חשובים ממנו? האם רצתה לראות אם יעלה בידו של גבר מזדקן, שהיו לו בעברו כיבושים רבים בתל אביב לכבוש גם אישה הגונה משכונת בורוכוב.

© כל הזכויות שמורות לכנרת הוצאה לאור

קרן אקסודוס - נתן שחם