Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בנובמבר 2006       חזור

עשבי פרא
מאת: מייקל קנינגהם
Specimen Days - Michael Cunningham

ההוצאה:

כתר

דמויותיהם של ילד, גבר ואישה צעירה מופיעות בכל אחד משלושת החלקים של ספרו החדש של מייקל קנינגהם, מחבר "השעות".

עלילת "במכונה", המתרחשת בשיאה של המהפכה התעשייתית, מספרת את סיפורו של לוּק בן ה-12 המתאהב בארוסתו של אחיו המת, ומשוכנע שרוח הרפאים של אחיו, סיימון, חיה בתוך המכונה הגדולה שגרמה למותו.

במותחן "מסע הצלב של הילדים" מתרחקת קאט, פסיכולוגית משטרתית שחורה, ממאהבה העשיר והלבן סיימון לטובת לוק, ילד מעוות ומשונה, פעיל ברשת בינלאומית של טרוריסטים.

ב"כמו היופי" יוצאים סיימון האנדרואיד, קטרין החייזרית דמוית הלטאה ולוק, נער-נביא, לחיפוש אחר חיים חדשים בעולם פוסט-אפוקליפטי.

עשבי פרא
שתפו אותי

כמו "השעות" זוכה פרס הפוליצר, גם בספר זה נשזרות שלוש עלילות הנפרדות בזמן. אלא שהפעם הן מתרחשות על במה אחת, העיר מנהטן, ומתקיימות בהשראת משורר-נביא אחד, וולט ויטמן. המשורר מופיע בדמותו ובמורשתו, וכל הדמויות מכירות אותו ומצטטות מתודעתו. קנינגהם משתמש בדמותו של המשורר וולט ויטמן כמקור השראה וטווה רומן מעמיק ומרתק על אודות הקִדמה האנושית והשקיעה החברתית.

עשבי פרא הוא רומן חוצה ז'אנרים, המנסה לברר לאיזה כיוון הולכת אמריקה ומנתח לעומק מושגים בסיסיים כמו אהבה ופחד, אובדן וחיבור, אלימות ושירה.

מייקל קנינגהם גדל בלוס אנג'לס ומתגורר בניו-יורק. ספרו השלישי, "השעות" (קדמו לו "בית בקצה העולם" ו"בשר ודם"), זכה ב-1999 בפרס פוליצר ובפרס פן/פוקנר היוקרתי, ועובד לסרט עטור פרסים בשנת 2002.

מתוך הספר: אחרית דבר מאת עודד פלד
רוחו של וולט ויטמן, "הסבא הטוב" של השירה האמריקנית, מרחפת על פני הספר הזה. למען הגילוי הנאות [כנהוג לומר בימינו בנוסח עיתונאי, משפטי-כמעט], אני מודה ומתוודה שאינני יכול לטעון ולוּ לאובייקטיביות יחסית בכל הקשור לשירתו של גדול משוררי אמריקה. אל שירת ויטמן התוודעתי בגיל העשרֵה הודות לשמעון הלקין המנוח [מתרגם, מרצה לספרות ומשורר בזכות עצמו], שעטיפת "עלי עשב", מכלול שירתו של ויטמן, בלבוש עברי היתה מפעל חייו.

לזִכרו הקדשתי את תרגומי למחזור "שירת עצמי", שראה אור חמישים שנה לאחר הופעת המהדורה הראשונה של "עלי עשב" בעברית. המפגש עם שירת ויטמן בתרגומו העברי, ומאוחר יותר, דרך המקור עצמו, עורר בי תחושת התפעמות עמוקה מרוח החופש העזה המנשבת בשירים, מן הנימה הנבואית האקסטטית, מן הטוטאליות של אמירה חובקת עולם ואדם, מממדי היריעה השירית, מן המיזוג האצילי של פשטוּת והידור בשפה, מן הראייה הפנורמית, הפנתאיסטית, ומן ההנפשה עזת-המבע שבאמצעותה כל עצם הוא בעל רוח-חיים משלו: הטבע והאדם, הנוף העירוני והכפרי, החי, הצומח, הדומם והמכונָה, המיסטי והארצי – כל אלה מדברים, כל אלה חוברים יחד למארג מופלא, רב-עוצמה, של שלמוּת.

וולט ויטמן [1892-1819] הוא משורר אמריקני מאוד, אולי האמריקני שבכולם. שורשיו נטועים בלב העולם החדש, בגלי ההגירה הגדולים של נרדפי אירופה, בנדידה החלוצית מערבה, בנופי המרחבים הגדולים של היבשת, במאבק בעבדות, במלחמת האזרחים. הוא היה ליברל ודמוקרט, אך במובן הדתי העמוק, האינדיבידואליסטי. מחד, הוא שוטט בחזית במלחמת האזרחים, היה עד למחזות זוועה, חבש את הפצועים והעניק להם עידוד וסעד רוחני [באותה תקופה כתב את שיריו הפחות מוערכים, שירי המלחמה שלו הכלולים במחזור "תיפוף התופים", שראשיתם פטריוטיזם מתלהם והמשכם התפכחות ריאליסטית בלבוש שירי קינה שנכתבו מתוך חמלה אנושית כנה], ומאידך, ידע לומר גם: "התנגד הרבה, ציֵית מעט." וכן "אין מורד ההולך לכלא כבול באזיקים שאני לא כבול באזיקים אליו והולך לצִדו." אותו ויטמן, שכתב את שיר ההספד הידוע לנשיא לינקולן לאחר הירצחו, "רב-חובל, הו רב-חובל שלי!" – שיר רגשני

ומחורז בשורות קצרות, כיאה להקשר הממלכתי בו נכתב – ידע לכתוב גם: "פחות מזכירים דברַי תכונות שסופרו, ויותר מזכירים הם חיים שלא סופרו, וחירות ושחרור.... ומכים בגונג המרד, ושוהים עם עריקים ועם קושרים ורוקמי מזימות." או: "אין שומר שיכלא אותי, אין חוק שיעצור בעדי."

קשה לנחש כיצד היו נראים פניה של השירה האמריקנית מן המאה התשע-עשרה ואילך אילולי הופיע ויטמן בזירה, משום שלפניו, למעֵט אי אֵילו משוררים יוצאים מן הכלל, השירה האמריקנית היתה חנוטה בכבלי המשקל והחרוז הוויקטוריאניים וגיבוריה היו בני המעמדות הגבוהים. ויטמן, רומנטיקן מובהק, או ליתר דיוק, טרנסצנדנטליסט, כפי שנקראו הרומנטיקנים האמריקנים, הגשים הלכה למעשה את חזון השירה האוניברסלית של ראלף וולדו אמרסון.

הוא טאטא הצִדה חריזה ומשקל ותוך הישענות על המשפט כיחידת-קצב במקום ה"רגל" המקובלת, יצר למעשה את מה שכּוּנָה מאוחר יותר "שירה חופשית". הוא החליף את גיבורי הספרות הפיאודלית בפשוטי העם – האיכר, הבנאי, הנגר, זונת הרחוב, הדייג, הצייד האינדיאני, העבד הכושי הבורח, המכונאי, פועל הדפוס, רַכַּב האומניבוס, הנווד ופושט-היד עברו אל קִדמת הבמה. מכל הבחינות הללו הקדים ויטמן את דורו והיה אבי השירה האמריקנית המודרנית ומחלוצי המודרנה בכלל.

שתי מסורות כתיבה מלוות את השירה האמריקנית עד עצם היום הזה; זו של אמילי דיקינסון, בת-דורו, שהתוותה נוסחה של שירה לירית מובנֵית-מאוד, שקולה, דחוסה ומהודקת עד להתפקע, וזו של ויטמן – ששירתו משוּלה לדהרת סוס בשדה פתוח. השורות הארוכות והשימוש בחזרות ובאמצעים רטוריים אחרים הפכו אותו למשורר אֶפִּי מובהק, מעֵין הומרוס אמריקני המפנים בכתיבתו את מרחביה העצומים של היבשת ואת רוח החופש של "העולם החדש".

שירתו, אותה דימה הוא-עצמו ל"גלים מתנחשלים", היא פריצה אקספרסיוניסטית אקסטטית [אמת, לעתים במחיר כבד של נאיביות ופאתוס-יתר], ובכוח המסה האדירה של שורות רחבות, דוהרות, הבנויות על יחידות של נשימה ארוכה וחופשית, נוצר אצלו המיזוג העמוק של אדם ועולם, של הרוחני והחומרי, הרמוניה של האני השר עם הסובב אותו. אלא שאת "מיתוס הרחבוּת" שלו אי אפשר לתחום בגבולות הטבע והנוף האנושי של חזון העולם החדש, משום שוויטמן הוא משורר אוניברסלי ביסודו, תלמידו של אמרסון, ממנו למד שהמשורר איננו יצור תמהוני, חריג, אלא מעֵין נביא, חלק בלתי נפרד מן היקום, יוצר הלוכד בכתיבתו את הקבוע שבזרימה וחושף את תהליכי ההתפתחות בטבע ובמין האנושי. החוויה, ניסיון החיים הממשי, תופסים אצלו את מקומה המסורתי של הלמדנות; החספוס הופך לערך אסתטי.

ויטמן הביא בשורה מהפכנית לפואטיקה. הילד הרע, המורד, העשב השוטה בפאתי המדשאה המטופחת, המהוגנת של הספרות האמריקנית, הפך לאבטיפוס של משוררים וסופרים באמריקה שאימצו אותו אל חיקם יחד עם מסורת המרד האירופית. מול משוררי וסופרי האקדמיה צצו במאה העשרים יוצרים כתומס וולף, הנרי מילר, נורמן מיילר, ג'וזף הלר, ויליאם בארוז, ריצ'רד בראוטיגן, צ'רלס בוקובסקי, משוררי הווידוי, משוררי וסופרי דור ה"ביט" ורבים אחרים – וכל אחד מהם המשיך בדרכו את שושלת "הסבא הטוב של השירה האמריקנית".

ויטמן היה רחוק ממגלומניה, כפי שהביקורת הפשטנית נוטה לראותו. נהפוך הוא. על דרך הפרדוקס ניתן לומר שיש צורך בצניעות רבה בתחושה – הלכה למעשה – של "והייתם כחגבים" [כמאמר הפסוק התנ"כי], של הֱיוֹת חלק אינטגרלי, בלתי נפרד של ההוויה הגדולה, על-מנת שהאני השר יהֵא חופף לקוסומוס עצמו. ויטמן רחוק מנצרות ומשילושים קדושים, ובשירתו יש לא מעט מרוח האופנישדים והבהגווד גיטא, אף-על-פי שהיכרותו עם המיתוסים ופילוסופיות המזרח הרחוק היתה קלושה.

ובכל זאת, אלוהים של ויטמן קרוב לתפיסה הבראהמינית, הווה אומר – תודעת-על קבועה, מוחלטת, חובקת-כול, יסוד-היסודות שכל הדברים נובעים ממנו ויכולים לקוות לשוב אליו. אפשר, לפיכך, לראות בוויטמן מעֵין מיסטיקן חילוני, צליין ההופך את ההליכה בדרכים, את סיפור חייו, את שירתו, את המצב האנושי בכללותו, לסָאגָה רוחנית. אלוהיו של ויטמן, גם אם הוא נותר בגדר חידה, עבורו ועבור קוראיו, לובש אצלו ישות ממשית בבני אדם, בטבע, ביקום, במחזוריות מעגלית של לידה ומוות. דומה שאין בתולדות הספרות אח ורע למשורר אופטימי כל כך.

שירת ויטמן היא אודיסיאה רוחנית מרתקת של אדם מאמין שאינו כבול בידי מוסכמות דת כלשהי ["אלוהי אני בפנים ובחוץ, ומקדש כל שאגע בו או שבי ייגע, ריח בתי-שחי אלה ניחוח ערֵב מתפילה, ראש זה עולה על כנסיות, כתבי קודש, והאמונות כולן"], שירה של יוצר שהגיע למדרגה גבוהה של שלמוּת עם הסובב אותו, עם קוֹנוֹ ועם עולמו, על-מנת להפוך עלי עשב ל"ממחטת האל" ולכתוב שורות כמו: "אני מוצא מכתבים מאלוהים שנשמטו ברחוב, ואלוהים חתום על כולם, ואני משאיר אותם במקומם, כי אדע, בכל אשר אלך, אחרים בעיתם יבואו לעולמי עד".

אך צחוק הגורל הוא שדווקא המשורר שזכה לקיתונות של בוז בארצו-שלו בשל 'מוּפקרוּת' ספרותית ומוסרית, המשורר שהתרועע עם פשוטי העם, הצהיר בגלוי על אהבתו לגברים ולנשים גם יחד, וקנה בימי חייו יותר חסידים מעבר לאוקיאנוס, באירופה, מי שכתב: "אני משמיע את צריחתי הברברית מעל גגות העולם", הפך לאחר מותו למשוררה הלאומי של אמריקה.

מייקל קנינגהאם הופך בספרו זה את וולט ויטמן לדמות-מפתח, לגיבור מאחורי הקלעים במחזה בן שלוש מערכות, המתרחש בשלוש תקופות שונות: ניו-יורק של המאה התשע-עשרה במהלך המהפכה התעשייתית, ניו-יורק של ימינו אֵלה, ניו-יורק ומחוזות אחרים באמריקה בזמן עתידי. לוקס, גיבור המערכה הראשונה, "בלב המכונָה", הוא נער בן שלוש-עשרה, בן למשפחת מהגרים אירית ענייה, התופס את מקומו של אחיו בבית-החרושת לאחר שזה נטחן למוות בשיני המכונה, על-מנת לפרנס את אביו הזקן והחולה ואת אמו הזקנה המרחפת אי-שם באזור הדמדומים שבין מציאות להזיה. לוקס, המאוהב בארוסתו של אחיו המנוח, קורא שוב ושוב את "עלי עשב" של ויטמן שקיבל בהשאלה ממורהו בבית-הספר. הוא חי ויטמן, נושם ויטמן, מדבר ויטמן, ואף זוכה לפגוש אותו באחד משיטוטיו הליליים בברודוויי: "לפתע נתקל בזוג מגפיים שנראו לו מוכרים אף שידע שמעולם לא ראה אותם. אלה היו מגפי פועל, צבעם חום-אפור, רכוסים בחוזקה. הם עצרו לפניו.

הוא נשא את מבטו וראה את פניו של וולט. הנֵה אֶשֶׁד הזקָן הלבן-אפור, הנֵה הכובע רחב-השוליים והמטפחת הקשורה לצוואר. הוא נראה בדיוק כמו בתמונה." בדיאלוג ביניהם מדהים לוקס את ויטמן בציטוטיו משיריו. בתשובה לשאלותיו, המשורר מייעץ לו ללכת צפונה, לפאתי העיר, למקום בו פוחתים הבניינים והעשב צומח. לוקס עושה כברת דרך ארוכה ברגל עד סנטרל פארק ושם, ליד פסל של מלאכית חמורת-סבר, שקועה בהרהורים, שמבטה מופנה מַטָּה, הוא נושא את עיניו השמיימה: "הוא עמד ונעץ את מבטו בכוכבים. וולט שלח אותו לכאן למצוא את זה, והוא הבין. הוא חשב שהבין. זה גן העדן שלו. לא ברודוויי ולא סוס על גלגלים. אלא עשב ושקט; שדה של כוכבים. זה מה שאמר לו הסֵפֶר מדי לילה ולילה. כשימות, הוא יעזוב את גופו הפגום ויהיה לעשב. הוא יהיה כאן, כך, לנצח נצחים."

גיבורי המערכה השנייה, "מסע הצלב של הילדים", הם ילדים אסופים שאימצה אל חיקה אישה בת שישים המכוּנָה בפיהם "וולט" ומגדלת אותם בדירת מסתור שקירותיה, רצפתה ותקרתה מכוסים בדפים מתוך "עלי עשב" של ויטמן. הם מפציצים את הפסיכולוגית המשפטית העובדת בשירות המשטרה בהודעות טלפוניות המבשרות לה על פיגועים העומדים להתרחש, תוך ציטוט שורות של ויטמן, ומתפוצצים בזה אחר זה כחיילי גרילה בצבא מחבלים-מתאבדים, תוך שהם קוטעים במותם את חייהם של אזרחים חפים מפשע.

אין להם היסוסים. הם בטוחים שיהיו לאחר מותם לעשב ועצים, כדברי המשורר. האישה, המסגירה את עצמה, טוענת שבאה להכריז על בוא אחרית הימים. היא מעֵין נביאת זעם שוחרת איכות הסביבה, הטוענת שהחברה פשטה את הרגל, ואומרת בחקירתה: "הגיע הזמן לחזור אל האדמה. הגיע הזמן לחיות שוב מן האדמה. הגיע הזמן להפסיק לזהם את הנהרות ולכרות את היערות. הגיע הזמן שנחזור לחיות בכפרים." לשאלה מדוע בחרה בוויטמן, היא עונה: "ויטמן היה האדם הגדול האחרון שאהב את העולם באמת ובתמים. בזמנו המכונות היו רק בתחילת הדרך. אילו יכולנו לחזור לתקופתו של ויטמן, אולי היינו יכולים לאהוב שוב את העולם."

גיבורי המערכה השלישית, "יופי מדוּמה", הם סיימון, סִימוּלוֹאִי דמוי-אדם [מעֵין אנדרואיד, הכלאה של רובוט ממוחשב וגוף אדם], החי בשולי החברה, בביבי ניו-יורק 'העתיקה', וקַטַרין, לטאה זקנה מכוכב-הלכת נַדיה שניסתה לחולל בו מהפכה, משפחתה חוסלה והיא הוגלתה לכדור הארץ, בו היא משמשת אומנת לילדים.

שניהם נמלטים מניו-יורק לאחר שמטוס מוּנחה מחסל את חברו הטוב של סיימון, אף הוא דמוי-אדם, ומגיעים לדנוור, אל אֶמוֹרִי לוֹאֶל, האיש שפיתח את דגם הסימולואים של סיימון, שאף הוא, כמובן, לובש את דמותו של ויטמן: "אֶשֶׁד זקָן בגון העשן גלש על חזהו.

הוא חבש כובע מהוה רחב-שוליים שירד עד גבותיו האפורות הפרועות." בתוכנה של כל אחד מדמויי-האדם הללו שיצר שתל לואל שבב שירה: שֶׁלִי אחד, קִיטְס אחד, יֵיטְס אחד, אמילי דיקינסון אחת, וגם כמה ויטמנים. הוא ממריא לכוכב-לכת אחר, לו הוא קורא פומנוק, השם האינדיאני של לונג איילנד, מקום הולדתו של ויטמן, עם חבורת אנשים, יצורים מלאכותיים ולטאות נדיאניות – מסע שיארך שלושים ושמונה שנה בדרך לעתיד טוב יותר.

סיימון מוותר על המסע, סועד את הלטאה הנדיאנית על ערש דווי, ולאחר מותה יוצא על גב סוסה ופונה מערבה, כמו חלוץ בן המאה התשע-עשרה הנושא עיניו אל הרי הרוקי אותם עליו לחצות בדרכו מערבה.

בכל אחת ממערכות המחזה מופיע ויטמן כמורה דרך, אב רוחני. במערכה הראשונה הוא מקבל ממד של קדוּשה כמעט, משום שהנער, תלמידו, מקריב את ידו ובסופו של דבר את חייו,

על-מנת להציל את ארוסת אחיו המנוח ממוות בשרפה שפרצה בבניין המתפרה של חברת 'מַנַהַטָה' [שמה האינדיאני של מנהטן] בו עבדה: "הוא ראה את האישה חולפת בשמים. ומעליה, מעל לעשן ולשמים, ראה סוס נוצץ עשוי כוכבים.... הוא ידע שליבו הפסיק לפעום. הוא רצה לומר, אני עצום, אני מכיל המונים.

אני העשב שלרגלייך." במערכה השנייה נישאים לשווא שמו של ויטמן ושורות משיריו בפי הילדים ואִמם המאמצת, המפרשים את המשורר הגדול כנביא זעם ומבקשים להשיב לעולם את נעוריו שאבדו, להחזיר את יושביו אל הכפר וחיק הטבע באמצעות מסע צלב קטלני שוויטמן בוודאי לא היה מצדד בו.

במערכה השלישית, המתחוללת בעתיד, באמריקה שלאחר פיצוץ גרעיני, ויטמן הוא נביא התקווה הגדולה, אביו של עתיד טוב יותר שיצמח, אולי, בכוכב-לכת אחר, מתוך ארץ הישימון של כדור הארץ; נביא נחמה המותיר אחריו צוואה של עידוד רוחני: "האם מישהו חשב כי אשרֵי הנולד? אני ממהר להודיע לו או לה שגם המת בר-מזל הוא... אני עובר מוות עם הגוססים ולידה עם הרך הנולד שנרחץ, ואיני כלוא בין מגבעתי למגפַי.... רֵע אני ובן-לוויה לבני אדם, שכולם בני-אלמוות ועמוקים בדיוק כמוני"; "אני מצווה עצמי לעפר לצמוח מן העשב שאהבתי, אם תרצה בי שוב, חפש אותי תחת סוליות מגפיך.

בקושי תדע מי אני או מה כוונתי, ובכל זאת, בריאות טובה אהיה לך, אטהר ואחשל דמך." ואין הוא מַשלה את קוראיו: "אני נודד במסע תמידי [בואו, הקשיבו כולכם!] סימנַי הם מעיל חסין גשם, נעליים טובות, ומקל שנחטב ביער... אין לי כיסא, לא כנסייה, לא פילוסופיה, לא אוליך איש אל שולחן סעודה, ספרייה, בורסה.... לא אני, לא איש מלבדי יוכל ללכת בדרך הזאת למענך, עליך ללכת בה בעצמך."

עודד פלד

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

עשבי פרא - מייקל קנינגהם
Specimen Days - Michael Cunningham


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *