» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים ביולי 2006       חזור

סיא-סאר, סיפורה של שירין-גול
מאת: זבא שכיב
Nach Afghanistan kommt Gott nur noch zum Weinen Die Geschichte der Shirin-Gol - Siba Shakib

ההוצאה: כרמל סִיָּא-סַאר ("שחורת ראש") הוא הכינוי בפי הטליבאן לאישה צעירה, שבצאתה מהבית חייבת לעטות בּוּרקָה שתכסה אותה מכף רגל ועד ראש, פן תסחרר את ראשי הגברים. שירין-גוֹל, ילדה נבונה ועצמאית, גדלה אל תוך מלחמת אפגניסטן, אל מציאות של הפצצות סובייטיות, של אבות לוחמי מוג\'אהידין ושל אחים שאהידים, של אחיות המפתות חיילים רוסים אל מותם, של טליבּאן המשתלטים אט אט ובאלימות על מוסרות השלטון ומשליטים דיכוי בכול, על גברים, על ילדים, ובעיקר על נשים. המלחמה מאלצת אותה ואת משפחתה לנדוד מהרי ילדותה אל קאבול הבירה - שם היא רואה לראשונה בחייה "נשים עירומות" שפניהן אינן רעולות ושחצאיותיהן מכסות טפח ומגלות טפחיים - והלאה בין פקיסטן, אפגניסטן ואיראן, בין הֶראט, קנדהאר ואיספהאן, בין הרים, כפרים, ערים ומחנות פליטים.

מעין גירסה מודרנית ונשית ל'קאנדיד', שירין-גול, סִיָּא-סַאר כמובן, חווה על בשרה את כל מגוון התלאות והרעות שיש למלחמות ולמשטרים רודניים להציע, על אחת כמה וכמה באפגניסטן, ובכלל זה מעשי אונס, רעב מתמיד, התעמרות ושרירות-לב, עוני מנַוול, זנות וקיבוץ נדבות. אולם רוחה המחושלת, תושייתה והמזל המשחק לה שוב ושוב, מסייעים לה ולמשפחתה לשרוד, ועדיין למצוא טעם בחיים. אפילו בארץ שביחס אליה איראן השכנה היא ארץ החופש והמתירנות; אפילו בארץ אשר מוקשים קטלניים לילדים אורבים להם בדמות צעצוע; אפילו בארץ שאלוהים פוקד רק כדי להזיל דמעה.

זבא שכיב עבדה באפגניסטן לפני עליית הטליבאן וגם בזמן משטר האימים שהתנועה השליטה, ותיעדה אותו בסרטים זוכי פרסים. סיפורה האמִתי של שירין-גול, אשר ההיכרות בינה לבין שכיב ארוכת-שנים, מאז פגשה אותה המחברת במחנה פליטים, הוא סיפורן העגום של נשים אפגניות רבות כל כך.

שכיב היא במאית הסרט 'מחמודי נגד מחמודי', העוסק במשפט שהתנהל בין בטי מחמודי ('לא בלי בתי') לבין בעלה האיראני בעניין המשמורת על בתם, ואשר לצורך צילומו חזרה שכיב לאיראן ומצאה את הבעל.

בהיותה דוברת פשטו ודארי, שני ניבים עיקריים המדוברים באפגניסטן, היא שירתה בכוחות השלום של האו"ם באפגניסטן [ isaf ] מייעצת לכוחות נאט"ו ולארגוני סיוע הפועלים באפגניסטן. במסגרת התחקיר לספרה היא אף נפגשה עם אחמד שאה מסעוד , מנהיג הברית הצפונית לשחרור אפגניסטן, איש מתון וכריזמטי, שנהרג בהתנקשות של פעילי אל-קעדה יומיים לפני הפיגוע במגדלי התאומים.

היא יוצרת סרטים דוקומנטריים שעוסקים בזכויות נשים ובדיכוין בארצות העולם השלישי.

ספר זה (שנקרא במקור: 'אפגניסטן, המקום שאלוהים בא אליו רק כדי לבכות') היה לרב-מכר עולמי, תורגם לשמונה-עשרה שפות וזכה בפרסים רבים. זִבּא שכיב מחלקת את זמנה בין איטליה, גרמניה וניו-יורק.

הספר תורגם מגרמנית על ידי רז קטלן, עריכת התרגום והערות מרב מילר, מנשה אמיר הנהיר מילים בדארי ובערבית.

מתוך הספר: כיצד קרה הכול
ובהמשך הפרק הראשון: פרח-מגדים ואחות-כתם

כיצד קרה הכול

מה שמך?
שירין-גול.
זה הילד שלך?
בַּלֶה. כן.
וזה?
בַּלֶה.
וההוא שם?
בַּלֶה.
שני אלה שם, את רוצה לומר לי שהם אחים?
כן. הבנים שלי, נַוִיד ונַבִּי. בעצמי ילדתי אותם.

ספקנותו של הפקיד מאלכּ בעינה עומדת, אך בכל זאת הוא מטביע את חותמתו על הנייר הדק והממורטט, ספוג בזיעת ידה של שירין-גול, הצובתת אותו שעות ארוכות.

לכי לשם מאחור, מאלכּ מצווה בנימה של חשיבות עצמית. תראי לחברים שלי שם את האישור, תגידי להם שמר מאלכּ שלח אותך, ככה לא יעשו לך בעיות ותקבלי את השקי-חיטה שלך. אחד לבעלך, אחד בשבילך ואחד לכל אחד מהילדים שלך. הבנת אותי? לכל אחד שק אחד.

פניה של האישה רעולים כליל, הרשת הדקה מול עיניה צפופה מכדי ללכוד ולו צל צלו של מבט. אך למרות היעדר פניה ניתן לחוש היטב את זעמה, את בושתה, את חרפתה. אף שאינני יודעת אם עיניה קלטו אותי, אני מחייכת אליה, מגלה לה את אהדתי. שתדע כי לא לצדו של מאלכּ אני, כי אם לצדה.

ראית את זה? מאלכּ שואל, כמו היינו חברים ותיקים, שארי-בשר או מחותנים. כמו היינו בעלי ברית, אנשי סוד. הוא ואני בצדו האחד של המתרס, והאנשים שמסביבנו בצד האחר. אני פוסעת צעד אחד אחורה, חומקת ממבטו.

היטב ברי למאלכּ, כי רק הודות למזלו הטוב אין הוא ניצב בצדו האחר של הגורל, שם, היכן שהיה עליו לייחל שיקבל חיטה. שם, היכן שאתה תלוי בחותמת, באישור, בחסדיו של אחד מבני עמך. הפעם הזאת. הפעם הזאת האיר לו המזל פנים. הפעם הזאת יש לו עבודה ועל כן הוא נמנה עם קומץ אנשים ששפר עליהם חלקם.

מאז הקים האו"ם את מחנה המעבר הזה לפליטים האפגנים השבים מאיראן, הוא משׂתכר בכל חודש שכר השקול לכשישים דולר, וכך מסתייע בידו לכלכל את משפחתו ואת משפחת אָחיו. בייחוד כששק תועה זה או אחר, שאמור היה להקל את שִׁיבת הפליטים לארצם, לפחות אחת לשבוע אינו מגיע ליעדו, ומאלכּ מוכרו תמורת טבין ותקילין.

ראית את זה? מאלכּ חוזר על דבריו בקול מלא חשיבות.

כן, אני מפטירה ביובש, נוהגת כאילו גורלה של שירין-גול, של האישה עם הנייר הלח בידה וארבעת הילדים שנראים כמו נולדו לאימהות ולאבות שונים, כלל אינו מענייני. מאלכּ נראה מאוכזב, המבט שטוף הזימה שבעיניו מתחלף בהתרסה ילדותית כמעט.

אני יכולה לשער לעצמי מה מאלכּ היה משתוקק לומר לי, בעוד תור אינסופי של בני ארצו, המשתופפים על הקרקע בשמש היוקדת, משתרך לפניו וממתין לחתימתו.

מן הסתם הוא רוצה להסביר לי ששירין-גול שאלה את הילדים רק כדי לזכות בשקי חיטה יותר מן המגיע לה. בסופו של דבר היא תשליך את המסכנים אל הרחוב, והוא, מאלכּ, ייאלץ לאוספם ולמצוא להם מקום לשהות בו. או שהוא יספר לי כי שירין-גול מכרה את גופה, כמו עוד נשים אפגניות רבות, והתעברה מגברים שונים.

מר מאלכּ, אני מקדימה את דבריו, סלח לי בבקשה. חם לי פה מדי ורוח חזקה נושבת, אני הולכת לחפש לי מקום מוצל. תודה רבה שהרשית לי לצפות בך בעבודתך.

אבל עוד לא ראית כלום, מאלכּ מוחה.

אחזור שוב אחר כך, אני משקרת, ונעלמת בין אוהלי הפלסטיק הכחולים. אינני רוצה שמאלכּ ידע היכן אני ועם מי אני משוחחת.

כפי שחששתי. הילדים שנראים כמו נולדו לאימהות ולאבות שונים, נעלמו בלי להותיר עקבות, ובנעליה של שירין-גול לא הבטתי. נעלי הנשים הן סימן ההיכר היחיד שלהן. אריג קפלים כחול מכסה את גופן מכף רגל ועד ראש, משווה לכולן זהות אחת אחידה, לא-אנושית. איך אמצא את שירין-גול? המקום כולו רוחש בּוּרקוֹת כחולות, רגע נצמדות עם משב הרוח לגופיהן הדקים של הנשים, ורגע מתנפחות כבלונים, כמו עמדו הנשים להתרומם לשמים ולעוף הרחק. שוב ושוב אני מנסה להשלים קלסתרי אנוש מבעד לרשת הצפופה שלפני עיניהן של הרוחות החיות הללו.

בהיסוס מה אני נעמדת בתווך בין כל האריגים ומביטה לפנים. רב לי. חודש ומחצה חלפו מאז שבתי לאפגניסטן. אני לאה, תשושה. הרוח המאובקת, הבלתי נפסקת, והאוויר היבש שליהטה השמש, עושים אפילו את הנשימה למאומצת. מוגת-לב תאמרו? ומה בכך? איני רוצה לשמוע עוד סיפורים על בני אדם שאיבדו הכול, הכול מלבד פחדם, רעבם, כאבם, סבלם, עוניים, חוליים ושמץ תקוותם, שאולי הכול עוד יהיה טוב. אולי מוטב פשוט שאפרוש לי להיכנשהו לפוש בצל. אולי אמצא לי אוהל ריק להניח בו את ראשי ולישון. אוכל גם לעלות על אחת המשאיות הריקות, העושות את דרכן בחזרה אל הגבול לאסוף פליטים חדשים. עוד הערב אוכל להיות שוב במולדתי, איראן, במקום שנולדתי וגדלתי בו. משם אוכל סוף סוף לשוב אל עולמי, עולם המותרות הנוח, המערבי. לא מסוגלת להמשיך להניע את גוף העופרת שלי לצעוד ולו צעד אחד נוסף, אני נותרת על עומדי, בשמש האכזרית, ופשוט בוהה קדימה, כאשר אריג כחול ניגש לעברי.

לַא אִלַּא אִלַאהַ אללה. מה את רוצה ממני? אלה הילדים שלי. עזבי אותי בשקט, בשם אלוהים.

חושיי מגיבים באִטיות, אני מצליחה לשמוע את עצמי מדברת. אנא סלחי לי. איני מסוגלת להוסיף ולומר דבר, לשוני דבקה לחכי. אני נועצת מבט באריג שלפניי עד שכושר הדיבור שב אלי לבסוף. אני סתם כך עומדת לי כאן. אינני עובדת מטעם האו"ם, גם לא מטעם ארגון סיוע אחר. אני כאן, פשוט כי …

כי מה? כי רציתי לחזות בסבלכם, כדי שאוכל לצלמו ולכתוב על אודותיו? כי אנו, האנשים במערב, חשים את לבנו פועם רק למראה הסבל הנידח שבעולם? כי אני סבורה שאפשר יהיה לעזור לכם, אם מישהו יספר כמה אכזריים חייכם? בייחוד אם אלוהיכם שלח אתכם לעולם בצלם אישה? כי…

את בסדר? האריג שואל. כף יד מגיחה מתחתיו, מפשילה את שרוולי ומונחת על זרועי.

זה לא ייתכן, אני חושבת לעצמי. הנה אני עומדת באמצע הישימון, עֵדה למאות ולאלפי בני אדם נדחסים כבקר אל תוך משאיות, והאישה הזאת שואלת אותי אם אני בסדר.

אני עֵדה לבני אדם השבים מארץ שמעולם לא הייתה מולדתם, אל ארץ שלעולם לא תהיה מולדת. נשים, ילדים, גברים שאינם יודעים דבר זולת מנוסה מתמדת. בני אדם שקברו את בנותיהם ואת בניהם, את אבותיהם, אימהותיהם, בעליהן, נשותיהם, אחיהם, אחיותיהם. אנשים חסרי בית, ללא קורת גג להסתופף בצִלה, לאכול ולישון. ילדים וילדות קטנים שרק יד אחת להם, רגל אחת, או ללא גפיים בכלל. בני אדם כחושים ורצוצים, חולים, סובלים מתת-תזונה, שאינם אלא עור ועצמות. גברים שהרגו גברים אחרים, שבעצמם הביטו למוות בעיניים. נשים שהיו מבכרות למסור את נפשן ולא לחזות שוב במות אחד מילדיהן.

כך חשבתי, שירין-גול אומרת בקולה השלו, שמתמקם על לבי כקטיפה רכה.

מה? - עוד לא התעשתתי - מה חשבת?

שאת לא שייכת לארגון סיוע. את דוברת את שפתנו. מי את? מה את עושה כאן?

ידה האיתנה של שירין-גול מונחת עדיין על זרועי. היא משתופפת ארצה ומושכת אותי לצדה על הקרקע.

אני כותבת ספר, אני אומרת, ומנסה לזהות מבעד לרשת הצפופה את עיני האישה שמתחת לאריג. בראשי אני מכינה את ההסברים הרגילים. ספר על אפגניסטן, עלינו? אנשים לועגים לי. ספר על ארץ שדבר אין בה מלבד רעב וסבל, מלחמה ומוות? מה כבר יש לכתוב עליה? מי בכלל ירצה לקרוא ספר כזה?

אני גם יודעת לקרוא, שירין-גול אומרת חלף זאת. פעם, כשהיו כאן הרוסים, הלכתי לבית-הספר ולמדתי לקרוא. חוץ מספרי הלימוד שלי קראתי כבר שלושה וחצי ספרים אמִתיים. את הראשון קניתי בעצמי. את השני נתנה לי המורה שלי, השלישי היה רק חצי ספר. מצאתי אותו בהריסות המופגזות של עיר הבירה. חבל שלא מצאתי את החצי השני. הייתי רוצה לקרוא את הסיפור כולו עד סופו, זה היה סיפור יפה כל כך, על נערה ש… אוחח, אני כבר לא זוכרת. ועוד ספר נתנה לי חברתי, החברה האמִתית היחידה שהייתה לי אי פעם. היא הייתה רופאה. הכרתי אותה באחד הכפרים הרבים שגרנו בם ועבדתי אצלה.

האריג-שירין-גול מביט בי, ואני חשה שהיא קוראת אותי. כמו ספר. שהיא אינה זקוקה למילותיי כדי להבין אותי.

לבסוף היא מנתקת את ידה מזרועי. כתם לחלוחי נותר עליה. איני מוחה אותו, מניחה לו להתייבש בשמש.

ספר, שירין-גול אומרת, בלי להניע את ראשה הכסוי.

אני מחייכת אל הבד הכחול.

שאספר לך את סיפורי? האריג שואל. תרצי בכך, בשביל ספרך?

שאלתה נשמעת כאזהרה, יש בה דבר מה מאיים. אינני יודעת מדוע איני משיבה בחיוב, מדוע חלף זאת מבטי נודד הרחק, אל המשאיות המחזירות מאיראן פליטים אפגנים מאובקים, ויורקות אותם בינות לאוהלי פלסטיק כחולים. מחשבותיי מתרוצצות בלי התחלה ובלי סוף, כאשר שירין-גול נוטלת את סנטרי בידה, מפנה אליה את ראשי, מאלצת אותי להביט שוב בראשה הכסוי, ושואלת בשנית. תרצי בכך?

רק שנים רבות אחר כך אתפוש, כי שירין-גול כבר אז ידעה שאם אגיד עתה כן, אם אניח לעצמי באותו בוקר להישבות בה ובסיפורה, נתקשר זו לזו לשנים ארוכות. לנצח אולי.

כן, אני רוצה, אני אומרת, מחייכת ומניחה את ידי על ידה, שעדיין אוחזת בפניי.

אני שמחה שאמרתי כן.
שירין-גול שונה מן הנשים שפגשתי בכל שנותיי באפגניסטן. שירין-גול היא כמו עץ. כמו עץ צפצפה צנום, איתן, העומד בעזות שברוחות ובסערות, שרואה הכול, מבין הכול, יודע הכול, מספר הכול.

שום אישה אפגנית שהכרתי זולתה לא ניאותה בנכונות שכזו, בכנות ובפתיחות שכאלה, לספר על אודות חייה, על אחת כמה וכמה על אודות יחסיה עם בעלה. שירין-גול מדברת על הכול, עד היכן שזיכרונה מתיר, בדיוק ובפירוט, כאילו ביקשה להבטיח שגם אחרי לכתה, ייוותר למצער סיפורה. בין אם אני שואלת ובין אם לאו, היינו הך הוא לה. לשירין-גול מִקצב משלה, קצב אישי, שבו היא מספרת את סיפור חייה. מילותיה כמו מזג-האוויר הן, פעמים סוחפות הכול כסופה, פעמים נחות על הלב כמשב רוח קל; פעמים מחממות לבבות קרים כשמש אביב נעימה, פעמים צורבות כמו שמש המדבר הקופחת; פעמים מצננות את החושים כמִמטרים זרזיפיים; פעמים ניטחות מטה כגשם כבד, הופכות לזרם אדירים וגורפות את כל הנקרה בדרכן.

סיפורה של שירין-גול אינו חריג, הוא עוסק בטירוף השגור למדי, שהיה, ועודנו, באותו אופן או בדומה, מנת חלקם של אלפי נשים וגברים באפגניסטן.

המחנה שנפגשנו בו לראשונה, הערים, הכפרים, הארץ כולה, מלאים בנשים, בילדים ובגברים, אשר כמו שירין-גול, דולים פעם אחר פעם תקווה, עוקרים פעם אחר פעם למקום אחר, מאמינים פעם אחר פעם שהכול יהיה טוב. פעם אחר פעם נדמה בתחילה שהכול אכן יהיה טוב.

הפרק הראשון: פרח-מגדים ואחות-כתם

באפגניסטן לכל שם כמעט יש משמעות. של שירין-גול היא פרח-מגדים. אך יהיה זה מופרך לטעון שאמה של שירין-גול ראתה פרח מגדים, הריחה ניחוח מגדים של פרח או אפילו חשבה על פרח מגדים בלדתה את שירין-גול, אין זה אלא זיכוך רומנטי של פנטזיה מערבית ותו לָא.

קרוב לוודאי סבלה אמה של שירין-גול, כמו כל האימהות בעולם, כאבים עזים בלדתה את בתה הרביעית, התשיעית במניין ילדיה, וקרוב לוודאי שבאותו רגע היא תהתה כיצד תיניק ילד נוסף בגופה הנחלש ממילא ובשדיה המדולדלים. וקרוב לוודאי ששמחה כשמשכה את פרי בטנה מגופה וגילתה שזו רק בת, שכן לו הייתה שירין-גול בן, הוא היה דורש עוד יותר חלב, עוד יותר תשומת-לב. האם הייתה נדרשת לשאתו יותר בזרועותיה, לערוך כֵּרה לכבוד לידתו ולשחוט כבש, לאסוף פרוטה לפרוטה לטקס המילה ולשולחו למוּלא ללמוד קוראן.

לא, אללה טוב ורחום והפעם שלח לה רק בת.

לאמִתו של דבר, האל מאז ומעולם היטיב עם אמה של שירין-גול. תחילה בירך אותה בבן זכר, כדי שבעלה יחוש עצמו גבר שבגברים, ולא ייאלץ לשבור את שיניה, לגרשה או להחזירה לבית אביה.

ליתר ביטחון וכדי שהכול יישאר על מי מנוחות, שלח לה אלוהים בן שני מיד בעקבות הראשון. וגם ילדהּ השלישי הוא בן זכר.

בפעם הבאה התחשב האל באמה של שירין-גול, ושלח לה שלוש בנות בזו אחר זו. שסוף סוף תהיה לה עזרה במלאכה הרבה שתבעו הטיפול בבעלה ובשלושת בניה, עבודת השדה, אפיית הלחם, תפירת הבגדים, רעיית הצאן, חליבת הפרות, הכנת הארוחות, אריגת השטיחים ועוד כהנה וכהנה מלאכות שהיו מוטלות עליה.

שני הילדים הבאים היו שוב בנים, שלכבוד כל אחד מהם שחט אביה של שירין-גול כבש. השניים היו חייבים במילה, אך לפחות לא נדרשו לחבוש את בית מדרשו של המוּלא, שכן שלושת הבנים הגדולים כבר הוציאו ידי חובת המשפחה בלימוד הקוראן.

ובשנה לאחר לידת האחים הלא-ממש-חשובים, הגיחה סוף סוף לאוויר העולם שירין-גול. לדידו של אביה אין בכך טוב ואין בכך רע. לדידה של אמה טוב הדבר.

שירין-גול ילדה שקטה וחייה טובים. רוב שנות ינקותה מניחים לה הכול לנפשה. היא יושבת לה על רצפת העפר בפינה מוצלת של בקתת החומר, מתבוננת באם ובאב, באחים ובאחיות הגדולים ממנה מעבדים את חלקת השדה הקטנה, חולבים את הכבשים המעטות, משקים את החמור, מטאטאים את הבקתה, אורגים שטיחים, מביאים אוכל, אופים לחם, דואגים להישרדות המשפחה בכל דרך, יום אחר יום.

בכל בוקר האחות בעלת כתם הלידה על הלחי מושיבה את שירין-גול בפינה, תוחבת בידה פרוסת לחם, ומכאן ואילך משימתה היחידה היא להיות בשקט ככל יכולתה, פשוט להתבונן, לעמוד על תפקידה של הילדה בחיים: לא להתבלט, לעבוד ולציית להוראות הבנים והגברים.

רק בהיותה כבת שנתיים, שירין-גול נעמדת על רגליה לראשונה בכוחות עצמה, עוזבת את הפינה שבחזית הבקתה, צועדת צעדים אחדים, ניגשת אל אחות-כתם, שיושבת לפני הבקתה וכובסת כבסים, מתיישבת לצִדה, מתיזה מי סבון לכל עבר בידה הקטנה, חוטפת מכה על האצבעות, משתינה על הקרקע, ונלקחת על ידי אחות-כתם בחזרה למקומה שבפינה. כל זאת האל רואה, ובאותו רגע נזכר שוב באמה של שירין-גול ומבחין כי זה שנתיים שכח לשתול ילד חדש בבטנה. הנה כי כן האל הטוב והרחום נחפז להשלים את שהחסיר, ובטרם מלאו לשירין-גול שלוש שנים, כבר מניחים בחיק-הילדה הקטן שלה שני אחים בבת אחת ומעתה ואילך היא טרודה יום יום בטיפול בתאומים.

רק לעתים רחוקות היא זוקפת את ראשה, אין היא מתמצאת עוד בכל עיסוקי היום של אמה ואחיותיה הגדולות, של אביה ואחיה הגדולים.

הפעם הבאה ששירין-גול הקטנה נושאת את מבטה ומתבוננת במתרחש בעולם שמסביבה, היא ביום שהתאומים צועדים את צעדיהם הראשונים, בלי שידיה של שירין-גול יוליכום. עוד האחד רץ מימין לשמאל ואחיו משמאל לימין, ראשיהם ניגחים, שניהם נופלים אפיים ארצה, פורצים בבכי מר, מבקשים את עזרת שירין-גול אחותם. או אז נופל בסמוך מאוד פגז, הראשון שתשמע שירין-גול בחייה, אך בשום פנים לא האחרון, התאומים נאלמים דום, מדדים שניהם בפחד אל אחותם, טומנים את ראשיהם בחצאיותיה הקטנות. האֵם מביטה אל-על באימה, האחים הגדולים חוזרים בריצה מן השדה, האחיות הגדולות מייללות, פני האב עוטים הבעה דאוגה והוא ממלמל, לעצמו בעיקר, אם כך זה נכון. הרוסים כאן.

הרוסים? מי הם הרוסים? שכנינו? מדוע באו? מה רצונם מאתנו? הרי אנו עצמנו חסרי-כול, האֵם אומרת בקול גבוה ורם.

האב מביט בבניו ואומר, עלינו ללכת להרים. לפנים כבשו האנגלים את ארצנו וקבעו את גורלנו, כעת הרוסים מנסים את מזלם. לפנים האנגלים לטשו את עיניהם אל נשינו ואל בנותינו, כעת הגיע תורם של הרוסים. לפנים האנגלים טימאו והכפישו את ארצנו ואת דתנו, נישלו אותנו מכוחנו ומסמכויותינו, גזלו את חירותנו וזיהמו את אדמתנו, כעת עושים זאת הרוסים. אין בררה, הגיע הזמן שגם אנחנו נצטרף אל המוג'אהידין, נצא למלחמה ברוסים ונילחם בם, במידת הצורך, עד טיפת דמנו האחרונה.

עד הטיפה האחרונה.

אלו הן מילות האב האחרונות ששירין-גול זוכרת, האב מתייצב בשורה אחת עם האחים הגדולים, מתפלל, מפקיד רובה ותחמושת ביד כל אחד מהם, מסתלק מחייהן של שירין-גול ושל בקתת החומר ומותיר אחריו חלל רב. לאכול, לשבת, להשגיח על התאומים, לפלות-כינים-משׂער- התאומים, לטוות צמר, לתפור בגדים, לארוג שטיחים, לכתוש סוכר, לטחון דגן, לשבת בצוותא ולשוחח על המלחמה, על הפצועים, על המתים, על הרוסים, לפרוש את מחצלות השינה ואת השמיכות לעת ליל.

שירין-גול והתאומים לא ישנים עוד בפינת החדר מאחורי המדורה שברצפה, הם מקבלים יותר אוכל ומותר להם לדבר יותר. רק מטחי היריות, נפילות הפגזים ונפץ הפצצות העולים מן ההרים מזכירים את האחים ואת האב, שפוקדים את הבית רק מפעם לפעם, שוהים לזמן קצר ומיד נעלמים שוב.

שירין-גול בדיוק מלקטת בשדה את אחרוני הכַּצַ'לוּ העלובים, כשגבר חולף על פניה בחופזה. הוא נושא על כתפיו גבר אחר, מגואל כולו בדם. האיש שנושא על כתפיו את הגבר המדמם נעצר ומסתובב אליה. היא מזהה את אחד מאחיה הגדולים ומחייכת אליו. האח אינו משיב חיוך, שואל אותה, למה את בלי כיסוי ראש? ממשיך בדרכו ונעלם מאחורי בקתת החומר.

אמה של שירין-גול יוצאת מן הבקתה בפנים שהצבע אזל מהן. מָדָאר. אמא.

מדאר-בפנים-שהצבע-אזל-מהן עומדת בחזית הבקתה, בשתי ידיים אוחזת לפני בטנה לגין מים עשוי חרס וממלמלת שלל מילים קטנות, מילים ששירין-גול אינה מצליחה לשמוע, כי מדאר-בפנים-שהצבע-אזל- מהן איבדה גם את קולה.

שירין-גול עומדת לה שם, בוהה במדאר-שהצבע-אזל-מפניה-והקול- שבפיה-נדם. שירין-גול תוהה בדיוק מי גזל את גון פניה של מדאר ואת מוצא פיה, שמא היה זה האיש שותת-הדם, או שמא מדאר עצמה הניחה את פניה בַּגומחה ושכחה להוציאם בחזרה. בעוד היא תוהה, מדאר- שהצבע-אזל-מפניה-והקול-שבפיה-נדם שומטת את לגין המים העשוי חרס ארצה, וזה מתנפץ לאלף ואחד רסיסי חרס קטנים.

חסל צבע. חסל קול. חסל לגין מים.
שירין-גול נוטלת את התאומים בידיה, סבה על עקביה מבלי להביט שוב במדאר-שהצבע-אזל-מפניה-והקול-בפיה-נדם-וידיה-ריקות-מלגין- מים-עשוי-חרס וחוזרת אל השדה, אל תפוחי-האדמה הכמושים, השוכנים להם בנחת עמוק באדמה, משום שקריר שם ומשום שאין שם אמא שמנפצת לרסיסים לגינים עשויים חרס.

בערב נאספים גברים נוספים, חלקם מוכרים וחלקם אינם מוכרים, האב ושאר האחים הגדולים. שירין-גול שומעת אותם כורים בור באדמה שמאחורי הבקתה, יוצאת החוצה, רואה את הגבר המגואל בדם שאחיה נשא על כתפיו נטמן בתוך הבור הפעור, ואת הבור מכוסה בעפר. הגברים בוכים, מכתפים את רוביהם ואת הקלצ'ניקובים שלהם ונעלמים שוב בחשכת הליל.

בבוקר המחרת רק אמה של שירין-גול משתטחת על הבור המכוסה. לראשה כיסוי שחור, והיא מנענעת את גופה קדימה ואחורה, משל גופה כואב עליה, בוכה ומקוננת ואיננה חדלה, אף לא כששירין-גול מגישה לה כוס תה מהביל.

שירין-גול מודה לאלוהים שמדאר מצאה שוב את קולה, נושאת תפילה קצרה לאל שידאג שתמצא גם את גון פניה, ומתפללת שאמה לא חבשה על ראשה את הכיסוי השחור משום שאבדו לה חלילה גם עיניה, אפה ופיה. אך אילו איבדה את פיה, לא הייתה מסוגלת לקונן, שירין-גול מהרהרת לעצמה וגומרת אומר בלבה לנהוג כמו לא ראתה אמש את מדאר-שהצבע-אזל-מפניה-והקול-שבפיה-נדם-ושידיה- ריקות-מלגין-מים-עשוי-חרס.

מה קרה? הילדה הקטנה שואלת, ומשווה לקולה כמה שיותר חוסר-דאגה, כל כמה שאלוהים רואה לנכון להעניק לה.

מה כבר יכול לקרות? מדאר מתייפחת, מסירה את הכיסוי מראשה כדי ללגום לגימה מן התה, ושירין-גול רואה זאת אז במו עיניה. בן-לילה אזל הצבע משׂערה של מדאר.

ואז שירין-גול מגלה כי לא לחינם הרג אלוהים את האיש השותת-דם שבתוך הבור, כי אם בדיוק לשם כך שיאבד הצבע מפניה של מדאר, שיאבד הקול בפיה, שיאבד לגין המים מחרס, שיאבד הצבע משערה, שלב האם יישבר בקרבו וששׂערה ילבין.

שירין-גול עדיין אינה מבינה כיצד כל הדברים הללו מתקשרים, אך ככל שמעריבה השמש וקרבה לשקיעתה, כך מתחוור אט אט לשירין-גול מיהו האיש שבבור, ומה לו ולשׂער-האם שהלבין פתע.

האיש שנשא אחיה על כתפיו, האיש שטמון כעת בתוך הבור שבקרקע מאחורי הבקתה, הוא בעצם קדוש שמסר את נפשו בשם הנביא, בשם הקוראן ובשם האיסלאם.

פעמים רבות שמעה שירין-גול על קדושים, אך האמינה תמיד, באמת ובתמים, שהקדושים חיים לצד אלוהים בכבודו ובעצמו, בגן עדן, ולא בתוך בורות באדמה. אך כעת נוכחה בזאת במו עיניה, בבור מאחורי הבקתה טמון לו קדוש בשר ודם. שאהיד.

שירין-גול אף למדה כי בלי כל ספק לא יהיה זה השאהיד האחרון בחייה, וכי לפנים היה שאהיד זה אדם אמִתי, אדם ששירין-גול הכירה, ואפילו היה אחד מבני משפחתה, אחד מאחיה, ליתר דיוק, הבן השני שהאל העניק לאמה, הראשון שנטל ממנה והשיב לעצמו, ובדיוק בשל כך סובלת אמה ייסורי תופת, אשר עלולים להורגה, ובדיוק מסיבה זו ולא משום סיבה אחרת הלבין שערה בן-ליל.

שירין-גול נוטלת את ידי התאומים, כורעת מעל הבור המכוסה ונוהגת כמנהג אמה וכל האנשים האחרים, בוכה, אינה תופשת, עוצמת את עיניה ושואלת את אלוהים מדוע הוא נוהג כך. תחילה מחונן את האימהות בבנים, שתיקשר בם נפשן ושתתרגלנה אֲליהם. אחר כך הוא מניח לבנים הקטנים לגדול, שולח את הרוסים אל אדמת המולדת ואת הבנים אל ההרים, שם הם מוצאים את מותם והופכים לשאהידים, ושוברים את לב האימהות - וכל זאת רק כדי שבסופו של דבר ילבין שערן? כלום לא היה פשוט הרבה יותר לוּ מלכתחילה לא חונן את האימהות בבנים, וישר צובע את שערן בלבן?

ובמקרה שהאל מתכנן לעולל זאת לה כשתגדל ותהיה לאם, שירין-גול מעדיפה שלא יחוֹן אותה בבנים כלל, שכן אין לה חפץ בעבודה הרבה הכרוכה בגידולם, אחרי הכול מניסיונה בטיפול בתאומים שירין-גול יודעת כמה מאמץ מושקע בגידול בנים, לאיזו מידה של תשומת-לב הם זקוקים ומה רבה האחריות הכרוכה בכך, ואף אין היא חפצה לחוות על בשרה את הכאב הכרוך במותם, אם אמנם בכוונת האל שגם בניה ימותו כשאהידים. גם בעיניים צבות מבכי ובשער הלבן אין היא מעוניינת כלל וכלל.

רבות ונסתרות דרכי האל, אחותה הבכירה של שירין-גול משננת מעתה ואילך מדי יום. ביום הארבעה-עשר למות אחיה היא צובעת את שפתיה באדום ואת עיניה בשחור ויורדת אל הכפר.

לאן את הולכת? מדוע את צובעת את שפתייך? מדוע אינך מתכסה ברעלה? מה יאמרו הבריות? הן ירננו מאחורי גבך. את מכתימה את כבוד אבינו, את כבוד אחינו החיים ואת כבודו של אחינו הקדוש המת. בשם הנביא והאיסלאם, את ממיטה חרפה ואסון על ראשינו.

שירין-גול אומרת את כל זאת ואת כל הדברים האחרים שלמדה להאמין בם ולציית להם, אך אחותה אינה שועה לדבריה, הולכת אל הכפר, חוזרת רק בבוקר יום המחרת, באמתחתה ארבעה קלצ'ניקובים, ארגז אחד של רימוני-יד, ארגז אחד של תחמושת, ארבעה זוגות מכנסיים, ארבע קסדות וסוס אחד לשאת עליו את כל אלה.

כמה היו? האם שואלת. ארבעה, האחות עונה ומשפילה מבט.
אני רוצה גם לבוא, שירין-גול מכריזה שבועיים אחר כך, למראה אחותה הבכירה המושחת שוב את שפתיה באדום ויוצאת אל הכפר, וגם האחות השנייה מתלווה אליה הפעם. לא, את לא, האחות הבכירה אומרת, שולפת סכין מתחת לחצאיתה, מצמידה אותה אל חזה של שירין-גול, מישירה את מבטה לתוך עיניה ושואלת, אלא אם כן מתחשק לך לבתר חיילים רוסים?

אני גם רוצה לבוא, שירין-גול מכריזה כמה שבועות לאחר מכן, למראה שתי אחיותיה הגדולות, וכעת גם אחות-כתם, היוצאות שוב אל הכפר, ואילו היא עצמה לא עושה דבר חוץ מלצאת אל השדה, לטאטא את רצפת הבקתה, להכין אוכל, לכבס את בגדי האחיות הספוגים בדם, להשגיח על התאומים ולנחמם כשראשיהם מתנגחים זה בזה.

בקרוב מאוד תצטרכי לעשות זאת ממילא, אחות-כתם אומרת, מביטה לשירין-גול בעיניים, בולעת את דמעותיה, נושקת על מצחה, מושכת את הרעלה על פניה ונעלמת בתוך הכפר.

אבל אני רוצה לבוא עכשיו, שירין-גול מקוננת, בעודה רכונה מעל גיגית הכבסים כשאחיותיה שבות לעת ערב, משליכות את חצאיותיהן המגואלות בדם הישר אל תוך מי הכביסה, מתיזות מים וקצף לכל עבר ומרטיבות את שירין-גול עד לשד עצמותיה. האחיות אינן נותנות את דעתן אל שירין-גול, נאנחות בעייפות, משתופפות על עקביהן, ממיינות קלצ'ניקובים רוסיים, תחמושת, רימונים, מוקשים, מגפיים, קסדות ואת כל מה שהחרימו מן החיילים הרוסים.

הפעם היו רק שניים, אחות אחת אומרת.
הם נעשים זהירים, שנייה מוסיפה. שמועה נפוצה שמסוכן מאוד להיכנס לכפרים ולהתעסק עם נשים אפגניות. השבח לאללה. הם מפחדים.

מפחדים? החיילים הרוסים? אויבי המולדת, הנביא, הקוראן, האיסלאם והחירות? אלה שהפכו את אחיה לשאהיד שנטמן בבור באדמה? הגברים במדים, במגפיים הכבדים, עם הרובים, עם המוקשים - מפחדים מאחיותיה? מעשיות שהאחיות בודות מלבן, רק בשביל לקשור לעצמן כתרים ולעורר את קנאתה של שירין-גול.

שירין-גול מתגנבת חרש אחרי אחיותיה. רואה הכול במו עיניה. אך רק כעבור שנים תבין שלא היו אלה מעשיות כלל וכלל.

אַחֶיה, אביה, שאר הגברים מהכפר שוהים בהרים ונלחמים ברוסים ובחיילי השלטון. חיילים רוסים אחרים פושטים על הכפרים, בוזזים, שודדים, גונבים, חוטפים נשים ואפילו ילדות קטנות.

החיילים עצמם עודם נערים, בני שמונה-עשרה, תשע-עשרה, עשרים, אין להם מושג מה פירוש חיים, מלחמה, הרג - לא כל שכן מה פירוש הדבר להיהרג.

הרג. להיהרג.
יומיים קודם עוד היו בקסרקטינים שלהם, בקזחסטן, בלנינגרד, במונגוליה ובאוזבקיסטן, גמעו חמיצה מפינָכים וכתבו מכתבים לאימהותיהם ולנערותיהם, שנתנו את דברתן כי ימתינו להם עד שחרורם מן השירות הצבאי, עד שישובו הביתה ויישאו אותן לנשים.

הקריאה להתפקד מגיעה, כתמיד, במפתיע, מגפיים ננעלים, חגורים מועמסים על הגב, קלצ'ניקובים, תחמושת וקסדות, הכול נרכס היטב, רקיעות מגפיים כבדות בכניסה למטוס, המרָאה באפֵלה, דבר לא נראה לעין, באמונה כי פניהם מועדות אל סיבּיר או אל איפה שלא יהיה, לכרות פחם או מה שלא יהיה. ירידה מן המטוס. בלי דעת היכן הם.

מסביב הכול הרים, טַרשיים ללא רחם, גבוהים מעבר לכל דמיון. מכוסה בשלג, רכס הינדו-כוש העצום מתנשא לו אל-על. כמה הם שבעת-אלפים מטרים? מי הם המוג'אהידין? כמה מהם מסתתרים בהרים, מה הם עוללו לנו, מדוע אנו הורגים אותם, מדוע הם אויבי העם הסובייטי, אויבי הסוציאליזם? כמה מאויבינו הרגנו עד כה, כמה צריכים אנו עוד להרוג, כמה זמן עוד נישאר כאן, מדוע לא ניתן לשלוח את המכתב לאמא?

חשיש ואופיום משקיטים את השאלות, את החרדה, את הרעב. נערות אפגניות בשׂער כהה כמו עשוי ממשי, עיניהן כגחלים לוחשות, שיניהן לבנות וגדולות כפנינים, שפתיהן הרכות כשזיפים, מעוררות את התאווה, מנחמות לבבות רוסיים צעירים ועצובים.

מה שלא ניתן להם מרצון, הם נוטלים בכוח. מזון אפגני, בגדים וכסף, נשים ונערות אפגניות, את כבוד הגברים האפגנים, כבוד האבות, הבנים, את כבוד האומה ואת גאוותה, את אמונת הבריות ומבטחן באל.

נערים רוסים במדים מצייתים לפקודות, מתגברים על הפחד, מקיימים טקסי מלחמה, מתחזקים ברוחם, מפגינים עוצמה, כוח ועליונות. הם מסתערים על הכפרים, חוטפים נשים, אונסים אותן, כורתים את שדיהן, משספים את בטניהן, בחבטה מטילים עוברים אל העפר. הם מפרידים צווארי ילדים מגופי ילדים, מנשקים פי נערות, מלקקים את בטנן, לופתים את שדיהן, מספקים את איברי זכרותם הרוסיים הצעירים בעֶריית בתולות אפגניות.

מורים אפגנים, איכרים, סנדלרים, קצבים, אופים, סוחרים, תלמידים, סטודנטים מצטרפים לשורות לוחמי החירות, עוקרים אל ההרים, הורגים, נהרגים, מניחים מוקשים בטרם ידרכו על אחד בעצמם, שוחטים חיילים רוסים, בטרם יישחטו בעצמם.

"לפשוט את החולצה", כך מכנים זאת האפגנים, כשהם מבתרים את הרוסים סביב המותניים ומושכים את העור מעל ראשם, מותירים בשמש את הבשר הרוסי האדום, החשוף, להסתערותם של הזבובים האפגנים.

בקזחסטן, בלנינגרד, במונגוליה ובאוזבקיסטן חשות האימהות דקירה בלב, שבועיים אחר כך מגיע מכתב, קצין, שני חיילים, ארון מתים עשוי אבץ. פתיחתו אסורה.

במלחמה הכול אחרת, הכול מותר, כל מה שאוסרים האמונה, המסורת, ערכים עתיקי-יומין והמצפון - מותר, מעשים שבימים כתיקונם רק המוות הוא כפרתם.

ללא רעלה ובשפתיים משוחות באדום, נערות אפגניות חסודות עומדות בקרן רחוב, ממש היכן שהרוסים הפקיעו בקתה של אפגנים, מעשנים בֶּצע חשיש, מתמסרים לאובדן חושים, תשוקתם אחת וזולתה אין, התשוקה לנערות המצחקקות והמתלחששות, שעיניהן גחלים לוחשות, ושאת גופן לא שזפה מעולם עין גבר, לא כל שכן מיששה ידו.

ממקום מחבואה שירין-גול רואה זאת במו עיניה, שומעת במו אוזניה, אך עדיין ממאנת להאמין. צעירים רוסים מבוסמים נועצים עיניים כחולות באחיותיה גלויות הראש, מגירים ריר, מלקקים בתאווה את השפתיים, פושטים את כפות ידיהם, מניחים אותן על שדי האחיות, אוחזים במותניהן, מנשקים את צוואריהן, מצמידים אליהם את אחוריהן, משמיעים גניחות גוברות והולכות, ומילים בשפה ששירין-גול אינה מבינה.

אנקה נשמעת, לא של סיפוק כי אם של מוות. צעיר רוסי במדים מוטל שסוע לרגלי האחות, מתקפל לשניים, מתפתל, מתעוות, מנסה לשלוף את הסכין מבטנו, כוחו אינו עומד לו, נאחז בידו המגואלת בדם בחצאית האחות, מתחנן בעיניו הרוסיות הכחולות לרחמים, ונענה.

ככלות הכול, הרי גם הוא רק בן אדם שיש לו אם, שמחכה היכנשהו על פני האדמה הארורה הזאת שבנה ישוב, האחות אומרת, מוחה דמעות מעיני הגחלים האפגניות שלה, רוכנת מעל החייל המפרפר למוות, מושכת את הסכין מבטנו וגואלת אותו מייסוריו. בשיסוף זריז של גרונו. למען החירות, למען הכבוד, למען האמונה ולמען הישרדותה שלה בחיים.

גם כעבור עשרים שנה ויותר, התמונות הללו אינן מרפות משירין-גול, אדומות כדם וכבדות הן רובצות על לבה ואינן מניחות לה לשכוח.

מאותו זמן ואילך רוחות רעות, ג'ין, משתכנות בגופה של אחות-כתם. שקטה היא יושבת בכל מקום, יהיה אשר יהיה, מדברת, אוכלת, מבשלת, מכבסת או סתם בוהה בחלל, ואז לפתע מתחילה להשתנק, מתחילה לצרוח, לבכות, פיה מעלה קצף צהבהב, חושקת את שיניה חזק כל כך שהן חורקות בקול צורם, תולשת את שערות ראשה.

עוד אחת, שהמלחמה טרפה עליה את דעתה, אומרות הבריות. גם אביה של שירין-גול ידע מה עשו בנותיו למען הכבוד, למען המולדת, למען הנביא, הקוראן והאיסלאם. משנה לשנה החסיר דיבור מפיו, עד שלבסוף נאלם כליל, לא דיבר עוד. אף פעם ולא עם אף אחד. לעולם לא הביט שוב לאיש בעיניים, לא לבנותיו, לא לבניו וגם לא לאשתו.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

סיא-סאר, סיפורה של שירין-גול - זבא שכיב
Nach Afghanistan kommt Gott nur noch zum Weinen Die Geschichte der Shirin-Gol - Siba Shakib