» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2006       חזור

האיקונין
מאת: ניל אולסון
The Icon - Neil Olson

ההוצאה: כנרת איקונין מקודש, שהושמד לכאורה במלחמת העולם השנייה, מתגלה בניו יורק בת ימינו. 1944. בעיירה יוונית מרוחקת מנהלים קפטן איליאס ולוחמי הגרילה שלו קרב בנאצים. במהלך הקרב כנסייה נשרפת בפעולת נקמה, וכמה מהלוחמים מתים בניסיון להגן על האיקונין הביזנטי שנמצא בה. מאורעות אותו יום אפופי מסתורין, עד שכעבור שישים שנה האיקונין מגיח בשוק האמנות בניו יורק ומעורר עניין רב - ואולי קטלני - בקרב כמה גורמים, שכל אחד מעוניין בו מסיבותיו הוא. האיקונין תורגם עד כה ל-17 לשונות והפך לרב-מכר עולמי.

ניל אולסון הוא נכדם של מהגרים יוונים. הוא נשיא ושותף בכיר בסוכנות הספרים דונדיו & אולסון ומתגורר בניו יורק.

מתוך הספר הפרק הראשון:

1
אביב 2000, ניו יורק
השמים הכחולים שהעכירו את מצב רוחו במשך ימים ארוכים נעלמו. החליפו אותם יריעה מוצקה של אפור וצליל הגשם הניתך בחצר. הוא עדיין ראה את הקיר החום הגבוה — חלקו האחורי של מלון ישן — אבל עליו וענפיו הרטובים של עץ הדולב הענקי נותרו מחוץ לשדה ראייתו הלקויה. האחות שבה והבטיחה לו שעץ הדולב עדיין עומד במקומו, והוא נאלץ להאמין לה. ככלות הכול העץ עמד שם במשך יותר מארבעים שנה — עוד לפני שהוא עצמו עבר להתגורר בחדרים הרדופים האלה. וסביר להניח שיעמוד במקומו גם אחרי שהוא עצמו יעבור לעולם שכולו טוב. המחשבה על כך עודדה את רוחו.

הוא למד להודות על הדברים הקטנים שנותרו על כנם בעיר חסרת הנשמה. הוא גם לא קיווה שימשיכו להתקיים לנצח. כמה שנים נוספות יספיקו לו, אולי אף פחות מזה. מוטב שלא יחשוב על זה יותר מדי, חזרה נכדתו ואמרה. מגוחך. הרי זה הדבר היחיד שמעסיק את מחשבותיו. אשתו ובנו מתו לפניו. הוא לא שוחח עם איש פרט לאחות ולילדה — כשפינתה לו קצת זמן, כשלא היתה בלונדון או בקליפורניה וביזבזה את כספו. הוא ראה אותה בעיני רוחו, פוסעת לאורך קירותיה של גלריה מעוצבת בסנטה מוניקה, מבקרת בחדר אחורי אפלולי ומחליטה החלטות חפוזות שעליהן תתחרט בזמנה החופשי. אולי איזה הוֹקני או תיבּוֹ, שנעטפו בזהירות למענה, או שמא אמן צעיר, ומוכשר אפילו פחות, שאותו גילתה לאחרונה. אמנות מתועבת. מדוע, לעזאזל, ירשה את תחומי העניין שלו, אבל לא את טעמו? והיכן תלתה את כל היצירות שרכשה? מן הסתם קישטה לעייפה את הקירות של כל הדירות שבבעלותה. הייתכן שתלתה אותן על הקירות הסובבים אותו, להתגרות בעיוורון שהשתלט עליו בהדרגה? לא, הוא לא האמין שהיא שונאת אותו עד כדי כך, ובכל זאת מוטב שישאל את האחות. כמובן, הוא לעולם לא יֵדע אם היא דוברת אמת. היא הרי גונבת את הספרים שלו. לא נורא, שתיקח אותם.

ספרים היו מקור נחמתו כבר משחר ילדותו. היתה זו אהבתו הראשונה, וכעת הוא ידע גם שהיתה טובה הרבה יותר מאהבתו לציורים — זו הפכה לאובססיה עצובה, ללהבה ענקית וזוהרת שאיכלה עשרות שנים מחייו הבוגרים. ספריו מעולם לא איכזבו אותו. הוא לא יצא מגדרו כדי לקנות מהדורות ראשונות, אף שהיו בבעלותו מהדורות ראשונות למכביר. הוא לא יצא מגדרו כדי לשמר את ספריו, ומעולם לא התייחס אליהם כאל יצירות אמנות. הם נועדו לקריאה, ורצוי שוב ושוב. רוב ספריו ידעו שימוש חוזר ונשנה, וכולם נראו בלויים ומשומשים. הוא התאווה למה שמצא בתוכם. לאו דווקא לידע או לחוכמה — כל אידיוט מחפש בספרים דברי חוכמה, אלוהים אדירים, איזו שטות. אותו ריתקו הסיפורים עצמם, ובמילים אחרות יצירת סיפור לכיד מתוך הכאוס של החיים. גיבוב של שקרים, נהג אביו לומר על הרומנים שקרא בילדותו. נכון, אבל אילו שקרים מופלאים, אילו שקרים שימושיים בעולם של אמיתות קשות. אפילו הביוגרפיות, ספרי הזיכרונות, המסות: בוזוול, אוגוסטינוס, מונטיין, כולם היו שקרנים. אבל למי אכפת? הם עלו על משהו אמיתי.

הייתכן שפנה אל עולם הציור — שישים או שבעים שנה קודם לכן — מתוך אותן ציפיות? אותם צרכים? הוא כבר לא זכר, אבל הניח שכן. על שיקול דעתו העיבו משום מה הערכים הנלוזים של העולם, של אנשים כמו אביו, של להקת טורפים אמידה שלא ידעה אלא לחמוס ולצבור. עם השנים התמחה במשחק הרכישה והפסיק לתהות מדוע הצטרף למשחק מלכתחילה. היו לו כל כך הרבה סיפורים, והוא נזכר בימים שבהם סיפר אותם שוב ושוב, בגאווה רבה, במועדונים של ציריך או כאן בניו יורק. היו אלה סיפורי ניצחון — איך הצליח לרכוש ציור כזה או אחר מן ההוא, או לחטוף אותו מתחת לאפו של אחר — ויריביו המובסים ישבו לפעמים סביב אותו שולחן וצחקו עמו. האספן החובב, הבנקאי שגבר אפילו על הסוחרים הממולחים ביותר. הסיפורים נסבו תמיד על העסקאות עצמן, לא על הציורים.

אבל לא ייתכן שזוהי האמת. זוהי אמת שחוטאת בפשטנות יתר. לשיחות החברתיות לא היתה שום נגיעה לדחפים הפרטיים שלו; לא היה שום קשר בין השניים. הוא אהב את היצירות שרכש, ודאי. אין הסבר אחר לבחירות שבחר בחייו. אהבה, ולא תאוות בצע, היא שהנחתה אותו בבחירותיו. זה ההסבר ההגיוני ביותר. וזו גם תקוותו היחידה למחילה — העובדה שפעל מאהבה.

הוא לחץ על הכפתור המוּכּר שבמסעד הכיסא וחש בפעמון המצלצל בעמדת האחות, אי-שם למטה. לפחות שתגיד לו אילו ספרים היא גונבת ממנו, אבל בכך הרי תודה במעשיה. איך עליו לרמוז לה שלא אכפת לו? הוא יכול להנחות אותה אל הכרכים ההולמים ביותר את תבונתה המוגבלת. העיקר שתקרא אותם, או שתיתן אותם במתנה לחברים. אלוהים, אולי היא מוכרת אותם? זה יהיה נבזי מצדה. לא, אם היא מוכרת אותם הוא מוכרח לעצור בעדה.

הספרים. ראייתו היטשטשה מכדי לקרוא בהם, אפילו בכרכים המודפסים באותיות גדולות. נכדתו נהגה לקרוא בפניו, בעיקר שירה. בקריאתה היה משהו מלאכותי מאוד, אבל הוא סבל בשקט ולו כדי לשמוע את קולה הערב, כדי לשמוע את קולה ותו לא. לאחרונה שמע בקולה רק היסח דעת, וגם היסוס קל בכל פעם שביקש ממנה לקרוא פסקה זו או אחרת. על כן הורה לה להפסיק. היא מחתה, אבל הוא ידע שהוקל לה. בכל אופן הם התראו כעת לעתים רחוקות מאוד. משהו השתנה, היא כבר לא יכלה להיות אותה ילדה בחברתו. והאחות היתה קריינית איומה. רק כתבי הקודש שימשו לה השראה. הוא ניסה את הספרים המוקלטים הנמכרים כיום, אבל גם זה היה בלתי אפשרי: שחקן מחריד שמפרש כרצונו טקסטים בלתי מובנים. בכך תם עידן הספרים. היתה זו המכה הקשה ביותר שניחתה עליו מאז מותו של בנו — וכנראה מכה ניצחת. ונכדתו עוד תוהה למה הוא לא מפסיק לחשוב על הסוף! מה עוד יש לו לעשות?

הוא לחץ שוב על הכפתור, אבל פתאום האישה כבר עמדה מולו. היא חסמה את האור שחדר פנימה מהחלון, ופניה נותרו מוצללות. כזו היא היתה, ערמומית.

"אני פה, מר קֶסלֶר."

"אני רואה." כמה זמן היא עומדת שם וקוראת את המחשבות המשתקפות בפניו? או גרוע מזה, קוראת את שפתיו? היה לו הרגל מגונה, להגות בקול את מחשבותיו הכמוסות ביותר, כך לפחות אמרו לו כמה אנשים.

"אתה רוצה לאכול משהו? לא אכלת כלום היום."

היא תמיד חושבת על אוכל. הוא ידע שאפילו הפעילויות הבסיסיות ביותר היו נזנחות לגמרי אלמלא הזכירה לו, ובכל זאת התמרמר על ההצקות הבלתי פוסקות. הוא מוכרח לשלוט בשיחה, להוביל אותה, אחרת ייאלץ לסבול שורה אינסופית של שאלות על מזונותיו, על העיכול שלו, על ההיגיינה שלו. אלא ששמה פרח לרגע מזיכרונו.

"אתה רוצה שאנדרֶה יכין לך משהו? אולי דייסת שיבולת שועל או סנדוויץ´?"

"דיאנה." זהו זה. כמו הציידת מהמיתולוגיה או הנסיכה שמתה. הוא צריך להשתמש בשמה כשהוא חושב עליה, להפסיק להסתמך על תחליפים עצלנים כמו "האחות". "דיאנה, אני רוצה לרדת לקַפֶּלָה." הוא שמע אותה נאנחת, אבל התעלם ממנה. המניפולציות שלה לא ריגשו אותו; הוא ידע מה הוא רוצה. מה שנחוץ לו הוא מדיטציה, לא אוכל. והיא העובדת שלו, לעזאזל איתה. הוא החריש. הוא לא התכוון לחזור על הבקשה, והיה נחוש בדעתו שלא להישמע נואש. היא נעמדה מאחוריו, והם נעו קדימה. הוא אמנם ידע לעשות זאת בעצמו. הכיסא היה חשמלי, והוא התקין מעלית כבר לפני שנים — אחרי שנפל במדרגות הצרות. אבל בשל ראייתו הקלושה אפילו הניווט הפשוט בין רהיטי החדר נהפך לסכנת נפשות. והוא חשש ללקות בהתקף בתוך המעלית ללא יכולת לזעוק לעזרה. הוא חשש למות לבדו בתוך ארון המתים הצר והממוכן. הוא חשש שלא ימצאו אותו אלא כעבור שעות ארוכות.

הדלתות נסגרו מאחוריו, והמעלית החלה לרדת. קסלר לפת את מסעדי הכיסא. הוא מעולם לא אהב את ההמצאה הזאת, אבל היא איפשרה לו לנוע בחופשיות בתוך ביתו במקום להיות מרותק לקומה אחת — גופו ושכלו ונשמתו כלואים בחלל קטן. למעשה, רוב הימים לא התחשק לו לקום מהמיטה בבוקר, אבל משהו תמיד דחף אותו לנוע, לטייל, לנשום אוויר צח. לפעמים אף יצא אל הפארק, כשהצליח לשכנע את הנכדה — לא, קרא לה בשמה, כריסטיאנה, כריס בפי חבריה ללימודים, איזה שם אמריקני משעמם. הוא קרא לה אנה. הוא היה קשור כל כך אל הילדה עוד לפני מותו של ריצ´רד, והיה דומה שגם היא קשורה אליו. היא ביקרה אותו לעתים קרובות וליוותה אותו בצעדותיו היומיות — כבוד שאיש לא זכה בו לפניה. היא הלכה איתו לכל המוזיאונים והגלריות ושוחחה עמו על אמנות, על האקספרסיוניזם הגרמני, על הסוריאליזם. היא היתה סקרנית מאין כמוה.

אבל אז פורסמו הכתבות בעיתונים על עסקאות מפוקפקות בימי המלחמה. שמו לא הוזכר, כמובן, אבל הועלו חשדות כלפי הבנק שלו, והוא היה מבכירי מנהליו. שאלות מביכות הועלו בחיק המשפחה, שאלות שרק לעתים רחוקות נֶהֱגו בקול, אבל תמיד היו תלויות באוויר. ואז הוא חלה בפעם הראשונה, ובנו לקח על עצמו משימה שהובילה למותו. לאחר מכן אסרה עליה אמה של אנה לבקר אותו. איש לא אמר לו זאת במפורש, אבל הוא ידע שזו האמת. אשתו של ריצ´רד שנאה אותו והאשימה אותו במותו של בעלה לא פחות מכפי שהאשים את עצמו. לאחר שסיימה את לימודיה שוב חיפשה אנה את חברתו, והם בילו יחד כמה שנים נפלאות. היא התלוותה אליו בנסיעתו האחרונה ללונדון, והוא הכיר לה סוחרים ובעלי גלריות ורכש יצירות נוספות לאוסף האמנות הגדל שלה. אי-שם, בין האירוע המוחי הראשון שלו לנישואים הקצרים והאומללים שלה, אנה הפסיקה להתראות איתו באותה תדירות. והיו לכך סיבות רבות, אבל הוא חשד שנכדתו פשוט מאסה במצבי רוחו הקודרים וברפיון שכלו וגופו. היא לא מאסה בכספו, זה בטוח. כעת היה זה מקור הכוח היחיד שלו עליה.

הם ניווטו את דרכם בקומת הקרקע האפלולית של בית המידות הניו יורקי, עד שהגיעו לקמרון מחודד שבירכתי הבית. דיאנה סירבה להיכנס איתו. זה לא הפריע לו כהוא זה. כבר מזמן הפסיק לתהות אם נפגעה מטעמו הדתי האקלקטי כל כך, או שהחדר הוא שהפחיד אותה — אולי ידעה בתוך תוכה שהחדר כולו נקנה בדם. זה לא חשוב. הקפלה היתה המקדש הפרטי שלו, הרחק מכל העולם. היה זה המקום היחיד שהכניסה אליו היתה אסורה על כולם, גם על מי שרצה בכך. למען האמת, הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה ביקר בקפלה מישהו חוץ ממנו. הלמות צעדיה של דיאנה נמוגה. הוא ניווט את ידית ההיגוי של הכיסא והתגלגל פנימה מתחת לקמרון.

פעם היה זה מעין חדר שמש, לפני עשרות שנים, אבל הוא מצא לו מיד שימוש הולם יותר. הקירות היו עבים במיוחד, הכיפה הסגלגלה ביזנטית בסגנונה יותר ממערבית. ששת חלונות הוויטרז´ הובאו לכאן מכנסייה באלזס, שהופגזה בזמן המלחמה. והיו גם תריסר לוחות עץ מהונגריה, שתיארו את מסע הייסורים של ישו. ופמוטות מפויחים ומקושטים מאיטליה, אם כי רק לעתים נדירות הדליק בהם נרות. אף אחד מהפריטים האלה לא היה יקר ערך, ודאי לא לעומת שאר היצירות שבבעלותו, אבל כולם נעמו לו ונסכו בו שלווה יותר מכל יצירה אחרת.

על הקיר המרוחק נתלה הלוח הביזנטי, שהואר מלמעלה ושימש קישוט מזבח. הוא היה עתיק באלף שנה מכל פריט אחר בחדר — אוצרו החשוב ביותר, אף שהכזיב אותו כמעט בכל מובן אפשרי. פניה וידיה של הבתולה דהו שנים רבות לפני שנפלה לידיו. פרט לעיניה הכהות, ראייתו החלושה בקושי הבחינה בקווי המתאר שלה, והוא ראה מולו רק גלימה ערמונית עוטפת דמות רפאים. לא לזה התכוון הצייר, על אף הרושם העז שנוצר. קסלר חצה את החדר והתייצב מול הדיוקן.

מילר לא התכוון לוותר על היצירה הזאת. הוא מסר לו אותה למשמרת בלבד, אבל ב-1945 כבר נראה המצב חסר תקווה, והוא נזקק לכסף כדי לברוח. כסף, דרכון שווייצרי, מעבר בטוח, קסלר דאג לכל אלה. מכספו האישי, לא מכספי הבנק. לא היה זה האוצר היחיד שהגיע לידיו. הבנק ומנהליו שמרו לעצמם אוצרות רבים שבעליהם נבלעו בקדרת המלחמה המבעבעת, אבל היה זה האוצר היחיד שאותו לקח לעצמו. בניגוד לכל השמועות הזדוניות שהתרוצצו סביבו, כל הפריטים בחדר הזה ובחדרים האחרים נרכשו לאחר המלחמה כַּחוק ובגלוי. נכון, הוא ניצל את יתרונו על אנשי כנסייה מעורערים רגשית ועל בני אצולה חסרי פרוטה, אנשים שצורכיהם הרגעיים גברו אצלם על מסירותם לאמנות. הוא לא התגאה בכך, ואולם עסקאות לעולם אינן נחתמות מתוך יחסי כוחות שקולים. למישהו יש תמיד יתרון מסוים, ומוטב שיהיה זה אדם כמותו, שיעניק לרכישותיו את הכבוד הראוי.

איש לא הכיר את תולדות האיקונין; השמועות, על כל פנים, לא הגיעו לאוזניו של קסלר. היו שטענו שניצב בכנסייה כפרית קטנה במשך מאות שנים. אחרים גרסו שהיה בבעלותה של שורת עריצים ארוכה — יוונים ומוסלמים, כמרים וגנבים. מעַלי פחה ועד הקיסר הביזנטי האחרון, קונסטנטינוס ה-11 פָּלֵיאוֹלוֹגוֹס. אין ספק שהאיקונין צויר בקונסטנטינופול זמן רב לפני נפילת העיר לידי העותמנים, אולי אף לפני האיקוֹנוֹקלזם הראשון. אפוף שמועות, ספוג במסתורין.

ראייתו המעורפלת התערפלה עוד יותר בשל הלחלוחית שבעיניו. לא אדיקות דתית, גם לא חסדו של האל, אלא פחד הסעיר אותו עד כדי דמעות. פחד מפני הסוף הקרב, מפני הלא נודע, וגם צער על מה שאיבד, על כל אהוביו וידידיו ועל העולם שהבין, על עלומיו ועל חוסנו, על ראייתו ועל חושיו הבריאים. כולם אבדו לבלי שוב. הוא עצם את עיניו. כהרגלו, התפילה היתה מעבר לכוחו. הוא לא טיפש, אין לו מה לבקש ממלכות שמים, גם לא הסבר, אז לשם מה להתפלל, ולמי לשאת תפילה? המדיטציה היתה הדבר הקרוב ביותר שידע לעשות — הרהורים על חטאי העבר, כשמולו ניצבת הבתולה, הרחומה מכל שוכני המרומים. היא עדה לחשיפת נשמתו, ואם תרצה בכך, בכוחה להעניק לו אותה מחילה שלא העז לבקש. היה זה מעשה פתטי, כמו ילד שבוכה בפינת החדר עד שאמא תבוא במקום להודות במעשיו בפני אבא. אבל יותר מזה הוא כבר לא היה מסוגל לעשות. יושבי המרומים יצטרכו לפגוש אותו באמצע הדרך או להניח לו לנפשו פה למטה.

הוא כמעט התוודה בפני אנה כאשר כל גופו בער מקדחת. נטל רגשות האשם על מותו של ריצ´רד היה בלתי נסבל; הוא רבץ על חייו לאורכם ולרוחבם, ומחץ הכול. לא היה לו למי לספר, וגם אילו סיפר, ידע שלא יזכה לנחמה. מה הוא אמר לילדה? הוא לא ממש זכר, אבל הניח שלא אמר הרבה; היא לא אמרה מילה בנושא. ועם זאת היא נסוגה. הייתכן שאז זה קרה? שוב, הוא לא ממש זכר. כל העבר הקרוב היה שרוי בערפל. זיכרונו התרסק לרסיסים, ותמיד הרסיסים הלא-נכונים הם שניסו לצוף אל פני השטח — אהבה ראשונה ובלתי מושגת, שממנה שכח לגמרי בשבעים השנים האחרונות; פחדי ילדות אקראיים; דמותו המאיימת של אביו, הגיחוך המריר שעלה על פניו רגע לפני שסטר לו; אמו, שאת פניה כבר לא זכר, אלא רק את רכות ידיה וקולה.

כנראה נרדם; הוא לא ידע בוודאות. כשפקח את עיניו, החדר נראה אפלולי יותר. האיקונין שעל הקיר זהר באור נגוהות; הוא שמע תיאורים של הזוהר הזה, אבל מעולם לא ראה אותו במו עיניו. חיוך עלה על פניו הקפואות, והוא חש בנוכחות כלשהי מאחוריו. התחושה היתה מוכרת ולא בלתי צפויה, אבל עם זאת נדירה. היתה זו אולי רק הפעם השלישית או הרביעית שחווה אותה, ובשילוב עם הזוהר המופלא שקרן סביב הציור, נראָה שיש לכך חשיבות כלשהי. הוא חש עקצוץ בקרקפתו, והיה יכול להישבע שחמימות התפשטה בכל גפיו, גם בכפות הרגליים, שהיו זרות כל כך בעשר השנים האחרונות. הוא ניווט את ידית ההיגוי בידו הימנית, והכיסא ביצע פנייה של תשעים מעלות. הוא ראה מולו חלון זהוב-אדום, ובו מצויר ישו הנושא על כתפו את הצלב. הצללים בקפלה התארכו והעמיקו, אבל מהפרוזדור שמעבר לקמרון עדיין חדר אור קלוש. ובמרכזו של ריבוע האור, אי-שם בשולי שדה הראייה שלו, עמדה דמות.

שנים לפני כן הראה קסלר את האיקונין לכומר יווני זקן, והלה אמר לו שהקסם נעלם מהציור. כמובן, הוא לא השתמש במילה קסם. אנרגיה, אולי, או נשמה, כן, הנשמה התפוגגה ונעלמה מהציור, כך הכריז הנוכל הזקן — שעמד קרוב דיו לנשק לצֶבע, וראשו האפור רעד קלות. נראָה שהכיר את האיקונין עוד לפני המלחמה, שהתפלל אליו בכנסיית האבן הקדושה בכפר קטן באֶפּירוֹס. הוא זיהה את עתיקותו הרבה יותר מכפי שניחשו המקומיים. והוא זיהה בו כוחות עתיקים וטמירים עוד יותר — איך הוא תיאר את זה? נוכחות חיה בתוך העץ. בעל כורחו נעתקה נשימתו של קסלר למשמע תיאורו של האיש. אבל הכול נעלם, התעקש הכומר, ובבת אחת ביטל לגמרי את השפעתם המהפנטת של דבריו. משהו קרה, חילול הקודש, ירידה מוזרה בערכו של האיקונין, אולי בשל עקירתו מאדמתו — היוונים הארורים האלה. על כל פנים הקסם נעלם. ערכה של היצירה היה כעת אמנותי בלבד, וגם זה לא מעט — בהתחשב בכוחה של האמנות לעורר השראה במאמינים.

קסלר חשד שהכומר מנסה להפחית מערכו של האיקונין ויאלץ אותו לוותר עליו. ובכל זאת הדברים פגעו בו קשות, ובמשך תקופה ארוכה הוא לא היה מסוגל אפילו לחשוב על הפגישה ההיא. ברמה מסוימת אולי האמין לדבריו של הזקן. אבל קרו לו דברים, דברים שעליהם כבר נכתב בעבר, דברים שמצאו להם מקום בחייו וחיזקו את אמונתו המתערערת. הוא חי חיים ארוכים — אולי ארוכים מדי — ושרד אינספור סכנות, מחלות, פציעות. אריכות חיים היא אחת הסגולות שיוחסו לאיקונין. הוא שמע שמועות על בעליו הקודמים של האיקונין, או על אנשים שהקדישו את חייהם לפולחן האיקונין — והם חיו עד גיל מאה ועשרים והולידו ילדים גם בשנות השמונים לחייהם. במקרה של קסלר חיים ארוכים היו מעין לעג לרש. הוא התגבר על מחלות רבות, אבל מעולם לא נפטר מהן לגמרי. נולד לו רק ילד אחד, בן שאותו איבד. ולשם מה, כדי לזכות להגיע לגיל מופלג?

בשלב מסוים עלה על דעתו שיזכה לשכרו בעולם הבא, לא בעולם הזה, אבל הדבר חייב אותו לשנות את אופן חשיבתו — וזה לא היה קל. הוא לא היה משוכנע שהוא מאמין בקיומו של העולם הבא, וגם לא בקיומו של הכול-יכול. הוא היה יכול להשלים עם קיומה של ישות עליונה, וגם עם זו של מלכות שמים, אבל התקשה להאמין שיגיע לשם ללא אמונה עמוקה וטהורה. ולא היה שום צורך באש הגיהינום המחכה לחוטאים. המחשבה על תהום ועלטה — על שום כלום — הבעיתה אותו יותר מכל דבר אחר. אבל אז החל לראות אותה. ונמלא אושר עילאי. אבל גם פחד, כי ידע שהיא שם לתכלית מסוימת. הוא קיווה שהיא מייעדת לו רק טוב. בכל הסיפורים ששמע היא היתה תמיד מקור של חסד ורחמים, ואם לא תוכל להציל את גופו הנרפה, אולי תצליח להציל משהו חשוב בהרבה, אם הוא קיים בכלל: את נשמתו. כל המחשבות האלה חלפו במוחו בשבריר שנייה; בתוך כך הוא ראה את הדמות בזווית עינו, מרחפת וממתינה. בושה הציפה את לבו בפתאומיות מחליאה. האמונה נובעת מהלב, לא מהעיניים. לא היתה לו שום זכות לתבוע הוכחה, דווקא הוא, החוטא האיום ביותר עלי אדמות. אבל הרי גם פאולוס השתכנע רק ממראה עיניו, לא? וכל שאר השליחים? ועוד רבים לאחר מכן. ואולי העיניים הן שמשכנעות את הלב? מי הוא שיחליט?

הוא מעולם לא הצליח להישיר מבט בדמותה. הוא ניסה לעשות זאת בפעם הראשונה שנגלתה לעיניו, לפני שנים רבות, אבל ראה מולו רק את חלל הדלת והחליט שהעיתוי אינו נכון. מאז הסתפק בהרגשה שהיא קרובה אליו. בלבו חשד שהסתפק בכך משום שחשש ממראה עיניו — הוא ידע כי בבוא הזמן היא תתגלה אליו למטרה מסוימת, שהפחידה אותו מאוד. הוא ידע שזה לא בסדר, שעליו לחשל את עצמו; הוא לא יכול להימלט מגורלו, אלא רק לעמוד מולו בגבורה ובלב שלם. בכל חייו הארוכים מעולם לא נהג בגבורה — כעת הגיע הזמן לשנות את דרכיו. היא התגלמות המחילה. אצבעותיו ריחפו מעל לידית ההיגוי.

היא התגלמות המחילה. כמו אמו, שהגנה עליו מפני אביו. חדר עבודה אפלולי, פרצי רוח ספוגי גשם מחוץ לחלון החדר, האיש הלבוש בחליפה המוּכּרת וריחו המוכר לא פחות — טבק וקרם גילוח. והוא גבוה יותר מאלוהים, וחיוכו מזכיר את השטן עצמו, והיד הכבדה הניחתת שוב ושוב. הוא שנא את אביו, וזה חטא איום ונורא; הוא נידון לאבדון. דמעות טריות נקוו בעיניו העיוורות. הוא הניד את ראשו. לא, היא תבין אותו, היא התגלמות המחילה. הוא היסס.

אבל אולי הוא טועה? אולי זו פשוט דיאנה שעומדת בפתח, ממאנת להיכנס לקודש הקודשים וממתינה שיסיים לשאת תפילה לאלי השקר? אולי ספקנותו האינטלקטואלית היא שצדקה מלכתחילה? האב, הבן ורוח הקודש, אֵם חנונה ורחומה, כולם הסתחררו סביבו ונעלמו ברִיק, בפנטזיה נטולת גאולה. האם, הרעיה והבן הנבגד, כולם הסתחררו ונעלמו ללא אפשרות איחוד, ללא סיכוי למחילה. והיד הכבדה נחתה שוב ושוב. כל חייו פחד שייענש על חטאיו. והנה, לקראת הסוף, גילה שפחד לא מיום הדין, אלא דווקא מהיעדרו. ומה אם הסוף הוא באמת סוף מוחלט? הוא לא היה מוכן להשלים עם זה. די. ראייתו התערפלה עוד יותר. הגשם הניתך הפך לשאגה. די, תהיה גבר, תסתכל. אצבעותיו הרדומות שיחקו בידית ההיגוי, והכיסא הסתובב עוד רבע סיבוב לעבר הקמרון.

כאב עז בחזהו ולאורך זרועו שיבש לרגע את יכולתו השכלית. אולי הוא לא הצליח לראות, או לא הבין את מה שראה; חלק קטן בתודעתו — שלא פחד וגם לא ידע מכאוב — הביט במתרחש בסקרנות רבה. ופתאום הצטלל ראשו והכאב נמוג, אף שלבו עדיין נחמץ ועיניו טחו מראות. הדמות נשארה עומדת בפתח, אבל הוא לא הצליח לראותה לפני שעיניו כשלו לגמרי. לא, זה לא נכון, הוא ראה אותה לרגע קצר אחד. זה היה גבר, לא אישה. ולא אביו או בנו, אלא גבר צעיר, צנום ומזוקן, פניו חיוורות ועיניו פעורות מפחד או מהתפעלות. לא מכעס. קסלר לא ראה בהן כעס. זה היה גבר, לא אישה. זה היה הבן, ולא אמו. כה יעזור לו אלוהים, זה היה השופט המחמיר. הוא חש שגופו המשותק נופל קדימה, והדמות קרבה אליו. אימה צרופה שבה ומילאה את לבו, אבל בתוך שניות שינתה את צורתה והפכה לרגש חדש, קשה לתיאור. אולי היתה זו עצבות, עמוקה ורחבה, אבל גם היא היתה רגעית בלבד, ומיד נמוגה והפכה לפליאה, והפליאה הפכה להבנה, ואז הכול היה אור.

© כל הזכויות שמורות לכנרת הוצאה לאור

האיקונין - ניל אולסון
The Icon - Neil Olson