» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בדצמבר 2006       חזור

אפס טעויות
מאת: אלה יבלונסקי

ההוצאה: מודן אוהבת נכזבת גולשת לאקוואריום המוצב באולם חתונות; ילד בכיסא גלגלים מתכנן מסע-שיט לאטלנטיקה; אישה שצומחות לה כנפיים בכל פעם שהיא שומעת שיר ברדיו - כל המספרים בסיפוריה של אלה יבלונסקי רואים את העולם ראייה אחרת: ראיית הרגישים והנועזים. בקובץ הסיפורים אפס טעויות חושפת אלה יבלונסקי עולם דמיוני, נועז ומגוון, שמחובר היטב לקרקע המציאות. היא שטה בקלילות ובהומור בין הטון העובדתי לבין הצליל הביזארי. סיפוריה נטולי המבוכה או הדפוסים המוכרים קשובים לתדר נעלם, שבדרך כלל איננו משתהים כדי להאזין לו. השגרה נחווית כאירוע מורכב, שהמסתורין בו תוסס ורב על הנגלה.

כשהיא לא כותבת, עובדת אלה יבלונסקי כאחות אחראית בחדר ניתוח של מחלקה לניתוחי-לב-ילדים. ספרה הראשון "חגים לא יהודיים" בהוצאת כותרות.

אפס טעויות מאת אלה יבלונסקי בהוצאת מודן,
איור ועיצוב עטיפה: ענת לוסטינגר, 182 עמודים.

שני סיפורים: נדידת יבשות ובהמשך צביקה נוסע להולנד.

נדידת יבשות
כשקמים להשתין באמצע הלילה הכי חשוב לא להתעורר בדרך לשירותים. אם אתה מתעורר, הלך לך הלילה. בגלל זה הוא שירטט מפה מדויקת של המסלול הקבוע ממיטתו עד לאסלה ובחזרה. זאת היתה מפה מדודה על המילימטר, והיא כללה את כל הפרטים הקטנים.

המפה היתה תלויה ליד החלון, ובכל פעם שהסתכל עליה היה משתכנע מחדש שהשקיע ביצירה הזאת יותר מבכל דבר אחר בחייו. זאת היתה מפה מושלמת. ברורה, ידידותית למטייל. גם מי שלא מתמצא במפות יכול היה להבין בלי קושי מאיזו נקודה הכי טוב לצאת לדרך, או למה כדאי לשבור שמאלה ליד מערכת הסטריאו, ומתי צריך לשנות את זווית ההקפה מאחורי הכורסה, ואיפה לתפוס תאוצה, שם בפינה, קצת לפני העציץ. אחר כך כבר אין הרבה דרך, עוד קצת ואתה בשירותים.

נדרשו לו חודשים של תרגול, אבל לבסוף הוא הצליח לעשות את כל הדרך, ואפילו גם את הדרך חזרה, בעיניים עצומות ובלי אף תנועה מיותרת. לאורך כל הדרך לשם ובחזרה עדיין זרם סביבו הרוך המחבק של מצעי הפלנל, שנשאר בין העור שלו לפיג'מה. הוא חשש תמיד לאבד את החום הזה.

וזה בעצם כל העניין: הוא מרגיש כמה כבד לו בכתפיים, אבל הוא לא מנער את הכבדות הזאת. להפך. הוא שומר עליה. היא ניילון נצמד שאוטם את כל הפתחים בגופו ושומר על החלומות, שלא יישפכו החוצה. הוא משתדל לא לעשות תנועות חדות, בצעדים רכים, כמו נמר בתוכניות טבע בטלוויזיה.

הוא לא מתנגד לחושך, לא מפחד ממנו. נותן לו להוביל אותו. הוא יודע שהוא שולט במצב כי יש לו מפה. צריך רק לתת כבוד לחושך, הוא המארח שלו. לפעמים הוא כבר מת לבוא אליו. הוא גם מוכן שהחושך יבוא אליו, רק שיביא עימו את החמלה הסולחת, את השכחה המחפה על הכול, את השלווה.

הוא לוקח מגבת כהה ותולה אותה על החלון כדי שתסתיר את היום. כך הוא מזמין את החושך. ובאמת, כבר קצת מחשיך. אבל הלילה המבוים לעולם לא יהיה סמיך באמת. בשביל לשמור על הלילה שלו בלי להבריח את קסמו, הוא מתאמן במשך שנים על המפה: הולך בעיניים עצומות, מתעקש לא להתעורר אף פעם בדרך לשירותים.

עד אתמול הוא הסתדר ככה הרבה שנים: הוא, המפה והלילה. אתמול קרה מה שכל כך חשש ממנו. זה היה יום שני והמנקה הגיעה. הבחורה הזאת מנסה להחזיר את דירתו למצב שימושי בכל יום שני. היא בסדר, הבחורה הזאת, אבל היא מזיזה רהיטים.

במסגרת התזוזות היא הזיזה לו אתמול את הכורסה. זאת שעומדת בהצטלבות של הפרוזדור המוביל לשירותים עם השביל שיוצא מחדר השינה. זאת היתה פאשלה שלה. כל המפה השתבשה בגללה. זאת עדיין היתה מפה מושלמת מבחינה תיאורטית, אבל אי אפשר היה עוד להסתמך עליה בעיניים עצומות. היא נהפכה ממפה מושלמת לפצצת זמן שעומדת להתפוצץ בכל רגע. והרגע הזה הגיע.

נמר שצריך אסלה בשביל להשתין הוא כבר לא נמר. הסבירו זאת היטב בתוכניות הטבע בטלוויזיה. זהו תהליך אבולוציוני מורכב, שקשור לנדידת היבשות ולהתפתחות האוקיינוסים. בסופו של דבר ישרוד רק מי שיצליח להגיע לשירותים בעיניים עצומות.

אז מה קורה בסוף? במקום שבני-האדם ירכשו עם הזמן את התכונות השימושיות של החיות - עור מתחלף של נחש, שיניים שצומחות מחדש כמו אצל כריש, עיניים של ינשוף שרואות בחושך - בני-האדם לא מתפתחים בכלל. הם נעשים תלויים בשטויות שהמציאו לעצמם כשהתעוררו בלילה בדרך לשירותים. הם נדבקים למשחקי מחשב, לקפה נטול קפאין, לכדורי שינה, ללחם קל, לפסיכולוג מתבכיין, למנקה שמשבשת להם את המציאות.

ככה הם יגיעו בקלות להכחדה המונית, בדיוק כמו הדינוזאורים התמימים, שחשבו שאם הם שוקלים שמונים טון, אוכלים אוכל בריאות ולא מעשנים, אז שום דבר בעולם לא יכחיד אותם. האמת שעדיין לא ברור מה בדיוק קרה אז, ולמה הם מתו כולם. כשיש הרבה הסברים לאותה תופעה, כנראה אין לה הסבר אחד מדויק. יש אומרים שפגיעה של מטאורים חיסלה אותם, או שזה היה חורף וולקני, ואולי אפילו נישואים בתוך המשפחה.

אבל כשהוא קם בלילה לשירותים ושמר על עיניים עצומות, ידע למה נכחדו הדינוזאורים: הזיזו להם את הריהוט.

היו לו הוכחות חותכות, שאסף במשך שנים תוך כדי צפייה בתוכניות טבע. הוא יפרסם את ההוכחות, כמובן, כשיגיע הזמן. זאת תהיה סנסציה בעולם המדע, אולי אפילו ייתנו לו פרס מכובד. לא מדובר פה בכסף, הוא הרי רק רוצה להציל את אחיו, בני-האדם, כי הוא די נקשר אליהם.

הוא היה בדיוק בסוף התחקיר שלו, נשאר לו רק לחבר את הסיכום, כשזה קרה. הוא נהג לחלום על בעיות הכחדה בלילה, וכל חלום היה משמעותי לעבודת המחקר שלו. ודווקא בלילות האחרונים התכוון לחלום את הסיכום. היו עוד כמה דברים שרצה לפתח ולתאר באופן מפורט. הנושא היה מורכב, והוא לא רצה להישמע מתנשא או מנוכר.

באותו ערב לבש פיג'מה, נכנם למיטה והתחיל לחלום ולנתח את הנתונים. פתאום בא לו להשתין והוא יצא לדרכו. אתם יכולים לנחש את ההמשך הדרמטי. זה קרה בלילה שבסוף יום שני, אחרי שהמנקה הזיזה את הכורסה. ברגע שתפס תאוצה בפנייה, נתקלה האצבע הקטנה של רגלו הימנית ברגל העץ של הכורסה.

הוא התעורר. עטיפת הניילון הנצמד שהפרידה בינו לבין האוויר הפרוע נקרעה והחלום נשפך החוצה, ישר לתוך הלילה. החלום החשוב ביותר שלו, שחיכה לו בלי כל ספק, סיכום של עבודת מחקר שארכה שנות חיים, התגלית הסנסציונית, שאמורה להציל את האנושות מאסון של הכחדה המונית.

הוא עמד, ער לגמרי באמצע החושך, משופד בכאב נורא, פרגית חסרת אונים שנכנעה לגורלה ומוכנה לצלייה. הכאב, שהבריח את החלום הנחשק בחייו, פרץ דרך עור הקרקפת שלו ונמלט. הכאב הזה עבר אותו במשך שניות בודדות, אבל הוא הספיק להעמיד אותו מול הדילמה התמידית של אנשי מדע אמיתיים. זאת הדילמה שצצה מחדש בכל לילה: האם להמשיך ולחקור במסירות את ההכחדה ההמונית הצפויה לגזע האנושי, למרות המכה האנושה שחוטפים בלילה מרגל של כורסה, או שיש לפטר את המנקה, שהיא בעצם בסדר, אבל מזיזה את הרהיטים? בלעדיה או איתה ההכחדה העצמית ודאית.

בנקודה זו חשוב לשים לב לעובדה הכואבת: סנסציה בעולם המדע היא תופעה נפוצה. לעומת זאת, קשה למצוא מנקה טובה בימינו. מבחינה סטטיסטית הסיכוי למצוא אחת כזאת קרוב לסיכוי לפגוש דינוזאור מתהלך ברחוב הרצל ברמת גן.

צביקה נוסע להולנד
המלצרית היתה שווה. זה מצב נדיר, שבו שלושתנו מסכימים על דברים כאלה מייד ופה אחד. היום הסכמנו כולנו שבני שיחק אותה בגדול מהרגע שהיא ניגשה לשולחן שלנו. המלצרית הזאת היתה כל כך מכוסה מלפנים בסינר השחור, שכשהיא התכופפה מעט כדי לחלק את התפריטים, תכף תיארנו לעצמנו איך היא תיראה כשתהיה לגמרי לא מכוסה מאחור.

היא עשתה הכול לאט, בחיוך מסתורי של מגדת עתידות שמוכנה לפרוש בלי היסוס את קלפי הטָרוֹט שלה, אבל בזמן שלה.

בזמן האחרון היו לבני כמה נפילות רציניות, בעיקר עם מלצריות, אבל סלחנו לו על הכול אחרי היום. אף אחד כבר לא זכר איך זה התגלגל דווקא אליו, אבל עכשיו כבר אין מקום לדיונים. בני היה אחראי על מקום הפגישה השבועית שלנו, צביקה היה אחראי על הנושא שעליו נדבר כל הערב, ואני על זה שנתכסח באמצע ונתנשק בסוף, מה שלא יקרה.

כבר הרבה שנים אנחנו כך. אין דבר יותר קדוש לנו מהפגישה השבועית. אין מצב לביטול. יש בעצם רשימה מאוד מצומצמת של סיבות שמקנות לך את הזכות להגיד "לא יכול היום". אני לא זוכר את כל הרשימה בעל-פה, אבל להלן כמה סעיפים שלא התקבלו לרשימה בתור תירוצים: יום הנישואים, השתלת כליה, לידתו של הילד השני, עוד משהו שקשור למוות של החותנת (נדמה לי, שרק אם זה פתאומי או בתלייה). לפגישה של היום היה צריך להתייחס קצת אחרת, כי היא היתה בעצם פגישת עסקים, ובנוסף לכך צביקה מיהר לטיסה שלו להולנד. צביקה הוא הכי איש עסקים מכולנו. הסיבה שהתאספנו בדחיפות דווקא היום, כשהיינו כל כך לחוצים בזמן, זה הסטארט-אפ שלנו. יש לנו סטארט-אפ ויותר מזה אני לא יכול להגיד. לא מפני שאני מאמין בעין הרע, הייתי מגלה לכם בכיף, תאמינו לי. אבל אני באמת לא יכול, כי אני לא יודע כלום על זה. אני יודע להגיד רק "סטארט-אפ". פשוט לא מבין יותר מזה.

כשהם מדברים, ליתר דיוק כשצביקה מדבר, רוב המילים מוכרות לי, אבל בנפרד. הן לא מתחברות לי יחד בשום פנים ואופן. רק לפי מה שצביקה אומר בסוף, אני מבין אם זה טוב, לא כל כך, או רע מאוד. לכל מצב צביקה נותן הגדרה ואני פשוט מחכה עד הסוף בשביל לשמוע אותה. כשזה טוב, צביקה אומר: "זה עומד עמוק בסטנדרט שלנו". כשזה לא כל כך, הוא אומר: "המצב מעורר דאגה", וכשזה רע הוא אומר... טוב, בעצם אני לא בטוח שכדאי לכם לשמוע את מה שהוא אומר. אולי מאוחר יותר.

היום זה היה כנראה משהו מאוד חשוב, כי צביקה הזמין עראק נקי, בלי המיץ אשכוליות הקבוע. הוא שאב את הכוס פנימה. זה הזכיר לי שדווקא היום בבוקר הבטחתי לאשתי לתקן את מכשיר שאיבת העשן במטבח לפני חודש ושלושה ימים בדיוק.

אחר כך צביקה קרע את הפיתה בתנועה מיומנת שעוררה רעב פתאומי אצל כולם, גם אלה מסביב, שהיו בשלב הקינוח אחרי ארוחה מפוארת. בתנועה סיבובית אחת הוא ניגב פס נקי מכל ספק בצלחת החומוס, ואמר: "מיליונרים אנחנו." ואז תקע את יצירת המופת הקולינרית לפיו.

בשלוש הדקות הבאות בני ואני הפסקנו לנשום, כי ספרנו את הלעיסות של צביקה. חשבנו, רק שלא ייחנק לנו לפני שיגלה את כל הפרטים. ואז הוא בלע. ראינו את הגוש, שבלט בלחיים וזז לו בפה כל הזמן, סוף-סוף מתרכך ומתעייף, מחליק מטה בגרון שלו ונעלם. היינו חייבים לנצל את הרגע הנדיר שבו צביקה לא לעס.

"רגע אחד," בני מעך את הסיגריה במאפרה והרגשתי במעיכה הזאת איך הוא מוכן לעשות אותו דבר לכל מי שיפריע לו לשאול עכשיו שאלה.

"רגע, צביקה, מה קורה, אחי?" אולי השאלה הזאת לא נשמעת לכם מספיק ממוקדת. אולי לפי הסטנדרטים שלכם היא לא דורשת התייחסות רצינית, אבל זה לא ככה אצל בני. זה עוד אחד מכללי הברזל הלא-כתובים שלנו: לא להיכנס לפאניקה משום ידיעה. ובני לא נכנס. אף פעם.

חוץ מהסיפור הישן ההוא, כשהוא זרק כיסא על סוכן ביטוח שניסה למכור לו פוליסה במועדון סנוקר, אבל הוא אמר לו קודם שהוא לא מעוניין ורק אחר כך הוא הניף את הכיסא.

ויש עוד סיפור אחד. בזמן שצביקה מספר לבני משהו על אחוזים, חוזים, הולנדים, היחס ביניהם והקשר שלנו לכל זה, אני אספר לכם איך בני נכנס פעם ללחץ. הסיפור הזה קרה לפני עשר שנים, כשהוא נסע לבקר את ההורים שלו. בנוסף לצרה הידועה עם ההורים שלנו, הם גם בוחרים לגור במקומות מוזרים. למשל, ההורים שלי. טוב, עזבו אותם. אני עדיין לא סגור על זה שאני לא מאומץ, ואני עדיין מחכה ליום שבו אבא שלי ייקח אותי על הברכיים שלו ויספר לי איך מצאו אותי בחדר המדרגות עטוף בשמיכה עם פתק הסבר.

הבעיה היא שאני בן ארבעים וחמש ושוקל חמישה קילו יותר ממה שאני צריך לפי הטבלה של קופת חולים. זה כנראה מה שמונע מאבא שלי להתוודות.

לעומת זאת, ההורים של בני גרים בקיבוץ. לצעירים המאומצים שבינינו, אלה שלא הספיקו להכיר את התופעה ההולכת ונכחדת, ארחיב קצת יותר בעניין הקיבוצים. הרעיון של הקיבוצים היה מבוסס על פנטזיה חולנית של קומוניסט שיכור, שהגיע מרוסיה לקורס גמילה בחינם. אני אספר לכם רק פרט אחד על התנועה הקיבוצית, שממנו תלמדו הרבה: בערב היה נהוג לרקוד שם ריקודי עם, ובני, שביקר את הוריו, עשה זאת, כלומר רקד, כמקובל.

במהלך הריקוד הוא הבחין בצעירה יפהפייה, שדווקא לא רקדה אלא ישבה לה בשקט על הספסל ועישנה סיגריה של מלכים גרמנים בלי הפילטר ועם הרבה פוטנציאל. הוא ניגש אליה ושאל כמה שאלות אינטליגנטיות על הרפת הקיבוצית, שלא הפסיקה להפיץ ריח של ניסויים איכותיים.

בסוף השיחה, כמקובל בקרב בנות קיבוץ המכבדות את הפרות שלהן, התגבשה שאלה אחת: איפה? הם החליטו שאצלה. בדרך הביתה הבחורה עישנה עוד סיגריה אחת של המלכים הגרמנים, ובני ניסה להתאים מוזיקת רקע לסרט פורנו כבד שהתרחש בראש שלו. ברגע מסוים הוא אפילו שקל לשאול את הבחורה מה שמה, אבל אז בדיוק הם הגיעו לכניסה של הדירה שלה. הבחורה ביקשה מבני שיעזור לה להדליק את האור בחדר המדרגות, כדי שהיא תוכל לפתוח את הדלת.

פתאום עברה לו בראש מחשבה מוזרה: החברה הקודמת שלו היתה כל הזמן מאבדת את המפתחות של הדירה. מעניין איפה זאת מחזיקה את המפתח שלה. הרי אין עליה תיק או כיס, גם לא חבל על הצוואר. בקיצור, הוא לא הספיק לשאול. בשנייה הבאה התברר שהבחורה לא השתמשה באמצעים בנאליים. היא משכה את החצאית למעלה ובני נכנס ללחץ. ברגל השמאלית שלה, שהיתה עשויה מעץ, היה תקוע מסמר קטן ועליו היה תלוי המפתח. היא הורידה את המפתח מהמסמר והכניסה אותו למנעול, אבל בני כבר היה רחוק מאוד.

כשדהר בין השיחים ודרך באכזריות על החרא של הפרות הוא היה מסוגל לחשוב רק על דבר אחד: האם מישהי שיש לה רגל אחת מעץ מסוגלת לפתח מהירות שתאפשר לה להשיג אותו בריצה? מאז בני לא רוקד ריקודים של אף עם, והוא לא נכנס ללחץ משום דבר. גם בגלל זה, אני חושב, צביקה מתייעץ קודם עם בני ואחר כך עושה את מה שצריך לעשות בקשר לסטארט-אפ שלנו.

בדיוק עכשיו הם סיימו לדבר וכנראה זה היה טוב מאוד, כי בני הזמין משקאות לכו-לם. כשבני מזמין משקאות לכולם זה כולל גם את התאילנדי שמנקה את הדגים במטבח. הצרה היא, שבני גם שותה עם כל אחד בנפרד, כולל התאילנדי, ואז מתחילות הצרות. אבל היום לא אמרנו לו אף מילה, כי מה, כל יום צביקה טס להולנד וחותם עם המסוממים על החוזה שלהם, שיהפוך אותנו למיליונרים? מה זה בשבילנו כמה מראות שבורות במסעדה, קצת מכוניות שדפקנו בדרך? מה זה בשבילנו עכשיו, כשכל פעם שיתקלקל לאשתי השואב עשן במטבח, אני אוכל לקנות לה מטבח חדש?

זה היה יכול להיות סוף הסיפור. אבל זה לא. ההולנדים המסוממים ביטלו את כל העסקה, כי מצאו שמישהו כבר עלה על הפטנט שלנו לפני שנה. זה אפילו פורסם בכל פינה באינטרנט. מה, אנחנו, היה לנו זמן לגלוש באינטרנט עם הסטארט-אפ הזה על הראש?

טוב, בני קצת כעס, אבל ממילא המקום הזה, שבו צביקה בישר לנו את זה דרש קצת שיפוץ. טוב, אולי לא עד כדי כך.

אתם זוכרים שהבטחתי לגלות לכם מה צביקה היה אומר כשהמצב היה רע מאוד? "העיקר הבריאות, את כל השאר נקנה". דרך אגב, ברשימת התירוצים שלנו לאי השתתפות בפגישה השבועית הופיע סעיף חדש: ערב ריקודי עם.

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

אפס טעויות - אלה יבלונסקי