» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במרץ 2006       חזור

המאה שלי
מאת: גינטר גראס
Mein Jahrhundert (My Century) - Gunter Grass

ההוצאה: כנרת ביצירה בדיונית זו, הסופר הבולט ביותר בגרמניה בוחן את הניצחונות והאֵימות של המאה העשרים, תקופה של מהפך אדיר לאנושות. אירועים גדולים והתרחשויות טריוויאליות לכאורה, התפתחות טכנולוגית והישגים מדעיים, רדיפות ורציחות, מלחמות ואסונות, פנאטיוּת והתחלות חדשות - הכול נפרש יחד ומגולל את המאה הזאת על מלוא תפארתה וסיאובה. מפגן עשיר וחי זה של דמיונו המופלא של גינטר גראס משרטט פורטרט היסטורי-חברתי של המילניום, סיפורם של הזמנים המופלאים והנוראים שלנו. בספר מאה פרקים, שמות הפרקים לפי שנות המאה: מ- 1900 ועד 1999. גינטר גראס נולד ב-1927 בדנציג, גרמניה, והוא סופר, מחזאי, מסאי, משורר וגרפיקאי.

כתב ספרים רבים, בהם "תוף הפח", "דג הפוט", "מיומנו של שבלול", "בהילוך של סרטן" ואחרים, שראו אור בעברית בהוצאת זמורה-ביתן. ב-1999 זכה בפרס נובל לספרות.

ביקורות מחו"ל
"'אני עצמי הייתי שם, שנה אחר שנה.' האנשים השונים שלהם משאיל גינטר גראס את קולו הם גברים ונשים שאינם ממחוללי ההיסטוריה, אלא מי שהיו עדים לה, שחוו אותה לטוב ולרע. בהתרחשויות הרציניות והקומיות, העליזות והטראגיות שעליהן הם מספרים משתקפים האירועים ההיסטוריים החשובים של המאה העשרים. זהו ניסיון ייחודי בעושרו לנהוג בהגינות כלפי המאה הקרועה."
אבנדצייטונג, מינכן

"ז'אנר ספרותי רב-עוצמה, ספר מרענן שהאנרגיה האדירה שבו ממלאת את הקורא אופטימיות. גינטר גראס הוא מדריך ייחודי מופלא למאה שלנו."
ניוזדיי

"מלאכת כתיבה מרשימה של גראס, המפליא להוליך שולל את הקורא בעזות מצח"
וושינגטון פוסט

המאה שלי מאת גינטר גראס בהוצאת זמורה ביתן, מגרמנית: ד"ר חנה שורץ- אייזלר, עיצוב עטיפה: סטדיו דור כהן, 319 עמודים.

מתוך הספר חמש השנים הראשונות
1900, 1901, 1902, 1903, 1904

1900
שנה אחר שנה ניצבנו, אני ועצמי לסירוגין, במוקד ההתרחשות. לא תמיד בקו הראשון של אותן מלחמות נטולות הפוגה - שכן החזית אינה מאירה פנים לחייל כפי שעושה זאת העורף - אבל בשלב הראשון, כשנלחמנו בסינים והגדוד שלנו צעד בדרך לברֶמֶרסהאפֶן, הוצבתי בחזית הכוח המרכזי. כמעט כולם שם היו מתנדבים, אם כי אני הייתי היחיד משטראובינג - למרות ארוסי זמן קצר קודם לכן לרֶזי, הלא היא אהובתי תרזה.

עמדנו לעלות על האונייה, בעינינו השמש ומאחורינו הבניין של לויד. הקייזר ניצב על במה, גבוה, הרחק מעלינו, ונאומו הנלהב חלף מעל ראשינו. על ראשינו היו הכובעים החדשים ורחבי השוליים ההם, כובעי ימאים שנועדו לחסום את קרני השמש ונקראו "זידוֶוסטר". נראינו נהדר. הקייזר, לעומת זאת, חבש את קסדתו המיוחדת שעליה זהר הנשר על רקע הכחול. הוא דיבר על מטלות הרות גורל ועל אויב אכזר, והצליח להלהיב את כולנו. הוא אמר: "כשתגיעו ליעד אל תשכחו אפילו לרגע: בלי רחמים, בלי שבויים..." ואז הוא סיפר על המלך אֶצְל ועל כנופיות ההונים שלו, שאותן הוא הילל ושיבח חרף התנהגותן האכזרית. לכן פירסמו הסוציז לימים את אותם "מכתבים הוניים" משולחי רסן והעירו הערות נבזיות על נאום ההונים של הקייזר, שנחתם בפקודות הנוגעות לסין: "פִתחו לַתרבות את הדרך אחת ולתמיד!"; הרענו שלוש פעמים.

לי, כמי שבא מבוואריה תחתית, היה המסע הימי הארוך בגדר גיהינום. כשעָגַנו סוף-סוף בטייֶנג´ין כולם כבר היו שם: הבריטים, האמריקאים, הרוסים, אפילו יפנים בשר ודם וכוחות מצומצמים ממדינות קטנות. ה"בריטים", כך התברר, היו בעצם הודים. בתחילה היינו מעטים, אבל למרבה המזל היינו מצוידים בתותחים החדשים של קרופ - אוטומט 50 מילימטר; והאמריקאים בחנו שם את ה"מקסים" - מכונת הירייה השטנית שלהם. וכך נכבשה בייג´ינג במהירות שלא תיאמן. כשהיחידה שלנו נכנסה לעיר, אפשר היה בעצם לחשוב שהכול כבר הסתיים, למרבה הצער. אבל היו שם כמה בוקסרים שלא הרימו ידיים. זו היתה חבורה חשאית שנקראה "אי-הֶה-טואָן", כלומר "אגרופי ההרמוניה והצדק". זו הסיבה שהאנגלים, ובעקבותיהם כל השאר, דיברו על "מרד הבוקסרים". הבוקסרים שנאו זרים כי הזרים מכרו לסינים פריטים שונים ומשונים. הבריטים, יותר מכל השאר, אהבו למכור להם אופיום. וזה מה שהוליד את פקודת הקייזר: בלי שבויים.

למען הסדר הטוב רוכזו הבוקסרים בכיכר שליד שער טיֶינאמאן, סמוך לחומה התוחמת את עיר המנצ´ו. צמותיהם נקשרו זו לזו - מחזה מעורר גיחוך. כמה מהם נורו בקבוצות, וראשיהם של השאר נערפו בזה אחר זה. אבל לארוסה שלי לא כתבתי מילה על הזוועה הזאת, רק על "ביצי מאה שנים" ועל כופתאות מאודות. הבריטים ואנחנו, הגרמנים, העדפנו לקצר הליכים באמצעות ירי; היפנים, לעומתנו, דבקו במסורת העתיקה של עריפת ראשים. הבוקסרים אמנם לא ידעו פחד מהו - ראיתי אחד מהם שאכל בתאווה, רגע לפני שנורה, עוגת אורז טבולה בסירופ - אבל במקרה הזה הם העדיפו שיירו בהם, כי הרעיון שיצטרכו להסתובב בגיהינום כשראשיהם מתחת לזרועותיהם העביר בהם חלחלה.

רוח מדבר חוללה ענני אבק צהובים בכיכר טיינאמאן. הכול הפך צהוב, גם אנחנו. כתבתי על כך לארוסה שלי והוספתי למכתב קצת חול מדבר. מכיוון שהתליינים היפנים גזרו את צמותיהם של הבוקסרים - שהיו בחורים צעירים כמונו - כדי שהמכה תהיה חלקה, נערמו לעתים באבק סביבנו תִלי צמות קטנים; הרמתי צמה אחת, ואותה שלחתי הביתה כמזכרת. אחרי שחזרתי לגרמניה, הצמדתי אותה לשיער שלי בימי ה"פַשינג" לצהלת הכול, עד שהארוסה שלי שרפה אותה. "דברים כאלה מביאים הביתה רוחות ושדים," אמרה רֶזי יומיים לפני החתונה שלנו. אבל זה כבר סיפור אחר.

1901
יגעת - מצאת. מאז ומעולם אהבתי לחטט במצבורים של חפצים משומשים, ובסוף שנות החמישים היתה בכיכר שַמיסו חנות שהבטיחה, בשלט שחור-לבן, "ענתיקות" - אלא שהפריטים יקרי הערך היו טמונים עמוק-עמוק. מאחר שנמשכתי גם לפריטים נדירים, גיליתי שם שלוש גלויות נוף שנכרכו יחד בחוט ועליהן תמונות דהויות: מסגד, כנסיית הקבר והכותל המערבי. הגלויות הוחתמו בירושלים בינואר ארבעים וחמש ונשלחו ל"דוקטור בן" בברלין; אבל הדוורים, שלא הצליחו לאתר את הנמען בין הריסות העיר, רשמו על הגלויות: "לא ניתן למסירה". למרבה המזל שימש להן האוסף של קורט מילֶנהַאופט בקרויצברג מקום מקלט.

פענוחו של כתב היד הציורי והמסולסל, שעוטר בדמויות-קו והופיע על שלוש הגלויות, היה קשה אך אפשרי: "בחיי, איך משתגע הזמן! היום, אחד במרס, כשהמאה החדשה מבצבצת, זוהרת, ב-´1´ הנוקשה שלה ואתה, ברברי שלי, נמר שלי, אורב לטרפך בג´ונגלים נידחים, לקח אותי אבי, הֶר שילר, בידו האוילנשפיגלית ושלושתנו - הוא, אני ולב הזכוכית שלי - יצאנו לנסיעת הבתולים של הרכבת התלויה מבַרמֶן לאֶלבֶרפֶלד. מעל לוופר השחור! זהו דרקון מתכת קשוח שאלף רגליו רצות ומתפתלות מעל לנהר, שאותו משחירים בצבעיהם צובעי הבדים האדוקים ללא שום רגשי אשמה.

וספינת-הרכבת דוהרת באוויר בשאגה מחרישת אוזניים בשעה שהדרקון נע על רגלי הטבעת הכבדות שלו. לו רק יכולת, גיזֶלהֶר שלי, שפיו המתוק העביר בי רעד כה מופלא, לרחף איתי, השולמית שלך - או שמא הייתי צריכה להיות הנסיך יוסוף? - מעֵבר לסטיקס, שהוא הוופר האחר, בנפילה שתאחד ותַצעיר אותנו עד כלות. אבל לא: הרי אתה - בניגוד לי, שניצלתי כאן על אדמה קדושה וחיה כעת רק למען המשיח - אתה אבדת, בגדת בי. בוגד אטום מבט, ברברי שכמוך. בכי ונהי! התִראה את הברבור השחור השט על הוופר השחור? התשמע את שירי, שיר קינה, המתנגן על פסנתר כחול? אבל עכשיו ע

לינו לרדת, אומר אבא שילר לאֶלזֶה שלו. ובעולם הזה הייתי בדרך כלל הילדה הטובה שלו..." ידוע אמנם שביום שבו נחנך המקטע הראשון של הרכבת התלויה של וופרטאל, ארבעה קילומטרים וחצי אורכו, לא היתה אלזה שילר ילדה אלא אישה בת שלושים או יותר, נשואה לברטולד לאסקֶר ואם לפעוט בן שנתיים; אבל הגיל תמיד נענה למשאלותיה ולתוכניותיה, ועובדה זו רק מגבירה את ערכו של המידע הטמון באותם שלושה סימני חיים מירושלים שנשלחו, זמן קצר לפני מותה, ל"דוקטור בן".

לא הארכתי במיקוח; שילמתי מחיר אספנים, וקורט מילנהאופט, שתמיד ידע לאסוף את מיטב הג´אנק, שיגר לעברי קריצה.

1902
גבות רבות התרוממו בליבֶק כאשר הגימנזיסט שבי רכש את מגבעת הקש הראשונה שלו - לשיטוטיו לשער מילֶן או לאורך גדת הטראוֶוה. לא מגבעת לֶבד ולא מגבעת עגולה, אלא מגבעת קש צהובה, מהסוג שנכנס זה לא כבר לאופנה וכונה "מגבעת שיט" או בשפת העם "מגבעת קש". גם נשים חבשו כובעי קש - שעוטרו בסרטים - אבל אותן נשים לא חדלו לחנוט את עצמן בתוך מחוכים מעצמות לווייתן; רק מעטות העזו להראות עצמן בפנינו, השמיניסטים, בשמלות החדשות הרחבות והמרווחות שהלמו את רוח "הבריאות החדשה" - למשל בכניסה לקָתָרינֵאום - ולעורר אותנו ואת לעגנו.

דברים רבים היו אז חדשים. דואר הקיסרות, למשל, הוציא בולים אחידים לכל הרייך ועליהם צדודית חזה המתכת של "גרמניה". וכיוון שה"קִדמה" נישאה בפי כול חָפצו רבים מחובשי המגבעות לדעת מה צופן בחובו העתיד. המגבעת שלי צברה שלל חוויות. הסטתי אותה אל עורפי כאשר עמדתי משתאה למראה הצֶפֶלין הראשון. בקפה נידראֶגֶר הנחתי אותה לצד "בית בודֶנברוק", שזה עתה הגיח מהדפוס כנעץ בישבנה של הבורגנות. כעבור זמן, בשנתי הראשונה באוניברסיטה, הגנה עלי המגבעת כשפסעתי בגן החיות של האגֶנבק שזה עתה נפתח.

והתבוננתי בקופים ובגמלים המשוטטים בחופשיות ומתבוננים בי - ובה - בחמדנות.

מעת לעת - משנלקחה בטעות על ידי אחֵר בזירת הסיף, או כשהפקרתי אותה מתוך שכחה בטיילת האלסטֶר - נאלצתי לקנות מגבעת קש חדשה, שגם אותה הסרתי בהתלהבות (או באדישות) בפני הגברות. כעבור זמן מה התחלתי לחבוש אותה כשהיא מוסטת הצידה, כמו באסטר קיטון בסרטיו האילמים. אבל שום דבר לא הִשרה עלי את הדיכאון שבו היה הוא שרוי; הכול גרם לי לצחוק, וזו הסיבה שבגֶטינגֶן - שאליה עברתי לאחר בחינת המאסטר (עתה כבר הרכבתי משקפיים) - דמיתי יותר להרולד לויד המאוחר, הנאחז במחוגי השעון כשמגבעת קש לראשו, רזה ומצחיק ופוטוגני.

בשובי להמבורג הצטופפתי בין ההמונים שבאו לחזות בטקס חנוכת מנהרת האֶלבה. רצנו ממשרדי הסחר ועד לאזור המחסנים, מבית המשפט ועד למשרדי עורכי הדין, ונופפנו במגבעות הקש שלנו כאשר האונייה הגדולה בעולם, אוניית הקיטור הצפון-אטלנטית המהירה "אימפראטור", יצאה מהנמל להפלגתה הראשונה.

הזדמנויות לנופף במגבעת לא חסרו באותם ימים. יום אחד יצאתי לשאוף אוויר על גדת האֶלבה בקרבת בלאנקֶנזֶה, כשזרועי שלובה בזרועה של בתו של כומר שבהמשך נישאה לווטרינר. לפתע חטפה הרוח - אינני זוכר אם היה זה אביב או סתיו - את כיסוי הראש שלי. הוא התגלגל, הוא התעופף. רצתי אחריו, אך לשווא. עקבתי אחריו במבט נואש כשנסחף במורד הזרם, ואפילו ניסיונותיה של אליזבט, שלה היתה נתונה אהבתי באותם ימים, לא היה בהם כדי לנחם אותי.

רק לאחר סיום ההתמחות וכניסתי לשירות הציבורי יכולתי להרשות לעצמי לרכוש מגבעות קש איכותיות יותר, כאלה שעל סרט ההזעה שלהן מופיעה חותמת היצרן. אלה נשארו באופנה עד שאלפי חובשי מגבעות קש בערים ובכרכים - ואני, אז בבית משפט השלום בשוֶורין - עמדנו ברחוב סביב ז´נדרם שהקריא את הודעת הוד מלכותו: הכרזה על מצב מלחמה. רבים מאותם אלפים העיפו את מגבעות הקש שלהם באוויר, בתחושת הקלה שהנה הם משתחררים מעולה של שגרת האזרחות המשמימה. הם החליפו בחפץ לב - ולצמיתות, במקרים רבים - את מגבעות הקש הצהובות, הזוהרות, בקסדות שדה אפורות, הלא הן "הקסדות המכודָנות".

1903
הגמר החל קצת אחרי ארבע וחצי בפְפינְגְסטֶן. אנחנו נסענו ברכבת הלילה מלייפציג - אנחנו, כלומר ההרכב הפותח, שלושה שחקני משנה, מאמן הקבוצה ושני אדונים מההנהלה. מי בכלל חשב על קרונות שינה? כל הנבחרת של לייפציג, ואני בתוכה, נסענו במחלקה שלישית (זה בכלל לא היה זול, אתם יודעים, ולא היה קל לגרד את כל הסכום הזה). אבל החבר´ה שלנו השתרעו ללא כל טרוניה על המושבים הקשים, וסימפוניית הנחירות לא פסקה כמעט עד אולצֶן.

לאַלטונָה הגענו רצוצים אך נמרצים. את פנינו קידם מגרש אימונים שגרתי למדי, מהסוג שבו נתקלנו במקומות אחרים, למעט שביל החצץ שחצה אותו. הבענו מחאה, אך לשווא. את גבולות המגרש, שהיה אמנם חולי אך שטוח, סימן מראש הֶר בֶר, נציג קבוצת הכדורגל של אלטונה, בחבל מתוח; את קווי העונשין ואת קו האמצע הוא סימן בנסורת - הכול במו ידיו. היריבים שלנו, החבר´ה מפראג, הורשו להגיע רק הודות לאדונים המטורללים מהנהלת קבוצת קארלסרוהֶ, שקנו את הלוקש שמכרו להם - מברק שקרי שהורה להם לא להגיע עם הנבחרת שלהם למשחק המוקדם בסקסוניה. בתגובה החליטה מועצת הכדורגל הגרמנית לשלוח לגמר, בו במקום, את נבחרת פראג. זה היה המשחק הראשון, ומזג האוויר היה מושלם, כך שהֶר בֶר היה יכול למלא את קערת המתכת שלו בכסף שנשלף מכיסיהם של .

המשחק התחיל ברגל שמאל: השריקה עוכבה עד שיימצא הכדור האבוד. החבר´ה מפראג מחו, אבל רוב הצופים לא קיללו אלא צחקו. מצב הרוח היה מרומם כאשר כדור העור הונח, סוף-סוף, על קו האמצע. יריבינו בעטו בו כשהרוח והשמש בעורפם. בתוך שניות הם כבר היו קרובים לשער שלנו ושיגרו כדור רוחב משמאל. רק בקושי הצליח ראייט, השוער הארוך והרזה שלנו, להציל את לייפציג מאחת-אפס על ההתחלה. הצלחנו להחזיק מעמד למרות מסירות מהירות מימין, אבל אז הצליחו החבר´ה מפראג להשחיל גול בתוך כל המהומה שהתחוללה ברחבת העונשין, ואנחנו הצלחנו להשוות רק מעט לפני סוף המחצית אחרי סדרת התקפות נמרצות על פראג ועל השוער המצוין שלה, פיק.

מאותו רגע הם פשוט לא יכלו לעצור בעדנו. בתוך דקות ספורות הצליחו סטאני וריזו להבקיע חמישה שערים. הקהל יצא מגדרו ובקושי הספיק להירגע בין שער לשער. אפילו הבלם הכוכב שלהם, רוביצֶ´ק - שנכנס בסטאני, כבדרך אגב, ב"פַאול" חמור - לא הצליח לעצור אותנו. לאחר שהֶר בר הזהיר את רובי, הילד הרע, הבקיע ריזו שער שביעי רגע לפני שריקת הסיום.

החבר´ה מפראג, שעד כה זכו לתשואות רמות, התגלו כאכזבה - במיוחד בהתקפה. יותר מדי מסירות לאחור, תַרדמת ברחבת העונשין. בתום המשחק היו סטאני וריזו לגיבורי היום, אבל לא בצדק: זו היתה עבודת צוות. אמת, ברונו סטאנישֶבסקי, שכונה אצלנו סטאני, היה דוגמה לערך המוסף שהשחקנים הפולנים יעניקו לימים לכדורגל הגרמני. מאחר שהמשכתי להיות פעיל בהנהלה שלנו - כיום אני הגזבר - ונכחתי לעתים קרובות במשחקי חוץ, היה לי העונג לחזות גם בפריץ שֶפאן ובגיסו ארנסט קוצורה, הכוכבים של שאלקֶה. נכחתי בניצחונותיהם הגדולים ואני יכול לומר במצפון נקי: אליפות אלטונה היתה רק תחילתה של סדרת ההצלחות של הכדורגל הגרמני, במידה רבה הודות ליכולותיהם של הפולנים שהִתגַרמנו, כמו גם בזכות רוח המשחק שלהם.

אבל בואו נשוב לאלטונה: זה היה משחק טוב, גם אם לא מדהים. אבל כבר אז, כשלייפציג נחשבה לאלופה הבלתי מעורערת של גרמניה, עמלו העיתונאים לתבל את דיווחיהם בהשמצות מרומזות. לפי אחת השמועות נבעה חולשת ההתקפה, במיוחד במחצית השנייה, מן הבילוי הלילי של שחקני פראג אצל ה"גברות" מהרֶפרבאן בסנקט פאולי. אבל הלא הֶר בר כתב לי במו ידיו: "הטובים ניצחו!"

1904
"במכרה שלנו בהֶרנֶה זה התחיל קצת לפני חג המולד..."
"אתה מתכוון למכרות של הוגו שטינֶס..."
"אבל יש בלי סוף עגלות חצי ריקות, שלא סופרים. במכרות של הארפן, איפה שהם לא ממלאים אותן עד הסוף או שיש הרבה גושים שאי אפשר לקרוא להם פחם נקי..."
"אז הם מקבלים עונש..."
"בטח, אדון מפקח. אבל אנחנו הכורים לא אוהבים בלגן. ויש עוד סיבות לשביתה. המחלת-תולעים, לדוגמה, היא התפשטה בכל המחוז. כל אחד מחמישה כורים חטף אותה. וכל המנהלים משתיקים את זה..."
"אפילו הסוסים חטפו אותה, אם תשאל אותי..."
"לא, זה הפולנים שהביאו את זה הנה..."
"אבל כולם שובתים, אפילו הפולנים, שאותם לא קשה להרגיע..."
"עם שנאפס, אתה מתכוון!"
"בולשיט! כמעט כולנו לגמרי שתויים רוב הזמן..."
"בכל אופן, ראשי השובתים מסתמכים על פרוטוקול השלום של ברלין ממאי 89´, זאת אומרת על איפה שהוא מדבר על משמרת של שמונה שעות..."
"שמונה שעות? הצחקת אותי! הנסיעות של הקרוניות רק מתארכות..."
"אצלנו בהֶרנֶה אנחנו נמצאים בפנים לפעמים איזה עשר שעות ביום..."
"ויש רק יותר ויותר עגלות ריקות, אם תשאל אותי..."
"כבר יותר משישים מכרות מושבתים..."
"וחוץ מזה יש רשימות שחורות עוד פעם..."
"ובוֶוזֶל כבר עומד גדוד החי"ר ה-57 מוכן לתנועה..."
"שטויות! עד עכשיו התעסקו עם זה בכל המחוז רק ז´נדרמים..."
"אבל אצלנו בהרנה אלה היו בכירים כמוך, אנשי רשות המכרות עם תג על השרוול ועם אלות..."
"קוראים להם ´פינקֶרטונים´, כי אמריקאי שקוראים לו פינקֶרטון הוא זה שהמציא את התרגיל המלוכלך הזה..."
"ובגלל שבכל המקומות יש שביתה כללית אז הוגו שטינס סוגר את המכרות שלו..."
"בשביל זה יש עכשיו בכל רוסיה את ה... המהפכה הזאת..."
"ובברלין החבר ליבקנֶכט..."
"אבל אז הצבא תכף נכנס בהם..."
"כמו בדרום-מערב, שם הגברים שלנו מטפלים צ´יק-צ´אק בכל ההוטֶנטוטים..."
"בכל אופן, בכל המחוז שובתים עכשיו יותר ממאתיים מכרות..."ה "אם מחשבים אז יוצא שמונים וחמישה אחוז..."
"אבל עד עכשיו זה עובר די בשקט, אדון מפקח, בגלל שאפילו הנהגת איגוד הכורים..."
"לא כמו ברוסיה, שם המהפכה רק מתפשטת..."
"ובגלל זה, חברים, התחילו בהרנה בפעם הראשונה לטפל במפירי שביתה..."
"ובגלל ששטינס מתנגד לכל פשרה, הסכנה היא..."
"עכשיו ברוסיה מצב מלחמה..."
"אבל החבר´ה שלנו פשוט לקחו את כל ההֶרֶרוס ואת כל ההוטנטוטים האלה וזרקו אותם למדבר..."
"בכל מקרה, ליבקנכט קרא לפועלים בפטרסבורג ולנו במכרות ´גיבורים של הפרולטריון´..."
"אבל הרוסים לא יסתדרו עם היפנים..."
"ואצלנו בהרנה הם אפילו ירו..."
"כן, אבל רק באוויר..."
"אבל היית צריך לראות איך כולנו רצים..."
"משער המכרה ישר דרך החצר הקדמית..."
"לא, אדון מפקח, בלי צבא, רק משטרה..."
"אבל זה לא הפריע לנו לרוץ..."
"העיקר להתחפף מפה, אמרתי לאנטון..."

© כל הזכויות שמורות לזמורה ביתן הוצאה לאור

המאה שלי - גינטר גראס
Mein Jahrhundert (My Century) - Gunter Grass