Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בינואר 2006       חזור

טורפת הגברים
מאת: ג'יג'י ליבנג'י גרייזר
Maneater - Gigi Levangie Grazer

ההוצאה:

מודן

היא נראית מצוין, היא מצחיקה וחסרת עכבות. רשימת הגברים שעימם בילתה יכולה להרכיב את המי ומי של בעלי השליטה במשחק ההוליוודי. לקלריסה אלפרט יש הכל כולל דירה שאבא מממן כשיום הולדתה ה - 32 מאיים לבוא עליה בלי חתונה באופק. היא מחליטה שהטרף שלה יהיה אהרון מייסון המפיק הלוהט והאפנתי ביותר ברגע ההוליוודי הנוכחי.

הספר מתאר את מאמציה המלומדים לצוד את הגבר שאותו סימנה. היא נעזרת בחברותיה מלאות החיים, באמה האירובית, באביה הנואף – פושע לשעבר אך אוהב בתו ובמלצר העליז, פרסונה אלוהית במונחים הוליוודיים. הכלה לעתיד אף מטלפנת לחנות הפרחים המשרתת את כוכבי העיר, ומתכננת עם בעליה את החתונה הענקית. כל זה מתרחש לפני המפגש הראשון עם הגבר הנבחר. הייתכן שלאיש יש תוכניות משלו?

טורפת הגברים
שתפו אותי

גיגי לוואנגי גרייזר היא תסריטאית ("אמא חורגת") וסופרת. היא מתגוררת בקליפורניה עם בעלה המפיק (בריאן גרייזר) ושלושת ילדיה.

ג'ונתן קירש, לוס אנג'לס טיימס:
"גרייזר מפגינה קו של הומור עצמי שלא נמצא אצל ז'קלין סוזן, למשל. יש לספר קשר גנטי ל"יומנה של ברידג'ט ג'ונס", והרהוריה של קלריסה נשמעים לעתים כדברי רקע מאפיזודה של "סקס והעיר הגדולה". השפעתה של אריקה ג'ונג ניכרת באותה מידה".

טורפת הגברים מאת: גיגי לוואנגי גרייזר בהוצאת מודן, מאנגלית: חגי גפן, 327 עמודים.

באדיבות מודן
טעימות מתוך הספר

1
המפגש

אלוהים אדירים, החתונה היתה יפהפייה. אז מה אם הכלה בעלת העור הבוהק ושער הבלונד־פלטינה (מתנה מהספר ההומו־לשעבר, שחקן הפורנו־לשעבר, בעלה של האישה ההריונית האמזונית) שכבה עם כל אחד מהשושבינים בזמן זה או אחר במשך חייה הקצרים?

נחזור אחורה. האמת היא שחייה של קלריסה אלפרט לא היו קצרים כל כך כפי שאהבה לספר לכולם. את עצמה היא ראתה כבת עשרים ושמונה, מה שהפתיע את כל אלה שגדלו איתה בעוני היחסי של בתי בוורלי־הילס (באזור הגבעות הנמוכות), במקום שבו רק לאחרונה החל בית אחר בית לקרטע לעבר אזור החצי מיליון דולר. לאמיתו של דבר היא היתה בת שלושים ואחת, אבל עבור חתנה בן העשרים ושבע וחצי (החצי עדיין היה חשוב לנער), נצר פגום ויורש יחיד במשפחה עשירה, היא היתה בת עשרים ושמונה. אפילו אמה היהודייה עם העצמות השבריריות, האנורקסית שמעשנת ארבע קופסאות סיגריות ביום, התבלבלה בגלל השקר המשכנע של בתה, והחלה להאמין שהביאה לעולם את הכוח הלא־טבעי הזה לפני עשרים ושמונה שנים.

קלריסה נעצה את מלתעותיה באהרון זמן קצר אחרי שזרקה את שון פן.

היא לא באמת יצאה עם שון פן. אלא שאהרון מייסון, מכולבו מייסון, הרשת בסדר־גודל בינוני הגדולה ביותר בדרום, העריץ את שון פן. אהרון, בוגר בית־הספר למשחק של האוניברסיטה המתודיסטית, היה מפיק רענן, חדש בהוליווד ובדרכיה. קלריסה גילתה אותו ברגע שירד מהאוטובוס (או במקרה הזה, מהבנטלי 2002 שלו שחנתה בחנייה שבחזית ה"אַייווי"). מאז ומתמיד היתה לה חולשה לבעלי מוגבלויות, ולגלות אחד כזה שנוהג במכונית היוקרתית החביבה עליה, היה די כדי להפוך את קלריסה, האתאיסטית המובהקת, לסוּנית.

קלריסה יצאה עם כל מיני גברים שסבלו מפגמים שונים – החל בדיסלקטים, דרך זמר עיוור, חקיין של הזמר מוֹבּי עם להקת טכנו, וכלֶה בתסריטאי חתן פרס אֶמי, שהיה מרותק לכיסא גלגלים. לרוע המזל גילתה קלריסה שהיא מחבבת מאוד את התסריטאי – היא נהנתה למחות רוק מפניו, והיא הוקירה את ביטויי החיבה הלא־ברורים שלו.

אבל תסריטאי, ונוסף לכול תסריטאי טלוויזיה? קלריסה היתה רק בת עשרים ושמונה (היא עמדה על כך), ועדיין לא מוכנה היתה לוותר על טבעת הזהב (פלטינה, מטיפאני'ס).

הפגם של אהרון היה רגל קלובה. כנמרה העוקבת אחר דישון מפוטם עקבה אחריו קלריסה בעיניה שעה שעשה את דרכו מהבנטלי הכחולה שלו במעלה מדרגות הפטיו דמויות הזיגוּרט של "אייווי" עד לשולחן שהמתין לו, וסביבו צווחו שלושה גברים עם אגו שמנמן גסויות אל תוך טלפונים סלולריים קטנים.

הצליעה סגרה את העיסקה.

הרומן שלהם היה קצר: אילו היה ארוך בשבועיים, הוא היה נקרא "רומן בזק". קלריסה ליוותה את המתוק המנצח שלה מגדות סילוורלייק שטופי הגראפיטי והאקסטזי לחופים הזוהרים מצופי הקוקאין של מאליבו. אהרון לא ידע מה היכה בו, למרות שיכול היה לדעת (כפי שייוודע לנו מאוחר יותר) שקלריסה שכבה את דרכה, ללא שמץ של רחמים, חרטה, התאבלות או ייסורי מצפון בלוס־אנג'לס רבתי. אבל הוא לא יכול היה לדעת שהיא שיקרה לגבי גילה, דתה (בקאנטרי־קלאב של בל־אייר היא היתה אֶפיסקוֹפָּלית, ובהילקרֶסט היא היתה יהודייה), הרגלי ההזדווגות שלה, הגוון של שערה, ניתוחיה הפלסטיים, רמת השכלתה, ניתוח האף של אמה, החינוך שלה, הנפילות שלה, תקופות הגמילה (גמילות) שלה ומספר ההריונות שעברה – שלושה – ללא לידה כלשהי; ושהיא שיקרה לכל אחד, תמיד, מכל מיני סיבות.

לפחות בהתחלה היה אסור שיידע שקלריסה היא סוציופאטית בתקופת הכשרה, דבר שכיח בלוס־אנג'לס כמו קנאה ועצי דקל. הוא לא יכול היה לדעת, כמי שהגיח מהנורמליות היחסית של פרברי ג'ורג'יה, שסוציופאתים בלוס־אנג'לס שכיחים אפילו יותר מאשר בוושינגטון הבירה – ומפורסמים יותר.

וכאן קלריסה היתה מפורסמת מאוד, באמת.

פרולוג, או איך כל הבלגן הזה באמת התחיל

10:42 ערב ראש השנה. להלן מה ששורבט על גבי מפית אוכל של "לה־דומיין":

1 בינואר 2003, רשימת משאלות: גברים שאני, קלריסה אלפרט, בדעה צלולה ובגוף (aux natural!) מהמם, רוצה לתפוס השנה:

1. ברוס ספרינגסטין
(מבוגר מדי, נשוי, ילדים [פיכס] כנראה מאושר. דרגת קושי: 9+)

2. פיטר מורטון
(עשיר, הארד רוק קפה [פלנט הוליווד?] מסעדות וכו', גרוש… עשיר, עשיר, עשיר, מאורס. דרגת קושי: 6)

3. טד פילד
(עשיר, יורש, מאוד עשיר, אוהב בלונדיניות גבוהות, רזות ויפהפיות. בנות שמונה־עשרה שיש להן הוכחות שהן בנות שמונה־עשרה. יכול להיות שיהיה קשה: 10)

4. גריידון קרטר
(גרוש מסוג הדיו־לא־יבשה־עדיין, בערך עשרה ילדים. יש לו עוצמה, צריך להדגיש. מבטא חצי־בריטי – מדליק וגם משונה. דרגת קושי: +8. נ"ב: מעדיף נערות איכותיות עם טעם מעודן… פיכס).

קלריסה רגינה אלפרט עסקה בהכנת רשימת המטלות השנתית שלה. רשימות, כך ידעה, חשובות לחיים מכווני מטרה; כתיבת המטלות העניקה לה מיקוד וכיוון. היא למדה את הלקח הזה מחבר לשעבר לשעבר לשעבר... לשעבר, ברמן/שחקן/פעלולן שהיתה לו פוזה מזלזלת קבועה, שלמד בקורס דיאנטיקה בכנסיית הסיינטולוגיה הענקית בצבע כחול־דרדסים (שאליה הצטרף כדי לפגוש את תום קרוז וג'ון טראוולטה או, לכל הפחות, את ג'נה אלפמן, הידועה יותר בשם "דארמה").

קלריסה ניסתה לדלות פירורי מידע מכל גבר שיצאה איתו; למרות שאף פעם לא היתה תלמידה טובה בבית־הספר או בחיים, בתחום הגברים היא הצטיינה.

היא כתבה את "רשימת הגבר" שלה בכל שנה, בערב ראש השנה, מיום שמלאו לה שמונה־עשרה (עשרים ואחת). את מרבית רגעי העֵרות שלה היא העבירה במחיצת חברותיה, אבל היתה מסורת אחת שקלריסה קיימה רק כשהיתה לבדה: תכנון העתיד דרש את תשומת ליבה המלאה והמיידית.

היא המשיכה לשרבט, משתמשת בעט הנגוס של לארי המלצר. היא כבר הגיעה לקיר רויאל השלישי שלה, והיתה לה עבודה לעשות…

"את תסריטאית?" אמר קול גברי. (כל אחד בלוס־אנג'לס שנראה כותב לא יכול להיות שום דבר מלבד תסריטאי. משוררים וסופרים, באופן דומה מאוד לערפדים, שונאים את השמש. אפילו אם היא מוסתרת בגלימה שחורה של ערפיח.)

"חסר שיער" מדהים עמד לפני קלריסה. "חסר שיער" או "ליאו" או "ילד מגן חובה" היו כינויים שקלריסה וחברותיה העניקו לגברים מתחת לגיל עשרים וחמש.

אולם קלריסה לא הביטה בפניו החלקות, הלהוטות, אלא בנעליו.

הן לא היו פראדה. הן לא היו גוצ'י. הן אפילו לא היו קנת קול.

באופן חשוד מאוד הן נראו כמו האש־פאפיס. בא לי להקיא, חשבה לעצמה קלריסה. דירת סטודיו בשרמן־אוקס, מחלק דואר בתעשיית המוזיקה או מה שאפילו גרוע יותר, סוכן בתקופת הכשרה…

"אתה יכול ללכת," אמרה קלריסה וחזרה לשרבוט המטורף שלה.

"סליחה? את אפילו לא יודעת..."

"לך. רחוק. עכשיו. קח את הכדור שלך, קדימה…" אמרה בלהט של קוברה פצועה.

ילד מסכן, הוא נראה המום. הוא כמעט הקדיר את מצחו, אבל כיוון שלא היה רגיל להבעה הזאת, הסתפק בשרבוב שפתיים.

הוא עשה טעות וניסה לדבר שוב.

"תראה, בסרט הזה כבר הייתי, קולט? לא מעוניינת," חתכה אותו קלריסה.

"כלבה." אבל הוא מילמל את הקללה מתחת לשפמו. הליאו הזה פחד.

קלריסה השמיעה נהמה הראויה לחתולת פרא אמיתית, ושיניה התואמות במדויק זו לזו נחשפו לרגע.

חזרה לרשימה. השנה הרשימה חשובה שבעתיים.

"תחשבי, נסיכה," אמרה לעצמה. קלריסה הביטה בשעונה. היו לה הרבה מאוד חברות, אבל אי אפשר לתת בהן אמון בנוגע לרשימה הסודית שלה. גם אם אהבה והעריצה אותן, למה לה לתת לחברותיה רעיונות? היא אומנם הבטיחה לבנות שתיפגש איתן באחוזת פלייבוי (עמק הסיליקון, מרכז הציצים, ביתם של החופשיים והחרמנים) מאוחר יותר. אפשר היה לעשות שם כיף לא נורמלי בין כל האוכל הגרוע, כוכבי הקומדיות הכושלים והמערה התת־קרקעית המסריחה הנודעת לשמצה שהדיפה ריח של זרע, צחוק נואש וכסף. היה שם גם זרם בלתי פוסק של נשים יפהפיות, כה רבות שהיה צורך להביא אותן באוטובוסים, כולן יפות בצורה תוקפנית כל כך, שהכיעור עצמו הפך שם למצרך מבוקש.

אבל כרגע היתה כאן עבודה שצריך לעשות.

5…

5. חייבים להיות יותר מארבעה. קלריסה הירהרה לעצמה בקול רם. "יצאתי עם כולם מהחוף המזרחי ועד לחוף המערבי?"

לארי המלצר הגיע אליה שוב, כחוש וכפוף כמו גומייה. "si, oui, חיובי – התשובה חייבת להיות כן בכל שפה," אמר לה והניח לפניה קוקטייל שמפניה נוסף. בלי שהצטרכה לבקש ממנו.

כל הגברים, חשבה לעצמה קלריסה, צריכים להיות מלצרים הומואים.

"אתה צריך לדעת, אמא," הסכימה קלריסה.

קלריסה כתבה שֵם.

"לארי המלצר יודע הכול, גברת אני־רוצה־יותר. את נכנסת לכאן מאז שהגעת לגיל שמותר לשתות."

5. ג'ון פ' קנדי ג'וניור (עשיר, משפחה טובה, נשוי [באושר?]. מת. רמת קושי: 8)

"תיקון. לפני שהגעתי לגיל הזה." קלריסה אהבה את לארי המלצר. הוא היה הומו, חכם, רשע וקירח. בונבוניירה.

"תשמעי מותק, אם לא תעלי על אחד ממטוסי הג'מבו האלה מהר, אני אקשור סרט צהוב סביב הצוואר שלך ואכריז שאת מצב חירום לאומי."

"אני לא מעוניינת לתפוס איזה גבר עשיר וטיפש. איפה פה האתגר, אני שואלת אותך?" אמרה קלריסה. ואז הוסיפה בשקט, "יש אצלי חלק קטן שרוצה להתאהב."

חתונות, תינוקות, ילדים, אמהות צעירות ברכב שטח, גברים צעירים בשרוולים מופשלים, אבות זקנים מרותקים לכסאות גלגלים. קלריסה היתה מוקפת. עולמה התבגר סביבה, והיא היתה נחושה בדעתה לא להישאר בתחנה, נושאת תווית של "היא היתה כל כך חמודה, זוכר?"

קלריסה ניערה את ראשה כמו כלב רטוב. היא סברה שאולי הגיעה לקצה גבול יכולת ספיגת האלכוהול שלה.

"אה הה. ואיזה חלק זה בדיוק?" לארי המלצר הביט ברשימה שלה והצהיר, "אזל. אנחנו כבר לא בשנות התשעים."

קלריסה השפילה מבט אל השמות. אולי הוא צודק? מלצרים הומואים תמיד צודקים.

"תראי, מתוקה, את רוצה לגמור כאן בעוד עשר שנים עם שפתיים מלאכותיות ושיער איום, שותה לחיי גבר שיש לו רק חצי לבלב?"

קלריסה הביטה בו. "לא קלריסה. אני לא מתכוונת לגמור כמו נערת פרסומות בפנסיה." שניהם נעצו מבט בקצה הבר: שתי נשות קְליירוֹל1 בלונדיניות בשנות הארבעים לחייהן ששפתותיהן לופתות בחוזקה הזרקות קולגן מרובות ואפיהן צמד תואם של מדרונות סקי משנות השמונים המוקדמות, צחקו להן בעליצות מתורגלת היטב לשמע משהו שגבר מבוגר יותר בעל ידיים מוכתמות מגיל ובטן שגלשה החוצה מחגורת המותניים האלסטית שלו, הצליח לפלוט.

קלריסה הבחינה בכך שלאחת מהן היה קרע בגרבונים. ובנעליים המשופשפות.

קלריסה היתה מודעת היטב לטרגדיה הזאת; זה היה הסיוט הפרטי האישי של קלריסה רגינה אלפרט. לוס־אנג'לס היתה ידועה כארץ החלומות השבורים (בלה, בלה). טיילי לך בנעלי ג'ימי צ'ו שלך לכל אחת מהמסעדות הטובות יותר – "הסְטַנדַרדְס", "ספאגוֹ", "מיסטר צ'וּ", "נוֹבּוּ", "אייווי", "צ'יה", "ג'ורג'יו" – החדשה – "האוז", "לוקס", "צ'דוויק" – תמיד יש שם שולחן שקלריסה נמלטת ממנו כמו ממגֵפה (או ממכירה קמעונאית… או מחנויות 'ג'יי סי פני'… או מהקרן של אסתי לאודר), השולחן הקרוב ביותר לשירותים או למטבח, אותו שולחן שלידו יושבות שתי נשים, שבתשעים אחוז מהמקרים הן בלונדיניות מדי, עם פנים מוארכות עדינות שנראו טוב כאשר…

כאשר.

הן תמיד אכלו את הסלט שלהן ("בגודל של מנה ראשונה, בבקשה") במזלגותיהן הנקיים ועסקו בניהול שיחה למראית עין, ששתיהן היו יותר מדי עייפות בשבילה, ואם לא התבוננת היטב (וקלריסה התבוננה היטב, כי היא לא יכלה אחרת – כמה פעמים את זוכה לראות את העתיד שלך ברור כל כך?) לא היית שמה לב שהן לא יצרו קשר עין, שהן לא צחקו. שהן קמו ללכת לשירותים לפחות שלוש פעמים, ושהן פסעו לאט, בראש מורם, בפנים חתומות, בידיעה שזאת, זאת כבר לא חזרה גנרלית; ושהן תמיד הזמינו שלוש כוסות של שרדונה מיינות הבית, אבל אף פעם לא הזמינו קינוח.

שהן צפו בשולחן שלך וראו שאת רואה אותן. ושעיניהן דרסו אותך כמו משאית.

ואי אפשר להאשים אותן.

קלריסה נרעדה. עליה להתחתן לפני סוף השנה. קו הזמן שלה ברור: היא תהיה בת עשרים ותשע (שלושים ושתיים) בנובמבר; לה ולבעלה בר המזל יהיו שני ילדים בתוך ארבע שנים; כשתגיע לגיל 40 היא תהיה גרושה, ועדיין תהיה לוהטת (הודות לדוקטור דרו פרנקלין מ"בוורלי־הילס טריאנגל") ותחיה את החיים הטובים בזמן שילדיה, עם האומנת, המורה הפרטי והמאמן האישי, ילמדו בפנימיות מחוץ למדינה.

אבל אם תהיה שם אהבה, טוב… קלריסה שאלה את עצמה מהם הסיכויים. היא כבר היתה פעם מאוהבת. האם כבר השתמשה בכל האסימונים שלה?

תוכנית. לקלריסה תמיד היתה תוכנית. (עלילת משנה חשובה: אביה, טדי אלפרט הנורא, מאיים להפסיק לשלם את שכר הדירה שלה. המשמעות היא שני דברים: א. קלריסה תצטרך למצוא עבודה. בלתי אפשרי, כי כפי שאמרה לאביה, "אני המשרה המלאה של עצמי", כך שמה שנותר הוא: ב. קלריסה תצטרך למצוא בעל שיש לו עבודה). קלריסה גם חשה שבגילה היא מסתובבת עם תאריך פקיעת תוקף מעל לראש.

המלצר נטל את העט של קלריסה מידה הקפואה וכתב את המילים הבאות:

6-10: אהרון מייסון.

הוא כתב את הכול באותיות גדולות, כאילו השם גדול יותר מסכום חלקיו.

"מי?" קלריסה הביטה בו, ועיניה החומות־אדמדמות התרחבו בסקרנות, בחמדנות… ובתקווה.

"הצעקה האחרונה שלך. תקראי את עיתוני הקולנוע שלך, גברת."

קלריסה נסעה ב-BMW שלה עם הגג הנפתח (הרכב המועדף על נשים צעירות לוהטות שחושבות איך להשיג דברים) לדוכן העיתונים הפתוח עשרים וארבע שעות ביממה, בהצטלבות פיירפקס ורחוב 3, וקנתה גליונות של 'הוליווד ריפורטר', 'וראייטי' ועוד שני כתבי־עת בתחום המוזיקה, למרות שסלדה מכל מה שקשור לתעשיית המוזיקה. לאחר שאמרה לקופאי הקשיש לשמור את העודף כדי לא לגעת בידו, כבר לא היתה לה סבלנות לחכות עד שתקרא את העיתונים. היא התיישבה באוויר הפתוח במושב הנהג שלה בשעה שחסרי הבית אותתו לה.

"רבע דולר בשביל שיר?" שאל גבר שחור עם רסטות עתיקות.

"זה יעלה לך יותר," אמרה קלריסה. קלריסה סלדה מקריאה, ולו גם בנסיבות הנעימות ביותר. (להגנתה אפשר לומר שהיא נהנתה מ'ווג' ומ'קוסמופוליטן', ולפעמים גם מ'מרי קלייר', כשהוא לא נעשה "אינטלקטואלי" לגמרי). היא היתה חייבת להתרכז.

הוא נדהם; הוא חשב שהוא לא שמע טוב. "את רוצה שאני אשלם לך?"

"תשמע, פרנק סינטרה ג'וניור, בסדר, אני אתן לך דולר אם תלך מפה בלי לשיר."

הוא לקח אותו.

וקלריסה מצאה את הגבר שלה: אהרון מייסון קנה משהו שנקרא "זכויות רקע" של משהו שנקרא "הגרושה העליזה", מחזמר ישן של פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס (איכס, אני שונאת מחזות זמר ישנים, הירהרה קלריסה) בעבור 1.5 מיליון דולר, ושילם ליורשי המחזה המקורי – "אחד וחצי מיל...!" – קראה קלריסה. המספר גרם לה עונג ואחר כך הרגיז אותה שמישהו מבזבז כל כך הרבה כסף על משהו שהוא אפילו לא בצבע.

אהרון הסביר במאמר, שאחד הדברים שאהב כשגדל "כיורש בודד במשפחה השייכת לרשימת ה-500 של 'פורבס'" (מילים של העיתונאי) היו מחזות זמר ישנים. והאהוב עליו מכולם היה "הגרושה העליזה".

"אני מעריצה מחזות זמר ישנים!" אמרה קלריסה. ואחר כך המשיכה בדרכה לעבר חנות להשכרת קלטות עשרים וארבע שעות ביממה בסטריפ, מקום שהרבו להגיע אליו מסוממים ושיכורים, אנשים שסובלים מנדודי שינה בדרגה ממוצעת ומכורים לפורנו. היא מייד שכחה את אחוזת פלייבוי ואת קריאת החצוצרות הרועשת שלה.

קלריסה אלפרט היתה צריכה להכין שיעורי בית.

אמה של קלריסה ישבה בשירותים בחדר האמבטיה הפרטי של קלריסה. קלריסה שנאה את זה, כי הפסולת נעה בגופה של אמה ויצאה מהצד השני רק בשמץ של שינוי המבנה המולקולרי. אם היא אכלה תירס, יצא החוצה קלח, אם אכלה גזר, התקבל סלט, ואם היא אכלה סטייק (רק לעיתים רחוקות היא אכלה סטייק או כל דבר שהיו בו יותר מ-150 קלוריות למנה, אם כבר מזכירים את זה), יצא החוצה גוש בשר קשה.

"אמא!" צרחה קלריסה. קולה היה צרוד באופן טבעי, כקולה של דמי מור לאחר שבוע של צעקות על עוזריה. היו מי שחשבו שזה מושך, אחרים סברו שזה סתם מעצבן. קלריסה הרימה את השלט־רחוק והחזירה לאחור. זו היתה הפעם השביעית שצפתה ב"גרושה העליזה", ועד כמה שהצליחה להבין, הסרט הראה איך ריקודי סטפס יכולים להוביל לצלצול פעמוני חתונה.

"ממ?"

אמא שלה תמיד אמרה "ממ?" במקום "מה?"

"את זוכרת מה אמרתי לך על חרבון באמבטיה המחורבנת שלי?"

"את צריכה לרחוץ את הפה הזה, ממ?"

"מה, מה, מה!"

"פפפט."

שפירושו, "תסתמי את הפה שלך, בתי היקרה, כוסית רעה קטנה, או שאחתוך אותך כמו סכין."

הבעיה היתה שאמא שלה היתה מכורה למשהו עכור שנקרא "תה לשומרי משקל". הוא הכיל כמות עצומה של משלשל טבעי, שדי היה בו כדי לנקות מנוע בואינג 747. קלריסה שתתה אותו פעם בתום ארוחת חג ההודיה; היה בכוונתה לשכב באותו לילה עם עורך־דין שהתמחה בעולם הבידור עם מה־שמו עצום ומרצדס גדולה עוד יותר, ולמרות שאהבה ארוחות עשירות, ובמיוחד את ארוחת הערב של חג ההודיה, היא אהבה גם מין.

היא שתתה את התה, וכמעט עשתה במכנסיים באמצע המשחק המקדים.

המשחק המקדים האוראלי.

התה גרם לה להזיע ולהתכווץ, והיא זחלה לאמבטיה שחוחה כמו קוואזימודו על חבל התלייה. עורך־הדין לא צילצל לעולם, רק פעם אחת למחרת בבוקר, כי מישהו לקח את דיסק המדיטציה החביב עליו, זה עם הנזירים הטיפשיים או משהו, והוא היה חייב לשאול…

טוב, מובן שקלריסה לקחה אותו. היא ידעה שהוא לא מתכוון לצלצל יותר (תמיד יש פעם ראשונה!) והיא רצתה להעניש אותו.

אה… וזה מה שלמדה קלריסה מעורך־הדין של עולם השעשועים: אף פעם על תשתי תה לשומרי משקל לפני מין. אף פעם. וחוץ מזה: מרצדס גדולה כמו ה-600, נוסעת חלק יותר מדגמי הספורט הקטנים.

אמא שלה היתה מכורה לנוזל החום המזוויע הזה בטעם קליפת עץ. היא שתתה אותו שלוש פעמים ביום. פעם אחת שיכנעה אותה קלריסה להפסיק לשתות את התה המגעיל הזה: והמעיים של אמה התכווצו כל כך חזק שקלריסה נאלצה להטיס אותה לבית־החולים כדי שמתמחה אינדיאני חתיך יוכל לתקוע אצבע ארוכה ושחומה בתחת הקטן והמכווץ שלה.

קלריסה הפרה את חוקיה שלה עצמה (אף פעם אל תצאי עם מישהו שלא יכול להביא אותך לאזור האח"מים בבכורה או לשולחן מספר 7 אצל "מיסטר צ'ו") ויצאה שלוש פעמים עם המתמחה הזה, עד שהתברר לה, בסקס היציאה השלישית המסורתי שלה, שהזין שלו בקוטר של עיפרון מספר שתיים. היא קיוותה שהוא יהיה לפחות טוב במיטה, אבל ללא הועיל. ההלם היה כה גדול, שקלריסה פרשה מהמירוץ ונשארה בבית כל ערב למשך יותר מחודש כשרק עוגיות שוקולד, רד בול, וודקה והוויברטור בעל אוזני הארנב מארחים לה לחברה.

סוף סוף יצאה אמה מהאמבטיה, כדי לעמוד פנים אל פנים מול הפרצוף החמוץ של קלריסה, שלא נראה כמו פעם, בגלל הבוטוקס.

"ממ?"

"מה?"

"אל'תחילי."

תתחילי! צרחה קלריסה בתוך ראשה. אמה היתה יהודייה בוליביאנית, נכדתו של גנרל בוליביאני. בעבר היא היתה יפה מאוד, ועדיין היתה קטנטנה. כשקלריסה היתה לצידה היא דמתה למרים משקולות צ'צ'ני שבולע סטרואידים לארוחת בוקר.

"אמא, קראת את המאמר?" העבירה קלריסה הילוך בצורה חלקה.

"תעזבי את הבחור בשקט." לא מספיק חלקה.

"את כל כך לא תומכת," ניסתה קלריסה ליילל. אבל זה לא בא לה באופן טבעי: יללתה נשמעה יותר כמו מנוע פולקסוואגן שמתאמץ לחצות את מעבר סֶפּוּלוודה.

"הוא לא יתחתן איתך."

"רוצה להתערב?"

"ממ?"

"להתערב. להתערב. רוצה להתערב?"

"בלי הימורים."

"אמא, זה לא הימורים. תראי, הוא הולך לאכול ב'אייווי' ביום שלישי הבא." קלריסה ידעה את זה, כי בהעמידה פני מזכירה מבולבלת שלא רוצה לספוג את זעמו של הבוס שלה, היא צילצלה לכל מסעדה של העשירון העליון בצד המערבי של העיר כדי לשאול אם יש להם הזמנה על שם אהרון מייסון.

"אני לא באה איתך."

"את כן באה. אני לא יכולה להזמין את החברות שלי. הן כוסיות מדי או רעות מדי – לא יישאר ממנו כלום. הוא יהפוך לאבק־גבר."

אמה נופפה בידה כפי שעשתה פעמים רבות כשהיתה נרעשת.

"אל תגידי את זה, אמא."

אמה שוב נופפה בידה.

"אני לא הולכת לנצל אותו או להרוס אותו או מה שזה לא יהיה שאת חושבת שאני עושה לגברים." קלריסה הזדקפה על ספת הקטיפה האדומה שלה שנגנבה ממועדון לילה כושל של חבר לשעבר (שממנו היא למדה לשמור תמיד וודקה קרה בהישג יד). "אני רק רוצה לפגוש אותו."

אמה צימצמה את עיניה והחוותה שוב.

"יופי. אני רוצה שתלבשי את חליפת ארמאני השחורה, זאת שעשויה ממשי עם כפתורי כסף."

ידה של אמה עלתה וירדה ברפרוף.

"היא לא גורמת לך להיראות שמנה. לא היית יכולה להיראות שמנה גם אם היית שמנה, אלוהים אדירים!"

קלריסה התרוממה מהספה ושעטה לעבר הבר (הידוע גם בשם "המזווה") בדופלקס השכור שלה שבסמטת רוברטסון; דירתה נמצאה במקום שבו, בדומה לה, גרו עוד עשרות בחורות מסוגה עד ליום שבו בחורים כמו אהרון (רק פחות עשירים) יתחתנו איתן. קלריסה הפסיקה לספור את הבנות שבשכונת חמשת הרחובות שלה (רוברטסון עד לה־סיינגה; בוורלי עד רחוב 3), שתיאורן זהה לשלה מאז הגיעה לגיל שלושים: 25–34 (בדיוק קהל היעד הנכסף האידיאלי של השעה תשע בערב של רשת פוקס), בלונדיניות חלקות שיער או ברונטיות (אם לא בעלות שיער חלק טבעי, אז מוחלק בפן פעמיים בשבוע), גבוהות אבל לא כמו דוגמניות־על, לוגמות קפוצ'ינו בבוקר, וודקה בערב ואוכלות... לא הרבה. הן חיו על חשבון אבא או אמא, למרות שהקִצבה שלהן לא כיסתה נעלי מעצבים ושכר דירה ומינויים לארבעים ושמונה כתבי־עת שעוסקים ביופי, ולבסוף, הן היו מחוסרות עבודה או לפחות כמעט מחוסרות עבודה.

והן בכלל לא דאגו בגלל זה.

התצהיר החתום של אישיותן היה שהן לא דאגו אף פעם. בגלל שום עניין: עוני, מלחמות, ארוחת ערב, ילדים, סבים וסבתות, הקרח שנמס בקוטב.

קלריסה הכינה שני משקאות טוניק עם וודקה בלוודיר (אך תחילה גדשה את שלה בליקר דובדבנים – היא אהבה אך ורק משקאות אדומים), פסעה לעבר אמה והניחה את הראש הזהוב הגדול שלה (חברה העירה פעם שהוא ממש מתאים להטבעה על מטבע) על כתפיה הקטנות של אמה.

"בבקשה, אמא," מילת הקסם.

אמה ליטפה את ראשה. קלריסה ידעה שעכשיו הכול בסדר – אמה לעולם לא תאכזב אותה.

באותו יום גורלי, החשוב ביותר בחייה של קלריסה הצעירה (פחות או יותר), אמא שלה הקטנה, הכחושה, שחורת הריאות, פשוט הבריזה לה. קלריסה אמרה לאמא שלה "ללכת להזדיין מכל הכיוונים" וטרקה לה את השפופרת, אבל לא לפני שקבעו תוכניות לארוחת ערב מוקדמת ב"מיסטר צ'ו". קלריסה אכלה אותה – היא הרי לא יכלה לסעוד ב"אייווי" בגפה; אף אחד לא סועד ב"אייווי" בגפו. כל הרעיון הוא ללכת עם מישהו ואז להתעלם ממנו לחלוטין; היא תבלוט שם כמו קוץ בתחת, כמו שחקנית־דוגמנית־מה־שלא־יהיה מזויפת. קלריסה טסה לאורך יומנה כאילו היא מתחרה במירוץ מכוניות אינדי, וגמרה בדעתה למצוא שם אחד שיהווה שילוב של שלוש תכונות חשובות: 1. אטרקטיביות יחסית (למשל, גירסה עכברית או אולי שמנה יותר שלה); 2. פופולריות יחסית (למשל, מישהי ידועה, מכובדת, לא־פופולרית בקרב גברים); 3. נואשות יחסית (לדוגמה, מישהי שבהתרעה של שעה תוכל להגיע ל"אייווי").

טוב, עמוק בתוך האות רי"ש גילתה קלריסה את הפרס הגדול – חברה לארוחה. רוברטה ראסקי בעלת התלתלים האדומים הנוצצים ועיני האיילה, בגובה מטר שמונים (אבל עם עודף משקל). היא תתאים. רוברטה היתה שותפה בחברת יחסי ציבור גדולה, בשנות השלושים המוקדמות לחייה, זקוקה נואשות לחברה גברית אבל משעממת כעציץ הסובל מתת־תזונה. בדרך כלל לא סבלה קלריסה את רוברטה – כל מה שהבחורה דיברה עליו היה במאי טלוויזיה אחד עם חצי מוח, רבע זין והשתלת שיער, שזרק אותה חמש שנים קודם לכן. הגבר התחתן עם גירסה מכוערת יותר של רוברטה, והיו לו, שלא נדע, שני ילדים מכוערים לא פחות. אבל רוברטה תמיד התאימה להזמנה למסיבה; היא ייצגה כישרון קומי צעיר, והכישרון הזה הלך וגדל, ורוברטה אף פעם לא שכחה את קלריסה כשהזדמנו לה הצגת בכורה, נשף או רווק מכור לוויקודין.

התברר שהזמנת רוברטה האפרורית היתה רעיון גאוני. היא הגיעה לשם בזמן, תפסה שולחן מושלם בחוץ (לצד חבורה של בלונדיניות רדומות, מבוגרות יותר, עם שעוני יהלומים שהבהיקו כמו חשבונות הבנק של בני־זוגן), במקום שבו יכלו לראות ולהיראות, וחיכתה בסבלנות לקלריסה, שהופיעה באיחור של עשרים ושתיים דקות.

רוברטה, במדי ג'יל סנדר החומים שלה בסגנון הרייך השלישי – ממש שיק, כבר חיסלה את כל סלסילת הלחם ומצצה את הלימון מהתה הקר שלה עוד לפני שקלריסה נעה פנימה בקלילות לבושה במכנסי עור בצבע גוף ובסוודר עשוי משי וקשמיר של גוצ'י, ופניה ורודות ובוהקות בשל מסכת החומץ שלה.

"מצטערת, מצטערת, מצטערת!" צווחה קלריסה ובדקה בו־בזמן את סידורי הישיבה במסעדה וקיללה חרישית את הדרמטולוג שלה שאמר לה שפני החזרזיר שלה יהיו לגמרי נורמליות בתוך חצי שעה; היא היתה מבטלת את הצ'ק שלה אילו טרחה בכלל לשלם לו – היא עשתה לעצמה סימן בראש להפסיק למצוץ לו בפגישות הדו־חודשיות שלהם.

"הכול בסדר – אני מכבה שריפות." רוברטה הניחה בצד את הנוקיה הכסוף שלה. "את נראית מדהים."

"את חושבת?" שאלה קלריסה בעיניים מתרחבות. היא שאלה את עצמה למה היא לא מתקשרת לרוברטה לעיתים קרובות יותר.

ואז, תוך שהיא מרעננת את זכרונה של קלריסה, שרה רוברטה את הפזמון שהיה מוכר לקלריסה כמעט כמו מזמור חג המולד של בינג קרוסבי: "הוא השיג עוד צו מניעה."

קלריסה נזכרה למה היא לא מתקשרת. היא קפאה במקומה כדי להאזין לעלילת שלושים הדקות על המפיק־הנשוי־עם־ילדים־הלשעבר־של־רוברטה. היא היתה מעדיפה לצפות במקום זה בעונה השישית של "רצח במשיכת קולמוס".

קלריסה עסקה בשתיית כוס התה הקר השלישית שלה, אבודה בערפל חיי האהבה הלא־קיימים של רוברטה, שעה שהבנטלי הכחולה כהה הופיעה וחילקה לתמיד את חייה (הקצרים יחסית) ל"לפני" ו"אחרי".

ב"חוקי היציאה" המחתרתיים של קלריסה שלא ראו אור אבל היו ידועים לכול, נכללה רשימת המכוניות שהיא העדיפה (להיראות בהן). היא לא ידעה מה ההבדל בין רולס־רויס לבנטלי, וגם לא היה אכפת לה; שתי המכוניות האלו כיכבו בראש רשימתה, קשורות בחוט משולש שלא במהרה יינתק למרצדס 12-V עם גג קשיח או נפתח. כל סוכן ביטוח יכול לרכוש פורשה. ה-BMW מכריזה קבל עם ועדה שמישהו סובל מעצירות, ובהחלט ייתכן שהוא גם מרביץ לאשתו. ריינג'־רובר מבשרת על כך שהגבר עושה מאמץ יתר להיראות ספורטיבי; קלריסה סלדה מ"ספורטיבי". אבל הבעיה של הרולס־רויס או הבנטלי היא הגבר הנוהג בהן: א. זקן. זקן כמו יו הפנר. זקן כמו פרננדו לאמאס (אם הוא עדיין בחיים), או ב. כוכב ראפ. קלריסה לא נמשכה לכוכבי ראפ. מבחינתה מוזיקת ראפ ואופֶּרה השתייכו לאותה הקטגוריה. היא לא הבינה אף מילה ולא אהבה את התלבושות. וחוץ מזה, אפילו שהיטיבה לשקר, במיוחד לגבי עברה, היא התקשתה לטעון שהיא אפרו־אמריקנית, למרות שפעם אחת ויחידה בקולג' היא סיפרה לשחקן פוטבול של נבחרת המכללות האמריקנית, בוגר מגמת ביוכימיה בעל עור בוהק ושחור כמו אבן שוהם, שלא ניתן היה לעמוד בפניו, שסבתה (גירסה קטנה יותר ומרושעת יותר, דוברת יידיש, של אמא שלה) היא קריאולית.

אנחה בקעה מפיה של קלריסה.

"את צודקת, אני לא מבינה למה הוא עזב אותי." רוברטה קינחה את אפה במפית שלה. סנטרה רטט כדג זהב שנקלע ליבשה. בנסיבות אחרות היתה קלריסה סוטרת לה.

"אהרון מייסון."

"מי?" ייללה רוברטה.

"ששש," אמרה קלריסה, ונשמעה בדיוק כמו אמה, שאלוהים יברך את נשמתה. לא שהיא מתה. עדיין.

אהרון מייסון יצא מהבנטלי שלו ופסע במעלה המדרגות, וכל זוג עיניים במסעדה ננעל ונטען. הבחור הזה היה העיסקה האמיתית – גבוה, כהה, נאה, זה נכון – אבל גם עשיר.

הוא לא ישרוד זמן רב בעיר הזאת, השורצת טורפות גברים. קלריסה צריכה לפעול מהר.

ואז היא הבחינה בצליעה. קלריסה נעצה מבט אחד בצליעה וידעה יותר משידעה אי־פעם משהו בחייה, שאהרון הוא הגבר בשבילה. היא מחקה ממוחה את כל זקורי האיבר האחרים שברשימה שלה. לכידתו של אהרון תדרוש את מלוא הריכוז שלה. היא תתחיל להסניף ויטמין סי ואכיניציאה. היא תעשה זריקת בי-12 מחר, והיא חככה בדעתה לגבי זריקת חיסון מוקדמת נגד שפעת. היא תזדקק לכל העוצמה הגופנית ולכל החיוניות הנפשית שלה.

"מציצנים," אמרה קלריסה. היא נורתה ממקומה והלכה לה, רגל אחת בדיוק לפני האחרת, עקב אחרי בוהן, מעניקה עיכוס למותניה ותנופה לתוכניתה.

היא פילסה את דרכה בהמון הממלמל, המתנודד והמצלצל וקלטה (איזה מזל!) שהיא הזדיינה עם אחד מחבריו לארוחה של אהרון מחוץ לביתה של חברתה במאליבו בחוף קרבון לפני שני קיצים. הוא נהג בריינג'־רובר בעלת מושב אחורי מרווח וריפוד פנימי מעור גמיש להפתיע; היא יצאה עם כוויות קלות בגלל המרבד. היא תייקה את מפגש הסתר הזה תחת דכ"מ (דפיקת כניסה מאחורי הקלעים); באותה תקופה הוא החתים זמרת מלהקה לא מוכרת לתפקיד ראשי.

"הכול עניין של קשרים," בירכה את עצמה קלריסה בעת שחלפה על פני שולחנו של אהרון. בראשה הלא־עמוס ריקדו שמלות חתונה של ורה ואנג ונעלי מנולו בצבע שנהב.

אופס.

היא עצרה באמצע הזינוק.

"הכלל הראשון, נסיכה," נזפה בעצמה, "להשגת תשומת ליבו של גבר: התעלמי ממנו."

קלריסה עקפה במהירות את שולחנו של אהרון והביטה הרחק, כאילו הנסיך ויליאם עצמו מתפשט לפניה בתוך המטבח.

"קלריסה!" היא גרמה לאיש בעל המראה המטושטש ליד שולחנו של אהרון להמתין בעת שניסתה לזכור את שמו. היא זכרה חלקי גוף הרבה יותר טוב משמות.

"קלריסה!"

זין בצורת קונוס, כתפיים שעירות – שעירות בנוסח דן הגרטי, שעירות בנוסח גריזלי אדמס… ג'ימי, ג'ו, איאן, קייל, מוחה התרוצץ כמו אוגר בתוך כרטסת השמות שבמוחה.

"מקסי!" היא הסתובבה ובירכה את האיש כאילו התראו בפעם האחרונה על רציף רכבת לפני מלחמת העולם הראשונה. התלהבות חושפת שיניים היתה הדרך המקובלת היחידה לברך בהוליווד. במיוחד כשמדובר באויבים. ככל שהאיש שנוא יותר, כך הברכה נלהבת יותר.

קלריסה החליפה נשיקת אוויר משולשת על הלחי (חדש בקליפורניה, אבל נפוץ בכל מקום בחברה הפריזאית על פי "ווג" הצרפתי) ואלפי "הלו" עם מקסי, בזמן שהתחת שלה, הנדיב אבל המחוטב, בעל צורת המלון, מרחף בגובה עיניו של אהרון מייסון ("גברת אהרון מייסון, מיסיס אלפרט מייסון, הגברת קלריסה אנטוניה אלפרט מייסון, בלי מקף…" המילים רקדו ג'יגס במעגל במוחה). התחת שלה התעגל עם כל נשימה, כאילו הוא מנהל שיחה משלו עם יורש רשת החנויות. קלריסה, מומחית במשחק ה"התעלמי־ממנו־עד־שהוא־יזרוק־חפץ־חד", קדחה חורים במוחו של מקסי הסוכן בהתעניינות מיומנת, וכל אותה העת חשה בכל רטט של עפעפיה לעבר אהרון, בכל טפיפת בוהן כנגד נעלו. בעת שמקסי קישקש על לקוחותיו המפורסמים כביכול, על כרטיסי הלייקרס העונתיים שלו בשורה השלישית במרכז (קלריסה לקלריסה: לא מתרשמת – כולם יודעים שהכרטיסים היחידים ששווים משהו הם ממש על הפרקט, אוקיי), על מירוץ הסירות המפחיד שלו בסנט־בארתס ועל משחקי הכדורסל השבועיים שלו עם קלוני ודיימון, שקלה קלריסה את היתרונות והחסרונות של שנהב לעומת צהוב בהיר, משי בנוסח המלכה אן לעומת סאטן דקיק, יהלום בחיתוך אזמרגד או מבריק או יהלום יחיד משובץ בטבעת...

"כבר פגשת את אהרון?"

סוף סוף, חתיכת שמוק דפוק ושעיר שכמותך, חייכה קלריסה לעצמה. המילים שהמתינה להן...

"שלום," קלריסה הנמיכה את קולה והגביהה את גבותיה, אבל לא כך שמצחה יתקמט. היא חייכה, מסחררת את אהרון עם ה…

"יש לך משהו בשיניים." המבטא של ג'ורג'יה שבקע מפי אהרון היה שטוח כמו שדי אמה (לפני הניתוח).

אוי, אלוהים, חשבה לעצמה קלריסה והחליקה בלשונה על נפלאות מלאכת רפואת השיניים הקוסמטית שעבורה עדיין לא שילמה, הוא לא מנומס! זה כל כך אני!

"אולי אני שומרת את זה לקינוח," אמרה קלריסה.

אהרון חייך.

היו לו גומות חן, האחת קצת יותר גבוהה מהשנייה. היתה לו שן קדמית שבורה בקצה (תאונת ילדות? מכות בקולג'? תקלה עם פקק של בקבוק בירה?), והיה קמט בין גבותיו הכהות המלאות שגרם לו להיראות בעל עומק בעולם של שחייני מים רדודים. בגדיו היו כשל תלמיד בית־ספר פרטי שהתבלבל, וקלריסה חשה שיש בזה גם חוסר אחריות מסוים מצד איש צעיר בעל אמצעים כמוהו. הוא הרכיב משקפי שמש של חברה לא ידועה ולבש חולצה שהיתה גדולה מדי ועניבה שהיתה טיפ־טיפה קטנה מדי ומעיל ספורט שהיה מקומט גם אם היו מגהצים אותו יפה. הוא נראה כמו ילד קתולי שובב מאוד. v והיו גם הנעליים שלו, שלא היו נעליים בכלל, אלא מגפיים. מגפיים של קאובוי!

לא רק לא בסדר – זה כבר היה על סף הבלתי נסלח.

אהרון מייסון היה גוש חומר (אם כי גוש חומר משגע), אבל בידיה של קלריסה… קלריסה העבירה את מבטה על פני אהרון במהירות ובלהט של לקוחה בלתי מתפשרת במכירה השנתית ב'ברני'ס'. והרבה לפני שאספה מידע על התווית והבד ומקור מכנסיו של מייסון (וניחשה לגבי התחתונים שלו – היא היתה מוכנה להמר על כל מלתחת הסתיו שלה שהוא גבר שלובש תחתוני בוקסר), בירכה קלריסה את לארי המלצר. רק תיקון קל כאן, שכבת צבע טרייה שם, קצת דילול (שעווה?) ותספורת של כריס מק'מילן – והנה מר אלפרט החדש.

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

טורפת הגברים - ג'יג'י ליבנג'י גרייזר
Maneater - Gigi Levangie Grazer


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *