» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במרץ 2006       חזור

חלום מספר 9
מאת: דייויד מיטצ'ל
Number9Dream - David Mitchell

ההוצאה: מעריב ספרים הספר מתחיל כאודיסיאה עכשווית המתרחשת בלב לבה של טוקיו האולטרה מודרנית. אייג´י מיאקי, צעיר יפני, מגיע לטוקיו מבית סבתו שבכפר יפני נידח כדי לחפש את האב שנטש אותו ואת אחותו התאומה עם לידתם. בחיפושיו אחר האב הכוחני, העשיר והמסתורי המתגורר בטוקיו ומנהל חברה גדולה ומצליחה, הוא נתקל בכל מכשול אפשרי שמצליחים להציב לו אביו המתנכר והעיר הגדולה. הוא משוטט בטוקיו, הולך אחר רמזים מעורפלים שמקורם בדמיונו הקודח, חלומות בהקיץ, זיכרונות ילדות ומכתבים של אמו האלכוהוליסטית והמעורערת שנפשה. הוא מסתבך עם כנופיות פושעים, עם דמויות שכמו יצאו מחוברות קומיקס, ונחטף בידי ה"יאקוזה", רק כדי להבין, בסופו של דבר, שכל מה שחשוב לו מתחיל וניגמר בכפר שממנו בא.

באדיבות מעריב ספרים
הפרק הראשון

פאן-אופטיקון
"זה עניין פשוט. אני יודע את שמך, ואת, פעם, ידעת את שמי: אייג'י מיאקי. כן, אייג'י מיאקי ההוא. שנינו אנשים עסוקים, גברת קאטו, אז למה שלא ניגש ישר לעניין? אני נמצא בטוקיו כדי למצוא את אבי. את יודעת את שמו ואת יודעת את כתובתו. ואת תתני לי את שניהם. עכשיו, ברגע זה." משהו כזה. גלקסיה של קצפת נפרשת בספל הקפה שלי, ורעש פטפוטי הרקע מתחדד באוזני. הבוקר הראשון שלי בטוקיו, וכבר אני מקדים את עצמי. קפה יופיטר מתבוסס בצחוק של שעת צהריים, מזימות של יום שישי, צלוחיות נוקשות. רובוטים נובחים לטלפונים ניידים. רובוטיות מגביהות קולות נימוחים כדי להישמע נשיות יותר. קפה, כריכי פירות ים, חומרי ניקוי, אדים. מעבר לרחוב אני רואה את הכניסה הראשית של הפאן-אופטיקון. חתיכת מראה, גורד השחקים הגותי הזה מזירקוניום.

הקומות העליונות שלו חבויות מעבר לעננים. טוקיו מהבילה תחת המכסה ההדוק - 34 מעלות צלזיוס ו-86 אחוזי לחות. זה מה שאומר הצג הגדול של פנסוניק. הכל בטוקיו כל כך קרוב שלא תמיד אפשר לראות אותה. אין מרחקים. הכל מעל לראש - רופאי שיניים, גני ילדים, אולמות מחול. אפילו הכבישים והמעברים להולכי רגל ניצבים על קביים קודרים. ונציה בלי המים. השתקפויות של מטוסים מטפסות על בנייני מראות. תמיד חשבתי שקאגושימה היא עיר ענקית, אבל היא יכולה ללכת כולה לאיבוד בסמטה צדדית ברובע שינג'וּקוּ. אני מצית סיגריה - Kool, הסוג שבחר האופנוען לפני בתור - ומתבונן במכוניות ובעוברים ושבים בצומת של שדירות אוֹמֶקַאידוֹ ורחוב קיטה. רובוטים בחליפות פסים, ספרית עם פירסינג על שפתה, שיכורים של אמצע היום, עקרות בית עם ילדים. אף אחד אינו עומד בלא תנועה. נהרות, סופות שלג, תחבורה, בייטים, דורות, אלף פרצופים לדקה.

יאקושימה הוא אלף דקות לפרצוף. כל האנשים האלה עם קופסאות הזיכרונות שעליהן רשום "הורים". צילומים טובים, צילומים רעים, דמויות מפחידות, תמונות עדינות, זוויות משונות, תשלילים שרוטים - זה לא משנה, הם יודעים מי הביא אותם לעולם. אַקיקוֹ קַאטוֹ, אני מחכה. קפה יופיטר הוא המקום הכי קרוב לפאן-אופטיקון לאכול בו ארוחת צהריים. זה יהיה כל כך פשוט אם רק תקפצי לכאן לכריך וקפה. אני אזהה אותך, אציג את עצמי, ואשכנע אותך שהצדק הטבעי לצדי. איך חלומות בהקיץ מיתרגמים למציאות? אני נאנח. לא כל כך טוב, לא לעתים כל כך קרובות. אצטרך להסתער על המבצר שלך כדי להשיג את מה שאני רוצה. לא טוב. בבניין ענקי כמו הפאן-אופטיקון יש בוודאי עוד יציאות, וגם מסעדות משלו. את בוודאי כבר קיסרית עם עבדים שמביאים לך את הארוחות שלך. ומי אמר שאת בכלל אוכלת ארוחת צהריים? אולי לב אדם שאת אוכלת לארוחת בוקר מסדר אותך עד הערב.

אני קובר את בדל הסיגריה בין שרידי אבותיה, ומחליט לסיים את המארב שלי כשאגמור את הקפה. אני יוצא אליך, אקיקו קאטו. שלוש מלצריות יש בקפה יופיטר. אחת, המנהלת, נוקשה ושברירית כמו אלמנת קיסר שהרעילה את בעלה בייסורים, ולשנייה יש קול כמו נעירת חמור. השלישית עומדת בגבה אלי, אבל הצוואר שלה הוא המושלם ביקום. אלמנה מספרת לאתון על כישלון נישואיו האחרונים של הספר שלה. "כשאשתו לא עומדת בפנטזיות שלו, הוא זורק אותה." המלצרית עם הצוואר המושלם מְרַצָה מאסר עולם ליד הכיור. האם אלמנה ואתון מפנות אליה גב או שמא היא זו שמפנה אליהן את גבה? קומה אחר קומה, הפאן-אופטיקון נעלם - העננים הגיעו עד הקומה השמונה-עשרה. הערפל מוסיף להנמיך כשאני מפנה את מבטי ממנו. אני מחשב את מספר ימי חיי על מפית נייר - 7,290, כולל ארבע שנים מעוברות.

השעון מורה על חמש דקות לאחת, וקפה יופיטר מתרוקן מרובוטים. אני חושב שהם חוששים שיקצצו אותם אם בשעה אחת בדיוק לא יימצאו באשכוביות הניאון שלהם. ספל הקפה שלי עומד ריק על טבעת של נוזלים דלוחים. בסדר. כשמחוג השעות יגיע לאחת, אני הולך לפאן-אופטיקון. אני מודה שאני עצבני. עצבני זה מגניב. קצין גיוס של כוחות ההגנה העצמית בא בשנה שעברה לבית הספר התיכון שלי, ואמר שאף יחידה לוחמת לא מעוניינת באנשים חסינים לפחד - חיילים שאינם חשים פחד מחסלים את המחלקה שלהם בחמש הדקות הראשונות בשדה הקרב. חייל טוב שולט בפחד שלו ומשתמש בו לחידוד חושיו. עוד קפה? לא. עוד סיגריה קוּל, לחדד את חושי.

השעון מראה אחת וחצי - שעת השין שלי התפוגגה. המאפרה שלי עולה על גדותיה. אני מנער את קופסת הסיגריות שלי - נותרה עוד אחת אחרונה. העננים ירדו עד הקומה התשיעית של פאן-אופטיקון. אקיקו קאטו מביטה בערפל דרך חלון של מערכת משרדים ממוזגת. האם היא יכולה לחוש אותי כמו שאני חש אותה? האם היא מרגישה שהיום הזה הוא אחד מאותם ימים גורליים, ימים שמשנים חיים? עוד סיגריה אחת, אחרונה, אחרונה, אחרונה: אחר כך תתחיל המתקפה שלי, לפני ש"עצבני" יהפוך ל"חסר עמוד שדרה". כשהגעתי לקפה יופיטר היה שם איש זקן. הוא לא הפסיק לשחק במשחק הווידיאו שלו. הוא דומה בדיוק ללָאוֹ דזוּ מספר הלימוד שלי - קירח, מזוקן, משוגע. עוד לקוחות מגיעים, מזמינים, שותים ואוכלים, ויוצאים בתוך דקות. כמו עשרות שנים שחלפו. אבל לָאוֹ דזוּ נשאר במקומו. המלצריות בטח חושבות שהחברה שלי הבריזה לי, או שאני סתם פסיכי שמחכה שם כדי לעקוב אחריהן בדרך הביתה.

ברקע מתחילה גרסה של "דמיין" בעיבוד למוזיקת מעליות, וג'ון לנון מתעורר בקברו בחלחלה. זו זוועה שקשה להאמין. אפילו הבוגדים שהקליטו את הזוועה הזאת שנאו אותה. שתי נשים הרות נכנסות ומזמינות תה לימון קר. לאו דזו משתעל שיעול שאין ממנו חזרה, ומקנח בשרוולו רוק ממסך משחק הווידיאו שלו. אני שואף עשן עמוק לריאותי ומסנן אותו דרך נחירי. מה שטוקיו צריכה זה שיטפון רציני שינקה אותה. גונדוליירים מנגנים במנדולינות משיטים את סירותיהם לאורך גינזה*. "אם לא אכפת לך", ממשיכה אלמנה לספר לאתון, "הנשים שלו הן כאלה יצורים קטנים, גנדרנים וחמדנים, שמגיע להן כל מה שהן מקבלות. כשאת תתחתני, תדאגי לבחור בעל שהחלומות שלו הם בדיוק במידה שלך." אני לוגם את קצף הקפה שלי. על שפת הספל יש שאריות של ליפסטיק. אני בונה בראשי טיעון משפטי האומר ששתייה מהצד הזה של הקערית מהווה נשיקה עם אשה זרה. זה יגדיל את מספר הנערות שנשקתי לשלוש, עדיין פחות מהממוצע הארצי.

אני מביט סביב קפה יופיטר לחפש מתנשקות פוטנציאליות, ומתפשר על המלצרית עם צוואר הוויולה המלא חיים, החכם, כמו מואר באור ירח. קווצת שיער השתחררה, והיא מלטפת את עורפה. זה מדגדג. אני משווה את ורוד הפוקסיה שעל הספל עם ורדרדות הליפסטיק שלה. ראיה נסיבתית, מכל טווח. מי יודע כמה פעמים הספל הזה הודח, עד שהאטומים של הליפסטיק התמזגו עם מולקולות החרסינה? ולבת טוקיו מתוחכמת שכמוה יש מעריצים בכמות שיכולה למלא מחשב כף יד. התביעה נדחית. לאו דזו נוהם על משחק הווידבוי שלו. "בּיוֹבּוֹרגים דפוקים, דפוקים, דפוקים. בכל פעם, לעזאזל." אני לוגם את שאריות הקפה וחובש את כובע הבייסבול שלי. הגיע הזמן ללכת ולמצוא את יוצרי.

המבואה של פאן-אופטיקון, מרווחת כמו בטן של לווייתן אבן, בולעת אותי. חצים על לוחות הרצפה חשים את כפות רגלי ומוליכים אותי לתא קבלה ריק. דלת נסגרת בלחישה מאחורי, אוטמת אפלה תת קרקעית. קרן אור סורקת אותי מכף רגל עד ראש, ומשמיעה ציוץ בחולפה על הברקוד שעל כרטיס הזיהוי שלי. זרקור צהבהב נדלק, והשתקפות דמותי מחזירה אלי מבט. אני בהחלט נראה מתאים לתפקיד. סרבל, כובע בייסבול, תיבת כלים ולוח עם אטב למסמכים. בתולת קרח מופיעה על המסך שלפני. היא יפה, סימטרית ללא פגם, והמילה אבטחה זוהרת על תג הדש שלה. "אמור את שמך ועיסוקך", היא מדקלמת. אני תוהה עד כמה היא אנושית. אלה ימים שבהם מחשבים נעשים אנושיים ובני אדם מתמחשבים. אני מעמיד פנים כנועים של בור ועם הארץ. "אחר צהריים טובים. שמי ראן סוֹגַבּי. אני מ'ידיד דג הזהב'."
היא מקמטת את מצחה. מצוין. היא רק בן אדם. "ידיד דג הזהב?"
"לא ראית את הפרסומת שלנו, גיברת?" אני מפזם ג'ינגל. "אנחנו מאכילים את ידידינו בעלי הסנפירים..."
"לשם מה אתה מבקש להיכנס לפאן-אופטיקון?"
אני מעמיד פני נבוך. "אני מספק שירות לאקווריום של אוֹסוּגי וקוֹסוּגי, גיברת."
"אוֹסוּגי ובּוֹסוּגי."
אני בודק בלוח המסמכים שלי.
"כן, זהו."
"אני מזהה כמה חפצים מוזרים בתיבת הכלים שלך."
"יבוּא חדיש מגרמניה, גיברת. תרשי לי להציג את גלולת הפלורו-פחמן היוֹני - את בטח יודעת כמה חשובה היציבות של רמת ה-PH ליצירת סביבה אופטימלית באקווריום? אנחנו מאמינים שאנחנו האקווקולטוריסטים הראשונים בארץ שמשתמשים בפלא הקטן הזה. אולי אני יכול להציע לך..." "שים את יד ימין שלך על הסורק, מר סוגבי."
"אני מקווה שזה ידגדג."
"זו יד שמאל שלך."
"סליחה."
נצח קצר חולף עד שנדלקת המילה הירוקה "מאושר".
"וקוד הכניסה שלך?"
היא עומדת על המשמר. אני מכווץ את עיני. "תני לי להיזכר: 969-636-313."
עיני בתולת הקרח מעפעפות. "קוד הכניסה שלך תקף" - הוא בהחלט אמור להיות. שילמתי הון להאקר אמן בטוקיו תמורת תשעה המספרים האלה - "למשך חודש יולי. אני חייבת להזכיר לך שאנחנו עכשיו באוגוסט."

גרוטאות טכנולוגיה עלובות ההאקרים האלה. "אה, מוזר," אני מגרד במפשעתי כדי להרוויח זמן. "זה היה קוד הכניסה שנתנה לי העלמה" - מבט עגום בלוח המסמכים שלי - "אקיקו קאטו, עורכת דין שותפה במשרד אוסוגי וקוסוגי."
"בּוֹסוגי"
"שיהיה. נו טוב. אם קוד הכניסה שלי לא בתוקף, אני לא כל כך יכול להיכנס, נכון? כשהעלמה קאטו תרצה לדעת למה איִדרוֹני הכסף שלה מתים מהרעלת פֶּרֶש, אני אוכל להפנות אותה אליך. מה שמך, אמרת?"

בתולת הקרח מתקשחת. הקנאים רגישים לבלופים. "תחזור מחר, אחרי שתבדוק מחדש את קוד הכניסה שלך."

אני מתנשף ברוגז ומניע את ראשי. "אי אפשר! את יודעת כמה דגים יש לי בשטח שלי? פעם היינו יותר גמישים, אבל מאז שהשלטנו שיטות של ניהול-איכות-כולל, אנחנו פועלים בתכנון לפי שעה. אם מפספסים פגישה אחת, ידידינו בעלי הסנפירים הופכים למזון זרחני. ממש עכשיו כשאני עומד פה ומתווכח איתך יש לי תשעים דגי-מלאך במשרד של מטרופוליטן סיטי בסכנת הרעלה. אל תכעסי, גיברת, אבל אני חייב לדעת מה שמך כדי למלא את הטופס של כתב הוויתור החוקי." אני עושה את ההפוגה הדרמטית שלי.
בתולת הקרח מעפעפת.
אני מתרכך. "למה שלא תתקשרי למזכירה של העלמה קאטו? היא תאשר את הפגישה שלי."

"כבר עשיתי את זה." עכשיו אני מודאג. אם ההאקר שלי טעה גם בכינוי שלי, אני גמור. "אבל הפגישה שלך רשומה למחר."

"נכון. בהחלט נכון. הפגישה שלי היתה צריכה להיות מחר. אבל מיניסטריון הדיג הנפיק אתמול בערב אזהרה לכל העוסקים בענף. מגיפה אצל אידרוני הכסף, אה, נגיף האֶבּוֹלה הגיע עם משלוח נגוע מטאיוון. הוא עובר בצינורות האוויר, משתכן בזימים, ו... זה נורא לראות. הדגים מתנפחים עד שהקרביים שלהם מתפוצצים. המדענים כבר עובדים על תרופה, אבל בינינו..."

בתולת הקרח נסדקת באחת. "אתה מקבל רשות מיוחדת לשעתיים. מתא הקבלה תתקדם למעלית הטורבו. אל תסטה מחצי החיישנים על הרצפה, אחרת תפעיל אזעקה ותואשם בכניסה לא חוקית. המעלית תביא אותך אוטומטית למשרד אוסוגי ובוסוגי בקומה שמונים ואחת."

"קומה שמונים ואחת, מר סוֹגַאבּי," מודיעה המעלית. "מצפה לשרת אותך שוב." הדלתות נפתחות לג'ונגל טרופי וירטואלי של שרכים וצמחים בעציצים. כלוב של צלצולי טלפונים. מאחורי שולחן בהט, אשה צעירה מסירה את משקפיה ומניחה מידיה מרסס עלים. "אבטחה אמרו שמר סוגאבי עולה לכאן." "תני לי לנחש! קאזוּיוֹ, קאזוּיוֹ, אני צודק?"
"כן, אבל..."
"לא פלא שראן קורא לך המלאך של פאן-אופטיקון!"
פקידת הקבלה לא מתרשמת. "שמך?"
"העוזר של ראן! ג'וג'י. אל תגידי שהוא אף פעם לא הזכיר אותי. אני בדרך כלל עושה את הַרַג'וּקוּ, אבל אני מכסה גם את הלקוחות שלו בשינג'וּקוּ החודש בגלל ה... אה, המלריה של איברי המין שיש לו." פניה נופלים. "סליחה?"
"ראן אף פעם לא הזכיר את זה? טוב, אי אפשר להאשים אותו. הבוס חושב שזו הצטננות קשה, בגלל זה בעצם ראן לא מחק את שמו מרשימת הלקוחות שלו... הכל חשאי!" אני מחייך בזהירות ומביט סביב, מחפש מצלמות וידיאו. לא רואה אף אחת. אני כורע, פותח את תיבת הכלים שלי, כך שהמכסה מסתיר את תוכנה, ומתחיל להרכיב את הנשק הסודי שלי. "היה לי ממש קשה להגיע לכאן, את יודעת. אינטליגנציה מלאכותית! זו טיפשות מלאכותית. המשרד של העלמה קאטו הוא בהמשך המסדרון הזה, לא?"
"כן, אבל, תראה, מר ג'וג'י, אני צריכה לבקש שתעבור סריקת רשתית."
"זה מדגדג?" גמרתי. אני סוגר את תיבת הכלים ומתקרב אל שולחנה כשידי מאחורי גבי ועל פני חיוך מטומטם. "לאן להביט?"
היא מכוונת סורק מולי. "לעינית הזאת."
"קאזויו", אני בודק לוודא שאנחנו לבד. "ראן סיפר לי, על, את יודעת - זה נכון?"
"מה נכון?"
"הבוהן האחת עשרה שלך?"
"המה האחת עשרה שלי?" ברגע שהיא מביטה בכפות רגליה, אני מרסס על צווארה מיקרו-כדוריות של חומר הרגעה בעל פעולה מיידית בכמות שיכולה להפיל את כל הצבא הסיני. היא צונחת על פנקס הרשימות שלה. אני פולט שנינה בסגנון ג'יימס בונד, רק בשביל השעשוע.

אני דופק שלוש פעמים. "'ידיד דג הזהב', גברת קאטו!"
שתיקה מסתורית. "היכנס."
אני מוודא שהמסדרון ריק מעדים וחומק פנימה. המאורה של אקיקו קאטו תואמת במידה רבה את מה שראיתי בדמיוני. שטיח משובץ. חלון קמור הפונה לענן קודר. קיר של ארונות תיוק בסגנון ישן. קיר של ציורים מעודנים מכדי להשהות מבט. בין שתי ספות מעוגלות כחצאי ירח ניצב מיכל ענק כדורי ובו צי של אידרוני כסף אוקינאווים, שטים סביב ארמון אלמוגים וספינת קרב טבועה. תשע שנים עברו מאז ראיתי לאחרונה את אקיקו קאטו, אבל היא לא הזדקנה אפילו ביום אחד. יופיה קר וקשוח כשהיה. היא מרימה את מבטה מעבר לשולחן הכתיבה. "אתה לא איש הדגים הרגיל."
אני נועל את הדלת ומכניס לכיסי את המפתח, יחד עם האקדח.
היא סוקרת אותי מלמעלה למטה.
"אני בכלל לא איש הדגים."
היא מניחה את העט שלה. "מה לעזאזל אתה..."
"זה עניין פשוט. אני יודע את שמך, ואת, פעם, ידעת את שמי: אייג'י מיאקי. כן, אייג'י מיאקי ההוא. נכון. עברו הרבה שנים. תראי. שנינו אנשים עסוקים, אז למה שלא ניגש ישר לעניין? אני נמצא בטוקיו כדי למצוא את אבי. את יודעת את שמו ואת כתובתו. ואת תתני לי את שניהם. עכשיו, ברגע זה."
המצמוץ של אקיקו קאטו מאמת את העובדות. אחר כך היא צוחקת. "אייג'י מיאקי?"
"אני לא רואה מה מצחיק בזה."
"לא לוּק סקַייווֹקֶר? לא זאקס אוֹמֶגָה? אתה באמת מצפה להשפיל אותי לאימה כנועה עם המשחק הפתטי שלך? 'בן האיים יוצא למשימה מסוכנת, לגלות את אביו שלא פגש מעולם'. אתה יודע מה קורה לנערי אי כשהם עוזבים את הפנטזיות שלהם?" היא מניעה את ראשה ברחמים מעושים. "אפילו החברים שלי קוראים לי הפרקליטה הכי ארסית בטוקיו. ואתה מתפרץ לכאן, מצפה להפחיד אותי ולגרום לי להעביר לידיך מידע מסווג על לקוח? בבקשה!"
"גברת קאטו," אני מוציא את הוולתר פי-קיי 7.65 מ"מ, מסחרר אותו בגנדרנות ומכוון אותו אליה. "יש לך תיק על אבי בחדר הזה. תני לי אותו. בבקשה".
היא מעמידה פני נפגעת. "אתה מאיים עלי?"
אני משחרר את הנצרה. "אני מקווה שכן. ידיים למעלה, שאוכל לראות אותן."
"השגת את התסריט הלא נכון, ילד." היא מרימה את הטלפון שלה, והוא מתפוצץ כמו סוּפֶּרנוֹבָה מפלסטיק. הקליע מנתר בנקישה מהזכוכית חסינת הירי, ופוגע בתמונה של חמניות זוהרות. אקיקו קאטו לוטשת עיניים בקרע. "גולם! הרסת לי את הוואן גוך! אתה תשלם על זה!"
"וזה הרבה יותר ממה שאת עשית אי פעם. את התיק. עכשיו."
אקיקו קאטו נוהמת. "אבטחה יהיו פה תוך שלושים שניות."
"אני מכיר את תוכניות החשמל של המשרד שלך. חסין לציתות וחסין לרעש. שום דבר לא נכנס פנימה ושום דבר לא יוצא החוצה. תפסיקי לעשות רוח ותני לי את התיק."
"איזה חיים יפים היו יכולים להיות לך, לקטוף תפוזים ביאקושימה עם הדודים ועם הסבתא שלך." "אני לא רוצה לבקש ממך שוב."
"הלוואי שזה היה כל כך פשוט. אבל אתה מבין, לאביך יש יותר מדי מה להפסיד. אם ידלפו ידיעות על הממזר הבן זונה שלו - כלומר, אתה - זה יגרום להרבה פנים בהרבה חלונות גבוהים להאדים. לכן יש לנו הסדר סודיות בשכר טרחה צנוע."
"אז מה?"
"אז הרוח שאתה עושה יכולה להפוך את הסירה."
"אה. אני מבין. אם אני אפגוש את אבי, את לא תוכלי לסחוט ממנו."
"'סחיטה' זו מילה גדולה בשביל מישהו שעדיין מחפש את המשחה הכי טובה לפצעי בגרות. כדי להיות עורכת דין של אביך צריך להיות דיסקרטי. שמעת פעם על דיסקרטיות? זה מה שמבדיל בין אזרחים הגונים לבין פושעים עם אקדחים."
"אני לא עוזב את המשרד הזה בלי התיק."
"תצטרך לחכות הרבה. הייתי מזמינה כריכים, אבל פוצצת לי את הטלפון."
אין לי זמן לזה. "אוקיי, אוקיי, אולי נוכל לדון בזה בדרך יותר בוגרת." אני מוריד את האקדח ואקיקו קאטו מרשה לעצמה חיוך חצוף של ניצחון. סמי ההרגעה ננעצים בצווארה. היא צונחת לאחור על כיסאה, מחוסרת הכרה כמו הים הכחול העמוק.

ביקורות מחו"ל וקישורים לביקורות.

"The endlessly side-tracking narrative moves through a vast repertoire of genres - quest, quirky romance, cyber-thriller, family saga. At times, the different voices verge on cacophony. But that's the point. The wonderfully energetic prose is constantly entertaining, filled with daring imaginative stunts and the crackling rhythms of the digital age." - Jerome Boyd Maunsell, Evening Standard

"The prose bespeaks a kind of observational rapture that offers the smell of Tokyo streets or even the movements of a cockroach as tiny, cherishable shards. Mitchell also adores larger-scale formal tricks, which are not always convincingly integrated with his subject matter." - Steven Poole, The Guardian

"Number9dream is a delirious mix of thriller, tragedy, fantasy, video games and a portrait of uneasy modern Japan" - Carrie O'Grady, The Guardian

"Mitchell has produced a novel as accomplished as anything being written. Funny, tenderhearted and horrifying, often all at once, it refashions the rudiments of the coming-of-age novel into something completely original. (...) Number9Dream is always at least as much fun as a good carnival ride -- or a good pop tune" - Malcolm Jones, Newsweek

"Mitchell successfully adopts Murakami's catchy style: potboiler escapism with experimental tweaks and melancholy humour. Some parts are more successful than others, however, and not all the digressions are worthwhile. (...) So Mitchell couldn't think of a proper ending; but much of the book is a riot, expertly staged." - Hugo Barnacle, New Statesman

"(O)dd, fitfully compelling (.....) Mitchell's pyrotechnics are never less than interesting, but they are often less than satisfying" - The New Yorker

"Although Eiji is an otherwise engaging character, his dreams will put most readers to sleep. (...) Mitchell's problem is a lack of control. (...) (T)he dreams dominating this fitfully brilliant book are a nightmare to read." - Daniel Zalewski, The New York Times Book Review

"The most engaging character of number9dream is the city itself, a zirconium-gothic Weberian nightmare, a metal-and-glass superbeast of energy and automation. (...) number9dream is a sprawling, wanton affair. For all its attractions, the book suffers from an imaginative hyper-fecundity. What with the alternative realities, the narrative byways and cul-de-sacs, there is just too much information coming at you." - Robert MacFarlane, The Observer

"As much as Number9Dream is a traditional quest and coming-of-age novel, it's also an examination of consciousness, of how we navigate the tenuous borders that separate fact and fantasy, dreams and waking life, the virtual and the authentic. (...) (T)he novel dips and drags in places, and the final paragraph hits a dissonant note (...) With his kaleidoscope eyes affixed to the pulse of modern Japan, Mitchell writes like a dream, the kind you don't want to end." - Andrew Roe, San Francisco Chronicle

"Nothing could be less ethereal, lucid or zen-like than the overwrought and overwritten prose on display here. (...) There is no selection, no paring away of excess, no attention to the single, telling detail, and the effect of this, over 400 pages, where all these supposedly inter-connected narrative forms and styles are meant to combine into a seamless whole, is to leave the reader numbed and clamouring for less. (...) The centre does not hold." - Robert Edric, The Spectator

"Halfway through the novel you care less about Eiji finding his father than you do about finding your own way out of this labyrinthine, multi-genre tale. What it all means is hard to say, but the number nine is a key. (...) Number9dream is not a great deed, but Mitchell is certainly a gifted and unusual writer" - Russell Celyn Jones, The Times

"While Number9dream may not have the satisfying of coherence of Ghostwritten, with its nine artfully interwoven parts, it more than compensates with its sheer abundance of ideas, its linguistic invention and its stylistic display. The stories of Eiji and Anju and of Goatwriter and his madcap household may be enjoyed independently, but the book as a whole clearly attests, David Mitchell's considerable gifts and perhaps augurs even greater things to come." - Shomit Dutta, Times Literary Supplement

"Imagine a Philip K. Dick tale interpreted by a coked-up Salman Rushdie impersonator. It's show-offy fiction on a bad hair day. (...) Number9Dream is a muddle of missed opportunities and loose ends" - Joy Press, The Village Voice

© כל הזכויות שמורות למעריב ספרים

חלום מספר 9 - דייויד מיטצ'ל
Number9Dream - David Mitchell