» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בינואר 2006       חזור

הספר של מונל
מאת: מרסל שווב
Le livre de Monelle - Marcel Schwob

ההוצאה: נהר ספרים "הספר של מונל" הוא אגדה רבת קסם ושובַת לב על פילגשו הצעירה של גבר מהופנט, שחייה נקטעו באִבַּם, ועל חברותיה, המכונות אחיותיה. הסיפור הריאליסטי-פנטסטי קולח בסיגנון לירי כמו נהר של סמלים ומשמעויות ומְחייֶה את דמותה של וִיז, מי שהייתה אהובתו של המחבר ומתה בגיל 25. בכך מגשים מרסל שְווֹבּ את השקפתו לפיה הספרות היפה והבדיונית היא מאהבת שמאפשרת לסופר - ולקורא - לחיות ולהמשיך להתקיים בעולם של מציאות חומרית. מונל היא הזונה-קדושה הקטנה והנערצת, סמל לאהבה נחלמת ומציאותית גם יחד, מוגשמת אך לא-אפשרית.

פול וַלֶרִי וקוֹלֶט העריצו אותו; אנדרה ז'יד, אנדרה בְּרטוֹן, בנזַ'מֶן פֶּרֶה, אַנטוֹנֶן אַרְטוֹ, מִישֶל לֶרִיס, ויליאם פוקנר וסופרים ומשוררים נחשבים רבים אחרים בספרות המערבית הושפעו ממנו.

בּוֹרחֶס העיד על עצמו שהושפע ממנו וחש אליו קירבה גדולה. "מרסל שְווֹבּ לא נשכח מעולם," כתב אחד מחוקרי יצירתו בשנת 2002, "הוא פשוט לא מצא עדיין את המקום הראוי לו". עתה, מאה שנה לאחר מותו, פורץ הסופר המופלא הזה לתודעתם של אוהבי הספרות בצרפת ובאירופה המערבית.

מרסל שְווֹבְּ (1867 - 1905) הוא סופר צרפתי-יהודי פורץ דרך שהטביע חותם אישי עמוק על הספרות הצרפתית והמערב-אירופית במאה העשרים. "הספר של מוֹנֶל" ראה אור כשמלאו לשְווֹבּ עשרים ושבע שנים והיקנה לו את מקומו כחוליה מקשרת בין הסימבוליסטים שכבר פרחו לסוריאליסטים שעמדו ללבלב. אבל שְווֹבּ לא השתייך באמת אף לא לאחת מן הקבוצות הספרותיות שחבות לו כל כך הרבה. הוא נותר תמיד בודד, מחנה של סופר אחד.

"הספר של מונל" הוא יצירתו הראשונה של הסופר המקורי והחדשן הזה הרואה אור בעברית בתרגומו המופתי של בני ציפר ובסיוע המכון הצרפתי שליד שגרירות צרפת בישראל.

הספר של מוֹנל מאת מרסל שְווֹבּ, מצרפתית: בני ציפר, על העטיפה: אישה צעירה עם זר לבן, צלם לא ידוע, 1935, עורך ראובן מירן, 107 עמודים, בהוצאת נהר ספרים.

באדיבות נהר ספרים
המבוא לספר מאת ראובן מירן

מבוא
בשנת 2005 מלאו מאה שנים למותו של מרסל שְווֹב, מחבר סיפור האהבה המקורי והמיוחד במינו הספר של מונל. ספר זה, שנכתב בין השנים 1892-1894, התקבל על ידי הביקורת בהתלהבות ענקית והוא כיום הידוע ביותר בין ספריו והִקנה למחברו את פרסומו הגדול הראשון. חתן פרס נובל לספרות, המשורר והמחזאי הסימבוליסטי הבלגי-צרפתי מוריס מֶטֶרְלינק, כתב על הספר של מונֶל: "אינני יכול לצטט את כל האמור בדפים הללו, המושלמים ביותר שקיימים בספרות שלנו, הפשוטים והעמוקים ביותר שזכיתי לקרוא ואשר - אינני ידוע בזכות איזה כישוף מופלא - נראים כמרחפים בין שני נְצחים מעורפלים" . סופרים ידועים אחרים של התקופה, ביניהם ז'ורז' רודנבאך, מחבר "בְּרוּז' המֵתה", הגדירו את הספר של מֹונֶל "יצירת מופת", פרי יצירתו של "לב אנין ומעודן באורח נדיר", "סיפור פֵיוֹת מלנכולי וכואב".

ואכן, מרסל שְווֹבּ, אחד הסופרים המקוריים והייחודיים ביותר בספרות הצרפתית בשלהי המאה התשע-עשרה, היה ונותר יוצר מקורי, פורץ דרך ובעל קול ייחודי, שהשפעתו חִלחלה הרבה אל מעבר לזמנו. מרסל מאיר-אנדרה שְווֹב, צאצא למשפחת רופאים ורבנים, צרפתים בני דת משה, היה בן כיתתו של פול קלודל. הוא התערה בקהילת הסלונים הספרותיים בפריס ונטל חלק פעיל ומרכזי בחיי התרבות התוססים של המקום והתקופה, אך נותר יוצר בודד, "מחנה של איש אחד" כהגדרת חוקרי יצירתו. הוא היה מקורב לאסכולת המשוררים והסופרים הסימבוליסטים ושימש כחוליה מקשרת ומחברת בינם לבין היוצרים הסוריאליסטים, באותה עת היו עדיין בחיתוליהם האמנותיים. יצירותיו של שווב מתאפיינות בסגנונן הפואטי, ליטושן הלשוני ועלילותיהן המסתוריות והמוזרות.

הוא היה בעל השכלה קלאסית, בקי בתרבויות יוון, רומא והתרבות האנגלו-סאכסית - אך נקודת המפנה הדרמטית בחייו הספרותיים הייתה גילויו של "אי המטמון" מאת רוברט לואיס סטיבנסון בקיץ 1888. סטיבנסון שבה את ליבו של שווב ששלט באנגלית, תרגם את יצירותיו של הסופר הסקוטי, החל לנהל עימו התכתבות ענפה וציפה לביקורו המובטח בפריס שלא יצא מעולם אל הפועל. ב-1901, שבע שנים לאחר שסטיבנסון מת במקום מושבו בסמואה, שווב מפליג אל האי האקזוטי אך גופו החולה אינו עומד במעמסת המסע והוא נאלץ לשוב לצרפת כל עוד רוחו בו.

אהבתו והערצתו של שווב לסטיבנסון באה לידי ביטוי תמציתי בדברים שכתב על אודותיו: "לעיתים רחוקות בלבד אנחנו חיים את חיינו האמיתיים בעונג. [לעומת זאת] אנחנו מנסים כמעט תמיד למות מוות אחר משלנו" . ובמקום אחר הצהיר שווב שסטיבנסון "הוא עבורי אדם אפוף בהילה של חלום". להזדהותו של שווב עם דמותו של סטיבנסון היה רקע נוסף: אהבתם המשותפת והעזה למשורר-הפושע פרנסואה וִיוֹן.

הסופרת קולֶט, ידידת נפשה של השחקנית מַרְגֶריט מוֹרֶנוֹ (אהובתו האחרונה של שווב), נפגשה עם הסופר בעודה נערה ונשבתה בקסמו. פול וַלֶרי גילה אותו לאנדרה בְּרטוֹן ובאמצעותו למהפכנים הסוריאליסטים הגדולים - בנזַ'מֶן פֶּרֶה, אַנטוֹנֶן אַרְטוֹ, מִישֶל לֶרִיס וסופרים ומשוררים נחשבים רבים אחרים, שמצאו בו מושא להערצתם והושפעו ממנו. מישל לֶרִיס, שנטל חלק במהפכה הסוריאליסטית, כתב שקריאת הספר של מונל היה עבורו אירוע מרכזי בחשיבותו. לריס העיד באחד ממכתביו שהספר הזה הדהים אותו בעומקו הפילוסופי ובחיפוש אחרי הטהור המוחלט הממלא את תוכנו. אנדרה ז'יד הושפע משווב באורח קיצוני: ספרו "המזונות הגשמיים" (Les nouritures terrestres) שראה אור ב-1897, שלוש שנים אחרי "הספר של מונל" - הושפע ממנו - יש האומרים עד כדי חיקוי. הדבר אף עורר עליו את חמתו של שווב במידה שגרמה לו לנתק את יחסיו עם ז'יד. ספר אחר של שווב, "מסע הצלב של הילדים", שראה אור ב-1896, בישר במידה לא מעטה את "בשכבי גוועת" של פוקנר.

ב ספר של מונל וביצירות נוספות, שווב מנסה לומר שכל התופעות בעולמנו אינן אלא סימנים וסימני-סימנים, רמזים ורמזי-רמזים, כלומר שמאחורי הטקסט הגלוי מסתתרות משמעויות סמויות שאותן יש לחשוף. לגביו, הדמיון הקיים בין הדברים הנראים לעין אנו אלא שפה אינטלקטואלית המחברת בין השוֹנוּיוֹת, כלומר שפה שיש בה רגישות לדמיון הקיים בין הדברים השונים זה מזה. ברור שבעולם כזה תופס הקורא מקום חשוב ביותר. ואכן, שווב טען שהקורא גם הוא יוצר, ממש כמו הסופר - אבל הוא עושה זאת "בין השורות". במילים אחרות, אם הסופר ממלא את החללים שבין שורות הטקסט, הוא אינו מותיר לקוראיו מקום ליצור בו את יצירותיהם שלהם. מהשקפה זו נובעת אולי אווירת הערפול והמסתורין העוטפת את הספר של מונל כצעיף שקוף שמכסה על רמזים, דימויים ומעין סיפור-בתוך-סיפור.

שווב (ומספר שנים אחריו אנדרה ברטון, אבי המהפכה הסוריאליסטית) יצא חוצץ "נגד" הרומן הריאליסטי נוסח אמיל זולא או הרומן הפסיכולוגי נוסח מוריס בּרֶס והציב מול הסוּגוֹת האלה את ה"חלופה" המקורית ופורצת הדרך שלו: ז'אנר שמשלב ושוזר בתוכו את הקלאסי עם הרֶנֶסַאנְסי, את העתיק עם הביניימי, את המסה הביקורתית עם הבדיון המושלם, את הידע וההיסטוריה עם הבְּדיה והחלום, את סיפור המעשייה עם הכרוניקה האמיתית כביכול. כל היסודות הללו משמשים בערבוביה ביצירה המתערפלת במכוון כדי לאתגר ולהלהיב את הקורא, שהופך לשותף מלא של הסופר. אין זה מפליא שחוֹרחֶה לואיס בּוֹרְחֶס חש אליו קירבה נפשית ואמנותית גדולה ונחשב עד היום ל"ממשיכו" הספרותי, עד כדי אמירה - יומרנית ככל שתהיה - שאלמלי שווב, יתכן שבּורחס לא היה קיים...

כאמור, הספר של מוֹנֶל הוא הספר שהִקנה לשווב את ראשית תהילתו. זהו סיפור חזק וחושני-רוחני על אהבתו של גבר צעיר לאישה צעירה, זונה מלאכית, מפתה-חמקנית, שחייה נקטעו באִבַּם, וסיפוריהן של חברותיה הזונות, המכונות אחיותיה. שווב מְחַייה את דמותה הערטילאית-מוחשית של מונל - שעל פי חוקרי יצירתו וחייו היא לואיז - ובכינוי החיבה שלה ויז - אהובתו במציאות, שמתה בגיל עשרים וחמש. מונֶל היא הזונה-קדושה הקטנה והנערצת, סמל לאהבה חלומית ומציאותית, לא-אפשרית אך מוגשמת. ביצירה חשובה ומרכזית זו, מרסל שווב מגשים את השקפתו, לפיה הספרות היפה והבדיונית היא מאהבת שמאפשרת לסופר - ולקורא - לחיות ולהמשיך להתקיים בעולם של מציאות חומרית.

עתה, אחרי שנים ארוכות של דממה, היעלמות ושכחה חוזר עתה מרסל שווב, שהוגדר בסוף שנות השבעים של המאה ה-20 כ"גיבור הזמנים המודרניים", לתודעתם של אוהבי הספרות בצרפת ובעולם המערבי. בשנת 2002 כתב אחד מחוקרי יצירתו:"מרסל שווב לא נשכח מעולם, הוא פשוט לא מצא עדיין את המקום הראוי לו" .

כאמור, "הספר של מונל" הוא יצירתו הראשונה של מרסל שווב הרואה אור בעברית. מן הראוי לציין כי באנציקלופדיה העברית מוקדשות לו 14 שורות תמימות, ואולי ימצא ויתפוס מעתה את המקום הראוי לו גם בתודעת קוראי העברית בישראל.
ראובן מירן
פריס, ספטמבר 2005

© כל הזכויות שמורות לנהר ספרים הוצאה לאור

הספר של מונל - מרסל שווב
Le livre de Monelle - Marcel Schwob