| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2006 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
קארה חייבת לפענח את השינויים בהתנהגותו של אדם, לא רק כדי לסייע לו להתגבר על הטראומה, אלא גם לעזור למשטרה לתפוס את הרוצח. ספר מתח פסיכולוגי עדין ורב עוצמה החודר לעומק היחסים בין אם לבנה. ספרה הראשון של מגאוורן קאמי, "אומנות הראייה" יצא לאור במודן, מאנגלית: דורית בריל-פולק, עיצוב עטיפה: עדה ורדי, צילום: עלמה כהן-ורדי, 284 עמודים. מתוך הספר הפרק הראשון
1
קארה וסוּזֶט נעצו מבט זו בזו. דודתו של קווין היתה המזכירה של אבא של סוזט. הן כבר ידעו שקווין לא בסדר, שהוא משתמש בהליכון ולא מסוגל להפעיל צד אחד של הפנים שלו. הוא סבל מריור והתקשה בשימוש בשירותים. לפני זה קווין היה ילד רגיל, שאף אחד לא חשב עליו יותר מדי, עד שבקיץ האחרון, כשרכב בלי קסדה על האופניים שלו במורד הגבעה התלולה שבשדרת בּרוּסְטֶר, התנגש בצידה של משאית הלחם של חברת פֶּפֶּרידְג' פארְם, ובמשך יומיים היה בתרדמת, בלי כליה אחת ועם דימום במוח. עכשיו הוא היה יותר מעניין. כשהופיע בפתח הדלת ליומו הראשון בבית-הספר קארה היתה מוכנה, ידיה צמודות לפניה, חיוך קפוא של ברכת שלום על פניה. כבר לפני כמה שבועות החליטה שכשקווין יחזור, היא תעזור לו - תסייע לו עם המגש שלו בארוחת הצהריים, תפתח בשבילו את הרוכסן של הילקוט, תביא לו את הקלמר שלו אם יהיה צורך. היה ברור שכל שאר הילדים פחדו כשצפו בו, אבל היא לא פחדה. הם ראו אותו נכנס בפסיעות איטיות לחדר, לפניו ההליכון העשוי מתכת כסופה, ומאחוריו אימו, ששפתון אדום בהיר משוח על שפתיה וצעיף קשור מעל הרולים הוורודים, העשויים ספוג, שבשערותיה. פניו נראו בדיוק כפי שתיארה אותן סוזט: מחציתן בסדר, מחציתן כעוגה שלא תפחה יפה. מקומטות לגמרי, והפה מעוקם בחיוך מעוות שלא מש מפניו במשך כל הזמן, שנדמה כבוקר שלם, לו נזקק כדי להגיע לכיסאו, שורה אחת מאחורי קארה. אגרופה של מיס לטימור שב אל חזה: "אנחנו מאוד שמחים שחזרת אלינו, קווין. מאוד-מאוד שמחים." קולות השיעול והרשרוש בניירות שעלו בחדר ביטאו הכחשה גורפת. אף אחד לא שמח שקווין חזר אליהם. הוא היה אזהרה מהלכת, השם שכל הורה נקב בו עכשיו כשהילד שלו יצא לאנשהו על אופניים. כשהתקרב, אפילו קארה, עם חלומות ההצלה שלה בנוסח פלורנס נייטינגייל, היתה המומה כל כך ממראהו ומהקטל הנורא שרגע אחד של שיפוט גרוע מסוגל לחולל, עד שכשחלף בהליכון הצווחני שלו על פניה עשתה את מה שנשבעה לעצמה שלא תעשה: היא השפילה את עיניה אל אמרת שמלת המיני שלה, צימצמה את רגליה הכשירות ואת ידיה הפעילות, ובדקה את מצב פניה באמצעות הרמת שתי הגבות. כשהתיישב לבסוף במקומו והשאיר את ההליכון שלו שיחסום את המעבר, חזרה מיס לטימור אל השיעור ואל כיתה מלאה תלמידים להוטים כל כך להתרכז בכל דבר שהוא חוץ מאשר בקווין, עד שייתכן שאף אחד מלבדה לא שמע את זה, מין כחכוח בגרון שהפך למילים. מילים מסורסות, מלאות רוק, שנפלטו מחצי פה: "אני יכול לראות את התחתונים שלך." אחר כך אמרה לה סוזט שמשהו לא בסדר איתה. לאהוב בן שמסוגל להגיד משהו כזה? "זה יותר חזק ממני," אמרה קארה. "יש בו משהו." היא וסוזט ניהלו שיחות כאלה כבר מכיתה ב', אז נפגשו לראשונה והיו לחברות. קארה היתה הנפש הרומנטית, ואילו סוזט היתה הנפש המעשית, נביאת האמת, זו שדחתה את הפופולריות ואת כל תביעותיה. בזמן האחרון היתה האופנה בקרב הילדות המקובלות בחברה לקלוע בהפסקת הצהריים מין חבלים מסרטי פלסטיק ארוכים וצרים בצבעי אדום ושחור. "צבעים של זונות," הסבירה אחת הבנות, וקארה עשתה את השגיאה ונחפזה לקנות לעצמה את החומרים. היא לא הבינה את העיקרים הבסיסיים של הפופולריות: שצריך שיבקשו ממך, שיזמינו אותך לעשות את זה. את לא יכולה להתיישב סתם ככה עם שקית החומרים החומה ולהניח אותה לפנייך על השולחן. במשך שנים היא לא הבינה את הכללים האלה של השיח החברתי, ולפתע הם התחוורו לה בשיחה אחת ויחידה. "אנחנו יושבות כאן, כזה," אמרה לה פֵּאטי סוויט. "עם החברות שלנו, כאילו." "אה," אמרה קארה, אספה לחיקה את השקית שלה והסתלקה במהירות מהספסל. אחר כך גילגלה סוזט את עיניה. "כאילו שהבנות האלה כאלה מהממות. בבקשה ממך. אין בהן שום דבר מיוחד, חוץ מזה שהן רזות ויש להן שיער יפה." סוזט לא היתה זקוקה אפילו לאחת מהבנות המקובלות בבית-הספר שלהן, וגם לא לאף אחד אחר. היא רצתה לעבוד יום אחד עם בעלי-חיים. "באפריקה, למשל," אמרה. "בעלי-חיים הם כנים. אם הם רוצים אוכל, הם אוכלים אותך." אף על פי שסוזט לא היתה מבינה את האבחנה הזו, קארה לא כמהה לפופולריות אלא לתחושת נוחיות במחיצת אנשים. היא רצתה לנוע בנינוחות רבה יותר בעולם ולדמות למורתה בכיתה ד', גברת סיימון, שלימדה פעם בוקר שלם עם רוכסן פתוח וצחקה כשגילתה את זה. "אז מי שמע מילה אחת ממה שאמרתי?" התלוצצה. קארה היתה מרגישה ששגיאה כזו נדבקת אליה במשך ימים תמימים, הופכת להסבר לשיחות שנערמו במוחה, למילים שמעולם לא אמרה לאנשים שהעבירה את כל היום בהתבוננות בהם. בשבוע הראשון לשובו של קווין הסתכלה עליו קארה כמה שרק יכלה. בכל פעם שהסתובבה לעברו, בודה במוחה איזה תירוץ - היא צריכה להיזכר איפה המחדד, היא צריכה להעיף מבט בעננים שמעבר לחלונות - הוא לטש בה את עיניו, ועל פניו הרצוצות אותו חצי חיוך. בסתר ליבה החלה לפקפק בכל העניין של הפגיעה המוחית. כשהביטה לתוך עיניו ראתה בהן עומק, תבונה, מוח כשיר לחלוטין הכבול בגוף חצי ממוטט. בתחילת השבוע השני פתחה מיס לטימור את השיעור בלחישה: "אני צריכה לבקש מאחד מכם להיות העוזר של קווין השבוע." אף על פי שקווין לא היה בכיתה (הוא עדיין הגיע בכל יום באיחור של שעה), היא נרכנה לעברם כאילו היה זה סוד משותף, משהו שהם לא צריכים לדבר עליו מחוץ לכיתה. ידה של קארה הזדקרה במהירות, מגדלור בודד בים של אי ודאות. עד לאותו יום לא השאירה קארה שום רושם בכיתה, לא התבלטה בשום דבר, פרט לכך שהיתה היחידה שהיו לה ציפורניים נקיות ביום שבו דיברה מיס לטימור על מעבר של חיידקי הצטננות מהיד לפה. ("אני לא חוששת ללחוץ את היד של קארה," אמרה. "לגבי כל האחרים, אני פחות רגועה.") עכשיו זה עמד להשתנות. מיס לטימור זימנה אותה להתייעצות פרטית ליד שולחן המורה. "נסי לחשוב על דברים שהוא עשוי להזדקק להם ולעזור לו עוד לפני שיבקש. נדמה לי שככה זה יהיה הכי נחמד." קארה הינהנה ותיכננה להיות העוזרת הכי טובה של קווין אי-פעם, טובה עד כדי כך שאף אחד לא יגיש יותר את מועמדותו לתפקיד, והיא תחזיק בו עד סוף השנה. אבל התברר שקווין לא היה זקוק להרבה ובקושי ביקש משהו. בעצם נדמה שהוא בקושי דיבר בכלל. פעמיים פנתה אליו מיס לטימור בכיתה, ובשתי הפעמים צפו כולם במאמץ המרוכז שתבע הדיבור. בשתי הפעמים הוא לא הצליח בכלל להוציא את המילים מפיו, ומיס לטימור אמרה: "זה בסדר, קווין. תודה שניסית. אולי בפעם הבאה." הם אכלו ביחד ארוחת צהריים, כפי שאמרה להם מיס לטימור לעשות, וקארה הקפידה על שטף פטפוטים קולח, שתיכננה מראש, כדי להימנע מארוחה אילמת. היא סיפרה לו על כל מה שהירהרה בו בזמן האחרון: שהיא לא מעוניינת בכך שיהיו לה המון חברים, שהיא מעדיפה להיות נחמדה יותר מאשר מקובלת בחברה, ושלפעמים, כך למדה, אי אפשר להיות גם זה וגם זה. לתדהמתה, בחברתו האילמת של קווין יצאו המילים מפיה בקלות, והדעות והמחשבות התנסחו ללא קושי. פתאום היו לה המון דעות ומחשבות. היא נשמעה כמו סוזט, זו שכולם ידעו שהיא הנבונה מבין שתיהן. היא סיפרה לקווין שכשתהיה גדולה היא חושבת להיות אחות, או ביולוגית ימית, בהסתמך על ביקור שערכו בקיץ שעבר בבריכות הגאות, ושבו הפליאה את כולם כששלחה ללא חשש את ידיה ונגעה במרקמים לא צפויים. היא אמרה לו: "יש שושנות ים שנראות רכות כאלה, אבל כשנוגעים בהן, הן קשות כמו עצם. זה כמו לגעת בגולגולת, וזה משונה. היית רוצה לעשות את זה?" מבטו התועה היכה במבטה. אלוהים אדירים, חשבה. כבר נגעו בגולגולת שלו, ובטח כבר נגעו בה הרבה ידיים. ליבה התחיל לפעום במהירות רבה כל כך, שחששה מאיזו בעירה פנימית, ממוות ממבוכה, מהתקף לב בשל טיפשות. לאחר מכן אמרה מיס לטימור לקארה שהיא עשתה עבודה מצוינת, אבל מכאן ואילך היא מתכוונת למנות בן לתפקיד הזה. "אם במקרה קווין יזדקק לעזרה בשירותים, ככה זה יהיה יותר קל, הוא יהיה פחות נבוך אם הוא יצטרך לבקש." קארה עמדה סמוך לשולחנה של מיס לטימור, בפגישה הפרטית השנייה והאחרונה שעתידה להיות לה עם המורה הזו עד סוף השנה, וראתה, בהבזק של תובנה מחרידה שילדים ניחנים בה, ושלאחר מכן הם מתנערים ממנה, נבוכים מיכולתם להבין את האמת, שהיא לא היתה היחידה שאהבה את קווין בגלל סיבות שאין להסבירן: הצרכים שלו, השתיקה שלו, היד המשותקת שהיה עליו להניח על השולחן כשידו השנייה מונחת מעליה. גם מיס לטימור אהבה אותו וחשבה עליו בלילות, הרבה יותר מכפי שהיתה צריכה. כל אחת מהן האמינה בגרסה שלה לאמת באשר לקווין: בעיניה של קארה הוא היה בסדר, אפילו יותר מבסדר - הנגיעה במוות ביגרה אותו מכפי גילו והציבה בקרבם מבוגר הלכוד בתוך גוף רצוץ של ילד. בעיניה של מיס לטימור הוא תמיד יישאר הילד שעלה על האופניים ורכב שלוש דקות בזרועות פשוטות. אולי שתיהן קיוו לדברים זהים: למחוק את הפגיעה באמצעות הענקת שירותים, למצוא איזה פתח, איזה חלל ריק שיוכלו להערות לתוכו את אהבתן הנוזלית, ואולי זה היה אפל ומסתורי מעט יותר, ועל כך רמזה סוזט כשהתרגזה על כך שקארה סירבה במשך כל השבוע לאכול איתה את ארוחת הצהריים. "את רק רוצה שכולם ישימו לב אלייך." כבר שלוש שנים שסוזט היתה החברה הכי טובה שלה. שתיהן סבלו שבעה חודשים בצופים ופרשו ביחד לאחר שלא ניתנו להן אותות ההצטיינות על יצירתיות באמנות, מפני שהפרויקט שהגתה סוזט, של תמונות מתכווצות אפויות בתנור, שכלל גם נוצות של ציפורים ופיסות נייר כסף, לא תאם את הגדרת האמנות כפי שהופיעה בספרים שקראה המדריכה. הן למדו ביחד לרכוב על אופניים, לשחות, להכין את המטווים בנוסח אינדיאני אותם תלו מעל מיטותיהן. סוזט ידעה הכול על קארה, והיה מן האמת במה שאמרה: קארה אכן רצתה שישימו לב אליה. לנוכח האמת המרה והפשוטה של צרכיו של קווין היא ראתה את עצמה בפעם הראשונה בארוחות הצהריים הללו, שמעה את הקול שלה, הרגישה שהיא הופכת לאדם שאולי תהיה יום אחד. כעבור שנים קארה עוד תיווכח לדעת שגם היא לא טעתה ביחס למיס לטימור. היא תלמד על בשרה שיש מגוון רחב של תגובות לילד בעל "צרכים מיוחדים" (כפי שלא קראו להם באותו זמן, אך עד מהרה יכנו אותם כך), שדומה שאנשים חשים במידה שווה חמלה, בוז, אימה ורחמים, וגם שוויון הזדמנויות: יש לך צורך כזה וכזה. בוא, שב לידי. הנח לי למלא אותו. עכשיו, בגיל שלושים, קארה יושבת במשרד בבית-הספר היסודי שלמדה בו, ממתינה לשובה של מרגוט טסלר, מנהלת בית-הספר, כדי שתספר לה מה קורה עם בנה, שנעדר מספיק זמן כדי שיקראו לה לשם. רוב הזמן קארה שוכחת שלפני כעשרים שנה גם היא למדה בבית-הספר הזה, שלו היו הקירות יכולים לדבר, היו הפרוזדורים האלה מגוללים באריכות את תולדות כישלונותיה והצלחותיה. הדבר צץ במוחה רק ברגעים משונים, כשהיא כורעת ליד ארון המעילים ואדם מנסה להיחלץ ממכנסי השלג שלו, היא רואה את פתח החימום של המזגן ונזכרת כיצד קישטו היא וסוזט ברגע של שעמום את החרכים הזעירים במילה "שלום", כתבו אותה באותיות זעירות בעט כדורי, והיא גוחנת לראות אם שכבות של צבע בז' לא הצליחו למחוק את העדות הזו לחברות הנושנה שלה, חברות שגוועה. אף שקארה מעולם לא ביקרה במשרדה של המנהלת בילדותה, כעת היא מכירה היטב את המשרד הזה, את אצטבאות הספרים מקיר אל קיר ואת שולחן הוועידות, הגדול דיו כדי שיוכלו לשבת סביבו בנוחות כל האחראים למעקב אחר תוכנית הלימודים השנתית של אדם. זהו מעקב שלעיתים מעורבים בו שמונה אנשים, והם מתווכחים בקול על יעדים, על הערכות ביצועים ועל ההקלות הנדרשות, משום שתוכנית הלימודים נעשית תובענית יותר מדי שנה. למרבה הפלא, לקארה יש אסוציאציות נעימות מהשהות בחדר הזה. היא אינה מיודדת עם אף אחד מהאנשים האלה, אבל גם אינה בלתי נסבלת בעיניהם, והיא חוששת שכאלה הם חלק מהורי הילדים בעלי הצרכים המיוחדים, על רשימות הדרישות והתביעות האינסופיות שלהם. קארה נוקטת גישה הפוכה. היא אופה עוגיות ומביאה אותן לכל המפגשים, מחלקת מדי שנה בחג המולד פאדג', כותבת בכל שנה מכתבי תודה מפורטים לכל אחד מאנשי הצוות, כי היא תמיד האמינה במה שלימדה אותה אימא שלה: שנועם הליכות יביא בתורו לנועם הליכות. שאם מודים לאנשים, אם מודים להם שוב ושוב, ירופד עולמו של אדם במעט הכרת טובה. עד כה, יכולה קארה לטעון, פעלה הגישה שלה את פעולתה. אפילו כשנכנסה פנימה צדה מזכירתה של המנהלת, שירלי, את מבטה ואמרה: "אנחנו אוהבים את אדם, חמודה, וכולנו פשוט משתגעים. הוא בטח יגיע כל רגע." קארה הינהנה והגתה ללא קול את המילה תודה. אדם אכן אהוב, על המבוגרים בבית-הספר, על כל פנים, שתמיד מדברים על החיוך הרחב שלו, על השמחה הקורנת מפניו כשהוא חוזר מההפסקה. אף שבגיל תשע הוא עדיין מסוגל להיתקף לעיתים התפרצויות זעם בלתי מובנות שמביכות את כולם, הוא מסוגל גם להיות פשוט באורח פלא. אם יבטיחו לתת לו מסטיק בטעם פירות או ייתנו לו הזדמנות להאזין אחר-הצהריים לחזרה של הלהקה, הגוף שלו כמעט יתפוצץ מרוב שמחה. "לא נכון!" הוא יגיד, ביטוי חדש שהתחבב עליו. "לא נכון! מסטיק?" בליבו של בית-ספר יסודי מלא בילדים המתבגרים במהירות רבה מדי, מתלבשים ככוכבי פופ, מחזיקים טלפונים ניידים, כמה מהטיפוסים החביבים האלה רואים באדם את הילד הנצחי המושלם, הרווה עונג מדברים פשוטים ויומיומיים, מערימה של גזרי עץ, מפקעת מוך ממייבש הכביסה, משום דבר בעצם. אפילו המנהלת, מרגוט ההגיונית, עם הנעליים האורתופדיות המגושמות שלה והאפודות האיומות, הסרוגות במסרגה אחת, סיימה באחת השנים את אחד ממפגשי תכנון תוכנית הלימודים האישית במילים: "אדם הוא ממש יהלום, קארה, וכולנו אוהבים אותו. רק רציתי להגיד את זה." קארה תמיד התייחסה להערות כאלה כאל אותות מבטיחים לעתיד. מבוגרים אוהבים אותו, והרי יום אחד גם הוא יהיה מבוגר! ומכאן היא משליכה בהגיון ליבה מלא התקווה: ואם כך, הוא יהיה גם אהוב! גם אנשים בגילו יעריכו אותו, ולא רק אנשים שמבוגרים ממנו בשלושים שנה! אבל זה בכל זאת מאמץ, ומדי שנה נדרשת עבודה רבה יותר כדי להישאר אופטימיים ביחס לעתידו של אדם לנוכח הפער הגדל והולך בינו לבין בני גילו. כעת הוא לומד בכיתה ג', ורשימת הדברים שאינו מסוגל לעשות מתארכת מדי שנה, ובעיני רוחה היא תובענית יותר, מבשרת רעות יותר. הוא לא יודע לקרוא שעון, לא מסוגל לתפוס מושגי זמן מופשטים: אתמול, מחר, בשבוע הבא. הוא לא מסוגל לשחק משחקי קלפים, עדיין מצרף את הסכום של שתי קוביות באמצעות מניית הנקודות. "הוא לא אמור להיות טוב במתמטיקה?" שאלה אותה פעם אחת המורות, שוודאי חשבה על 'איש הגשם', עם דסטין הופמן. "לא," אמרה קארה ברגע נדיר של קוצר רוח. "ילדים אוטיסטים שונים מאוד זה מזה, ומתמטיקה היא השטח הכי חלש של אדם. הוא קורא לא רע. לא רע. ברמת הכיתה." היא אמרה את זה בהדגשה, אף על פי שהיו בעצם כמה ספקות ביחס לזה, ציון נמוך יותר בהבנת הנקרא שקיבל כמה חודשים קודם לכן, והיא עדיין היתה צריכה לבדוק את העניין, אבל לא הגיעה לזה, מפני שיש עכשיו כל כך הרבה פערים, כל כך הרבה חסכים, שאלות אינספור שעברו במוחה בכל לילה: למה לדאוג בקשר לקריאה כשהרמה שלו בחשבון כל כך נמוכה? למה לדאוג בקשר לחשבון כששלושה ימים בשבוע הוא לא מתלבש בעצמו? למה לדאוג למשהו מהדברים האלה כשעברה כמעט שנה מאז נפגש אדם עם חבר כדי לשחק ביחד? בזמן האחרון נרדמה בכל לילה כשהיא מהרהרת בפגישה כזו וחושבת: אני צריכה ליזום בקרוב עוד פגישה. ילדים די אוהבים את אדם, לפחות לא אכפת להם לבוא ולשחק בחפצים שלו. לפעמים מגיע טיפוס כזה שמעביר את כל הזמן בשיחה איתה, והיא מתבוננת באדם המתוק העומד בפינה, ידיו לפותות בחדווה על קלות המפגש, כמה חלק הכול הולך, כאילו הוא מבקש לומר: אני אוהב את אימא שלי, והנה, תראה! גם אתה אוהב אותה! אחר כך היא תצטרך לשוחח איתו על הכול, להזכיר לו שחייבים לדבר עם אנשים כדי להיות חברים שלהם, שחייבים לענות על שאלות, שחייבים למשל להגיד שלום. ולאט-לאט ייפלו פניו של אדם, והוא יתפוס בהדרגה את מה שהיא אומרת - שזאת לא היתה ממש הצלחה, שידידות תובעת משהו מסובך יותר מאשר לעמוד באותו חדר, בין אותם צעצועים, אף על פי שקארה, עם כל תולדות החברויות הכושלות שלה, יכולה בקושי לומר בביטחון כלשהו מה צריך להיות אותו דבר. כל המבצע מעציב אותה, מונע ממנה להרהר בבִיצה האפורה העצומה של עתידו של אדם. בעצם חשבון הוא לא המקצוע החלש שלו. המקצוע החלש שלו הוא החיים, וכל מה שכרוך בהתנהלות בהם. בשבוע שעבר, כשהיה שקוע במחשבות, אדם כמעט הלך בטעות אחרי האישה הלא-נכונה כשירד מההסעה. קארה נאלצה להושיט את ידה, לתפוס את הכובע של המעיל שלו ולנבוח: "אדם, תסתכל למעלה." "אוי, אוי, אוי," אמר, ופניו נשטפו הכרת תודה והקלה: הוא כמעט הלך לאיבוד וניצל! הוא הצמיד את מצחו אל חזה, נשם בכבדות וציחקק וכמעט פרץ בבכי כשאמר שוב ושוב: "אתה בסדר. אתה בסדר." הוא בן תשע, וכשהוא נתקף בהלה הוא עדיין הופך את כינויי השם, עדיין חוזר על מילות ההרגעה בדיוק כפי שהן נאמרות לו. "אתה בסדר," אמרה, סותרת את שערותיו כשעמד והתנודד לצידה, התינוק המגודל שלה, העומד בפתח שנות העשרה לחייו, ולחיו צמודה באורח משונה אל צידו של השד שלה. עכשיו נכנסת מרגוט טסלר נרגזת לחדר ומתיישבת מול קארה להסביר מה קרה: פיל, הסַיָּע הקבוע של אדם, לא הגיע היום משום שהוא חולה, ועל תרזה, המחליפה הקבועה שלו, כבר הוטלה מטלה אחרת, כך שהיתה איתו היום מישהי חדשה, איזו גברת ורשובסקי, שלא הבינה את מה שאמרו לה וחשבה שההפסקה היא הזמן החופשי שלה. קארה לוטשת בה את עיניה. עד לרגע זה היא לא דאגה מאוד. היא הניחה שימצאו אותו באחד המקומות המשונים שלו, מאחורי אוטומט מכירה או מתחת לפסנתר בחדר המוזיקה, שעד מהרה יפרוץ צחוק מאולץ קל ותשתרר מבוכה כללית בגלל כל המהומה שעורר העניין הזה. עכשיו היא כבר פחות בטוחה. "הוא יצא להפסקה לבדו?" "אמרו למשגיחים בחצר. הם היו בהחלט בעניינים." "אבל הוא היה בחוץ כשהוא נעלם?" עיניה של מרגוט פוגשות במבטה, והיא מהנהנת. "כן." קארה קמה על רגליה. כלל לא עלה במוחה הרעיון שהוא אולי בחוץ, שייתכן שהוא באמת נעלם. היא חייבת לצאת ולהתחיל לחפש בכל הפינות שסביר להניח שאדם הלך אליהן. "הוא בטח שמע משהו - אולי מכסחת דשא, אולי קול נגינה. בדקתם בחדר של אב הבית? לפעמים משאירים שם רדיו דולק." "בדקנו. הוא לא שם." קארה אוספת את חפציה. "מה עם חדר המוזיקה? הלהקה עושה שם חזרות?" "חיפשנו. היא לא עושה חזרות." "אדם מסוגל לשמוע דברים שאנשים אחרים לא מסוגלים. אם אחד הילדים מנגן בכינור איפשהו בבניין, הוא בטח ישמע את זה וינסה להתקרב." מרגוט מקיפה את השולחן. "יש אנשים שעורכים חיפושים בפנים ובחוץ." "תני לי ללכת למצוא אותו, מרגוט. אני מצטערת שזה יצר כזה בלגן, אבל אני אמצא אותו. לא יכול להיות שהוא התרחק." כשאדם היה צעיר יותר והושפע בקלות רבה יותר מהדחפים הכפייתיים שלו לחקור מכונות - פתחי חימום של מזגנים או ברזים שלא נסגרו היטב - קארה כבר איבדה אותו פעמים רבות יותר מכפי שהיתה מוכנה להודות. היא הכירה את הבהלה, את המהירות שבה הוא עלול להיעלם, אבל היא גם ידעה אינטואיטיבית איך למצוא אותו: לעצור. להטות אוזן ולנסות לאתר את ההמהום שלו, את הקולות הגרוניים הזעירים, הציפוריים, הבוקעים מגרונו, או לנסות לאתר את מה שייתכן שהגיע לאוזניו - אולי קול נגינה, אולי הנהמה האיטית והמושכת של מכונה המתעוררת לחיים. "אולי הם יבקשו בעוד רגע או שניים שתעשי את זה, אבל בינתיים את צריכה להישאר כאן." "הם? מי זה הם?" "השוטרים." השוטרים? "כמה זמן זה כבר נמשך?" "קצת יותר משעה. יש גם עוד ילדה שנעלמה. השוטרים אומרים שנדמה להם שזה סימן טוב, שזה מפחית את הסיכויים שאדם זר פלש לכאן וחטף אותם. למעשה אין תקדים לזה שמישהו מנסה לחטוף שני ילדים בבת-אחת." קארה מנסה לבלוע את רוקה, אבל מגלה שקשה לה, פיה מתמלא במשהו שהיא לא מסוגלת לשאת את טעמו. היא מהנהנת, אבל לא מתיישבת. "מה קרה, מרגוט? למה אף אחד לא השגיח עליו?" "בעצם היתה השגחה רבה מהרגיל. שישה מבוגרים היו בחוץ כשזה קרה. לא היה שום אדם זר בחצר בית-הספר, לא היו מכוניות לא מוכרות במגרש החניה, אף אחד לא הבחין בשום מגעים חריגים. אנחנו משוחחים עם התלמידים בשלוש הכיתות שהיו בחוץ באותו זמן, מנסים לגלות אם אחד הילדים דיבר איתם, דירבן אותם להתחבא, אולי אפילו בתור בדיחה, או ללכת ליער." היער, היא חושבת. מעבר למגרשי הכדורגל, בצד המרוחק של חצר בית-הספר, יש יער אורנים מקסים שהעניק לבית-הספר את שמו, בית-הספר היסודי ווּדְסַיְיד . "תני לי לצאת, מרגוט." "עדיין לא. הם עורכים חיפוש שיטתי, ובינתיים הם מבקשים שתישארי כאן." קארה מביטה מבעד לחלון. "מה לדעתם קרה?" "הם חושבים שזאת מתיחה. שמישהו בחר בשני ילדים פגיעים ואמר להם לעשות משהו מטופש." מרגוט מנענעת בסלידה את ראשה. "לכן הזמנתי כל כך מהר את המשטרה. אני רוצה שזה שאחראי לזה, מי שזה לא יהיה, יבין שהוא ממש בצרות." בעבר לא חששה קארה יתר על המידה מגילויי בריונות. כשהיא נוסעת עם אדם בהסעה בשבוע הראשון ללימודים, דבר שהיא נוהגת לעשות מדי שנה, היא מקבלת מושג כמה קלוש הרושם שמותיר אדם בילדים אחרים. הם חולפים על פניו, מביטים דרכו, בקושי רואים אותו, מלבד המוזרות המובנת מאליה שיש בכך שתלמיד בכיתה ג' נוסע בהסעה לבית-הספר עם אימו. זה עצוב, כמובן, אבל זו גם הקלה. אם בריונים ניחנים באיזה חוש אינטואיטיבי שמורה להם מי יפרוץ בבכי בקלות רבה יותר, זה לא יהיה אדם, למרבה הפלא. יכול להיות שיהמהם, או שיתרחק, אבל רוב הסיכויים שישמע רק מעט מאוד ממה שהילד השני יאמר לו. היא חייבת להיות כנה בעניין הזה, חייבת להזכיר לעצמה לעיתים קרובות לשמור על צלילות ביחס לשאלה מיהו אדם ולמה הוא מסוגל. "אם ילד אחר אמר לו לעשות משהו, אני לא חושבת שהוא היה עושה את זה. זה לא מתאים לאדם." "לעולם אין לדעת, קארה. הוא משתנה. אדם השתנה מאוד השנה." בכל הקשר אחר היא היתה מתייחסת לזה כאל סיבה למסיבה. הוא משתנה! אפילו המנהלת שמה לב! כעת זאת נראית סיבה לדאגה. "מי הילדה?" "אמליה בֶּסְט?" היא אומרת את זה כאילו זו שאלה, כאילו היא מקווה שהשם יצלצל לה מוכר, והוא לא. "היא חדשה. לומדת בכיתה ד'. כמה זמן היא כבר בבית-הספר הזה? שישה שבועות. ילדונת יפהפייה במיוחד. מאוד..." היא מנסה למצוא את המילה הנכונה. "מאוד בלונדינית." אדם נעלם עם ילדונת יפהפייה במיוחד? בפעם הראשונה זה שנים היא חושבת על קיבעון קווין בָּארוֹז שלה מכיתה ה' ונתקפת בהלה. "את בטוחה שהם ביחד?" "אנחנו לא יודעים. אנחנו מכירים יותר טוב את אדם מאשר אותה. קודם שמנו לב שאדם נעלם מפני שזה כל כך לא אופייני לו. בזמן האחרון הוא כל כך צייתן, שכשהוא לא הופיע בשריקה הראשונה, סוּ ידעה שמשהו לא בסדר ומייד התקשרה למזכירות." "יכול להיות שנער מבוגר יותר הגיע לכאן מבית-הספר התיכון? או מחטיבת הביניים?" מרגוט מצמידה את קצות אצבעותיה אלה לאלה. "תיאורטית אסור להם לעשות את זה, אבל יכול להיות." חטיבת הביניים שוכנת בטווח ראייה מבית-הספר היסודי - במעלה גבעה, וכמה מגרשי כדורגל מפרידים בין שני בתי-הספר. "ולכן חוששתני שאני חייבת לשאול - איפה אבא של אדם?" קארה מרימה את עיניה. היא לא ציפתה לזה. "הוא לא... הוא לא בתמונה." זאת התשובה הקבועה שלה, התשובה שאחרי שהיא נאמרת אף אחד כבר לא לוחץ יותר. "בסדר, את זה אני יודעת, אבל איפה הוא? אני שואלת רק כי השוטרים כבר שאלו כמה פעמים. מתברר שאב נעדר הוא המקום הראשון שהם בודקים." קארה מרגישה שהפה שלה מתייבש. "אני לא יודעת בדיוק... מי האבא." מרגוט מרימה את עיניה בפליאה. "אה. ככה שהוא אף פעם לא היה בתמונה?" "לא. הוא לא יודע כלום." "שום דבר בכלל? שום דבר על אדם? אין שום סיכוי שהוא מעורב בזה?" קארה מנידה את ראשה בשלילה. "שום סיכוי." מרגוט מרימה את ידה. "זה כל מה שאני צריכה לדעת." היא מביטה מבעד לחלון משרדה, כאילו היא חוככת בדעתה אם לצאת ברגע זה ולספר את זה למישהו. אחר כך היא מסתובבת אחורה. הרהור חדש עולה בדעתה. "את חושבת שאם הוא היה בחוץ, בחצר, הוא היה יכול אולי לשמוע רדיו שפועל ביער?" קיבתה של קארה מתחילה להלום, כמו לב שני. רק שהוא לא יהיה ביער, היא מתפללת. "כן," היא אומרת חרש. "הוא היה מסוגל לשמוע משהו שאף אחד אחר לא היה שומע." "אם, נאמר, הוא היה שומע קולות, הוא היה הולך?" "לא," היא לוחשת, מפני שאינה מסוגלת לשאת את העובדה שהיא לא משוכנעת בזה. אדם הוא כל עולמה, בן הלוויה הקבוע שלה, הילד שלמענו ויתרה על כל חיים אחרים, אבל יש מן האמת במה שמרגוט אומרת: בשנים האחרונות הוא עובר שינוי. יש בו לעיתים אומץ לב חדש, פחדים ישנים נעלמו באורח מסתורי. אפילו בפרק הזמן הקצר שעבר מאז תחילת שנת הלימודים הנוכחית היו הזדמנויות שבהן הזהירה את המורה ללא צורך - אדם לא מסוגל להתמודד עם תרגולת שריפה, אדם לא מסוגל להשתתף כמו שצריך בשיעורי החינוך הגופני הרגילים - ובשני המקרים היא טעתה, המעיטה בערכו של בנה. לפתע מתעוררת התרגשות בחוץ, בפרוזדור. שתי מזכירות קמות בבת-אחת על רגליהן. מבעד לזגוגית הקבועה במשרדה של המנהלת, קארה יכולה לראות את אחת מהן נועצת בה את מבטה ואחר כך מסבה את עיניה. כשידית הדלת מסתובבת והאישה גוחנת פנימה, קארה אינה מרימה את עיניה. "מצאו אותו, קארה. אדם בסדר. מביאים אותו עכשיו." "איפה הוא היה?" "ביער, אז אולי יש לו כמה שריטות." "והילדה? מצאו גם אותה?" "כן." "היא בסדר?" "לא." "מה קרה?" "מצאו את הגופה שלה." "זה הווידוי שלי," כותב מורגן בקפידה בראש הדף. הוא רוצה שזה יהיה מסודר, רוצה שזה ייצא לו טוב. "לא התכוונתי לפגוע באף אחד, אולי חוץ מאשר בעצמי, ואני מבין שזה טיפשי, ושזה לא בסדר, ושזאת לא התשובה, אבל אני מנסה להיות ישר, וזאת האמת. וידויים אמורים להיות שחזור עובדתי של אירועים, ובהם הסופר אומר, בעיקרו של דבר, זה הייתי אני. אבל כדי שאני אעשה את זה כמו שצריך, אני חייב להבהיר כמה דברים. קודם כול: אני לא טיפוס שמסתבך בצרות, ואף פעם לא הייתי כזה. בכיתה ד' נורא התרגזתי בגלל אי הבנה בקשר לגרפיטי שנכתב על הקיר ליד הכיסא שלי. כשהמורה שאלה אם אני מבין מה הפירוש של רכוש בית-ספר אמרתי לה שלא אני עשיתי את זה, שאני אפילו לא הטיפוס שיעשה את זה. אבל זה מה שלמדתי: אנשים מסוגלים לעשות דברים מסוימים אפילו כשהם לא הטיפוסים שיעשו אותם." הוא כותב בצורה נקייה ומסודרת, מקפיד על הכתיבה, לא יוצא מהשורות, אף על פי שהוא לא מתכוון להראות את זה לאף אחד. יש לו עכשיו שעת לימוד עצמי, וזה שיעור חסר טעם, כי אף אחד לא לומד, והמשגיח, מר וַייט, כל כך זקן, שלא אכפת לו מה כולם עושים, ומה שכולם עושים זה בעיקר לדבר. ומפני שלאף אחד לא אכפת, מורגן ממשיך לכתוב. "שנית: אמנם אני לא מתכוון להסגיר את עצמי, כי זה אומר שאני אהרוס את העתיד שלי עד היום האחרון של החיים שלי, ואולי גם אלך לכלא, אבל אני מתכוון לעבוד בכל יום ויום בדרך שלי כדי לכפר על מה שעשיתי, ומה שעשיתי היה שגיאה איומה." מורגן מרים את העיניים שלו אל השעון, רואה שהוא כבר מאחר וסוגר את המחברת. פעמיים בשבוע הוא אוכל את ארוחת הצהריים עם קבוצה שאין לה שם, אבל היא מתכנסת בכל יום שלישי וחמישי בחדר מספר 257. מורגן חושב עליה כעל ה"קבוצה לאנשים הזקוקים לקבוצה כזו". בעיניו הכוונה היא לאנשים שאין להם חברים אחרים, אף על פי שהוא לא יודע את זה בבירור. אף אחד לא אמר אף פעם: "אין לי חברים," אבל זה פשוט נראה כנתון במרבית הדיונים שלהם, שעד כה עסקו בנושאים כמו: איך לנהל שיחה, לשלוט בזעם ולהתמודד עם חרדות. מורגן לא סובל מכל הבעיות האלו, רק מחלק מהן. שליטה בזעם, למשל, אף פעם לא היתה בעיה שסבל ממנה, אם כי סביר להניח שיהיו אנשים שיאמינו בזה פחות עכשיו. יש שם עוד חמישה בנים מלבדו ומלבד מריאן פוֹסְטר, שמדריכה את הקבוצה. לכמה מהם יש בעיות ברורות מאוד. דֶרֶק, למשל, סובל מגמגום קשה כל כך, שהוא בקושי מדבר. כל דבר גורם לשוֹן לחרדות: תורים בקפטריה, פירות רקובים, הצלצולים בבית-הספר, שיעורי התעמלות, עצם הרעיון שהוא עומד לגדול. כריס סובל כפי הנראה מהמגוון הרחב ביותר של בעיות: פריחה, אסתמה, משקפיים שמחליקים כל הזמן מהאף שלו. הוא גם מפחד ממים, אפילו ממים בתוך כוס. "אני לא נוגע במים אף פעם," הוא אומר. "אני לא שוחה, אני לא נכנס לספינות, אני לא שותה אותם ואני לא מתרחץ בהם. אני מתרחץ באבקה שאימא שלי מזמינה." מורגן רוצה פעם לשאול אם כריס לא מתקלח אף פעם, או אם הוא מתקלח, אבל רק לא לעיתים תכופות כל כך. אולי גם השאר רוצים לשאול את אותה שאלה וחוששים לשאול - קשה לדעת. בהתחלה היום הזה הוא כמו כל יום אחר. פרט לכך שבערך באמצע היום מורגן שם לב שכריס לא הגיע, וזה מה ששונה. מריאן פותחת בשאלה איך הם התקדמו בהשגת היעדים שלהם. לכל אחד מהם יש יעדים שהוא עובד עליהם, אף על פי שמורגן לא יודע מהם היעדים של כל השאר, חוץ מאלה של הווארד, שסיפר על היעדים שלו כבר בפגישה הראשונה ולא הבין שהוא לא חייב: "אני עובד על לשאול אנשים שאלות על עצמם ולא לשחק עם הבולבול שלי דרך הכיס," אמר. אחר כך כל השאר בחרו לא לספר מה היעדים שלהם. "בסדר, אם אף אחד לא רוצה לשתף היום, נמשיך עם מה שהבטחתי שאדבר עליו בפעם הקודמת: פרויקט הסמסטר שלכם." מריאן מסתובבת וכותבת על הלוח: התנדבות בקהילה שלנו. היא מסבירה שלצורך המטלה הם יבחרו מקום וייפגשו פעם בשבוע עם מישהו שזקוק לעזרתם. "זה יכול, למשל, להיות קשיש. מה הייתם עושים למען קשיש?" שון מרים את היד. "תסלחי לי, מריאן, אבל ניסיתי פעם משהו כזה, וזה גרם לי לחרדה איומה." "בינתיים, שון, כדאי רק להקשיב למה שאני אומרת עם אוזניים פתוחות וראש פתוח, ולנסות לא להתחיל לדאוג יותר מדי לפני שאני אגיד לכם בכלל מה אתם עומדים לעשות." "אני רק אומר..." "אני מבינה. בסדר, שון? אני שומעת את מה שאתה אומר." מריאן מוצאת חן בעיני מורגן. הוא אוהב את זה שהם קוראים לה מריאן, דבר שלא עשה מאז ימי גן-הילדים. הוא מבין שהיא לא ממש יפהפייה, שהגוף שלה בסדר, אבל בפרצוף שלה יש יותר סנטרים מהדרוש, והיא הסבירה פעם שזה בגלל שהיא סובלת מזאבת ולוקחת תרופות שבגללן הפנים שלה מתנפחות. מורגן אוהב את זה שהיא מספרת להם דברים כאלה, שהיא פשוט אומרת אותם בקול. היא מציצה בשעונה. "אתם תוכלו לבחור אחת מארבע אפשרויות: מרכז דיור מוגן של קשישים, גן-ילדים, בית-תמחוי ואימון בשיחה דו-לשונית עם אנשים שאנגלית היא לא שפת אימם. תחשבו מה הכי מעניין אתכם לעשות." כשהיא מדברת, הדלת נפתחת, ומישהי מהמזכירות נכנסת פנימה. לרגע כולם מביטים סביבם. אפילו מריאן נראית המומה. "ברברה! אסור לך..." הקבוצה הזו היא מקום פרטי, אמרה להם מריאן בהתחלה. אף אחד לא צריך לדעת מי נמצא כאן. אף אחד לא צריך לחזור אף פעם על מה שאומרים כאן. ברברה מרימה את ידה, ובתוכה יש פתק מקופל קטן. "אני מצטערת, מריאן, אבל יש מקרה חירום." מריאן לוקחת את הפתק וקוראת אותו. "אלוהים אדירים, אני חייבת ללכת," היא אומרת וקמה על רגליה. "אני מצטערת, חבר'ה. נדבר יותר בפעם הבאה." כעבור רגע היא נעלמת. עכשיו היא יודעת, חושב מורגן. הפתק בטח היה עלי. במשך כל השיעור החמישי מורגן מרגיש דרוך ועצבני. בשיעור השישי, שיעור מדעים, בוקעת מהרמקול הודעה מהמנהל, שמבטלת את כל הפעילויות שלאחר שעות הלימודים. "נמסרה הודעה להורים," הוא אומר להם. "לאחר שתקבלו רשות לעזוב, כולם מתבקשים לעלות מייד על ההסעות." מורגן מרים את היד, מקבל ממר מַרצֶ'טי אישור לצאת לשירותים, ואחר כך ניגש אל הפרוזדור שמחוץ לדלת משרדה של מריאן. הוא רוצה להיכנס פנימה, להראות לה את הווידוי שלו, להסביר הכול, אבל במקום זאת הוא עומד ליד הדלת הפתוחה ושומע כמה קולות גבוהים שאומרים בבת-אחת משהו על אמבולנס: "המשטרה כבר שם. הילדים האלה יראו את זה." "אנחנו חייבים לדאוג שהם לא יראו. תכניסו את כולם לאוטובוס או למכונית של אחד ההורים." "אלוהים, פול." "זה מה שנמסר לנו בינתיים. זה כל מה שאנחנו יודעים. אין לנו ברירה." מורגן שומע צעדים מתקרבים מאחוריו, והוא מתרחק, מאוחר מדי. "מורגן," הוא שומע, מסתובב ומגלה את מריאן. הפנים שלה מכוסות כתמים אדומים בהירים. "אני לא יודעת מה שמעת, אבל קרה משהו עצוב מאוד." היא מושיטה את ידה ו... קשה לו להאמין, נדמה לו שלרגע הלב שלו יעצור מלכת - אוחזת בידו. בפעם הראשונה זה עולה בדעתו: אולי זה בכלל לא קשור אלי. "ילדה מתה. בבית-הספר היסודי. בטח כולם יידעו עוד מעט, אז נדמה לי שפשוט עדיף להגיד את זה." היא לוחצת בחוזקה את כף ידו. "נקווה שאני צודקת. מה שחשוב עכשיו זה להישמע להנחיות ולהקשיב טוב-טוב ולעשות בדיוק מה שאומרים לכם, בסדר?" מורגן מהנהן ולא עוזב את כף היד של מריאן. הוא מדמיין לרגע שהוא נשוי לה, מתגורר בבית שלה, עוזר לה לבחור את סוודר הגולף שתלבש. היא גוחנת, צדה את מבטו. "זה רציני, מורגן." "אני יודע," הוא אומר. לגבי אדם, השפה היתה תמיד מאבק. המילים הראשונות יצאו מפיו רק כשהיה בן שלוש, וגם אז זה היה רק גיבוב של שמות עצם, של המילים שהיו הכי חשובות לו: שמות של כלי נגינה, של מלחינים, של מכונות שהילכו עליו קסם. כשמלאו לו ארבע שנים היה מסוגל לזהות קלרינט, אבוב ובסון, אבל אפילו לאחר שדחקו בו לא היה מסוגל להצביע על זוג מכנסיים. זוהי תכונתו המיוחדת של המוח האוטיסטי, הצורה שבה חלק מהרצפים הכימיים פועלים ואחרים לא. מדוע מסוגל ילד אוטיסט ללמוד לקרוא עוד לפני שהוא מצליח להביא את פיו לידי כך שיהגה מילים? מדוע מסוגל ילד אוטיסט אחר לזכור בעל-פה תפריט בפרק הזמן שנדרש למרבית בני האדם כדי לקרוא אותו? במרוצת השנים למדה קארה שהמוח מסוגל לנוע בחוסר התאמה חריפה, להתקדם בעת ובעונה אחת במהירות גבוהה וללא כל מהירות. פעם אחת, במרוצת ארבעה רגעי שיחה, זיהה אדם מוזיקה שהושמעה במעלית כיצירה של באך, אך לא היה מסוגל למסור לזר המשתאה במעלית את שמו או את גילו. קארה ידעה שלא יהיה מסוגל, משום שהכירה את מוחו ואת החומות שבתוכו. "מה השם שלך?" היתה עדיין שאלה שבגיל ארבע לא היה מסוגל לענות עליה ללא רמזים, מבלי שתיגע בסנטרו ותפתח בתשובה: "אאא..." החלק הקשה היה כינוי השם. לגבי אדם, "שלך" פירושו שמו של האדם האחר, ואיך יוכל לדעת את שמו של אותו אדם? יש היגיון באינספור הדברים שאינו מסוגל לעשות. במובן מסוים דרך החשיבה שלו הגיונית. במשך שנים לא שזר את המילים שאמר זו לזו, לא השתמש מעולם בצירופי המילים התינוקיים שעוברים איתם ארוחה: הכול נגמר! עוד בבקשה! ופתאום, לפני ארבע שנים, במהלך בוקר אחד ויחיד, זה השתנה. קארה זוכרת את הכול בדיוק: את ארוחת הצהריים שסידרה על הצלחת שלו, פיסת קותל החזיר, המלפפון החמוץ לידה. כשהוא יושב באלכסון בכיסאו וידו האחת זקורה באופן מסתורי, הוא פתח במונולוג עוצר נשימה: "אתה לא יכול לרדת ככה מהמדרכה. זה רחוב. יש כאן מכוניות. הן נוסעות מהר ולא מסתכלות. הן יכולות לדרוס אותך. למחוץ אותך." היה זה נאום שנשאה יום קודם אחר-הצהריים בטיול לגן הציבורי. במשך פרק זמן ממושך לא הצליחה לזוז, לא העזה להביא את הצלחת אל השולחן. לפני כן הוא לא חיבר אף פעם יותר משלוש מילים זו לזו, וגם את זה עשה רק בעזרת רמזים ופרסים, מרשמלו וממתקי גומי שזכה בהם כשמצא את המילים והצליח להוציא אותן מפיו. והנה עשרים וחמש, אולי שלושים מילים ברצף, שנמסרו בחינם, נשלחו כך סתם לחלל האוויר, אף על פי שידעה שהיא לא יכולה לעשות מזה עניין גדול. כל החוכמה עם פריצות דרך, ידעה, היא לא להפריז אחר כך בשבחים. "שיגעון," אמרה בשקט והניחה לפניו את הצלחת. "אני זוכרת את זה. כשעמדת על שפת המדרכה. מה פתאום חשבת על זה?" ומייד שקע שוב בעצמו, התמקד באוכל שתבע את כל הריכוז שלו, ולכן המשיכה לדבר, כהרגלה. "אולי הפחיד אותך שאמרתי את זה?" הוא הסתכל על הנקודה שמעל לכתפה, הנקודה שבה, חשבה, הוא נועץ את עיניו כשהוא מקשיב למה שהיא אומרת. "כנראה בגלל זה. אני חושבת שכנראה זה מאוד הפחיד אותך. טוב לפחד ממכוניות, אבל זכור ששום דבר רע לא יכול לקרות לך כשאני איתך." היא חושבת עכשיו על המילים האלה, ועל מידת הסבלנות שנדרשה ממנה כששידלה אותו לצאת מההתנתקויות שכפה על עצמו ולהצטרף אליה, אל העולם הזה, על כל הסכנות המדומות והאמיתיות שבו. בעוד חדר המזכירות שסביבה מתמלא זרים, קארה מתפללת שהוא לא הבין את מה שזה עתה חזה בו, מה שזה לא יהיה. שכשתגיע אליו היא תגלה שהוא מבולבל מתשומת הלב, מהשוטרים בבית-הספר, מכל הדברים הכל כך חריגים האלה, כשבעצם הדבר היחיד שעשה היה שהלך בהפסקה ליער. היא יודעת גם שמרגוט צודקת - הוא באמת השתנה בזמן האחרון. הוא הביע כעס ורוגז בגלל דברים בלתי צפויים - משום שלילד אחר נתקע קוץ בחצר בית-הספר, משום ששני ילדים בהסעה רבו על מסטיק. בכל זאת יש סיכוי. לפני ארבע שנים, לאחר ששני הוריה של קארה נהרגו בתאונה דרכים, הוא בא איתה ללוויה, בא איתה לליל השימורים, בא איתה לכל מקום, משום שלא היתה מסוגלת לשאת את הפרידה ממנו בימים שלאחר מכן, אבל כל אותו זמן, כשהוא מוקף דמעות ופנים עגומות, נראה כמי שאין לזה שום השפעה עליו. הוא אהב את סבו וסבתו, ובכל זאת לא שאל אפילו פעם אחת איפה הם או מה קרה. במשך שבוע שלם היא הניחה לו לעשות כל מה שרצה: לזרוק אבנים בחוץ, לדחוף חתיכות נייר קטנות לפתח של פחית משקה קל. היא לא משכה אותו אל השולחן, לא סידרה בשורה את הכרטיסיות שהכינה כדי לבנות את אוצר המילים שלו, צילומים גזורים מכתבי-עת המודבקים לכרטיסים צבעוניים. היא לא אמרה אפילו פעם אחת לגופו שהתנודד לצידה: "תצביע על חסה. תצביע על צלחת." היא רצתה לחכות, לראות מה יעשה, לראות אם עובדת מותם של סבו וסבתו הצליחה להגיע אליו, והיה ברור לחלוטין שלא. בלילה שלאחר הלוויה הם אכלו את הנקניקיות שלהם בשתיקה שהיתה שוררת תמיד לו רק היתה מניחה לה לשרור. הם האזינו לקלטת של שירים מ'רחוב סומסום'. הוא התרחץ. במיטה היא הקריאה לו את הסיפור על כריסטופר רובין שעוזב את היער. האם הבין שהסיפור עוסק באובדן ובפרידה, באהבה שנמשכת גם כשכבר לא רואים יותר את האנשים האהובים? לא, החליטה לבסוף. באותו זמן קיוותה שזו ברכה, ועכשיו היא מתפללת שזה עדיין נכון: שהוא לא תפס את הכאב הנורא של העולם, שלא הבין את הסופיות שבמוות. במשך פרק זמן שנראה אינסופי לא נותנים לה לראות את אדם. הוא בסדר, אומרים לה, הוא בסדר גמור, יש בזירה איש מחדר המיון שבודק אותו. לבסוף גוחן ליד כיסאה שוטר גבוה, רזה להדהים. "את האימא?" הוא לוחש, והיא מהנהנת, אף על פי שמן הסתם יש גם אם נוספת היכן שהוא, אימה של הילדה. "בואי אחרי. וקחי איתך את הדברים שלך. נצטרך אותך אחר כך בתחנה." היא פוסעת אחרי השוטר החוצה, עומדת לצידו כשהוא מצביע על אמבולנס החונה במרכז המגרש, במקום שאליו הביאה את אדם לפני שנתיים לעונה של חמישה-עשר משחקי כדורגל של יום ראשון, שבהם לא נגע בכדור אפילו פעם אחת. אם היא תשאל אותו עכשיו על כדורגל, סביר להניח שהוא יזכור את התפוזים במחצית ואת המגנים שלבש תמיד על זרועותיו בנסיעה במכונית הביתה. בבקשה, היא מתפללת כשהיא מתחילה להתקדם לעבר האמבולנס. הלוואי שזה לא הותיר בו שום רושם. הלוואי שיזכור את המגרש הזה, יסתכל סביבו וישאל את עצמו איפה התפוזים. אבל כשהיא מגיעה לשם, עוד לפני שהיא נכנסת לאמבולנס היא יודעת שכבר מאוחר מדי. מעולם לא ראתה אותו בתנוחה הזו לפני כן, שפוף ככה, והזרועות שלו לופתות את צידי גופו. היא מזנקת לעברו, גוחנת כדי שיניח את פניו על כתפה. "אדם. זה בסדר. אימא כאן." האם הוא נושם בכלל? היא כורעת לרגליו, זרועותיה סביב כתפיו. "רק תנשום, מותק. תמשיך לנשום." סמוך לדלת האמבולנס יש קהל צופים שהולך וגדל, מכוניות משטרה נוספות, ניידת חדשות של הטלוויזיה. היא שומעת מישהו אומר: "האימא איתו עכשיו," והיא ממששת בידה את פניו, חופנת את לחיו. הוא לא זז, לא מגיב לקול שלה. היא מעולם לא חשה במשהו דומה לפקעת הזו שהתעטף בה. במשך שלוש שעות מספרת ג'וּן דֵיְילי, מחנכת הכיתה הטיפולית שבבית-הספר היסודי וודסייד המכילה תלמידים בגילאי כיתות ד' עד ו', לקצין המשטרה מה היא זוכרת על אמליה: שהיא לבשה בדרך כלל שמלות לבית-הספר (או שלבשה אותן במהלך החודש שלמדה בו בבית-הספר), שהיא שיתפה פעולה והיתה ילדה שקטה, אבל היתה גם לקוית למידה, אולי - כפי שהסתמן מהמבחן שנערך לה - אפילו סבלה מפיגור קל. זה לא הופיע בדוחות (שהיו מאוד כלליים ושטחיים, ועדיין היו בדרך, כיוון שנשלחו מבית-הספר הקודם שלמדה בו) אבל היו מטלות שג'ון שמה לב, בהערכה המוקדמת שערכה לה, שהיא לא מסוגלת להשלים את ביצוען: דפי עבודה הכוללים פעולות חיבור פשוטות, קריאה ברמה של כיתה א'. הקצין כותב את כל הדברים האלה, ואחר כך חוזר אל הנושא שכבר שאל עליו - הבנים בכיתה שלה. "מישהו מהם נראה מתעניין בה במיוחד?" ג'ון משפילה את מבטה אל כפות ידיה, ורואה שזרת כף ידה השמאלית רועדת. "לא," היא משיבה לשאלתו של השוטר, אף על פי שזה לא נכון, לא בדיוק. אמליה היתה יפהפייה, ובת יחידה בכיתה של חמישה תלמידים - כל הבנים גילו בה עניין. הם קראו לה בשמות חיבה, הציעו לכבד אותה בסוכריות ה'טיק-טק' שלהם, חיזרו אחריה באמצעות בדיחות, אף על פי שהיא בדרך כלל התעלמה מהם, ישבה בכיתה כשכפות ידיה צמודות זו לזו, בדקדקנות של ספרנית קטנה. אבל היא היתה תערובת משונה. היא יכלה להיות שתקנית ומאופקת, להסתובב ימים תמימים מבלי לדבר כמעט עם אף אחד בכיתה, ופתאום, באופן בלתי צפוי, להעביר בוקר שלם מחוץ לכיסא שלה, לרחף במרחק חמישה סנטימטרים עצבניים מג'ון, להישען על זרועה, להניח את סנטרה על כתפהּ. בימים הראשונים ללימודים השנה, כשחום הקיץ נמשך יותר מהרגיל, והריחוף העצבני של אמליה נעשה דביק ולא נוח, עלה בדעתה של ג'ון לדבר איתה על מרחב אישי, אבל בסופו של דבר לא עשתה את זה מחשש שזה ייראה לא ידידותי מדי, כהתנהגות של מורה על סף אפיסת כוחות, אף על פי שזה היה רק בראשית ספטמבר. ובחלק מהימים זה בכלל לא קרה. בחלק מהימים ישבה אמליה כל היום בכיסאה מאופקת ושקטה. אבל זה לא אחד הבנים שלה. היא יודעת את זה. "איזושהי התנהגות חריגה אחרי ההפסקה?" "לא. הילדים שלי לא בדיוק מומחים גדולים בהעמדת פנים - לוקח לי בדיוק ארבעים וחמש שניות לדעת אם קרה משהו בהפסקה, אם היה איזשהו ריב, והיום לא קרה כלום. היא פשוט לא חזרה מההפסקה." היא יודעת מה כולם חושבים על הילדים שלה. לפני שנים החליטה ג'ון לעסוק בחינוך מיוחד, מפני שאלה היו התלמידים שעוררו בה את העניין הרב ביותר, אבל גם הכי הפחידו אותה. זו גם נראתה לה האוכלוסייה שעימה המורה הנכונה בזמן הנכון יכולה להביא לשינויים הגדולים ביותר. והיא אכן הביאה לשינויים. היא חושבת על ג'ימי, שהגיע לכיתתה בגיל עשר, כשהוא קורא ברמה של כיתה א', וכעת הוא קורא בגאווה בקול רם בספרי "קפטן תחתונים" שרכשה בכספה שלה (אחת מאסטרטגיות הקריאה שלה היא לספק לילדים את הספרים שהם מגלים בהם עניין אמיתי, מה שעלול לעורר בכיתה יותר בדיחות על פלוצים וחיתולים מאשר היא מוכנה לסבול במקרים אחרים, אבל זה שווה כדי לקבל מג'ימי יומן קריאה - כמו זה שקיבלה ממנו לפני שבועיים - שהמילים "פעולת מעיים" מופיעות בו ללא שגיאות כתיב. "אהבתי את הספר הזה," כתב, "כי זה נושא שמעניין אותי.") יש לה סיפורי הצלחה כאלה, אבל יש גם תלמידים שלא הצליחה עדיין להגיע אליהם, תלמידים היושבים בשתיקה חשדנית בכיתה שלה, ואף אחד מהתכסיסים שלה או מהבדיחות שהיא מספרת לא מצליח להלך עליהם קסם. השנה נמנתה אמליה עם התלמידים האלה. "למה היא היתה בכיתה הטיפולית?" "כי אימא שלה ביקשה. " "אז היתה לה תוכנית לימודים אישית?" "כן. בלי זה אי אפשר להכניס שום ילד לכיתה שלי." "מה זכור לך מהאימא מהפגישה?" ג'ון זוכרת אישה רזה, לבושה בחליפה בצבע יין, שמטרתה הראשונית נראתה להעביר את אמליה מכיתה ד' רגילה לכיתה הטיפולית. בזמן האחרון מרבית ההורים מעוניינים בדיוק בהפך: בסָיעים, במתווכים, בכל מה שרק צריך כדי לשמור על הילד שלהם בכיתה הרגילה. בדרך כלל כיתתה של ג'ון היא המוצא האחרון, הקש האחרון לאחר חודשים של הפרעות בהתנהגות. מאחר שהאם ביקשה שביתה תלמד בכיתה הטיפולית, הפגישה היתה קצרה יחסית. ג'ון ודאי שאלה מה אמליה אוהבת לעשות ובמה היא טובה, משום שהיא הקפידה תמיד לשאול את השאלות האלו - להעניק להורים הזדמנות לדבר על השטחים החזקים של ילדיהם. היא זוכרת במעומעם שהאם אמרה שאמליה אוהבת לצייר, אבל לא פירטה, מה שהיה משונה. בדרך כלל השיחות האלה נמשכות עד אין קץ וחייבים לקטוע אותן באמצעות כחכוח בגרון או הצבעה על שעון הקיר. "היה לך איזשהו קשר עם האימא אחרי הפגישה הראשונה לקביעת תוכנית הלימודים האישית?" "כן. בערך פעם בשבוע היא הביאה את אמליה לבית-הספר, וזה די מקובל. לפעמים הורים עושים את זה כדי לבדוק באופן קבוע מה העניינים." "הממ... היו שיחות כלשהן או חילופי דברים מיוחדים שזכורים לך?" "אני זוכרת שהיא שאלה פעם אחת אם אני מכירה מישהי שאמליה תוכל להתיידד איתה. זה היה קשה לה, כי היא היתה הבת היחידה בכיתה." "היתה לך איזושהי הצעה?" "אמרתי לה שאני אשאל כמה מהמחנכות של כיתות ד'. לפעמים אנחנו מנסים לשדך בין ילדים מהכיתה שלי לבין ילדים בני גילם מהכיתות הרגילות, שזקוקים מסיבה זו או אחרת לפסק זמן מהכיתה שלהם. אנחנו נותנים להם לעשות ביחד פרויקט. למדוד את כל הדלתות בבית-הספר, משהו כזה. גילינו שזאת שיטה טובה להכניס קצת מתמטיקה לילדים פעלתנים." "אבל היא לא היתה ילד פעלתן." "נכון." "אז מה היא עשתה עם השותפה שלה?" ג'ון מהססת. מה עוד היא יכולה לעשות מלבד להודות באמת? היא התכוונה למלא את בקשתה של האם, התכוונה לשדך את אמליה לילדה אחרת. היא עמדה לעשות את זה - היא אפילו ניגשה לאחת המורות - ובסוף היא לא עשתה את זה. היא לא מצאה לילדה ידידה. אחר כך, אחרי שהשוטרים עוזבים את המקום ולוקחים איתם חפצים רבים ככל שהיה ביכולתם למצוא מחפציה של אמליה - יומן הכתיבה שלה, המחברת שלה, הילקוט שלה, אפילו סוודר הקרדיגן הוורוד, שעדיין היה תלוי בקפידה על מסעד כיסאה עד שאחז בו השוטר הבכיר בין האצבע לאגודל, העטויים כפפות לטקס, והכניס אותו לשקית עם רוכסן - עולה בדעתה של ג'ון שיש סיפור אחד שלא סיפרה, סיפור שכמעט שכחה לגמרי. זה קרה בשעת בוקר מאוחרת, בשבוע השני או השלישי ללימודים, כשהכיתה נהנתה מהפוגה קצרה של שקט. ליאם, עושה הצרות הקבוע שלה, היה אצל היועצת, וג'ימי היה בבית, חולה, כך שנותרו בכיתה רק שלושה תלמידים, והם ממש עבדו, השתופפו מעל משימת קריאה עם עפרונות בידיים. היה זה רגע כל כך נדיר של שלווה, שכשהריח הגיע לנחיריה ברגע הראשון, היא חששה שהבוקר כבר ילך לאיבוד על בדיחות פלוצים והאשמות. אבל אף אחד לא פצה את פיו. הצחנה נותרה באוויר, כבדה כל כך עד שקמה בשקט ופתחה את הדלת (לא היו בכיתה חלונות, כמובן, חדר מרכזי, עדיפות נמוכה). אבל כשהצחנה נותרה בכיתה במשך חמש דקות, ואחר כך עשר דקות, היא שאלה בשקט אם מישהו צריך ללכת לשירותים. אף אחד לא היה צריך. היא לא הסתובבה בחדר, לא ניסתה לאתר במדויק את מקור הצחנה, אף על פי שמן הסתם חשדה. היא הניחה לזה, שיחררה אותם לקפטריה לארוחת הצהריים ופסעה בצעדים כושלים אל חדר המורים. לאחר מכן, לאחר ששעות הצהריים חלפו ללא אירועים מיוחדים והריח נעלם, היא ניגשה אל שירותי הבנות וחיפשה בחשש ראיות לרחצה. אז כבר חשה אשמה. אל תכריחי את איש התחזוקה להתמודד עם מה שאת לא מסוגלת להתמודד איתו, אל תיתני לילד אחר למצוא תחתונים מלוכלכים ולעשות מזה יותר מטעמים מכפי שצריך, אמרה לעצמה. היא פסעה מתא אחד למשנהו, בודקת בכל מקום, סביב מושבי האסלות, בפחי האשפה. שום דבר. אחרי שכולם הלכו, היא בדקה בשירותי הבנים, ולא מצאה שום דבר. אז היא כבר ידעה, ללא שמץ של ספק, שזו היתה הילדה, אמליה השקטה, בהירת השיער. אהה, חשבה לאחר מכן, והתכוונה לציין זאת בהערה, לכתוב את זה כדי שהם יוכלו להתחיל לראות את התמונה בשלמותה בנוגע לילדה הלא-מובנת הזו. ואז, משום, מה איך תוכל להסביר? היא כבר לא היתה ממש בטוחה, היא לא ראתה את התחתונים, לא ניסתה ולא עזרה - היא לא ציינה זאת בכתב. ביום מותה של אמליה בסט היו בתיק שלה רק ארבעה דפים. אימא של מורגן שונאת טלוויזיה, כי היא אומרת שהיתה מכורה לזה כשהיתה יותר צעירה. "ביזבזתי את הילדות שלי בצפייה בזבל," נהגה תמיד לומר, ומורגן חשב שהיא מתכוונת לזה כפשוטו, שהיא צפתה בפח זבל. זה סוג הטעויות שמורגן עושה לפעמים, עד שהיא מסבירה: "לא, מורגן, אלוהים אדירים. תוכניות גרועות. אני מדברת על תוכניות גרועות. 'פחות או יותר', 'ספינת האהבה'. זבל מהסוג הזה." בדרך כלל מותר למורגן לצפות בטלוויזיה במשך שעה אחת, אחרי שהיא בודקת לו את היומן ומבררת שהכין את כל שיעורי הבית. עכשיו ברור שאחרי שבוצע רצח בשכונה שלך מותר לצפות בטלוויזיה, כי כבר אחר-הצהריים, והם צופים בטלוויזיה ללא הפסקה כבר כמעט שעתיים, בלי שום אזכור של היומן שלו ושום דיבורים על שיעורי בית. מורגן היה רוצה שתהיה לו המחברת שלו כדי שיוכל לכתוב את מה שנודע לו, את העובדות כפי שהכַּתָּב שוטח אותן: "נכון לעכשיו, על פי הנתיחה שלאחר המוות, הילדה מתה כפי הנראה מדקירת סכין אחת בחזה." "אלוהים אדירים," אומרת אימא שלו ומניחה יד אחת על פיה, והוא שואל את עצמו אם היא עומדת להקיא. אם היא תקיא, מורגן יודע שגם הוא יקיא, כי זה כבר קרה קודם, בבית-הספר, פעמיים, ליתר דיוק. אבל אימא שלו מורידה את היד, בולעת את הרוק שלה, והם ממשיכים לצפות. משונה לעשות את זה, להעביר את כל הזמן הזה בישיבה על הספה ליד אימא שלו. בדרך כלל היא מכינה לו משהו לאכול לארוחת ערב ועומדת בזמן שהוא אוכל, קוראת בערימה עבה של דפים שמונחים ביד שלה. אימא שלו עובדת כעורכת-דין של קבוצה פעילה להגנה על איכות הסביבה, ופירוש הדבר הוא שאם היא לא קוראת, היא עושה טלפונים. "אני צריכה להתקשר הערב למזהם כפייתי," היא אומרת והוא מושך בכתפיו, לא שואל שום שאלות. לה יש בעיות משלה ולו יש בעיות משלו. עכשיו הם יושבים יחד, ממצמצים מול המסך. תמונה של אמליה עולה על המסך - שיער בלונדי מתולתל בבקבוקים, אסוף בשתי קוקיות מתחת לאוזניים שלה. הכתב מספר להם: "אנחנו לא יודעים מה היא עשתה ביער, או איך היא הגיעה לשם מבלי שיבחין בה אחד המשגיחים בחצר בית-הספר." למרגוט טסלר, המנהלת, יש מה להגיד בעניין: "ההורים חייבים לדעת שיש השגחה מצוינת על החצר הזאת. בטיחותם של התלמידים היא עדיפות מספר אחת בבית-הספר הזה." אימא של מורגן מנענעת את ראשה. "בטח. עכשיו זאת עדיפות מספר אחת." הכתב מספר להם מה ידוע להם על אמליה: "היא אהבה בובות פרווה ואהבה לצייר. היתה לה ציפור בשם יוֹ-יוֹ." מורגן שומע את הדברים האלה ומתייק אותם בזיכרונו כדי לכתוב אותם אחר כך במחברת שלו. אחר כך הכתב מוסיף: "אמליה למדה בתוכנית החינוך המיוחד בבית-הספר. לא ידוע כרגע מה היתה האבחנה המדויקת שלה, ולא ברור גם אם היא היתה גורם בחטיפתה." בעיני מורגן נראה משונה שהם אומרים את זה עכשיו, אחרי שהיא כבר מתה. ואז מופיעה אימא שלה מול המצלמה ומעלה את זה שוב: אנחנו גרים כאן רק שישה שבועות. הגענו לבית-הספר הזה מפני ששמעתי שתוכנית החינוך המיוחד אמורה להיות מצוינת. עברנו לכאן מפיצְ'בּוּרג, וזה מה שקרה..." היא מחזיקה תינוק על הידיים, מסתכלת על מישהו שנמצא מחוץ לעין המצלמה. "אלוהים אדירים, אתה מסוגל לתאר את זה לעצמך?" אומרת אימו של מורגן. מורגן מנענע את ראשו. הוא לא מסוגל לתאר את זה לעצמו. הוא אף פעם לא היה בפיצ'בורג. אבל מורגן מסוגל בכל זאת לתאר משהו לעצמו. הוא מכיר את כיתת החינוך המיוחד בבית-הספר וודסייד כי בשנה שעברה, כשהוא עדיין למד בוודסייד, הוא התנדב לבקר שם במשך הפסקה אחת בשבוע ולשחק עם הילדים הצעירים יותר. המורה שלו, גברת היינְץ, הציעה לו את זה. "אתה תהיה בשבילם מין אח גדול. מישהו שהם יוכלו לכבד," אמרה. מורגן הניח שקיבל את המטלה מפני שאף על פי שהיה רק בכיתה ו', הוא נבחן ברמת קריאה של כיתה ח', מה שיכניס אותו בקרוב מאוד לבית-הספר התיכון. שידכו לו ילד בשם לאון שסבל מתסמונת דאון, וזה היה בסדר, ככל הזכור למורגן - בכל אופן, זו היתה דרך להימלט מההפסקה, שתמיד היתה פרק זמן ריק, חסר טעם, לגבי מורגן. היות שלאון לא דיבר הרבה, הם בדרך כלל שיחקו דמקה, ומורגן דיבר תוך כדי כך עם המורה, הגברת דיילי. הכול היה בסדר, עד שאֶמה, בת אחת מהכיתה שלו, אמרה לו שהיא שמעה כמה מורים אומרים שבחרו לתפקיד הזה ילדים שגם הם זקוקים לעזרה. "ביצירת קשרים חברתיים וכאלה," אמרה. "זה אמור לעזור לכולם." זו היתה הפעם הראשונה שמישהו ציין משהו שמורגן אף פעם לא שם לב אליו קודם: שלאנשים אחרים יש חברים, שהם עושים משהו בימי ההולדת שלהם חוץ מאשר ללכת למסעדה עם אימא שלהם. "זאת לא ממש אשמתך, מורגן," אמרה אֶמה, מסלסלת קווצת שיער דקה, נוגעת עם הלשון שלה בקצוות. "פשוט אף אחד לא ממש מבין על מה אתה מדבר." לפני שנה מורגן היה רגיל לדבר כל הזמן. יותר מדי. עכשיו הוא יודע את זה. זה היה עדיין בבית-הספר היסודי, כשהוא היה עדיין חכם וציטט מספרים ודיקלם עובדות מהזיכרון, כשהוא לא בדה תסריטים בראש שלו, אלא דִמיין שהחיים שלו הם סרט, שמצלמה עוקבת אחריו לכל מקום שהוא הולך אליו, כי הכול מעניין, אפילו הגרביים שהוא בוחר לגרוב. עכשיו הוא בחטיבת הביניים, והכול השתנה. הוא מבין שהוא כבר לא יכול להיות הבן-אדם שהיה פעם, זה שישב בקפטריה ודיקלם עובדות על מלחמת טרויה. הוא מבין שאנשים צוחקים כשאתה אומר את מה שאתה חושב בלי לערוך את זה. עכשיו הוא שוקל כל דבר וחושב פעמיים אפילו על תשובות של כן או לא. אחרי השיחה ההיא עם אֶמה הוא פרש מהביקורים בכיתה הטיפולית, והגוף שלו התקשח כשלאון ניסה לחבק אותו בפרוזדור. אחרי שהם צופים בטלוויזיה במשך שעתיים וחצי הם יודעים שילד נוסף נעלם עם אמליה. "הוא נמצא כעת בהשגחת המשטרה, שם מנסים לקבוע כמה הוא ראה, אם בכלל," אומר הכתב. יש הורים בטלוויזיה. הם מתאספים בקפטריה של חטיבת הביניים כדי לקיים מפגש חירום. למצלמות הטלוויזיה אסור להיכנס פנימה, ולכן הם מדברים מחוץ לבניין עם אנשים במעילים מרופדים. אימא אחת מדברת מעל הצעיף שלה. "אני רוצה לדעת מה בית-הספר עושה. אני רוצה לדעת אם זה בטיחותי שהבן שלי יגיע לבית-הספר מחר." מורגן לא חשב על זה: ילדים עלולים לפחד, עלולים לא להגיע לבית-הספר. אם נוספת מופיעה על המסך, ולראשה ברדס עם אִמרת פרווה. "אני רק חושבת על שני הילדים הקטנים האלה. אנחנו מתפללים למען משפחתה של אמליה. אנחנו מתפללים בשביל אדם." עיניו של הכתב עוזבות את האישה ופונות אל המצלמה, ואפילו מורגן יכול להבין את הבעיה - היא אמרה את השם שלא היתה אמורה לומר, הפיצה אותו בקול: אדם. מורגן זוכר איזה אדם אחד שביקר לפעמים בכיתה הטיפולית. פעם הוא והסַיָּע שלו, פיל, היו שם ושיחקו בּוֹגְל באותה הפסקה שבה הוא שיחק דמקה עם לאון. הוא זוכר שהסתכל עליהם, מפני שמורגן נהג תמיד להסתכל על כל הילדים שיש להם סָיעים ולפנטז שגם לו יש אחד כזה. מובן שטכנית אף אחד לא מעוניין בסָיע ובמה שזה אומר על היכולת שלך להסתדר, אבל הוא ראה בדמיונו את הנוחות הקיימת בזה שיש מבוגר שמונה במיוחד בשבילו, מישהו שהעבודה שלו היא להקשיב למה שעובר לו בראש, מה שזה לא יהיה, ולפעמים הוא חשב שאולי זה שווה את זה. באותו יום הוא זוכר שהסתכל על אדם וחשב: כמה מוזר, הילד הזה מסוגל לקרוא. ואחר כך זה כבר היה ברור, לא רק שהוא היה מסוגל לקרוא, הוא היה גם די טוב בבוגל. רשימת המילים שלו הגיעה עד תחתית הדף והיתה ארוכה פי שניים מרשימת המילים של פיל. מורגן גחן קרוב יותר, כדי לראות מה אדם כתב. חלק היו מילים, וחלק לא: בְּליפ, טינג, בינג. "אלה לא נחשבים," אמר מורגן, כי זה היה לפני שאֶמה דיברה איתו, לפני שהוא ידע לסתום את הפה רוב הזמן. פיל הרים את העיניים מהרשימה שלו. "אנחנו משחקים בצורה קצת שונה. במשחק שלנו גם צלילים נחשבים." הצלילים נמצאים בכל מקום, יותר מדי צלילים, ואדם לא מסוגל למיין אותם. הזזזזז של האורות, הקצ'צ'צ'צ' של מכונת הצילום שהוא היה מגלה איפה היא ונעמד לידה אם רק היה יכול, כי הוא אוהב מכונות צילום. אוהב דפים שמגיחים באורח פלא מהשפתיים האפורות ומסתדרים על הלשון הקשה, כולם רבועים ומסודרים, מלבן לבן שנח על מלבן אפור. הוא היה הולך להסתכל, אבל הוא לא מעז. הוא לא יכול לגרום לזה שהגוף שלו יזוז, כי זה מסוכן לזוז. הוא זוכר את זה עכשיו וחייב לזכור את זה תמיד. הוא חייב לשבת כאן ולהשגיח על הברכיים שלו, על המכנסיים שלו, לשלוט בזרועות שלו. את החלקים האלה עדיין יש לו. הפנים שלו אולי נעלמו, הוא עדיין לא יודע, לא מעז למשש אותן. יש טלפון שמצלצל, עיפרון שכותב, גלגלים של כיסא שחורקים, מישהו שלועס מסטיק. בהמשך המסדרון יש רחש של מים בצינורות מאחורי מתקן שתייה ממתכת, והוא היה ניגש אליו אם הוא היה מסוגל לזוז, אבל הוא לא מסוגל. נדמה לו גם שיש אנשים שמדברים. ממש כאן, מסביבו. אין שום סיכוי לעקוב אחרי מה שהם אומרים, ולכן הוא לא טורח לנסות. אבל השתיקות שלהם קשות, וגורמות לו להיות עצבני. הוא דואג שהוא אמור להגיד משהו כדי למלא אותן. "אתה חייב לענות," אומרת אימא שלו לפעמים. "אתה יכול להגיד: 'אני לא יודע.'" הוא יכול להגיד אני לא יודע. הוא שומע את השם שלו. הוא חושב: אני לא יודע. אבל שום דבר לא יוצא לו מהפה, הפה שלו לא זז, כי הוא כמעט בטוח עכשיו שהפנים שלו בטח נעלמו. הוא לא מסוגל להרגיש שום דבר, לא מסוגל להריח, לא מסוגל לפקוח את העיניים ולראות. כל מה שהוא מסוגל לעשות זה לשמוע את כל הצלילים.
© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור קשר עין - מקגאוורן קאמי
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|