» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בספטמבר 2006       חזור

אמא מתגעגעת למילים
מאת: דודו בוסי

ההוצאה: כתר שנים רבות חיכו נזימה ורחמים לילד. אולם כשנולד בנם עובדיה לא בא איש מהם אל המנוחה ואל הנחלה. האם, האב והבן מגוללים את סיפורם בקולותיהם שלהם. הם מתחקים אחרי שאיפותיו הקטנות של רחמים ואחרי רצונו לחיות על-פי תפיסת עולמו הנוקשה מימי נערותו בעירק. השלושה מאיירים את סיפור ילדותו המוגנת של עובדיה ברמת גן, את ניסיונות ההשתלבות שלו בחברה הישראלית בבגרותו ואת מחיר הניתוק המכאיב מהוריו. הם עוקבים אחרי עקירתו של עובדיה לגרמניה, שם הוא מבקש תיקון לחייו ונקמה בחברה שהרחיקה אותו מעליה.

אך מעל הכול מספרים השלושה את סיפורה של נזימה, הרעיה הטוטאלית בנאמנותה והאם האוהבת והמסורה; נזימה הבלתי נשכחת שתעשה כל שביכולתה, תקריב כל קורבן, כדי לשמר את משפחתה.

כמו בספריו הקודמים, דודו בוסי משרטט בלשון מרתקת, רגישה, דרמה קומית משפחתית שאינה מרפה מן הקורא. באמצעות סיפורם של נזימה, רחמים ועובדיה הוא בוחן שאלות של זהות ואקסיומות חברתיות בישראל של העשורים האחרונים.

אמא מתגעגעת למילים הוא ספרו השלישי של דודו בוסי (1963), חתן פרס ראש הממשלה לשנת 2005. קדמו לו רבי המכר עטורי השבחים "הירח ירוק בוואדי", שזיכה אותו בפרס לסיפורת חדשה לשנת 2000, ו"פרא אציל", שהיה מועמד לפרס ספיר לשנת 2004.

ספרו: בסמטאות, על דודו בוסי בלקסיקון הספרות העברית החדשה.

אמא מתגעגעת למילים מאת דודו בוסי בהוצאת כתר 264 עמודים.

הפתיחה:
שמונה חודשים וחצי עברו מיום חתונתה, ונזימה עדיין לא מעוברת. זה לא ייתכן, היא אומרת לעצמה מול המראה, לא ייתכן שאלוהים קילל אותך פעמיים.

"זה אולי המתח," היא מנחמת את רחמים חסר הסבלנות בחדר השינה. עדיין חוששת לגלות לו מה שבישר לה רופא הנשים שלושה ימים קודם לכן. היא לא מעיזה לספר שייתכן שהבעיה אצלו. על מיטתם היא לוחשת על אוזנו, "האהבה שלי אליך גדולה, רחמים, אבל הנשמה פצועה בגלל ההורים שלי, הנשמה יתומה, יבשה וסדוקה כמו אדמה בשנת בצורת... אדמה כזאת לא יכולה להצמיח כלום, רחמים, כלום."

אוי, נזימה המסכנה, היא מבכה את מר גורלה בבוקר, אבא שלך עשה קריעה ביום החתונה, אמא שלך לובשת עלייך שחורים, ואת, שהיית נסיכה בבית מלכים, את, שייעדו לך דוד עשיר וחולני, חיה עכשיו עם גבר אהוב, אבל עקר! עקר!

היא מושכת בשערותיה ומכה בכפות ידיה בחזהּ. ברגעי עצב ומועקה, ברגעים שהזיכרון חד ומוחשי, בשעות שהבדידות מטילה את צלה והאמת מאיימת ומסוכנת מדי, נזימה מוצאת מפלט בשיחות ממושכות עם עצמה. אם ליד הכיור, אם בחדר הרחצה, אם בסלון או במרפסת. אבל בעיקר מול המראה.

למה את לא מספרת לו, נזימה, למה לא? נזימה שואלת, ומשיבה, הוא לא יעמוד בזה. הכבוד שלו, הכבוד... אבל זאת האמת, הבעיה היא לא שלך, אי אפשר לברוח מהאמת. חוץ מזה, יכול להיות שהבעיה שלו קלה, יכול להיות שהפתרון מהיר... אבל איך הוא יַראה את הפרצוף שלו בחוץ? איך הוא יַראה את הפרצוף שלו על ידך? היא מרימה את עיניה אל התקרה ושואלת, מה לעשות? מה לעשות? תן תשובה, ריבונו של עולם.

וכך נזימה מושכת ימים ולילות, שבועות וחודשים, פוחדת לספר לרחמים, חוששת לפגוע בגבריותו. והוא אינו מנסה להקל את ייסוריה. בוקר וערב מדבר אִתה על בן זכר, מתעניין בתהליכי הטיפול שהיא עדיין עוברת לכאורה, שואל אם יש סיכוי שהחודש זה יקרה, ואם לא החודש, אז אולי בחודש הבא. מדי לילה הוא עולה עליה ושוגל אותה פעם אחת, ולפעמים גם פעמיים ושלוש, ותוך כדי מתפלל ומקווה ומייחל. לרגע לא מהרהר באפשרות האחרת.

בצערו הוא שולח אותה מרב אחד לאחר, ומִצדיק חי לצדיק מת, ומזכיר לה להדליק נר על קבר של זה ואחר-כך על קבר של אחר, ונזימה נענית לדרישותיו, הולכת לכאן ונוסעת לשם, משתטחת על קברים, בוכה אצל רבנים, משתדלת אצל מתים, מתכחשת לגופה. ובאחת הפעמים נזימה יוצאת מחדרו של רב מקובל ונכנסת לשירותים שבחצר ועומדת מול המראה ומביטה בעצמה ומהדקת בסיכות את מטפחת הראש ולוחשת אל בבואתה, אוי, נזימה, נזימה האומללה, למה את שומרת את הסוד? מתי תתעוררי? הרי אלוהים נתן לך שחלות בריאות ורחם בריא, אז את מי את משקרת? מתי תנערי את רחמים? מתי תגלי לו את זה ודי?

וחולפים להם עוד כמה חודשים של שתיקה והונאה, עד שיום אחד, שנתיים לאחר יום הנישואים המר, נזימה נשברת: רחמים דרש ממנה ללכת לבדיקה אצל רופא נוסף, הרביעי במספר.

"די, רחמים, די!" היא אומרת, מתיישבת בכורסה ומליטה את פניה בכפות ידיה. "אני לא יכולה יותר לחיות בשקר, לא יכולה!"

ורחמים מתיישב על הספה הקרובה ומניח את ידו על ירכיה ושואל, "מה שקר, איזה שקר?"

נזימה מביטה בו ומקנחת את דמעותיה במטפחת ואומרת, "שנתיים אני חיה בשקר, רחמים, שנתיים אני משקרת את עצמי ומשקרת אותך ומשקרת את כל העולם, רק כדי שלא תיפגע."

רחמים מקמט את מצחו, נשען על מסעד הספה, מרים את ידו, ממולל באצבעותיו את קצות שפמו, מביט בנזימה בתימהון, ושוב שואל על איזה שקר היא מדברת וממה הוא עלול להיפגע. ונזימה אומרת בקול חנוק מדמעות, "אני בסדר, רחמים, אני בסדר. שנתיים אני יודעת שאני בסדר... הרופא הראשון אמר לי שאני בסדר והרופא השני אמר לי שאני בסדר, וגם השלישי אמר את אותו דבר... רחמים, המחזור שלי בסדר, והרחם שלי בסדר... אתה עיוור, או שאתה לא יודע, לא אצלי הבעיה, רחמים, זאת לא אני... די עם זה כבר, די, די, די!"

והיא פורצת בבכי גדול ומר, מסתירה את עיניה מעיני בעלה, שקופא על מקומו, לא מעכל את הדברים. מדי פעם היא מגניבה מבט מבין אצבעותיה, מייחלת לחיבוק מנחם. ואם לא חיבוק אז לפחות מילה טובה. אבל הוא יושב על הספה, מתבונן בה ושותק. זיעה קרה שוטפת את מצחו. בחוסר נוחות הוא נע קצת ימינה, ועוד קצת ימינה, מתרחק ממקום ישיבתה של נזימה. ואחרי שעה ארוכה הוא קם והולך לחדר הרחצה, נועל אחריו את הדלת, פושט את חולצתו, גופייתו הלחה, מכנסיו ותחתוניו. ככל שנוקפות הדקות מתחת למים כך הופך הבלבול שאחזוֹ לחרדה והחרדה לזעם נורא. הוא מתנגב ולובש את חלוק הרחצה ויוצא אל הסלון ורואה שנזימה עדיין ממררת בבכי על הכורסה.

"מה רצית להגיד לי?" הוא צועק עליה, "שאני לא גבר?!"

נזימה מרימה את עיניה ומביטה בו ואומרת בקול בוכים, "אתה גבר, אתה גבר בגברים, אבל כנראה שיש איזושהי בעיה."

סמוק מזעם, רחמים שואל בקול, "איזה מין בעיה את רוצה להגיד שיש לי?!" ונזימה מתחננת אליו שלא יצעק עליה, כי נגמרו לה הכוחות לצעקות והאשמות, לא שלה על עצמה ולא של אחרים עליה. רחמים ממאן להקשיב. הוא מסיר את חלוק הרחצה, עומד מולה ערום, טופח על חזהו וצועק, "אני? אני? אני לא גבר?!"

הוא ניגש אליה ואוחז בזרועותיה בפראות וקורע את חולצתה, לא שועה לתחנוניה, קורע גם את חזייתה ומועך את שדיה הקטנים, הופך את גופה, מטיח אותו בספה, לופת את מותניה בידו האחת, ובידו השנייה מרים את חצאיתה וקורע את תחתוניה.

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

אמא מתגעגעת למילים - דודו בוסי