» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במאי 2006       חזור

בטלני הדהרמה
מאת: ג'ק קרואק
The Dharma Bums - Jack Kerouac

ההוצאה: רימון חיים אחרים בשיתוף כתר הספר בטלני הדהרמה הוא דיאלוג מתמשך בין תפיסתו הבודהיסטית הפוריטנית, הטרנסצנדנטית הנוקשה והרומנטית של קרואק, לבין דרכו הזן בודהיסטית הפרועה, הארצית, החופשייה והספונטאנית של חברו הטוב סניידר. דרך הדיאלוג הכן שבין שתי הגישות עומד קרואק עירום ועריה מול הקורא ומול עצמו, וחושף את נפתולי תודעתו הנאיבית, את האסקפיזם שהנחה לעיתים קרובות את צעדיו, את החומרנות הרוחנית שהכשילה אותו לא פעם, ואת האלכוהול שעשה שמות בנשמתו והוביל בסופו של דבר למותו בגיל 47. נטען כי הסופר והמשורר ג'ק קרואק הוא שטבע את המונח דור הביט, המתאר זרם סוער במיוחד בתולדות הספרות והשירה, אשר החל בארצות הברית בתחילת שנות החמישים. כתיבת דור הביט מאופיינת על ידי כתיבה חופשית ואסוציאטיבית, במעבר חד בין משלבים, ואשר כותביה כותבים את כל אשר על דעתם ונמנעים מלערוך תיקונים בטקסט. היא מאופיינת גם על ידי גישה אנטי ממסדית.

היוצרים המרכזיים בזרם זה היו ג'ק קרואק , ויליאם בורוז , אלן גינסברג ולורנס פרלינגטי. הרומן "בדרכים" של קרואק, שראה אור ב-1952 נכתב ברציפות על גבי מגילה ארוכה, מתוך כוונה שלא להיכנע להסחת הדעת של העברת הדפים בכתיבה רגילה. קרואק האמין כי "המחשבה הראשונה היא המחשבה הטובה" ולכן לא שכתב, לטענתו, את הטקסט.

קבוצת הסופרים, משוררים ואמנים, שחוו התפכחות כואבת מהחלום האמריקני של שנות הארבעים והחמישים הציעו תחתיו אלטרנטיבה פרועה ורעננה; תחת המוסרנות, החומרנות והשאפתנות הקרייריסטית של החלום האמריקני הציע דור הביט את התמימות, החמימות, התעוזה האידיאליסטית וההרפתקנות הרומנטית של המשוררים הנוודים ושל ההליכה בנתיבי הדְהַרְמַה - התורה הבודהיסטית. הם קראו תיגר על המסגרות החברתיות של זמנם והגו-הזו עולם אחר.

הביטוי ביטניק נטבע רק ב-1958כשלוב בין המילים "ביט" ו"ספוטניק", הלווין הסובייטי שעופף לחלל. המילה "ביטניק" הייתה כינוי גנאי לנערים מזוקנים וצמאי חופש, המשתמשים בסמים ואלכוהול ושהוריהם או מנהלי בית הספר חששו כי יהפכו לקומוניסטים. החופש, הפוליטיות וגילם הצעיר של הביטניקים יהוו שנים אחר כך מודל לתנועות-נגד: כמו ההיפ בשנות השישים והפאנק בשנות השבעים. דור הביט הותיר חותם תרבותי בל ימחה. השפעותיו של קרואק וחבריו ניכרות מאז על הספרות, הקולנוע והאמנות. הביטניקים העניקו לספרות הלך רוח אנרכיסטי, חתרני אך גם קליל ויום יומי, ועוסקים לעיתים קרובות באיזורי הקצוות כמו: פשע, סמים, סטיות מיניות, בלווי צמוד של הומור שחור וציני.

קרואק הושפע מאוד משירת ההייקו היפנית, ומן הזן בודהיזם בכלל. חברי דור הביט הין מוקסמים מהאלטרנטיבה שהציעה התורה הבודהיסטית, הם קראו בתרגומי הטקסטים הבודהיסטים וכל אחד מהם יצר בודהיזם אמריקאי משלו: גינצבורג שילב בבודהיזם שלו סקס סמים ומפגשי מדיטציה, סניידר העדיף ללמוד באוניברסיטה ולצאת למסעי טיפוס הרים, ואילו קרואק נדד בין חבריו הבודהיסטים וניסה בכל מאודו לדבוק בניקיון הכפיים ובשחרור מכבלי העולם הזה- מתוך הלך רוח סיזיפי ופוריטני.

כך בין אסקפיזם פתטי לכנות אמיתית, שני אלמנטים המתגלמים בדרכו הייחודית של קרואק, התרקמה אחת מיצירות המופת הגדולות של הספרות האמריקנית לדורותיה: תמונת מראה של חלום רומנטי, והתפכחות כואבת של אדם אחד, שמתוכה משתקפים חלומותיו והתפכחותו של דור שלם, שיש לשוב ולעורר ולפכח, כל עוד אנחנו שבויים בעידן של שעבוד צרכני וקהות חושים.

בטלני הדהרמה מאת ג'ק קרואק, בהוצאת רימון חיים אחרים וכתר, תרגם מאנגלית וכתב אחרית דבר: יובל אידו טל ערכה: חווה רימון.

האתר הרשמי של Jack Kerouac

מתוך הספר הקדמת המתרגם
ובהמשך שני הפרקים הראשונים

הקדמת המתרגם
כשהייתי בן שמונה-עשרה קיבלתי במתנה את הספר בטלני הדהרמה. את הספר נתן לי חבר יקר, אמריקני בן גילי, דֵייב שמו, ששהה בארץ למשך תקופה. "תקרא את זה," אמר לי דייב, "זה של ג'ק קרואק." "מי זה ג'ק קרואק?" שאלתי. "מה, אתה לא יודע מי זה ג'ק קרואק?! טוב, אתה ישראלי..." אמר דייב בתסכול מסוים. "אז מה?" התקוממתי. "אז כלום - אבל אמריקה יצרה עוד כמה יצירות קטנות חוץ ממקדונלדס וקוקה קולה, שאולי היה עושה טוב אם הייתם מכירים." הרגיז אותי שהוא אומר לי ככה את האמת. הוא גם חייך את החיוך הזה, הנדיב, עם הזיק המציק הזה שבעיניים, שבו זמנית עצבן אותי, הצחיק אותי ומילא אותי באהבה. שתקתי בהכנעה.

דייב חזר לארצות-הברית ומקץ שלוש שנים עמד לשוב ולבקר בארץ. חשתי אי נוחות לנוכח המפגש המחודש איתו; במשך שלוש שנות היעדרו הייתי עסוק בשירותי הצבאי ובהשלמת בחינות הבגרות שלא סיימתי בעתן. לפיכך, בעוונותי, במשך שלוש השנים שחלפו לא טרחתי אף לפתוח את הספר שבאהבה כה רבה נתן לי החבר. עכשיו עבדתי כפועל בניין. מלאכת הבניין נעימה מכפי שנוהגים לחשוב אלה שמעולם לא עבדו בה, והעובדים בה נוהגים (לפחות כך היה בזמני) לכבד עצמם בהפסקות רבות. מכל מקום, את זמני ההפסקות ניצלתי למהר ולהתחיל לקרוא בספר, כדי שלא לאכזב את החבר היקר, וכנראה שאף יותר מכך, כדי שלא לבייש את עצמי במפגש עמו.

כך, בין חביות של סיד לגיגיות של טיח, שכבתי על ערימות של חול זהוב בשעות הבוקר והצהריים ואחר הצהריים, מוכתם במלט ובזפת ומכתים את דפי הספר בצבעים שאין בספריות. אך הסיבה שבעטיה מתחיל אדם במצווה לעתים קרובות אין לה דבר וחצי דבר עם הסיבה שבעטיה הוא ממשיך ומשלים ואותה, והקריאה בספר, שהחלה מתוך תחושת בושה עמוקה, נמשכה לרוממות גדולה. הספר התמים למראה, ששכב שלוש שנים בסבלנות בבית הורי, התעורר עתה לחיים והחל לעשות מעשים בתודעתי הצעירה; הוא קרא לי להטיל ספק בעולמי ובתרבות שגדלתי בה, לצאת ולגלות עולם חדש, אחר, חופשי, פראי - עולם של נוודים-משוררים בודהיסטים, שברבות השנים הפכו לחברי הטובים ביותר.

ביקורו של דייב עבר בשלום וזמן מה לאחר מכן יצאנו שנינו למסע ארוך במרחבי ארצות הברית ומקסיקו, בעקבות גיבורינו המשותפים, אבירי דור הביט. המסע ההוא עדיין מהדהד במיתרי גופי ולבי, הדהוד צלול שאין לי אלא להתכוונן אליו ולהיענות לו. רוח הצפון הזאת שמנשבת בי מעת לעת ומאלצת את רגלי ואת לבי לנדוד חייבת חוב גדול לבכור בניה באמריקה של שנות החמישים, הסופר-המשורר-הפטריוט האמריקני-המורד והבודהיסט ג'ק קרואק.

ג'ק קרואק נולד ב- 1922, בלוֹוֶל שבמַסַצ'וּסֶטְס. הוא היה בן למשפחת צרפתים קנדים והצעיר מבין שלושת ילדי המשפחה. ג'ק הצעיר היה ספורטאי מצטיין והצטיינותו בפוטבול זיכתה אותו במלגה לאוניברסיטת קולומביה בעיר ניו-יורק. שם פגש קרואק את חבריו החדשים; את ניל קסדי, את אלן גינזברג ואת ויליאם ס' בורוז. לימים טבע קרואק את המושג "דור הביט", שהגדיר את קבוצת החברים הנדירה הזאת: החברים בקבוצה היו סופרים, משוררים ואמנים, שחוו התפכחות כואבת מהחלום האמריקני של שנות הארבעים והחמישים ושהציעו תחתיו אלטרנטיבה פרועה ורעננה; תחת המוסרנות, החומרנות והשאפתנות הקרייריסטית של החלום האמריקני הציע דור הביט את התמימות, החמימות, התעוזה האידיאליסטית וההרפתקנות הרומנטית של המשוררים הנוודים ושל ההליכה בנתיבי הדְהַרְמַה - התורה הבודהיסטית. הם קראו תיגר על המסגרות החברתיות של זמנם והגו-הזו עולם אחר:

...עולם מלא במשוטטים עם תרמילים, בטלני דהרמה שמסרבים לשייך את עצמם לדרישת הכלל שיצרכו מוצרי צריכה ושלכן צריכים לעבוד בשביל הזכות לצרוך, כל החרא הזה שגם ככה הם לא באמת רוצים כמו מקררים, טלוויזיות, מכוניות, מכוניות יוקרה חדשות לפחות, כל מיני שמנים לשיער ודיאודורנטים וסתם זבל כללי שבסוף תמיד מוצאים בכל מקרה בזבל שבוע אחר כך, והם כולם כלואים במערכת של תעבוד, תייצר, תצרוך, תעבוד תייצר, תצרוך, אני רואה חיזיון של מהפכת תרמילים גדולה אלפים אולי מיליונים של אמריקאים צעירים משוטטים סביב עם תרמילים, עולים להרים להתפלל, מצחיקים ילדים ומשמחים זקנים, משמחים בנות צעירות ועוד יותר משמחים בנות זקנות, והם כולם מטורפי זֶן שמסתובבים וכותבים שירים שבמקרה עלו להם בראש בלי שום סיבה וגם בגלל שהם טובי לב וגם בגלל מעשים מוזרים ולא צפויים הם ממשיכים להעניק חזונות של חירות נצח לכולם ולכל היצורים החיים, זה מה שאני אוהב בכם גולדבוק וסמית', אתם, שני החברה' מהחוף המזרחי שחשבתי שמת.

בספר בטלני הדהרמה מופיעים כמה מהבולטים שבחברי קבוצת דור הביט תחת שמות בדויים: ריי סמית' הוא קרואק עצמו; ג'אפי ריידר - גיבור הספר - הוא גארי סניידר; אלווה גולדבוק הוא אלן גינזברג, קודי פומריי הוא ניל קסדי, וורן קופלין הוא פיליפ ויילן; ריינהולד קאקווית'יס הוא קנת' רקסרות' וג'ון מונטגומרי מופיע בשם הנרי מורלי. נין היא קרולין קרואק (אחותו הגדולה של הסופר), ג'ורג' הוא פיטר אורלובסקי, פרנסיס דה פביה הוא פיליפ למנטיה ואייק אושיי הוא מייקל מקלור. אלא שהמושג דור הביט לא שימש רק להגדרתה של קבוצה ייחודית זו; דור הביט ייצג דור שלם של אמריקנים צעירים וחבוטים, שחשו שאינם מוכנים עוד להכפיף את עצמם לנורמה וביקשו ליצור אנטי-נורמה חדשה ברוח השראת הסופרים והמשוררים של דור הביט. בהשראתם יצאו גלי תרמילאים לדרכים באמריקה של שנות החמישים והשישים והשבעים לחפש אמריקה אחרת, אהובה, בטבע הפראי של המרחבים הפתוחים. בהשראתם הניעו צאצאיהם החולמניים והמרדניים את מהפכת הסקס, הסמים והרוק-אנד-רול של שנות השישים. בהשראתם, עד עצם היום הזה, יוצאים מבקשי דרך אחרת למסעות שאינם מן ההרגל.

משורריה וסופריה של מהפכת הביט זרעו את זרעיה דרך שיריהם. בסן פרנסיסקו, בגלריה שש - מועדון הבית של הביטניקים - היו נפגשים החברים להקראות שירה פרועות שהתמשכו עמוק אל תוך שעותיו הקטנות של הלילה, אפופים אדים של אלכוהול, צבעוניים ומגוונים בסגנונם, משוקעים עד צוואר בנורמה של האנטי-נורמה.

בכל מקרה הלכתי בעקבות כנופיית המשוררים המשוגעים והכבירים להקראת השירה בגלריה שש באותו לילה, שהיה, בין שאר דברים חשובים, הלילה של הולדת רנסנס השירה בסן פרנסיסקו. כולם היו שם. זה היה לילה מטורף... הסתובבתי בין כולם ואספתי מטבעות של עשרה סנט ושל רבע דולר מהקהל הצונן למדי, שעמד בלי לעשות כלום בגלריה וחזרתי עם שלוש חביות גלון ענקיות מלאות בבורגונדי קליפורניה וגרמתי לכולם להשתכר עד כדי כך שכשהגיעה השעה אחת עשרה, אלווה גולדבוק הקריא את שירו, קונן את שירו "קִינָה", שיכור, כשזרועותיו פרוסות לצדדים וכולם צועקים "לך על זה! לך על זה! לך על זה!" (כמו ג'ם סשן) וריינהולד קאקווית'יס הזקן אבי סצנת השירה של פְרִיסְקוֹ מוחה את דמעותיו באושר. ג'אפי עצמו הקריא את שיריו המעולים על קוֹיוֹטִי, האל של האינדיאנים של הרמה הצפון אמריקאית (אני חושב), לפחות האל של האינדיאנים של צפון מערב אמריקה, קְווַאקְיוּטְל וכל זה.

"לך תזדיין! שר קויוטי, ובַּרח!" הקריא ג'אפי לקהל המכובד וגרם לכולם לצעוק בשמחה, זה היה כל כך טהור, מלה מלוכלכת כמו להזדיין שיוצאת נקי... בינתיים עמדו להם עשרות אנשים בגלריה האפלה, מתאמצים לשמוע כל מלה מהקראת השירה המדהימה בעוד אני עובר מקבוצה לקבוצה, עומד מולם כשגבי לבמה, מפציר בהם לדפוק עוד שלוק מהבקבוק, או שנדדתי בחזרה והתיישבתי בצד הבמה זורק כל מיני קריאות חיוביות של ווַאוּ וכן ואפילו משפטים שלמים של הערות בלי שאף אחד יזמין אותי לתת אותם אבל בעליזות הכללית אף אחד גם לא התנגד. זה היה לילה גדול.

פרנסיס דה-פביה העדין הקריא, מתוך דפים דקים שקופים-צהובים, או ורודים, שאותם הפך כל הזמן בזהירות באצבעות לבנות וארוכות, שירי הסחבק המת שלו אלטמן, שאכל יותר מדי פֵיוֹטֶה בצ'יוואווה (או שהוא מת משיתוק ילדים, או זה או זה) אבל לא הקריא מהשירים שלו - קינה קסומה כשלעצמה לזכר המשורר הצעיר שמת, שדי בהם כדי לסחוט דמעות מהסֶרְווַנְטֶס של פרק שבע, והקריא אותם בקול אינגלזי עדין שגרם לי לבכות עם צחוק בפנים אפילו שאחר כך יצא לי להכיר את פרנסיס והוא מצא חן בעיני.

קרואק היה מהבולטים שבסופריו החדשנים של ז'אנר זרם התודעה. הוא פיתח צורת כתיבה חדשה וייחודית שקרא לה "פרוזה ספונטנית" שעשתה שימוש בטכניקות של כתיבה ממושכת ללא הפסקה. האגדה העירונית של דור הביט מספרת שאת ספרו "בדרך" כתב בפרץ כתיבה אחד ארוך שנמשך ימים ולילות רבים. לפני שהחל במלאכת הכתיבה, מפרטת האגדה, חיבר קרואק כמאתיים דפים זה לזה, כך שיצרו מגילה אחת ארוכה, כדי שלא ייקטע רצף התודעה בשל הצורך להחליף נייר במכונת הכתיבה. הפרוזה הספונטנית של קרואק מתאפיינת במשפטים ארוכים ולא מסודרים, עם מעברים מהירים בין שפה לירית גבוהה לשפת יומיום פשוטה, ערבוב זמנים, מבע משולב שמוגזם מעבר לגבולות האבסורד, בקצב האלתור הג'אזי, שלמשנתו של קרואק מאפיין לא רק את מוסיקת הג'אז שכל כך אהב אלא את התנגנות התודעה האנושית. הטקסט - ובניסיון לשמור על נאמנות למקור, גם התרגום - זרוע טעויות תחביר ודקדוק ואינו שועה לנורמות הפרוזה המקובלות, כל זאת כדי לשמור על האותנטיות והספונטניות של זרם התודעה.

קרואק הושפע עמוקות גם מהאותנטיות, מהספונטניות ומההצבעה הישירה על המציאות שמצא בשירת ההייקו היפנית:

"תסתכל פה," שר ג'אפי, "צפצפות צהובות. רק שים אותי בתודעת ההייקו... 'מדברים על חיי הסופרים - עצי צפצפה צהובים'." בהליכה באזורים האלה אפשר להבין את אבני החן המושלמות שירי ההייקו שכתבו משוררי המזרח, שלעולם לא היו משתכרים בהרים או משהו אלא פשוט הסתובבו רעננים כמו ילדים קטנים וכתבו את מה שהם ראו בלי אמצעים ספרותיים או קישוטים ספרותיים. טיפסנו והמצאנו שירי הייקו על הדרך, מתעקלים מעלה מעלה ועכשיו היינו על מדרונות הסבך.

"סלעים בצד הצוק," אמרתי, "מדוע אינם נופלים מטה?"
"אולי זה הייקו, אולי לא, יכול להיות שזה קצת מסובך מדי," אמר ג'אפי. "הייקו אמיתי חייב להיות פשוט כמו דייסה ועדיין לגרום לך לראות את הדבר האמיתי, כמו ההייקו שהוא כנראה הגדול מכולם שהוא זה שהולך 'אנקור מקפץ לאורך האכסדרה, רגליים לחות' שכתב שִיקִי. אתה רואה את העקבות הרטובים כמו חיזיון בתודעה שלך ובכל זאת במלים הספורות האלה אתה רואה גם את הגשם שירד באותו יום וכמעט מריח את מחטי האורן הרטובות."
"תביא עוד אחד."
"אני אמציא אחד משלי הפעם, בוא נראה, 'אגם מתחת... החורים השחורים שיוצרים הבארות', לא זה לא הייקו...

ולא רק משירת ההייקו היפנית הושפע קרואק עמוקות, אלא מעולם הזן-בודהיזם היפני בכלל. החברים בדור הביט היו מוקסמים מהאלטרנטיבה שהציעה התורה הבודהיסטית. הם קראו בתרגומי הטקסטים הבודהיסטיים (פרט לגארי סניידר, שלמד סינית וקרא את השירה הזן-בודהיסטית בשפת המקור), וכל אחד מהם פיתח לו בודהיזם אמריקני משלו: אלן גינזברג שילב בבודהיזם שלו סקס, סמים ומפגשי מדיטציה גדולים; גארי סניידר לקח את הזן בודהיזם שלו אל לימודיו באוניברסיטה ואל מסעות טיפוס הרים; וקרואק נדד בין חבריו הבודהיסטים וניסה בכל מאודו לדבוק בניקיון הכפיים ובשחרור מכבלי העולם הזה שנדמה היה לו שמציע הבודהיזם הקדום. להגנתו של קרואק ייאמר שתרגומי הבודהיזם לאנגלית שבהם קרא היו מטעים מאוד, ובשל טעויות תרגום בסיסיות אך נפוצות בעת ההיא השתקפה הדרך הבודהיסטית מן הטקסטים כפסימיסטית, פוריטנית וסיזיפית. מהקריאה בכתבי המקור של הבודהיזם הסיני בשפת המקור השתקפה בעיניו של גארי סניידר - ג'אפי ריידר - תמונת עולם בודהיסטית שונה לגמרי, שבה הפסימיות הפוריטנית של קרואק נתפסה כאיוולת. למעשה, הספר בטלני הדהרמה הוא דיאלוג מתמשך בין תפיסתו הבודהיסטית הפוריטנית, הטרנסצנדנטית הנוקשה והרומנטית של קרואק לבין דרכו הזֶן-בודהיסטית הפרועה, הארצית החופשייה והספונטנית של חברו הטוב סניידר:

"ומי אני?"
"אנ'לא יודע, אולי אתה עז."
"עז?"
"אולי אתה פַּרְצוּפְבּוֹץ."
"מי זה פַּרְצוּפְבּוֹץ?"
" פַּרְצוּפְבּוֹץ הוא הבוץ בפַּרְצוּפְתַיש שלך. מה היית אומר אם מישהו היה שואל אותך את השאלה 'האם לכלב יש טבע בּוּדְּהַה?' ואמר 'הַאוּ!' "
"הייתי אומר שזה שטויות של זֶן-בודהיזם טיפשי." האמירה שלי הרתיעה קצת את ג'אפי. "ת'שמע ג'אפי," אמרתי, "אני לא זֶן-בודהיסט, אני בודהיסט רציני, אני בודהיסט הִינַאיַאנַה מסורתי וחולמני, פחדן מול המַהַאיַאנִיזְם המאוחר יותר," וכך המשכתי אל תוך הלילה, כשהטענה שלי היתה שזֶן-בודהיזם לא מתמקד כל כך בטוב לב כמו בניסיון לבלבל את האינטלקט כך שיתפוש את האשליה שבבסיס כל הדברים. "זה אכזרי," התלוננתי. "כל מורי הזֶן האלה שזורקים נערים צעירים לתוך הבוץ בגלל שהם לא מסוגלים לענות לשאלות המילוליות הטיפשיות שלהם."

"זה כי הם רוצים שהם יבינו שבוץ עדיף על מלים, ילד." אבל אני לא יכול לשחזר בדיוק (אני אנסה) את ההברקות שבתשובות של ג'אפי ואת התגובות וההתגרויות שבעזרתן החזיק אותי על קוצים במשך כל הזמן, ובסופו של דבר הצליח להדביק משהו בראש הבדולח שלי שגרם לי לשנות את תכניותי לחיים.

דרך הדיאלוג הכן שבין שתי הגישות עומד קרואק עירום ועריה מול הקורא ומול עצמו וחושף את נפתולי תודעתו הנאיבית, את האסקפיזם שהנחה לעתים קרובות את צעדיו, את האלכוהוליזם שעשה שמות בנשמתו, את החומרנות הרוחנית שהכשילה אותו על ימין ועל שמאל ואת האלכוהוליזם שעשה שמות בנשמתו ושבסופו של דבר הביא למותו המוקדם בגיל 47. בשטף האסוציאטיבי של הכתיבה בסגנון זרם התודעה חושף קרואק את מבושי הנטייה הבעייתית שליוותה אותו תקופות ארוכות בחייו, לנהות אחרי קסמם של אחרים ולחוות דרכם את שנפשו אינה משגת, את המלחמות הקטנות והקטנוניות שלחם בשם השלום ואת ההתפכחויות הכואבות שחווה בשל כך במהלך הדרך.

כך, בין האסקפיזם הפתטי לכנות חסרת הפשרות, שמתגלמים שניהם גם יחד בדרכו הייחודית של קרואק, התרקמה אחת מיצירות המופת הגדולות של הספרות האמריקנית לדורותיה: תמונת מראה של חלום רומנטי והתפכחות כואבת של אדם אחד, שמתוכה משתקפים חלומותיו והתפכחותו של דור שלם באמריקה של שנות החמישים והשישים והשבעים. כחלק מן הקסם שבזרם התודעה של קרואק, גם כיום, גם כאן, רחוק מאמריקה של שנות החמישים, הספר מעלה שאלות ומשרה השראה שרלוונטיות כאן, כיום, לא פחות משהיו שם, בעת ההיא.

במסורת הבודהיסטית נוהגים לומר שלדְהַרְמַה, לתורה הבודהיסטית, שמונים וארבע אלף דלתות, כלומר אין זה משנה באיזה שער מאינספור שערי הדהרמה נכנס אדם, העיקר שנכנס; ובגמרא אומרים חז"ל: "עיר שאין בה עשרה בטלנים - אסור לדור בה." ומה הם "בטלנים"? שבטלים ממלאכה ועוסקים בתורה. ואלה בטלני הדהרמה של קרואק, שמתבטלים מעיסוקי השגרתי ומבטלים עצמם אל מול הייחודי. שמתבטלים מן האפרוריות הנורמטיבית ובאים בשערי הגאולה במִפתחים אשר אינם מן ההרגל.

קריאה נעימה,
יובל אידו טל

פרק ראשון
קפצתי על רכבת משא שיצאה מלוס אנג'לס בצהרי יום אחד בשלהי ספטמבר 1955, עליתי על גונדולה, שכבתי עם התרמיל מתחת לראש והברכיים מוצלבות והתבוננתי בעננים בעוד אנו מתגלגלים לנו צפונה לסנטה ברברה. זו היתה רכבת מקומית והתכוונתי לישון על החוף בסנטה ברברה באותו לילה, ולתפוס רכבת מקומית אחרת לסַן לוּאִי אוֹבִּיסְפּוֹ בבוקר שלמחרת או את המחלקה הראשונה של רכבת המשא עד סן פרנסיסקו בשבע בערב. איפשהו ליד קַמַרִילוֹ, איפה שצ'רלי פרקר נהיה משוגע ונרגע עד שהבריא ונהיה נורמלי, עלה על הגונדולה שלי בטלן קטן, רזה וזקן, בדיוק כשעברנו למסילה צדדית כדי לתת לרכבת אחרת זכות קדימה, ונראה מופתע לראות אותי שם. הוא התנחל בקצה השני של הגונדולה ונשכב, פונה אלי, עם הראש שלו על התיק הקטן והעלוב שלו ולא אמר מלה. אחרי זמן מה צפרו בצופר ההַייבּוֹל, אחרי שרכבת המשא המזרחית פרצה אל המסילה המרכזית, ונחלצנו משם כשהאוויר מתקרר והערפל מתחיל לנשוב מהים מעל עמקי החוף החמימים. אחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים להצטופף על הפלדה הקרה ולהתכרבל, גם הבטלן הקטן וגם אני קמנו וצעדנו הלוך ושוב וקפצנו ונופפנו בידיים, כל אחד בצד שלו של הגוֹן. עברנו די מהר למסילה צדדית אחרת בעיירה קטנה וחשבתי לעצמי שאני צריך כוסית זולה של יין טוֹקַאי כדי להשלים את נסיעת בין הערביים לסנטה ברברה. "אני רץ לשם להביא בקבוק יין. תשים לי עין על התיק?"

"בטח."

קפצתי מעל הצד וחציתי בריצה את כביש 101 לחנות, וקניתי, חוץ מיין, גם קצת לחם וממתקים. רצתי בחזרה לרכבת המשא שלי, שלה היתה עוד רבע שעה לחכות במקום, שעכשיו היה חמים ושטוף שמש. אבל היתה שעת אחר צהריים מאוחרת והיה ברור שבקרוב האוויר יתקרר. הבטלן הקטן ישב ברגליים משוכלות בקצה שלו, מול ארוחה מעוררת רחמים, שכללה קופסה אחת של סרדינים. ריחמתי עליו וניגשתי אליו ואמרתי, "מה תגיד על קצת יין, שתתחמם? אולי תרצה קצת לחם וגבינה עם הסרדינים שלך."

"בטח." הוא דיבר מרחוק, מתוך תיבת קול קטנה וכנועה והיה מפוחד, או שאולי לא היה מוכן לעמוד על שלו. קניתי את הגבינה לפני שלושה ימים במקסיקו סיטי לפני נסיעת האוטובוס הארוכה והזולה שחצתה את זַקַטֶקַס ודוּרַנְגוֹ וצִ'יווַאווַה, אלפיים מיילים ארוכים עד הגבול באֶל פַּאסוֹ. הוא אכל את הגבינה ואת הלחם ושתה את היין בהתלהבות ובהכרת תודה. הייתי מרוצה. הזכרתי לעצמי את השורה בסוּטְרַת היהלום שאומרת "תן צדקה בלי לחשוב על כל מושג של צדקה, שהרי אחרי הכול, צדקה היא רק מלה". הייתי מאוד אדוק בימים ההם והתאמנתי בדבקויות הדתיות שלי כמעט עד כדי שלמות. מאז נעשיתי קצת צבוע בקשר למס השפתיים שלי וקצת עייף וציני. כי נעשיתי כבר כל כך זקן ונייטרלי... אבל בזמן ההוא באמת האמנתי במציאות של צדקה וטוב לב וענווה ולהיטות ושלווה נייטרלית וחכמה ואקסטזה, והאמנתי שאני בְּהִיקוּ של פעם בבגדים מודרניים, שמשוטט בעולם (בדרך כלל בקשת המשולשת שבין ניו יורק למקסיקו סיטי לסן פרנסיסקו) כדי לסובב את גלגל המשמעות האמיתית, או הדְהַרְמַה, ומשיג לעצמי סגולות של בודהה (מתעורר) עתידי ושל גיבור לעתיד בגן העדן. עוד לא פגשתי אז את גַ'אפִי רַיידֶר, אותו עמדתי לפגוש בשבוע שלאחר מכן, ועדיין לא שמעתי כלום על "בטלני הדהרמה", אף שבזמן ההוא הייתי בטלן דהרמה בעצמי והחשבתי את עצמי לנווד דתי. הבטלן הקטן שבגונדולה גיבש את כל אמונותי כשהתחמם ביין ודיבר, וכשבסוף שלף פיסת נייר קטנה שהכילה תפילה של תרזה הקדושה, שמכריזה שאחרי מותה היא תחזור לארץ במטר של ורדים מגן עדן, לתמיד, למען כל היצורים החיים.

"מאיפה השגת את זה?" שאלתי.

"אה, גזרתי את זה ממגזין בספרייה בלוס אנג'לס לפני שנה שנתיים. אני תמיד סוחב את זה איתי."

"ואתה כורע ברך בקרונות מטען וקורא את זה?"

"כמעט כל יום." הוא לא דיבר הרבה יותר מזה, לא הוסיף דברים בנושא תרזה הקדושה, היה מאוד עניו בעניין הדת שלו וסיפר לי מעט מאוד על חייו האישיים. הוא מסוג הבטלנים הקטנים, הרזים והשקטים שאף אחד לא שם לב אליהם יותר מדי אפילו בשכונות העוני, שלא לדבר על לב העיר. אם שוטר היה דוחף ומגרש אותו, הוא היה נדחף ונעלם, ואם שוטרי רכבת היו בסביבה, במסילות הברזל של העיר הגדולה כשרכבת משא היתה יוצאת לדרך, רוב הסיכויים היו שהם לעולם לא היו רואים את האיש הקטן שמתחבא בתוך עשבי הבר וקופץ עליה בין הצללים. כשסיפרתי לו שאני מתכנן לקפוץ על המחלקה הראשונה של רכבת המשא זִיפֶּר בלילה הבא הוא אמר, "אה, אתה מתכוון לרוח רפאים של חצות."

"ככה אתה קורא לזיפּר?"

"בטח היית עובד רכבת במסילה הזאת."

"כן, הייתי אחראי בלמים באֶס פִּי."

"טוב, אנחנו הבטלנים קוראים לה הרוח רפאים של חצות כי אתה עולה עליה באֶל אֵיי ואף אחד לא רואה אותך עד שאתה מגיע לסן פרנסיסקו בבוקר, טס מהר מדי הדבר הזה." "שמונים מייל בשעה באקספרסים, סבאל'ה."

"בדיוק, אבל נהיה ממש קר בלילה כשאתה טס ועולה בחוף הזה צפונית לגַבִּיוֹטִי ועד בערך סֶרְף."

" סֶרְף בדיוק, ואז ההרים דרומית למַרְגַרִיטַה."

"מַרְגַרִיטִי, בדיוק, אבל רכבתי על הרוח רפאים של חצות הזאת כל כך הרבה פעמים שאני לא יכול לספור נראה לי."

"כמה שנים עברו מאז שהיית בבית?"

"כל כך הרבה שנים שאני לא רוצה לספור נראה לי. אני מאיפה שהייתי זה היה אוהיו."

אבל הרכבת התחילה לנסוע, הרוח נעשתה שוב קרה וערפילית ובילינו את השעה וחצי הבאות בלעשות כל מה שהיה בכוחנו ובכוח הרצון שלנו כדי שלא נקפא וכדי שהשיניים שלנו לא ינקשו. כל פעם הייתי מצטופף ועושה מדיטציה על החום, ממש על החום של אלוהים, כדי להיפטר מהקור; אחר כך הייתי קופץ באוויר ומנופף בידיים וברגליים ושר. אבל לבטלן הקטן היתה יותר סבלנות מאשר לי והוא פשוט שכב שם רוב הזמן, לועס את הגירה שלו במחשבות ייאוש מרות. השיניים שלי נקשו והשפתיים שלי היו כחולות. כשהחשיך הוקל לנו לראות את ההרים המוכרים של סנטה ברברה עוטים צורה, ובמהרה ניעצר ונהיה חמימים בלילה החמים והמואר באור הכוכבים לצד המסילה.

נפרדתי לשלום מהבטלן הקטן של תרזה הקדושה בהצטלבות, איפה שקפצנו, והלכתי לישון את הלילה בחול בשמיכות שלי, רחוק במורד החוף למרגלות הצוק איפה ששוטרים לא ימצאו אותי ויגרשו אותי. בישלתי נקניקיות על מקלות שחתכתי וחידדתי במקום מעל לפחמיה של מדורת עצים גדולה וחיממתי קופסה של מקרוני עם גבינה בחללים האדומים הלוהטים, ושתיתי את היין החדש שלי ושמחתי באחד הלילות הנעימים בחיי. השתכשכתי לי במים וקפצתי ראש קצת ונעמדתי מתבונן בהדר שמי הלילה, יקום עשרת הפלאים החשכה והיהלומים של אוולוקיטשוורה. "טוב, רֵיי," אני אומר, שמח, "רק עוד כמה מיילים. שיחקת אותה גם הפעם." שמח. במכנסי שחייה קצרים ולא יותר, יחף, שיער פרוע, בחשכת האש האדומה, שר, לוגם לגימות ארוכות של יין, יורק, קופץ, מתרוצץ - ככה צריך לחיות. לגמרי לבד וחופשי בחולות הרכים של החוף ליד אנחת הים שם במרחק, עם כוכביה החמימים של בתולת צינורות השחלה מַא-ווִינְק ,שמשתקפים במים הבולטים כמו כרס וזורמים על האפיק החיצוני. ואם הקופסאות שלך חמות ואדומות ואתה לא יכול לתפוס אותן ביד, אתה פשוט משתמש בכפפות עובדי מסילה ישנות וטובות, וזה הכול. נתתי לאוכל להתקרר טיפה כדי ליהנות מעוד יין ומהמחשבות שלי. ישבתי ברגליים משוכלות בחול והתבוננתי בחיי. אז הנה, ככה, אבל מה זה כבר שִינה? "מה עומד לקרות לי בהמשך?" ואז היין התחיל לעבוד על בלוטות הטעם שלי ולא עבר זמן רב וכבר נברתי בנקניקיות ההן, נוגס אותן ישר מקצה מקל הברביקיו, וצ'וֹמְפּ צ'וֹמְפּ, חופר לתוך שתי הקופסאות הטעימות עם כף הטיולים הישנה, מעמיס באהבה בכף מנות גדולות של שעועית חמה ושל חזיר, או של מקרוני עם רוטב חם רוחש, ואולי קצת חול שעף לי פנימה. "וכמה גרגרים של חול יש על החוף הזה?" אני חושב. "יש פה גרגרים של חול כמספר הכוכבים בשמים!" (צ'וֹמְפּ, צ'וֹמְפּ) ואם זה כך אז "כמה בני אדם היו, בעצם כמה יצורים חיים היו, מאז חלק ה'ללא' של הזמן ללא ראשית? אז אוי, נראה לי שצריך יהיה לחשב את מספר גרגרי החול שעל החוף הזה וכל כוכב שבשמים, בכל אחד מרבבת הצִ'ילִיקוֹסְמוֹסִים, שיהיה מספר של גרגרים של חול שמחשב של IBM לא יוכל לחשב וגם לא בּוֹרוֹז, שמע באמת אנ'לא יודע [לגימה ארוכה של יין] באמת אנ'לא יודע אבל זה בטח מִספר שהוא מלא טריליונים סֶקְסְטִילְיוֹנִים לא להאמין לשבור ת'ראש שאי אפשר לספור של ורדים שתרזה הקדושה והמתוקה והאיש הזקן הקטן והטוב הזה ממש עכשיו ברגע זה ממטירים לך על הראש, עם שושנים."

ואז, כשהסתיימה הארוחה, ניגבתי את שפתי עם הבנדנה האדומה שלי, שטפתי את הכלים בים המלוח, בעטתי כמה רגבים של חול, הסתובבתי קצת, ניגבתי אותם, שמתי אותם בצד, תחבתי את הכף הישנה בחזרה בתיק המלוח, ונשכבתי מכורבל בתוך השמיכה שלי למנוחה טובה ונכונה של לילה. קמתי באמצע הלילה, "אֶה?" איפה אני, מה זה המשחק הכדורסלי הנצחי הזה שהנערות משחקות כאן לידי בבית הישן של חיי, הבית לא בוער, נכון?" אבל זו בסך הכול המהומה המתאחדת של גלים שמצטברים גבוה וקרוב יותר, גואים אל עבר מיטת השמיכות שלי. "אני אהיה קשה וזקן כמו קונכייה," ואני הולך לישון וחולם שבזמן שאני ישן אני גומר בנשימה שלוש פרוסות של לחם... אוי, נפשו המסכנה של האדם, ואיש בודד לבד על החוף, ואלוהים צופה בחיוך מעושה נו בטח... וחלמתי על הבית מזמן בניו אינגלנד, הנעליים הקטנות שלי מנסות ללכת אלף מייל בעקבותי על הדרכים לרוחבה של אמריקה, ואימא שלי עם תרמיל על הגב, ואבא שלי רץ אחרי רכבת בת חלוף, כזאת שאי אפשר לתפוס, וחלמתי והתעוררתי לשחר אפור, ראיתי אותו, רחרחתי (כי ראיתי את כל תחלופות האופק, כאילו מחליף תפאורות מיהר להחזיר אותו למקום כדי שאאמין שהוא מציאותי), וחזרתי לישון, מתהפך. "הכול אותו דבר," שמעתי את קולי אומר בריק, שאותו אפשר לחבק כל כך חזק כשישנים.

פרק שני
הבטלן הקטן של תרזה הקדושה היה בטלן הדְהַרְמַה האמיתי הראשון שפגשתי, והשני היה בטלן הדְהַרְמַה מספר אחת בין כולם ולמעשה היה זה הוא, גַ'אפִי רַיידֶר, שטבע את המושג. גַ'אפִי רַיידֶר היה נער צעיר ממזרח אורגון, שגדל בבקתה עשויה בולי עץ עמוק בתוך היערות עם אבא שלו ואימא שלו ואחותו, שמההתחלה היה ילד יערות ומומחה בשימוש בגרזן וחקלאי, שמתעניין בחיות ובחכמה אינדיאנית כך שכשבסוף כשהגיע לקולג', לא משנה מה, כבר היו לו כל הכלים שהיה צריך בשביל המחקרים המוקדמים שלו באנתרופולוגיה ואחר כך במיתוסים האינדיאניים ואחר כך ממש בטקסטים של המיתולוגיה האינדיאנית. בסופו של דבר הוא למד סינית ויפנית ונהיה מלומד של המזרח וגילה את בטלני הדְהַרְמַה הגדולים מכולם, מטורפי הזֶן של סין יפן. בו בזמן, מכיוון שהיה בחור מצפון-מערב אמריקה עם נטיות אידיאליסטיות, הוא התחיל להתעניין באנרכיזם המסורתי של ה-WWI, פועלי העולם הבינלאומיים, ולמד לנגן בגיטרה ולשיר שירי פועלים ישנים, שהלכו טוב עם השירים האינדיאניים שלו ועם העניין הכללי שהיה לו בשירי עם. ראיתי אותו בפעם הראשונה כשהלך ברחוב בסן פרנסיסקו שבוע אחר כך (אחרי שעשיתי את שאר הדרך מסנטה ברברה בנסיעה אחת ארוכה וזריזה בטרמפ שנתנה לי, כאילו שמישהו יאמין לזה, צעירה בלונדינית מתוקה ויפהפייה בבגד ים סטרפלס לבן-שלג, יחפה עם צמיד זהב על הקרסול שלה, נוהגת בלינקולן מרקורי מודל שנה הבאה בצבע אדום-קינמון, שרצתה בֶּנְזֶדְרִין כדי שתוכל לנסוע כל הדרך עד העיר וכשאמרתי לה שיש לי קצת בתרמיל צעקה "מטורף!") - ראיתי את גַ'אפִי צועד צעדים ארוכים במורד הרחוב, צעדיו המוזרים של מטפס הרים, עם תרמיל גב קטן על הגב, מלא בספרים ומברשות שיניים ומה לא, שהיה תרמיל הגב הקטן של ה"לבוא לעיר" שלו שהיה שונה מהתרמיל הגדול והמלא שלו, קומפּלט, כולל שק שינה, פּוֹנְצ'וֹ וסירי בישול. היה לו זקן צרפתי קטן והוא נראה אוריינטלי בדרך מוזרה כלשהי, עם העיניים הירוקות שלו המלוכסנות מעט, אבל הוא לא נראה בכלל כמו איש בוהמה, והיה רחוק מלהיות איש בוהמה (מִסְתוֹבֵבַן שמסתובב בסביבת האמנויות). הוא היה דק ושרירי, שזוף, נמרץ, פתוח, כולו הלוֹ ודיבור שמח ואפילו צועק שלום לבטלנים של הרחוב וכששאלו אותו שאלה היה עונה ישר בשליפה ממרומי או מעמקי נפשו אני לא יודע איזה מהם ותמיד היה עושה את זה בצורה תוססת ומלאת חיים.

"איפה פגשת את רֵיי סְמִית'?" הם שאלו אותו כשנכנסנו אל תוך המקום, הבר המועדף על כל האִינִים מאזור החוף.

"אה, את הבּוֹדְהִיסַטְּווֹת שלי אני תמיד פוגש ברחוב!" הוא צעק והזמין בירות.

זה היה לילה מעולה, מהרבה בחינות לילה היסטורי. הוא וכמה משוררים אחרים (הוא גם כתב שירה ותרגם שירה סינית ויפנית לאנגלית) קבעו להקריא שירה בגלריה שש בעיר. הם נפגשו כולם בבר והתמסטלו. אבל כשכולם נעמדו והתיישבו מסביב ראיתי שהוא היחיד שלא נראה כמו משורר, אף שבהחלט היה משורר. האחרים היו או אינטלקטואלים קוּליים מהוקצעים עם שיער שחור פרוע כמו אַלְווַה גוֹלְדְבּוּק, או משוררים עדינים, בהירי עור ויפי תואר כמו אַייק אוֹ'שֵיי (בחליפה), או איטלקים בסגנון הרנסאנס, לא מהעולם הזה, אליטיסטים למראה כמו פְרַנְסִיס דַה-פַּבִיַה (שנראה כמו כומר צעיר), או אנרכיסטים זרוקים עם שיער פרוע ועניבת פפיון כמו רַיינְהוֹלְד קַאקוֹוִיתִ'יס, או בּוּבּוּאִים שמנים גדולים שקטים עם משקפיים כמו ווֹרֶן קוֹפְלִין. וכל האחרים שקיוו להיות משוררים עמדו מסביב, בתלבושות מגוונות, מעילי קורדרוי קצרים עם שרוולים בלויים, נעליים מרופטות, עם ספרים בולטים להם מהכיסים. אבל ג'אפי היה לבוש בגדי פועלים מחוספסים יד שנייה שקנה בחנויות צדקה כדי שישמשו אותו לטיפוס הרים ולטיולים ולישיבה באוויר הפתוח בלילה, למדורות, לטרמפים במעלה ובמורד החוף. האמת היא שבתרמיל הגב שלו היה לו גם כובע אַלְפִּינִי מצחיק וירוק שאותו שם על הראש כשהגיע למרגלות הר, בדרך כלל תוך כדי כך שר יוֹדְל, לפני שהתחיל לטפס כמה אלפי רגל. הוא נעל מגפי טיפוס יקרות, שהיו מקור לגאווה גדולה בשבילו, איטלקיות, שבהן דידה על רצפת הבר המכוסה נסורת כמו חוטב עצים של פעם. ג'אפי לא היה גדול, מטר שבעים בערך, אבל הוא היה חזק וקשוח וזריז ושרירי. הפנים שלו היו מסכה של עצמות מוכות יגון, אבל עיניו נצצו כמו עיניהם של חכמי סין המצחקקים, מעל הזקן הצרפתי הקטן, כדי לפצות על המראה המחוספס של פניו הנאות. שיניו היו מעט חומות, מפני הזנחתן בילדותו ביערות, אבל אף פעם לא היה אפשר לשים לב לזה והוא היה פותח פה גדול לפרוץ בצחוק רועם כשסיפרו בדיחות. לפעמים היה משתתק ופשוט בוהה בעצב ברצפה, כמו איש שמגלף משהו. לפעמים הוא היה עליז. הוא הפגין עניין חיובי רב בי ובסיפור שלי על הבטלן הקטן עם תרזה הקדושה ובסיפורים שסיפרתי לו על החוויות שלי בהתגנבות לרכבות ובתפיסת טרמפים ובטיולים ביערות. הוא טען מיד שאני "בּוֹדְהִיסַטְּוַוה" גדול, כלומר "ישות נאורה גדולה" או "מלאך חכם גדול" ושאני מקשט את העולם בכנות שלי. בנוסף, היה חביב עלינו ביותר אותו קדוש בודהיסטי: אַוַולוֹקִיטֶשְוַורַה, או ביפנית קַאנוֹן בעל אחד-עשר הראשים. הוא ידע את כל הפרטים על הבודהיזם הטיבטי, הסיני, מַהַאיַאנה, הִינַאיַאנַה, בודהיזם יפני ואפילו בורמזי, אבל הזהרתי אותו מיד שלא מזיזים לי המיתולוגיה וכל השמות והטעמים הלאומיים של הבודהיזם, ושאותי מעניינת רק הראשונה מתוך ארבע האמיתות הנאצלות של הבודהה שַאקְיַמוּנִי, שכל החיים הם סבל. ושבמידה מסוימת מעניינת אותי גם השלישית, שאפשר להשיג את דיכוי הסבל, שבה לא ממש האמנתי בזמנו. (אז, עדיין לא עיכלתי את כתבי הלַנְקַאוַוטַארַה, שבסופו של דבר מראים שאין שום דבר בעולם מלבד התודעה עצמה, ושלכן הכול אפשרי, כולל דיכוי הסבל.) חברו של ג'אפי היה הבּוּבּוּ הגדול וטוב הלב שכבר הזכרתי קודם, ווֹרֶן קוֹפְלִין, מאה שמונים פאונד של בשר משוררים, שאותו פרסם ג'אפי (בפרטיות, לתוך אוזני) כמישהו שיש בו יותר משרואים עליו במבט ראשון.

"מי הוא?"

"הוא החבר הגדול והטוב שלי מאורגון, אנחנו מכירים אחד את השני המון זמן. בהתחלה חושבים שהוא איטי וטיפש אבל האמת היא שהוא יהלום בוהק. אתה תראה. אל תיתן לו לחתוך אותך לחתיכות. הוא יעיף לך ת'מוח, חבוב, במלה מקרית אחת מובחרת."

"למה?"

"הוא בודהיסטווה גדול ומסתורי שנראה לי שאולי הוא גלגול של אַסַנְגַה, מלומד מַהַאיַאנַה גדול מהמאות העתיקות."

"ומי אני?"

"אנ'לא יודע, אולי אתה עז."

"עז?"

"אולי אתה פַּרְצוּפְבּוֹץ."

"מי זה פַּרְצוּפְבּוֹץ?"

" פַּרְצוּפְבּוֹץ הוא הבוץ בפַּרְצוּפְתַיש שלך. מה היית אומר אם מישהו היה שואל את השאלה 'האם לכלב יש טבע בּוּדְּהַה?' ואומר 'הַאוּ!' "

"הייתי אומר שזה שטויות של זֶן-בודהיזם טיפשי." האמירה שלי הרתיעה קצת את ג'אפי. "ת'שמע ג'אפי," אמרתי, "אני לא זֶן-בודהיסט, אני בודהיסט רציני, אני בודהיסט הִינַאיַאנַה מסורתי וחולמני, פחדן מול המַהַאיַאנִיזְם המאוחר יותר," וכך המשכתי אל תוך הלילה, כשהטענה שלי היתה שזֶן-בודהיזם לא מתמקד כל כך בטוב לב כמו בניסיון לבלבל את האינטלקט כך שיתפוס את האשליה שבבסיס כל הדברים. "זה אכזרי," התלוננתי. "כל מורי הזֶן האלה שזורקים נערים צעירים לתוך הבוץ בגלל שהם לא מסוגלים לענות לשאלות המילוליות הטיפשיות שלהם."

"זה כי הם רוצים שהם יבינו שבוץ עדיף על מלים, ילד." אבל אני לא יכול לשחזר בדיוק (אני אנסה) את ההברקות שבתשובות של ג'אפי ואת התגובות וההתגרויות שבעזרתן החזיק אותי על קוצים במשך כל הזמן, ובסופו של דבר הצליח להדביק משהו בראש הבדולח שלי שגרם לי לשנות את תכניותי לחיים.

בכל מקרה הלכתי בעקבות כנופיית המשוררים המשוגעים והכבירים להקראת השירה בגלריה שש באותו לילה, שהיה, בין שאר דברים חשובים, הלילה של הולדת רנסאנס השירה בסן פרנסיסקו. כולם היו שם. זה היה לילה מטורף. ואני הייתי זה שהקפיץ את כל העניינים בכך שהסתובבתי בין כולם ואספתי מטבעות של עשרה סנט ושל רבע דולר מהקהל הצונן למדי, שעמד בלי לעשות כלום בגלריה וחזרתי עם שלוש חביות גלון ענקיות מלאות בבורגונדי קליפורניה וגרמתי לכולם להשתכר עד כדי כך שכשהגיעה השעה אחת-עשרה, אלווה גולדבוק הקריא את שירו, קונן את שירו "קִינָה", שיכור, כשזרועותיו פרוסות לצדדים וכולם צועקים "לך על זה! לך על זה! לך על זה!" (כמו ג'ם סשן) וריינהולד קאקווית'יס הזקן אבי סצנת השירה של פְרִיסְקוֹ מוחה את דמעותיו באושר. ג'אפי עצמו הקריא את שיריו המעולים על קוֹיוֹטִי, האל של האינדיאנים של הרמה הצפון אמריקאית (אני חושב), לפחות האל של האינדיאנים של צפון מערב אמריקה, קְווַאקְיוּטְל וכל זה. "לך תזדיין! שר קויוטי, ובַּרח!" הקריא ג'אפי לקהל המכובד וגרם לכולם לצעוק בשמחה, זה היה כל כך טהור, מלה מלוכלכת כמו להזדיין שיוצאת נקי. והיו לו את השורות הליריות הרכות שלו, כמו השורות על הדובים שאוכלים דובדבנים, שהראו את אהבתו לחיות, ושורות מסתורין גדולות על שוורים בדרך המונגולית, שהסגירו את ידיעותיו בספרות המזרח ואפילו על שוּאַן דְזַאנְג הנזיר הסיני הגדול שהלך מסין לטיבט, ללַאנְג'וֹאוּ לקַשְגַאר ולמונגוליה כשהוא נושא בידו מקל של קטורת. אחר כך ג'אפי הפגין את הומור הברים הפתאומי שלו עם שורות על קויוטי שמביא מטעמים. והרעיונות האנרכיסטיים שלו על איך אמריקאים לא יודעים איך לחיות, עם שורות על עובדים מיוממים שלכודים בסלון שעשוי מעצים מסכנים שנכרתים במסורים חשמליים (וכאן הסגיר את עברו כחוטב עצים בצפון). הקול שלו היה עמוק ומהדהד ואיכשהו אמיץ, כמו קולם של גיבורי העבר ודרשני העבר האמריקאים. היה בו משהו רציני וחזק ומלא תקווה בצורה אנושית שאהבתי, בעוד שהמשוררים האחרים היו עדינים מדי באסתטיקה שלהם, או ציניים בצורה היסטרית מכדי שיקוו למשהו, או מופשטים ואזוטריים מדי, או פוליטיים מדי, או כמו קופלין כל כך בלתי נתפסים שאי אפשר להבין אותם (קופלין הגדול דיבר על "תהליכים לא מזוככים" אף שבמקומות שקופלין אמר שההתגלות היא עניין אישי שמתי לב לתחושה הבודהיסטית והאידיאליסטית החזקה של ג'אפי, שאותה חלק עם קופלין טוב הלב בימי חברותם לספסל הלימודים בקולג', כמו שחלקתי אני את שלי עם אלווה בסצנה המזרחית ועם אחרים שהיו פחות אפוקליפטיים ויותר ישירים אבל בשום צורה לא סימפטיים יותר או מרוגשים כמוהו עד דמעות).

בינתיים עמדו להם עשרות אנשים בגלריה האפלה, מתאמצים לשמוע כל מלה מהקראת השירה המדהימה בעוד אני עובר מקבוצה לקבוצה, עומד מולם כשגבי לבמה, מפציר בהם לדפוק עוד שלוק מהבקבוק, או שנדדתי בחזרה והתיישבתי בצד הבמה זורק כל מיני קריאות חיוביות של ווַאוּ וכן ואפילו משפטים שלמים של הערות בלי שאף אחד יזמין אותי לתת אותם אבל בעליזות הכללית אף אחד גם לא התנגד. זה היה לילה גדול. פרנסיס דה-פביה העדין הקריא, מתוך דפים דקים שקופים-צהובים, או ורודים, שאותם הפך כל הזמן בזהירות באצבעות לבנות וארוכות, את שירי הסחבק המת שלו אלטמן, שאכל יותר מדי פֵיוֹטֶה בצ'יוואווה (או שהוא מת משיתוק ילדים, או זה או זה) אבל לא הקריא מהשירים שלו - קינה קסומה כשלעצמה לזכר המשורר הצעיר שמת, שדי בהם כדי לסחוט דמעות מהסֶרְווַנְטֶס של פרק שבע, והקריא אותם בקול אינגלזי עדין שגרם לי לבכות עם צחוק בפנים אפילו שאחר כך יצא לי להכיר את פרנסיס והוא מצא חן בעיני.

בין האנשים שעמדו בקהל היתה רוֹזִי בְּיוּקֶנֶן, בחורה עם תספורת קצרה, ג'ינג'ית, גרומה, נאה, קרועה אמיתית וחברה של כל מי שהיתה לו איזושהי מידה של חשיבות בחוף, שדגמנה בשביל צייר ושהיתה סופרת בעצמה ושְבּעבעה בה והציפה אותה התלהבות באותו הזמן כי היא היתה מאוהבת בחברי משכבר הימים קוֹדִי. "היי, רוזי, גדול אה?" צעקתי, והיא דפקה עוד שלוק מהבקבוק שלי ועשתה לי עיניים נוצצות. קודי פשוט עמד מאחוריה ושתי זרועותיו היו כרוכות סביב מותניה. בין משורר למשורר, ריינהולד קאקווית'יס, בעניבת הפרפר ובמעיל הישן והמרופט שלו, קם על רגליו ונתן נאומים קטנים ומצחיקים בקול הארסי והמצחיק שלו והציג את המקריא הבא; אבל כמו שאמרתי, עד שהשעה היתה אחת עשרה וחצי כבר הקריאו את כל השירים וכולם התרוצצו בגלריה ותהו מה בדיוק קרה שם ומה יהיה הדבר הבא שיקרה בשירה האמריקאית, והוא ניגב את עיניו במטפחת שלו. וכולנו התקבצנו ביחד איתו, כל המשוררים, ונסענו בכמה מכוניות לצ'יינטאון לארוחה נהדרת מהתפריט הסיני, עם צ'וֹפְּסְטִיקְס, צועקים שיחות באמצע הלילה באחת המסעדות הסיניות הגדולות האלה שיש בסן פרנסיסקו שבהן הכול הולך. במקרה זאת היתה המסעדה הסינית החביבה על ג'אפי, נַאם יוּאֵן, והוא הראה לי איך להזמין ואיך לאכול עם צ'ופסטיקס וסיפר סיפורי מעשיות על מטורפי הזֶן של המזרח ועשה אותי כל כך שמח (והיה לנו בקבוק של יין על השולחן) שבסוף ניגשתי לטבח זקן אחד בדלת המטבח ושאלתי אותו "למה בּוֹדְהִידְהַרְמַה בא מהמערב?" (בודהידהרמה היה ההודי שהביא את הבודהיזם מזרחה לסין.)

"לא אכפת לי למה," אמר הטבח הזקן, עפעפיו מכסים לגמרי את עיניו ואמרתי לג'אפי והוא אמר, "תשובה מושלמת, ממש מושלמת. עכשיו אתה מבין למה אני מתכוון בזֶן."

היה לי עוד הרבה מה ללמוד. בעיקר על איך להתמודד עם בחורות - דרך הזן המטורפת והלא-מובנת של ג'אפי, שאותה היתה לי הזדמנות לראות ממקור ראשון בשבוע שאחר כך.

© כל הזכויות שמורות לכתר ולרמון חיים אחרים הוצאה לאור

בטלני הדהרמה - ג'ק קרואק
The Dharma Bums - Jack Kerouac