» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים ביולי 2006       חזור

שלדגים - סיפורים קצרים
מאת: ראובן מירן

ההוצאה: הקיבוץ המאוחד - הספריה החדשה סיפורי שלדגים מתבוננים במחוות הזעירות, הסמויות מעין, המקשרות בין אנשים זרים, שונים זה מזה ואפילו מרוחקים ומנוכּרים. הדיאלוג המצומצם המתקיים בין האנשים מסיר, ולו לרגע, את המחיצות המפרידות ביניהם. הרגש החי, המפעם ברובד הסמוי של הקיום האנושי, מחלחל בסיפורים וחושף את שורשיו האמיתיים. ראובן מירן מתרכז בסיפוריו דווקא בשונה, בזר, בנידח ובדחוי. הוא מאיר אותם כיפים ואפילו כנשגבים, עד כדי כך שבעצם קיומם טמונה גם הבטחה מוסרית. רגעי החסד והחמלה - קצרים ומצומצמים ככל שיהיו - מאירים ומרחיבים את לב הקורא.

ראובן מירן (1944) הוא סופר, מתרגם, מבקר ספרים, מוציא לאור, תסריטאי ומנחה סדנאות ליצירה ספרותית. בין השנים 1970-1995 שימש בתפקידים שונים בשירות משרד החוץ. את השכלתו האקדמית רכש במחלקות לפילוסופיה של הסורבון, אוניברסיטת פריס-ננטר ואוניברסיטת חיפה.

מספריו: שלוש סיגריות במאפרה (ידיעות אחרונות 2001), זכרונות מעונה מתה (ידיעות אחרונות 1996), מרק צבים לארוחת בוקר (כתר 1995), דרומית לאנטארקטיקה (כתר 1990), התוכי שתק פעמיים (זמורה ביתן 1987), לילה על העיר (תרמיל 1986) ועוד.

עוד על יצירתו הספרותית של ראובן מירן: בלקיסקון הספרות העברית.

שלדגים מאת ראובן מירן בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספרי סימן קריאה, בסדרת הכבשה השחורה שבעריכת חנן חבר.

מתוך הספר: פרדי

נפגשנו פרדי ואני בתוך ענן כחול באמצע הקיץ. אז עוד לא ידעתי שקוראים לו פרדי, וגם עכשיו אני לא בטוח. הוא נראה כמוני, משוטט מאחרי ללא מטרה ברורה בשדרה הענקית, וכמוני גם הוא פיזר ענני עשן מסיגריה קצוצת פילטר שהייתה דבוקה לשפתיים קפוצות. אני זוכר שהוא לבש חולצת משי אדומה ומכנסי צינור מברזנט שחור, שנגמרו בנעלי פח מגולוון. הוא עמד ועישן מול ים ושמים שחוברו להם יחדיו לכדי ענן כחול אחד גדול בחלון-ראווה של סוכנות נסיעות מפורסמת וכשראיתי שהסיגריה שלי גוועת בטרם עת ביקשתי ממנו אש בנגיעה במרפקו. הוא הסתובב אלי, הפריד את בדל הסיגריה הבוער שלו משפתיו וקירב אותו לקצה המת של הסיגריה שלי. שאפתי את כל האוויר שיכולתי מתוך הטבק וענן כחול מילא את החלל שהפריד בינינו. הודיתי לו בהצדעה מרושלת ושאלתי איפה הוא קנה את הנעליים שלו.

"מה זאת אומרת?" הוא אמר, "אצל פחח."

"ידעתי," אמרתי.

"אתה הראשון ששם לב," אמר פרדי.

"אני תמיד הראשון ששם לב," אמרתי, "אבל בזה זה תמיד נגמר."

"קוראים לי פרדי," הוא אמר.

"ולי אדי," אמרתי.

לחצנו ידיים.

רוח החלה לנשוב בעורפנו והחזירה את העננים מערבה. הענן הכחול התפזר והמשכנו ללכת יחד. כמו כולם, הלכנו על המדרכה הימנית במעלה השדרה, לעבר שער הניצחון, אבל ככל שהתקרבנו אליו, שער הניצחון הלך והתרחק מאתנו. שמתי לב שקצות אצבעות ידיו הצהובות מסתיימות בציפורניים כסוסות, ואני לא מכיר הרבה דברים יותר טבעיים מצפורניים כסוסות ומוכתמות בזפת צהובה כשאתה נמצא לבדך בעיר זרה.

הוא קרא כנראה את מחשבותיי, אחרת אני חושב שלא היה אומר "זה מהצבא."

"מה?" שאלתי.

"אני יודע מה שאתה חושב," הוא אמר.

"מתי הגעת?" שאלתי.

"כבר חצי שנה," הוא אמר, "באונייה. אתה לא שואל למה?"

"למה?"

"כי אני אף פעם לא טס," הוא אמר. הוא דיבר לתוך הרוח והעשן הכחול שנפלט מפיו נחטף על-ידי הרוח ונעלם. "אתה שואל למה?"

"אני חושב שאני יודע," אמרתי.

"זה טוב," הוא אמר, "טוב שאתה חושב שאתה יודע."

המשכנו לטפס במעלה המתון של השדרה הרחבה. העצים היו ירוקים. השער הלבן היה שם עדיין, אבל ככל שהתקרבנו אליו, הוא הלך והתרחק. דיברנו בהליכה. הוא עזב את חיפה והגיע למרסיי באוניית-משא יוגוסלבית ממש לפני שהיא התפרקה. יוגוסלביה. "האמת היא שרציתי להגיע למקום אחר," הוא אמר, "אבל נתקעתי כאן."

"ממה אתה חי?" שאלתי.

"אני מגדל תנינים," הוא אמר.

"איפה?"

"מה זאת אומרת איפה?" הוא אמר, "על שער הניצחון. לאן אתה חושב שאני הולך עכשיו?"

"תנינים תנינים?" שאלתי.

"תנינים תנינים," הוא אמר, "תניני מחמד."

"אתה מוכר אותם?"

"אלא מה? מה אתה רוצה שאני יעשה אתם?"

"בכמה?"ה "אחד באלף," הוא אמר.

"ומי קונה?"

"כל מי שמחפש תנינים," הוא אמר.

"מי מחפש תנינים?"

"מה זאת אומרת מי?" הוא אמר, "לכל אחד קורה לפחות פעם אחת בביצה שהוא מחפש תנין לשעה-שעתיים," הוא אמר, "אבל לא לכל אחד יש בשביל זה אלפייה פנויה."

כבר היינו קרובים מאוד, אבל השער המשיך להתרחק. עוד מעט, חשבתי, כבר לא אאמין שהוא קיים. למרות שרק אתמול הוא עוד היה שם, לבן מתחת לשמש, ולהבה קטנה, אש-תמיד, בערה מתחתיו בתוך קדרת ברזל יצוק והעלתה עשן סמוי מן העין. פרדי צעד לידי וניסה להדליק עוד סיגריה בהליכה, אבל הרוח לא נתנה לו. "אולי נתיישב באיזה מקום ונדבר," הוא אמר.

"למה לא?" אמרתי.

נכנסנו לבית-קפה גדול ורועש שכולם שתו בו בירה או ערבבו מילקשייק. שמתי לב שכמה נשים שישבו לבדן הפנו את מבטיהן אלינו, וגם כמה גברים, אבל אולי רק היה נדמה לי. חצינו את האוויר הספוג עשן לא שלנו והתיישבנו באחת הפינות עם הפנים לרחוב. "אם אין פינה פנויה ומקום מול הכניסה," אמר פרדי, "אני יוצא ומחפש מקום אחר. אתה לא שואל למה?"

"אני יודע," אמרתי.

"למה?"

"כי זה גם מה שאני עושה."

"למה?" שאל פרדי.

"מאותה סיבה שאתה לא טס," אמרתי. התיישבתי מולו עם הגב אל הכניסה והוא הדליק גם את הסיגריה שלי.

"אתה לא טיפש."

"גם לא נורא חכם."

"החכמה זה להרגיש. השכל כבר בא אחר-כך, מעצמו."

הזמנו פעמיים אספרסו והוא הוגש לנו בלוויית שתי כוסות מים קרים ומאפרה נקייה. פרדי הביט באנשים שישבו בחזית, בכלוב הזכוכית שעל שפת הרחוב. מישהי, שרק לפני רגע פשטה מעליה את מעיל הגשם הקייצי הירוק שלה והניחה אותו על הכיסא הריק שלידה, החזירה לו חיוך. היא כבר הספיקה לחיות כמה שנים טובות יותר מאתנו, אבל הזמן עוד לא הצליח לכרסם אותה לגמרי.

"כאן הכל כסף, כסף ורק כסף," הוא אמר. הוא שאף את שאריות העשן שעוד נותרו בסיגריה הגמורה לתוך ריאותיו ומעך אותה בעודה בוערת.

"איפה לא?

" "אתה לא שואל אותי מה היה בצבא?"

"מה היה בצבא?"

"זה סיפור ארוך," הוא אמר.

"יש לי זמן," שיקרתי.

"זה לא יכול להיות," הוא חייך אליי בפעם הראשונה וליקק את דפנות הספלון הלבן.

"למה?"

"כי לאף אחד אין זמן. זמן זה הדבר היחיד בעולם שיש ממנו פחות ופחות," אמר פרדי.

"אני יודע," אמרתי, "רק שלפעמים אני חושב שלי יש איזה מיכרה סודי של זמן שהוא רק שלי ושלא ייגמר אף פעם," אמרתי ופתאום היה לי קצת קר.

"זה טבעי," אמר פרדי, "זה קורה לכל אחד לפעמים."

"כמו לגדל תנינים," אמרתי.

"כמו לגדל תנינים," הוא אמר.

האישה שקודם פשטה את מעיל הגשם הקייצי הירוק לבשה אותו עכשיו וקמה. פרדי חייך אליה ומתוך כף-יד פתוחה שכאילו לא הייתה מחוברת לגופו שפך כמה מטבעות על שולחן הפורמייקה הכחול. שמתי לב שבידו השנייה, זאת עם הסיגריה המתקצרת לו בין האצבעות, הוא סימן לה סימן מעושן שנראה כמו רק רגע.

"אתה חושב שתחזור פעם לארץ?" שאלתי והדלקתי סיגריה חדשה באורך מלא.

"בשביל מה?" הוא שאל, "להיות המובטל הרבע מיליון ואחד? להרוג עוד מישהו?"

הענן הכחול שבינינו התעבה ושום רוח לא נשבה שם כדי לפזר אותו.

"אולי לגדל תנינים," אמרתי, "לגדל תנינים אפשר גם בקפה הבימה, או באופרה, ליד הים." "ניסית שאתה מדבר?" אמר פרדי. הקול שלו התחיל לרעוד ויכול להיות ששמעתי גם קול נקישה מכיוון נעלי הפח מתחת לשולחן.

"ואתה," אמרתי, "אתה הרגת מישהו שאתה מדבר?" ניסיתי לשמור על קור-רוח, אבל האפר נשבר לי לפני שהספקתי לנגוע בתחתית המאפרה.

"אני חושב שהוא לא צעק," אמר פרדי, "או שלא שמעתי טוב, בגלל הרוח והרעש של המסוק. אבל הוא לא מת מיד. היה לו את כל הזמן שלו לקחת איתו לאדמה את כל מה שאפילו אנחנו לא הצלחנו להוציא ממנו עד הרגע האחרון. ואז הוא נהייה קטן כמו ציפור אילמת, שמתרחקת עד שהיא נעלמת בשמים שמתחברים לפעמים עם הים, כמו שהיה בהתחלה, לפני שמישהו הפריד ביניהם."

הוא מעך את הבדל הבוער בקצות אצבעותיו הצהובות, כסוסות הציפורניים.

האישה הלבושה במעיל הגשם הירוק כבר התחילה ללכת לעבר היציאה ופרדי בעקבותיה, חוצה את המלים המתמרחות של בובי סולו שעלה פתאום מן האוב בסי.די. של בית-הקפה: "את יודעת שהכאבת לי כשהשארת אותי ככה לבד, אבל זה לא חשוב, כי אני אחכה לך."

כשהשגתי אותם, הם כבר היו רחוקים. נגעתי במרפקו מאחור והוא סובב אלי את ראשו אבל המשיך ללכת.

"להתראות," אמרתי.

"דרך אגב, לא קוראים לי פרדי," הוא אמר.

"זה בסדר," אמרתי, "גם לי לא קוראים אדי. העיקר שיהיה טוב."

"אומרים שזה מה שיהיה," הוא אמר.

"רק לא יודעים מתי," הוספתי.

הוא חייך אליי בחצי מבט, הניח את זרועו האדומה על מעיל הגשם הקייצי הירוק והמשיך ללכת. נשענתי על גזע עץ והסתכלתי עליהם מאחור עד שלא יכולתי להפריד עוד בינם לבין ההמון.

כשהסתובבתי, שער הניצחון כבר היה מואר לגמרי, למרות שעוד לא היה ממש לילה.

© כל הזכויות שמורות לקיבוץ המאוחד הוצאה לאור

שלדגים - סיפורים קצרים - ראובן מירן