Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2006       חזור

מאוצר סיפורי הנסתר
מאת: דער (דר) נסתר - פנחס כהנוביץ
פ-ון דעם נסתּרס אוצרות - דער נסתּר

ההוצאה:

כרמל

לא בנקל ניתן לעקוב אחר דרך הפיתולים של הסופר-האמן ביידיש, שכינה את עצמו "דער נסתר".

שמו האמיתי היה פנחס (פּיניע) כהנוביץ, והוא נולד בעיר בּרדיצ'ב, ב-1884, ונפטר במאסר, בהיותו חולה-חבוש בבית-חולים לאסירים ב-1950, בימי השׂיא של סופת ההשמדה, שביקשה להכחיד את תרבות יידיש בברית-המועצות - שלוש שנים לפני מותו של סטאלין.

מבחר הסיפורים המכונס בספר, על אף היותו לכאורה 'מקרי', כולל את מאפייניה של יצירת הסופר: יש כאן שזירה של סיפורים שנכתבו בזמנים שונים, מהם קצרים ומהם ארוכים, מהם מעלים דמויות מוזרות, ומהם עולים מתוך צירופי-דמיון שונים.

מאוצר סיפורי הנסתר
שתפו אותי

ארבעה סיפורים תורגמו כאן לראשונה לעברית: מלך מאגנוס, דפים מתוך תולדות-חיים, במרתף היין, סיפורו של בוֹבא או מעשה במלכים, ואילו אחד הסיפור "ערופים" תורגם בעבר בידי דב סדן. היידיש של דער נסתר קשה לתרגום, תחבירה מיוחד במינו, וכך גם ניגונה. עם זאת, נקל ליהנות מהעשייה האמנותית השונה והמיוחדת של אחד הסופרים הגדולים. בתרבות האידישאית.

לספר נוספה אחרית דבר מאת המתרגם שלום לוריא: "בפיתולי משעוֹליו של דער נסתר", ומלווים אותו איוריו של דוד לוריא. הספר רואה אור בהוצאת כרמל והמפעל לתרגום ספרות מופת, ובתמיכתם של בית שלום עליכם בתל-אביב והדיקן למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה.

מתוך הספר אחרית הדבר מאת שלום לוריא
ובהמשך הסיפור: ערופים

בפיתולי משעוֹליו של דער נסתר | שלום לוריא

1
לא קל לעקוב אחר מצעד הפיתולים של הסופר-האמן, שכינה את עצמו 'דער נסתר' (הנסתר). שמו היה פנחס (פיניע) כהנוביץ, והוא נולד בעיר בֶּרְדִיצֶ'ב, ב-1884, ונפטר במאסר, חולה-חבוש בבית-חולים לאסירים, ב-1950, בימי השׂיא של סופת ההשמדה, שהשתוללה להכחיד את תרבות יידיש בברית-המועצות - 3 שנים לפני מותו של סטאלין.

רבות מיצירותיו תורגמו לעברית. על רבות מהן פּסחו. אין כלל ספק, שכתביו של דער נסתר מצטיינים בייחודם, בגיוון מפתיע של נושאיהם ואורח סגנונם, ואין רְאִי זֶה כִּרְאִי זה. מצאנו לראוי להביא לפני הקורא ארבעה סיפורים משלו, שלקורא העברי לא היתה עד כה גישה אליהם. ועוד סיפור אחד, שתורגם כאן שנית.

2
חנא שמרוק מביא במסתו המאלפת קטע מתוך מכתבו של דער נסתר אל אחיו, שהתגורר בפאריז. כתוב בו בין היתר:

"... סימבוליזם אין לו מקום בברית-המועצות, ואני הנני, כידוע לך, מאז ומעולם סימבוליסטן; לעבור מסימבוליזם לריאליזם הוא לו לאדם כמוני, שעמל הרבה כדי להשלים את שיטתו ואופן כתיבתו - קשה מאוד. אין זו שאלה של טכניקה. כאן כּורח הוא כמו להיוולד מחדש, כאן כּורח הוא להפוך את הנשמה על פיה".

במרוצת הזמן התברר גם לסופר הנסתר, שעליו לוותר על אורחות כתיבה מפותלים מדי, ולהתאים את עצמו אל התביעה הפורמלית של המסגרת המחייבת.

3
מן הראוי להבהיר מעט את העקרונות האחוזים במונחים 'סימבוליזם' ו'ריאליזם'.

חשוב להדגיש, שאין האמן נוגע במציאות באורח ישיר, כאדם רגיל החי במציאות. הוא נוגע במציאות באמצעות דמות מתווכת (מְסַפֵּר, מְסַפְּרִים) ובאמצעות מערכת לשונית.

עובדה זו קובעת מרחק עקרוני של אובייקט החיקוי (עולם האובייקטים) מן הסובייקט המחַקֶּה. נוצרת האפשרות של יחס אירוני, או בדיבור אחר: יחס לא חד-משמעי בין המציאות לבין הבעתה.

וזה קיים בספרות באשר היא ספרות, גם בסיפור הריאליסטי. הסיפור הריאליסטי משתדל ליצור יחס רציונלי, שעשוי כביכול להרחיק את הצורך בפירוש והבהרה של זיקות בלתי-ברורות. אך מאחר שכל הקשר בנוי מצירופי מילים, הפתוחים עקרונית לאפשרויות שונות ודילוגים - חוזר הצורך בפירוש. הוא מופיע בדרך-כלל בדברֵי מבקרים וחוקרים מביני-דבר, המגלים באותו ההקשר משמעויות שונות, לפעמים דבר והיפוכו...

בסיפור הריאליסטי נוהגים לחפשׂ התרחשוּת כלשהי... מוקדם ומאוחר, עילָה ועָלול ודילוג ביניהם. לא פעם נאלץ הקורא לתהות למגמתו האסתטית של האמן.

יתר על כן, גם הסיפור הריאליסטי אינו יכול להתעלם מעולם-היצרים, מן הכוחות האי-רציונליים, שגם הם ריאליים, ומן הדין לשלב גם מוטיבים דימוניים, אגדתיים, מיתיים כמעט בכל הקשר.

מכאן, שמושג 'הריאליזם' אינו יכול להיתפס כחד-משמעי, כפי שביקש קובע המדיניות הסובייטית בתחום הספרות, ז'דאנוב, במושג 'הריאליזם הסוציאליסטי', שסופר כדער נסתר כנראה סלד ממנו.

מסתבר, שהאמצעים האמנותיים למיניהם מחייבים את האמן, מכוח מהותם, להבליט את איכותם. האמן הבא להשתמש במילים כדי לתת ביטוי למציאות, בעצם גם משתמש במציאות כדי לתת ביטוי למילים, שהן גם חומר הגלם, גם מכשיר וגם התוצר הגמור. 4
ומה ביחס ל'סימבוליזם'?

מערכת הסמלים היא לשון, שניתן להגדירה כתחבולת-עיצוב. ואמנם ידוע, שהמערכת המילונית הרגילה אין בה כדי לשמש אמצעי קומוניקטיבי לכל מגע רוחני בין אנשים לבין עצמם, וביחסם אל העולם ופרטֵי פרטיו. יש להיעזר בלשון הפיגורטיבית לסוגיה ובני-סוגיה.

ובלשון הפיגורטיבית ניתן להבחין בשני נתיבים ראשיים: האורח המטאפורי (הכולל דימויים, מטאפורות, מטונימיות וכו') והאורח הסמלי. הראשון הוא תגובה, שתנועתה מן החוץ פנימה ומבפנים החוצה. לא כן האורח הסמלי, שתכליתו לסדר או לארגן את העולם כדי לשלוט בו, ותנועתו היא בעיקר מבפנים החוצה. הסמלים הם כלים, מעין סימני-דרך.

סמלים אחוזים בהקשרם, אך אין הם חד-משמעיים. הם תמיד טעונים אינטרפרטציה. והפירוש תמיד מתגוון לפי מהות היחס בין המפָרֵשׁ למְפורָשׁ. הסמל אינו נחנק בפירוש חד-משמעי אחד, אלא חותר לעומק, לגובה ולמרחב.

הסימבוליזם פּורץ את מגבלות הלשון ומהווה, בעצם, הרחבה מתמדת, ללא הגבלה ורֶסֶן.

הסימבליזם מפעיל ממנו ובו את הבחירה המאפשרת גישור על כל הפערים לטובתם של מִבְנִים לשוניים. הגישה הסמלית מנערת את ההבדלים בין עבר להווה, בין מציאות לחזון, בין חירות למסגרת, בין ניגודים וחיבורים.

5
דער נסתר לא היה סימבוליסט "טהור". אפשר שהיה מתפתח אל כיוון קיצוני מעין זה, אילו המסגרת האידיאולוגית חמורת הסבר של המשטר הסובייטי היתה מאפשרת לו לפרושׂ כנפיים. אפשר ששום אמן בברית-המועצות, קל וחומר האמן היהודי - לא היה בן-חורין. התמורות שהתחוללו בתחומה של ספרות יידיש לא עלו ולא ירדו מבפנים. האמן שכתב יידיש נאלץ לבקש שבילים עקלקלים ולמזג בזהירות את אורחות היצירה שלו.

העניין מורכב למדי ודורש מחקר מפורט, לא די בציון הפסגות והתהומות. מן הראוי לָמוֹד את הנושא לפרטי פרטיו. וזה אכן חורג מתחום מסת מבוא זו.

6
אורחות יצירתו של דער נסתר משכו את תשׂומת-ליבם של חוקרים, שהעירו כה וכה הערות מחכימות ובעלות עניין.

אין זה מדויק לטעון, שכל הביקורת הסובייטית ביידיש הסתייגה פה אחד מייחודו של דער נסתר והשמיעה רק דברים ברוח 'הקו' כנדרש 'מלמעלה' (השווה: קרוטיקוב 2005: 16). ניתן להבחין בנעימה חיובית הנשמעת מדברי חוקר הספרות אויסלֶנְדֶר (1893-1962) האמורים בספרו וועג-איַין - וועג-אויס, (חלק 2, קייב 1924) מתוך הערכה ואהדה לסופר הצעיר (שם, 36-44).

דברים ברורים השמיע גם המבקר והעורך משה ליטוואקוב, לאמור: "דער נסתר הוא אחת מן התופעות העמוקות ביותר בספרותנו החדשה. הוא הגיע ממעמקי החסידות-העממית ויניקתו הספרותית והאמנותית נמשכת מי.ל. פרץ. מוצאו האמנותי אחוז וחבוי במרחקים הנושנים של ר' נחמן מבראסלב. להבנה האמנותית של חזונותיו הסימבוליים הוא עבד בעמל שקדני מפרץ ואילך בבקשו התרה של חידת יצירתו העצמית שלו..."

אף על פי כן מן הראוי לציין, שדער נסתר 'לא ליקק דבש' בברית-המועצות, ואורח כתיבתו נתקל לא פעם בחומה של זרות, ולפעמים אפילו בעוינות (ראה: דונעץ 1930: 61-74).

והוא אמנם נאלץ להרחיב מאוד את שיטות יצירתו, כפי שיבורר להלן בניתוח של הסיפור 'מלך מאגנוס'. אף על פי כן לא "יַהֲפוֹ? כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרוֹתָיו" (ירמיהו יג 23) ודער נסתר נשאר דער נסתר גם ביצירתיו המאוחרות.

7
הסיפור 'אין וויַין-קעלער' (במרתף היין) זכה למספר פירושים מעניינים ומעמיקים: (Bechtel 1990: 176-187; Mantovan 1993: 207-217).

הסיפור ערוך במסגרת, הבאה לכאורה להציג פינה נידחת בתחומה של עיר: רחוב, סמטה, מרתף, בית-מרזח פתוח ביום ובלילה, בית-שימוש ציבורי... בלילה ולפנות בוקר.

אף על פי כן חשים במשפטי הפתיחה חריגות עם חריקות. לאמור: למרתף היין יש כינוי, מעין שם פרטי: סגי נהור (עיוור?). הפתיחה הקצרה של הסיפור מפנה את האורות אל דמות. לכאורה - דמות אנושית, ורק 'מקצועו' חריג: סַבָּלוֹ-שֶׁל-עוֹלָם. זהו שמו בפי

המְסַפֵּר. ניתן אפוא להבחין במגמה אירונית גם במסגרת (שותים בלילה וישנים בבוקר, מתנערים ומטילים מימיהם), וגם בחריגה ממנה: מושׁב שותֵי שֵׁכָר מוליד סיפורים.

בראשיתו של כל סיפור נוֹבֶטֶת תמיהה: מפני מה 'עיוור'? הארמית היא בבחינת מסווה: דווקא חסרונו של אור מקובל בלשון כשפע אור. כאן חדרה האירוניה ממש לתוך הכינוי כמטאפורה.

בכל-זאת מעניין לדעת מה טעמו של כינוי זה למרתף היין. האם מפני שהשתייה יוצרת אחיזת חושים? או שמא - מטשטשת את הראייה המפוכחת? או אולי מפני ההוראה המילולית: יותר א

ור-סַם- הכוהל חושף עולם-של-אשליה, שהוא עולם אורִי מדוּמה?

מגמת האירוניה היא, כפי הנראה, לעצור, לעכב, להפליא, להטיל ספק, לעורר סימן שאלה, להתנגש בהזרה... להפוך את זרם המילים לסטאטוס.

כינויו של האורח שבא לשתות מעט ולהתבדר - 'סַבָּלוֹ-שֶל-עוֹלָם' - מביא אותנו כמבּלי-משׂים אל מפתנו של מיתוס. ושוב - מיתוס-ולא- מיתוס, באשר הספק מרחף במרתף, מרפרף וכמו מחייך.

הדמות הנושאת על גבה את משא העולם מסוגלת להתעייף, גם להשמיט את המטען, ואפילו להפקידו אצל חבר-בטלן - עד עת מצוא. ושוב - אירוניה אחוזה באירוניה כצבת בצבת.

יתר על כן, הֶצְבֵּר של שאלות: איזה מין מטען הוא זה? לשם מה צריך לסחוב אותו על הגב? מיהו הידיד המוכן לוותר על הנאת בטלה למען חבר? כלום גם הוא ספק אדם? פתיחת הסיפור היא חידה שאין לה פתרון.

לשונו המיוחדת של דער נסתר, תחבירה ונעימותיה עשויים לעורר את הקורא להרהר בהבחנות בין לשון-של-פרוזה לבין הצפתה בזרמי מעמקים של לשון-שירה. לשונו של דער נסתר אינה דיסקורסיבית. אין היא קולחת ומובנת ממנה ובה. דילוגים וחזרות וסטיות שונות הניעו את החוקרים הסקרנים לחרוש בלשונו של אמן מפתיע זה ובפרד"ס הוראותיה.

תיאור מרתף היין, המשליט עם הכניסה את התנועה למטה (מדרגות!), את השילוב של צבע שחור מבריק (הקירות) ואדום זועק (התמונות), את דמותו של הקבצן-המשוטט, העטוף בעורו של נמר עם זנב מיטלטל מאחוריו, המשמיע סיפור על אודות ניצחון הגזע השחור על הלבן והכְתָב הלבן על הדף השחור של ההיסטוריון... האוּמנם מדובר במערכת סמלים שבאה להעלות על הדעת את התופת ברוח כתבי קבלה? (השווה: Mantovan 1993:211).

אילו הסיפור היה תם ונשלם בזה, אפשר שהיינו נשארים המומים ומתפתלים בשבילי השלילה. אלא שקיים קונטקסט, מבנה מורכב, אשר בו מערכת אנושית-שתיינית חובקת עימות בין שלילה לחיוב. ובעימות הזה מסתובבות דמויות משונות, האחוזות זו בזו באורח מוזר, אפשר לומר - גרוטסקי, שפרטיו מודרכים על-ידי סמלים.

שלילת עולם-החיים-והמעשים נשמעת מגרונותיהם הניחרים של צעירי השותים, העשויים לייצג כעין אינטליגנציה מהפכנית (ספק אמיתית, ספק מדומה). נשמעות סיסמאות ודרישות: לדרוֹס עולם ישן זה! יתר על כן - צעקות, איומים: מאסר! להחניק בחובות! להשכִּין כְּמַשְכּוֹן בבית-המרזח 'סגי נהור'! לנַקֵּב כִּכְבָרה! לפוצץ!

האיומים אינם רציניים. בִּרְבּוּרֵי שיכורים להנאתם, כמצוות שתיינים מלומדה...

המערכת השלילית חיה וקיימת אף על-פי סיפורו של ההיסטוריון (וזה כביכול בדוק!), שעדת החכמים היתה אחוזה יאוש, ולא הצליחה לגלות שום מוצא חיובי לעולם. הם טיבעו את עצמם לדעת, איש איש באמבטיה של מֵי סבון ודם...

המערכה השלילית מסתיימת בהצגה של מוות בחבורה.

8
הדילוגים, המחברים את חלקי הפסיפס של הסיפור והופכים אותו לסיפור-של-סיפורים, מתרחשים באמצעות סיפורים מפּי דמויות של עֵדִים. הסיפורים שונים זה מזה, וניתן להבחין בכל אחד מהם השקפה משלו בסולם הנמשך מן הארץ לשמיים ומן השלילה לחיוב. (Bechtel 1990: 179)

ההתבוננות בפרטים מגלה, שדמות אחת היא מרכזית וסיפוריה נפרשׂים במוקד:

זהו סבלו-של-העולם, שממשיך להעריך את חייו ואת מילוי-ייעודיו הערכה חיובית. כאשר הוא נשאל: "מה נשמע?" הוא השיב: "טוב, והכול עולה וגואה אֶל-עָל".

המשוטט, לעומת זאת, שואל?

"במה יש לך להתפאר, אם אתה נושא את השיכורים האלה חינם, בלי תמורה?"

על כך משיב לו הרוח (במקור: דער גיַיסט) ושואל: - ומה נשמע אצלך?
- ביש.
- מה קוֹרֶה?
- היראים הלכו לעולמם - ואינם, ואלה שנשארו - כפי שאתה גורס
- ייקח אותם השֵׁד!

הכינוי 'רוח' כציון איכותי (ואולי גם סוגי) חוזר בסיפור הזה פעמיים (בעמ' 3 וְ-5) והוא מכוון רק לסבלו-של-עולם. כינוי זה אינו מתבאר, ואף לא מתפרש. אין אנו יודעים האוּמנם מצא הסופר את סבלו-של-עולם שייך לאחת הפּמליות-של-מעלה...

סיפורי סבלו-של-עולם עולים מתוך חווייה מיסטית בבחינת גילוי הגבורה, כפי שהוא אומר בפירוש:

"...שמוֹעַ שָׁמַעְתִּי תוך כדי שֵנָה, ואני התייצבתי לפני האלוהים, לפני חלון זבולו ומחוצה לו... ואני, הסבּל, הייתי אז שרוי בנתיב העולם הסלול, ושמעתי זמירות רחוקות מתוך גלגלי-שמיים נדירים. וצעדתי עמוס במשא הקדוש והכבד שלי..." (לעיל, עמ' 102).

אך סיפורו של הסבל מפי מזל-הדלי הוא כמעט בעל אופי חילוני: סיפור של אהבה וקנאה, אושר וייסורים.

כאשר הנערה (מזל-בתולה) הפורחת הגיעה לפרקה - הופיעו הוריה בחלומותיה, תחילה האֵם, אחר-כך האב. כל אחד מהם השמיע לבתו את עצתו.

אמרה האֵם: "אהבי את הנעלה."
אמר האב: "האהבה היא בגבהים, אך האהבה היא גם בעמקים; אין צורך ליפול אל אהבה גדולה".

האֵם היא בת-אדם - והיא שואפת אל-על, אל השמימי-הנעלה. האב, לעומת זאת, הוא מן המלאכים הירודים, והוא אינו נוטה להתפעם ולהתלהם.

דער נסתר מרחיב בכוח דמיונו ובעזרת אגדות המסורת את תחומי החיים, מעלה תחתונים ומשפּיל עליונים ומניח חידות לחיות ללא התרה.

9
הסיפור 'געקעפּט' (ערופים) פורסם בקובץ געדאַכט, כרך 2, עמ' 29-51, שראה אור בברלין ב-1923. במהדורה השנייה של אותו קובץ, שראה אור בה בשנה בקייב (1923) נשמטו הסיפורים 'בבא-מעשׂה אָדער די מעשה מיט מלכים', 'מוסר' ו'געקעפּט'.

דוד רוסקיס מרחיב את הדעת בבואו לשלב את סיפורי געדאַכט של דער נסתר אל סיפורו של קפקא 'במושבת-עונשין' (קפקא 1993: 151-181). הוא טוען שסיפורי געדאַכט של דער נסתר מעלים את הדמיון היהודי אל רמה חדשה של בגרות פורמלית ופילוסופית.

זו אכן יריעה רחבה מדי למסגרת של הערות מבוא...

10
הסיפור פותח בדו-שׂיח, הדומה כאילו תלוש מתוך קונטקסט כלשהו. הסיטואציה הדראמטית אינה מופרעת על-ידי מְסַפֵּר כלשהו לפני שמתברר, שמדובר בהכתרה כלשהי, והמילים האמורות מחזירות את הקורא לז'אנר-השתייה: החידה.

טיב ההכתרה אינו מתבהר, אך גם כותרת הסיפור (געקעפּט: ערופים) מושכת אל נושא כללי יותר (ואולי אף מרכזי): הראש.

ואמנם מתבצע מעשה-קסם ראשון בראשו של העתיד להיות מוכתר (מוכתר למה?).

מתברר, שראשו של איש זה נושא ממנו ובו שתי תכונות: כאב-ראש וחלל כלשהו נעול במגופה הרגישה לנקישה במצח...

האיש, ששמו אדם, אכן מפעיל את מנגנון הקסמים - ומקפיץ מתוך ראשו מוקיון, המגדיר את עצמו ככאב-ראש. וכל הסיפור מחליק במורד של סיפור מוזר.

11
החוקרת דֶלְפִינֶה בֶּכְטֶל (Bechtel 1990) פּורשׂת ניתוח מעניין ומעמיק של הנושא 'ראש' באמצעות שיטת הפרד"ס (שם: 134-141). היא עורכת טבלה (בעמ' 141) ומצביעה על עושר האינטרפרטציות הפתוחות בטקסט המוזר הזה.

הדמיון הלשוני של דער נסתר מפליג הרחק. אין אנו יודעים, האוּמנם הודרך האמן על-ידי פירושי פּרד"ס (על-פי סיפור הארבעה שנכנסו לפרדס, חגיגה יד ע"ב), או שמא ביקש לבחון את אחדות-הניגודים האחוזה בנושא 'ראש'.

מכל מקום ניתן להמליץ על ניתוחה של דלפינה בכטל וטבלאותיה (עמ' 138; 141). היא מקילה עלינו להבין את פיתולי הסיפור, שהראש הוא נושאו העיקרי, כולל מערכות החיבור (הגשר) והניתוק (העריפה). אין המחבר נמנע מלציין את אזורי הפסגה ודמויות הפסגה והמעמקים העולים מתוך המיתוס: גובהי השמיים והתהום מזה ואלוהים והשׂטן לעומתו.

מגמתו האירונית של הסופר מפעילה דמויות-ביניים: המוקיונים האחוזים בראשיהם והלֵצִים האחוזים בגשרים, כאשר ביניהם נעים ומניעים רב-האמן ותלמידיו אוכלי הלחם ושותי היין (המזכירים במשהו את ישו מתמונת הסעודה האחרונה (Roskies 1995: 212), המקריבים ראשיהם ויוצרים את מקור האור.

הכול מוטל בספק, מלבד העובדה שהכול גם חי-וקיים. סולם הגולגלות ממשיך בעקשנות למשוך את הדורות אל-על.

12
בשנת 1929 ראה אור קובץ הסיפורים של דער נסתר פ-ון מיַינע גיטער (בהוצאת 'מעלוכע פ-אַרלאַג פ-ון אוקראיִנע', כארקוב). הקובץ בן 229 העמודים מכיל 6 סיפורים. כל סיפור הוא עולם-לעצמו. כללנו בקובץ זה את הסיפור הראשון, ששמו כשם הספר והמחבר ביקש, מתוך טעמים שהיו שמורים עימו, להעלותו על נֵס.

הסיפור פותח במונולוג של מחברו, המציג את עצמו כ'אני', המשוטט בשוק, רוכש כרטיס הגרלה, במטבע דביקה בבוץ שהוטלה במצחו וזוכה בספר. שם הספר 'כתבים של מטורף' ושם מחברו - דער נסתּר (הנסתר).

עד כאן הדברים ברורים והמסלול - לא יָרוּט. מכאן ואילך מפליג הדמיון ומתחרה בלהד"ם, כיאה לאדם שדעתו נשתבשה.

13
בשנים 1929-1930 לא היתה יכולה הביקורת הסובייטית בספרות יידיש לחלוף על פני סוג זה של ספרות בשוויון-נפש, או בקריצת עין. עדיין לא אושרו כל הרפורמות. את המילים העבריות כתבו כבר לפי כתיב פוֹנֶטי, אך עדיין לא נגעו באותיות הסופיות של מנצפ"ך. אך 'כתבים של מטורף'? זה אולי היה נאה למנדלי מוכר-ספרים, המחבר של סוסתי, אך לא לדור שקם בימי מהפכת אוקטובר...

ואז פרסם המבקר המבריק חזקאל (יחזקאל) דוניעץ (1896-1937) מאמר גדול על ספרו של דער נסתר פ-ון מיַינע גיטער (ממכמנַי) ברוח 'הביקורת הפּרולטרית', אך בלשון יידיש עשירה ועסיסית, שמן הראוי להביא כאן כמה דברים בשם אומרם, לאמור:

" - - אי-אפשר לומר, שכתבי דער נסתר משוחררים מכל תוכן אידאי, אדרבה, הוא חי וקיים, אלא תמיד מסובך ומסוכסך בערפילים מיתולוגיים אפופי-אובך, שלא די בשֵד אחד משחת כדי לפענחם - - - הרעיון שלו מגולגל בפקעת של נִסתריזם. זהו בסך-הכול רעיון זעיר-זערורי, ישן-נושן, מכורסם ומצוץ כגרוגרת דרבי צדוק, אך דער נסתר מסתפק בזה, באשר אין הוא צריך כלל להעמיק את רעיונו; הוא נוטל אותו אך ורק שישמש צִיר במבנה-המילים המסוגנן שלו - - ".

14
ראשיתו של הסיפור היא אפוא בסֵפֶר שהוגרל בשוק. למען הדיוק - בסיפור אחר. סיפור מן האגדות, שיש בו דמיון ויש בו מתח...

יחזקאל דוניעץ נאסר ב-1937, בגל החיסולים בו נשטפו גם משה קולבאק, איזי כאריק, משה ליטוואַקוב, מאַקס עריק ועוד. בנחשול שעלה אחרי מלחמת העולם השנייה נשטפו כל יתר סופרֵי יידיש ומלומדיה.

מקור המתח - ברשעותם הרעבתנית של עשרה דובים נוגסים, לועסים, נושכים, יושבים מסובים, בלתי-קרואים, רעבים לכל מה שנגרס: דומם, צומח וחי...

ואין מושיע, ואין מציל. יושבים להם הדובים דמומים ומחרישים בלוֹעַ המוכן לבלוע, כגזר-דין נורא ההולך להתבצע...
איך ימלט עצמו אדם מצרה צרורה כזאת?
כנראה ששוב באמצעות סיפור.

מחבר הסיפור מעלה צרור של סיפורים, שטעמם בגלגול העובר עליו ועל מכמניו... וכל סיפור טעון מתח דראמטי, המסתיים בהיפוכו. המסגרת הכללית מסומנת באגדה מעורפלת על דוב-הכוכבים וצאציו הרעבים, המוכנים בשלווה אכזרית לזלול את הכול, הרכוש והנפש. במסגרת זאת מתרחשות תמורות השקיעה, העלייה והמפּולות של מחבר הספר כתבים של מטורף.

כל סיפור מצטיין במגמתו הקיצונית: ארץ הלכלוך, החלאה והבוץ, שהגיבור נמלט מתחומה כל עוד נפשו בו, גובלת באורח פלא לארץ של עושר ושפע, הבוץ הופך לזהב פרוַויים, והאיש הבזוי עד-רוֹק על-ידי אוכלוסיית הלכלוך והזוהמה עולה לדרגה של בעל צרורות, שאין להם חֵקר, והוא הופך לעשיר כקורח המטפס בזחיחות דעת מרמת עוצמה לרמת עוצמה גדולה וחזקה ממנה ותביעת-השׂיא שהוא מפריח היא רצונו לרקוד לבדו עם דוב-הכוכבים...

האיש גומע יין ומשתכר, ומעמדו מתנפץ ונשחק ומתפורר אל היפוכו האומלל: אסיר חבוש בבית-משוגעים.

ורק כוח אלים אחד כפוי עליו מבלי להרפות: רעבונם של עשׂרת הדובים, המוכנים להסתפק - אולי! - בגופו על רמ"ח אבריו...

דער נסתר מפליא בלשונו ויוצר טקסט פתוח קלוע בהפתעות, שאינן מובילות אל סוף-פסוק, שיש עימו רמז להתרה.

חיי אנשים בכל צירוף חברתי מעוררים יותר שאלות מאשר תשובות. אל נוכח עולמם של חולים-מטורפים מתנוסס באורח מאיים אגרופו של השומר, המרגיע ומשתיק כל סערת נפש וסטייה...

איני בטוח, אם הניסיון לפרש בהקבלה פרט-אל-פרט ולקבוע, שמדינת-הבוץ, למשל, היא ברית-המועצות או כד' (Bechtel 1990). נדמה לי שממלכת הדמיון מאפשרת להרחיב יותר את האינטרפרטציות.

15
הסיפור 'אַ בּ?א-מעשה אָדער די מעשה מיט די מלכים' (סיפורו של בובא או הסיפור אודות מלכים) פורסם בקייב ב-1921.

לאורכו של כל הסיפור, המעלה מספר דמויות לא קטן, לא נזכר אלא שם פרטי אחד: בּוֹבא. אין זה שם רגיל. לא כן בימי הביניים, שהשם 'בּוֹבא' נשמע ונשמר בסיפורי האבירים ושיריהם, החל משירת בּובא האביר בנוסח האנגלו-נורמאני במאה ה-13 (לוריא 2000: 21).

ר' אליהו בחור תרגם ליידיש ועיבד, כך משערים, את הנוסח האיטלקי של בובא ד'אנטונה, שהיה מונח לפניו. השיר כתוב במקצב של 'אוֹטָבָה רִימָה', כלומר בתים בני שמונה שורות בחריזה קבועה.

דער נסתר בחר בשֵם הגיבור, כנראה, מפני הפופולריות של סיפורי בּוֹבא, שהפכו במרוצת הדורות למעשיות בובא (בבא-מעשיות) או אף לסיפורי סבתא (באָבע-מעשיות), כלומר סיפורי דמיון ולהד"ם.

בובא של דער נסתר אינו אביר, אינו מניף נשק לעומת זולתו, אינו מנצח בקרבות, אך הוא בלי ספק גיבור רומנטי, אוהב נסיכה ומוכן למענה להשליך את נפשו מנגד.

סיפורי האבירים אינם מחמיצים אפשרות לגנות את האשה הרעה. בשירו של ר' אליהו בחור אנו מוצאים, למשל, את הבית הבא:

לְפִיכָ? שִׂימוּ לֵב, אֲדוֹנִים יְקָרִים
לִתְלָאוֹת שֶׁגּוֹרְמוֹת הַנָּשִׁים הָרָעוֹת,
הַקּוֹרְעוֹת מְרַסְּקוֹת בַּעֲלֵיהֶן לִגְזָרִים
וּמַרְבּוֹת מַעֲשֵׂי זִמָּתָן עוֹד וְעוֹד.
הַנָּשִׁים הֵן מְקוֹר מִפְגָּעִים חֲמוּרִים -
וּשְׁלֹמֹה הֶחָכָם כָּ? כָּתַב בַּמְּקוֹרוֹת,

שֶׁנַּפְשׁוֹ עוֹד בִּקְּשָׁה אֵשֶׁת-חֵן טְהוֹרָה,
אַ? כָּזֹאת גַּם בֵּין אֶלֶף נָשִׁים לֹא רָאָה.
(בית 32; תורגם מיידיש ומועתק, לוריא 2000: 23)

הנשים בסיפור 'בובא' של דער נסתר דווקא טובות וחיוביות. אימו של בובא האביר, לעומת זאת, היא מרשעת ורוצחת; על הוריו ומוצאו של בובא בסיפורו של דער נסתר אין אנו יודעים דבר.

יתר על כן: עלילת ספר בובא מתרחשת במאבקים בין טובים ורעים, בקרבות עקובים מדם, שחללים נופלים בהם כזבובים. לא כן בסיפורנו שתכליתו להחזיר את העקוב למישור באורחות קסם ושלום.

קיים דמיון בדמויות הפועלות בשני הסיפורים: מלכים, נסיכים, נזירים, רואה-בכוכבים, משרתים, בני-עם חביבים ונלהבים...

ההתפתחות של תנועת העלילה היא דראמטית. בספר בובא צצה הבעיה עם ראשית העלילה, לאמור: מה עתיד ליפול בגורלו של הילד בובא, שנולד מזיווג מאולץ של מלך זקן ומלכה צעירה? העלילה מסתבכת עם רצח האב בידי האֵם בתעלול בוגדני ושפל.

הדראמה בסיפור של דער נסתר נשחלת באסון בשעת מסע צַיִד של המלך, והשבר שפוקד את משפחת המלך מביא את בובא אל מסע ההצלה הקשה והמסובך ואל התיקון המיוחל.

בספר בובא עולים פרטים אחדים שמוצאָם בקסמים (הסוס רונדלה, החרב פומלה, מפלצת הַכֶּלֶבְאִישֹ פּלוּקאן) ויש בהם כדי לגוון את העלילה. חפצי-הקסמים של בובא מן הסיפור מחברים את חוט העלילה על-פי עיקרון קבוע מראש, שסימנו 'מתנה קטנה' מידי איש זקן או אשה זקנה. המתנה הקטנה אינה נשק אלים, אלא רק אסימון סמלי מפעיל קסמים רצויים.

המוטיב הארוטי בספר בובא בולט ומודגש, בהיר ומפורש (ראה לוריא 200: 26-27). בסיפור מדובר בעצם רק באהבה עזה אחת, אשר בה קשור גם השבר וגם תיקונו.

ואחרון אחרון: שירת האביר אין בה כלל מגמה של ייהוּד, אף כי סממני הדתות האחרות צומצמו ביותר, אך גם בסיפור עולה במקום בית-כנסת - מגדל-תצפית, ובמקום רב - רואה-בכוכבים, ליתר דיוק -איש עכו"ם.

16
מבנה הסיפור מורכב, אך אינו מפותל. כל הפרטים מצטרפים על-פי עיקרון דראמטי. בערך כך:

הצגת הבעיה: כיצד יתפתח גורלו של הנער בובא?
כאן חשוב להבחין שאין כל סימן שיצביע על זהותו של בובא, פרט לשמו. להלן מגלה אחת מן הקוסמות, שהוא בעצם נסיך ולא קבצן, אלא שאין שום פירוט והנער בובא נשאר, בעצם, אלמוני. החידה 'מי הוא בובא ומה מוצאו?' נשארת בלתי-פתורה.

העלילה נפתחת במפגש בין הנער הצעיר עם הנזיר הזקן בבקתתו הנידחת.

הסיבוך הראשון עולה עם מותו של הנזיר הזקן והוראתו לבובא לצאת ולהצטרף לאיש הראשון שיופיע בדרכו.

התפתחות חיובית - הפגישה בארמון עם בת-המלך, על-פי תביעתה.

המשבר - האסון המוזר בשעת חגיגת הצַיִד השנתי.

הניסיונות לפתור את הצרה באמצעות שלושה נסיונות הצלה של מלכים בצרה. בובא עומד בניסונות שנקרים בדרכו.

ההתרה: בובא חוזר לבת-המלך, המתעוררת משיתוקה. החתונה החגיגית משלימה את מעגל הציפייה.

17
כל אחד מן המלכים-בצרה עולה כסיפור דראמטי, הפותח בחידה ומגיע להתרתו החיובית באמצעתו של בובא, המשחיל את כל ההצלחות אל זֵר ניצחון, המושג בכוח אופיו המאוזן והסבלני של הקבצן המשוטט (בובא) ו'המתנה הקטנה', המפעילה את מערכת הקסם החיובי...

המבנה של הסיפור הוא פשוט: האהבה והאסון המוזר בפתיחה ושובו של בובא וחג האהבה בסיום. גיבורֵי סיפור המסגרת הם בובא ובת-המלך. גיבורי שלושת סיפורי הגרעין החבוקים במסגרת הם המלכים וצרותיהם האישיות.

המְסַפֵּר העָלוּם מוסיף חן-וחסד באמצעות התיאורים המוסיפים לַחַן מיוחד, שאין המתרגם מסוגל להריקו מלשון ללשון.

18
מן הראוי להדגיש ולהלל את ניתוחיהם המעמיקים של דויד רוסקיס (Roskies 1995: 205-210) ודלפינה בֶּכְטֶל (Bechtel 1990: 115). רבות למדתי מהם.

אוסיף רק הערות אחדות על תיאורי הטבע בסיפורו של דער נסתּר. המספֵר, הבא לצייר במילים קטע מתמונת הטבע המשׂתרעת לנגד עיניו (או עיני דמיונו), מיטיב לדעת, שכל אובייקט הנקלט על-ידיו עובר גלגול-דמות (טרנספיגורציה) בהופכו תבנית של מילים. ושום גלגול אינו חיצוני גרידא.

לשון המראות אינה שׂפה קומוניקטיבית פשוטה. זה מפגש בין סיגנלים אובייקטיביים ותגובה סובייקטיבית עליהם. סודות הבריאה נמהלים בסודות המתבונן בהם. נוצר יחס מוצנע בין המתָאר למתואר, ומכאן גם המתח בין האמור לבין משמעויותיו.

מגמת התיאור היא לירית-פאתיטית. התיאורים בעלי המגמה האירונית הם נדירים, אך הם קיימים. למשל התיאור של חדר באכסניה לעומת המשתקף בחלונו... אפשר למצוא תיאור אירוני בספר הקבצנים של מנדלי מוכר-ספרים, בתיאור חדר-האורחים בדירתה של חיה-טריינא (פרק י', מהדורת דן מירון, עמ' 61-65), השזור בחוטים גרוטסקיים, המגלים את נקודת-ראותו של המוקיון המתלוצץ, לעומת תיאורי הנוף המשדרים נעימה לירית-פתטית. התיאורים של דער נסתר הם קצרים ומשתלבים בדיבורו של המסַפֵּר. יש בהם גיוון בלשון ובתחביר וגם אמצעי נוסף להתגבר על הדילוגים בטקסט.

הנה, למשל, אחר התיאורים, לאמור:

" - - בובא הגיע אל שדה רחב-ידיים, שהשׂתרע עד האופק. השדה היה פרושׂ ופתוח לכל כיווני הרוח. בובא עצר מהלכו באמצע השדה, שהיה בהיר ושטוף באור, פרושׂ לפני השמיים ולפני הארץ מסביב, ועשב ירוק צמח בשדה, וקרני השמש האירו והשתקפו בו. שקט שלט בכול. והדממה והעדר הקולות לא הופרעו למלוא רוחב השדה ומרחקיו, ורק החרגולים, קפצני הארבֶּה וּציידי ירק השדה רקדו וקפצו מעשב לעשב וממחבוא אל מחבוא בין הרגבים, ועם כל ניתור וניתור התעכבו והמשיכו לנסר ולקוסֵס את העשב הרענן." (לעיל, עמ' 190) לא קשה להבחין בהבדלים בין הנוסח המקורי, ביידיש, לבין תרגומו. קשה לדלג על שפע ה'אוּנים' (השווה לעיל, הערה 2) ועל התחביר המיוחד של דער נסתר. מי שחושב, שיידיש היא בעיקר לשון של קלות-ובדיחות-הדעת, יקרא נא את דער נסתר, שישנה את דעתו...

19
הסיפור 'מלך מאגנוס' ראה אור בכתב-עת סאָוועטיש היימלאַנד, חוב' 6, מוסקבה, 1969, עמ' 41-87. להלן הוא הועתק באותה השנה אל הקובץ ווידערוווּקס, מוסקבה, בעמ' 17-97.

הסופר לייזֶר פּוֹדרִיאַצ'יק (1914-2000) סיפר, שדער נסתר ביקש בפירוש לתאר את אישיותו של זליק קלמנוביץ ז"ל ואת מסלול חייו. פרטי הפרטים עוררו ספקות. יודעי דבר גילו בשורות הסיפור לא מעט להד"ם... אך כאשר אברהם סוצקבר המשורר סיפר, שדער נסתר בא אל חדרו הקטן במוסקבה וביקש שיספרו לו פרטי פרטים על האיש, חייו וגורלו, והוא הקשיב ועיניו זלגו דמעות, הובן שכאן שקועה במעמקי הנפש חווייה אישית, שהאמן מבקש להביע במילים. חוקרי דער נסתר ומבקריו לא נגעו בסיפור זה. אפילו אלה, שהזכירו את ספורי-המלחמה ואת הקובץ ווידערוווּקס (ספיח) - התעלמו ממנו.

20
את הסיפור 'מלך מאגנוס' כתב דער נסתר עם תום מלחמת העולם השנייה (1945-1946). ניתן לשער, שהסופר היה מזועזע עמוקות מן הסופה עזת הנחשולים, שפגעה בחיי העם היהודי, שאכן עקרה משפחות רבות והפילה חללים רבים. בכל מקום בו ישבו יהודים הוחש בפגיעה, באובדן, בשממה, בעצבות ויתמות - "פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה - - " (ישעיהו א 6).

הסופר נפגע גם אישית במותה הטראגי של בִּתו, שגוועה ברעב בימי המצור על לנינגראד בשנת 1942.

הסיפור 'מלך מאגנוס' הושלם כשנתיים לפני מאסרו של הסופר וכארבע שנים לפני מותו אי-שם בבית-חולים לאסירים (4 ביוני 1950). קוראֵי הסיפור חשו, שהפעם מדובר בכעין 'רומאן-מפתח', אשר בו כל דמות היא לכאורה בָּבוּאָה נאמנה של אדם חי-וקיים (פחות או יותר).

סקרנות רבה עורר, למשל, האיש המכונה בוריס כּיסְגָדוּשׁין (במקור: ?ולביַיטל).

21
לא קשה לנחש, שהכוונה היתה לעצב את דמות המו"ל המופלא של ספרות יידיש החדשה בוריס קלצקין. ייחוסו המשפחתי מגיע עד בעל טורי הזהב במאה ה-17, "בשרשרת של עשרה דורות רבנים" (רייזען: לעקסיקאָן ?ון דער נייער ייִדישער ליטעראַטור 3, 1929, וילנה, עמ' 698). קלצקין היה ממייסדי החוגים להפצת ספרות טובה ביידיש בקרב ציבור פועלים יהודי. אביו היה בעל-אחוזה וסוחר-יערות עתיר-נכסים, ואילו בוריס קלצקין עצמו היה בין מייסדי ה'בונד', בעל-חלומות ומרץ ותנופה להגשים דיבור למעשה. ניתן לומר: הוא היה אחד מן האישים רבי-תנופת-העשייה ועתיר הגוונים, מן המעניינים ביותר בתחומה של תרבות יידיש החילונית הצעירה. כאשר קוראי הסיפור מצליחים לזהות בדמותו של בוריס כִּיסְגָדוּשִׁין את דיוקנו של קלצקין המו"ל, נדמה שכבר מצאו את המפתח של היצירה, לא כל שכן אם אפשר להצביע על מספר דמויות נוספות.

אלא מה? מתברר, שהשאלות הקשות עולות לאט-לאט כבזחילה ומתייצבות בחיוך אירוני להרגיז: "נדמה לך שהכול ברור ושריר וקיים? ומה תגיד, אם עֵדים מהימנים יוכיחו בעליל, שבוריס קלצקין המו"ל נפטר בביתו ב-1937, ואילו כּיסָגדוּשין היה חי ופעיל ומתייסר מאוד בימי הכיבוש הגרמני, בגטו?"

אם ידוע למחבר, שקיים פער עקרוני בין הדמות שהוא מבקש לעצב ובין עיצובה למעשה באמצעות מילים, מה טעם לניסיונות לכתוב 'רומן-מפתח'? הרי הדמות 'הכתובה' אינה מסוגלת להתנער מעולמו של הכותב!...

ניתן להעלות על הדעת מוטיבציה מגוונת:

1. זו דרך למתוח ביקורת, לגנות, לבייש איש מסוים מבלי לשאת באחריות;
2. לרמוז אל תכונות שליליות של האיש תוך הסוואת הכוונות;
3. לעצב דגם של מיתוס באמצעות חיקוי מוסווה;
4. להצביע על הפּרובלמטיות העקרונית של כל תיאור אמנותי.

בדברי הפתיחה לסיפור "הָא, מתי זה היה?" רומז המחבר אל מערכת נשקפת מתוך רֶטרוֹספֶּקטיבָה. דער נסתר מבקש להציג את מהלך החיים של צעיר יהודי, ששמו מלך מאגנוס, שהיה אחד ממכּריו. איש פשוט היה, וקשה היה להבחין בו ייחוד כלשהו. ואולי דווקא קָרַן מתוכו משהו משונה, עד כי ניתן היה לכנותו 'תמהוני'.

והרי מבזק כלשהו מקטע התיאור:

" - - הוא, ברנש-הספרים, הנוהג להתרחק מחברת נשים מחמת ביישנות, ושכל חבריו במפלגה הסוציאליסטית הגמדית, אליה השתייך, נהגו להתלוצץ על חשבונו ולכנותו 'רווק נצחי', אף כי לאמיתו של דבר הוא לא היה זקן כלל, אלא דווקא צעיר מאוד, ואף הופעתו היתה צעירה. לבושו היה תמיד נקי ומצוחצח, שׂערו היה חלק ומסורק בקפידה עם 'שביל', ופניו היו מגולחים למשעי, עד כי אפשר היה לחשוב שאין לו מה לגלח"...

אורח התיאור המפורט והמתון עשוי להצביע הן על רצונו של המחבר להרבות בפרטים, לדייק, אך גם כמו להדגיש שמדובר במציאות שהיתה ואיננה עוד, מעין מצבת זיכרון...

22
הסיפור 'מלך מאגנוס' אינו קצר, והוא מחולק לשני פרקים: הפרק הראשון מספר פרטים מסוימים על חייו של מלך מאגנוס לפני מלחמת העולם השנייה, ואילו הפרק השני מדלג על עשר או אף חמש-עשרה שנים, "שאין מה לספר עליהן". הפרק השני מספר אפוא על חייו וייסוריו של מלך מאגנוס בגטו, בימי הכיבוש הנאצי.

הפרק הראשון מעלה 8 נושאים:

1. פֵייגֶ'לֶה - חייה ומותה.
2. מלך מאגנוס נחבא אכול ייאוש במקום נידח.
3. שנות הלימודים וההישגים המדעיים של מלך מאגנוס חרף חרפת הרעב.
4. הפגישה המקרית עם בוריס כיסגדושין הופכת למפנה. הפעם - אל-על.
5. דאגתו של בוריס להשיא למלך מאגנוס את קרובת משפחתו בלומקה.
6. בלומקה מסתלקת עם מאהב ומפתה, מנהל הקרקס. ושוב מפנה - הפעם למטה.
7. מלך מאגנוס מתמנה כמנהל המדור ללשון במכון המדעי החדש שהוקם.
8. נישואי מלך מאגנוס עם אשה לא צעירה, שנפטרת בלידתה את בנם היחיד.

כך, פחות או יותר, ניתן לרשום את קווי-המִתאר של הפרק הראשון, שניתן לכנותו מעשה בריסוק שלוש תקוות לאושר, או גם: מלך מאגנוס עומד בשלושה ניסיונות הרס של אושרו הפרטי. הטקסט מלא פרטי פרטים ותיאורים ומצפה למחקר מפורט. מן הראוי היה, למשל, לעמוד על דמותן של שתי הנערות הטעונות כאבן-שואבת בכוח-משיכה ארוטי. אלא שהפעם נדלג על נושא מגרה זה.

23
הפרק השני בנוי על פי קווי-מִתאר שונים. אין בו עליות וירידות, אלא נטוי בו קו אחד למטה, אל שִממת התהום. הנה כך:

1. מלך מאגנוס מגדל את בנו בן ה-17, והוא מלא חרדה מפני הסוּפָה הנאצית שחשרת ענניה השחורים כבר כיסו את האופק.
2. הכיבוש הגרמני וגירוש היהודים לגטו
3. מלך מאגנוס מצפה לגאולה בסיוע כוחות המחתרת הלוחמים ובעוצמת הצבא האדום.
4. הבן מצטרף למחתרת.
5. מלך מאגנוס נותן את הסכמתו בלב כבד.
6. הבן נתפס והומת ביריות.
7. מלך מאגנוס נוסע עם גופת בנו אל בית-הקברות ומבקש להיקבר עם בנו בקבר אחד.
8. לייאושו של מלך מאגנוס אין שיעור.
9. מות בִּתו של בוריס כיסגדושין.
10. בוריס נותן כסף להקמת מקלט-מחסה, ומבקש להביא לשם גם את מלך מאגנוס.
11. מלך מאגנוס יושב וכותב את זיכרונותיו למען הדורות הבאים.

קווי-מִתאר אלה אינם אלא רמז קל לסיפור הטראגי בסיטואציה מפורשת של אין-מוצא.

24
לכאורה נדמה, שדער נסתר כתב הפעם סיפור ריאליסטי טהור, בדומה לסיפורי המלחמה בכרך ווידערוווּקס וברומאן ?ון ?ינ?טן יאָר. נדמה, שכל 'חומרי העיצוב' נשאבו מתוך רקמת החיים ממש, וכל הדמויות אינן אלא חבריו ושכניו, והמְסַפֵּר שלו יודע היטב מה היה ומה קרה. מאידך, אפשר לומר שמְסַפֵּר זה הוא עצמו מעשה האמנות המוזר ביותר. הסופר גופו, פיניע כּהנוביץ, אינו אלא מתווך ויוצר של מְסַפֵּר המסעיר ומפתל את כל הטקסט. הוא מעלה שורה שלמה של תבניות-לשון, המאפשרות להביט מתוך זווית-ראייה אירונית גם על הטקסט הפאתטי.

אפשר להבחין, שדער נסתר שינה במידה ניכרת את עקרונות האמנות שלו בעשר שנותיו האחרונות, וניתן לגלות במלך מאגנוס עיצובים כפולי-פנים.

25
נציץ, למשל, על השֵׁמות. כדרכו של דער נסתר - רוב השמות הם פונקציונליים. אפילו בנו יחידו של מלך מאגנוס אינו מוכתר בשם פרטי, והשמות הפרטיים מלווים בטעם-לוואי אירוני. שתי הנערות היפות - פייג'לה ובלומ'קה - שמותיהן מזכירות 'ציפור' ו'פרח'. הראשונה פרחה ונפלה יְרוּיָה מידי צייד בלתי-צפוי, ואילו השנייה נקטפה וכמו נָבְלָה. ניתן לגלות כאן שני סמלים מתוך מסלול-הייסורים של מלך מאגנוס. בוריס כיסגדושין, לעומת זאת, מתואר כך:

" - - והאחוזה אחוזה. ממש לא חסר בה דבר. מה היה בה ומה לא היה בה? גם יער, גם שדות, גם בוסתנים וגנים, גם אורוות לסוסים - לחרישה ולרכיבה, ומלוּנות לכלבים, שטופחו ואומנו במיוחד למבצעי הצַיִד, שבוריס היה מדי פעם עורך בחבורה עליזה, יחד עם שכניו מבני האצולה, שצהלו לרדוף אחר חיות הבר. הוא גם הצליח להשיג לעצמו דובון בבחינת חיית מחמד..." (לעיל, עמ' 28).

לכאורה מדובר בבעל-אחוזה לא-מדומה, כמוהו כעין קיריל פֶּטְרוֹביץ' טרויֶקוּרוֹב הידוע לכול מתוך הרומאן של פּושקין דוברוֹבסקי, הוא ודוב-המחמד שלו...

בוריס כִּיסְגָדוּשִׁין מתואר כניגודו הגמור של מלך מאגנוס: בוריס מְבַלֵּה-עולם, ואילו מלך - כמעט נזיר, בוריס עשיר ועתיר-נכסים, ואילו מלך עני מרוד, בוריס פתוח ועליז, ואילו מלך - עצור ורציני, בוריס מייצג והלוֹך-חיים מטריאליסטי, ואילו מלך אידיאליסט בכל רמ"ח אבריו.

על אף הניגודים אין להתעלם מכוח המשיכה בין שני הידידים. מלך מאגנוס אינו יכול כלל להתקיים בלי תמיכתו של בוריס, וגורלות שניהם משתלבים ומשתזרים בגטו, בשעה שכל אחד מהם מאבד את ילדו היחידי (מלך - את בנו, ובוריס - את בתו) ושניהם נחבאים במחסה האחרון בגטו.

צריך לפענח את משמעות שמו הפרטי של מלך מאגנוס כדי לגלות את שורשיה של יצירה אחוזה בסמל.

שמו של מלך מאגנוס טעון במתח אירוני. המילה 'מלך' מוצאה מן העברית, ואילו 'מאגנוס' - מן הלאטינית. מדובר אפוא במלך גדול. האוּמנם? מפני מה הוכתר בשם משונה כזה?

מצד אחד אין מלך אלא ברנש אופייני, כאחד מבני-דורו: למד ב'חדר', בישיבה, היה פעיל במסירות קנאית בתנועה המהפכנית, הסוציאליסטית והלאומית. לאחר תבוסת המהפכה ב-1905 הוא הופך להיות נושא פעיל של היידישיזם המודרני, התרבותי-מדעי, והושלך בימי צרה לתהום הגטו ממש בעצם להט העשייה המדעית.

מאידך גיסא היה מלך מאגנוס איש מיוחד במינו. אפשר לנסחו בלשון ספר איוב א 1:

" - - וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע." והנה הבחור הזה, הזך כִּבדוֹלַח, נאלץ להיאבק עם הגורל הרע-ומר פעם ופעמיים ושלוש עד שהוצג בפני הניסיון האחרון, ניסיון 'עקדת יצחק' (בראשית כב 2) " - - קַח-נָא אֶת-בִּנְ? אֶת-יְחִידְ? אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק וְלֶ?-לְ? אֶל אֶרֶץ הַמּוֹרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה - -."

וכך במילים של דער נסתר: "הוא החריש והקשיב לכל דבריו של המזכיר, ולא הגיב, אף לא התנגד אפילו במילה אחת. וככלות דבריו, כאשר מלך מאגנוס נוכח לדעת, שבן-שׂיחו סיים, ואין לו עוד מה להוסיף, והוא מצפה לתשובה: כן או לא, מסכים או מסרב... גם אז לא אמר מילה, אלא נשא את עיניו ושלח אל אורחו מבט, שהיתה בו מעין הבנה-ותודה. הוא גם קם ממקומו ובשקט מבלי להשמיע מילה, הושיט אליו את ידו ללחיצה: 'מסכים' - זה היה פירוש הדבר." (לעיל, עמ' 65. השווה: ווידערוווּקס: 68- 69).

הפעם גבר עליו הגורל המר. וכך טווה דער נסתר את המיתוס החי של היהדות החילונית. הגיבור שלו אינו גיבור, אלא אולי דווקא אנטי-גיבור, עניו, מעמיק, מלא אמונה ורצון, הגון וישר עד התא האחרון של ישותו, איש מדע משוחרר לחלוטין מזחיחות-דעת נבובה, שחולשתו האנושית היא אהבה, שאינו מסוגל כלל להתקיים ללא משענת האפוטרופוס, אחיו הטוב, גְדוש הצרורות, המטריאליסט- האידיאליסטי, בוריס כיסגדושין, המשתקף באורו וברוחו של מלך. כאשר דבר זה מתבהר, מתמלא השם האירוני 'מלך מאגנוס' בתוכן פיוטי נעלה.

שניהם יחד, מלך ובוריס, מגלמים את הניצחון הרוחני החבוי וקיים בתוך התבוסה ההיסטורית והאישית. עד כאן.

מי ייתן ודורות של קוראים יתעמקו ביצירה האמנותית של הרב-אמן הנסתר.

ערופים

- מה חושבים? האוּמנם להכתיר אותו?

- ראשו של מי טרוד עתה בזה?

בוודאי לא ראשו שלו!

ראשו מעיק עליו מאוד...

והוא מנחית במַפְרֵט כבאצבע כפופה, דקה ונוקשה מהלומה באמצעוֹ של המצח. מִכסֵה-הראש-והגולגולת משתחרר וקופץ כמגופה קפיצית של קופסה. מן הפתח מגִיח המוקיון שלו, כאב-הראש שלו -גנדרן, מהודר. ומכיס מעילו מזדקרת מטפחת לבנה מבושׂמת בבשׂמים ריחניים. הוא חוטף את המטפחת בחיפזון, מקמט אותה ומגישה אל רקותיו ואל עיניו העצומות והעמומות. הוא הרטיב אותן, הספיג בבושׂם והקל מעט על מיחושי הראש... - איך אתה מרגיש את עצמך, אדם? - שאל המוקיון.

- טוב יותר; טוב מזה היה, אלמלא הייתי רואה אותך בעיני.

והיה זה בלילה, קרוב לחצות, והחדר בו נמצא אדם היה מואר. האור נחשׂף מתוך מנורות קטנות, שהיו תלויות מאמצע התקרה. המוקיון הגיח מראשו של אדם לא בגפו. הוא נשא עימו ציוד של מכשירים שונים, פרשׂ סדין קטן על הרצפה ונטל ביד את מטה-הקסמים שלו. מונח לו הסדין פרושׂ על הרצפה והמוקיון עליו, בדמות דֶרוויש נע-ונד, יושב לו לבוש בחלוק לבן ואוחז בסירית המיועדת לאיסוף נדבות. רגליו מקופלות תחתיו והמטה לידו סמוך-סמוך.

- מה העניין?

- אני רוצה לדבר איתך על הכתרה: כיצד עטרות הופכות לדרדרים.

- אתה יכול לחסוך בדיבורים. כבר דובר בזה.

- יתר על כן - כיצד הדרדרים חדלים להיות קוצים וחרולים.

- הדברים ידועים.

- ושהראש נברא רק למען שיכאב, וזהו ייעודו והצדקת קיומו היחידה.

- יפה מאוד!

- אך דווקא שלך מוצדק, ואני משרתו הנאמן של ראשך. ותפקידי חשוב ביותר, ואני ממלא אותו כראוי.

- נאה ונעים!

- וכאשר תערוך ספירה של עצמך ואף תעשה חשבון מה נשאר לך מלבדו ומלבדי, תראה שמה שנשאר לך בעולמך אינו אלא לא-כלום!

- אושרי וביש-מזלי שכמוך, מה אתה רוצה ממני בעצם?!

- תן משהו לתוך סירית-הקבצן... תמוך נא בדֶרוויש הדל שלך. הוא משוטט על פני ארצך ועל פני עריך סביב, והוא מסוגל לספר לך רבות על אודות נכסיך; בלה עימו בנעימים!

- לבלות? אני? נוּ?...

הנה הייתי בזמן האחרון באחת מעריך הגדולות, באיזו באגדד שלך. הגעתי ביום-שוק, אל יריד מן הגדולים. התנהל שם סַחַר-מֶכֶר והשאון עלה למרומים, ונמשך גם אחרי תום הסחר-מכר ולאחר שהיריד נרגע מהמונו. הקהל לאט לאט התכנס חבורות-חבורות וחוגים-חוגים. שוחחו דווקא עליך, אדוני הארץ. הוא נחמד, אמרו, וגם חביב, ומן הראוי להיטיב עימו - "במה?" - וכל החוגים הקטנים הצטופפו והפכו מעגל אחד גדול, ואחרי דברים רבים, דָבָר דָבור עַל אוֹפְנָיו ונאומים החליטו להקים לך יד, הווה אומר - פּסל. ובלי שהיות ניגשו לקיבוץ כספים. העשירים חמקו אחד אחד ובאין רואה, האמידים יצאו ידי חובה ותרמו קצת מזומנים מצלצלים, ורק פאקיר אחד, מבולבל-למחצה ובעל עיניים טרוטות, שלף מחיקו קופיף זעיר, חולה וצרוע, וגם שני, כמוהו כראשון, נתן את שׂכר-יומו. ראֹה ראיתי זאת: את דלותם של הדלים ואת ביזיון העשירים - פניתי אפוא לקהל וביקשתי לשכנעו לסגת מכל התוכנית. וכך אמרתי: "העניין אינו עניין, הוא מיותר... - כך אמרתי - אני מכיר את אדוננו, והוא בחיים לא ייתן הסכמתו לפסל. הוא בטבעו פחדן, בלילה אין הוא יוצא החוצה לבדו, והרי הפסל מוכרח לעמוד בחוץ - ביום ובלילה, והאדון שלנו לא יסכים לעניין זה, אני בטוח, בשום אופן..."

כאשר סיימתי את דברי ושכנעתי את הקהל לוותר, גם החזרתי לפאקיר את הקופיף, ולשני את שׂכר-יומו, ולעשירים הוקל, אבן ירדה מליבם, וגם דעתם של האמידים נחה מאוד, והקהל החל להתפזר והכיכר החלה להתרוקן; ונתיניך הם בעצם נתינים חביבים ואנשי הארץ נחלצו מחוב מעיק... ואז נשארתי אנוכי עם עצמי בלבד, ושלחתי מבט לעצמי ולאחר שהקהל הסתלק ושנינו נהנינו ביותר. זמן רב נשארתי בכיכר להרהר בכל העניין, התיישבתי על גבי אבן וכל הערב לא הרהרתי בשקט אלא בזה...

- כן, אדם!

- שקר, מוקיון!

- מדוע - שקר?

- מפני שהנתינים שלי יודעים, שאין אני דורש מהם דבר, והם כשלעצמם אינם רשעים, אף לא כּסילים, ולשווא אתה מנסה להמאיס אותם עלי.

- חלילה, ובכל-זאת...

ברגע זה ניתר הדרוויש וקפץ ממקום מושבו על הארץ ומן הסדין-הקטן-הפרושׂ, וחזר אל דמותו הקודמת, לבוש כמוקיון, התייצב ושוב העלה את המטפחת לבשׂם בה את רקותיו של אדם, להוסיף להן לחלוחית וריח עדנים ולהקל על כאב הראש. ואז פתח וכך אמר:

- ועתה רצוני, אדם, לדבר איתך בעניין ההכתרה. הפעם לא עלי אלא על הכתרת זולתי... אני מדבר על רב-האמן שלך... הנה עוד מעט מגיע חצות, והוא יבוא הנה, אל החדר הזה, עם חבורת מקורביו. וכבר מורגשת בך מידה של דרך-ארץ, ובפניך ניכרים המורא והכבוד. אתה עומד לגרשני ולכלוא אותי שוב בתוך ראשך, אך אני אעקוב מתוך חריץ צר שבאחת מעיניך ואראה כל מה שיתרחש כאן. אוכל אמנם לראות, אך איאלץ להחריש, להאזין ולא להשמיע מילה. עלַי להיות עֵד אילם ולא להפריע לכל התחבולה השקרית, כי אסור יהיה עלי להתערב...

- מוקיון!

- הרשה נא לי!

וכאן פנה המוקיון אל אחד הקירות כשמטֵה הקסמים בידו והחל לנפנף בו בתנועות שונות ומשונות. תוך כדי נפנוף הוא התייצב ליד הקיר, בצד. את רובו של שטח הקיר הוא הניח פתוח לעיני אדם, הצופה היחיד לעומתו. ואז, מקץ דקות אחדות, החלה לנוע המחצית העליונה של הקיר ונעלמה. המחצית התחתונה נשארה במקומה. למעלה נתגלה והופיע ברנש, ספק מחופשׂ ספק מוסווה-מוזר: איש גבוה וצנום, לבוש כולו בבגד צהוב, גם מעילו היה צהוב, גם כובעו. הוא אחז בידו מעין כלי, שהוחזק באחת מאוזניו. הכלי היה מכוסה במין מפה. בידו השנייה, החופשית, הוא כיסה מדי פעם מחדש במפה את פי הכלי ופתחו...

- הוא שמע, שרב-האמן עומד להגיע הנה, על כן הוא הביא לו נשמה לתיקון.

- נשמה? - שאל המוקיון.

- אָכֵן.

- ומה חסר לה לנשמה?

- עוצמה ברגליים. הברכיים רפויות וקשה לה להתייצב על רגליה.

והברנש הוסיף בלשונו, לאמור:

- נשמה זו נולדה בריאה, ולא חסר היה לה אבר מן האברים. הכול פעל כראוי, גם הרגליים, אך לא היה בכוחה לעמוד, ותמיד היא היתה זקוקה לתמיכה ומשענת.

- נו?

- זמן רב היא שיחרה פתחי מְרַפְּאִים - מהם רופאי אליל טטארים, מהם רופאים ממש - ואף עברה ממוסד-מרפא אחד למשנהו, אלא שאיש לא הצליח לעזור לה במצוקתה. עתה הגיעה אליה שמועת רב-האמן, וגם שִמְעוֹ של אדם. נודע לה, שגם אדם חולה כמוה ומחלתו כמחלתה - על כן ביקשה להגיע הנה כדי לפנות לרב-אמן יחד עם אדם. - הראה נא אותה.

הברנש הרים את המפה הקטנה ומן הסיר מבפנים ניתר כנדחף בקפיץ מגומי אדם שני, כאח תאום לאדם הראשון, קפץ מן הכלי אל הרצפה והתייצב מול אדם פנים-אל-פנים. - מה קורה כאן? - השתומם אדם. הוא פנה אל הברנשים, סקר אותם, בחן אותם, בדק אותם ואת פליאת הופעתם. ואז פנה אל הראשון, אל המוקיון שלו, חזר ושאל: - מה קורה כאן?

- אל תפחד. הכול הבל הבלים. הרי לפניך עוד פאציֶנט-חולה, ומחלתו כמחלתך, ועימו הברנש שהביא אותו לכאן, והוא אינו אלא משרת שלו, כמוהו כמוני אצלך... אנא התבונן בו.

ואדם שלח מבט אל הברנש שהביא את הפאציֶנט ונוכח לראות: הברנש ומשרתו אמנם דומים זה לזה - והוא עצמו אינו אלא פאציֶנט, והכול מתנהל וכמו חוזר על עצמו. מה שהתרחש לנגד עיניו לא היה ברור לו, וכל מה שהתחולל כאן גרם לו מעין סחרחורת - מאי קא משמע לן, מה זה בעצם? איזה מין תאומים נתרבו כאן ומה טעמו של הבלבול הזה?

- מה קורה כאן?

- אל תפחד, אין אנחנו בודדים, כמונו (הבט וראה!) יש רבים, גם כמוך (הבט וראה!) וגם כמוני (הבט וראה!) יש לא מעטים, גם לא ספורים. ואדם שוב פקח את עיניו לרווחה וראה:

קירות החדר שלו נמסים ומתפרקים לאִטָם. חדרו כמו הופך לאולם, והאולם מתרחב והולך והוא כבר דומה לשדה נרחב ופתוח, והשדה מלא וגדוש אנשים, והאנשים הם כולם דמויי אדם או דמויי משרתו. והכול מעורבים זה בזה, וכל הקהל אינו מורכב אלא משני סוגי הדמויות... האדמים רציניים מאוד וחיוורון פושט ושולט בפניהם, ואילו המשרתים - חיוך דק וקל מרחף על שפתותיהם... ואור גדול מאיר עליהם, ואילו השעה מאוחרת, ממש קרובה לחצות. ולפתע פתאום - כל העיניים פנו למעלה, ומלמול משונה חלף כאדווה על פני כולם, ותמיהת הכול ומלמול הכול ובכול - "רב-האמן! רב-האמן!" והקול מוחש כרשרוש וחרחור ושקשוק מעל ראשי כולם, והקול גובר וכאילו עוצר בעיצומו של האוויר, ורב-האמן מופיע... הכול רואים אותו ואימה מרעידה את כולם. ואין הנוכחים מסוגלים לעמוד על רגליהם, והם קורסים ונופלים; גם המשרתים רואים את רב-האמן, וכן מבחינים באדוניהם המתפלשים על ברכיהם - ואילו הם, המשרתים, נשארים זקופים - ושולחים אל אדוניהם מבטים של בוז... החיוכים פורחים ומתרחבים על שפתותיהם, צומחים, מתנפחים ופורצים בצחוק אדיר. המשרתים לועגים וצוחקים ואינם מפסיקים לצחוק, ועוד אוחזים במותניהם:

- עגלים! אדונים-כּסילים-אווילים!

- מוקיונים! פורץ אדם מתוך פחד בזעקת קול שאינו קולו. ועיניו מתרחבות ומתבוננות כבוהות, דומות לזכוכיות חלולות ופרועות. ולפתע הוא נזכר, מנחית מהלומה על מצחו וּמִכְסֵה-הראש-והגולגולת קופץ לפתע כמנעול שהשתחרר מִסגוֹרוֹ. ואז הוא פונה אל המוקיון שלו העומד לידו, מצביע על ראשו שנפתח לרווחה ומשמיע פקודה מפורשת:

- פּנימה!

והמוקיון מציית. הוא נבהל מצעקת-הצו של אדונו שהושמעה מפורשות, וחמק לתוך הראש ואִפשר למכסה להיסגר ולהינעל אחריו...

והשדה מתפוגג וחדל להיות שדה, והברנשים הרבים נעלמים מן המקום, הקירות מתחברים מחדש והחדר שב אל צורתו ודמותו עתה כאז, ורק הברנש שהביא עימו את החולה נשאר עומד במקומו יחד עם היצור שהובא על-ידו. שניהם עומדים - עומדים וכאילו מחכים לדברו של אדם.

- פנימה, לתוך הכלי! - פקד אדם.

אדם-התאום ניתר וקפץ לתוך הכלי, המשרת כיסה את הסיר במפה ובעצמו פנה עורף לאדם והתנדף בשקט דרך הקיר, כאילו מה שקרה לא קרה כלל. הקיר חזר אל מקומו והחדר קיבל שוב את מראהו הראשון. אדם עצמו התייגע והתעייף מאוד ממה שהתרחש, על כן השתופף והתיישב על שרפרף, השמיע אנחה כבדה בעטייה של החוויה המוזרה, הרים את ידו מתוך כוונה לנגב את מצחו מן הזעה הקרה, אך היד נרטבה כאילו טבלה בזעה...

ולאחר שהוא נרגע, נתגלה לנגד עיניו המראה הבא:

חצות. אוֹרָן של מנורות התקרה משתקף עמום ומייגע. שקט של חצות שׂורר בחדר ובכל קרן זווית, והקירות כמו ממתינים לאחר כל מה שקרה, שהנה יתרחש דבר-מה חדש, משהו שצריך להתחולל...

והקיר, שאדם התיישב על השרפרף לעומתו, נפתח לאט לאט וסר הצידה... ואז נראה לעין שדה רחב ורחוק... ובשדה הגדול והשקט הופיעה דרך, והרחק ליד האופק ניתן היה להבחין בבואו של רב-האמן, ולפניו, במרחק ניכר קדימה, בחבורה של תלמידים נושאים בידיהם לחם ויין, והכול צועדים כאילו אל אדם. פתאום, ממש באמצע הדרך, צמח מאי-שם ועלה שולחן והתלמידים ניגשו אליו ושׂמו עליו את הלחם והעמידו לידו את היין. הם פנו אל האופק וחיכו בשקט לבואו של רב-האמן. ורב-האמן התקרב והתלמידים פינו את מקומו בראש השולחן בכבוד רב והתייצבו סביב השולחן בעמידה. רב-האמן הרים את ידיו ואת עיניו למעלה ובירך את השולחן וכל מה שעליו: ברכה לשולחן, ברכה ללחם וליין וברכה לחבורת התלמידים, והוסיף: "אִכלו את הלחם, שתו את היין ושימו לב לתלמיד החדש שלנו. אנחנו הולכים אליו ובאים, והיום הוא עומד להכתיר על עצמו את גורלנו, את מכמנינו ואת מנת-חלקנו."

והתלמידים סועדים, והתלמידים טועמים מן היין, ותוך כדי אכילה ושתייה זוכרים את דברי רב-האמן, ונותנים דעתם על התלמיד החדש והבלתי-נראה עדיין. והנה, כאשר רב-האמן חיכה ליד תלמידיו המשיבים נפשם בלחם ויין - נסתחרר משהו בעיניו של אדם... השדה הנרחב נעלם והקיר חזר אל מקומו בשקט כלעומת שנפתח וזז לפני-כן כמסך. ורק נקישה קלה נשמעה בדלת:

- הִיכָּנֵס! - אמר אדם.

וברגע אומרו את המילה, חש אדם לפתע מידה רבה של אחריות לדבריו, ומי שבא להתדפק על דלתו מבחוץ עומד מיד לעבור את הסף. אדם קם ממקומו על השרפרף ופנה בכל גופו אל הדלת. וכך הוא נשאר עומד באורח מכובד ומחכה למי שעמד להיכנס בדלת...

והדלת נפתחה וחבורה שלמה נכנסה. בראשה צעד רב-האמן ובעקבותיו תלמידי-השדה שלו. נטל אדם את השרפרף והגיש אותו מיד לרב-האמן, שהתיישב במרכז, כאשר כל סובביו בעיגול נשארו עומדים על רגליהם...

אדם לא שיער כמה דקות חלפו, ולא ידע, אף לא מנה אותן. אך נדמה היה לו שהרגעים נמשכים בלי הרף זמן רב, והחדר מתמלא בדומייה, הן מכוחו של רב-האמן והן אולי בעטיים של תלמידיו העומדים סביבו. שום דבר עדיין לא נאמר ולא נשמע מפיו של רב-האמן. אך הנה נשמע הקול, שפתח בדברים, לאמור:

- אתה, אדם, מתקרב להכתרה, וכמוך כמונו. עלינו לתפוס את מקומם של הערופים. הביטו ורְאוּ! - פנה רב-האמן לכל הנוכחים - ובִן רגע נעלם חדרו של אדם, לרבות התקרה והאורות שהיו קבועים בה. גם הקירות נעלמו ועימם הזוויות מסביב. רב-האמן עם תלמידיו נקלעו אל מגרש גדול שומם, ריק ופרוע...

ועוד הבחינו וראו:

ברוחבו של כל המגרש מתנוססת חומה גבוהה, המגיעה עד לשמיים. והחומה היא חומַת חומֶר אטומה, ועליה עולה ומתפתל סולם קל הדומה לצמח מטפס, ואילו מעלוֹת-החווקים שלו דמויות מדרגות, העשויות מהֶצבר מסודר של ראשי אנשים וקודקודיהם. כמות המדרגות זעומה והמרחק אל גובהי השמיים, אל פסגת שורת החווקים, גדול מאוד מאוד...

והמגרש ריק. איש אינו מציץ אליו, ובירכתיו שׂוררת שממה חלולה. כל מי שמתקרב נתקף על-ידי פחד פתאום ואימה אפלה. החלשים מתרחקים מגבולות המגרש וירכתיו, ואילו החזקים לפעמים מעיזים להתקרב, אלא כולם נבהלים, נרתעים וממהרים להסתלק משם והלאה... בעיקר כאשר מבחינים מה גבוהה החומה ומה רחוק שׂיאה. יתר על כן - כאשר מעיפים מבט, אפילו מרחוק, אל הסולם ומעלות חווקיו - נרתעים וזזים משם חיש מהר; אולי בכל-זאת אחד בדורו יעז ויעבור את הגבול? ואמנם נמצא מדי פעם יוצא-מן-הכלל בזמנו המוכן להמר. הוא מתקרב אל הקיר, ושם מחכה לו כבר מעמד של דין-ומשפט, וליד גזע עץ ניצב התליין מוכן ומזומן למילוי תפקידו - חרב שלופה בידו. אף המהמר מוכן, מניח את ראשו על גזע העץ, והתליין עורף את ראשו בקַלי-קלות... וכאשר הראש נערף, התליין מוסר אותו לידי הערוף. הערוף נוטל את ראשו, עולה עימו במעלות הסולם ומניח אותו במדרגה העליונה. הסולם מתעשר במדרגה והוא צומח ועולה בראש אחד.

ורב-האמן עם מלוויו פסעו ועברו במגרש הרחב וקרבו אל המקום בו שפטו וערפו, והתליין כבר עמד דרוך ומוכן. רב-האמן הניח הראשון את ראשו. ולאחר המעשה נטל את הראש ועלה בסולם. ואחרי רב-האמן עשו כמוהו התלמידים, איש אחר רעהו. האחרון בתור היה אדם, ראשו של אדם הפך למדרגה העליונה, הגבוהה ביותר בסולם. כאשר כולם עשו כנדרש, כינס רב-האמן את כולם סביבו. אור גדול קרן ממנו ומפניו, וגם פניהם של התלמידים זהרו באור כי יָהֵל. רב-האמן כינס אותם והושיבם במקומו של בית-הדין, פתח ואמר:

- תלמידים ומוכתרים! כאשר תשובו עתה הביתה בלי ראשים, יתאספו סביבכם קרובים ובני-משפחה ויקוננו על המראֶה שלכם ועל גורלכם. המוקיונים שלכם יופיעו לפני עיניכם ויתגרו בכם, יוקיעו את 'תבוסתכם' וישמחו לאידכם. וגם יחציפו לעומתכם שאלה: "בעלי-מוחות, היכן אבדו ראשיכם?" - ואתם תהיו נבוכים ונִכלמים ומתוך בושה תצביעו על האור הקורן מראשיכם. והם יצחקו וימשיכו להתל בכם, וממש יאחזו במותניהם ויקראו לכם 'מוקיונים!' יתר על כן, יאמרו: "כיצד תצליחו לחיות בלעדי ראשים, ובחכּת-חבל של מי נתפסתם מבלי לשמוע בקולנו... ודווקא אותנו כיניתם 'מוקיונים!"... ומה יקרה לכם, כאשר הרוח תנפנף ותרפרף את ראשיכם על גבי החומה ולמזלכם - יהא זה מזל טוב! - ידרכו עליכם רגליים של אלמוני רק כדי שיוכל להניח את ראשו על גבי ראשכם הכרות... וכך יֹאמרו לכם. אנא, שמעו בקולי! תנו לקרוביכם לבכות ולבני-משפחותיכם להתאבל ולהצטער, ולמוקיונים שלכם, כאשר תישארו עימהם בלבד, סַפרו להם את מעשה הגשר וגשר-העָל.

וכך אמרו להם:

סיפורו של רב-אמן
היֹה היה גשר, שנמתח מגדה אחת של נהר מסוים אל הגדה השנייה. גשר ככל הגשרים. הוא אִפשר לאנשים ולסחורות, לסוסים ועגלות ולמטענים כבדים וקלים לעבור מגדה לגדה ביום ובלילה, בקיץ ובחורף, בגשם ובשלג, בכל מזג אוויר ובכל נסיבות חוץ. הוא שירת נאמנה ומעודו לא התאונן ולא השמיע טענות ותלונות. ואם נקרע בו קֶרַע או חור - מיהרו ותיקנו אותו, אם נשבר בו קרש או נפרץ לוח מלוחותיו - הביאו אחרים ותיקנו את הטעון תיקון. והגשר המשיך לבצע את מלאכתו וחיבר גדה אל גדה, הפגיש אנשים עם אנשים וניצב על משמרתו ביום ובלילה. בלחם-הגשרים שלו, לרבות התיקונים למיניהם, הוא זכה ביושר ובצדק...

אלא שחלפו שנים רבות והנהר שמעליו היה מתוח הגשר החל לאט לאט להתייבש. במקום זרם המים החי והחופשי באפיקו צמחו פה ושם איים מכוסים בצמחיית מוּרְבּיוֹת וערבות ואף הגדות כמו קרסו וצמחייה צפופה עלתה וחדרה אל ליבו של הנהר. ויהי היום ובין צמחי המורביות השתקע לו לץ. והגשר כבר היה ישן-נושן, והיה משמיע לעתים קרובות גניחות ואף התלונן על מעמדו ותפקידו. וכאשר עלו עליו עגלות עמוסות במטענים כבדים, הוא כבר היה מתכופף ומתנדנד ולפעמים, בימי מזג אוויר קודר וגשמי זלעפות של ראשית האביב, הוא היה אפילו נפגע ונקרע ולא פעם קרס ונסחף כולו עם הזרם... במקרה כזה היו יוצאים לרדוף אחריו, לעצור אותו, להמתין איתו עד יעבור זעם ליד מעין שונית קרובה לגדה; ובסופו של דבר היו מחזירים אותו אחר כבוד אל מקומו הישן, קושרים אותו ומחברים אל שתי הגדות ופותחים אותו לחידוש שירותיו הישנים על אף גילו וחולשותיו.

והגשר נאנח, התנדנד כמרפרף, חורק תחת עומס המשאות החולפים, אך בלית ברירה הוא היה עושה את שלו עתה כאז. ואיש לא שׂם לב לתשישותו ולהעדר כוחותיו, ועצם העובדה שאין הוא ראוי עוד לתפקידו, לא הטרידה איש, אף לא הדאיגה נפש חיה. ולמי זה אכפת?... רק הלץ...

לפעמים בלילה, כאשר הגשר נשאר גלמוד לבדו, במזג אוויר שקט, ושמי הלילה היו זרועים כוכבים וחופי הנהר ישנו בשלווה, ואין הולך ואין נוסע ואין כל חיבור בין הגדות, והנהר מוליך לאיטו את מימיו במורד האפיק, והרקיע עם הנהר משתקפים זה בזה - בשעה זו היה הלץ מגיח מסבך המורביות, עולה על הגשר, ולפעמים מטפס מתחת לגשר. הוא היה מגיע לאמצע הגשר, מתיישב וקושר שיחה עם הגשר. הגשר פרשׂ לפניו את ביאוריו שעלו בדעתו בימים. הלץ הקשיב לו בתשומת-לב וגם הסכים לדאבון ליבו, ואילו הגשר פנה אליו וביקש את עצתו, וללץ היתה אך ורק עצה אחת, לאמור:

- טיפש אתה, לשם מה אתה מחזיק מעמד? מה יצא לך מפּרסות הסוסים? ואתה, אוויל זקן, מפני מה אתה חש את עצמך מחויב?

שקע הגשר בהרהורים והחליף מבטים עם הנהר ועם השמיים- המשתקפים-בנהר.

אך אלה החרישו ולא התערבו בשיחה. ורק הדגיגים בנהר והכוכבים ברקיע הגיבו. לא פעם קפץ וניתר דג זעיר ולא פעם נצנץ ורמז כוכב קטן - והם כאילו התנגדו, וכמו שללו את עצתו של הלץ, ולא המליצו כלל, שמן הראוי לעשות כעצתו. וכך לילה אחר לילה, ובמשך זמן ארוך וממושך מאוד, והגשר נאפד מרה שחורה, והגשר לא עשה עוד את מלאכתו ברצון, והעלה ממנו ובו הזנחה, ולעתים קרובות, ואף קרובות מאוד, התרגשו עליו אסונות -סוס שבר רגל, בן-אדם נשמט ונפל באחד החורים הסמויים - וכן חזרו ותיקנו אותו לעתים קרובות מדי, והתיקונים לא הועילו.

- אנא, גשר, התמוטט והישבר! - חזר ויעץ הלץ.

- הרי זה עלול לגרום אסון!...

- מה אכפת לך? ואיזו תועלת אתה מפיק מאי-אסון? מה אתה מרוויח ומה אתה מפסיד?

- הסתלק לך, לץ, ומה יגידו הגשרים?

- כָא - כָא!...

והיה זה באישון לילה. כוכבים זוהרים שלחו קרני-אור מרגלי הר באחת מגדות הנהר, ולאורם ניתן היה להבחין בהֵלֶ? שצעד במשעול וירד אל חוף הנהר. צָפָה בו הגשר. וכאשר הוא הגיע לקו המים וביקש להציג רגלו על הגשר מתוך כוונה לעלות עליו, הוא שמע לפתע קול בוקע מתחתית הגשר וסבך המורביות. והקול קרא:

- עצור!

- מי? מה? - נבהל ההֵלֶ?, שָמַט את רגלו מן הגשר ונשאר עומד על החוף.

- אני, הגשר, פונה אליך, ההלך! רצוני לשאול אותך מספר שאלות.

- מה?

- אני זקן, משומש ובלוי מאוד. איני רואה לעצמי שום תכלית.

- ומי הדריך אותך להתלבט ברעיון מעין זה?

- הלץ מן המורביות, וגם עצמותַי שלי. רגלי נפוחות עד בטני, והנפיחות מגיעה עד לפתח הלב...

- וּמה?

- גם רגלי אינן רואות שום תכלית.

- ובכל-זאת?

- הרי אתה כגשר, וסיפורו של גשר-עָל בוודאי ידוע לך...

ההלך הנע-ונד עלה על הגשר, הגיע אל אמצעו, הסיר מכתפיו את תרמילו, התיישב ופתח בסיפור:

גשר-הָעָל, המחבר את תהומות המעמקים עם הֵיכְלוֹת הגבהים הוא נברא - יחד עם הדברים האחרים, שאדון הבורא כבר לא היה לו מספיק זמן בשבילם במהלך הבריאה - בערב יום ששי בין השמשות... ולא הקדיש לו תשומת-לב רבה ולא הבהיר לו את טיבו וטעמו של תפקידו בהקשר הכללי. האדון הבורא נטש את גשר-הָעָל לנפשו וסר לפגוש את השבת. גשר-הָעָל נשאר בגפו, ובלילה הראשון שקע בדמיונות ובחן בשקט, בשלווה ובאפלה את צורתו, תוכו, הרכבו ומקומו בעולם. והוא נוכח לראות, שהוא שקוע ברגליו בתהום המעמקים ובראשו מגיע אל היכל האור. בהיכל שׂררה דממה קדושה. דלת הובילה משם אל היכל שני, אך הדלת היתה נעולה. מעבר לדלת היה שרוי האדון הבורא, שבילה באותו לילה עם השבת לאחר שבוע ימים של יגיעת-בריאה... וגשר-העל היה מרוצה מאוד מראשו, לא כן מרגליו, מפני שהן קיררו אותו והרטיבו והשקיעו ברשת דביקה וחלקלקה, ששרצים משונים שרצו, זחלו, רחשו והתרבו שם. והוא לא הרגיש הרגשה טובה בנוכחותם והווייתם, ואף חשב עליהם מחשבות לא טובות, וכך הגיע מן המחשבות אל חוסר-שביעות-רצון ומחוסר-שביעות-רצון אל תרעומת. תרעומת על כך, שלא שאלו אותו, תרעומת כי לא הניחו לפניו ברירה, תרעומת שהאדון הבורא נטש אותו מיד לאחר הבריאה וסר ממנו בחיפזון ולא התעכב לידו כלל... וכאשר הוא הסתבך בתרעומות, הגיע אליו השׂטן וערך לו ביקור-עולם לֵילִי ראשון, וכך טען:

- אין לו מה לעשות, לילה עכשיו, וגם שבת, והאדון הבורא התכנס אל ההיכל הגבוה ביותר, ואילו אותם - את השׂטן ואת גשר-על ברגליו - הוא השאיר אי-שם בתהום המעמקים... ולא חשוב היה בעיניו כלל, שרשתות ושרצים רוחשים - שירחשו, ואם זה חָלָק ומאוס - שיהיה חלק ומאוס, עתה הוא נח מעמלו.

- אָכֵן - הסכים עימו גשר-העל - ומפני מה הוא כלל לא שאל ולו גם שאלה אחת? - כּן, מפני מה לא שאל? ומדוע כל מה שנברא רק למען עצמו בלבד נברא, ואילו אותך ברא מפני זולתך ולמענם, שידרכו עליך ורק ינצלו אותך כדי לעבור?... והשׂטן אמנם הבהיר לגשר-על את ייעודו... והוא הראה לו, כי הדורות הראשונים, ואלה אחריהם, דורות-דורות אחריהם, יעברו בגשר ויביאו איתם אבק ובוץ ורשתות וטחב חלקלק אל פני הגשר, וימיטו עליו לכלוך ומיאוס... כל זה עם עלייתם או זחילתם של עוברי-דרך אל הגשר, ולהלן, כאשר הם יגיעו אל האמצע ויסתכלו ממנו למטה - יסתחרר להם לפתע הראש, תשתלט עליהם בחילה והם יקיאו, ועם ראשים מסוחררים והלכלוך החלקלק הם יחליקו ויפלו אל התהום...

גשר-העל ראה כל זאת ונתקף בחילה, ועצם עניינו עורר בו מיאוס, וגועל-נפש השתלט עליו והגביר את מידת התרעומת שגאתה ממנו ובו. ברגע זה התקרב אליו השׂטן ולחש על אוזנו:

- נעלבת, הגשר!...

- אז מה?

- הִשָׁבֵר!

- ומה יהיה אז?

- אתה תידרדר והאדון הבורא לא ירגיש בזה כלל, באשר הוא עסוק כרגע בהיכלו העליון. וכאשר נָפוֹל תיפול, אנחנו נקים שם למטה את הממלכה שלנו ונתחלק בה. ואם מדובר בגשר - לא יחובר המעלה עם המטה, ולא יוקם, כדי שיגיעו אליו בזחילה ויפלו ממנו, אלא נחבר את האורך עם הרוחב, ולכל אחד יהיה קל מאוד ללכת בו בכל כיוון, על-פי רצונו. והדבר מוצדק, כי גם לתהום יש זכויות. למה אנחנו חייבים לשרת אותה, אם אנחנו יכולים למשול בה כאדונים - וההוא שינוח במקום שינוח...

וגשר-העל הקשיב לדברי השׂטן ושקע בהרהורים. עלה במוחו רעיון מרושע. הוא תלה מבט חודר בשׂטן המסית והמדיח. השׂטן פנה לו עורף. הוא הסתובב חיש והניח לגשר לשקול שיקוליו. וגשר-העל המתין והתפתל, פקפק והתלבט בספקותיו; ואז, לאחר חִקְרֵי לֵב, בכל-זאת לא הגיע להתרה שלמה...

גל של חלחלה וקור מן התהום הרעיד את כל גופו לאורכו, הוא הזדעזע ורעד, ובין הסכמה לאי-הסכמה הוא התנער וחתיכת גשר נקרעה ונתקעה במעמקי התהום.

באותו הרגע עָמַם האור בהיכל שלו, במקום בו היה תקוע ראשו. מן הדלת של ההיכל השני יצא האדון הבורא. הוא היה רגוע והתבונן בפליאה אל גשר-העל, אך לא אמר דבר. לאחר הצצה נוספת הוא חזר אל מנוחת השבת שלו. השׂטן נשאר במקומו, ולא חזר בו מפניית העורף אל גשר-העל. הוא היה כעוס ומאוכזב מאי-ההצלחה שלו בביקורו הראשון, ואפילו נעלב. הוא גז ונעלם מעיני גשר-העל וחזר כלעומת שבא...

כבר הבקיע השחר, הבוקר עלה. יום השבת גם הוא חלף בשקט, ולפנות ערב חזר ונדלק האור בהיכלו של גשר-העל. ולא היה זה אור-חגיגי, אור של שבת, אלא אור עמום, חלשלש, כאור ההבדלה. ומיד לאחר האור הופיע על הסף האדון הבורא.

- שבוע טוב! - הוא אמר ופנה לגשר-העל. גשר-העל חש עצמו חוטא ונחות. משהו חָסֵר לו. החתיכה שהיתה תקועה בתהום - גם חסרונה הציק לו. ולמרות שלא היתה עלטה מלאה והוא כבר לא חש ברשת הזוהמה מן התהום - אך גם הכתר שלו, האור שבראשו, גם הוא היה כהה ומָחוץ. - שבוע טוב! - הוא השיב לאדון הבורא ברכה על ברכתו והשפיל את עיניו מבויש ונבוך. ובעטייה - (כאן מוסיף ההֵלֶ? אל דברי הסיפור שלו) - ובעטיה של אותה חתיכה מגשר-העל נאלצים כל הגשרים עתה לסבול. האורך והרוחב נתפסו על-ידי השׂטן, וליד כל הגשרים הוא הושיב את הלצים שלו. הם מסיתים את הגשרים ומדיחים אותם מייעודם. מחפשׂים יצאו לחפשׂ את שברי חתיכת הגשר מתוך כוונה לחזור ולחבּרה, לשוב ולתקן. אך חלף זמן רב, והם עדיין מחפשׂים. ורגליהם כבר התנפחו מרוב הליכה. ומפני חטאי ראשו של גשר-העל, ומפני צמצום האור ועמעומו נאלצו ראשים רבים להערף כדי למלא באורם את החסר באור-ההיכל... - ואתם, תלמידים - הוסיף כאן רב-האמן - תספרו למוקיונים שלכם בשעה שהם יבואו להציק לכם בשאלות אודות ראשיכם. רב-האמן השתתק, פרש מן המעגל - ומיד נעלמו גם המגרש שנראה בקיר, גם החומה הגבוהה והסולם המטפס עליה. ושוב נפתח מראה השדה, אשר ממנו באו והגיעו רב-האמן ותלמידיו... רב-האמן התרחק והתקרב לאט אל קו האופק אי-שם, ואור ראשו נראה מרחוק כעין גלגל זעיר וחיווריין. תלמידיו פסעו בעקבותיו ונשאו את אורות ראשיהם, וצעדו בנתיב שרב-האמן הוביל אותם. הם הלכו אפוא ונעלמו, ואילו אדם עָקַב אחריהם זמן רב עד אשר הם נעלמו לחלוטין מעיניו... ואז פנה אדם וחזר עם אורו שלו, לביתו שלו. וכאשר אדם חזר הביתה והתבונן בחדר שלו, הוא מצא שהוא נראה ממש כתמול שלשום בערבים; הנה הוא שוכב יחידי במיטתו, ובמקום ראשו עולה אורו של נר; קרובים ובני-בית ניצבים סביב למיטה, מנענעים ראשיהם ומבַכִּים את מראהו ואת מזלו הביש, ואילו הוא מביט מתוך צער על פניהם, על בכיים ועל הבעת-הרחמים בכל ישותם. לבסוף הם עוזבים אותו ומתפזרים איש לביתו, ואילו הוא נשאר לבדו עם נר-הראש שלו. וכאשר המוקיון מופיע וכרגיל מוכן לשרתו, ואפילו מושיט ידו אל הכיס כדי לשלוף את המטפחת מתוך כוונה להקל על כאב-הראש של אדונו - מתחייך אדם ומניע ידו כסימן ל'אל תתקרב' או 'זה מיותר' - ואומר:

- הרי אתה רואה בעיניך... ואל תטרח לשווא...

- מאי משמע? - עושה עצמו המוקיון כלא-יודע, בבחינת תמים...

- הרי אתה רואה, שהשירות שלך אינו דרוש, כי אני ערוף, ואתה רשאי להשׂכיר את עצמך למישהו אחר...

וכאשר המוקיון מתחיל לדבר בדיוק כפי שרב-האמן ניבא: "הייתכן?" ו"מאי משמע?" ו"היכן איבדת את ראשך?" וכו' וכו' - מתחייך אדם בשלווה גמורה, מרגיע את המוקיון, ואינו מאפשר לו להתקרב ולהשמיע דברים. הוא מצווה עליו לשבת וכל מה שרב-האמן סיפר לו, הוא חזר וסיפר למשרתו.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

מאוצר סיפורי הנסתר - דער (דר) נסתר - פנחס כהנוביץ
פ-ון דעם נסתּרס אוצרות - דער נסתּר


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *