» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באוגוסט 2006       חזור

אבק
מאת: ברק חמדני

ההוצאה: עברית בשיתוף כתר "אבק" הוא רומן הביכורים של ברק חמדני,הספר כתוב מנקודת מבט מפתיעה וחתרנית - של נהג בוס בצה"ל. האותנטיות של השפה ושל החוויות, כמו גם היכולת הסיפורית והעלילתית, עושות אותו לפי דברי ההוצאה ליצירה ייחודית בפרוזה העברית העכשווית. "אני מניע את הרכב ומבין שהוא מעוצבן, כי רק כשהוא מעוצבן הוא קורא לי תורג'מן. כשהוא רגוע הוא קורא לי דודי, וכשהוא ממש במצב רוח טוב הוא אומר לי 'סע בנצור'.אנחנו יוצאים. אני לוקח ימינה לכיוון איילון. המג"ד אומר, 'אתה רואה מה קורה פה? כולם בהמות, אין כבוד לשום דבר במדינה הזאת.' אני לא אומר כלום, רק עושה תנועה של 'כן' עם הראש, כי כשהוא כועס אני לא מתעסק איתו, ואם זה קורה בנהיגה, כמו עכשיו, אני אפילו שם שתי ידיים על ההגה"

בשעות רבות של נסיעה משותפת, נרקם קשר רב עוצמה בין שני אנשים שבאו מעולמות מרוחקים: בועז רוט, מג"ד שיריון אידיאליסט ואיש ספר, שריח האבק מתחת לשרשרות הטנקים מרטיט את נחיריו, ודודי תורג'מן - נהגו הצעיר וחובב הכדורגל, שבקושי גמר שלוש בגרויות וממש לא מבין למה צריך לנשום אבק כשאפשר להפעיל מזגן.

דודי הולך שבי אחר המפקד הכריזמטי, ובועז מוצא בו אוזן קשבת אחרונה בצבא שהופך ציני וטכנוקרטי. עם הזמן מוצא עצמו דודי שותף לחייו של מפקדו - עד שהוא הופך חלק מהם. בועז, המצפה לקידום, רוקם עבורו תוכנית חשאית, ודודי מאמץ אותה, במחיר אישי כבד, עד הסוף המר.

אבק הוא סיפורו של אדם צעיר שלראשונה בחייו מישהו מאמין בו ומעניק לו ייעוד; הוא סיפורו של קצין דון-קישוטי היוצא לקרב אחרון נגד עולם משתנה; ולא פחות מכך, הוא יומן מסע אל קרביו האפורים של צה"ל בשנות האלפיים .

ברק חמדני הוא מהנדס תעשייה וניהול וקצין מילואים במערך השדה. אבק הוא הרומן הראשון שלו. קדם לו ספר השירה "חומות הגוף".

טעימה מדפיו הראשונים של ספר:

לפעמים אני מרים את הראש מהמחברת כדי לראות את השמות בטלוויזיה, כל החללים, מכל המלחמות, כל אחד עם השם שלו, והדרגה שלו, ומתחת לשם - התאריך שבו הוא נהרג, ככה זה מאז אתמול בערב, כשהתחיל יום הזיכרון, וככה זה יימשך עוד שעה ורבע, עד השם האחרון - "ההרוג האחרון לפני יום הזיכרון 2004", היה כתוב בעיתון היום, מעל התמונה שלו, זאת עם המשקפי שמש על הראש והחצי חיוך העקום שבחיים אני לא אשכח.

נקרעתי כשראיתי את זה, כמו סכין נתקעה לי בגוף, אף פעם לא חשבתי שאני אראה את השם שלו בעמוד הראשון של העיתון, בטח לא מתחת לכותרת השחורה של האסונות, לא האמנתי שגם אני אהיה חלק מכל הכאבים האלה, שככה, באמצע החיים, בלי שום התראה מראש, ייחרב לי העולם, כמו שאמרה האישה ההיא, הזקנה, מהתוכנית על השכול שהיתה קודם בטלוויזיה, על הבוקר שבו נהרג הבן שלה, ביום השני של מלחמת לבנון, "באותו בוקר נחרב לי העולם"; ומאז היא לא נגעה בחדר שלו, החדר נשאר בדיוק אותו דבר כמו שהוא היה ביום שהוא יצא ממנו, אותו סידור של המיטה, אותם ספרים על המדפים, אותם פוסטרים על הקירות, אותם בגדים בארונות, רק את התמונה שלו היא הוסיפה, על הקיר, ליד החלון, תמונה גדולה עם הכומתה השחורה על הראש, עם מדי א', והמבט שלו מסתכל הצדה ולמעלה, לא למצלמה, עם קצת חיוך.

"הזמן שלה עצר מלכת," אמר באותו רגע הקריין של התוכנית, "הבית עוד עמוס זיכרונות," ואני ישר נזכרתי איך אתמול, בבית של ההורים של המג"ד, נכנסתי בטעות לחדר שלו, איך עמדתי שם מול הספרים שלו ומול התמונות שלו מהצופים ומהצבא, ואיך פתאום, בבת אחת, חזרו לי כל הסיפורים שהוא סיפר לי על הילדות שלו, עד שכל הגוף נהיה צמרמורת; ואחרי זה, כשצילמו את האישה ההיא ליד הקבר של הבן שלה, ואמרו שהיא הולכת לשם כל יום מאז שהוא נהרג, כל יום, כבר עשרים ושתיים שנה, ומנקה את המצבה, ומשקה את הצמחים, ויושבת ומדברת איתו ומספרת לו, כבר ירדו לי דמעות מהעיניים יחד איתה, והרטיבו את הדפים של המחברת שפתוחה לי על הברכיים יותר משלוש שעות, מאז ההרוגים של מאי 1991, מאז הרגע שהבנתי פתאום שאנחנו חייבים לעשות משהו לזכרו - סרט, או חוברת זיכרון, לא משנה מה - ושאסור לי לשמור את הרעיונות האלה בראש, שאני צריך לכתוב אותם, בדיוק כמו שהוא, כדי לא לשכוח, תמיד היה כותב רעיונות טובים בפנקס הירוק.

ככה התחלתי, עם רעיונות - תוכנית טלוויזיה, או סרט, או חוברת, ואיך לארגן אותם, מה יופיע בהם, ואת מי לשתף - וכתבתי כל מה שעלה לי לראש, בלי לסנן, אבל לתוך הרעיונות האלה, בלי שהתכוונתי, נכנסו פתאום הזיכרונות שלי, והבדיחות שלו, והקטעים המצחיקים, והעצובים, וגם כל הדברים שהוא לימד אותי בשנה וחודשיים שהייתי איתו, ואפילו מילים שלו, כמו "יאללה דודי, אולי היום תפרוץ מלחמה," והשמות של שירי ארץ ישראל שהוא אהב וידע מי כתב את המילים ומי את המנגינה, וכל אלה הסתובבו לי בראש בלי הפסקה, יחד עם השמות שהמשכתי לראות ועם התוכניות על החללים ועל השכול, ועשו לי בלגן גדול, שממנו הבנתי שאני צריך לשפוך את הכול, ומהר, מהראש ומהעיניים ומהאוזניים אל הדפים של המחברת, לא משנה באיזה סדר ובאיזה צורה, וגם אם זה סתם רשימה כמו רשימת הפרצופים שלו או רשימת הדברים שהוא מחזיק קבוע במכונית או הסדר של המדפים בספרייה שלו, כי מתישהו, בעתיד, הם ייעלמו, בדיוק כמו שאמרה בטלוויזיה אלמנה אחת, שבעלה נהרג ברמת הגולן בששת הימים, על הכאבים והזיכרונות, "הכאבים נשארים תמיד," היא אמרה, "אבל הפרטים הקטנים, המילים, החוויות של היומיום, כל אלה נשכחים עם הזמן, רק הכאב נשאר"; ואני, שכואב לי עכשיו כמו שלא כאב לי כל החיים, לא רוצה לשכוח את כל הפרטים, והחוויות, ואת כל מה שהוא נתן לי וסיפר לי, כל הדברים האלה שעכשיו אני יודע, ושפעם, לפני שהכרתי אותו, לא ידעתי בכלל, אני, שבחיים לא למדתי, שאף פעם לא קראתי ספר, אני, שלא היו לי מחברות כשהייתי בתיכון, ושעכשיו, כבר שלוש שעות, כמו משוגע, כותב בתוך מחברת כל מה שעולה לי בראש, בלי הפסקה...

הנה, ההרוגים של ינואר 2002 עכשיו, עוד מעט זה נגמר, והנה אמא שלי, בפעם השלישית ברבע שעה האחרונה, עומדת בפתח של הסלון ומסתכלת עלי עם פרצוף של דאגה, כבר יומיים מאז האסון הזה, היא דואגת לי נורא, היא יודעת שאני בקושי אוכל, ובקושי ישן, ושהלב שלי שבור לחתיכות קטנות כאלה שאולי אי אפשר לחבר, והיא יודעת כמה שאני אהבתי אותו, וכמה שדיברתי עליו כשהייתי יוצא הביתה, ואני זוכר איך היא שמחה אז, כשהבאתי אותו לאכול ארוחת צהריים; ועכשיו היא בטח לא מבינה מה אני כותב פתאום, במחברת, כל השנים היא כעסה עלי שאני לא לומד ולא מכין שיעורים ועכשיו פתאום אני מתעסק עם מחברות, אבל אין לי זמן להסביר לה, כל רגע עולה לי זיכרון לראש ואני חייב לכתוב אותו, אני לא יודע אם עוד דקה או שעה או מחר אני אזכור.

אני מסתכל עליה רק לרגע, ואחרי זה על הטלוויזיה, הנה - כבר אפריל 2002, הזמן רץ, עוד מעט יום העצמאות - "היום הכי שמח בשנה," הוא היה אומר - עוד מעט הטקס ההוא של הר הרצל, ואחריו כל הזיקוקים, והחגיגות, והמסיבות, והשמחה הגדולה שהפכה בשבילי לאבל, כמו שאמרה האישה ההיא, הזקנה, על הקבר של הבן שלה, "ככה החיים שלי מאז - עשרים ושתיים שנה של אבל"; אבל עכשיו המחשבות חוזרות, הזיכרונות, לא לחלום עכשיו, לכתוב, הכול, הנה כותרת - הנסיעה האחרונה, ועוד כותרת - המלחמות, ועוד אחת - התוכנית, אני צריך תוכנית עכשיו, לעתיד, להתקדם הלאה, אחרי שאני אגמור לקרוא את הספר של קהלני.

התוכנית

ה-15 במאי 1967. חגיגות יום העצמאות נגמרות. הצבא נכנס לכוננות בגלל שהמצרים הכניסו דיביזיות לסיני. מקפיצים את הגדוד של קהלני מהבית. החשש גדול. המילואים מגויסים. המדינה משותקת.

המצרים מפנים את כוח האו"ם מעזה ואחרי זה סוגרים את מיצרי טיראן. יש הרגשה של מלחמה באוויר. הממשלה של לוי אשכול מבולבלת, לא מצליחה להחליט מה לעשות. בינתיים הגדוד ממתין ליד קיבוץ גבולות, עושים הכנות, בודקים את הטנקים עוד פעם ועוד פעם, מתארגנים. האווירה מתחממת יותר ויותר.

קהלני הוא מ"פ בחטיבה 7. המח"ט זה גורודיש, ההוא מהבלגן שהיה כמה שנים אחרי זה, במלחמת יום כיפור. יום אחד גורודיש מודיע להם שמחר מתחילה מלחמה. הוא אומר להם תירו בהם במקלעים, תדרסו אותם בשרשראות של הטנקים, תשמידו אותם. זה רגע היסטורי, הוא אומר להם, וצריך לנצל אותו, אבל למחרת לא קורה שום דבר.

הימים עוברים. ממשיכים להתכונן. ב-4 ביוני, יום לפני המלחמה, אומרים להם שמחר מלחמה ושהפעם זה רציני. יש התרגשות. הם מעבירים בקבוק שמפניה מאחד לשני. אחר כך המ"פים עושים תדריך לכל החיילים. המשימה של חטיבה 7 היא לכבוש את חן יונס ואת המוצבים שבאזור רפיח, ואחר כך לכבוש את אזור אל עריש יחד עם חטיבת הצנחנים של רפול. כל היחידות האלה שייכות לאוגדה של טליק, האלוף ישראל טל (זה שהמג"ד אמר לי שקוראים לו "מר שריון").

ב-5 ביוני לפנות בוקר כבר מתעוררים. הצוותים עושים לטנקים טיפול לפני תנועה, קושרים את הציוד האישי, מחממים מנועים ומערכות, וממתינים בדממת אלחוט. ככה עד שבע בבוקר. השמש כבר זורחת ועדיין אין מלחמה. כולם מורידים סרבלים ושוכבים לנוח על הטנק. גם קהלני. בינתיים מדליקים רדיו. אולי ישמעו משהו חדש.

בדיוק בשמונה הרדיו משמיע קול של אזעקה. קהלני מנער אותו כי הוא בטוח שיש בו תקלה אבל הרעש לא מפסיק. כל החיילים מסביב צועקים בהתרגשות סדין אדום, סדין אדום. שני מטוסי פוגה מגיסטר טסים מעליהם, נמוך, לכיוון לרצועת עזה. אין דרך חזרה, הוא כותב. איזה התרגשות.

פלוגת הפטונים שלו מזנקת מבין האקליפטוסים, ארבעה-עשר טנקים (לשאול את המג"ד מה פתאום ארבעה-עשר, היום הפלוגות קטנות יותר), כשקהלני מוביל. כולם מתרגשים. הגדוד מסתדר בשני טורים ונע לכיוון הגבול. בשתים-עשרה דקות לפני תשע בבוקר קהלני עובר את הגבול. בקשר הוא אומר למט"קים שלו אנחנו עושים היסטוריה.

הוא נע בראש הכוח עם פגז בקנה ומקלעים טעונים (איזה מקלעים היו אז? לשאול את המג"ד). הדרך חסומה משני הצדדים בשיחי צבר. איך שהוא נכנס אל הדרך ישר יורים עליו. הוא משיב אש לכיוון הבתים שהוא רואה מסביב. גם הטנקים מאחוריו יורים. המלחמה התחילה.

הדרך נהיית פתאום צרה מרוחב של טנק. הוא מחליט לטפס על השיחים כדי להרחיב את הדרך אבל הוא פורס זחל, מה שאומר שהוא לא יכול להתקדם יותר. אין לו ברירה - הוא חייב להחליף טנק, כי לתקן את הטנק תחת אש אי אפשר ואין זמן (זה בדיוק מה שהמג"ד סיפר לי שצריך לעשות: אם למפקד יש בעיות בטנק הוא מיד מתחלף עם מישהו וממשיך הלאה, כי הוא תמיד חייב להיות בראש הכוח).

קהלני מתחלף עם הטנק שאחריו ומתחיל לנסוע אחורה כדי לחפש פירצה בשיחי הצבר. הוא מוצא ויוצא לציר חדש, שמח שהוא לא תקע את המלחמה. הפלוגה עוברת דרך הכפר עבסאן אל כביר (לשאול את המג"ד אם הוא מכיר), בדרך לכפר בני סוהילה (גם לשאול). הוא יורה לכיוון הבתים והעצים שנראים לו חשודים. אבל הנה, עוד פעם, נפרס לו הזחל. איזה באסה. פעמיים ביום הראשון של המלחמה.

הסמ"פ בא לחלץ אותו. אחרי זה הם חוזרים אל דרך הצברים לכיוון הכפר בני סוהילה. טנקים שלא נוסעים בדיוק אחריו עולים על מוקשים. הדרך חסומה באבנים ובפחים. פגז אחד מהתותח שלו מעיף הכול. פה ושם מסתובבים אזרחים, כאילו מסביב אין מלחמה.

ממשיכים לכיוון חן יונס. הטנקים יורים פגזים וצרורות מקלעים לכל הכיוונים. לאט לאט נכנסים לתוך העיר. קהלני לא מרגיש נוח להסתובב ככה ברחובות בלי חי"ר שיטהר את הבתים ואת כל הסמטאות. הוא יורד נמוך לתוך הצריח, יורה לכיוון המבנים שמהם יורים עליו, וזורק לתעלות את כל הרימונים שיש לו בטנק כדי לחסל את המצרים שיש בהן.

פתאום, מאחת התעלות, מתרומם חייל מצרי וזורק רימון על הטנק. קהלני והסמ"פ נופלים לתוך הצריח. הרימון מתפוצץ להם ממש מעל הראש. הם ניצלים. קהלני צועק לנהג תן גז, נצא מפה. כולם מאחוריו יורים כמו מטורפים - בתותחים, במקלעים, אפילו בעוזי, שאז, ב-67, היה שוס גדול, והיום הוא נשק של בנות ושל ג'ובניקים.

איזה אקשן. מלחמה, מלחמה ממש, כמו שהמג"ד אוהב - "תנו לי מלחמה," הוא אומר לפעמים לי ולניצן בשיחות של המטבחון, "מה שווה מג"ד אם אין לו מלחמה?" - וזאת לא סתם מלחמה, זאת מלחמת ששת הימים המפורסמת, שאז בטח לא ידעו שהיא תיקח שישה ימים, כמו שלא ידעו שרצועת עזה תהיה בידינו עד היום עם כל האינתיפאדות והטרור והסיכולים והבלגן, ושרק עכשיו, שלושים ושבע שנים אחרי, ראש הממשלה יחליט להתנתק ממנה במהלך הזה שהמג"ד מאוד לא אוהב; "בעל הבית השתגע," הוא אומר כל הזמן לי ולניצן, "אתם עוד תראו איך נאכל אותה - מה שקורה היום עם שדרות זה כלום, זה פרומו - עוד יהיו טילים על אשקלון, על אשדוד, דודי - תגיד להורים שלך שינקו את המקלט." ניצן, שתמיד יש לה מה להגיד, אומרת לו שהוא מגזים, ושלדעתה זה מהלך נכון ומתבקש, ושגם על לבנון אמרו אותו דבר והנה כבר ארבע שנים ויש שקט, אבל כשהיא מזכירה את לבנון המג"ד נדלק, ואומר לה, "הצחקתני גבירתי המלומדת, מה שיש היום בגבול הצפון זה שקט מדומה, החיזבאללה מחכה לנו על הגדר, תראי מה הולך בגזרת הר דוב, וכמו שאז ברחנו גם עכשיו נברח, זה מה שיקרה בסוף אם אף אחד לא יתעשת"; אבל אני יודע שאת ניצן הוא לא יצליח לשכנע, "שמאלנית מרעננה" - הוא קורא לה לפעמים, בצחוק. בסך הכול הוא מאוד אוהב אותה, ומאוד סומך עליה, וגם עלי, בגלל זה הוא מדבר חופשי לידינו ואומר כל מה שהוא חושב, כי הוא יודע שאנחנו לא נגלה, "המטבחון", הוא קורא לנו, ואנחנו באמת לא מגלים, בטח לא בנושאים האלה, שאסור שיצאו מהלשכה בגלל שאסור לדבר על פוליטיקה בצבא.

הוא באוניברסיטה עכשיו, המג"ד, מתשע בבוקר, בפגישה עם נילי, היועצת הארגונית של החטיבה. ארבע פעמים הוא דחה את הפגישה הזאת כי אין לו כוח לזיבולים הארגוניים שלה, "מיהי בכלל," הוא אמר לי כשעלינו צפונה ביום חמישי, "ילדה עם שני תארים ואפס הבנה בפיקוד ובאנשים," אבל בפעם הזאת סיטון, המח"ט שלנו, הכריח אותו - הוא אמר לו שהוא לא מוכן לקבל יותר את היחס המזלזל שלו כלפי היועצת הארגונית, ושזה לא יתכן שהוא יעשה מה שהוא רוצה, ושהפגישה הזאת שלהם היא פקודה מפורשת ולא המלצה. המג"ד, שאוטוטו אמור לקבל את הקידום לתפקיד מח"ט 500, ושלא מזמן קיבל החלטה אסטרטגית להקטין את כמות הוויכוחים עם סיטון כי אין שום סיכוי שהם יבינו אחד את השני, מאוד מאוד השתדל הפעם לא להתווכח, הוא רק אמר לו שיום ראשון הזה הוא בעיה בשבילו, כי יש לו דיונים בחטיבת עציון, ושזה מאוד יעזור לו אם הפגישה עם נילי תהיה במועד אחר, אבל סיטון, שלא אוהב את כל היוזמות של המג"ד ואת כל ההתנדבויות שלו להסתובב בשטחים, לא הסכים, ואמר למג"ד שזה לא מעניין אותו, ושהפעילות של בית ספר לשריון קודמת לכול, "וחוץ מזה," הוא אמר לו, "אם לא היית דוחה את הפגישה כל כך הרבה פעמים, לא היינו מגיעים למצב הזה."

אז המג"ד ויתר, וטילפן למח"ט עציון כדי להודיע שהוא לא בא לדיונים, ועכשיו אנחנו כאן: הוא בקפיטריה של בניין גילמן עם היועצת של החטיבה, ואני במגאן, בחניון שליד האוניברסיטה, מחכה לו שיבוא כדי שנרד לבסיס, ובינתיים שקוע בספר "דרך לוחם" של אביגדור קהלני. רק אתמול בבוקר התחלתי לקרוא וכבר אני בעמוד תשעים. איזה תותח אני. בחיים לא חשבתי שאני יכול לקרוא כל כך הרבה ביום אחד, להגיע כל כך מהר מההתחלה של הספר עד מלחמת ששת הימים.

ממשיכים. לאט לאט יוצאים מחן יונס. מרחוק מתקרבת שיירת משאיות של המצרים. קהלני מסמן להם לרדת מהדרך. חלק בורחים, וחלק עושים לו שלום כי הם חושבים בטעות שהוא מצרי בדרך לדפוק את היהודים.

משאית של האו"ם עומדת באמצע הדרך. התותח של הטנק מתנגש בה בטעות. התותח נדפק. עוד פעם הוא צריך להחליף טנק, אבל אין לו זמן - הוא פותח מפה ומגלה שהוא נוסע בדרך הלא נכונה לרפיח. את המפקד שלו הוא לא תופס בקשר. בלגן. בינתיים הוא מזהה עוד משאיות ורוצה לירות עליהן, אבל הטנק לא כשיר. התותח והמקלעים עדיין לא עובדים. רק אקדח יש לו. כנראה שפעם הצבא היה נותן אקדחים למ"פים, לשאול את המג"ד.

בסוף הוא מוצא את הכביש לרפיח, אותה רפיח של היום עם כל הבלגן שיש שם, ונכנס עם כל הפלוגה אל העיר. על הבתים תלויים דגלים לבנים של כניעה, אבל קהלני לא קונה את זה. אחרי רגע כבר יורים עליו מקלעים של המצרים. הוא משיב אש אבל רוצה לצאת משם כמה שיותר מהר - אין לטנקים מה לחפש בשטח בנוי, הוא כותב, בשביל זה צריך חי"ר.

גם המג"ד אמר לי את זה פעם, כשדיברנו על הפעילות של הטנקים בשטחים. לטנקים אין מה לחפש בשטח בנוי. טנקים צריכים מרחבים - מדבר, כמו בסיני, או אזורים כמו ברמת הגולן, כמו עמק הבכא - ולא סמטאות כמו בשכם ובחברון. הוא גם הבטיח שהוא ייתן לי לקרוא את הסיפור של הקרב על העיר סואץ במלחמת יום כיפור, איך חטיבה 500 הסתבכה שם במארב של המצרים. בינתיים קהלני יוצא מרפיח. הפלוגה שלו מאחוריו. על הגבעות מסביב הוא רואה טנקים אחרים של הגדוד שלו. חלק מהם פגועים. הרבה עשן יש מסביב. הוא לא מבין מה קורה. והנה המפקד של הגדוד. הרבה זמן לא היה לו קשר איתו. קהלני נע לכיוון שלו אבל הוא עסוק בשיחה בקשר. לידו, על התא של הטען קשר, יושב הקמב"ץ, עמרם מצנע, זה מהבחירות של מפלגת העבודה. גם מצנע הוא שריונר עם זקן, כמו המג"ד שלי, שהתחיל עם הזקן אחרי האירוע של בן שושן, ומאז החליט שמתאים לו להישאר עם זקן במקום להשקיע כל בוקר בגילוח.

למצנע עוד לא היה זקן אז (המג"ד אמר לי שהוא התחיל עם זה רק כמה שנים אחרי זה), מה שכן יש לו זה משקפי שמש של בחורות על העיניים. קהלני לא מבין מאיפה ההומור הזה באמצע המלחמה, אבל אחרי כמה שניות מתברר לו שהטנק שלהם נפגע, ושהרסיסים פגעו למצנע בפנים ובעיניים וגם דפקו את המערכת קשר של הטנק.

גורודיש, המח"ט, מתקרב פתאום, ומסמן לקהלני בידיים את הכיוון של ההסתערות. קהלני מסדר מיד את הפלוגה ביישור קו ומתחיל להסתער. הוא אפילו לא יודע על מה הוא מסתער. מאות ראשים של מצרים מציצים אליהם מהתעלות. הטנקים מתקדמים לכיוון שלהם ויורים עליהם במקלעים. המצרים בורחים.

פתאום, שני מטר לפניו, מתפוצץ פגז. קהלני מזהה טנק מצרי מצד שמאל. הוא יורד במהירות לתוך הצריח. התותח שלו עדיין לא יכול לירות. הנהג מחפש איזה קפל קרקע להתחבא מאחוריו אבל אין, השטח ישר וחשוף לגמרי. קהלני יודע שהמצרי שהחטיא בפגז הראשון מתקן עכשיו ותיכף יבוא הפגז השני. בקשר הוא צועק טנק משמאלי, תפגעו בו מהר, אבל שום דבר לא קורה. הוא בטוח שזה הסוף שלו. אחרי כמה שניות אחד הטנקים שלנו דופק את המצרי. קהלני ניצל. יא אללה, אפשר לעשות סרט פעולה עם המתח הזה.

השטח מלא תותחי נ"ט ועמדות עם חיילים. הטנקים יורים בהם פגזים תוך כדי תנועה. המצרים מבוהלים ומתחבאים בתוך התעלות. קהלני עוצר ליד אחת מהן ויורה פנימה עם העוזי שלו, כי התותח לא עובד, וזורק גם רימונים, עוד ועוד רימונים.

© כל הזכויות שמורות לעברית הוצאה לאור

אבק - ברק חמדני