Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בנובמבר 2006       חזור

ארץ מוצא
מאת: דון לי
Country of Origin - Don Lee

ההוצאה:

מודן

ליסה קאנטרימן היא צעירה חצי יפנית וחצי שחורה, שאומצה על ידי הורים אפריקנים-אמריקנים. בגיל עשרים וחמש היא נוסעת לטוקיו כדי לכתוב את עבודת הדוקטורט שלה באנתרופולוגיה, ובמסגרת מחקרה היא בוחנת את תעשיית המין והאירוח של יפן, ואף הופכת לחלק ממנה עד שהיא נעלמת.

טום הרלי, עובד בשירות הדיפלומטי האמריקני בטוקיו, בעצמו חצי קוריאני וחצי לבן, מופקד על חקירת היעלמותה של ליסה.

הוא בחור נאה, יהיר ושטחי, שכל עניינו בפרשה מתעורר כאשר אישה מסתורית, שבה הוא חושק, מגלה בה עניין. מטעם משטרת טוקיו ממונה על החקירה מפקח משנה קנזו אוטה, יפני בודד ששונא רעש מזגנים ואלכוהול.

ארץ מוצא
שתפו אותי

סיפור מורכב על אהבה והצורך להיות נאהב, על גזענות ובגידה, ועל חיפוש זהות מתמשך.

דון לי חי בקיימברידג' מסצ'וסטס.

ארץ מוצא מאת: דון לי בהוצאת מודן מאנגלית: נעמה עמית, עיצוב עטיפה: ענת לוסטינגר, 280 עמודים.

מתוך הספר:

פרק ראשון
טום הֶרלי צלל בבריכת השגרירות, מחליק אל תוך דומיית המים הצוננים. בקצה האחר של העולם נמנה היום המאתיים עשרים ושישה למשבר בני הערובה באיראן, אך כאן, בטוקיו, ב-17 ביוני 1980, היה הכול רגוע ושקט, ובשעה שש בבוקר כבר היה חם וקצת דביק. עבר שבוע מאז הגיע טום ליפן כצוער בשירות הדיפלומטי האמריקני, ומשום מה הוא עדיין לא הסתגל להפרשי השעות והיה מתעורר בשעות לא הגיוניות. הוא היה חסר מנוחה ומתוח, ועשה לו מנהג לשחות כמה בריכות לפני העבודה.

הבריכה שכנה ממש מאחורי בית גְרוּ, הגדול מבין שלושת בתי־הדירות הנמוכים שבמתחם המגורים של השגרירות האמריקנית, כולם מבנים חדגוניים עשויים בטון ופלדה שתוכננו בימים שבהם תכליתיות תעשייתית במערומיה היתה למעשה ההעדפה האדריכלית. גם טוקיו עצמה לא הצטיינה ביופי רב. ובאמת, לנוכח העידון ודקות הרגש של התרבות היפנית, הופתע טום מהכיעור הכללי של העיר ומהגיבוב של משרדים, חנויות ובתי־מגורים הדחוסים באקראי בכל סנטימטר של שטח פנוי. לא, מה שהבדיל את המתחם, הניצב על גבעה סמוך לרוֹפּוֹנְגי, במרחק הליכה מהשגרירות, היה הממדים שלו, המרחב, כחמישים דונם של מדשאות ירוקות ועצים, בריכה ומגרשי טניס ומגרשי חנייה, והכול גדול כל כך ורחב ידיים, מה שבעיני היפנים נחשב ודאי ליהירות טיפוסית מצד האמריקנים, שנדמה שתמיד הם מתפשטים לכל עבר ותופסים יותר מקום ממה שצריך.

אך בבוקר ההוא נהנה טום - בלי שום רגשות אשם - מהבריכה המרווחת בת עשרים וחמישה המטרים, ועשה בה כבתוך שלו, כי לא היה שם איש חוץ מהמציל, צעיר בגיל הקולג׳. כתלמיד בבית־הספר התיכון היה טום חבר בנבחרת השחייה, וכשהנושא עלה, הוא היה רומז לעיתים שהוא היה יכול להתחרות בדרג של קולג׳ אילו למד במקום קטן יותר ולא ביו־סי־אל־אי, האוניברסיטה של קליפורניה לוס אנג'לס. זו היתה הגזמה פראית, בכמה וכמה מישורים. היתה בו מידה רבה של יהירות.

בן שלושים ואחת, רווק, במלוא אונו, הוא עבד קשה כדי לשמור על כושר ועל גוף חטוב ושזוף. הוא היה גבוה - הוא אמר לכולם שגובהו שני מטרים, אף שהיה קצת פחות מזה - ובורך בתווי פנים של בני התערובת "האפא האאוֹלה"* האהובים כל כך על הנשים: שיער שחור סבוך וגלי, אף ישר, עצמות לחיים בולטות ולסת מרובעת וריסים ארוכים כשל ילדה. הוא היה חציו לבן וחציו קוריאני, אך כששאלו אותו על מוצאו האתני, היה אומר תמיד שהוא מהוואי, ובהצהרה זו של ניטרליות גזעית היה על פי רוב מצליח להתחמק מחקירה נוספת.

בבריכה עצמה הוא נכנס לקצב התנועות והגלגול הקל של גופו בזמן עבודת הרגליים. הוא התמקד בטכניקה וניסה לשכלל שיטה חדשה. בנערותו לימדו אותו את תנועת ה-S הסטנדרטית של הסגנון החופשי, כלומר שמירה על כפות ידיים שטוחות ודחיפה לאחור בעזרת הידיים העובדות כמו משוטים. אבל לאחרונה הוא גילה ששחיינים ברמה עולמית עושים משהו שונה מזה, שינוי קל אך מכריע - הם מטים את ידיהם בזווית פנימה לשם משיכה, והחוצה בזמן התנופה הסופית. במקום לחתור, הם שטים. ידיהם פועלות בדומה למשטחי־אוויר ויוצרות עילוי במקום כוח גרר. טום נתפס לטכניקה הזאת, שנעשתה שיגעון אצלו, והוא רכש ספרים על הידרודינמיקה ועל משוואת בֶּרנוּלי וניסה להשיג סרטים על אימונים אולימפיים. היה לו אופי כזה. הוא התקבע על דברים, התעסק בהם באובססיביות, חקר ולמד ותירגל, ולפתע, מהיום למחר, זנח אותם כאילו לא היו קיימים מעולם. הוא היה חובבן, שטחי ומלא חשיבות עצמית כמעט בכל דבר שעשה, ולא היה מסוגל לעשות שום דבר עד הסוף, ובייחוד נהג כך עם נשים.

אך השעה עוד היתה מוקדמת, וכשהיה בבריכה עדיין היה מרותק כל-כולו לתנועות ידיו, איך הן מניעות אותו כמדחפים, ואיך בזכות הכוונון הקליל של זוויות ההטיה הוא נעשה יעיל יותר, מהיר יותר, הוא עף.

כשהתקדם אל אזור המים העמוקים הוא שמע שכשוך מאחוריו. הוא עשה היפוך וראה, באמצע הבריכה, עוד מישהו מתקדם בשחייה מהכיוון הנגדי. זו היתה אישה, בכובע ים לבן ובבגד ים שלם כחול כהה, בגזרה גבוהה מעל לירכיה. היא שׂחתה היטב, בתנועת זרועות חלקה ובדיווּש חזק של רגליים ארוכות. פניה היו רק כתם מטושטש כשהם נפגשו, הבהק של עור בתוך מערבולת של מים לבנים מקציפים.

טום הגיע אל קיר הבריכה באזור המים הרדודים והתהפך, אך כיוון שיכול לנשום רק בצידו הימני, היא נעלמה מעיניו כששחה לאורך הבריכה. לאחר שפנה והחל לשחות שוב לצד השני, הוא פגש בה שוב במרכז הבריכה, וכך הם חלפו זה על פני זה במשך עשר דקות. שתי אוניות.

לפתע הבחין טום במשהו. תחילה זה היה בלתי מורגש כמעט. ואז הוא היה בטוח בכך. היא הגבירה מהירות. לא עבר זמן, והיא צימצמה את הפער, עד שהיו שניהם זה לצד זה בנתיבים מקבילים. היא נשארה איתו לאורך ארבע בריכות וכיוונה את עצמה במדויק למצבו, תיאמה את תנועותיה עם תנועותיו, וכך הם שחו זה לצד זה בקצב נינוח, כאילו יצאו יחד לריצה קלה. פעמים אחדות התחשק לטום לנופף אליה בידו.

היא התקדמה טיפ־טיפה לפניו. הוא הגביר קצב, והיא שוב השיגה אותו כדי מחצית אורך הגוף. היא השתעשעה איתו, התגרתה בו, הסיתה אותו לרדוף. בכל פעם שהאיץ, האיצה גם היא, פעם ועוד פעם, עד שלבסוף מצאו עצמם שועטים קדימה, מתחרים במלוא התנופה.

הטכניקה שלו קרסה מייד. הוא ניסה להחיש את תנועות החתירה, וומרוב מאמץ שלא לפגר אחריה, שכח לגמרי מה עליו לעשות בידיו. זה לא הוגן, חשב בליבו, ועופרת נוצקה בזרועותיו וברגליו. הוא כבר שחה שעה ארוכה כשהיא נכנסה לבריכה. היא תפסה אותו עייף ולא בכושר ולא מוכן.

היא הקדימה אותו בשני אורכי גוף. הוא הכריח את עצמו להחיש, והרגיש כאב בכל שריר בגופו, ולחץ בריאותיו, ונקודות הבזיקו לנגד עיניו, עד שחשב שיאבד את ההכרה. אבל הוא דחף קדימה. הוא הלך והתקרב, הלך והדביק אותה. כשהגיעו לצד הרדוד, הם התהפכו יחד באותו זמן. טום חש שהוא זורם עכשיו עם השחייה, חתירות ידיו ודיוושי רגליו שוב מתואמים בקצב, והוא מתקדם במהירות, בלתי מנוצח. אבל כששינה כיוון בקיר הנגדי, היא כבר לא היתה לצידו.

הוא נעצר והוציא את ראשו מהמים. הבריכה היתה ריקה. היא הלכה. כנראה יצאה כשהיה על צידו העיוור ונשם בצד ימין. טום צעד במים ונשא את מבטו אל המציל, שהתנמנם בשלווה בכיסאו.

שֵינה. קֶנזוֹ אוֹטָה שיווע לשינה. הוא חשב שהעובדה שיש סופרמרקט ממש ליד הדירה החדשה היא יתרון נוח, רק שבאותו הזמן הוא לא הבחין במדחס של המזגן המותקן על גג המרכול, בגובה חדר השינה שלו, וזה טירטר וזימזם במחזוריות בלתי צפויה ומנע מקנזו שינה בלילות מאז נכנס לדירה לפני שבועיים.

הדירה היתה במרחק של עשר דקות הליכה מתחנת הרכבת מוּסאשי־קוֹגאנֵיִי, בקַו צ׳וּאוֹ, ומשם שתים־עשרה תחנות עד שינג׳וּקוּ, שם הוא מחליף לקו יאמאנוֹטֶה ונוסע ארבע תחנות עד אֶבּיסוּ, עובר לקו הרכבת התחתית היבִּיה, ונוסע שתי תחנות עד רוֹפּוֹנגי, ושם הוא יורד והולך ברגל לתחנת המשטרה אָזאבּוּ, שבה הוא עובד כבלש - מפקח משנה, ליתר דיוק. הנסיעה ארכה שעה וחצי לכל כיוון, קצרה יותר למעשה ממה שהיה לפני כן, כשגר בפוּצ׳וּ.

הדירה הנוכחית היתה קטנה: שני חדרים בגודל של עשר מחצלות טאטאמי וחצי, ועוד חדר רחצה ומטבח. מעין מטבח - כיור ומבער גז אחד ומקרר קובייה, הכול ביחידה מודולרית אחת שהותקנה במסדרון מול חדר הרחצה שהיה לצד דלת הכניסה. הדירה שכנה בקומה השלישית בבניין בן חמש קומות עשוי בטון מזוין, וקֶנזוֹ שילם תמורתה מראש דמי שכירות לחודש הראשון, דמי שכירות של חודש נוסף כתשלום למתווך הדירות, דמי שכירות של חודשיים כפיקדון לביטחון ועוד דמי שכירות של חודשיים עבור הרֵיקִין, כלומר דמי מפתח, הניתנים במתנה שאינה ניתנת להחזרה לבעלת הבית, כביטוי הוקרה על כך שהואילה להרשות לו לגור בקופסת הגפרורים הזאת, על יד שאונו של מדחס הסופרמרקט שגורם לו צלצולים באוזניים.

הוא לא יכול להרשות לעצמו לעבור דירה, איך אפשר עם תשלום רֵיקין כזה, ולכן הוא טילפן אל בעלת הדירה, מיס סָאוֹטוֹמי, ואחרי שהתנצל, כולו נכלם בגלל ההטרדה, והסביר את עניין הרעש, שאל אם יש לה אולי משהו אחר פנוי בבניין שלה. מיס סאוֹטוֹמי אמרה שאף אחד לא התלונן מעולם על המדחס, והיא סקרנית לדעת איך הוא בכלל יכול לשמוע אותו מעל לרעש של המזגן שבחדר שלו, מה גם שהחלונות סגורים, יש להניח, ובתגובה הוא נאלץ לומר לה שהוא מעדיף שלא לישון בלילה עם מזגן, ובחר שלא לגלות לה שהוא סובל ממחלת עור כלשהי, אולי ספחת, לא יודעים בדיוק מה זה, ושקרוב לוודאי שהוא אלרגי למזגנים, משום שהם גורמים לו גירוי מוזר בעור - מין עקצוץ מגרד - ולא רצה להוסיף ולציין שגם לוּ פעל המזגן, הוא עדיין היה שומע את המדחס של הסופרמרקט, בגלל עוצמת הרעש, והמתכתיוּת שלו, ובעיקר חוסר הסדירות שלו.

על הקו החרישה מיס סאוֹטוֹמי שעה ארוכה וחשבה בליבה - קנזו היה בטוח בכך - שהוא נירוטי, ואולי הומו, אבל לבסוף אמרה כן, יש דירה אחת פנויה בקומה הרביעית, מספר 401, בצד האחר של הבניין, דירה זהה לחלוטין בתכנונה ובדמי השכירות לדירתו הנוכחית, אבל הוא חייב לבוא לראות אותה למחרת, מאחר שהיא נוסעת אל מחוץ לעיר מחר בערב, והוא יהיה חייב להחליט מייד, מאחר שידוע לה שסוכן דירות אחד מתכונן להביא כמה וכמה לקוחות לראות את המקום במשך השבוע.

המספר של הדירה לבדו, 401, הכניס אי שקט בליבו של קנזו, שכן המילה ארבע ביפנית, שִי, מסמלת מזל רע, מפני שהיא דומה למילה מוות, אבל למחרת בצהריים הוא נפגש עם מיס סאוֹטוֹמי - צעירה כחושה להחריד בשמלת מעצבים צרפתית אלגנטית ובשיער צבוע צ׳אפּאטסוּ, בצבע התה - בחזית הבניין. הם עלו יחד במעלית, והיא הכניסה אותו לדירה המחניקה מחום, ולא טרחה להסיר את עקביה הגבוהים ליד הדלת, ברור שהיא ממהרת, ומצב רוחה לא הכי טוב. היא פתחה את חלון ההזזה בסלון/חדר האוכל ואמרה, ״הוֹרָה. נאנימוֹ קיקוֹאֶה מאסֶן.״ אתה רואה? לא שומעים כלום.

וחוץ מהרישום הקלוש של מכוניות ומשאיות ואוטובוסים החולפים בדרכם, ופה ושם צפירת אזעקה ונביחות כלבים ומטוס חולף ממעל ופעמוני אופניים וההמהום האופף־כול של עשרים וחמישה מיליון בני אדם החיים ועובדים בכרך־העל העצום, האפרורי והצפוף שנקרא שפלת קאנטוֹ, לא יכול קנזו לשמוע דבר. הוא העיף מבט החוצה מבעד לחלון - רק גגות ואנטנות ועמודי טלפון וחוטי טלפון וכבלי חשמל - ופתח את דלת הארון ובחן במבטו את המרצפות. ״זאת קצת יותר קטנה מהדירה האחרת?״

״היא בדיוק אותו הדבר. הכול בדיוק אותו הדבר.״

הוא חשב שיוכל - אולי - לחיות עם המקום הזה. אבל מה אם המדחס של הסופרמרקט נמצא כרגע במצב מנוחה? ואם יצוץ משהו חדש אחרי שהם יעזבו? שנאי מזמזם, קן של עורבים, פעמוני רוח, רעש צינורות המים, שָכן שמנגן מוזיקת דיסקו בסטריאו ומרעיש עד חצות הלילה?

״אני יכול אולי להישאר כאן עשרים דקות? אולי שלושים?״ שאל את מיס סאוֹטוֹמי.

״מה?״

״אני חושב שאקח אותה,״ אמר. ״אני רק רוצה לוודא.״

היא הביטה בשעונה ונאנחה. ״אני צריכה ללכת לדואר. בבקשה, תוודא עם עצמך,״ אמרה לו, והוסיפה בלחש, ״הֶנז׳ין.״ דפוק.

הוא כרע על ברכיו על הרצפה בַּמקום שבו תעמוד ספת הפוטון שלו, ועצם את עיניו והקשיב ברוב קשב לקולות החודרים מבעד לחלונות. אך במקום שישמע רעשים מהעבר הזה של הבניין, כמעט מייד שמע צליל ״דינג״ ברור מהצד האחר, מהצד של המעבר החיצוני המוליך אל המדרגות ואל - זה התחוור לו עכשיו בשעה שזינק החוצה מהדירה - המעלית. הוא לחץ על הלחצן המורה למַטה והמתין לשובה של המעלית הננסית. וכשהגיעה - דינג! - נפתחו הדלתות בצלצול פעמון. איך לא הבחין בזה קודם? הוא הרי עלה במעלית עם מיס סאוֹטוֹמי, והם יצאו ממנה בדיוק מול מספר 401.

בתור מפקח במשטרה, כושר ההבחנה שלו ממש עלוב, הוא חייב להודות. הוא חזר בו. לא עלוב. לפעמים חושיו מועצמים, מחושמלים, מחודדים עד הסוף, אבל הצרה היא שלא תמיד במקום הנכון. האם לא הבחין ברצפת הלינולאום המשובצת במעלית הלחה עד להחניק ובשריד של מסטיק מיובש ומעוך ליד העקב הגבוה השמאלי של נעליה השחורות המבריקות של מיס סאוֹטוֹמי, ובקימור קרסוליה, ובשוקיה המחוטבות הנתונות בגרבונים? והאם לא הבחין בבושם שלה, בריח השמפו שלה, בטלק, בחום ובקרבה של גופה הסמוך לגופו?

הוא לחץ על הלחצן לקומה שלישית, יצא מהמעלית, ולאחר שהניח לה להתחיל לרדת, לחץ על הלחצן כדי להשיבה למעלה. הוא נכנס לדירה מספר 401, סגר את הדלת וחיכה. מובן שמייד שמע את הצלצול. דינג! הוא חזר ובדק את הרעש שוב ושוב, והקשיב פעם מהמטבח שבמסדרון ופעם מחדר האמבטיה ופעם מהסלון/חדר האוכל ופעם מחדר השינה. היו עוד שש דירות בקומה הרביעית, ובכל אחת שלושה דיירים לכל היותר, נגיד 1.4 דיירים בממוצע. משמע 16.8 דנדונים לכל הפחות ביום חול של הבאים והולכים, והרבה יותר מזה בסופי שבוע. האם הוא יתרגל לרעש? מה בין השניים הוא הרע במיעוטו, המעלית או המדחס? לפחות עם המדחס הוא לא יצטרך להתמודד במשך יותר מחצי שנה, רק בימים החמים המחייבים פתיחת חלונות, ואילו המעלית תמשיך לפעול במשך כל השנה, יום ולילה.

והאם הוא באמת צריך שוב את כל בלבול המוח הזה הכרוך בהעברת דירה? שוב יהיה עליו לשנות את כתובתו במשרדי העירייה המרובים ולהעביר את הגז, את החשמל, את המים, את הטלפון. הספיקו לו המאמץ והמתח כשעבר דירה לפני שבועיים והתחיל חיים חדשים בסביבה חדשה. בדירתו האחרונה, זו שבפוּצ׳וּ, הוא גר ארבע־עשרה שנים, אך הבניין נמכר כדי להסב אותו לבית משותף, והוא לא הצליח למצוא משהו אחר בסביבה במסגרת התקציב שלו.

עד אז הוא גר ארבע שנים עם אשתו, יוּמיקוֹ, בבית קטן ונעים, עד שהיא קמה יום אחד ופשוט זרקה אותו. עד אז הוא אף פעם לא חי לבדו. לפני כן הוא חי עם הוריו, ואחר כך במעונות של המשטרה המטרופוליטנית ואז עם יוּמיקוֹ. כמו שקורה ברוב המשפחות ביפן, היא זו שטיפלה בכל העניינים הכספיים ובכל ענייני הבית. הוא לא ידע איך פותחים חשבון בנק, לא ידע לבשל ולנקות ולעשות כביסה, ולא ידע איפה להתחיל כשצריך לקנות רהיטים וכלי בית. זה היה משפיל. הוא עבד קשה מאוד כדי לעמוד ברשות עצמו, ופיתח לעצמו שגרה, עד שהיה עצמאי לגמרי. אבל עכשיו, בגיל שלושים ושמונה,

כל המוּכּר והידוע והנוח היה כלא היה, והוא היה עסוק בהשוואה בין החסרונות היחסיים של צלצולים וזמזומים, והתלבט אם זה מוזר לבקש ממיס סאוֹטוֹמי העומדת לחזור בכל רגע, ותרצה לשמוע מה הוא החליט, אם הוא יוכל לישון בלילה לניסיון בדירה מספר 401. הוא לא היה מסוגל להחליט לכאן או לכאן - בכל עניין שהוא. הוא היה רוצה לישון קצת, אולי לצאת לטיול ארוך ברגל. אולי לגן החיות אינגאשירָה, לראות את הקופים.

קוף. ליסה קאנטרימן שמעה אותה אומרת את המילה סארוּ, קוף, ובתחילה חשבה שהנערה מדברת עליה. אך לא, התלמידה היפנית וחברתה, שישבו מול ליסה ברכבת התחתית וכיסו בידיהן על פיהן כדי להסתיר את הגיחוכים, הביטו החוצה מהקרון בגבר אפריקני לבוש בחולצת דאשיקי. ״סארוּ מיטאיי,״ הן התלחשו. הוא נראה כמו קוף.

עברו שנים מאז הבחין מישהו בבירור שליסה חצי שחורה. למעשה, זה לא קרה מאז הכיתות הנמוכות בתיכון. אבל עד אז היא שמעה את כל העלבונות שאפשר לשמוע, הן מפי לבנים והן מפי שחורים, ואלה גם אלה לא הקפידו על מהות התערובת המולאטית המיוחדת לה: קופה אסיאתית, כושית במבוק, צ׳יגָה סמבו, דים־סאם, קָסקוֹ, צהובה בדם, מקסיקקית, ראש שטוח, עב״מית, פינג־פאנג, יאנג־מוֹ, צבע חלודה, ראש גיגית. הם ידעו שאימה יפנית, אך מוצאו העכרורי של אביה היה רק נושא להשערות: קריאולי ו/או מאיי הבהאמה ו/או מקסיקני ו/או גרמני ו/או הולנדי.

אך כשליסה הגיעה לגיל ההתבגרות, נפל דבר. עורה התבהר, שערה התיישר, אפה הוצר. תווי פניה השחורים והאסיאתיים התמזגו ודחו אלה את אלה והעלימו את המאפיינים האתניים משני הצדדים, והיא נעשתה יפה ובהירה, כמעט לבנה, עם רמז קלוש מאוד לצהוב. אנשים חשבו אותה עכשיו בטעות לאיטלקייה, לישראלית, לבת הוואי, לצרפתייה, לאינדיאנית, לרוסייה, ללבנונית - משהו, איזושהי תערובת אקזוטית כהה, אבל לא כהה ממש, לא כהה עד הסוף, לא - אלוהים ישמור - שחורה. אנשים שהיתה להם החוצפה לשאול, ״מה את?״ לא הביאו בחשבון שחור, לא רצו להאמין שחור, משום שהשחור מאיים, לא נוח, זה לא צבע כיפי.

לפני שליסה ירדה מקרון הרכבת התחתית בתחנת אָקאסאקה־מיטסוּקי, היא ניגשה אל הנערות היפניות ואמרה, ״נאנדֶה סוֹנה־קוֹטוֹ איוּן־דאיוֹ? שינֶה, בּאקָה.״ ובתרגום חופשי, למה אתן מדברות בצורה כזאת? לכו להזדיין. הנערות נותרו המומות.

בחוץ כבר כמעט ירד הערב והאוויר היה דחוס ולח. שעת העומס חלפה, אבל עדיין היתה תנועה לא מעטה של הולכי רגל בשעה שהיא עשתה את דרכה לעבר מלון 'אוֹטאני׳ החדש. היא חשבה בליבה שהיא צריכה לקחת מונית. היא איחרה והזיעה קלות בשמלת הקוקטייל כשנכנסה למבואה של המלון, אבל מוֹג׳וֹ, שהיה דייקן קיצוני, סירב לשמוע התנצלויות. לא בא בחשבון.

זו אשמתו, התעקש. הוא היה צריך לשלוח מכונית שתביא אותה. גם הוא הזיע, אך לא מהחום שבחוץ, ולא ממאמץ. הוא היה נרגש. הם התראו פעמים רבות קודם לכן בשעות העבודה, אך זה היה הדוֹהאן הראשון שלהם, הפגישה הראשונה בשניים. מוג׳ו מחה את מצחו בממחטה מקופלת והוליך אותה אל מעלית האקספרס, שהסיעה אותם במעלה המגדל בן ארבעים הקומות אל אוּלם הקשת בענן.

כשנפתחו דלתות המעלית בקול צלצול חרישי נעים, קידמו את פניהם ארבעה מלצרים בחליפות טוקסידו וגם רב־המלצרים, וכולם קדו להם בראשיהם ואמרו, ״איראשאימאסֶה.״ ברוכים הבאים. ליסה ומוג׳ו הובאו אל השולחן המובחר ביותר במסעדה, המשקיף אל הנוף היפה ביותר, נוף עוצר נשימה של בית־ההארחה הממשלתי שלמטה, ומעבר לו גורדי השחקים של שינג׳וּקוּ.

״בסדר?״ שאל מוג׳ו אחרי שהתיישבו במקומותיהם.

״נפלא,״ אמרה לו ליסה.

״מצטער, לא הכי מיוחד. אין זמן בשביל לסדר,״ אמר מיוסר.

הם דיברו תמיד אנגלית, אף שבשיחה ביפנית יכלה ליסה לשים את מוג׳ו בכיס הקטן. היו בין הלקוחות ששמחו שהיא יודעת את השפה, ואילו אחרים לא כל כך. מוג׳ו - שהיה שמו הבדוי של האיש, ושמו האמיתי היה לה בגדר תעלומה - טען שברצונו לתרגל את האנגלית שלו, והיא לא עירערה על הקביעה. היא כבר למדה לדעת שהגברים היפנים המבוגרים יותר חשים מאוימים פחות כשהיא מעמידה פני תם.

הם הזמינו משקאות - בורבון 'מֵייקר׳ס מארק׳ עם מים למוג׳ו וגימלֶט וודקה 'סטוֹלי׳ לליסה. זה היה המשקה השלישי שלה הערב. מוג׳ו לא היה היחיד שהתרגש. היא עצרה בבר בדרכה לאקאסאקה, כי רצתה להשתחרר, לאזור אומץ. היא חייבת את זה למוג׳ו, לכל הפחות להיראות כאילו היא מבלה בנעימים. אחרי הכול, הוא עומד לשלם כמה מאות דולרים על הסעודה הזאת, ונוסף על כך הוא ייתן לה, אם היא תשמור על קור רוח ותמשיך עד הסוף לפי התוכנית, עשרת־אלפים דולר במזומן כ״מתנה״.

ואולם תחילה הוא הגיש לה פּרֶסֶנטוֹ קטן, מזכרת סמלית מהערב הזה - סיכת נוי מאבני חן אדומות שמקורן לא ברור, ושהיו ערוכות לכאורה בדמות פרת משה רבנו, אך למעשה היו דומות יותר לתיקן שנשרף בשמש. ״דוֹמוֹ,״ אמרה ליסה. ״אלוהים, מציאה.״

״יציאה?״ שאל מוג׳ו.
״מציאה.״
״מצי מה?״ הוא טילטל את ידיו.
״מציאה. אחד בעשר.״
מוג׳ו תקע בה עיניים בוהות, מבולבל לגמרי.
״זה דבָר יופי־יופי,״ אמרה ליסה, והמילים התלעלעו מעט בפיה.
״אה,״ אמר ופניו אורו, ״את חושב יופי?״
״כן, יפה מאוד.״

הוא חייך אליה וניגב את מצחו, וכיוון שהבחין שהכוס שלה ריקה למחצה, אותת בקדחתנות למלצר והזמין סיבוב נוסף.

הם עשו כמה ניסיונות מאולצים להחליף דברים, אך רוב הזמן הביטו מבעד לחלונות אל הנוף -מה שחילץ אותם מן הצורך לנהל שיחה. משהוגשו לשולחנם סטייק שאטוֹבּריאן בשבילו ועוף ביין בשבילה, הם חתכו ונעצו מזלגות ולעסו בכובד ראש רב, כאילו פעולת האכילה דורשת מהם את מלוא הריכוז. הם שתו כל אחד עוד כוס, חלקו בקבוק יין מרלו, ואחרי כן לגמו כוסית קוניאק ישן נושן עם חגיגת הדובדבנים.

״טוב? אוֹישיקאטה?״ שאל אותה מוג׳ו כשהובא החשבון.
״אוֹישיקאטה,״ אמרה.
הוא מחה את מצחו, שבע רצון.

הם הלכו מתנדנדים וצוחקים אל המעלית, עברו כושלים את המבואה, ובכניסה למלון נאחזו זה בזה כדי לייצב את עצמם בשעה שהמתינו למכוניתו. כשנכנסו למכונית הטויוטה קראון השחורה, שאל מוג׳ו לאן לכוון את נהגו, למועדון או לבית־האחוזה שלו.

״לבית־האחוזה,״ ציחקקה ליסה.

מוג׳ו הזורח מאושר תפס את ידיה בידיו. ״תודה, תודה,״ אמר.

הם עלו על אחד הכבישים המהירים המוגבהים ושעטו דרך הכרך. הבהקי ניאון חלפו מטושטשים על פני חלונות המכונית. ליסה היתה שיכורה, שיכורה מאוד מאוד, וגם קצת מסוממת. לפני שיצאו מהמסעדה היא עלתה לחדר השירותים ובלעה גלולת הרגעה 'קוואלוּד׳. היא לא לקחה 'קוואלוד׳ אף פעם לפני כן. היא כמעט אף פעם לא השתמשה בתרופות או בסמים - נו, טוב, היא גם לקחה גלולת 'פֶּרקוֹדן׳ אחת הבוקר, אבל זה היה למטרות רפואיות טהורות, כדי לשכך את הכאב בצלעותיה, שאחת מהן נשברה אולי - ובשילוב עם האלכוהול, השפעת הגלולות היתה מהירה.

מוג׳ו התגורר בשכונת מגורים אקסקלוסיבית שנקראה דֶנֶן־צ׳וֹפוּ. היא היתה מרוחקת מאקאסאקה מרחק של עשרים וחמש דקות נסיעה בלבד, אך נראתה כמו מעולם אחר. בצידי הרחובות צמחו עצי גינקוֹ, ושקט שרר בכול, כאילו הם נחטפו אל אזור הכפר.

הכינוי ״בית־אחוזה״ היה מטעה, משום שהוא פשוט תיאר דירה יפה יותר. הבניין, שנקרא 'הוֹמאט קינג׳, היה אחד מתוך רצף של משכּנות פאר ששימשו עשירים יפנים וזרים. על כל פנים, הדירה של מוג׳ו היתה ענקית: ארבעה חדרי שינה, פאטיו ובו גן פורח, מרחב עצום שמוג׳ו לא ידע מה לעשות בו. הוא היה אלמן, וילדיו, כך אמר בצער, לא מבקרים לעיתים קרובות.

ליסה צנחה על הספה בראש סחרחר. מוג׳ו מזג משקה לשניהם, אבל לפתע היא נתקפה דאגה שמא הוא לא יצליח לתפקד, מה שיבייש את שניהם ויביא לכל מיני מצבים מביכים, כמו למשל השאלה אם היא תקבל את המתנה שלה בכל זאת, או אם הם צריכים לנסות שוב. הכסף לא היה העיקר בעיניה. היא לא עשתה את זה למען הכסף. אך הכסף היה חשוב כדי לשווֹת לערב הזה חותם של עסקה רשמית. אם חושבים להאשים אותה שהיא זונה, היא רוצה לעשות את זה כמו שצריך.

מוג׳ו התחיל לרקוד. מוזיקת דיסקו מזעזעת התנגנה במכשיר הסטריאו שלו, והוא הסיר את מקטורן החליפה והפשיל את שרוולי החולצה והתיר את עניבתו. הוא היה משוחרר, עף באוויר, ניענע את ירכיו בתנועות סיבוב מצחיקות, וזרועותיו היו פשוטות לצדדים. הוא לא היה איש רע, להפך, הוא היה די נחמד בעצם, חביב מאוד. ולא נורא מכוער. טוב, הוא אמנם היה נמוך ומוצק ובעל כרס, והפרצוף שלו היה שטוח כמו חביתה עד שלא ניכרו בו תווי פנים בכלל מלבד עפעף אחד שמוט, והוא אמנם היה חלקלק, מעיין נובע של הפרשות, מיוזע, ושערו משומן במשחה שריחה נודף למרחוק, עורו שמנוני ומסריח ממי קולון, אבל הוא לא היה דוחה לחלוטין.

הוא רצה שהיא תרקוד איתו, וניסה להרים את ליסה מן הספה, אבל כשל ונפל על הכריות, ותכף נתקפו השניים פרצי צחוק נטולי רסן עד שליסה, תוך כדי בליעת שיהוק, הפליצה. זה לא היה נאד גדול - צ׳יסאיי דֶשוֹ - וגם לא נאד ארוך, אבל זה היה נאד מימי, נתז קצר ורב־עוצמה, דגש חזק של אוויר לח שהחריד את ליסה, ולרגע היכה אותם באלם והותיר אותם פעורי פה. ואז פרץ מוג׳ו בגעיות צחוק, וליסה איתו. היה לו צחוק צורמני, מקונן, כמו של צבוֹע, ואילו הצחוק של ליסה היה רעם מתגלגל עמוק ואיטי יותר, ושניהם יחד - אחוזי עוויתות, מצטווחים וגונחים - הגיעו להרמוניה צלילית שהיתה בחזקת ביזיון לתורת הציפורים, הכלאה של עַקָב טורף עם ירגזי מצוי על ספידים.

פליטת גזים היא מסורת עתיקת יומין ומכובדת ביפן. ליסה ראתה תחרויות של נפיחות בטלוויזיה, שבהן המשתתפים חיקו רעשים של בעלי חיים, תקעו נאדים לצלילי שירים פופולריים, שכבו על שולחן בברכיים כפופות אל החזה עם שפופרת זכוכית תקועה להם בתחת וניסו לכבות נרות. מוג׳ו התאמץ עכשיו להפיק נפיחה משלו, כיווץ בכוח את פניו, נהם, עצר את נשימתו, אך ללא הועיל. הוא תפס את כף ידה של ליסה, היכה בה על מצחו המכוסה זיעה ולחץ בחוזקה. זה היה משחק שילדים בנים ביפן שיחקו כדי לעודד הפלצה, אך בעיני ליסה היה בזה משהו אֶוונגֶלי, כמו מטיף נודד המניח את ידיו כדי לרפא. ״התרפא,״ אמרה ולפתה את ראשו של מוג׳ו ביתר שאת. ״מצווה אני עליך לקבל את כוחו של האל, ויהי דברי אליך, גשו הלאה השדים, בואו נשמע את חורנו מַרְעים!״ היא הדפה את ראשו של מוג׳ו אל גב הספה.

״אני מושחת אותך בשמן ופוקדת עליך להפליץ, תן לי טוסט שקדים.״ היא קמה על ברכיה על גבי הספה ודחפה יד למטה אל מצחו. התנועה הזאת הציתה את הגודש בצלעותיה, וקיבתה עלתה אל פיה, אך היא בלעה את הגודש. ״אני קוראת לברכת האל שיאציל עליך מכוחו, תקע תקיעה, תירה בקוף.״ היא צפה ונישאה כלפי מעלה. ״אני רוצה מצתים!״ צעקה, מרחפת קרוב לתקרה. ״תרסיס פּוּקים! קוֹיטא, קוֹיטא! מרֶקטוּם תזעקוּס, ויעלה עשנוֹס טוּסיקוּס!״ ראשה הסתחרר כגלגל, ואורות אדומים וירוקים הבהיקו לעיניה, והחדר החשיך. ״בוא ותקע נאד בשבילי, נסיך גז המֶתאן החמוד שלי. בוא ותפליץ בשביל אימא.״

היא לא תשכב עם מוג׳ו, החליטה בליבה. זה לא יוכיח שום דבר. היא תעניש כך רק את עצמה. זו היתה שטות אפילו לשקול את האפשרות. היא גמרה אומר לעזוב את יפן ולחזור לארצות־הברית. היא לא שייכת למקום הזה.

ופתאום היא ניעורה בחשכה. היא שכבה פרקדן במיטה. האורות היו כבויים, אך הווילונות לא היו סגורים, ואור הירח חילחל לתוך החדר - כנראה אחד מחדרי השינה בבית־האחוזה של מוג׳ו, הירהרה. היא היתה לבדה, עדיין לבושה בבגדיה ובנעליה. אבל למה היא מרגישה חולה וכבדה כל כך? - הו, מְלָסה. היא לא יכלה לזוז, זרועותיה ורגליה היו כמו בולי עץ. היא בקושי יכלה להניע את ראשה. מה קרה? האם נרדמה? התעלפה? איפה מוג׳ו? גופה היה קר מאוד, ופניה וצווארה רטובים. היא חשה כאב בגרונה ובחזהּ. אוזניה היו פקוקות כאילו היתה במטוס הצולל למטה בזווית חדה.

הלחץ היה בלתי נסבל. היא ניסתה לבלוע, אך הכאב בצלעותיה וגם בחזה התגבר, וריאותיה צרבו. משהו אינו כשורה. היא לא נושמת. כל מעברי האוויר שלה סתומים. הו, אלוהים, היא לא נושמת. היא ניסתה להשתעל, לקום, ללפות את גרונה, אבל לא יכלה לעשות דבר, לא יכלה לזוז, וכבר החלה לאבד את הכרתה. הרטוב הקר שעל עורה - היא הקיאה. היא שכבה על גבה והתעלפה, והקיאה אחרי כל המשקאות וה׳פֶּרקודן׳ וה׳קוואלוּד׳, ועכשיו היא נחנקת מהקיא שלה עצמה.

לא יכול להיות, זה לא יכול לקרות, חשבה בליבה. אני לא יכולה למות ככה, לא ככה. הכאב בחזה שכך מעט, אך חוש פנימי אמר לה שאין זה סימן לא להקלה ולא לישועה, אלא לקץ כל הקיצים. היא שקעה ושקעה. טובעת. היא הרגישה נבוכה ופתיה ומבוהלת ובודדה מאוד מאוד. לא היתה לה משפחה, לא היה לה איש שבאמת ירגיש בחסרונה. האם היא באמת הולכת למות ככה? היא תמהה מה יעשו בגופתה, איפה יקברו אותה, ואם יבוא מישהו לדרוש אותה. היא היתה בקושי בת עשרים וחמש.

פרק שני
שיחת הטלפון הראשונה הגיעה ב-10 ביולי 1980, בשעה 2:35 לפנות בוקר, וההודעה נרשמה על ידי הקצין התורן של משמרת הלילה בשגרירות. אישה בשם סוזן קאנטרימן מריצ׳מונד, וירג׳יניה, מנסה לאתר את אחותה הצעירה, ליסה, בטוקיו. היא לא מצליחה להשיג אותה כבר יותר מחודש.

אחרי הקפה של הבוקר טילפן טום הרלי למספר הטלפון שהשאירה האישה, אך הבת שלה, שהיתה ילדה בת שתים־עשרה לכל היותר, אמרה שאימא בעבודה. טום ביקש מהילדה שתמסור לאימה שתתקשר אליו לשגרירות, והסביר שטוקיו, בגלל שעון הקיץ, מקדימה את החוף המזרחי בשלוש־עשרה שעות. אחרי שהניח את השפופרת, הוא היה מודאג לרגע שאולי הילדה לא ירדה לסוף דעתו בעניין הפרשי השעות, אך מייד נשכח ממנו כל העניין.

השגרירות רעשה וגעשה לרגל ביקורו של ג׳ימי קרטר. הנשיא בא לטוקיו להלווייתו של ראש הממשלה אוֹהירה, והבוקר נועדה לו פגישה עם ראש ממשלת סין הוּאה במלון 'אוֹקוּרה׳. אירועים רבים כל כך התרחשו בעולם באותה השנה: פרשת בני הערובה באיראן, פלישת הסובייטים לאפגניסטן, החרם האולימפי, התפטרות סיירוּס ואנס, משפט ההסטה נגד קים דיי־ג׳וֹנג, המהומות בקוואנג׳וּ שבדרום קוריאה, השביתות בפולין. כאן ביפן היו שערוריות השחיתות בתאגיד 'לוֹקהיד׳ וקיי־די־די, הצבעת אי האמון להדחת אוהירה, התקף הלב שעבר, ועקב כך הבחירות לשני הבתים של הדָאיֶט ומלחמת הסחר עם ארצות־הברית על כל דבר, ממכוניות דרך אורז ועד לציוד תקשורת.

אלה היו ימים מסעירים לכל דיפלומט ביפן, אבל טום לא היה שותף לכך. בתור צוער בשירות הדיפלומטי האמריקני, העניין העדין ביותר שטיפל בו בימים אלה היה הבאת סוכריות גומי לאיזה מסומם שיושב בכלא. בֶּני דוֹאז וחורחה-ג׳ורג׳ הֶרנָנדֶז, שני עובדי קונסוליה ותיקים שהוא התיידד איתם, לא היו במצב טוב יותר.

״הכול בגלל שאין לנו שם פרטי שנשמע כמו שם משפחה,״ אמר ג׳ורג׳ באותו לילה. ״אם אתה באמת רוצה להשתייך לממסד הינקי, אתה צריך שיהיה לך שם פרטי טוב מהחוף המזרחי, עם ריח של כסף שעובר בירושה, כמו למשל אֶלסווֹרת או תוֹרְן.״

הם ישבו ושתו בירה בפאב באקאסאקה. בני נופף בידו למלצר והזמין עוד סיבוב של בקבוקים ואמר, ״וברור שזה עוזר אם נוסף לשֵם, גם למדת באוניברסיטה מליגת הקיסוס.״

״ויש עוד עניין אחד,״ אמר לו ג׳ורג׳.

״הממ?״

״אתה מסודר לגמרי אם אתה לבן כמו שלג,״ אמר ג׳ורג׳, שהוא עצמו היה צ׳יקאנו, אמריקני ממוצא מקסיקני.

״אה, כן, העניין הקטן הזה,״ אמר בני, שהוא עצמו היה שחור.

״בחייכם,״ אמרה שרה סוֹבֶּסקי, שבעצמה היתה פולנייה. ״אי אפשר לעבור לילה אחד בלי לדבר על ענייני מוצא וגזע? לילה אחרי לילה. זה כבר יוצא לי מהאף מרוב שעמום.״

טום התחיל, ״איך מורידים מהעץ פולני ביד אחת?״

״שלא תעיז,״ אמרה שרה.

״מנפנפים לו,״ אמר טום. ״איך הפולני שבר רגל כשגרף עלים?״ הוא זכר בעל פה עשרות בדיחות כאלה. הוא מצא ספר שלם של בדיחות כאלה.

״תשתוק!״
״הוא נפל מהעץ,״ אמר טום. ״כמה פולנים...״
״תפסיק כבר!״ צעקה שרה.

הם יצאו שבועיים בערך - לא משהו רציני. היא היתה מזכירה במינהל, ועמדה לחזור לארצות־הברית ביום שישי הבא ולעזוב את מחלקת המדינה לתמיד. היא שנאה את עבודת המזכירות, וטום בהחלט הבין אותה. ההייררכיה במחלקה היתה נוקשה וברורה. בפסגה היו קציני השירות הדיפלומטי, הקש״דים, של חטיבת הפוליטיקה והכלכלה. בתחתית היו המזכירות והנש״דים - נתינים זרים בשירות הדיפלומטי - מקומיים שהפילו עליהם את כל העבודה השחורה.

ובתווך נמקו הקש״דים של חטיבת המינהל והשירותים הקונסולריים. כל צוער מתחיל היה חייב לעבור את תקופת השירות הראשונה או את שתי התקופות הראשונות בתור סגן קונסול, אך להישאר תקוע בחטיבה הקונסולרית משמעו היה קץ הקריירה שלך עוד לפני שהתחילה. זה היה "מחסן" של שרתים, נהגים, נחשלים ובטלנים. ודרך אגב, ובמפתיע, זה גם המקום שאליו הגיעו רוב הנשים ובני המיעוטים.

ג׳ורג׳ שב ומילא את כוסות הבירה סביב השולחן. ״מעניין אותי איך אתה מסוגל להיות אדיש כל כך כל הזמן,״ אמר לטום.

״אין לי תלונות.״ ביחידת המינהל והשירותים הקונסולריים טיפל טום רוב הזמן בניירת - חידוש דרכונים, אישורי לידות ופטירות, מתן טופסי קלפי למי שאינם נוכחים וטופסי מס - אבל לפי דעתו היה מצבו טוב יחסית. אחרי הכול, הוא הוצב בטוקיו, היעד הנכסף, במקום להישלח לאפריקה או לחוג הקוּקָראצ׳ה, והוא כבר לא מחתים אשרות - שלא כמו ג׳ורג׳ ובני, שלשניהם יחד יש שלוש תעודות של תואר ראשון ושתים־עשרה שנות ניסיון בשירות הדיפלומטי.

״זה בדיוק מה שאני אומר,״ אמר ג׳ורג׳. ״אני לא יודע מה זה. אולי אתה משיח, אולי האלים הכתירו אותך, אבל איכשהו התברגת במזל לג׳וב המרופד הזה...״

״אז את מי שיחדת?״ שאל בני. ״עם מי שכבת?״
״אני לא מספר,״ אמר טום וקרץ.
״זה לא טוב שאתה מרוצה ממה שהשגת עד עכשיו,״ אמר ג׳ורג׳.
״אאוץ׳,״ אמר בני
. ״אתה צריך לדרוש מעצמך יותר.״
״חייב להכניס לו עד הסוף, מה?״ אמר בני.

שלושת הגברים התחברו לשלישייה מוזרה. בני היה בעל רגליים עקומות וכתפיים צרות, ופסע בצעד גמיש וקל, והיה בו משהו נינוח ומרושל. פנים כבדות לסת. כרס מתנדנדת. הליצן הנצחי. ג׳ורג׳, לעומתו, היה רזה ועצבני ונרגן, והיה בו משהו חתרני, בייחוד במשקפיים שלו בעלי העדשות האפורות ששיוו לו מראה מאיים. ג׳ורג׳ הדביק להם כינויים, כגון השילוש הסודי, שלושת הפושטקיירים או האחים הנוצרים, וכמו אח בוגר, הוא תמיד ירד על טום.

מרחב התמרון בדירה של שרה בבית פֶּרי היה מוגבל בגלל קופסאות של העברת דירה, ולכן הם הלכו אל טום בבית האריס, האמצעי מבין שלושת הבניינים שבמתחם השגרירות. בדירה היו דלתות פלדה, ולינולאום, ומרפסת בטון, והיא צוידה בריהוט ממשלתי תקני ששיקף את החיבה שהאמריקנים הוגים לאריגי טרטן, אותם, אריגי משבצות סקוטיים אך היא היתה גדולה עד גיחוך לצרכיו של רווק: שתי קומות ושני חדרי שינה ענקיים למעלה. בלילה ההוא, על כל פנים, ביכרה שרה את ספת הסלון שבקומה התחתונה, זוועה מלבבת בציפוי בד טרטן בצבע יין וירוק עם כורסה והדום תואמים.

״שני פולנים הולכים בשדה,״ אמר טום.

שרה סובבה את ראשה בחטף ונעצה בו עיניים רושפות. ״אני...״ הוא תפס את מותניה בידיו ומשך אותה אליו והביט למטה על אחוריה, שבסך הכול היו תאווה לעיניים. ״הם נתקלים בכבשה שהראש שלה תקוע בגדר.״

אנחה חרישית נמלטה מפיה. ״...הולכת...״
״אחד הפולנים מוריד את המכנסיים ודופק את הכבשה.״
היא עצמה את עיניה והתכופפה עוד. ״עכשיו...״
״ואז הוא פונה לחבר שלו ואומר לו, 'אוקיי, עכשיו תורך׳.״
״...להרוג...״
״החבר שלו אומר, 'בסדר׳, ותוקע את הראש בגדר.״
״...אותך.״

הם החליפו מצב, שרה התהפכה על גבה על הספה, וטום כרע על ברכיו על הרצפה בין רגליה. ״תתגעגע אלי?״ שאלה והביטה אליו.

״בטח,״ אמר לה.

״למה אני טורחת לשאול בכלל?״ אמרה. ״אתה יודע, ג׳ורג׳ לא קולט את העניין. לא מעניין אותך להגיש תוכניות מדיניות או להתקבל לצוות יפן, כי העבודה בעצם לא מושכת אותך. אתה רק רוצה לטייל בעולם ולהשכיב בחורות. הכול צחוק בשבילך. הם אוהבים מאוד אנשים כמוך, אנשים שפשוט עושים כל מה שמצווים עליהם.״

בניסיון להסיח את דעתה, הוא נישק את צווארה וכירסם את תנוך אוזנה.

״אתה לא רוצה שדברים יהפכו להיות רציניים מדי,״ אמרה. ״אתה לא רוצה שום דבר שיכריח אותך להרגיש או לחשוב.״

טום הסיט את שערה ממצחה באצבעותיו. כל הדברים שאמרה עליו היו נכונים ביסודם. הוא היה חלש ואומר־הן ושטחי. הוא לא עבד קשה מדי, ולא היה שאפתן במיוחד. אך לא מהסיבות שהיא הניחה. בכל אופן, הוא ידע שהיא לא מנסה להיות מרושעת או לבוא אליו בטענות. היא היתה צעירה - בת עשרים ושלוש. היא גילתה חיבה כלפיו יותר מכפי שהמצב דרש, לאור עזיבתה הקרובה, ורוגזה נגע לליבו. ״אני באמת אתגעגע אלייך, שרה,״ אמר.

היא הסבה את ראשה ממנו. ״אני בטוחה.״

* * *

ליסה קאנטרימן לא נרשמה בשגרירות, אך לא היה בכך שום דבר יוצא דופן. רוב השוהים בחו״ל אינם רואים צורך לעדכן את הפרטים האישיים שלהם במקום ולציין שם של קרוב משפחה למקרה חירום, שהרי יפן אינה מדינת העולם השלישי, והעיר למעשה נקייה מפשיעה. אך אי הרשמה משמעה גם שליסה קאנטרימן לא חתמה על טופס ויתור על התיקון לחוק הפרטיות ועל כן, לפי החוק, טום לא יכול לגלות לאחותה פרטים על מצבה ועל מקום הימצאה.

״מה זאת אומרת?״ שאלה סוזן קאנטרימן כשלבסוף שוחחו היא וטום בטלפון.

״זה יישמע לך טיפשי,״ אמר, ״אבל זאת אומרת שאפילו אם נמצא אותה, יש הגבלה על מה שנוכל להגיד לך בלי הסכמתה בכתב.״

״מה?״

״אסור לנו לגלות את מיקומה, מצבה הכלכלי, כוונותיה או בעיותיה, אלא אם כן היא נתנה הסכמה מפורשת לכך.״

טום לא טיפל מעולם במקרה של נעדרים, והוא קרא היישר מתוך התקשיר לענייני חוץ. ״יש אנשים שנעלמים מרצון,״ אמר, ״וזאת זכותם החוקית.״

״תראה, אני אחותה,״ אמרה סוזן קאנטרימן, ומבטא דרומי קלוש נשמע בדיבורה.

״אני מבין,״ אמר.

״אני רק רוצה לדעת שהיא נמצאת במקום בטוח.״ ברקע נשמעו צווחות של ילדים. היא הסבירה שהיא עובדת כאחות ביחידת הכוויות של בית־החולים 'ריצ׳מונד ממוריאל׳, ושזה עתה סיימה משמרת לילה בת שתים־עשרה שעות, ועכשיו שלושת ילדיה קמו, והם דורשים ארוחת בוקר. ״גברת קאנטרימן,״ אמ

ר טום תוך כדי שרבוט בפנקסו. ״אני מבטיח לך שנעשה כל שביכולתנו כדי לעזור לך.״

״מיז,״ תיקנה אותו. ״נניח שתמצאו אותה, והיא לא תיתן את הסכמתה. לפחות תגידו לי שמצאתם אותה?״

טום הניח את העט מידו, וניצני סקרנות ניעורו בו. ״יש איזו סיבה שהיא לא תרצה לדבר איתך?״

״לא, מה פתאום. אני רק שואלת. אתה זה שהעלית את האפשרות הזאת.״

הוא קירב אליו את התקשיר וקרא בתרגום חופשי את סעיף 135 בפרק משנה 7: ״אנחנו רשאים לתת לך רק מידע שלילי. אנחנו יכולים להגיד לך שחיפוש מדוקדק לא העלה כל מידע שהיא נמצאת או שהיא היתה באזור החסות הקונסולרי. אנחנו יכולים להגיד לך שהיא עזבה את האזור ולא השאירה כל כתובת למשלוח מכתבים. אבל אנחנו לא יכולים להגיד לך שהיא נמצאת באזור אם היא לא רוצה שנמסור את המידע הזה, ואנחנו לא יכולים למסור לך את כתובתה, אלא אם כן היא אמרה במפורש שהיא מסכימה לזה. כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להודיע לה שאת מנסה לאתר אותה, ולהעביר לה מסר.״

״זה מגוחך,״ אמרה סוזן קאנטרימן. ״אוקיי. בסדר. מה אתה צריך ממני?״

טום שלף טופס FS-118, דוח על אזרח ארצות־הברית שנעדר בחו״ל. ״שמה המלא?״

״ליסה מארי קאנטרימן.״
״תאריך ומקום לידה?״
״14 בספטמבר 1955. יוקוהאמה.״
״היא נולדה ביפן?״
״כן.״
״אבא שלכן היה איש צבא?״ שאל טום. הוא עצמו היה בן לאיש צבא, ונולד בהיידלברג, גרמניה.
״איש הצי.״
״אין לך בטח את מספר הדרכון שלה.״
״לא.״
״לא נורא. היא נשואה? יש ילדים שהיא מפרנסת?״
״לא.״
״הכתובת הידועה האחרונה?״
״רק רגע,״ אמרה סוזן קאנטרימן ודיפדפה בניירות. ״8-15-12 היגאשיאמה, מֶגוּרוֹ־קוּ, טוקיו.״
״מספר טלפון?״
״אין לי מספר טלפון.״
״אין לך?״
״ניסיתי לשלוח לה מברקים.״
״מתי היתה הפעם האחרונה שדיברת איתה?״
״במרס - כשהיא נסעה לטוקיו.״
״לא דיברת איתה מאז שהיא הגיעה ליפן?״
״הרגע אמרתי את זה.״
״היא באה הנה כדי ללמוד או כדי לעבוד?״
״היא התכוונה ללמד אנגלית, אבל אני לא בטוחה איפה.״
״את מכירה במקרה ידידים או עמיתים לעבודה שיש לה פה?״
״לא.״
״איזו הודעה היית רוצה שנמסור לה?״
״יש מסמכים שהיא צריכה לחתום עליהם. מסמכים משפטיים.״
״וזו הדחיפות שאת מדברת עליה?״
״הם חשובים ביותר.״
הוא ביקש מסוזן קאנטרימן שתשלח לו בדואר כמה תצלומים של ליסה מהתקופה האחרונה, והבטיח שידווח לה שוב בהקדם.

* * *

התברר שהכתובת היא של בית גָייגִ׳ין - אכסניה לזרים. זו היתה מאורת עכברושים, מלאה עד אפס מקום בריטים ואוסטרלים, ואחד מהם נענה לדפיקה על הדלת בתחתונים. גברת פוּג׳יווארה, נש״דית שטום לקח איתו למקרה שיזדקק למתורגמנית, הסבה את ראשה בענווה.

״לא מכיר שם כזה,״ אמר האוסטרלי. השעה היתה שתיים בצהריים, אבל הוא כמדומה התעורר זה עתה משנתו, ושיכרותו עדיין לא פגה.

״כמה זמן אתה גר כאן?״ שאל טום.
״מסוף מאי?״ אמר, לא בטוח בעצמו.
״יש כאן מישהו ותיק יותר? היא הגיעה במרס.״
״חכה שנייה,״ אמר האוסטרלי וחמק לתוך הבית.
לא היתה כמעט פיסת רצפה פנויה ברחבת הכניסה כדי להניח עליה את הרגל. הכול היה דחוס בנעליים. מעבר לכניסה, על גבי שולחן, היתה ערימה גדולה וסתורה של דברי דואר, ומתחת לשולחן היה ארגז פלסטיק גדוש מכתבים וניירות. בלי ספק המברקים של סוזן קאנטרימן נמצאים בארגז הזה.

״כן, אני זוכר את ליסה,״ אמר בחור בריטי בשם טוני סוֹמרס.

״הכרת אותה היטב?״

״לא כל כך. רק דיברתי איתה פעם או פעמיים. היא לא החזיקה פה מעמד. קצת פרימדונה, אם אתה שואל אותי. היא עברה מפה באפריל.״

״קרוב להתחלת החודש או לקראת הסוף?״

״התחלת החודש״ אמר סומרס וגירד את בית שחיו השמאלי.

״אתה יודע לאן היא עברה?״

״שמעתי שהיא קיבלה אפּאטו פרטית מהבן-אדם שהוא הבעל-בית של החור המסריח הזה.״ סומרס עילעל בערימת הדואר שעל השולחן ומצא שם כרטיס ביקור: טייג׳י טאקאג׳י, רשת בתי־הארחה 'ידידוּת׳.

״היא לימדה אנגלית?״ שאל טום.

״מושג חדש, מה?״ בטוקיו רוב רובם של הגייג׳ין בשנות העשרים לחייהם התקיימו מלימוד אנגלית מדוברת או אֵייקאיווה. ״אני חושב שבהתחלה היא עבדה במקום בשימבּאשי שנקרא 'רוֹקֶט אמריקה׳, אבל שמעתי שהיא ברחה משם מהר מאוד. ידעתי ברגע שראיתי אותה שאין לה דם, אתה מבין למה אני מתכוון?״

במונית שלקחה אותם חזרה למשרד, עשתה גברת פוג׳יווארה כל מאמץ להתעלם מטום, והתרכזה בתלישת כדורי מוך מהחצאית שלה. אחרי תשע־עשרה שנות עבודה בחטיבה הקונסולרית, נקעה נפשה מצוערים כמו טום. היא התייחסה אליו תמיד בכבוד ובדרך ארץ כל הזמן, ועשתה כל מה שביקש ממנה, אך מעולם לא מעבר לזה, ושידרה איבה סבילה ונוכחת תמיד.

ממשרדו של טום היא טילפנה לטֵייג׳י טאקאג׳י, שהתנדב לבוא לשגרירות. אחרי כן היא חייגה ל׳רוקט אמריקה׳. כעבור רגע הניחה גברת פוג׳יווארה את השפופרת על כנה ונראתה מזועזעת כולה

״הם ניתקו לך?״ שאל טום.
היא הינהנה בראשה.
״הם אמרו לך משהו בכלל?״
״המנהל אמר שהיא עזבה אחרי שבועיים,״ אמרה לו גברת פוג׳יווארה. ״הוא דיבר בגסות רוח.״

כעבור שעה נכנס טייג׳י טאקאג׳י למשרד, נושא עימו קופסת קרטון. ״צ׳וֹטוֹ שיצוּרֵיי,״ אמר. ״קוֹקוֹ דֶה יִי דֶסוּ קה?״

הוא היה לבוש בסרבל אפור, איש עליז, חף מכל הדעות הקדומות נגד זרים שרווחו בקרב בעלי הבתים, ודיבר מעט אנגלית. הוא אמר שליסה קאנטרימן שכרה חדר בבית מֶגוּרוֹ במרס, ואחר כך, באפריל, עברה לאחת מדירות הסטודיו המרוהטות שלו שבנישי־אזאבּוּ, ונשארה שם עד הלילה של 18 ביוני. בלילה ההוא צילצלה אליו ליסה ואמרה לו שהיא עוזבת ונוסעת להונג־קונג, ושלא תשוב ליפן. ״אני בא ביום אחרי זה לאפּאטו? טייפון!״ אמר טאקאג׳י.

היא השאירה אחריה מהפכה גמורה, הכול מפוזר על הרצפה, כאילו המקום נפגע בסופה טרופית. היה ברור שהיא עזבה בחיפזון גדול. טאקאג׳י אסף את כל חפציה האישיים הנטושים ושמר אותם בקופסת קרטון, ואת הקופסה הזאת בדקו עכשיו הוא וטום וגברת פוג׳יווארה. קלטות טייפ, ספרים, מגבות, סדינים, כל מיני כלי מטבח, אי אלה מעטפות גדולות - היא זרקה את כל בגדיה וכלי הרחצה שלה לתוך מזוודה ונטשה את כל השאר.

״אתה לקחת הקופסה, אוקיי?״ אמר טאקאג׳י לטום.

הקופסה סומנה בתווית מסודרת הנושאת את שמה של ליסה קאנטרימן ואת כתובת הדירה. למרות המצב האיום שבו הוחזר לו הנכס המושכר, נראה שטאקאג׳י הקפיד הקפדה יתרה עם הרכוש של ליסה. האם הוא דאג כך לגרוטאות שהותירו אחריהם כל הדיירים שלו?

טום נטל את אחת המעטפות ופתח אותה. היא הכילה ניירות שונים, אך למעלה היו שתי תמונות קטנות זהות.

״זאת היא בתמונה?״ שאל טום.

״האי, ליסה-סאן,״ אמר טאקאג׳י. ״בחורה יפה. בחורה נחמדה.״ היא אכן יפה, טום לא יכול שלא להסכים. התצלום בגודל של תמונת פספורט היה תצלום ראש רשמי - אולי כדי להוציא תעודת תושב זר או אשרה לארץ אחרת, או אולי רישיון נהיגה בין־לאומי - אבל היא היתה מרשימה מאוד. פניה היו קשות ורכות גם יחד, צירוף של ניגודים, עם קו לסת חזק, עיניים ירוקות ענקיות, שיער חום, אף קטן ועור מולבן מבוהק הסנוורים של המבזק. בת כלאיים מהגזע הלבן, אולי זיווג אירי ואיטלקי. טום הוציא את שאר תכולת המעטפה והנה, הפלא ופלא, הוא מצא שם כחצי תריסר מברקים מסוזן קאנטרימן, ממוענים כולם לבית מֶגורו ומפצירים בליסה בדחיפות גוברת והולכת שתטלפן אליה.

״לפני זה אותו דבר,״ אמר טאקאג׳י. היו עוד שני מברקים קודמים בחודש ההוא, שהוא אישית מסר אותם לליסה, ועכשיו היה ברור שהיא השתמטה ביודעין מאחותה.

* * *

הם נזקקו למשתתפים כדי לערוך את המסיבה. חברתה הטובה ביותר של שרה סוֹבסקי בשגרירות, מארלי היוּז, היתה מזכירתו של ג׳יי סטיינר, הנספח התרבותי, וברגע האחרון הוא ביקש ממנה לארגן קבלת פנים לפַסל מניו־יורק שבא לביקור. מארלי פחדה שאיש לא יופיע, וגייסה את שרה שתביא את טום וג׳ורג׳ ובני וכל אדם אחר שיעלה על דעתם.

המסיבה נערכה באולם האירועים שבקומה העליונה של בית גרו. היו שם די אורחים כדי לשוות למעמד חזות מכובדת, אבל האווירה הכללית היתה כשל אירוע רשמי שאורגן על רגל אחת, לרבות המתאבנים המימיים ובכללם החסילון שטום נטל עכשיו לצלחתו. ״אתה מהיר, אבל לא מספיק מהיר.״

היו תחושות רבות כל כך. תחילה הקול - אַלט, איטי, מלא ביטחון, מעורר ריגושים ברמיזתו לעָבר עשיר של מעשים שלא ייעשו. ולאחריו הריח - בושם יקר, ועם זאת עמום וחמקמק, אפילו ממרחק כזה, התמהיל המושלם. ולאחר מכן שערה ופניה - גלי ובלונדיני, באורך הכתפיים, מצח גבוה וגבות עבות המתקמרות מעל עיניים כחולות ואף נשרי ופה גדול מגחך, ניב שמאלי עקום, אודם על השפתיים ועור קורן.

״סליחה?״ שאל טום.

״בבריכה,״ היא אמרה.

היא היתה בערך בת גילו, הוא ניחש. היא לבשה מכנסי שבע־שמיניות בצבע בז׳, חולצת משי לבנה ששלושת הכפתורים העליונים שלה פתוחים, טפח שד. בנעלי עקב היא היתה בגובה של טום, והיא היתה דקה, רזה.

״לא אותך עקפתי בבריכה?״ שאלה. ״או שאולי זה היה בול עץ שהטיל עוגן ועמד במקום?״

״תפסת אותי ביום חלש,״ אמר טום.
״אה, באמת?״
״הייתי חולה בשפעת.״
״הבנתי. שפעת. המחלה הזאת מסתובבת עכשיו כנראה. ותרשה לי לנחש. עדיין סבלת מההשפעות של שיגֶלה מאלארית.״
״איך ידעת?״
״אי אפשר לפספס את זה, בגלל החיוורון הצהבהב שלך.״
הם חייכו. ״את לא חזרת לבריכה,״ אמר טום.
״חיפשת אותי?״

״לא, בכלל לא,״ אמר לה. אחרי הבוקר ההוא התחילה עונת הגשמים במלוא עוצמתה, וגשם זלעפות ירד בכל יום מאז. טום הלך לבריכה במשך שישה בקרים רצופים וחיפש אותה, עד שוויתר. לא נעים לשחות בגשם.

״אני חושבת שאתה משקר,״ אמרה. ״בעצם, אני בטוחה בזה.״ ״אין הרבה דברים שאת לא בטוחה בהם, נכון?״

״ככה החיים הרבה יותר פשוטים.״

שמה היה ג׳וליה טינְסְלי. היא היתה אמנית, צלמת. מדי פעם בפעם, אמרה, היא עוזרת לג׳יי סטיינר בעניינים הקשורים לתוכנית לחילופי אמנים.

״מאיפה אתה?״ שאלה.

״מכל מקום. משום מקום,״ אמר לה - התשובה השגורה. ״הייתי ילד של בסיסי צבא.״

״מה המוצא שלך? אתה חצי ניסֵיי?״ ניסיי, כלומר אמריקני יפני מדור שני.

״אני מהוואי,״ אמר.
״מה זאת אומרת?״
״סליחה?״
״אתה יליד הוואי? יש לך דם הוואיי?״

הוא הביט בה וניסה להחליט אם היא הכריזה מלחמה עליו או שהיא סתם סקרנית. היא שאלה את כל השאלות שהוא היה רגיל לבוז להן - מאיפה אתה? מה המוצא שלך? במילים אחרות, אתה לא נראה כמו אמריקני אמיתי - אבל הוא החליט לתת לה ליהנות מהספק. ״אני חצי־חצי,״ אמר. ״לבן וקוריאני. גדלתי בהוואי.״
״באיזה מהאיים?״
״אוֹאָהוּ.״
״עשית גלישת גלים? אתה נראה כמו גולש.״
הוא צחק - זה היה סטריאוטיפ מובהק כל כך. ״כן, גלשתי.״
״באיזה שבירות גלים? בעיר או מחוץ לעיר?״

הוא נדהם על שידעה מה לשאול, ואמר לה, ״בכל השבירות בסביבות האלֵייוואה. לאני, ג׳וֹקוֹ, לֶפטאוֹבֶרס. לפעמים בקיץ היינו נוסעים לעיר, לקַייזר ולבּוֹאלס. גרת פעם בהוואי? גלשת?״

״לא, זה פשוט משהו שתמיד אהבתי לראות. חבר שהיה לי פעם. היית טוב בזה?״

״הייתי מדהים. אגדה, זה מה שהייתי.״

״אהה, אתה אוהב את עצמך, נכון?״ אמרה. ״אני כבר רואה שאתה מביא צרות.״

הוא דג שתי כוסיות יין ממלצר נושא מגש שעבר לידם, והושיט לה כוסית. היא לגמה, עיוותה את פניה והניחה את הכוסית על שולחן המזנון.

״ואת, מה איתך?״ הוא שאל. ״מאיפה את?״

״מבוסטון.

״ ״אה,״ אמר. הוא הכיר את בוסטון, ותמונה של ג׳וליה טינסלי החלה מצטיירת לנגד עיניו, תמונת החוף המזרחי ומורשת העושר המשפחתי, תמונה של בתי־ספר פרטיים וחופשות בבלוק איילנד וזכויות היתר של אצולת בוסטון.

״ידעת שאנחנו תחת מעקב?״ אמרה. ״מעקב צמוד, צריך לציין.״ הוא סבר שכוונתה לג׳ורג׳ ולבני שעמדו בפינה, אך היא דיברה על שרה ועל חברתה מארלי, שהיו בירכתי החדר.

״הבלונדה חברה שלך?״
״לא הייתי קורא לה חברה שלי,״ אמר טום.
״היא יודעת את זה?״

״יצאנו קצת. לא משהו רציני. היא חוזרת לארצות־הברית בעוד יומיים.״ מקצה החדר נופפה שרה לטום בידה במורת רוח, והוא נופף לה בחזרה במורת רוח.

״היא ממש לא נראית הטיפוס שלך,״ אמרה ג׳וליה.

״ומה הטיפוס שלי?״

היא הביטה בו ואמדה אותו במבטה. ״לא יודעת. אתה לא מאלה שנהיים רכים ורגשניים כאלה, נכון?״

״נכון.״

״טוב מאוד. אני שונאת סוג כזה של גברים. לא, אני חושבת שאתה אוהב נשים שעושות לך חיים קשים, נשים קצת מרושעות ובלתי צפויות. אתה דומה מאוד לבעלי מהבחינה הזאת. אתה רואה אותו שם בפינה? הגלמוד ההוא שם?״

טום התאכזב לשמוע שהיא נשואה. היא ענדה שתי טבעות כסף צנועות על ידה הימנית, ואחת על השמאלית, אבל לא ניכר אף באחת מהן שהיא טבעת נישואים. הוא הביט בפינת האולם והופתע לראות שבעלה יפני. הוא היה גבר נאה ורזה, ואמנם נראה גלמוד - ואומלל בעליל.

״כדאי שאחזור אליו,״ אמרה. ״אפילו שאני לא חושבת שהוא הרגיש בחסרוני.״

טום הביט בה כשחצתה את האולם, והכול בה נינוח וארוך ואתלטי.

ג׳ורג׳ הצטרף לטום ליד שולחן המזנון, ובני נגרר אחריו. ״שרה עוד לא עזבה, ואתה כבר פורש את הרשת,״ אמר ג׳ורג׳.

״אני אוהב להיות מוכן.״
״מה יש לך מבלונד, פּרימוֹ?״
״ זה במקרה הצבע האהוב עלי.״
״היא נשואה.״
״אני יודע,״ אמר לו טום. ״בעלה הוא ניסֵיי.״

בני, שאכל את החסילון הנשכח של טום, אמר, ״סאנסֵיי.״ אמריקני יפני מדור שלישי. ״שמו וינסנט קיטאמוּרה.״ הם הסתכלו על ג׳וליה טינסלי ועל וינסנט קיטאמורה יוצאים מהאולם והולכים לעבר המעליות. ״הוא מרגל בכלכלית,״ אמר בני, ידיעה שלא התקבלה בתדהמה רבה. חוץ ממוסקווה, מספר עובדי ה-CIA בטוקיו היה גדול יותר מבכל עמדה אחרת, ורובם התחזו לקש״דים עובדי החטיבה הכלכלית והפוליטית.

״אם אתה חכם, תתרחק ממנה,״ אמר ג׳ורג׳.

זו היתה עצה במקומה, ואילו הניחו לו לנפשו, מן הסתם היה טום מקשיב לה, אף שג׳וליה טינסלי עוררה בו יותר מסתם סקרנות. היא היתה מלאת חיים ונבונה. היא שפעה הבטחות כמוסות לכיופים ולהתנהגות בלתי הולמת. היא היתה כל מה שמישהי כמו שרה לא היתה. היה בה משהו מסתורי. מתוחכמת ותרבותית. אולי קצת מפונקת. והיא גם היתה יפהפייה. אבל טום אמר לעצמו שהפעם, לפחות, הוא יתנהג כמו בן-אדם. הפעם לפחות הוא ירסן את הדחף שלו לפגוע בעצמו. הפעם לפחות הוא ייזהר שלא להסתבך. זו היתה התחייבות מצוינת, החלטה מכובדת שהתפוגגה כלא היתה בסוף החודש, כשחזר הביתה לדירתו בבית האריס ומצא פתק כתוב בכתב יד תחוב מתחת לדלת. ״בוא נצא לשתות משהו יחד מתישהו״, רשמה ג׳וליה טינסלי, ״לפני שהקיץ יחמוק לנו בין האצבעות״.

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

ארץ מוצא - דון לי
Country of Origin - Don Lee


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *