» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באפריל 2006       חזור

ברנר בלונדון
מאת: אשר ביילין

ההוצאה: הקיבוץ המאוחד - הספריה הקטנה בקיץ 1906 הגיע אשר ביילין ללונדון ופגש בה את ברנר, שהתגורר בין היהודים העניים בשכונת וייטצ'פל וערך בעקשנות את הירחון האגדי 'המעורר', "מצודה בודדה של מספר אנשים עברים" אשר נשארו "אחרונים על החומה". סיפור-הזיכרונות המפעים שכתב ביילין ב-1922, אחרי הירצחו של ברנר, הוא אחד מפרקי הזיכרונות היפים בספרות העברית והפורטרט המרשים ביותר של ברנר שקיים בה. בתערובת של אמפתיה, הערצה ואירוניה, מסופר כאן ברנר האחד והיחיד, המפרפר בייסורי שאול, הרותח והנוקב, האיש שלא ידע אשליות ולא הניח לחיים שירמו אותו אפילו רגע. ובכל-זאת יש גם קוריוזים קומיים באותם ימים, ו"רומאנים", והשתובבויות דו-משמעיות, קלות-כבדות.

גולת הכותרת של קיץ 1907 היא בואו של גנסין ללונדון. ביילין, "העד" הצנוע, נקלע בין שני הידידים ומספר סיפור-אהבה שנעכר ונכזב. הוא, איש סודם של השניים, יודע מה שכל אחד מהם לא ידע. נקודת-הראות של ברנר ניתנת באמצעות זיכרונותיו של ברנר עצמו על שהייתו של גנסין- פרוזה מופתית ומורכבת; וביקורו של גנסין בלונדון שב ומצטייר ברשימת-זיכרון אחרת של ביילין, מ-1913, שמכונסת כאן לראשונה בתוך ספר.

באדיבות ההוצאה
טעימה מתוך הספר

א
בקיץ תרס"ו (1906) באתי מלבוב ללונדון. ג. שופמן, שנמצא אז בלבוב והיה אחד מסופרי 'המעורר', ביקשני למסור בשמו פריסת-שלום לברנר. דחיתי את הפגישה מיום ליום. המצאתי לי אמתלאות שונות לכך. מצב-רוחי דומה היה לאותו של איש המקבל איגרת מנפש יקרה לו והוא מתגרה בעצמו, "מענה" נפשו בכוונה ודוחה את שעת פתיחת המעטפה. כעבור שבוע ימים כתבתי לו מלים ספורות על בואי מלבוב ועל חפצי למסור לו פריסת-שלום מאת שופמן.

הוא לא ענה, אלא בא תיכף בעצמו לביתי. עמד לפני איש בעל קומה ממוצעת ורחב-גרם. פניו המגולחים לא היו יפים כלל. לסתותיו היו רחבות מאוד, והלחיים נראו כצבת בקציהן. השפה התחתונה מלאה, וכנפי האף תפוחות משהו. לעומת זה העיד חלקו העליון של פרצופו על שאר-רוח. עיניו הכחולות הזהירו באור בהיר, ובמבטן - אמון של ילד; מצחו הקצר הביע מרד ועוז, וראשו, המעוטר גלי שערות-ערמון ממרים, היה נהדר מאוד. אך אלה היו פרטים. הרושם הכללי היה, שפניו אינם יפים, ואפילו מגושמים. הוא היה לבוש מדים צרים, שהבליטו את גופו המוצק של עלם בן עשרים-וחמש. הוא בילה בביתי זמן רב, נזף בי על שלא הודעתיו על בואי ללונדון מיד, משום שכבר קיבל מכתב משופמן על-אודותי. שופמן כתב עלי טובות, והוא חיכה לפגישה בכליון-עיניים. הוא התעניין לדעת את כל הפרטים בנוגע לחיי שופמן, שהיה חביב עליו מאוד. אחר-כך נסבה השיחה על אנשים אחרים וענייני ספרות. הפגישה היתה לבבית מאוד, וכרעים נושנים נפרדנו.

לפני צאתו נתעכב רגע אצל הדלת ופנה אלי פתאום בקול מבויש קצת ובעיניים מושפלות: "כמדומה שהנני מתרעם עליך".
"מדוע?" שאלתיו משתאה.
"לא נשקתני בהיכנסי, ובכלל, קיבלת את פני ברגע הראשון בקרירות". עניתיו נבוך מעט:
"באנגליה שלך לא מן המנהג הוא שגברים יתנשקו. לא העזתי לעבור על מנהג המדינה". כשהכרתיו יותר, הבנתי סיבת הערה זו. בלבו התעורר החשד שמתעב אנוכי אותו תיעוב גופני. לא אחת שאלני על זה. בפעם השנייה ראיתיו רק רגע קט. ישבתי בחדר-המיטות בשעה מאחרה בלילה, שקוע בקריאה. נפתחה הדלת מבלי דפוק יד עליה תחילה, ואיש נכנס ומבלי הוציא הגה מפיו השתטח אפיים ארצה, הלקה את גופו, קם והסתלק בחיפזון. "ברנר?" השתוממה אשתי.
"ברנר!" אמרתי.

יום-יום היה בא אז לביתי אחרי גמר עבודת יומו ב'המעורר', שהתחיל להוציאו בראשית אותה שנה. שעות שלמות היינו מבלים יחד. אנוכי גרתי אז בבית אחות-אשתי, והוא התוודע אל המשפחה, היה משחק עם הילדים, משתובב איתם יחד כאחד מהם. בני-משפחה זו היו אנשים פשוטים, מוקירי תלמידי-חכמים, והם כיבדוהו ויאהבוהו מאוד. לפרקים היה מביא אתו כתבי-יד שקיבל בשביל 'המעורר', והיינו קוראים אותם יחד, מקבלים לדפוס, מתקנים, או פוסלים. נראה היה שצל קורתנו הסב לו מנוחת רוח וגו.

אך תקופה זו לא ארכה ימים רבים. עד מהרה נוכחתי שהיה זה מין קורנס שהשתיק רק לזמן מועט את היתוש האוכל את לבו. הכרתי תיכף את ברנר המפרפר. דוק של צער נמתח על העיניים, וכתמי אודם חולניים פרחו בלחיים; נכפף הגב והכביד הגו ונתרשל והעיד על ייסורי שאול - ייסורי ברנר.

התחלתי לבקרו במערכת 'המעורר', שם ביתו. הוא גר במזרח-העיר, 48 מייל אנד רווד. שניאור כתב לו פעם מתוך הלצה, שהכתובת שלו היא "48 מייל אין דררד". זה התאים, באמת, למקום-משכנו של ברנר. עליתי לחדרו דרך פרוזדור צר ואפל ושלבי-עקלתון גונחים. החדר היה קטן, כתליו מפוחמים, ורהיטיו - מיטת-ברזל כמעט עירומה, שולחן צולע בלי מכסה, ארגז-עץ אדום מחושק ברזל חלוד - מלווהו בנדודיו - ושיור של ראי חשוב וכבד-משקל, שהתנפץ אי-שם וחלק ממנו נקלע הנה. החדר עשה רושם מדכא מאוד, ולא כל-כך החדר עצמו כמו המחזה הנשקף מחוץ לחדר דרך החלון הפונה לתוך חצר צרה, ששלוליות של סירחון מבעבעות בה וכביסה עלובה, קבצנית, מתנוססת בתוך תחומה, וחתולים מתחממים ומפהקים בה משעמום; ומסביב - בתים צפופים, נושמי יתמות ושיממון, ומתוכם עולה קול משק מכונות-תפירה. חדר שני היה מלא תיבות של אותיות-דפוס, ניבטות כמצבות בבית-קברות דל. בשני החדרים הללו מילא ברנר תפקידים רבים. הוא היה עורך 'המעורר', המנהל, המזכיר, "הבוחר הזצר", הנער הרץ, והוא גם היה הסופר יוסף חיים ברנר, הסופר י.ח.ב., הסופר בר יוחאי, הסופר ב. צלאל, ועוד. מערכת 'המעורר' הזכירה את סיפורו של ד. פרישמן "בבית הרדקציה".

מצבו החומרי של 'המעורר' קשה היה אז מאוד. מספר החותמים מצומצם - בייחוד בשנתו הראשונה, השנה שלאחרי הרבולוציה, הפרעות והפוגרומים ברוסיה. הצנזורה הרוסית היתה חמורה מאוד, וקונטרסים אחדים נפסלו על-ידי צנזור זה או אחר והושבו לידו או שאבדו כליל. דבר זה גרם להפסדים קשים בערך, לקובלנות מצד החותמים ולהפחתת מספרם. אך כל אלה לא המרו רוחו של ברנר, אלא קידשו את 'המעורר' בעיניו. מה שמילא לבו דאגה היה חוסר חומר ספרותי הגון. הסופרים לא נענו לבקשותיו, מלבד אחדים, יוצאים-מן-הכלל. "תיק המערכת" היה כמעט תמיד ריק, ובכליון-עיניים היה מצפה יום-יום לבוא הדואר, שמא יתרחש נס. כשהיה מתחיל לסדר חוברת, לא ידע מעולם במה יסיימנה, והיה בא לידי ייאוש. הוא הכיר שהריהו ממלא לפעמים את החסר בדברים בלתי-חשובים לגמרי. וגדול מזה היה הצער שהוא בעצמו מסדר האותיות, ועליו לטפל בכל אות ואות של דברים אשר אינם לפי רוחו כלל והם נמאסו עליו משום כך שבעתיים. מה גדולה היתה לעומת זאת שמחתו כשהיה מקבל איזה ציור יפה, שיר הגון, או מאמר נאה! יום של סיפוק-נפש היה לו אותו יום.

לא אחת פרצה "מריבה" בינינו בדבר החומר של 'המעורר'. בנוגע לחלק השירים היו דעותינו שונות בהחלט. הוא שם לו לחוק להדפיס שירים בכל חוברת, ולפעמים היה בוחר בשירים שלא היו ראויים, לפי טעמי, להידפס. מצאתיו פעם מסדר שיר גרוע; גיבוב של מליצות בלי רוח ונשמה, עם טענות כלפי שמיא על הצרות והרדיפות של עם ישראל. יעצתיו לפזר את האותיות וינוחו בשלום במחלקותיהן בתוך התיבה. ואילו הוא טען להיפך, שהשיר נחמד מאוד. אחר-כך בא אלי ובידו עלה-ההגהה של השיר והתחיל לבארו ולפרשו וללמד עליו סניגוריה.

"התעקשתי" ולא חזרתי בי ממשפטי. אז התחיל לטעון שאיבד שעות של עבודה בסידור האותיות והנקודות. ניחמתיו שיש תחבולה לזה: נעמוד שנינו על פרשת-דרכים בווייטצ'פל ונבקש נדבות. הוא יצא נרגז. סוף דבר היה שאותו שיר לא נדפס. מובן שעל-פי-רוב היה הוא, העורך, ה"מנצח". ברנר "בעל תכלית" היה. לא ה"איך" אלא ה"מה" היה אצלו העיקר. בשביל תוכן שדיבר אל לבו, מוכן היה לוותר על הצורה ואפילו על היכולת. דבר זה ניכר לא רק ב'המעורר' אלא גם בשאר ילקוטי-ספרות שיצאו בעריכתו. השתוממתי בשומעי פעם מפיו, אחרי דברי תהילה ושבח לשיר-אהבה יפה מאוד שהגיע לידו מאת משורר חשוב, הערה קטנה: "אבל סוף-סוף פריקאזצ'יק!" אומנם החומר הספרותי שהגיע אל 'המעורר' מבחוץ לא היה העיקר. לא החומר הבינוני ולמטה מבינוני (מלבד דברים אחדים יוצאים-מן-הכלל שיש להם ערך קיים) גרמו לזה ש'המעורר' יעשה רושם בספרותנו לאורך ימים.

העיקר הוא יוסף חיים ברנר (וגם: י.ח.ב., בר יוחאי, ב. צלאל), ששיפר את הירחון הזה, הכניס בו נשמה, עריגה איתנה ושאיפות כבירות. הוא היה ראש המדברים, רוחו היתה שפוכה על כל חוברת, והאחרים היו רק טפל. אפילו אותם המשפטים הבודדים, אותן ההערות המשונות בשולי הדפים, אותם המכתבים הקצרים בסוף החוברת והמוטו בראשה - כמה דיברו ללב כל קורא. הקללה של חוסר חומר ספרותי נהפכה, באמת, לברכה ל'המעורר', משום שזה הכריח להאציל עליו יותר מאישיותו המופלאה שלו. בקבצים 'רביבים' ו'האדמה" היה החומר הספרותי רב יותר, בין בכמות בין באיכות, אך הללו לא עשו כבר רושם כזה, כי שם ברנר העורך הוא רק אורח, ואילו ב'המעורר' היה "בעל-הבית". עורכים יש לספרותנו די והותר, אבל אחד היה ברנר, וברנר ו'המעורר' אחד.

© כל הזכויות שמורות לקיבוץ המאוחד הוצאה לאור

ברנר בלונדון - אשר ביילין