» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באפריל 2006       חזור

תיירות פנים
מאת: עדי שורק

ההוצאה: ידיעות ספרים בשלושה פרקים - "אלף-בית תל-אביב", "אלף-בית אשה" ו"אלף-בית חיפה" - ממפה עדי שורק את נופי החוץ והפנים של חייה. במעין לקסיקון אלף-ביתי היא עוברת בין רחובות, מושגים ומצבי תודעה - בין "כיכר רבין", ל"קולנוע בסינמטק חיפה"; בין "מחזור" ל"יהודה הלוי". בתוך מפה פנימית זו נרקם סיפור חיים אינטימי וציבורי כאחד, אשר נוצר בפרוזה הכבולה בחוקים ומגבלות. בשורות מדודות (בדיוק עשר מילים לשורה), ובמילים ספורות (מקטע לקטע בסדר עולה - עד עשר מילים, עד עשרים, עד שלושים וכן הלאה) - מסמנת שורק גבולות שרירותיים למרחב החיצוני-פנימי של יצירתה.

בין שלושת פרקי "האלף-בית" משולבים סיפורים קצרצרים אשר כתובים אף הם בפרוזה מאופקת ומוסיקלית המאפיינת את כתיבתה של עדי שורק: "שושנים", קטע מופשט על האזנה להופעת ג'אז; "טריפטיכון", שלישיית רשמים על השתקפות (במראה, בזגוגיות מכוניות חונות, בטיפול פסיכולוגי); "חלום אמריקאי", על ביקור מסוייט בבית ההורים בניו ג'רסי; ו"(העולם כ)סרט מצוייר", פנטזיה אורבאנית שכשמה כן היא.

תיירות פנים הוא אוסף של רשמים ותחושות המתוארות ביד קלה ובעדינות נוקבת. הרהורים, זכרונות, כאבים, התאהבויות, החמצות - שורק מובילה אותנו דרך מגוון מענג של תגובות אישיות למקומות וזמנים שהם נחלת הכלל.

עדי שורק (1970) נולדה בנס ציונה, חלפה עברה בקיבוצים אלומות ועין גב והמשיכה לחיפה. משם הגיעה לתל-אביב בראשית שנות העשרים לחייה ובה התמקמה. במשך כעשר שנים עבדה כעצמאית בתור צבעית אפקטים על קירות ורהיטים. במקביל למדה ספרות ומגדר באוניברסיטת תל-אביב ופרסמה את ספרה הראשון "שבע מטרוניתות" (רומן) בשנת 2001, הוצאת ידיעות אחרונות.

בשנת 2004 החלה לערוך את סדרת הפרוזה המתורגמת "ושתי" בהוצאת רסלינג

תיירות פנים מאת עדי שורק בהוצאת ידיעות ספרים, עריכה: מיכל בן -נפתלי, עיצוב עטיפה: מיכל סהר, דימוי על העטיפה: אירית חמו - אירית חמו, ג'ף, 2001, 110 עמודים.

מתוך הפרק "אלף-בית תל-אביב"
כיכר יצחק רבין, לואי מרשל, מלצ'ט

כיכר יצחק רבין

כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת
לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות
היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים
בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,
כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי. נכונה תמיד להתכנסויותיו
של המון מפוצל, לכאורה, מתגעגע למלחמה בחסות הברזל החלוד של
פסלייך. זה משתיק אותי, מצמית אותי. לא אגיע אלייך לישיבה
נינוחה על ספסל, לא אקרא אצלך, לא אוכל סנדוויץ', לא
אשוחח עם חברה, לא אביא את בני הקטן לשחק. כאילו
מין כזב דמוקרטי, מלנכולי ומדיר רגליים התיישב בך (זה היה
כך עוד לפני הרצח ששינה את שמך). [107]

לואי מרשל

דירתה של דודתי ברחוב לואי מרשל היתה מבחינות רבות תל-אביב
של ילדותי. היה זה מחוז שקט ומארח שאליו כינסתי את
פליאותי מן העיר הגדולה כאשר הגעתי לביקור, החל ברעש המאיים
של צופרי האמבולנסים וכלה בצורה שבה מגננים את עצי הכניסה
לבניינים. זו לא פסקה מלהפתיע את חושי הילדותיים - כיצד עץ-שיחי
ועוד עץ-שיחי נפגשים בראשם למעין שער של ממש, מעוצב בידי
אדם. נהגתי להשקיף מן המרפסת על שיח השער בעודי משחקת
בבובת קוף עשויה עץ, שהיתה מונחת בדרך-כלל על המדף. פרקי
ידיה ורגליה היו משוחררים, כך שניתן היה להזיזם מתוך עונג
המִשחק בחפץ שחציו צעצוע וחציו קישוט של מבוגרים. אינני זוכרת
אם אותה בובה נפלה אי-פעם מידַי אל הגג השטוח העשוי
עלים, או שמא רק החשש מכך חרת את התחושה בזכרוני. [120]

מלצ'ט

פינת העבודה. שם ניחתה עלי המישוריות של תל-אביב בכל כובדה.
מן ההר הגעתי אליה, בגיל תשע-עשרה או עשרים, לדירת שלושה
חדרים וארבעה שותפים. תחילה חשתי קדרות שנבעה כנראה מחוסר הראות
שבמישור ובלחות, והסתגרתי בביתי. לאט לאט התחלתי לצאת ולתוּר אחר
יופי, אם בדמות ארמונות חול מתפוררים בנחלת-בנימין, אם בדמות פינת
רחוב שממנה אפשר להשקיף אל הים ולדמיין אופק, ואם בדמותו
של עץ אשר הבהיק ירקותו לעיני. כך, בתהליך עיקש וארוך
טווח החלה עליצות חיי העיר ועריצותם להיות לחלק מחיי, כולל
עבודה במטבחו של בית-קפה ידוע וחברים שהחלו ללמוד פילוסופיה, אמנות,
או כלכלה ומִנהל. ואני? מול חדרי היה בית-ספר לחזנים שהעירו
אותי בוקר בוקר בשירתם, לצד חדרי היה גן-ילדים גדול. מכולת
ישנה שמוצריה מרקיבים התמודדה עם מכולת חדישה יותר. לזו הראשונה
עמדה הקִרבה לדירתי. [123]

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

תיירות פנים - עדי שורק