» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים במאי 2006       חזור

ציון אהובתי
מאת: דניאל סטברו

ההוצאה: בבל כדי להפוך שקר לנבואה, מחליט כהן-בוזוקי, צעיר ישראלי שבור לב, לצאת לגלות. גלות אמיתית, פוליטית, מטאפיזית. הוא נפרד מאהובתו המכזיבה עיניים-חומות ומציון הנאנקת מכאבי המזרח התיכון ונוסע ללונדון. בין עבודה זמנית אחת לאחרת, הוא טס ברחבי היבשת בהשראת סופרים גדולים של המאה העשרים. אירופה של המינגווי, אורוול, קוואפיס, קזנצאקיס, פנחס שדה, ניבטת אליו דרך חדרי מלון, בארים, רחובות צדדיים וסמטאות אחוריות. רחוק מציון, רחוק מעיניים-חומות. ציון אהובתי" הוא רומן טיסה אמיתי על המסע בעקבות הסיפור שהוא חייך. סיפור פשוט, יפה ומרגש על אהבה וגעגועים.

דניאל סטברו (1976) - Daniel Stavrou יליד הארץ. גדל בפתח-תקווה ובכפר-סבא. לאחר שירות צבאי בחיל-הים, למד בחוגים להיסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. מתגורר כיום בלונדון.
ספרו הראשון: היום אני כלב מדבר על אהבה, מחזורי שירים (2001).

ציון אהובתי מאת דניאל סטברו בהוצאת בבל, עריכה: אילנה ברנשטיין, עיצוב עטיפה: אנקטי, על העטיפה מבט מהמטוס על קו החוף של תל אביב מעט לפני הנחיתה בנמל התעופה בן גוריון / רועי עילם, 205 עמודים.

מתוך הספר
הנרטיב מאחור שתוי
לוקח הרף עין לזהות עולם. לזהות את העולם עם הסיפור שהוא חייך, כשאומרים את זה באמונה. עדיין חשוך בחוץ, ואני בחלק הטוב של הסיפור. אני בגלות. גלות אמיתית, פוליטית, מטאפיזית, אני חייל של הנרטיב. וכן, הרחקתי את עצמי ממנה. החימום נדלק בשעה שש. החדר שלי, המפקדה, קטן מאוד, ובשש ורבע כבר חמים. אני יוצא מהמיטה, מחפש תחנה ברדיו, קלאסיק אף-אם, מכין לי קפה שחור ופרוסת לחם ופורס את המפות. אני קורא מדי-גז בצפון-מערב לונדון, ואני צריך לתכנן את המסלול שלי לפני שאני יוצא. אני מקווה למזג אוויר טוב ולשכונה שתהיה טובה אלי.

כשאני מגיע לאזור שלי, אני מחפש שלוש תחנות מילוט. בית קפה להפסקת צהריים, הכרחי שיהיה זול. הכרחי שיגיש ארוחת בוקר אנגלית: ביצים, בייקון, נקניקיות, עגבנייה מטוגנת וטוסט. אני לא אוכל שעועית כי זה מכביד על ההליכה. מחויב המציאות שיֵשבו בקפה הזה פועלים. קל לזהות אותם כי הם לובשים גופיות, בצהוב זרחני, מעל הבגדים. הם אוכלים הרבה וברעש, וסופסוף נוח לי בין אנשים. הם מלוכלכים, ואני חושב שקשה להם כמו שלפעמים קשה לי. תחנה שנייה, ספסל בפינה שקטה כדי לעשן אצלו ממקטרת השלום. הכרחי שיהיה מבודד מספיק כדי לא לחשוש מהפתעות. חיוני שישקיף על נוף סביר, אבל זה קל, כי לרוב אני מתהלך בשכונות של עשירים וסתיו עכשיו, השלכת אדומה והגגות רעפים. תחנה שלישית, בר לשתות בו את כוסית סיום העבודה. אין לי תנאים מוקדמים בעניין הזה.

האנשים שנשארו בציון, ארצי-מולדתי, מאוכזבים לפעמים. אולי זה לא חשוב מספיק בעיניהם העיסוק הזה, קריאת הגז מיטרס. אבל אני, אני גאה לחיות ככה, אם מישהו באמת רוצה לדעת. וזה לא שתגובתם עוברת על פני בלי קושי. אפילו היא, שהרחקתי את עצמי ממנה, שאלה: "בשביל זה נסעת?" אבל כן, היא עוד לא אישה, היא רק ילדה שאני אוהב ואני נאמן לסיפור הגדול ולפרק הגלות. היא רחוקה ממני עכשיו, ורק המחשבות שלי פוגשות אותה, מתבשמות, ויוצאות לשתות ליד הבית שלה. שם מחכים כל החברים שלי, מדברים על חומר החיים. הם מתכוונים לחומר החיים שיושב שתוי במושב האחורי, הזמן והדיאלקטיקה יושבים מלפנים.

קולות מן המשתה הבודד
אם עמדתְּ אמש מחוץ לחדרי, אולי שמעת את קולות המשתה הבודד. ההידברות שלי עם שאריות האנשים שדבקו בי. זה קורה אחרי ימים של מפגש עם אנשים, אוכל ושתייה. בצהריים התקשר אלי אחד, חבר מתל אביב. הוא קרא את השירים שלי ונמצא עכשיו בלונדון, מופיע עם להקת מחול בבַּרבִּיקַן. ברור שאסע לשם, נועל את נעלי העקב כדי לתופף על הרצפה היקרה שלהם, זה הקצב האפריקני שלי, זו המחאה האנרכיסטית שלי. אני, איש עני מתופף על רצפת הגלריה הלאומית, על מסועים בשדות תעופה, על המדרכה בדרך הביתה אחרי שתייה יפה. אילו רק ניתן היה, הייתי הופך הכול והולך גם על התקרה שלהם המעוגלת מבפנים, על כנפי המטוסים ועל פנסי הרחוב, מתופף את הגלות שלי, את החתרנות.

הגעתי שעה וחצי לפני הזמן. השאירו לי כרטיס בקופה. הרגשתי טוב. תופפתי את עצמי ביהירות. כובע צמר משוך על העיניים. סידרתי בבית את הזקן. הרגשתי טוב. הבר של התיאטרון נוצץ אלי והמוזגת תופסת לי את העין. יודעת שאני מרגיש טוב, מוזגת לי ג'יימסון עם סודה וקרח. במשקה השני אני חושב שהיא צדה אותי, ג'ינג'ית יפה, אני מדמיין אותה מתבדרת ברוח על צוק מעל הים האירי. אבל אַת לא ההשראה שלי, זו נשארה בציון והיא עוד לא אוהבת אותי. מפה לשם אני מבחין שיש לי זקפה, אבל זה לא מפריע לי לתופף שוב אל הבר, עוד כּוֹסית, אני כבר קצת שתוי ומרגיש עוד יותר טוב. המופע מעניין אותי, מלא הומור, גם הומור עצמי, ולרגע קט נרטבו הדמעות הנשכחות שלי. החבר שלי מהטברנה היה טוב, כך אני חושב, מחכה לו בחוץ בזמן שהוא מסיר את האיפור.

יוצאים מבניין התיאטרון. אנחנו מדברים ברחוב ואני בריגוש גבוה. רכבת תחתית לקֵיימְדֵן טַאוּן. מצאנו בר בפינת רחוב. וויסקי סודה וקרח. אני דואג לסיבוב הראשון ושמח שהוא אוהב את זה ולא מרצה לי על מהילת הוויסקי. הוא אדם טוב, והאמנות חשובה לו. סיבוב שני. הוא מספר לי רצף אירועים בפריז, חודשיים-שלושה, אבל מאז הזמן עבר בבהילות ושוב הוא בנקודת האפס. עברנו למסעדה איטלקית, ארוחה על חשבון ההפקה. בשבילי פיצה שלמה ויין הבית; בשבילו ג'אז, כתיבה וכסף, הוא רוצה להתרגש שוב מהחיים. אנחנו יוצאים, מנסים למצוא עוד מקום לכוסית לילית, לדפוק את המסמר האחרון. כל הברים נסגרים כבר, לונדון חשוכה. אנחנו נפרדים בחיפזון בתחנת הרכבת, אבל זה בסדר, יש בינינו הבנה. אני טס חזרה למפקדה, קצת קר לי כי החימום כבה בחצות. אני מכניס את מיילס דיוויס לחריץ.

אני מדבר: אם העולם הוא באמת תהום, הנה תחושת הנפילה בתחתית הבטן. לפעמים, בחיי, נפילה היא העדות היחידה לתנועה. אם העולם הוא באמת תהום, לפחות יש לבנאדם הפסקות נפילה לחרטה, לשתייה יפה. אני אכתוב לה מכתב, לאישה שאני אוהב, רק ילדה בעצם, עד שתשיב לי אהבה. הנה, הפסקת נפילה לשתייה ולחרטה, אני מדבר אל מלצר היין במשתה הבודד. אם העולם הוא באמת תהום, אפול אותו בהבל פה כבד ודם יווני רותח בעורקים. עוד מעט אסע לברצלונה. למענך אסע. מחכים לי שם אנרכיסטים והאלכימיה של הנרטיב. היהפוך שקֶר לנבואה. האומנם מילים מגשימות את עצמן. המלצרים שלי שרים בלדה ליורו ליינס, המפקדה הפכה למאהל של הִיפִּים, מברכים עם אוּזוֹ שהביא כהן-בוזוקי, אחר כך כולם נוסעים לבלקן – נסיעה טובה וברכת אלוהים.

אולי עמדתְּ שם מחוץ לחדרי, עיניים-חומות, הרי את רחוקה עד כדי כך. שמעת את קולות המשתה הבודד ושמעת גם שהצחוק שלך חסר לי, את מוכרחה לאהוב אותי, אני פרי, והריקבון שלי יפה לעין.

© כל הזכויות שמורות לבבל הוצאה לאור

ציון אהובתי - דניאל סטברו