» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בפברואר 2006       חזור

משקפי הזהב
מאת: ג'ורג'ו בסני
Gli Occhiali d'oro - Giorgio Bassani

ההוצאה: כרמל אַתוֹס פַדיגַטי, גיבור משקפי הזהב, הוא רופא מכובד בפֶרַרה שבאיטליה, אך מעמדו מתערער לאט לאט לאחר שפושטת השמועה על נטייתו ההומוסקסואלית. באכזריות נדחק פדיגטי אל שולי החברה עד שהוא מורחק ממנה לגמרי. הסיפור מוצג מבעד לעיניו של נער יהודי מפררה ומתרחש על רקע עליית הפשיזם. הרופא והנער מגלים את כאב הדחייה: זה של מי שנחשב "סוטה-מין" וזה של מי שנחשב "סוטה-דת-לאום-וגזע". החברה בעיר השדה, עליית הפשיזם, הרחקת החריגים – כל אלה אינם אלא פן מוסווה של האוניברסלי, משמשים אמצעי להתבוננות חדת מבט בהוויה האנושית ומציירים את בדידותו של האדם, את תחושת השייכות ותחושת הזרות, את התשוקה לחיים כנגד הדחייה אל חיק המוות.

ג'וֹרג'וֹ בַּסַני נולד בבולוניה ב 4 למרץ 1916, אבל ילדותו ונעוריו עברו עליו בפרארה. את השכלתו הגבוהה רכש באוניברסיטת בולוניה אצל המרצה לתולדות האמנות רוברטו לונגי, וכן למד באופן פרטי אצל ההיסטוריון והפילוסוף בנדטו קרוצ'י.

משנת 1937 עסק בפוליטיקה והיה פעיל במחתרת האנטי-פשיסטית, פעילות שבגינה נאסר בפרארה במאי 1944 ושוחרר ביולי של אותה שנה. לאחר זאת עבר לרומא ושם ערך את כתב העת הספרותי בוטגה אוסקורה, מאז ייסודו בשנת 1948 עד 1960. כמו כן ערך את פאראגון, כתב-עת שייסדו לונגי ואשתו אנה בנד.

באסאני עבד כעורך בבית ההוצאה פלטרינלי והיה הראשון להכיר בחשיבותו של הברדלס מאת ג'וזפה טומאזי די למפדוזה. הוא עודד סופרים איטלקים מן המשמרת הצעירה והיה מרצה מן המנין באקדמיה האיטלקית הלאומית לאמנות הדרמה.

הוא פרסם כבר רומנים וקבצי שירה, אבל הקריירה שלו המריאה בשנת 1956 עם כרך סיפורים קצרים, סיפורי פרארה, שזיכה אותו בפרס סטרגה לשנת 1956. אז הגיע למסקנה, שפרארה היא נושא כתיבתו האמיתי, עם היסודות הנוצריים והיהודיים שבה, זוויות הראיה שלה ונופיה. מתוך הבנה זו הוציא מתחת ידו את סדרת הרומנים, המהווים את "הרומנים של פרארה" ובהם "מאחורי הדלת", "גן פינצי קונטיני", "משקפי הזהב".

Il romanzo di Ferrara: Dentra le mura; Il giardino dei Finzi-Contini; Gli occhiali d'oro; Dietro la porta; L'airone ; L'odore di fieno.

ספרים אלה מתארים בסגנון ריאליסטי את הקהילה היהודית באיטליה תחת השלטון הפשיסטי, בסגנון הממחיש את קשיי החיפוש אחר האמת בנתיבים הנפתלים של זיכרון ומצפון מוסרי.

בסני הלך לעולמו בגיל 84 ב - 13 לאפריל 2000.

מקור: ויקיפדיה

הגן של פינצי קונטיני - Il Giardino dei Finzi Contini תורגם לעברית על ידי ראובן קריץ ויצא לראשונה בהוצאת עם עובד - ספריה לעם 88, בשנת 1965. זהו סיפור על בני משפחת פינצי-קונטיני - מיקול, אלברטו, הפרופסור ארמנו והסניורה אולגה. בני פינצי קונטיני הגאים מבקשים להיבדל מקהילת פרארה שבתוכה הם חיים. גם ההפליה הגזעית, שהנהיג המשטר הפאשיסטי בכפיית בעלי בריתו הנאצים, אינה מסירה את מחיצת ההיבדלות של בית האצילים, המקדם את גורלו היהודי בבדידות טראגית.

משקפי הזהב מאת ג'ורג'ו בסני (בסאני) בהוצאת כרמל, מאיטלקית: ענת שפיצן, אחרית דבר: אריאל רטהאוז, על העטיפה: Marquet Albert, דיוקן עצמי (פרט), 1904 עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין, 168 עמודים.

באדיבות כרמל
הפרק הראשון

1
עם הזמן הם פוחתים והולכים, ולמרות זאת אין לומר שרק מעטים בפֶרַרָה עדיין זוכרים את דוקטור פַדיגַטי (אַתוֹס פדיגטי, כמובן – הם נזכרים – רופא האףֿאוזןֿגרון שביתו ומרפאתו היו ברחוב גוֹרגַדֶלוֹ, שני צעדים מכיכר אֶרבֶּה, האיש המסכן שסופו היה טרגי כל כך, דווקא הוא שבצעירותו, כאשר בא מעיר הולדתו וֶנֶציה לגור בעירנו, נראה שמצפה לו הקריירה הרגילה ביותר, השלווה ביותר, ולכן גם הכי מעוררת קנאה...).

זה היה בֿ1919, מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה. בגלל גילי הצעיר אני, הכותב, איני יכול אלא להציג תמונה מעורפלת ומבולבלת של אותה תקופה. בתי הקפה שבמרכז העיר המו מקצינים במדים; בדרך ג'וֹבֶקה ובדרך רוֹמא (שנקראת היום דרך מַרטירי דֶלה ליבֶּרטה) עברו בלי הפסק משאיות שהתנופפו עליהן דגלים אדומים; על הפיגומים שהסתירו את חזית הבניין של סוכנות הביטוח אַסיקוּרַציוֹני גֶ'נֶרַלי, שנבנתה באותה עת מול הצד הצפוני של מצודת אֶסְטֶנְזֶה, נתלתה מודעת פרסומת ענקית, יריעת בד בצבע השָׁני, המודעה הזמינה את חברי המפלגה הסוציאליסטית ואת מתנגדיה להרים יחד כוסית של תמימותֿדעים ב"אַפֶּריטיב לֶנין"; כמעט מדי יום פרצו מריבות בין האיכרים והפועלים הסוציאליסטיםֿמקסימליסטים לבין ותיקי מלחמת העולם הראשונה... אווירה זאת של התלהטות הרוחות, של התרגשות, של פיזור נפש כללי, שבה עברו שנות הילדות הראשונות של כל מי שעמדו להיות גברים בעשרים השנים הבאות, כנראה היטיבה עם פדיגטי שבא מוונציה.

ברור מדוע היה לו קל להיקלט כמעט בלי לעורר תשומת לב בעיר כעירנו, שהצעירים ממשפחות טובות היססו לחזור אליה אחרי המלחמה כדי לעסוק במקצועות החופשיים, יותר מאשר בכל מקום אחר. ואכן, בֿ1925 כאשר גם אצלנו החלו להירגע הרוחות, והזרם הפשיסטי הפך למפלגה לאומית גדולה שביכולתה להציע סידור ברֿתועלת לכל המאחרים להצטרף אליה, כבר התבסס מאוד מעמדו של אתוס פדיגטי כרופא בעל מרפאה פרטית מצוינת, ונוסף על כך הוא ניהל את מחלקת האףֿאוזןֿגרון בבית החולים האזורי של סַנְט'אַנָה.

"הלך לו טוב", כמו שאומרים. הוא לא היה צעיר ביותר, וכבר אז נדמה כאילו לא היה צעיר מעולם. פדיגטי עורר חיבה מפני שלא עזב את ונציה (הוא עצמו סיפר זאת פעם) כדי למצוא את מזלו בעיר שאינה שלו, אלא בעיקר כדי להימלט מהאווירה המעיקה ששׂררה בבית רחב הידיים המשקיף אל התעלה הראשית של ונציה, הקַנַל גרַנדֶה, ובו צפה בתוך שנים מעטות בגוויעתם של הוריו ושל אחות שאהב מאוד. הוא עורר אהדה בזכות התנהגותו המנומסת, המאופקת, התנהגות של מי שניכר בעליל כי אינו מעוניין בדבר, ובזכות רוח הצדקה המתונה שבה התייחס לחולים העניים ביותר. אבל בעיקר עורר חיבה בשל חזותו: המשקפיים בעלי מסגרת הזהב שזהרו בחביבות על רקע הלחיים האדמדמותֿחומות החלקות; המשמנים, שלא נראו דוחים כלל, של אותו גוף גדול של אדם חולה במחלת לב תורשתית אשר הצליח להיחלץ בדרך נס מסכנות גיל ההתבגרות והיה עטוף תמיד, גם בקיץ, בבגדי צמר אנגלי רך (בגלל בעיות בריאות לא היה יכול לשרת בצבא בימי המלחמה, אלא בצנזורה על דברי דואר). בקיצור, כבר ממבט ראשון היה בו משהו שובה לב ומשרה ביטחון.

המרפאה ברחוב גורגדלו, שבה קיבל חולים מארבע עד שבע כל יום אחר צהריים, השלימה אחר כך את סיפור הצלחתו.

זאת הייתה מרפאה חדישה ביותר, שכמותה לא הייתה קודם לכן לשום רופא בפררה. היה בה חדר טיפולים ללא רבב, שבניקיונו, ביעילותו ואפילו בגודלו אפשר היה להשוותו רק לחדרי הטיפולים שבסנט'אנה, והיא התהדרה בשמונה חדרי המתנה נוספים על שמונת החדרים שבדירה הפרטית הצמודה. בני עירנו, בעיקר בעלי המעמד החברתי הגבוה יותר, הוקסמו מהמרפאה שלו. ופתאום לא יכלו לשאת עוד את אי הסדר הציורי, אם אפשר לכנות זאת כך, שבו שאר הרופאיםֿהמומחים המבוגרים בעיר, שלושה או ארבעה, המשיכו לקבל את המטופלים, אי סדר שהיה משפחתי יותר מדי וביסודו של דבר אף מפוקפק.

והביקור במרפאתו של פדיגטי ריגש אותם כאילו זכו בו למחוות כבוד מיוחדת במינה, והם לא התעייפו מלומר שוב ושוב שאצל פדיגטי אין צורך להמתין שעות ארוכות עד אין קץ כמו אצל רופאים אחרים שאצלם יושבים דחוסים כמו חיות, ומבעד לקירות הדקים מגיעים לאוזן קולות ברורים למדי של המשפחות העליזות והגדולות ברובן, ולאורה העמום של נורת עשרים ואט, העין המשוטטת לאורך הקירות העגומים, לא נחה אלא על אריח מַיוֹליקה שכתוב עליו "לא לירוק!", על קריקטורה של מרצה באוניברסיטה או של עמית, שלא לדבר על תמונות קודרות ומדכאות יותר של חולים שמטפלים בהם במכשירי חוקן גדולים, ועליהם לעמוד בסבלנות ובכניעה מול כל אנשי בית ספר לרפואה, או תמונות של ניתוחי בטן שבהם המוות המגחך בכבודו ובעצמו מופיע בחלוק מנתחים. והם שאלו איך ייתכן שכך היה! איך הם יכלו לשאת עד כה טיפול שכזה, היאה לימי הביניים?

עד מהרה הפך הביקור אצל פדיגטי לא רק לעניין שבאופנה אלא למקור בילוי של ממש. בעיקר בערבי החורף, כאשר הרוח הקפואה נשבה בקול שריקה מכיכר הקתדרלה, במורד רחוב גורגדלו, היו הבורגנים העשירים העטופים במעילי פרווה נאחזים בשׂמחה בתירוץ של כאב הגרון הקל ביותר כדי להידחק מבעד לפתח הצר של הדלת הסגורה למחצה, לעלות בשני גרמי המדרגות ולצלצל בפעמון של דלת הזכוכית. שם למעלה, נוסף על ריבוע הקסמים המואר שבפתחו עמדה על המשמר אחות בחלוק לבן, תמיד אחות צעירה וחייכנית, היה האדם מוצא הסקות המחממות במלוא חומן, לא רק כמו בביתו אלא אפילו כמעט כמו בארגון בעלי החנויות או בבניין האיגוד. הוא היה מוצא שפע כורסאות וספות, שולחנות קטנים שתמיד היו מונחים עליהם כתבי עת עדכניים, נברשות שהפיצו אור רב, בהיר, קורן. היה מוצא שטיחים, וכאשר התעייף מן השהייה שם, מן הנמנום בחום החדר או מן הדפדוף בכתבי העת המצוירים, היו השטיחים מעוררים בו חשק לעבור מחדר לחדר ולהביט בציורים ובהדפסים, העתיקים והמודרניים, התלויים על הקירות בצפיפות זה ליד זה.

ולבסוף היה מוצא רופא טוב לב ואוהב שיחה, שכאשר הכניס אותו בעצמו "לשם" כדי לבדוק את גרונו, נראה כי ברוב אצילותו השתוקק יותר מכול לדעת אם הזדמן לאיש לשמוע כמה ערבים קודם לכן את הזמר אַאוּרֶליַינוֹ פֶּרטילֶה באופרה לוֹהֶנְגרין אשר הוצגה בתאטרון העירוני של בּוֹלוֹניה; או שרצה לדעת אם התבונן בציורים התלויים על הקיר בחדר ההמתנה וראה את הציור ההוא של דֶה קיריקוֹ, או את הציור הקטן ההוא של קַזוֹרַטי, ואם מצא חן בעיניו אותו ציור של דֶה פּיזיס; ואחר כך השמיע הרופא קריאות הפתעה ותדהמה אם למשמע השאלה האחרונה הודה המטופל שלא זו בלבד שאין הוא מכיר את דה פיזיס, אלא אף לא ידע עד לאותו רגע שפיליפּוֹ דֶה פיזיס היה צייר צעיר ומבטיח מאוד מפררה. בקיצור, זה היה מקום נוח, נעים, אצילי, ואפילו מעורר מחשבות – והזמן, הזמן הארור שהיה תמיד הדבר הבעייתי ביותר בעיר הקטנה, חלף שם בנעימים.

דרך חללי החירות.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

משקפי הזהב - ג'ורג'ו בסני
Gli Occhiali d'oro - Giorgio Bassani