Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2006       חזור

הקשר הפרנציסקני
מאת: ג'ון סאק
Franciscan Conspiracy - John Sack

ההוצאה:

מודן

מכתב מוצפן שהשאיר אחריו האב ליאו שולח את הנזיר הצעיר והאדוק קונרד לחקור את החברה המושחתת באיטליה של המאה ה-13. לפני 700 שנה החביאה הכנסייה את גופתו של פרנציסקוס הקדוש מעיני העולם. איזה סוד ירד עימו אל הקבר?

מסעו של קונרד לגילוי הסוד מפגיש אותו עם חייהם של סוחרים בני העולם הגדול, עם אנשי דת רבי מזימות, עם נשים קשוחות ואפילו עם האפיפיור גרגוריוס העשירי. כל צעד שקונרד עושה מעמיד במבחן את מוסריותו, את פיקחותו ואת ליבו הפשוט והאוהב.

הקשר הפרנציסקני
שתפו אותי

הקשר הפרנציסקני מבוסס על אירוע אמיתי - חטיפת שרידיו של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי והסתרתם, וכל זאת בברכתו של ראש המיסדר הפרנציסקני. אתר הקבורה מעולם לא התגלה. עכשיו, הקשר הפרנציסקני נחשף!

ג'ון סאק חי באורגון שבארצות-הברית.

הקשר הפרנציסקני מאת: ג'ון סאק בהוצאת מודן,
תרגום : שלומית הנדלסמן, 418 עמודים.

מתוך הספר שני הפרקים הראשונים

חג סן רֶמיג'וֹ
1 באוקטובר 1271

חג סן רֶמיג'וֹ 1 באוקטובר 1271 האח קוֹנְרָד קימט את מצחו כאשר הגיע לקצה השביל שהתפתל כלפי מעלה עד לבקתתו. הסנאי שהצליף בזנבו גער בו מאדן החלון והזהיר אותו שמבקר ממתין בפנים, מישהו שאינו האיש של רוֹזאנה.

"שתוק, האח האפור!" הוא נזף והפיל צרור של מקלות מכתפו. "אתה צריך לקבל את הזר כמו שאתה מקבל את פנַי. אולי הוא אחד ממלאכי אלוהים."

הנזיר המתבודד אסף את הסנאי בידיו והטיל אותו בקלילות אל עבר הגזע השחור של עץ אורן סמוך. הלה טיפס על ענף גבוה יותר, וקונרד עבר בפתח ונכנס.

הנזיר האורח ישן כשראשו בין ידיו על שולחנו של הנזיר המתבודד, ופניו היו חבויות מתחת לברדסו, אדיש לפטפוטים. קונרד השמיע אנקה של שביעות רצון. אם הוא מוכרח להיות חברותי ולשוחח, לפחות שהנושא יהיה רוחני. סנדלי העור והשׂלמה החדשה, הרכה, האפורה של האורח נעמו לו פחות. קרוב לוודאי שהוא מהקוֹנבֶנטוּאלים, הנזירים המפונקים ההם שאורח חייהם דומה יותר לזה של נזירים שחורים שחיים במנזר מאשר לזה של בניו הנעים ונדים של סן פרנצ'סקו. הוא קיווה שהשיחה לא תידרדר למריבה הנושנה לגבי טיבו של העוני האמיתי. הוויכוח הזה נמאס עליו, והוא גם נזהר ממנו. הוא גרם לו רק צער.

הוא הביא את הענפים היבשים שאסף קודם לכן, נושא את הצרור המקושר ברצועות ענפי ערבה. השמש צללה בשעה מוקדמת אל מאחורי הרי האפנינים בימי סתיו אלה, ואוויר ההרים כבר נעשה קר בלילות. הוא הביא חופנים אחדים של עלי שלכת, אצטרובלים ומחטים יבשות של אורנים, וערם את חומר הבעירה בתוך עיגול האבנים השטוחות שבמרכז החדר. כשהצית את האש באבן הצור שלו, עלה מלמול ישנוני מהפינה.

"האח קונרד דה אופידָה?" הקול הגבוה להפתיע היה כשל נער מקהלה לפני שהגיע לשלב הקול הנשבר, המתחלף, של גיל ההתבגרות. אורחו היה פרח-נזירים, כך שיער, וקרוב לוודאי שגם לא היה בגיר. באופן תיאורטי לא קיבל המיסדר מועמדים בני פחות מארבע-עשרה, אבל הרשויות התעלמו תכופות מצו האיסור.

"כן, אני האח קונרד," אמר. "שלוות אלוהים עליך, אח צעיר." הוא המשיך לכרוע על ברכיו ליד מעגל האש.

"ועליך. קוראים לי פביאנו." הילד חיכך את אפו בגב כף ידו, ודבריו נשמעו עמומים.

"פביאנו. יופי! ברוך אתה בבואך. ברגע שהאש תעלה, אני אבשל מרק. יש לי פול מצרי מושרה בסיר."

"גם אנחנו הבאנו אוכל," אמר הילד. הוא זקר את אגודלו לעבר סל-רשת שהיה תלוי על קורת הגג. "גבינה ולחם וענבים."

"אנחנו?"

"המשרת של מונָה רוזאנה הוביל אותי לכאן. הגבירה שלו שלחה קצת אוכל, למקרה שאין לך מספיק בשביל עצמך וגם בשביל אורח."

קונרד חייך. "אלה אכן הנימוסים של הגברת."

האש התפצחה בקול כעת, ממלאת את החדר בניחוח של גחלי אורן ירושלים. עשן היתמר אל הגג המושחר מפיח ויצא דרך חור קטן בתקרה. אורה של האש ניצנץ בעיניו של האורח, שזהרו, כהות כזיתים בשלים, מתוך ברדסו. קונרד הניח את הסיר על הלהבות והוריד את סל האוכל. רוזאנה, תבוא הברכה על ליבה הנדיב, שלחה גם בצל. הוא חתך ממנו שתי חתיכות, כדי לאכול אותו חי עם הגבינה, ואת היתר חתך לקוביות והשליך לתוך המרק.

"מי שלח אותך למונה רוזאנה?" שאל קונרד.

"הממונים עלי באסיזי. הם אמרו לחפש אותה באַנקוֹנָה, ומחוץ לאנקונה פגשתי שני נזירים שאמרו לי איפה למצוא את ביתה של הסיניורה. היא נראתה מאוד סקרנית כשאמרתי לה שאני צריך למצוא אותך..." ההערה נותרה תלויה באוויר, יותר כמו שאלה.

"גדלנו ביחד," אמר, "כמעט כמו אח ואחות. היא - זאת אומרת, היא ובעלה - עדיין מטפלים בי כשהם יכולים." שבר זיכרון חלף במוחו, שני ילדים חולקים עוגיות על רציף בשעה שהשמש שולחת הבזקים מהמים שמתחת לרגליהם. התמונה התנפצה מייד לרסיסים, ממש כשם שבבואותיהם התפזרו באדוות באותו אחר צהריים לפני זמן רב, משום שהאורח חזר מייד לפטפוטו.

"אתה יתום? בגלל זה גרת עם המשפחה שלה?"

קונרד מילא את לחייו אוויר בנשיפה איטית. "העבר של הברייה הזאת לא חשוב," אמר. זו לא היתה השיחה הרוחנית שקיווה לה.

הוא היה מניח לנושא, אבל פביאנו נראה מאוכזב כל כך, שהוא הוסיף: "כן. אבא שלי היה דייג באנקונה. אלוהים לקח אותו בסערה כשהייתי ילד קטן. ההורים של מונה רוזאנה לקחו אותי תחת חסותם. הם חשבו שאני צריך לרכוש השכלה, ומסרו אותי לנזירים כשהייתי בן חמש-עשרה. כעת, אחרי ארבע-עשרה שנים, אני כאן, וזה כל הסיפור שלי." הוא בחש את המרק, ועיניו היו לחות. הוא מחה אותן בחפת שרוולו ועמד להעיר משהו על חריפותו של הבצל, כשהילד שוב הפריע.

"איפה אמא שלך היתה?"

"בטח בגן עדן. אבא אמר שהיא מתה כששמה של הבתולה המבורכת על שפתיה, בזמן שנתנה לי חיים."

הניחוח של הפוּל המתבשל מילא את הבקתה. הילד שאף שאיפה עמוקה וגירד את ראשו. "אני אוהב לשמוע על חיים של אנשים. הלוואי שהייתי יכול כל החיים שלי לנדוד בעולם ולאסוף סיפורים, כמו האח סאלימְבֶּנֶה. אתה מכיר את האח סאלימבֶּנה?"

קונרד הזעיף את פניו. "זה לא נזיר שכדאי לך ללכת בדרכיו," אמר. "למה שלא תספר לי למה היה עליך למצוא אותי?" הוא שוב הביט אל תוך העיניים הכהות, שלפתע התמלאו חמלה עד לבלי הכיל, כמעט עד דמעות, ומייד הבין.

"האח ליאו?" אמר, עונה על שאלתו בעצמו.

"כן."

"הוא מת בשלווה?"

"בהחלט, באותה הבקתה שסן פרנצ'סקו

"הוא בטח היה מרוצה מזה."

הנזיר המתבודד נשען על עקביו. לא ניתן היה לומר שאובדנו של מי שהיה חברו והמורה הרוחני שלו היה בלתי צפוי, הרי ליאו חי יותר משמונה עשורים. אבל המוות בכל זאת זיעזע אותו.

מי יכול לרדת לחקר התוכנית האלוהית? ליאו התחנן להילקח עם אדונו, סן פרנצ'סקו, ואילו אלוהים דן אותו לחיים למשך מחצית מאה נוספת, לחיי עבודה וכתיבה. הכומר הקטן היה המרפא האישי של המייסד, ונהג להחליף לו את התחבושות ולמשוח במשחות את הפצעים שצצו על ידיו ורגליו וצד גופו אחרי החיזיון הנורא על הר לה-וֶרנה. כמו כן היה ליאו המוודה של הקדוש ומזכיר המיסדר - העמדות החזקות ביותר בפוטנציה במיסדר, אילו היה מעוניין בכוח. אבל פרנצ'סקו בחר בבן-לווייתו דווקא בגלל פשטותו המופלאה. הוא אהב כינויים, וכינה את ליאו, האריה, בשם האח פֶּקוֹרֶלו די דְיוֹ, כבש קטן של אלוהים.

אפילו נזירים צעירים כמו קונרד שמעו את האגדה המפורסמת על הקטטה בין ליאו לאֶליאס אחרי מותו של פרנצ'סקו, כיצד שבר את האגרטל הגדול שבתוכו אסף אב-המיסדר את התרומות לבזיליקה החדשה. אֶליאס הורה שילקו אותו ויגרשו אותו מאסיזי בשל מעשה המרדנות הזה. ליאו פרש לחיי אלמוניות והחל לכתוב את החוברות שלו, שבהן הוקיע עצלות והשחתת מידות בתוך המיסדר. הוא הפך למצפונם של הנזירים, וציטט את התקנון של סן פרנצ'סקו ואת רוחו, שהיו לו להשראה, ואנשי הפלג הקוֹנבֶנטוּאָלי שנאו אותו בשל כך.

קונרד תהה אם האח בּוֹנאבֶנטוּרה, האחרון בשושלת מחליפיו של אֶליאס, התעלה מעל למריבה הנושנה. "תגיד, אב-המיסדר קבר את האח ליאו בכבוד?" שאל.

"ועוד איך. בבזיליקה, ליד החברים שלו. אומרים שזה הכבוד הכי גדול."

"וזה הגיע לו," אמר קונרד.

הילד הסיר את ברדסו כשקונרד בחש את המרק. שערו השחור הקצר, החלק, ירד עד לקצות אוזניו. בעיניו השקדיות היתה הבעה מבוהלת, כמו של איילה, שהודגשה בריסיו הארוכים. העור הלבן העדין בלחיים וברקוֹת זהר והיה כה שקוף, אפילו בתאורה הגרועה שבחדר, עד שקונרד יכול להתחקות אחר ורידיו. חיוכו היה רחב, ואפו היה ארוך וישר עם נחיריים מתרחבים. אף אצילי, חשב קונרד. הילד הזה יותר מדי יפה מכדי לחיות עם נזירים מבוגרים יותר, בייחוד עם הנזירים שרוצים לחקות את הנזירים השחורים. רק אלוהים יודע איזו משפע המידות המגונות הרווחות במנזרים הם מחקים כעת.

כשקונרד הפסיק לבחוש לרגע, הכניס הילד יד לתרמיל שהשאיר מתחת לשולחן, והוציא ממנו קלף מגולגל. "המדריך שלי אמר לי לתת לך את המכתב הזה. האח ליאו אמר שאתה צריך לקבל אותו באופן דחוף אחרי שהוא ימות."

הנזיר המתבודד פרש את יריעת עור הטלה ליד האש. הוא עבר על הכתוב כמה פעמים.

"מה כתוב שם?" שאל פביאנו.

"זה לא חתום. אני מופתע שלא קראת את זה. מה, המדריך שלך עדיין לא לימד אותך את האלפבית?"

"קצת. הצלחתי לפענח רק כמה מילים. ביקשתי מנזירים שפגשתי בדרך שיקראו לי את זה, אבל הם רק אמרו שזה לא מעניין."

קונרד גילגל את עיניו אל השמיים. הילד היה חסר בושה, ואולי אף מסוכן בתמימותו. "והנזירים האלה, הם אמרו לך איך קוראים להם?" שאל. "לא. אבל אחד מהם היה זקן כמו הזמן, ולשני היה שיער בלונדיני, אם זה עוזר במשהו."

קונרד קמץ את שפתיו. "זה לא." למעשה, הם עלולים לגרום צרות. הלוואי שכושר השיפוט הגרוע של הילד יתברר כבלתי מזיק.

הוא שוב סקר את היריעה. "אולי אתה יכול להגיד לי אם המכתב מעניין או לא," אמר. "הוא ממליץ לי להיות טוב, כפי שליאו בהחלט היה עושה, אבל המסר לא נשמע לי כמו מסר מהכומר שהכרתי." הוא אחז בקלף קרוב יותר לאור האש וקרא בקול.

"לקונרד, אחי הנוצרי, האח ליאו, חברו הבלתי ראוי, מחווה קידה כמתחייב בפני האלוהים."

"עד כאן זה ליאו. אבל תקשיב לזה:

"זכור איך יעצנו לך ללמוד ולחקור. קרא בעיניך, הבחן במוחך, הרגש בליבך את האמת של הלֶגֶנדות. סֶרוויטֶה פָּאוּפֶּרֶס כריסטי."

קונרד הושיט את הקלף לפביאנו. "לשרת את העניים של הנוצרי?" הוא השתהה כדי להניח למילים להיקלט, כאילו הילד אמור להבין את משמעותן, ואז סיים בנפנוף ידו.

"נכתב באסיזי, בשנה הארבע-עשרה להנהלתו של בונאבֶנטורה די בַּניוֹרֶג'וֹ, אב-המיסדר של הנזירים המינוריטים."

הנזיר המתבודד גירד את עורפו. "ליאו אף פעם לא היה מבקש ממני ללמוד, אפילו לא את הסיפורים על חייו של סן פרנצ'סקו - אם אלה הלגנדות שהוא מתכוון אליהן. פרנצ'סקו הטיף שלמדנים מבזבזים זמן שמוטב להעביר בתפילה. ובקשר לעניין של לשרת את העניים, ליאו הוא זה ששלח אותי אל ההרים האלה, ועכשיו הוא רוצה שאקדיש את חיי לשירות? זה נשמע לי מוזר."

הוא נקש על היריעה בציפורנו. "זה אפילו לא הכתב של ליאו. יותר מדי גדול ומגושם. ליאו כתב בצורה אלגנטית."

הנזיר המתבודד אחז במכתב ליד אור האש בפעם האחרונה. מסגרת סגלגלה הקיפה את המכתב, אבל בגלל התאורה הגרועה הוא לא הצליח לזהות שום עקביות בדוגמה שלה. ליאו לא היה אדם שיכנה מכתב לא מעניין בתואר דחוף, אבל ממה שקרא, קונרד היה מוכרח להסכים עם שני הנזירים שהילד פגש בדרכו.

הוא הטיל את הקלף על השולחן, ושם הוא התגלגל בחזרה לגליל. אולי זה סתם קשקוש, תוצר של סניליות של זקנים. אבל ראשו של ליאו הכיל סודות רבים כל כך. בהתחשב בכתב הלא-מוכר, המסר יכול היה להיות אפילו תכסיס של בונאבֶנטורה, אבל לשם מה? ובכל זאת, הילד היה מן הסַקרוֹ קוֹנבֶנטו, המנזר הקדוש, המנזר-האם של המיסדר, והדבר הזה לבדו די היה בו כדי לעורר את חששותיו של קונרד.

"בוא נאכיל אותך, ואז תחזור לישון," אמר לבסוף. "עברת מסע מעייף." הוא יוכל לעכל את המסר הזה בזמן שינוחו, ולקוות להשראה כלשהי עם אור ראשון. הוא מילא שתי קערות עץ מתוך הסיר. בינתיים העביר פביאנו את אצבעותיו לאט, בהרהור, בשערו הרך, עד שהזדקר כמו קוצים של קיפוד. "היית עצוב כשעזבת אותה?" שאל לבסוף.

אבל קונרד לא התכוון לפתוח שוב את הפצע הזה מילדותו. הוא הניח את אצבעו על שפתיו. "צריך לשמור על שתיקה בזמן שאוכלים, אח קטן. המייסד שלנו רצה שהנזירים שלו יהיו להוטים אחר השתיקה מערב ועד שחר. דיברנו מספיק ליום אחד."

ליאו, הממזר התחמן, ידע כל הזמן. במשך כל ארבעים וחמש השנים הוא טיפח את המטמון שלו כמו תרנגולת דוגרת מגוננת, והיה עקשן מדי, אפילו כעת, מכדי לעזוב את קינו ולקחת את סודותיו איתו אל הקבר כמו אדם הגיוני. במקום זאת הוא העביר את האפרוחים שמתו בטרם בקעו לאחד הנזירים המתבודדים המרדנים.

האח אילוּמינאטוֹ חבט ביתוש שמצץ דם משורש כף ידו והצטער שאינו יכול למחוץ את הנזיר המתבודד באותה הקלות. הוא משך במושכות חמורו ומחה את מצחו בשרוולו. אפילו באוקטובר, יום שלם בשמש יכול להתיש כל נוסע, בייחוד נוסע בגילו המופלג. כעת ליאו הלך לעולמו, והוא היה אחרון האחים בני הדור הראשון שממש חיו עם סן פרנצ'סקו.

"אני חייב לנוח, האח זֶפֶרינוֹ," אמר לבן-לווייתו. "העצמות השבריריות האלה כבר לא יכולות יותר לרכוב היום."

"כרצונך, פדרֶה." הנזיר הצעיר יותר הניף את רגלו מעבר לצוואר חמורו והחליק אל הקרקע. לאחר מכן הוא עזר לכומר לרדת.

אילוּמינאטוֹ הצמיד את ידיו למותניו וקישת את גבו, מתמתח כמו חתול זקן, נוקשה. הוא ניער את כתפיו, ולאחר מכן צלע את הצעדים הספורים עד לראש הגבעה. "נהדר," אמר לבסוף, מחווה תנועה גורפת בידו לעבר העמק הגובל בנהר טֶשוֹ. שורות של צפצפות לוּמבַּרדיה היו סדורות כמו זקיפים בצידי הדרך שלמטה, מבהיקות בזהב הסתווי שלהן. כתמים צהובים נוספים ציינו את אלוני השעם הפזורים בקרב העצים ירוקי העד שביערות שמסביב. למרגלות הגבעה הצטופפו כמה מבני עץ סביב מגדל הפעמונים הבנוי לבֵנים של כנסייה, ואי-שם בתוך אותו אשכול התפצלה הדרך: לצפון-מערב לכיוון גוּבּיוֹ, ודרומה ומערבה לאסיזי.

בן-לווייתו של אילוּמינאטוֹ החזיק בשתי מערכות-המושכות ביד אחת, ובשנייה נופף לעבר זבוב שזימזם סביב תספורת הנזירים שלו בצבע הקש. "נישן בפוֹסאטוֹ די ויקוֹ הלילה?" שאל. "יש לי חבר שם, מהקאנוֹנים של הקתדרלה."

"לישון? לא, זֶפרינו," השיב הכומר. "אתה לא הולך לישון עד מחר."

אילוּמינאטוֹ הביט לתוך עיניו הכחולות, התמהות, של האיש. "אנחנו לא יכולים לבזבז זמן," אמר. "אני רוצה שתמשיך בלעדי לכפר. על הגבעה שמול הקתדרלה תראה פאלאצוֹ . שם תשאל על סיניורֶה ג'נקָרלוֹ, ותגיד לו שאָמאנוּאֶנְזיס יתארח אצלו הערב."

"אָמאנוּאֶנזיס?"

"הוא כבר יידע מה זה אומר. תבקש ממנו גם, מתוך אהבה לאותו השם, שיחליף את החמור שלך בבהמה רעננה. בסוס מהיר, אם אפשר." הכומר הזקן הצביע לעבר הצומת שלמטה. "תרכב בדרך הצפונית הכי מהר שאתה יכול לבית הנזירים בגובּיוֹ. תגיד לסגן אב-המנזר שאם הנזיר המתבודד קונרד יעבור את ההרים ויעצור לנוח שם, הוא חייב להחזיק בו - בכוח, אם צריך. אני אמשיך לאסיזי ואזהיר את אב-המיסדר. "

"ואיך סגן אב-המנזר יזהה את הנזיר המתבודד?"

אילוּמינאטוֹ עיקם את אפו השעיר, ועיניו הבריקו. "הא! הוא קנאי, אחד הקנאים המסריחים האלה. הוא מתרברב כמו השטן שהוא לא מתרחץ אף פעם. הם יריחו אותו מתקרב הרבה לפני שהם יראו אותו. ויש לו גם זקן שחור כמו של מוסלמי כופר, ורעמת שיער פרועה, שפעם היתה תספורת של כומר."

הוא ירק לתוך אבק הדרך כדי להדגיש את שאט נפשו, והוסיף: "גם הילד יהיה איתו, אבל זו לא צריכה להיות בעיה. תגיד לסגן אב-המנזר שיעכב גם אותו."

אילוּמינאטוֹ נטל בחזרה את המושכות שלו מן הנזיר האחר. "לך כעת, אחי, דרך צלחה. העבודה הזאת תניב תגמול לכל אחד מאיתנו."

הוא הסתכל איך זֶפרינו מצליף בחמורו במורד הגבעה, עד שהאדם והבהמה נעלמו מעבר לעיקול בדרך. אחר כך הוא המשיך בעקבותיהם בקצב נינוח יותר, מוביל את הבהמה שלו. מיתרי הברכיים הרפויים שלו ואגן ירכיו הכחוש יכלו לשאת כאב רק עד מידה מסוימת, וכבר סבלו די פגיעות לאחר צהריים אחד.

האם לא הזהיר את אֶליאס, כבר לפני עשרות שנים, שלא להלקות את הגמד העלוקתי הזה, ליאו? שיקטר, תן לו לקטר! יעץ לו אז. אבל זה היה ב-1232, ואֶליאס, משולהב בשל עוצמתו החדשה - סוף-סוף אב-המיסדר - גירש את ליאו מאסיזי, ובחבטות ההן פתח את הסדק שכעת נפער כמו תהום גיהינומית, מוכנה לבלוע את שני הפלגים של המיסדר.

הכומר חשק את שיניו העקומות, ושוב רגז על אֶליאס כמו אז, ולפתע גם על עצמו. הוא היה צריך לקחת את מכתבו של ליאו מהילד. השכל שלו כבר עובד כל כך לאט. בפאלאצוֹ הוא יבקש מהסיניורֶה הקשיש שייתן לו יריעת קלף. עליו להיזכר בכל מה שיוכל מהמסר. ג'נקָרלוֹ ענד את טבעת האחווה. הוא לא יחסוך מאמצים כדי לגדוע את האיום החדש על שבועתם.

2
קונרד ופביאנו שכבו מכורבלים בשׂלמותיהם משני עברי האש. נשימתו של הילד נעשתה נינוחה וקצובה, ואילו הנזיר המתבודד התבונן בתקרה שגונה התחלף מאדום בוהק לאפור. עכברים התרוצצו בבקתה בחיפוש אחר פירורי לחם ושאריות. ציידי לילה גדולים יותר חיפשו מזון בשיחים שבחוץ, ומבריכה רחוקה זימרה מקהלת צפרדעים בהתמדה. משב צונן שחדר מבעד לחלון הרעיד אותו. ברוב הלילות, כשהיה שקוע בשינה שלווה, הוא לא הבחין לא ברוח ולא ביצורי הלילה.

שוב ושוב הוא קרא במחשבתו את מכתבו של ליאו. כל דבר במסר הזה גרם לו להרגיש שמשהו אינו כשורה - כתב היד, המילים, אפילו היריעה בצבע השמנת שעליה נכתב. ליאו סגד למאדונה של העוני באותה התלהבות כמו סן פרנצ'סקו עצמו. אילו היה לו כסף, הוא לא היה מוציא אותו על עור טלה יקר. לא, הוא היה נותן אותו לעני כלשהו.

קונרד גם תהה איך להתייחס לשליח. הוא לא האמין שליאו היה מוסר מסר חשוב לשובב הזה מסַקרו קונבֶנטו. מורו הרוחני לא בטח במי שבא מהמנזר-האם. בעשרות השנים האחרונות הוא הסתיר בקפידה רבה את הדרשות שלו מפני נזירים אחרים, מִפּחַד שיילקחו ממנו. אפילו בידי קונרד, שבו הוא ראה את בנו הרוחני, הוא הפקיד רק מגילה אחת. את היתר הפקיד ליאו בידי "הגברות העניות מסן דַמיאנוֹ". במנזר שלהן, ששום גבר מלבד הכומר המוודה שלהן לא הורשה להיכנס אליו, נחו כתבי-היד שלו מוסתרים בבטחה, מחוץ להישג ידם של החטטנים של בונאבֶנטורה.

לעומת זאת, פביאנו הזה בכל זאת שרד לאחר מסע מסוכן שבו חצה את האפנינים, והצליח להתחקות אחר עקבותיו של קונרד עד למקום מפלטו. אין ספק, הילד בעל תושייה. הוא אפילו דיבר על האח סאלימבֶּנה בלשון קִרבה, אף כי קונרד לא היה מסוגל להעלות בדעתו מה יכול להיות משותף לראשן הזה ולקרפד הזקן המסוים ההוא. הוא זכר את ביקורו של המתעד כבד המשקל בסַקרו קונבֶנטו בעת אחד משיטוטיו האין-סופיים. סאלימבֶּנה העסיק חבורה של אחים, שצחקו צחוק כבוש לשמע המעשיות הגסות שלו במשך רוב אחר הצהריים. מראה הפנים הנפוחות של הנזיר ולסתותיו הנפולות - עדות לחיי משתאות בחצרות של אנשי האצולה - וראשו הוורוד הקירח הנוטף זיעה בשמש החמה, גרמו לקונרד להירתע כעת כמו אז.

כשהביט מעבר לטבעת האש, ראה הנזיר המתבודד שפביאנו הישן רועד אף הוא. הילד בוודאי לא רגיל לאוויר ההרים הצונן. הוא הסתובב על צידו ונשף בגחלים שנשארו עד שהעלה מטר של ניצוצות כתומים. הוא הוסיף עוד עצים וחָתה את הפחמים עד ששיער שהאש תמשיך להתקיים במשך זמן-מה.

"תפסיק!" קרא פביאנו לפתע.

קונרד קפא. מה הוא עשה שהבהיל את הילד? "להפסיק מה?" שאל חרש.

פביאנו לא ענה, וקונרד הבין שפרח-הנזירים כלל לא התעורר. הצעקה בקעה מסיוט כלשהו. כפות רגליו של הילד פירכסו מתחת לשׂלמתו, מנסות לברוח ממשהו או ממישהו.

קונרד התבונן עד שפביאנו נרגע. ואז עצם לבסוף הנזיר המתבודד את עיניו. הגוש המציק שבקיבתו רפה, ליבו האט את קצב פעימותיו, והמאבק במחשבותיו שכך.

הוא לא ידע כמה זמן חלף, ואם הוא ישן או ער, כאשר אור חיוור, כחלחל, התפשט כמדומה מאחורי שמורות עיניו. שני נזירים מרופטים בהופעתם, שתווי פניהם מטושטשים בזוהר הספירי, ריחפו מעליו. האח הצעיר יותר הניח יד פצועה על כתפו של המבוגר יותר.

"קונרד," קרא האיש בתספורת הנזירים הלבנה מבעד לשפתיים שלא נעו. הרכות והחיבה שבקול עיקצצו באיבריו של הנזיר המתבודד. הוא זיהה את מורו הרוחני, ועל פי הפצעים שבידו של הנזיר הצעיר יותר, הוא ידע מיהו בן-לווייתו הצעיר של ליאו. "האח ליאו! פדרֶה פרנצ'סקו!" הוא רצה לדבר, אבל שום הגה לא התמלט מפיו.

"גלה את האמת שבלגנדות." ליאו חזר על עיקר המסר. דבריו הידהדו במוחו של קונרד, אף שדומה היה שליאו רק חושב את הדברים ולא אומר אותם.

"אם כך, המסר כן ממך? זה נראה כל כך לא סביר..."

"התייחס באדיבות לשליחה. היא סיימה כאן משימה קשה. אל תתייחס למיעוט שנותיה. אתה עתיד להזדקק לעזרתה בעבודה שמצפה לך."

עיניו של קונרד נפקחו בבת אחת. הוא שוב מצא את עצמו בוהה בצללים על החציר שבתקרה.

היא? העזרה שלה? הוא התיישב בבת אחת והציץ אל העבר השני של הלהבות, אל פביאנו, שגבו הצר היה מופנה אל האש. האם באזור המותניים היה קימור שלא הבחין בו קודם לכן?

חיזיון שבו נראים קדושים מחייב התייחסות רצינית. קולות שנשמעים בשעת תפילה עמוקה או בשעת שינה עמוקה, תמיד אומרים את האמת. באותו הרגע הם אמרו שהוא אינו יכול להישאר בבקתה עם הפביאנו הזה. האם סן כְּריזוֹסְטוֹמוֹ לא הזהיר שהשטן חודר לליבות הגברים דרך הנשים?

קונרד שם את הענפים היבשים הנותרים על האש. הוא הסיר מעליו את שׂלמתו ופרש אותה על הדמות הישנה, ולאחר מכן הלך על בהונותיו על פני הקש אל הדלת. עכברים חפזו להתרחק לעבר הפינות שבבקתה, עד שחלף על פניהם.

האוויר הקר תקף את אוזניו ואת לחייו של הנזיר המתבודד. הוא התכרבל קרוב לקיר הסמוך לפתח, ידיו חובקות את ברכיו, ונשא את עיניו אל השמיים הבהירים, הקרים כקרח.

ליאו, מה עשית לי? אתה הרי יודע שאין לי שום ניסיון עם נקבות. הוא היה בסך הכול נער מתבגר כשנפרד ממשפחתה של רוזאנה, וכמעט שלא בא במגע עם נשים מאז. במשך הקיץ האחרון שלהם ביחד, אפילו היא יכלה להחיש את דופקו ולגרום לסופה משתוללת בליבו באמצעות חיוך רומזני או הבזק מכוּון מעיניה הכהות. עם השנים הוא כבר השלים עם הכאב המתוק שסבל כשהם נפרדו, וראה בו ברכה מאלוהים שהצילה אותו. אפילו לא היתה לו הזדמנות להיפרד ממנה. אמה של רוזאנה אמרה שהנערה חולה מכדי להצטרף למשפחה לארוחת בוקר, באותו יום שבו סחב אותו אביה בפתאומיות שכזו אל ביתו של הנזיר באוֹפידה.

ברק עיניה של איילה בת שנה שלחכה עשב במרחק מטרים ספורים מן הבקתה לכד את תשומת ליבו. קיאָרה, כך קרא לחיה כשהיתה עופרה, על שום הטוהר הקליל של דילוגיה הגבוהים. קונרד חייך זו הפעם הראשונה מאז קרא את המסר של ליאו, מאושר מכך שמשהו בעולמו נותר עקבי.

הוא הושיט את ידו, והחיה ניגשה אליו. הוא גירד את השיער הנוקשה שעל עורפה, את צווארה, שהוא חיפש בו קרציות מדי שבוע, ולאחר מכן, בעדינות, הדף אותה מעליו. הנה בת-לוויה נאותה לנזיר מתבודד. אלוהים, שמור אותי מחברת נשים, התחנן בשעה שניסה להירדם שוב.

קונרד בדרך כלל קידם בברכה את השחר, שעה שבה שאף אל קרבו את האוויר הצח, הקר, והוסיף את תפילת הבוקר שלו לציוציהם של הדרורים המתעוררים ולהמיית היונים. אולם ביום הזה, כאשר האור הראשון הסתנן מבעד לאמירי העצים, מוחו עדיין געש מרוב מחשבות על נשים.

אם פביאנו הוא נערה, חשב, זה עשוי להסביר את השאלות קלות הדעת. אבל כיצד ייתכן שליאו אמר שהוא יזדקק לעזרתה של הברייה הרכלנית הזאת?

הוא זכר איך אהב ליאו את סנטה קלרה והילל אותה. מייסדת מיסדר "הגברות העניות" הפגינה כוח שאין עליו עוררין, ולאחר מותו של פרנצ'סקו היא דבקה בעוני ביתר עוז מאשר מי מהנזירים. היא נאחזה בחיים למשך שלושים שנים נוספות, אף שהיתה שכיב מרע ושבורה עקב צומות וסיגופים, עד שהאב הקדוש אישר לבסוף את הכללים המחמירים שלה עבור "הגברות העניות". ליאו כרע ברך למראשותיה בסן דַמיאנו, אחרי מתן האישור מהאפיפיור, והתבונן בעצב כאשר נשקה לצו וסוף-סוף הרפתה מנשמתה. אבל פביאנו המתעתע הזה - הפצפון הזה - וקלרה הברוכה לא חלקו שום דבר מלבד המגדר הנשי.

ליאו דיבר טובות גם על אישה אחרת, האלמנה העשירה שניחמה את פרנצ'סקו על ערש מותו. במשך עשרות השנים שחלפו מאז היא עזרה גם לליאו, נתנה למיסדר כסף בשביל שׂלמה, אחרי שזו שלו הפכה לסמרטוט בלוי, ושיכנה אותו במשך שנות גלותו. דונה ג'אקוֹמה מ... מאיזשהו מקום, מאיזה רובע ברומא, עיר מולדתה.

קונרד שיפשף את לחייו חסרות התחושה בשעה ששקל אפשרות חדשה. דונה ג'אקומה - דורשת טובתו של ליאו - בהחלט יכלה לספק לו חומרי כתיבה משובחים, והיתה עושה זאת בשמחה אם היא עדיין חיה. אבל היא כנראה היתה בת גילו של ליאו, כי כבר התאלמנה כאשר סן פרנצ'סקו פגש בה לראשונה. אבל אם היא אכן סיפקה לו את הקלף בשביל המכתב, זה יכול לשפוך קצת אור על הפרשה המבלבלת הזאת.

קונרד שמע את פרח-הנזירים, אם זה מה שהוא או היא היה בכלל, משמיע רשרוש בקש. הוא השפיל את ראשו והעמיד פני ישן, בשעה שפביאנו התנודד ויצא מן הפתח והלך אל העצים. הוא התפתה לעקוב אחריו בעיניו, כדי לראות אם אורחו עומד או משתופף, אבל הצניעות מנעה זאת ממנו.

המחשבה העלתה בו עוד רמז אפשרי, אף כי לא כזה שקונרד שש לבדוק. כמו רוב תלמידי הסמינר, הוא קרא את ספרו של האפיפיור אינוצֶנטיוס, "דֶה קוֹנטֶמפְּטוּ מוּנְדי". הוא עדיין זכר את הקטע שפירט את התיעוב שחש ראש הכנסייה הדגול כלפי דם הווסת: "למגעו זרעים אינם מבשילים, שיחים קמלים, עשב מת, עצים מאבדים את פירותיהם. ואם כלבים אוכלים ממנו, הם נעשים משוגעים". אם פביאנו הוא נערה, ואם היא כבר הגיעה לבגרות מינית, ואם ירצה המזל, והזרם המחזורי שלה זורם כעת, הוא צריך רק לבדוק את המקום מאוחר יותר.

אולם עצם ההיזכרות בטקסט העלתה חמיצות של מרה בגרונו של הנזיר המתבודד, וקיבתו התהפכה לפתע בקרבו - בדיוק כפי שהגיב כששמע לראשונה על הקללה הנשית מפי רוזאנה, ומאוחר יותר, כאשר נתקל בדרכו במכשפות מהדרום, אשר, כך אמרו, נהגו לערבב את דם הווסת בשיקויי האהבה שלהן. אך זה מלאו לו אחת-עשרה שנים כאשר רוזאנה, שהיתה מבוגרת ממנו בשנה, הסבירה לו מדוע לא תתחרה איתו בריצה לעבר מרגלות הגבעות אחר הצהריים. בין-לילה דומה היה שבגרה ועברה לעולם הנשיות, והשיגה אותו בגדילתה, ומאותו הרגע הוא היה יכול רק להביט בה ביראת כבוד.

קונרד גמר לבסוף אומר. הוא לא יכול להתמודד עם הנשיות הגולמית, הקמאית הזאת. הוא קם על רגליו והתרחק מן הבקתה, בכיוון ההפוך לזה של פביאנו. יהיה עליו לנקוט קו פעולה אחר כדי לגלות את זהותו של פרח-הנזירים.

פביאנו נראה זועף כשחזרו לבקתה ונדו בראשיהם זה לזה ליד הפתח. קונרד החווה לעבר השולחן בשעה שהוריד את סל האוכל מקורת הגג. הוא מזג מים מקנקן חימר לתוך שני ספלים, בצע כיכר לחם לאורכה בסכין האכילה שלו והניח עליה פרוסות גבינה וענבים. הוא דיבר כבדרך אגב כשהושיט לפביאנו את הקרש. "תגיד, האח הילָריוֹן עדיין אחראי על החניכים בסַקרו קונבֶנטו?" שאל.

"מה, אנחנו שוברים את השתיקה עכשיו?" פביאנו נראה יותר מרוגז מאשר מופתע עקב שאלתו של הנזיר. "האח קונרד, אם אתה רוצה לדעת משהו, תשאל אותי ודי. ברור שכבר קלטת שאני אישה. אתה לא צריך להשתמש בתכסיסים טיפשיים."

"למה אתה מתכוון?" שאל. לפתע חש מגושם מאוד.

"אני מתעוררת עם שׂלמה נוספת מעלי, ואתה ישן בחוץ. מה אני אמורה לחשוב? שאדם אדיב גילה שהוא חולק את הבקתה שלו עם אישה, ונתן לה את השׂלמה שלו. ועל כך אני מודה לו. מצד שני, אדם בלי שכל שמחליט שהוא מעדיף לקפוא מקור מאשר להסתכן שמא יידבק בשחיתות הנשית כאילו היתה אבעבועות, אז הוא בורח כדי להגן על נשמתו הטהורה כל כך. ועל כך אני לא מודה לו!"

היא בצעה חתיכת לחם בשיניה, כאילו השתוקקה לקרוע את בשרו שלו. "אז מה, אני צודקת?" אמרה. העור החיוור של פניה וצווארה עטה ברק ורוד, ובעיניה השחורות הבהיק איום. פניו של קונרד התחממו אף הן. דבריה הבוטים הדהימו והביכו אותו. היא חתרה תחת הניסיון השקוף שלו להפגין פיקחות - ובצדק - אבל בעשותה כן, הפגינה חוסר כבוד מוחלט למעמדו ככומר. הוא אמור לרתוח עליה, למען תפקידו, אם לא למען עצמו.

"השם האמיתי שלי הוא אמאטה," המשיכה לפני שהספיק למחות. "פביאנו הוא - בעצם היה - השם של אחי."

היא שיחקה עם הקלף של ליאו בזמן שאכלה, ולעסה ודיברה באותו הזמן. "הייתי צריכה להגיד 'האחות אמאטה'. אני נזירה שמשרתת בסן דַמיאנו. סוכן משק הבית של גבירה חשובה הביא את המסר הזה לבית, וסגנית אם-המנזר הפקידה אותו בידי. אני עושה את רוב השליחויות שלה."

היא נעצה מבט רושף בעיניו. "אתה יודע, האח, כמה מסוכן אפילו לגבר, אפילו לנזיר, לחצות את ההרים האלה לבד? אם כנופיה של בַּנדיטי היתה מגלה שהם תפסו אישה... ולא רק ארנק של מטבעות כסף או זוג סנדלים חדשים - כבר היה עדיף לי גרון חתוך, פתוח כמו שער של טירה. החיים היו גרועים יותר ממוות, אפילו יותר מנצח בגיהינום."

"תיזהרי, ילדה! את מחללת קודש!" אמר קונרד. "אין שום דבר גרוע יותר מפרידה נצחית מהחיזיון המבורך."

אמאטה ירתה בו מבט מלוכסן, ציני. "אני יודעת על מה אני מדברת, האח, רק שאני לא בטוחה שאתה יודע. קוראים לזה מציאוּת, מקום שאתה לא היית בו כבר כמה שנים, נדמה לי. ועוד דבר, אל תקרא לי ילדה! אני כבר כמעט בת שבע-עשרה. אם לא הייתי מחויבת למנזר, כבר הייתי מנהלת משק בית משלי, וילדים קטנים כבר היו מחזיקים לי בחצאית." היא חייכה, אבל החיוך לא היה נעים. "תגיד, רוזאנה שלך לא היתה כבר נשואה בגילי?"

כעת היה תורו של קונרד להזעיף פנים. רוזאנה לא היתה עניינה. הוא כבר שיתף אותה ביותר מדי דברים.

למעשה, ידידתו התחתנה מאוחר, בגיל שש-עשרה. הוא היה רק חודשיים אצל הנזירים כאשר מכתבה הגיע. היא כתבה שהוריה חיתנו אותה עם הסוחר קְווינטוֹ, וביקשה שיקדיש לה תפילות ויברך אותה. הוא צם במשך ימים אחדים כדי לכפר על המחשבות שעלו בו למקרא החדשות האלה. התפילות החלו לנבוע ממנו הרבה יותר מאוחר.

אמאטה פרשה את המכתב של ליאו ושיטחה אותו על השולחן בעזרת מרפקה, בזמן שהטילה ענבים לפיה בידה החופשית. הבעת תמיהה עלתה בעיניה. כעסה שכך באותה המהירות שבה בכיו של תינוק שוכך לאחר שהוא מוצא צעצוע חדש.

"מה אלה, מילים?" שאלה והתוותה באצבעה על המסגרת המקיפה את מכתבו של ליאו. "אני רואה כאן M ומשהו שנראה כמו A."

"איפה? תני לי לראות."

קונרד חטף מידה את הקלף ונחפז אל הפתח. המסגרת אכן היתה מורכבת מסדרה של אותיות קטנות, כתב זעיר, שקונרד זיהה ככתב ידו של ליאו. הוא חיפש נקודת התחלה, שממנה יוכל למצוא סדרה שיוצרת מילים ומשפטים, אבל מה שמצא היה כמה מקטעים שלא קשורים זה לזה. המסגרת פתחה באותה ההוראה שסיימה את המסר המרכזי: "סֶרוויטֶה פָּאוּפֶּרֶס כריסטי," הוא מילמל בקול בשעה שקרא:

"עליך לשרת את עניי המשיח. האח יאקובּה יודע הרבה על הכניעה המוחלטת. מדוע הוטל מום ברֵע? מנין בא השׂרף? הראשונה של תומָס מציינת את תחילת העיוורון. הצוואה מטילה את קרני האור הראשונות. הציפורן של המצורע המת מכוסה בקרום של האמת. סֶרוויטֶה פָּאוּפֶּרֶס כריסטי."

הוא הקיף את כל המסגרת, אבל המובן היה סתום כפי שהיה כשהתחיל לקרוא. "למה הוא כותב בחידות?" שאלה אמאטה.

"אני משער שאם אני לא יכול להבין את זה, אז גם בונאבֶנטורה לא היה יכול, אם זה היה נופל לידיים שלו." הוא גילגל את המכתב ותחב אותו לתוך בגדו. "אבל יש משהו שאני כן מבין: אני חייב לראות את הלגנדות ואת הצוואה שליאו מזכיר כאן, ובספרייה בסַקרו קונבֶנטו יש מה שאני צריך." עצם אמירת הדברים גרמה לקונרד להתקשח. נזירים כמותו, שחיו בעוני מוחלט, לא היו אורחים רצויים במנזר-האם. כשהיה כומר צעיר והתגורר שם, הוא הכניס את עצמו לצרות צרורות כשהצביע על השימוש הבלתי ראוי של האחים ב"רכוש".

"האחים לא ירכשו לעצמם שום רכוש פרטי, לא בית ולא מקום ולא שום דבר בכלל," ציטט מתוך התקנון של סן פרנצ'סקו. "ותראו אותנו, עם הבדים הרכים שלנו, הפנים המבריקות והאוכל המשובח. יש לנו ספרים. המנזר העשיר הזה שייך לנו. הדבר היחיד שחסר לנו כאן הוא רעיות."

זה קרה שבע שנים קודם לכן, ב-1264, זמן קצר אחרי שחזר מפריז, ואחרי שבונאבֶנטורה החליף את ג'וֹבָאני דה פָרמה בתור ראש המיסדר. בונאבֶנטורה לא גילה סובלנות מרובה כלפי נזירים מעוררי מחלוקת כמו קונרד, שבעטו במוסכמות. הוא ערך לכומר החדש היכרות מיידית עם אחד הצינוקים הלחים שנחפרו עמוק מתחת לסַקרו קונבֶנטו. אילו קונרד לא הבטיח, אחרי שליאו דחק בו, לחיות חיי פרישות ולוותר על תפקיד של מטיף, הוא עדיין היה נמק שם, כמו ג'ובאני עצמו.

"ג'ובאני דה פָרמה הוא קדוש מעונה עוד בחייו," אמר. הוא התרגל כל כך לדבר עם עצמו או עם ידידו הסנאי, האח האפור, עד ששכח שאמאטה עדיין יושבת לשולחן. כשנשא את מבטו, הוא ראה את ראשה נטוי באותה תנוחה שוחרת ריב שהחיה אימצה לעיתים קרובות.

"הכול יתברר כרצות אלוהים," אמר, כאילו זה מסביר את הערתו האחרת. "אני חייב להגיע לאסיזי, אחות. עוד הבוקר."

"אני יכולה לבוא איתך? ארגיש יותר בטוחה אם נהיה ביחד בדרכים."

קונרד היסס. עוד תסבוכת. סן פרנצ'סקו אמר לחסידיו הראשונים שלעולם אל להם לנסוע בחברת נשים. ואם כבר מדברים, אפילו לא לאכול מאותה הצלחת בסגנון חצרות האצולה. ייתכן שהוא כבר מתח את גבולות התקנה הזאת כאשר ישב איתה ליד אותו שולחן בשעת ארוחת הבוקר.

"אני מבטיחה להתנהג בצניעות מופתית," הוסיפה אמאטה. היא הבליטה את שפתה התחתונה, אבל קונרד ראה גם את הניצוץ בעיניה. הנערה לועגת לי, חשב. אבל היא צודקת בנוגע לביטחון שבריבוי.

ואז נזכר הנזיר המתבודד, שהגרסה השנייה לתקנון של פרנצ'סקו היתה שאל להם לאחים להתחבר עם נשים באופנים שעלולים לעורר חשד. ומי יכול לחשוד בנזיר שנוסע בחברת פרח-נזירים בשם פביאנו? למעשה, סן פרנצ'סקו הורה לנזירים שלו לנסוע בצמדים. נזיר שנוסע ללא בן-לוויה, אכן עלול לעורר חשד, כפי שאמאטה עוררה, ללא ספק, כששני הנזירים פגשו בה בדרך. והוא אפילו לא יחלל את רוח התקנון, מאחר שהוא לא חש שום חיבה כלפי השדונת חסרת הכבוד, בעלת הלשון המושחזת. תשוקת הבשר לא תהווה בעיה בכלל.

"תדאגי לקיים את ההבטחה שלך," אמר. הוא הביט סביבו בחדר, מתכנן מה עליו לקחת, מה עליו להסדיר לפני שייצאו לדרך, ושוב היסס. "ראית אולי אם הנזירים שקראו את המכתב של ליאו קראו גם את המסגרת?"

"יכול להיות. הזקן הפך אותו לכל הצדדים. טעיתי כשהראיתי להם אותו?"

"אני חושש שכן! אני לא יודע לומר אם המכתב יעמיד אותנו בסכנה, כי אני לא יודע מה פירושו. האחים הקונבֶנטואלים חושדים שכל דבר שליאו כתב מדיף ריח של הסתה - ויכול להיות שהם צודקים."

הוא גחן אל הצללים שמאחורי השולחן והרים אל הספסל כד חרס. "את צריכה לדעת על המגילה של ליאו - למקרה שאני אצליח לחזור לכאן." הוא הסיר את המכסה מן הכד והוציא ממנו צרור גלילי. ריח עז של דגים רקובים התפשט בחדר, ריח מנחם עבור קונרד, שתמיד קישר אותו לאביו ולרציפים של אנקונה. הנזיר המתבודד קילף בזהירות את העטיפה השמנונית הירקרקה-צהובה ועוד כמה שכבות של בדים דהויים, ולבסוף חשף כתב-יד עבה ופרש את המגילה על השולחן. אמאטה מיששה את היריעה באצבעותיה.

"קוראים לזה מגילת נייר," הסביר קונרד. "האח ליאו אמר שזה חומר חדש, מיובא מספרד - מייבאת אותו הגברת ששלחה את המכתב שלו לסן דַמיאנו, כך נדמה לי. הוא אהב אותו, לא צריך יותר לגרד קלף ולהחליק אותו, והדפים נשארים תמיד באותו הסדר.

"הוא שלח להביא אותי באביב האחרון, בידיעה שזמנו אוזל. הוא ביקש ממני להכין העתקים של דברי-הימים הללו עבור האחים הספיריטואלים שמתחבאים ברומאניה ובמַרקֶה. רק אנחנו המעטים יכולים לשמר את האמת בחיים."

"איזו אמת?"

"הסיפור האמיתי של הנזירים המינוריטים מאז מותו של סן פרנצ'סקו. זה עצוב, אבל המיסדר שלנו הפך להיות גריפון מפלצתי. החצי של הנשר נוסק בעזרת כנפיים של קדושה ודבֵקות. אני יכול למנות עשרות נזירים שנוסקים בעזרת כנפיים כאלה. אבל הגריפון הוא גם חצי אריה, ומסתיר טפרים של אכזריות ועוולה. ליאו היה עד לסבל שהיה מנת חלקם של האחים שנשארו נאמנים לתקנון. אחרי שאֶליאס נעשה אב-המיסדר, הוא הכניס רבים מהם לכלא ועינה אותם, ואפילו רצח את האח קַייזר משְפּאייר. מאוחר יותר, כשקְרֶסצֶנטיוּס החליף את אֶליאס, הוא פיזר את הפלג שלהם. את חלקם הוא שלח למות על קידוש השם בארמניה הקטנה. בונאבֶנטורה..."

"אבל האח אֶליאס בנה את הבזיליקה," קטעה אותו אמאטה. "כל העולם מגיע לאסיזי כדי לראות אותה."

קונרד נשף לאט והזכיר לעצמו להיות סבלני. ברור שאמאטה הזאת יודעת מעט מאוד על המחלוקת במיסדר. עליה ללמוד עוד הרבה לפני שתוכל לעזור, כפי שליאו הבטיח. הוא אימץ את נימת הדיבור הסלחנית של מורה מול ילדים.

"אף שאֶליאס היה קרוב לסן פרנצ'סקו לא פחות מכל נזיר אחר פרט לאח ליאו, הוא החמיץ את כל עניין מהות חייו של המייסד שלנו. פרנצ'סקו, בצניעותו, ביקש להיקבר מחוץ לחומות העיר, על גבי קוֹלֶה ד'אינפֶרנוֹ, המקום שבו זורקים את הפסולת וקוברים פושעים פשוטים. אבל מה עשה האח אֶליאס? הוא סידר שהמיסדר יקבל כתרומה את כל המדרון, מיסדר שלא היה לו שום רכוש כאשר האב המייסד שלו היה בחיים, ובנה שם את הבזיליקה המפוארת ביותר בעולם הנוצרי - קבר ענקי כזה בשביל אִיל פוֹבֶרֶלוֹ, העני הקטן של אלוהים. עד כדי כך אֶליאס לא הבין אותו."

פניה של אמאטה אורו. "אני כן יודעת על קולֶה ד'אינפֶרנו," אמרה. "סבא שלי, קאפּיטָניוֹ, נתן אותו לאח אֶליאס."

קונרד הביט בחוסר אמון בחידוש שמעברו השני של השולחן. קודם היא טוענת שהיא מכירה נזיר גשמי כמו האח סאלימבֶּנה, ועכשיו למשרתת הזאת יש החוצפה לספר לו שהמשפחה שלה תרמה את האדמה בשביל הבזיליקה המרשימה?

אמאטה פרשה את המגילה בשתי ידיים. "לא כדאי שניקח את זה איתנו? אנחנו יכולים להחביא את זה אצל סגנית אם-המנזר."

"לא. אנחנו נהיה הדלק של חוקרי האינקוויזיציה אם יתפסו אותנו, והספר יהיה חומר הבעירה. אני אקבור אותו עם הכד. רק את ואני יודעים שזה קיים. ואם אני לא אצליח לחזור לכאן..."

"לא ולא!" אמאטה נופפה בידיה כמו מוזגת שמרחיקה זבובים מהשיכר שלה. "אני לא יכולה לעזור לך בזה. אני לא חופשייה לנדוד כרצוני. זאת הפעם היחידה שאי-פעם חציתי את ההרים האלה."

"רק אלוהים יודע למה את מעורבת בעניין הזה, אחות, אבל אם הוא רוצה שתהיי כלי לרצונו, הוא יספק לך את האמצעים." כדי להחזיר את כתב-היד לכד, נאלץ קונרד קודם כול להוציא ממנו צרור עטוף בבד וקשור בחבל. הצרור החליק מידו ונפל על הקש, וממנו נפלו והתפזרו עטי נוצה, קסת, אבן משחזת, סרגל, חרט וגיר. הוא הסמיק לנוכח סרבולו בשעה שהתכופף לאסוף את החפצים.

"את רואה, יש לי כל מה שצריך בשביל להכין את ההעתקים, חוץ מקלף. התכוונתי לבקש ממונה רוזאנה שתעביר לי כמה דפים בכל פעם שהיא שולחת לי אוכל."

אמאטה צחקה בקול, אבל לא, כך דימה בנפשו, בגלל הגמלוניות שלו. "ואתה קראת למלומדים מבזבזי זמן? ידעתי שאתה לא חושב ככה."

"אה, כן? ואת כזאת פיקחית שאת יכולה להחליט כזה דבר?"

"תסתכל על הבגד שלך. הישבן והמרפקים הרבה יותר מבריקים מהברכיים. נוח לך לשבת על התחת, כמו שללבלר נוח לשבת ליד השולחן."

קונרד לא ידע אם לצחוק או להיעלב. הוא החליט על האפשרות הראשונה. "אני מודה," אמר. "למדתי והתווכחתי עם הגדולים שבהם בפריז. וגם ידעתי להגן על עמדתי. אנחנו, הסטודנטים, חשבנו שמפתחות היקום נמצאים אצלנו בידיים, אי-שם בין הפלפול וההיקשים והפולמוסים על חוט השערה. הראש שלי כואב רק מלחשוב על השנים ההן."

הוא גיחך כשהלך לגינה כדי לקחת את חפירה. ואני עדיין לא יודע כמה נשמות חסרות גוף דרושות כדי למלא קערת מרק, נזכר.

"תחכה רגע בחוץ," קראה אמאטה אל המתבודד מבעד לחלון. "אני צריכה לטפל ב... איזה עניין של נשים."

קונרד הפנה מייד את גבו לבקתה. שוב ענייני נשים! התיאבון שלו כבר נהרס מספיק היום כשחשב על הנושא הזה.

הוא ניצל את הרגע כדי להסתכל על העצים שעדיין הבהיקו מטל, כמו מיליון מדורות זעירות. באותו הרגע הוא הרגיש עד כמה עזים יהיו געגועיו ליער שלו. אף על פי שדומה היה שאמאטה מתמהמהת שנים, כל הבהילות שלו לצאת לדרך אזלה לפתע. הוא הבין שייתכן שהוא עוזב את המקום הזה לנצח, את המקום שלמד לאהוב בתור שער לגן העדן. המתבודד רצה לגמוא בפעם האחרונה את דממת המקום, את השלווה שהרגיש כאן. הוא החליט להשאיר את דלת הבקתה פתוחה, למקרה שידידיו מן היער יזדקקו למקלט. הוא תהה אם הם יתגעגעו אליו, או שמא הוא כופר בעיקר בשעה שהוא מייחס רגשות אנושיים לחיות חסרות נשמה.

"אני מוכנה," קראה אמאטה לבסוף. "וגם סידרתי לך את הכד."

המתבודד חפר בור בפינה שבה עמד השולחן. אמאטה השגיחה בשבע עיניים בשעה שהוא הכניס את הכד לחלל וכיסה אותו בקש. היא אפילו החזיקה את המכסה בחוזקה במקומו בשעה שהוא כיסה אותו באדמה. כשקונרד ניגב את את-החפירה העשוי עץ, הוא דימה לראות תנוחה נחושה יותר בסנטרה, החלטיות שלא ראה קודם לכן. האם ייתכן שהאחות הריקנית הזאת, למרות כל החוצפה שלה, ניחנה במידה כלשהי של אומץ גברי ונחישות? היא תזדקק לשניהם, חשב, אם ברצונה לשרוד בסערה שלפנינו. והסערה - בלתי נמנעת כמו החורף המתקרב - תגיע לבטח.

באותו הרגע היכה במחשבתו מראהו של אביו שטבע, נאבק בקצף השחור של הסופה שבלעה אותו. אלוהים, רחם על כולנו, התפלל.

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

הקשר הפרנציסקני - ג'ון סאק
Franciscan Conspiracy - John Sack


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *