Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2006       חזור

שכונת האסיד
מאת: מינט וולטרס
Acid Row - Minette Walters

ההוצאה:

ספרית מעריב

היו חוקים שנועדו לשכונת האסיד, והיו חוקים שנועדו למקומות אחרים.

"בשיחה אנונימית דווח שמאתיים איש או יותר נכנסו לרחוב הומברט חמושים באבנים ובקבוקים, אולי בקבוקי מולוטוב...". "אין גישה לאזור...". "המצב יצא מכלל שליטה...". "כל קווי החירום תפוסים...". "מסוק משטרתי באוויר...".

"רופאה נלקחה כבת ערובה...". "מצב חירום. יחידות לפיזור הפגנות ממוקמות. דיווחים על פאניקה...". "מחכים לפקודות...".

שכונת האסיד
שתפו אותי

שכונת באסינדייל בלונדון, כמו הדרך לגיהנום, היתה רצופה כוונות טובות, אבל עכשיו הפכה לכלי קיבול לכל אלה שהחברה דחתה: נשים חד-הוריות מובטלות עם ילדים קטנים, עבריינים צעירים, פנסיונרים בודדים ומפוחדים וסוחרי סמים, שהפכו את השכונה לבסיסם הקבוע. לא לחינם זכתה באסינדייל - מקום של קיפוח, השכלה עלובה וסמים בכל פינה - לכינוי "שכונת האסיד".

חבית חומר הנפץ הזו מתפוצצת בבת אחת כשאיימי, ילדה בת עשר, נעלמת לפתע, ולתושבי באסינדייל מגיע מידע חסוי על פדופיל ששוחרר מהכלא ועבר לגור בשכונה. איש כבר לא יוכל לשלוט בהמון ולעצור את האלפים שצרים על הבית בו גר הפדופיל. אפילו לא השוטרים, שפוחדים להיכנס לשכונה הבוערת.

"שכונת האסיד" הוא תיאור דחוס, כמעט תסריטאי של דרמה אנושית מרתקת. מינט וולטרס, מסופרות המתח המובילות בבריטניה, זכתה בפרסים רבים, ביניהם "פגיון הזהב" היוקרתי. ספריה, שזכו להצלחה עולמית, עובדו לסדרות טלוויזיה ("הפסלת", "החדר החשוך") ושודרו גם בישראל. "שכונת האסיד" הוא ספרה השמיני.

מתוך הספר הפרק הראשון

המהומות איבדו מעוצמתן כשהשמועות על הטבח התפשטו בשכונה. הפרטים היו מעורפלים. איש לא ידע כמה נהרגו או כיצד, אבל היו שדיברו על סירוס, לינץ' והתקפה במאצ'טה. הרחובות החלו להתרוקן במהירות. תחושת אשמה קולקטיבית העיקה על השכונה, אף כי איש לא נתן לה ביטוי בגלוי, ואיש לא רצה לשאת בעונש על רצח.

הצעירים על המחסומים, שהרחיקו את המשטרה בעזרת פצצות תבערה, נקטו גישה דומה. הם יטענו, מאוחר יותר, ובמידת מה של צדק, שלא ידעו מה מתרחש, אך כשהשמועות על ההתקפה המטורפת הגיעו לאוזניהם, גם הם נעלמו. קרב מכובד נגד האויב, זה דבר אחד, אבל סיוע לטירוף שהשתולל ברחוב הומברט, זה כבר דבר אחר.

כותרות העיתונים בבוקר המחרת - 29 ביולי - היו מצמררות. "אספסוף שיכור וצמא-דם מתפרע"... "סוטה מין נטבח"... 5 שעות של פורענות מותירות אחריהן 3 מתים, 189 פצועים"... העולם שבחוץ הצטמרר בגועל. הכתבים החשובים העמידו אל הקיר את החשודים הרגילים. הממשלה. המשטרה. עובדים סוציאליים. אנשי חינוך. המוראל בשירותי הרווחה ברחבי הארץ הגיע לנקודת שפל חסרת תקדים. אבל איש מבין אלפיים הפורעים שהתגודדו ונאבקו על מקום ממנו יוכלו לראות את קדחת ההרג לא היה מוכן להודות שהיה במקום...

ממנהל שירותי הרווחה - יום שלישי, 10 ביולי 2001

הודעה רשמית לעובדי הבריאות ולעובדים הסוציאליים

סודי ביותר - לא לפרסום

שיכון מחדש: מילוש זלובסקי, רחוב הומברט 23, שכונת באסינדייל - כתובת קודמת, דרך קיילום, פורטספילד.

סיבת ההעברה: נרדף על ידי תושבי פורטספילד לאחר פרסום תצלומו בעיתון המקומי.

סטטוס: פדופיל רשום. הורשע בתקיפה מינית - 3 מקרים בתקופה של 15 שנים. שוחרר - מאי 2001.

סכנה לקהילה: מינימלית. בשל אופי העבירה מומלץ פיקוח בלבד.

סכנה לעבריין: חמורה.

המשטרה מזהירה כי זלובסקי עלול להפוך לקרבן אם זהותו תיחשף.

19-20 יולי 2001

רק כמה מאנשי הסגל במרכז הבריאות נייטינגייל קראו את המזכר המתייחס לנוכחותו של פדופיל בשכונת באסינדייל. המזכר נעלם מתחת לערמת ניירת במשרד המרכזי ולבסוף תויק על ידי אחד הפקידים, שהניח שהמזכר עבר את כל הסבב הנחוץ. מבחינתם של אלה שראו אותו, היה זה מסמך חסר חשיבות, שציין את שמו וכתובתו של מטופל חדש. עבור האחרים, היה המזכר חסר חשיבות, מאחר שלא היה משפיע - או לא אמור היה להשפיע - על אופי הטיפול שיעניקו לאיש.

אחת מהמתנדבות של שירות הבריאות ניסתה להעלות את הנושא בישיבת הצוות, אך הממונה עליה, שהיתה אחראית על סדר היום, דחתה את הנושא. בין שתי הנשים היתה היסטוריה של עוינות - אף אחת מהן לא חשבה שהשנייה מתאימה לתפקידה - ועובדה זו השפיעה אולי על הדרך שבה טיפלה הממונה בנושא. זה היה קיץ, והכול רצו להגיע הביתה בשעה סבירה. בכל מקרה, אפילו אם היו הרופאים מסכימים ששיכונו של פדופיל בשכונה מלאה בילדים הוא מעשה מסוכן וחסר אחריות, לא היה דבר שיכלו לעשות בנידון. ההחלטה התקבלה על ידי המשטרה.

אותה מתנדבת פנתה אל דוקטור סופי מוריסון בניסיון בוטה לשנות את החלטתה של הממונה. הפדופיל עניין אותה פחות, בשלב זה, מאשר הרצון להתנקם, וסופי מוריסון, שהיתה תמימה וחסרת ניסיון בפוליטיקה של המשרד, היתה מטרה נוחה. זו, לפחות, היתה הערכתה של פיי בולדווין בנוגע לאשה הצעירה והלבבית, שהצטרפה למרפאה שנתיים קודם לכן.

פיי חיכתה עד לסוף עבודת הערב במרפאה, ואז הקישה על דלתה של סופי, נקישה שהפכה לסימן ההיכר שלה - רט-טט-טט של ציפורניים שבריריות, צליל שעורר תגובה זהה אצל כל עמיתיה לעבודה. "יש לך זמן לפטפט?" שאלה בעליצות, דוחפת את ראשה אל תוך החדר.

"אני חוששת שלא," אמרה סופי והתנפלה על המקלדת שלה, מדפיסה שוב ושוב תרגילי הקלדה עיוורת. "אני צריכה להשלים כמה דוחות... ואז הביתה. מצטערת, פיי. אולי מחר?"

זה לא פעל. זה לא פעל אף פעם. האשה הנוראית בכל זאת נכנסה לחדר ומיקמה את ישבנה הנפול על קצה השולחן. הוא היה עטוף, כמו תמיד, בחצאית מחויטת בקפידה; וכמו תמיד, לא היתה שערה צבועה אחת שלא היתה במקומה. השמלה והשיער היו סימנים מופגנים לכך שפיי חשבה את עצמה למופת בכל הנוגע ליעילות ומקצועיות, אך הם עמדו בסתירה מוחלטת למה שהתרחש בתוך ראשה. זה היה מלכוד 22-. היא נאחזה בייאוש בדבר היחידי שהעניק משמעות לחייה - עבודתה. אבל שנאתה לאנשים שאיתם באה במגע - מטופלים ועמיתים כאחד - הגיעה לממדים הרי-אסון.

סופי טענה שהדבר הטוב ביותר יהיה להוציא אותה לגמלאות בהקדם ולשלוח אותה לסיוע פסיכיאטרי כדי שתוכל להתמודד עם הריקנות שבחייה. השותף הבכיר במרפאה - שלא רחש אהדה מיוחדת לבתולות קשישות מתוסכלות, שהכישרון היחיד שלהן התמצה בהקמת מהומות - העדיף להניח לדברים כפי שהם. נותרו פחות משלושה חודשים עד שייפטרו ממנה אחת ולתמיד, זו היתה דעתו. זה היה שונה אולי, לו היתה אחת מהמטופלות שלהם, אבל היא סירבה להיבדק אצל הרופאים במרפאת נייטינגייל והעדיפה את המתחרים בצדה השני של העיר. "אני לא יכולה להתפשט לעיני אנשים שאני מכירה," היא אמרה.

כאילו זה הזיז למישהו.

"זה ייקח לי רק דקה," צייצה פיי עכשיו בקול הילדונת שלה. "את יכולה להקדיש לי שישים שניות, לא, סופי?"

"בתנאי שלא אכפת לך שאני אארוז בינתיים," אמרה הרופאה ונאנחה בלבה. היא כיבתה את המחשב ודחפה את הכיסא לאחור, בעודה תוהה מי מהמטופלים שלה זכה בתוספת של תרגילי הקלדה עיוורת בתיק האישי שלו. זה תמיד היה ככה עם פיי. מצאת את עצמך עושה דברים שאינך רוצה לעשות, רק כדי להימלט מהאשה הארורה. "אני פוגשת את בוב בשמונה."

"זה נכון שאתם מתחתנים?"

"כן," אמרה סופי, שמחה למצוא את עצמה על קרקע בטוחה. "סוף סוף הצלחתי לשכנע אותו."

"אני לא הייתי מתחתנת עם גבר לא להוט."

"זו היתה בדיחה, פיי." חיוכה דעך לנוכח פיה של האשה השנייה, שהתעקל כלפי מטה. "אה, טוב, אלה לא חדשות מרעישות." היא משכה את צמתה, שהגיעה עד למותניה, מעבר לכתפה, והחלה לפרק אותה באצבעותיה, מושכת, שלא במודע, את תשומת הלב אל עלומיה.

"מלאני פטרסון סיפרה לי," העירה פיי בטינה. "הייתי מזכירה את זה כבר בשבוע שעבר, אבל היא אמרה שזה אמור להיות סוד."

לעזאזל! לעזאזל! לעזאזל! "לא רציתי להתגרות בגורל, למקרה שבוב ישנה את דעתו," אמרה סופי והתרכזה בצמה שלה. זו היתה השמצה מכוערת כלפי ארוסה החביב, אבל היה זה מחיר שכדאי לשלם, אם זה ימנע מריבה נוספת עם פיי בנוגע למלאני פטרסון. השתיים הגיעו כמעט לחילופי מהלומות שבוע קודם לכן, וסופי לא רצתה שידור חוזר.

"היא אמרה שהזמנת אותה לחתונה."

לעזאזל! לעזאזל! ושוב לעזאזל! סופי קמה וניגשה אל המראה על הקיר הרחוק. הכול כדי להימנע מהבעת הגינוי על פניה של האשה השנייה. "יש עוד המון זמן," היא שיקרה. "ההזמנות לא יישלחו בחודש הקרוב." הבעת פניה של פיי במראה התרככה מעט. "על מה רצית לדבר?" שאלה סופי.

"ובכן, למעשה מלאני היא חלק מזה, אז טוב ששמה הוזכר," אמרה האשה בשביעות רצון. "קלייר פשוט מסרבת להקשיב לי בנושא הזה... היא אומרת תמיד שזה אינו נושא לדיון... אבל אני חוששת שאיני יכולה להסכים איתה. קודם כול, אני מתייחסת לעבודה שלי ביתר רצינות ממנה. ושנית, בהתחשב בכך שמלאני מניחה לילדים האלה שלה להתרוצץ ככה ברחובות -"

סופי קטעה את דבריה. "אל תעשי את זה, פיי," היא אמרה בתקיפות לא אופיינית. "הבהרת היטב את דעתך על מלאני בשבוע שעבר."

"כן, אבל -"

"לא." האשה הצעירה הסתובבה, ועיניה היו כעוסות מאוד. "אני לא מוכנה לדון איתך שוב במלאני. את לא מבינה שקלייר ניסתה לעשות לך טובה כשהיא הבהירה לך את זה?"

פיי הסתמרה מיד. "את לא יכולה למנוע את זה," היא אמרה. "היא גם באחריותי."

סופי הרימה את התיק שלה. "כבר לא. ביקשתי מקלייר לשלוח למלאני אחד מהמתנדבים הצעירים. היא עמדה להגיד לך את זה ביום שני."

הפרישה נראתה בוודאי קרובה יותר בצעד אחד, כיוון שהצבע אזל מפניה המפודרים בכבדות של האשה. "את לא יכולה לצמצם את הרשימה שלי רק מפני שאני לא מסכימה איתך," אמרה בלהט.

"לקרוא לאחת המטופלות שלי זונה ופרוצה, ואחר כך לאבד שליטה כשאני נוזפת בך, זה הרבה יותר חמור מחוסר הסכמה," אמרה סופי בצינה. "זה לא מקצועי, פיי."

"זה מה שהיא," אמרה האשה בזעם. "את באה ממשפחה טובה... את אמורה לראות את זה בעצמך." רוק עף מפיה. "היא שוכבת עם כל גבר שמפגין עניין... בדרך כלל כשהיא שיכורה... ואז היא מסתובבת לה בגאווה כמו מלכת הרפש, ואומרת שהיא שוב בהיריון... כאילו זה משהו שצריך להתגאות בו."

סופי נדה בראשה. לא היה טעם להתווכח. היא שנאה עימותים ישירים עם האשה הזאת, הם תמיד גלשו לפסים אישיים. חייה של פיי עיוותו את דעותיה. היא היתה צריכה לעבוד בימים שבהם לידה מחוץ למסגרת הנישואים זכתה לגינוי ונערות ש"לא היו טובות יותר מכפי שהיו צריכות להיות" הוסתרו במעונות וזכו ליחס מזלזל. רק אז היה מעמדה כאשה חסודה נזקף לזכותה, במקום שיהפוך אותה למטרה לרחמים או לעג. קשה להבין מדוע בחרה בכלל בקריירה בשירות הבריאות הציבורי, אם כי, כפי שאהב השותף הבכיר במרפאה לציין, הרצאות, נזיפות, והכשרת ההמונים המטונפים היו בוודאי מטרותיו של שירות הבריאות כשפיי התחילה לעבוד.

סופי פתחה את דלת משרדה. "אני הולכת הביתה," אמרה בתקיפות, מבהירה שהיא מצפה שהאשה השנייה תצא מהחדר לפניה.

פיי קמה, פיה נע בלי שליטה, כמו גברת זקנה הסובלת מאלצהיימר. "ובכן, אל תגידי שלא הזהרתי אותך," אמרה ברוגז. "את חושבת שאת יכולה לנהוג בכולם באותו אופן... אבל את לא יכולה. אני מכירה את החיות האלה... ראיתי איזה נזק הם מעוללים לנפשות הרכות האומללות שבהן הם פוגעים. הכול כל כך חשאי... זה נעשה מאחורי דלתות סגורות... גברים מטונפים, מגעילים... נשים טיפשות שעוצמות עיניים למה שמתרחש באמת... וכל זה בשביל מה? מין!" היא ירקה את המילה כאילו היה לה טעם נתעב. "בכל זאת... לפחות ידיי שלי נקיות. איש לא יוכל לומר שלא ניסיתי." היא יצאה מהמשרד בגב נוקשה.

סופי הביטה בה בדאגה כשהתרחקה. אלוהים אדירים! חיות...? גברים מטונפים, מגעילים...? פיי ירדה לגמרי מהפסים. להאשים את מלאני שהיא זונה, זה כבר היה רע. אבל להאשים אותה ואת הגברים שלה בפגיעה בילדים? זה היה גרוע פי מאה.

אבל לסופי לא היה מושג שפדופיל שוכן בבית ליד רוזי פטרסון בת הארבע ובן פטרסון בן השנתיים.

המונח "שכונת ביבים" הומצא אולי בשביל שכונת באסינדייל, שניצבה כאנדרטה מתפשטת של מדיניות ההנדסה החברתית של שנות החמישים והשישים, כשמתכננים חצבו בחגורה הירוקה כדי לספק דיור מסובסד לבעלי הכנסה נמוכה. במקרה זה נעקרו מאתיים אקרים של חורש טבעי סביב חוות באסינדייל והוחלפו בבטון.

זו היתה אמורה להיות שכונה אידילית. פרוייקט מכובד במאמץ שלאחר-המלחמה להביא לשוויון ולפתוח הזדמנויות בפני הכול. סיכוי לשיפור. בתים איכותיים מוקפים במרחבים כפריים. אוויר צח ומרחב.

אבל כל הכבישים באזור התחום בין השדות היו רחובות ללא מוצא. הם הסתיימו, בדומה לחישורי אופניים, בחישוק מוצק - בתים עם חומות לבנים, שנועדו להגן על יבולים ועדרים מפני תושבי השכונה חסרי ההתחשבות ומפני כלביהם. שני הרחובות הראשיים היחידים, באסינדייל ופורסט, התעקלו לאחור בצורת W וסיפקו ארבע דרכי גישה לתוך חגורת הבטון שהסתירה את השכונה מפני התנועה ההומה שעל הכביש הראשי. מהאוויר נראו רחובות באסינדייל ופורסט כמו נקודות העיגון ברשת קורי עכביש, שרחובות ללא מוצא מרושתים ביניהן. מהקרקע - כפי שהיה ידוע היטב למשטרה - היו אלה הביצורים האפשריים, שיכלו להפוך את שכונת באסינדייל למצודה. השכונה היתה פצצת לחץ עטופה בבטון.

ולמה לא?

הדרישה לדיור בעקבות הילודה המוגברת אחרי המלחמה הובילה לתכנון לקוי ולבנייה רשלנית. התוצאה הבלתי נמנעת היתה אחזקה יקרה, כשרק הבעיות הדחופות ביותר זוכות לטיפול. החולי היה מדבק, במיוחד בקרב הצעירים והזקנים, שמזג האוויר הקר והלח יחד עם תזונה עלובה החריפו את מצבם. דיכאון היה תופעה שכיחה, וכך גם התמכרות לתרופות במרשם.

שכונת באסינדייל, כמו הדרך לגיהנום, היתה רצופה בכוונות טובות, אבל עכשיו הפכה לכלי הקיבול לכל אלה שהחברה דחתה. עול תמידי על הארנק הציבורי. מקור להתמרמרות מצד משלמי המסים, מקור של דאגה למשטרה וייאוש בלתי פוסק למורים, עובדי משרד הבריאות ועובדים סוציאליים, שהיו אמורים לעבוד שם. עבור רוב הדיירים היתה השכונה כלא. הזקנים השבריריים והמבוהלים התבצרו בתוך דירותיהם; אמהות צעירות נואשות וילדים בלי אבות ניסו להתרחק מצרות וחיו מאחורי דלתות נעולות. רק צעירים זועמים ומנוכרים פרחו לרגע קצר בנוף העקר הזה, מסתובבים ברחובות ושולטים בסחר הסמים ובזונות. עד שגם הם מצאו את עצמם בכלא.

בשנת 1954 הורה חבר מועצה אידיאליסט ממפלגת הלייבור להציב שלט בקצהו הדרומי של רחוב באסינדייל, בנקודת הכניסה הראשונה מהכביש הראשי. השלט הכריז באדיבות: "ברוכים הבאים לשכונת באסינדייל." השלט הושחת בקביעות במהלך השנים וכוסה בגראפיטי, והמועצה המקומית החליפה אותו שוב ושוב. ואז, בשנת 1990, בשנת כהונתה האחרונה של מרגרט תאצ'ר בראשות הממשלה, אותה מועצה עצמה, שהיתה נתונה בלחצים להקטין את תקציביה, ביטלה את התקציב להחלפת שלטים. לאחר מכן נשארו כתובות הגראפיטי במקומן, בלי שתושבי באסינדייל יגעו בהן. לדעתם, היה השלט המקושקש תיאור נאמן יותר של המקום בו חיו.

ברוכים הבאים לשכונת האסי ד

שכונת האסיד. מקום של קיפוח והשכלה עלובה, סמים בכל פינה וקטטות מדי יום.

פיי בולדווין, משחזרת כאחוזת דיבוק את הדרך שבה סופי מוריסון סילקה אותה בערב הקודם, לפתה באלימות את זרועה של רוזי פטרסון בת הארבע כדי למנוע מהילדה לקנח את ידיה המטונפות ואת חוטמה על חליפתה של פיי, שחזרה מניקוי. היא נתקלה בילדה ברחוב, בשעה ששיחקה עם אחיה, ולא הצליחה לעמוד בפיתוי: היא היתה חייבת לומר לאמם בת העשרה בדיוק מה היא חושבת עליה, במיוחד מפני שמלאני לא ידעה עדיין שפיי תוחלף על ידי מבקר בריאות אחר.

היא חשה שצדקה כשמצאה את הנערה מכורבלת על הספה עם סיגריה ביד אחת, פחית בירה ביד השנייה, ו"שכנים" מוקרנת על מסך הטלוויזיה. זה הוכיח את כל מה שאמרה אי-פעם בנוגע לכישוריה הדלים של מלאני כאם. אבל היה לה קשה יותר להתמודד עם האופן שבו היתה מלאני לבושה, בחולצה קטנטנה ומכנסי שורטס זעירים, שחשפו רגליים חומות ארוכות ובטן מעוגלת ורכה שגוננה על עובר בן שישה חודשים.

הקנאה כרסמה בנפשה של פיי בזמן שניסתה לשכנע את עצמה שהיא מזועזעת לראות מישהי המציגה את עצמה כך לראווה בלי כל בושה. "זה לא ילך ככה, מלאני," אמרה לנערה בתקיפות. "רוזי ובן צעירים מדי כדי לשחק לבדם בחוץ. את באמת צריכה להיות אחראית יותר."

עיניה של הנערה נותרו דבוקות לאופרת הסבון. "רוזי יודעת מה היא עושה, נכון, חומד? תגידי לגברת."

"לא 'שחק ליד מכוניות. לא 'שחק עם מחטים," דקלמה הילדה בת הארבע, והעניקה לאחיה בן השנתיים חבטה בראשו, כאילו ביקשה להפגין כיצד היא משגיחה עליו.

"אמרתי לך," אמרה מלאני בגאווה. "היא ילדה טובה, רוזי."

פיי נאלצה לגייס את כל מאגרי השליטה העצמית שלה כדי לא לסטור לנערה המחוצפת. היא העבירה שלושים שנים בחור הנאלח הזה, ניסתה להטמיע מושגים של בריאות, היגיינה ואמצעי מניעה בקרב דורות של אותה המשפחה, והמצב רק החמיר. הנערה הזאת ילדה את בתה הראשונה כשהיתה בת ארבע עשרה, את הילד השני בגיל שש עשרה, ועכשיו היתה שוב בהיריון, עוד לפני שמלאו לה עשרים. היא לא ידעה בדיוק מי היו האבות, זה לא עניין אותה, ובדרך כלל היתה זורקת את הילדים אצל אמה - שהילד הקטן שלה היה צעיר יותר מרוזי - רק כדי להיעלם לימים שלמים "בשביל לסדר את הראש."

היא היתה עצלנית ולא משכילה, ושיכנו אותה בבית הקטן הזה כי שירותי הרווחה חשבו שאולי תתפתח ותהפוך להורה טוב יותר אם ירחיקו אותה מהשפעתה "הלא-מסייעת" של אמה. זו היתה תקוות-שווא. היא גרה בזוהמה שלא תיאמן, בדרך כלל היתה מסוממת או שיכורה, ונהגה להרעיף אהבה על ילדיה כשהיתה במצב רוח מתאים, או להתעלם מהם לחלוטין, לחלופין. הרכילות אמרה ש"לסדר את הראש" היה שם נקי יותר לקריירה מקוטעת (בין היריונות) כדוגמנית, אבל היא לא רצתה שיפסיקו לה את הקצבה, ולכן לא הודתה בכך מעולם.

"יקחו אותם ממך אם תמשיכי להזניח אותם," הזהירה האשה.

"כן, כן, בלה בלה בלה." מלאני שלחה לעברה מבט ידעני. "זה היה מוצא חן בעינייך, נכון, גברת בולדווין? את היית לוקחת אותם ממני במהירות הבזק אם היית מוצאת עליהם סימנים. את בטח אוכלת את עצמך שאף פעם לא מצאת."

האשה הכעוסה כרעה לפני הילדה. "את יודעת למה אסור לך לשחק ליד מכוניות, רוזי?"

"אמא תרביץ לנו."

מלאני קרנה לעברה וינקה מהסיגריה. "אני בחיים לא ארביץ לך, יקירה," אמרה בשלווה. "בחיים לא. אסור לשחק ליד מכוניות כי הן מסוכנות. זה מה שהגברת רצתה שתגידי." היא שלחה מבט לגלגני לעבר פיי. "נכון, גברת?"

פיי התעלמה ממנה. "אמרת שאתם לא אמורים לשחק עם מחטים, רוזי, אבל את יודעת איך מחט נראית?"

"בטח שאני יודעת. אחד האבות שלי משתמש בהן."

מלאני, כעוסה, הסירה את רגליה מהספה ושמטה את הסיגריה לפחית הבירה שלה. "תעזבי אותה," אמרה לאשה. "את לא מהמשטרה, ואת לא העובדת הסוציאלית שלנו, אז אין לך זכות לחקור את הילדים שלי על האבות שלהם. הם בריאים, הם קיבלו את החיסונים שלהם ושניהם נשקלים באופן קבוע. זה כל מה שאת צריכה לדעת. קאפיש? אין לך זכות להתפרץ לכאן מתי שרק מתחשק לך. רק אדם אחד מהמרכז יכול לעשות את זה... וזו סופי."

פיי קמה. קול פנימי בשולי תודעתה הזהיר אותה, אבל הטינה שחשה גרמה לה להתעלם ממנו. "הילדים שלך נמצאים ברשימת הסיכון מהיום שנולדו, מלאני," התיזה. "זה אומר שיש לי זכות, וחובה, לבדוק אותם מתי שאני מוצאת לנכון. תסתכלי עליהם! הם מגעילים. מתי היתה הפעם האחרונה שמישהו מהם עשה אמבטיה או החליף בגדים?"

"העובדת הסוציאלית יודעת שאני אוהבת את הילדים שלי וזה כל מה שחשוב, לעזאזל."

"אם היית אוהבת אותם היית מטפלת בהם."

"מה את יודעת על זה? איפה הילדים שלך... גברת?"

"את יודעת טוב מאוד שאין לי.

" "ועוד איך." היא משכה אליה את בתה, ושיערה הבלונדיני היפה כיסה את שיערה של הילדה. "מי הכי אוהבת אותך, רוזי?"

"אמא."

"ואת מי את אוהבת, חומד?" הילדה הניחה אצבע על שפתיה של אמה. "אמא."

"אז את רוצה לגור עם אמא או עם הגברת?"

דמעות הנצו בעיניה של הילדה הקטנה. "איתך, איתך," יבבה, כורכת את זרועותיה סביב צווארה של מלאני כאילו ציפתה שיקרעו אותה מידיה בכל רגע.

"רואה," אמרה מלאני למתנדבת בגיחוך של ניצחון. "ועכשיו תגידי לי שאני לא אוהבת את הקטנים שלי."

משהו בתוך פיי נשבר לבסוף. לילה בלי שינה גבה אולי את מחירו. ואולי, פשוט יותר, היה העלבון של חייה הריקים הקש האחרון. "אלוהים, את כל כך טיפשה," התפרצה. "את חושבת שקשה לשחק ברגשותיו של ילד?" היא הצביעה בכעס לעבר החלון. "ברחוב הזה יש פדופיל שיכול לקחת ממך את רוזי הקטנה שלך בעזרת כמה ממתקים, כי היא מעולם לא למדה מתי אהבה מוענקת בכנות ומתי לא. ואת מי החברה תאשים, מלאני? אותך?" היא צחקה בלעג. "ברור שלא... את תזילי דמעות תנין, בזמן שהאנשים שבאמת דאגו לרוזי - אני והעובדת הסוציאלית שלכם - נישא באשמה, כי השארנו את רוזי בהשגחתה של מישהי שכל כך לא מתאימה לתפקיד."

עיניה של הנערה הוצרו. "אני לא חושבת שאת אמורה לספר לי את זה."

"למה לא? זו האמת."

"אז איפה הפדופיל הזה? באיזה מספר?"

פיי ידעה שעברה את הגבול. מאוחר מדי. זה היה מידע חסוי, והיא הסגירה אותו בכעסה. "זו לא השאלה," אמרה בכבדות.

"ועוד איך זו השאלה! אם גר לידי איזה סוטה, אני רוצה לדעת את זה." היא קמה מהספה וניצבה מעל לבתולה הזקנה הקטנה. "אני יודעת שאת חושבת שאני אמא מחורבנת, אבל אני מעולם לא פגעתי בהם ואני אף פעם לא אפגע בהם. לכלוך לא הורג ילדים, וגם לא כמה קללות פה ושם." היא קירבה את פניה לפניה של האשה. "אבל סוטים כן. אז איפה הוא? מה שמו?"

"אני לא רשאית לומר לך."

מלאני קפצה את אגרופיה. "את רוצה שאני אכריח אותך?"

פיי המבועתת נסוגה לעבר הדלת. "זה שם פולני," אמרה בדכדוך לפני שברחה.

כל גופה רעד כשיצאה לרחוב הומברט. כיצד יכלה לנהוג בטיפשות שכזו? האם מלאני תסגיר אותה? האם תהיה חקירה? האם היא סיכנה את הפנסיה שלה? היא התחילה לחפש תירוצים. זו לא היתה אשמתה. זה היה רעיון טיפשי, לשכן פדופיל בשכונה. לא היתה כל דרך לשמור דבר כזה בסוד. הכלא היה בית שני לגברים בשכונה. מישהו בוודאי יזהה אותו. הפחד החל לשכוך. אם מישהו ישאל, היא תגיד ששמעה שזה קרה כבר. מי יודע איזו רכילות מתפשטת במקום הזה? השמועות המגוחכות ביותר התפשטו כמו אש בשדה קוצים. והיא לא מסרה למלאני שם, אחרי הכול...

היא החלה לפסוע במורד הרחוב בביטחון מחודש, ושלחה מבט חטוף לעבר מספר 23. גבר קשיש ניצב ליד החלון. הוא נרתע כשהבחין במבטה, ירא שמא יבחינו בו, והיא חשה שמצאה הצדקה למעשיה. פניו היו חיוורים והוא נראה לא בריא - כמו תולעת - והסלידה האינסטינקטיבית שחשה החניקה את המחשבה שעליה להזהיר אותו או את המשטרה שחייו בסכנה.

בכל מקרה, היא שנאה פדופילים, שנאה אותם בלהט. היא ראתה פעמים רבות מדי את תוצאות מעשיהם בנפשם ובגופם של הילדים שקראו להם אבא.

© כל הזכויות שמורות לספרית מעריב הוצאה לאור

שכונת האסיד - מינט וולטרס
Acid Row - Minette Walters


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *