Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בפברואר 2006       חזור

אייסכינס נגד טימרכוס, על אהבת גברים
מאת: דבורה גילולה תרגום ועריכה
Aeschines: Against Timarchus [346 BCE]

ההוצאה:

מאגנס

נאומו של אייסכינס 'נגד טימרכוס', נאום תביעה שנשא אייסכינס בבית המשפט באתונה בשנת 346/5 לפסה"נ בפני מושבעים רבים וקהל גדול, הוא היצירה היחידה ששרדה מן הספרות היוונית העוסקת כולה ביחסים חד-מיניים בין גברים.

הנאום נועד לשכנע את הקורא, כפי ששכנע בשעתו את קהל השומעים, בתקפות התביעה והוא מבטא במידה רבה דעות רווחות, וגם את מה שהיה אפשר לומר ברבים באמצע המאה הרביעית לפסה"נ על אהבת גברים חד-מינית.

אייסכינס נגד טימרכוס, על אהבת גברים
שתפו אותי

אייסכינס תבע את טימרכוס לדין כדי לסלק יריב פוליטי מסיעה יריבה. הוא ביסס את תביעתו ואת טיעוניו על החוק שלפיו מי שזנה וקיבל תשלום בעבור שירותים מיניים מקוצצות זכויות האזרח שלו: הוא אינו יכול עוד להשתתף בחיי הציבור, לכהן בכהונות ציבור, לנאום באספות עם ולתבוע לדין. הוא זכה במשפט.

נגד טימרכוס - על אהבת גברים הינו הספר הראשון בסידרה חדשה - סידרת נאומי מופת בעריכת פרופ' דבורה גילולה. הסידרה תכלול את הנואמים האתיים (א' בפתח) כמו דמוסטנס, אייסכינס, איסיוס, איסוקרטס, ליזיאס וכן נאומים גדולים אחרים שהשפיעו על מהלך ההסטוריה. בשלבי תרגום "על משלחת הכזב" - ספר המכיל שני נאומים: נאומו של דמוסתנס ונאום התשובה של אייסכינס.

פרופסור דבורה גילולה לימדה עד פרישתה לאחרונה באוניברסיטה העברית בירושלים, היא חוקרת לימודים קלסיים ותולדות התאטרון.

אייסכינס נגד טימרכוס, על אהבת גברים מאת: דבורה גילולה תרגום ועריכה, בהוצאת מאגנס והמפעל לתרגום ספרות מופת, מרכז ההדרכה לספריות ומשרד החינוך, 145 עמודים, עיצוב עטיפה: אמרי זרטל.

באדיבות הוצאת מאגנס
מתוך המבוא לספר מאת דבורה גילולה

הרקע ההיסטורי
במאה החמישית לפסה"נ הייתה אתונה בשיא פריחתה הכלכלית והתרבותית. היא שלטה במרבית איי הים האגאי, בחוף המערבי של אסיה הקטנה המיושב ערים יווניות, ואף בשטחים ניכרים בצפון יוון. הברית האַטית-דֶלית, שנוסדה כדי לשמור על החירות שהושגה לאחר מפלתה של ממלכת פרס (בשנים 479-480 לפסה"נ), שזממה להשתלט על יוון, הפכה בהדרגה לאימפריה ימית גדולה של אתונה. היו בה למעלה ממאתיים ערי מדינה שהעלו לאתונה מס, וההכנסות הושקעו בבנייה ציבורית רבה והביאו להקמת 'מדינת הסעד' הראשונה בעולם, שבה קיבלו אזרחים משכורת מן המדינה עבור מילוי תפקידי ציבור והשתתפות ישירה במוסדות המדינה. השגשוג הכלכלי וחופש המחשבה והביטוי של המשטר הדמוקרטי אפשרו את הפלא התרבותי של התקופה הנקראת על שמו של המנהיג הנודע פֶּריקלֶס. אבל הדמוקרטיה הזאת נשענה על אימפריה ועוררה איבה ומלחמות. במשך עשרים ושבע שנים (404-431 לפסה"נ) השתוללה ביוון 'מלחמת פֶּלופּונֶסוס' בין הגוש הדמוקרטי שבראשו אתונה ובין הגוש האוליגרכי שבראשו ספרטה. המלחמה הסתיימה בניצחונה של ספרטה ובאבדן האימפריה של אתונה, וביוון החלו ימי ההגמוניה של ספרטה.

המאה הרביעית לפסה"נ ראתה מאבקים רבים ושינויים מהירים באיזון הכוחות בין ערי המדינה הגדולות ספרטה, אתונה ותבאי. ספרטה, המדינה החזקה ביותר ביוון באותה העת, הייתה לשוטר המופקד על קיום הסדר, שהושלט בחסות מלך פרס ('שלום המלך', 386 לפסה"נ), ועשה אותו לבורר העליון בסכסוכים שפרצו בין ערי המדינה היווניות. נאסרו בריתות ואיחודים בין ערים, ובין השאר פורקה הברית של תבאי וערי בּיאוטיה. ספרטה הציבה חיל מצב באַקרופּוליס של תבאי (382 לפסה"נ), ותושבים אנטי-ספרטנים רבים גלו מהעיר ומצאו מקלט באתונה. תבאי השתחררה מן הכיבוש הספרטני רק בעת המהפכה הדמוקרטית (378/7 לפסה"נ) ואז כוננה ברית עם אתונה, שייסדה באותה העת את האימפריה הימית השנייה שלה והחלה לערער את ההגמוניה של ספרטה. במלחמה שהתחוללה הוכתה ספרטה על ידי הצבא הדמוקרטי של תבאי מכה ניצחת (קרב לֶאוּקטרה, 371 לפסה"נ) שממנה לא התאוששה עוד - מאתיים שנות עליונות צבאית של הספרטנים באו לקצן. מדינות רבות ראו בתבאי את גואלן ותמכו בה. אתונה, שהחלה לירוא מכוחה העולה של תבאי, שינתה את מדיניותה שינוי חד כדי לבלמו וכרתה ברית שלום עם ספרטה, שלום שהביא לרגיעה במרכז יוון.

עשר שנים ארכה ההגמוניה של תבאי ביוון ואף היא הסתיימה בקרב (קרב מַנטינֶאה, 362 לפסה"נ). המאבקים החלישו את ערי המדינה החזקות כולן, הפיצול גבר. לא הייתה עוד עיר מדינה אחת ביוון שיכלה להקים ברית ערים, לעמוד בראשה או לכפות את רצונה על ערי מדינה אחרות, שדגלו באוטונומיה והתנגדו להגמוניה של עיר מדינה אחרת. את החלל המדיני שנוצר ניצל כוח מדיני חיצון - ממלכת מוקדון.

בשנת 359 עלה לשלטון במוקדון פיליפּוס השני (336-382 לפסה"נ), אביו של אלכסנדר הגדול. לאחר גיבוש פנימי ושינויים באורחות השלטון הפכה מוקדון לממלכה ריכוזית עם צבא חזק ופנתה למדיניות של התפשטות. הקרבן הראשון היה תרַקיה. אַמפיפּוליס, עיר מושבה אתונאית בקרבת מכרות זהב עשירים, נכבשה בשנת 357 לפסה"נ. פיליפוס ניצל את המכרות וטבע מטבעות זהב רבים שנקראו על שמו (פיליפּיקים). אחרי אַמפיפּוליס נכבשו בצפון ערים אחרות וממלכתו של כֶרסובּלֶטֶס שבתרַקיה (352 לפסה"נ). התפשטותו של פיליפּוס החלה לעורר דאגה באתונה ונוצרו בה שתי סיעות: סיעת ה'נצים', שדרשה לגייס כוחות לעצירת מוקדון ונציגה הבולט היה הנואם הנודע דֶמוסתֶנֶס, וסיעת השלום, סיעת ה'יונים', שבראשה עמד אֶוּבּוּלוס. בשנת 349 לפסה"נ השתלט פיליפּוס גם על כַלקידיקֶה, שלושה חצאי איים היוצאים מתרַקיה דרומה לים האגאי. רק העיר אולינתוס הצליחה לשמור זמן מה על עצמאותה. היא שלחה שליחים לאתונה לבקש סיוע. אתונה אמנם נענתה לבקשה, אך למרות הכוחות ששלחה נפלה העיר בידי פיליפּוס בשנת 348 לפסה"נ.

תוך כדי המצור וגם לאחר כיבושה של אולינתוס הגיעו לאתונה שמועות וגם שליחים מטעם פיליפּוס בדבר רצונו של מלך מוקדון לכרות עם אתונה חוזה שלום וברית. סיעת השלום גברה, ועל פי הצעתו של פילוקרַטֶס שלחה אתונה משלחת לפיליפּוס לנהל שיחות על נושאים המשותפים לשני הצדדים לקראת חתימה על חוזה שלום. המשלחת מנתה עשרה איש ובהם אייסכינס, דמוסתנס ופילוקרַטֶס. בשובה לאתונה עם מכתבים מפיליפּוס שהבטיח לאתונאים טובות הנאה מפליגות, נדונו תנאי השלום באספת העם והתקבלו על פי הצעתו של פילוקרַטֶס, שהשלום נקרא על שמו. הוחלט לשלוח למוקדון משלחת שנייה, שחבריה כחברי המשלחת הראשונה, לאישור חוזה השלום בשבועה. פיליפּוס נשבע לתנאי השלום, שהתבסס על קיום איזורי שלטון והשפעה קיימים של מוקדון ושל אתונה, והמשלחת שבה לאתונה ('שלום פילוקרַטֶס', 346 לפסה"נ).

רק אז השמיע דמוסתנס לראשונה דברים בגנותו של אייסכינס. אייסכינס היה פרו-מוקדוני וסבר שתמיכה בפיליפּוס תביא לאתונה שלום וחירות. דמוסתנס היה בטוח שאייסכינס חזר ובגידה בלבו, שקיבל שוחד מפיליפּוס, רימה את האספה באשר לכוונותיו של פיליפּוס, השרה אווירת שווא של ביטחון ושכנע את האספה לשים מבטחה במלך מוקדון, והחליט להילחם בו. אייסכינס הבין שדמוסתנס וטימרכוס תומכו מאיימים עליו ועל מעמדו והשיב מלחמה שערה. הוא תבע לדין את טימרכוס ב-346 לפסה"נ בתקווה שיעלה בידו לסלקו מן הזירה הציבורית והדבר ירתיע את דמוסתנס מלנקוט צעדים אחרים נגדו. הוא הצליח. בית המשפט הרשיע את טימרכוס וקיצץ בזכויות האזרח שלו. לכן לא יכול היה טימרכוס להביא לידי הכרעה את התביעה שתבע את אייסכינס (שאייסכינס מכנה 'תביעה זדונית', סעיף 1), והרשעתו אכן דחתה זמנית את מועד תביעתו של דמוסתנס עד שנת 343 לפסה"נ. אייסכינס אמנם זוכה, אך ברוב זעום והנזק לשמו היה רב, בעוד שהשפעתו של דמוסתנס והתמיכה במדיניות האנטי-מוקדונית שלו גברו. סיעת הנצים גברה על סיעת היונים, אך העימות בין דמוסתנס לאייסכינס לא תם.

בעניין הסכסוך הזה נותרו שני זוגות של נאומים: נאום התביעה של דמוסתנס, שתבע את אייסכינס על מעשיו במשלחת (על משלחת הכזב, נאום יט); נאום ההגנה של אייסכינס (על משלחת הכזב, נאום ב); נאום התביעה של אייסכינס, שתבע את קטֶסיפון ב-330 לפסה"נ על ההצעה שהציע להעניק כתר כבוד לדמוסתנס, נאום שכולו התקפה על פעילותו הציבורית והפרטית של דמוסתנס (נגד קטסיפון, נאום ג); ונאום ההגנה של דמוסתנס על קטֶסיפון (על הכתר, נאום יח). המשפט משך קהל רב, ידו של אייסכינס הייתה על התחתונה והוא עזב את אתונה לבלי שוב.

אייסכינס
אייסכינס נולד בערך בשנת 390 לפסה"נ והיה בן 45 בזמן שהתנהל משפטו נגד טימרכוס. אביו אַטרומֶטוס לא היה נצר למשפחה נודעת וגם לא היה עשיר, אך היה יפה תואר ואתלט בצעירותו, הצטיינות שאולי סללה את דרכו אל הזירה הציבורית. הוא גלה מאתונה בזמן שלטון השלושים (גוף שנבחר לנהל את המדינה לאחר ההפיכה האוליגרכית באתונה בשנת 404 לפסה"נ), שירת באסיה הקטנה כחייל שכיר, וכשחזר לאתונה לתמוך בדמוקרטיה לאחר שהושבה על כנה היה למורה, מקצוע שלא היה בו כדי להתעשר. הוא האריך ימים ועדיין חי בזמן המשפט נגד טימרכוס. אמו של אייסכינס, גלַאוּקותֶאה, באה ממשפחה עשירה יותר וידועה יותר (דודו זכה לתהילה בתור מצביא בקרב ימי. הכתובת שעל קברו שרדה). היא שימשה כוהנת וניהלה טקסי חניכה למיסטֶריות. לאייסכינס היו שני אחים: פילוכַרֶס ואַפובֶּטוס.

על תולדות חייו של אייסכינס ידוע לנו רבות מדבריו וגם מתיאוריו העוינים של דמוסתנס יריבו שתיארו כמי שמציג עצמו נאמן לאתונה ואוהבה, אך למעשה קיבל שוחד מפיליפּוס, התנהגות שאינה ראויה לאיש ציבור. הוא מונה בסגנון לגלגני ופוגעני את עיסוקיו הפחותים של אייסכינס, שאינם הכנה נאותה לחיי ציבור - עוזר בבית הספר שאביו עובד בו, עוזר בטקסים שמנהלת אמו, פקיד עזר למכהנים בכהונות ציבור נמוכות, חבר בלהקת שחקנים בינונית הנודדת מחגיגה לחגיגה:

אמו של אייסכינס הכניסה בסוד וטיהרה לקוחות בטקסים דתיים ונהנתה מרכושם של לקוחותיה. אביו לימד קרוא וכתוב ליד ביתו של 'הֶרוס' הרופא וכך התפרנס. הבנים הרוויחו כסף כתת-פקידים ועוזרים לכל המכהנים בכהונות ציבור ולבסוף נבחרו כפקידים לשנתיים בבית המועצה (יט, 249).

בנאום אחר דמוסתנס מספר שאייסכינס סייע לאביו בבית הספר: הכין דיו וניקה את הכיתה, ולאמו עזר בטקסי החניכה שניהלה: קרא טקסטים, עטף את המשתתפים בטקסים בעורות, מהל יין וטיהר אותם, משח וקרצף את עורם בחימר ובקמח, העלה אותם מן הרחצה המטהרת בקראו 'נושעתי מרע, מצאתי טוב יותר' (יח, 259-258) - כלומר גדל בעוני ומגיל צעיר עשה מלאכות של עבד ולא של בן חורין.

בשהותו בבית הספר של אביו ובעבודתו שם רכש אייסכינס לא רק ידיעת קרוא וכתוב אלא גם השכלה ספרותית, והדבר בא לידי ביטוי בנאומיו ובמובאות שהוא מביא מהומרוס ומסופרים אחרים. למכהנים בכהונות ציבור היו מזכירים ועוזרים בשכר, אנשים שידעו קרוא וכתוב, ומתפקידם היה גם לקרוא תעודות בקול רם ברבים. לאייסכינס היה קול רם וערב לאוזן, בעל עצמה, בהירות ומבטא ברור. דמוסתנס מזכיר תכופות את איכויות קולו, לרוב בנימה לגלגנית, אך דווקא איכויות אלה שירתו את אייסכינס בכל אשר עשה וגם בקריירה שלו כשחקן - אמנות שבאותם הימים נשענה הישענות מרבית על יכולת קולית. גם על אייסכינס השחקן אנו יודעים מלגלוגיו של דמוסתנס, המכנה אותו 'טריטַגוניסטֶס' וכוונתו לומר בכך שאייסכינס שיחק תמיד תפקידי משנה המיועדים לשחקן שלישי בהצגה ומעולם לא עלה לרמת מצוינות גבוהה יותר. הוא שיחק עם שחקנים נודעים כמו תֶאודורוס ואַריסטודֶמוס, שזכו בפרסים על משחקם, ועם פחות נודעים כמו סימיקַס וסוקרטס, שדמוסתנס מכנה אותם בזלזול 'נוהמים בכבדות' (יח, 262).

אייסכינס היה שחקן טרגדיות ושיחק במחזות של סופוקלס ואֶוּריפּידֶס: 'אתם יודעים שבכל המחזות הטרגיים זאת מעין זכות שמורה לטריטַגוניסטים לשחק רודנים ומלכים' (יט, 247). פעם, בחגיגה כפרית לכבוד דיוניסוס, גילם את אוינומַיוס, מעד ונפל. דמוסתנס אומר שהקהל זרק עליו פֵּרות ומשום כך הוא החליט לחדול מלשחק (יח, 262). אוינומַיוס, אומר דמוסתנס, נרצח פעמיים: פעם בידי פֶּלופּס, פעם על ידי אייסכינס (שם, 180). למרות דברי לעג אלה אין ספק שקולו של אייסכינס עלה באיכותו על קולו החלש והצורם במקצת של דמוסתנס (אייסכינס, ב, 157; ג, 21), שלא עליו נשען מעמדו הציבורי. מספרים על דמוסתנס שפעם, כאשר בגד בו קולו באספת עם וספג תגובות לעג, אמר: 'שחקנים יש לשפוט על פי קולם, מדינאים - על פי דעותיהם' (פלוטרכוס, מורליה, 848), וכך אמנם קרה לדמוסתנס בסופו של דבר.

היכולת הקולית המצוינת הועילה לאייסכינס לכבוש את אוזנם ולבם של המושבעים בבית המשפט. אין פלא אפוא שדמוסתנס תוקף לא רק את קולו ואת כשרונותיו אלא גם את דרכו בחיי הציבור והמשפט ואת בחירותיו. לדבריו אייסכינס אינו נואם בכל יום ויום אלא מחכה להזדמנות נאותה, כאשר האספה עייפה מן הנואמים הרגילים, או בהתרחש התרחשות בלתי צפויה כלשהי, כמו צרה פתאומית: 'זו ההזדמנות לנואם לזנוח לפתע שלוותו, להופיע כמו רוח ובקול מאומן לשאוף אוויר ולהשמיע מחרוזת מילים וביטויים שאסף, שאין הם מביאים תועלת ואין להם תכלית אלא נזק לאיש זה או אחר מן האזרחים וחרפה לכול' (יח, 308). אייסכינס, לפי דמוסתנס, מופיע באספות עם ובבתי משפט כמו שחקן על במה ותובע לדין רק כדי שיוכל להפגין את יכולתו הקולית ולהתרברב בה (שם, 280), וסגנונו כנואם מושפע מהיותו שחקן טרגי (שם, 127). אפשר להסיק מדברי דמוסתנס שאייסכינס ידע כיצד לשעשע את שומעיו, שאף ציפו שישעשעו אותם (ראו אריסטופנס, הצרעות, 582-579), ובדרך הזאת לזכות באהדתם. רק שלושה נאומים של אייסכינס שרדו, והנאום 'נגד טימרכוס' הוא אחד מהם.

אייסכינס הצטיין כחייל ובקרבות שהשתתף בהם רכש ידידים שתמכו בו בשעה שהחל, בגיל מאוחר למדי, בדרכו המדינית. התמזל מזלו לשאת לאישה בת למשפחה עשירה ונודעת, מה שהקל על השתלבותו בעילית האתונאית וסייע לקריירה המדינית שלו, אך לא מנע את דמוסתנס מלהתייחס אליו בהתנשאות. בשנת 348 לפסה"נ כבר היה אייסכינס מדינאי בעל שם ומעמד מספיקים לכלילתו במשלחת ששלחה אתונה לפיליפּוס. התנהלות המשא ומתן עם המלך המוקדוני הביאה, כאמור, לחילוקי הדעות ולעוינות בינו ובין דמוסתנס ותומכיו, וטימרכוס ביניהם, עוינות שבסופו של דבר שמה קץ לקריירה המדינית שלו.

טימרכוס
טימרכוס, מדינאי ותומכו של דמוסתנס, היה בן למשפחה עשירה ומכובדת יותר מזו של אייסכינס. הוא נולד בערך בשנת 391/0 לפסה"נ (היה בן גילו של אייסכינס), ובנעוריו היה יפה תואר ויפה מראה עד מאוד. אַריזֶלוס אביו היה איש עשיר שהתחמק ממילוי לֶיטוּרגיות (חובת מימון - מעין מס - שהוטלה על עשירי אתונה) בתחבולה רווחת: מכירת נכסי דלא ניידי, הבסיס לשומת הקביעה של ליטורגיות, והחזקה בנכסים נזילים שקשה לעקוב אחריהם ולאמוד אותם - שיטה שאימץ טימרכוס (סעיף 101). טימרכוס היה צעיר מאוד כשנפטר אביו, קטין שעדיין לא מלאו לו שמונה עשרה שנה, ומשום כך מונה לו אפוטרופוס שהיה אחראי לו וניהל את רכושו (סעיף 103).

טימרכוס ביקש תחילה ללמוד רפואה, אך במהרה נטש את המקצוע הזה והחליט לפנות לקריירה מדינית, ובה עשה חיל. הוא היה רואה חשבון (לוגיסטֶס) בשנת 364/3 לפסה"נ, מושל אַנדרוס בשנת 363/2 לפסה"נ ובהיותו בן שלושים לפחות נבחר לחבר מועצה בשנת 361/0 לפסה"נ (סעיף 109); הוא היה גם מפקח על חילות שכירי החרב באֶוּבּויה בשנת 348/7 לפסה"נ ונבחר לחבר מועצה בשנית בשנת 347/6 לפסה"נ. הוא היה פעיל מאוד, הציע למעלה ממאה תקנות והופיע תכופות כתובע בבתי משפט. בין יתר הדברים הציע בינוי ושיפוץ הפּניקס (גבעה נמוכה מערבית לאַקרופּוליס, מקום התכנסותה של אספת העם) והטלת עונש מוות על כל מי שנתן ציוד קרבי או ימי לפיליפּוס (דמוסתנס, יט, 286). יריב המדינאים אוהדי מוקדון חָבר לסיעתו של דמוסתנס ותבע לדין את אייסכינס על מהלכיו בשליחות לפיליפּוס, תביעה שהביאה את אייסכינס מצדו לתבוע אותו לדין. על אף סיועו של דמוסתנס הורשע טימרכוס, קוצצו זכויות האזרח שלו ובא הקץ על הקריירה המדינית שלו. וכך מתאר את הדברים דמוסתנס:

אינכם נזכרים מה אמר [אייסכינס] בתבעו את טימרכוס לדין? שאין תועלת במדינה אם אין בה האומץ לפעול נגד פושעים, וגם לא במשטר שסלחנות וקבוצות לחץ חזקות בו מן החוקים, וכי אל לכם לרחם על אם טימרכוס, אישה קשישה, ולא על ילדיו ולא על איש אחר כלשהו, אלא חובה עליכם לזכור שאם תזניחו את החוקים תיווכחו שלא תמצאו איש שירחם עליכם. אבל בעוד האיש המסכן הזה [טימרכוס] יישאר חסר זכויות אזרח, כי הבין שאייסכינס פשע, את אייסכינס עצמו אתם עומדים לזכות? למה? אם הוא מצא לנכון להטיל עונש כה כבד על מי שפגעו בעצמם, איזה עונש עליכם להטיל, אתם המושבעים, על אלה שפגעו במדינה, ואייסכינס ביניהם? 'אבל הודות למשפט הצעירים יהיו טובים יותר', והמדינאים לא יהיו טובים יותר הודות למשפט הזה, המסכנים מאוד את המדינה? חובה לחשוב גם עליהם. דעו שהוא הביא למפלתו של טימרכוס לא כדי שבניכם יהיו מרוסנים יותר (רבותיי המושבעים, הם מרוסנים כבר עכשיו והלוואי ולא יהיה מצבה של המדינה רע כל כך עד כי יזדקקו הצעירים לאַפובֶּטוס ולאייסכינס בתור מורים לריסון עצמי), אלא מכיוון שטימרכוס הציע במועצה שיוטל עונש מוות על מי שייתפס מביא לפיליפּוס נשק או ציוד לאניות מלחמה. ההוכחה לכך: כמה זמן היה טימרכוס מדינאי נואם פעיל? זמן ממושך. כל אותו הזמן היה אייסכינס בעיר ומעולם לא התלונן ולא חשב שנורא הדבר שאדם מסוגו הוא מדינאי נואם עד אשר הלך למוקדון והשכיר את שירותיו (יט, 286-283).

הרקע המשפטי
השִכבה החברתית שממנה באו מדינאים פעילים ונואמים באספות עם, במועצה ובבתי המשפט הייתה שכבת העילית. כל מחברי הנאומים היו גברים (לנשים לא היו זכויות אזרח והן לא יכלו לשמש בתפקידי ציבור) משכילים מן המעמד האמיד - הן השכלה פירושה פנאי ואמצעים כלכליים. נאומים משקפים צד אחד במשפט - רק לעתים השתמרו זוגות נאומים המאפשרים לעמוד על עמדות שני הצדדים - ולא תמיד, אולי מוטב לומר לעתים נדירות, אפשר לאמת את תקפות הטיעונים, מה גם שהנואמים הגזימו, טפלו האשמות שווא ונקטו כל דרך וכל אמצעי ישר ולא ישר להשחיר את פני היריב ולהפריך טיעוניו. כמו כן הנאומים כפי שהם לפנינו היום נערכו לפני פרסומם, ויש להניח שלא תמיד הנוסח הכתוב שהשתמר זהה לנוסח הנאום שנישא בבית המשפט למעשה. עדויות, חוקים ומסמכים המובאים בנאומים, לא תמיד הועתקו לתוך הנאום. הנואם מסר אותם בנפרד לפקיד בית המשפט להקראה ולא טרח לכללם בנוסח שפורסם. מה שמופיע היום בכתבי היד, ואינו נקי מטעויות ומאי-דיוקים, הוא פרי שחזור מאוחר של מלומדים מן התקופה ההלניסטית-הרומית או הביזנטית.

אין ולא היה אוסף שלם של חוקי אתונה. המושבעים לא היו אנשי משפט אלא אזרחים מן השורה, שלא היו בקיאים בחוק, ולפיכך ההתדיינות לבשה לבוש רטורי בדומה לנאומים שנישאו באספות העם. לא היו עורכי דין ולא תובעים מטעם המדינה, רק שני אנשים המפנים את דבריהם לקבוצת אזרחים שנבחרו באותו היום להכריע במשפטם. לרוב הם לא הכירו אישית את המתדיינים, אלא אם היו אלה אנשים מפורסמים מאוד, ולפיכך אפשר להניח שהיו חסרי פניות אישיות, אף כי יכלו להיות בעלי פניות מעמדיות. לא הייתה למושבעים דרך לבחון את אמתוּת דברי הנואמים והם נטו להתרשם מהופעתם, מיכולתם הרטורית ומאישיותם. זאת אחת הסיבות להתקפות, הפרועות לעתים, של המתדיינים שניסו לערער את אמינות יריביהם. הן התובע הן הנתבע ניסו להציג את עצמם באור חיובי כדי להשפיע על הכרעת המושבעים. ההגזמות, ההשמצות, הפגיעות, ההמצאות והגוזמאות לא היה להן גבול וכל המרבה בהן לא רק שלא נתבע לדין על הוצאת דיבה, אלא יכול היה לקוות שהכף תוכרע לזכותו.

לא היה זה מחובתה של המדינה האתונאית - מוסדות הניהול ובעלי התפקידים במדינה, כמו האַרכונטים, מועצת החמש מאות, מועצת האַרֶאופַּגוס, בתי המשפט - לעמוד על משמר החוק. לא היה באתונה מוסד של תובע כללי. כל אזרח ואזרח יכול היה לתבוע את חברו על מגוון עברות גדול, ובכללן עברות כמו חתירה תחת המשטר. לא הייתה ההבחנה שאנו רגילים לה בין חוק פלילי לחוק אזרחי.

מטבע הדברים אזרח מן השורה לא טרח לפעול לשמירת החוק אלא אם כן נגע בו הדבר אישית או היה לו עניין אישי לעשות כן. העוברים על החוק יכלו אפוא להימלט מעונש בהיעדר תובע המעוניין לתבוע אותם. מכיוון שלא היה למדינה מנגנון תביעה לא היא ניצבה מול פורעי החוק אלא אנשים פרטיים, ולמשפטים היה אופי של עימותים בין יריבים. למשפטים שיש לנו עדויות עליהם הייתה, לפחות בכוח, משמעות פוליטית, ואלה היו מרבית המשפטים שנדונו באתונה בבתי המשפט. באתונה לא הייתה הפרדת רשויות, והנאומים מתייחסים למחלוקות שבין חברי העילית, שיוקרתם המדינית ויוקרתם החברתית היו שלובות זו בזו. הפעילות המדינית לא הייתה מפלגתית אלא פעילות של יחידים שכרתו בריתות ביניהם או לכל היותר יצרו סיעות להשגת מטרות משותפות וצרכים שנוצרו מעת לעת. היוקרה האישית של מדינאים מרכזיים הייתה הבסיס האיתן להתאגדויות ומי שרצה לפגוע בהתאגדות יריבה ניסה לפגוע במדינאי המרכזי, להתנכל לו ולסלקו מן הזירה הציבורית. בית המשפט היה אמצעי כשר לפגיעה מרבית ביריב פוליטי: אבדן היוקרה וקיצוץ זכויות האזרח, שפירושו איסור לשמש במשרות ציבור, לנאום באספה ולתבוע תביעות בבית משפט, ובמקרים קיצוניים אפילו מוות.

האתונאים הבחינו במערכת החוק שלהם בין משפטים אישיים ומשפטים ציבוריים שיש בהם עניין לכלל, והייתה גם הבחנה בין תביעות שיכול היה לתבוע כל איש ואיש (גרַפֶה) ותביעות שיכול היה לתבוע רק מי שהיה לו עניין אישי (דיקֶה). התובע היה רשאי לבחור את סוג התביעה, שהכתיב את סוג העונש ואת היקפו, כי החוק לא הכתיב עונש אחד על עברה כלשהי. מה דרבן אנשים לתבוע? בעניינים אישיים - השאיפה לפיצוי על פגיעה. בענייני ציבור המצב היה אחר. התובע לא היה בהכרח הצד הנפגע ישירות והוא אף הסתכן בתשלום קנס של אלף דרכמות אם לא ישכיל להוכיח את תביעתו, ובקניית אויבים לעצמו אף אם יצליח. כדי לדרבן אזרחים לתבוע פוצה התובע על מאמציו פיצוי כספי: אם הצליח בתביעתו זכה בחלק מהרכוש המוחרם של הנאשם או מן הקנס שהוטל עליו. התקווה לעשיית רווחים עודדה תביעות מרושעות, בעיקר נגד עשירים בתקוות התעשרות על חשבונם. לא תמיד הגיעו הדברים לידי תביעה לדין בבית המשפט, כי איום בתביעה היה יכול להביא, בדרך של סחיטה, להשגת המטרה הכספית. מי שהרבה לתבוע לדין לא מתוך עניין אישי או רוח אזרחית טהורה זכה לכינוי הגנאי 'סיקופַנטֶס' - תובע ומלשין מקצועי. מכיוון שהאשמה ב'סיקופַנטיות' עוררה יחס שלילי, ניסו התובעים לשכנע את המושבעים שיש להם עניין אישי בתביעה, שהנתבע פגע בהם אישית. לא רק שלא הייתה רתיעה מהבעת עוינות ואפילו שנאה, אלא שהדגשת העוינות הייתה חלק ממדיניות התביעה ונקמה נחשבה למניע חוקי - הן האדם נקרא לפגוע באויביו ולסייע לידידיו.

תביעות ציבוריות שמקורן בעוינות אישית היו אמצעי לסילוק חשבונות פרטיים, שהוצגו תכופות כתיקון של פגיעה בכלל הציבור. אנשים השתמשו בבתי המשפט להתנכלות ליריביהם ולסילוקם. מכאן הרצון לגרום ליריב נזק מרבי, ואם הדבר אינו מסתייע, לפחות להביא לאבדן יוקרה שפירושו לעתים סיום הקריירה הפוליטית שלו. לנו, הרגילים בהפרדת רשויות במדינה, נדמה שבתי המשפט אינם ראויים להיות כלי כזה ולעסוק בעימותים של מדינאים, אך לא כך היה באתונה. אייסכינס מנסה לשכנע את המושבעים כי הענשת אויב אישי ותחושת הסיפוק המלווה אותה היא בבחינה של אהבת הזולת ומביאה תועלת למדינה. הוא מציג את עצמו כאדם שקול ומתון שלא הזיק לאיש מעולם בתביעות ובהתדיינויות, אבל עכשיו הוא עצמו קרבן לתביעה הזדונית של טימרכוס, ומכיוון שראה עד כמה טימרכוס פוגע במדינה, החליט שמביש יהיה הדבר אם לא יגן על המדינה ועל חוקיה וכמובן גם על עצמו. כדי להדגיש בפני המושבעים את איכויותיו המעולות כאזרח, הוא מציג עצמו כמי שבא לסייע למדינה בעניינים בעלי משמעות רחבה יותר מענייניו האישיים-הפרטיים.

המשפטים היו רבי משתתפים, לעתים מעין אספות עם פוליטיות דמוקרטיות, והשליטה בהם דמתה לשליטה הפוליטית באספות העם. במשפטים חשובים שפטו מושבעים רבים (1001, 1501, 2001, ואפילו 2501 מושבעים). הם נבחרו בגורל בבחירה מסובכת, שניסתה למנוע שוחד, מגוף של 6,000 איש שבכל שנה ושנה נבחרו לשמש מושבעים במשפטים באותה השנה ונשבעו לשפוט על פי החוקים. מספר מושבעים כה רב וקהל מעוניינים שבאו לצפות בנעשה (בנאומים ששרדו יש התייחסויות רבות לקהל הצופים שצבא על בית המשפט ולהתנהגותו) הפכו את בית המשפט למעין תאטרון, והמתדיינים הפנו את דבריהם לא רק למושבעים הרבים אלא גם לקהל שנאסף לצפות בנעשה כמו בהצגה.

לא כל העימותים הגיעו לבית המשפט. מחלוקות פרטיות רבות הסתיימו בבוררות, ואפילו עברות פשע לא נדונו בבתי המשפט אלא הוכרעו על ידי מכהנים בכהונות ציבור שהורשו לטפל בהן. לא היו מומחים למשפט או אנשי מקצוע כמו עורכי דין - מומחיות נחשבה לנוגדת את רוח הדמוקרטיה, כי היא מעבירה את השיפוט מכלל האזרחים לקבוצה קטנה. המתדיינים ניהלו את המשפט בעצמם ואסור היה לשלם לאדם שיטען במקומם, אך הם יכלו לפנות לכותב נאומים מקצועי (לוגוגרַפוס, ההיבט היחיד של תחום המשפט שהיה למקצועי), והוא כתב להם תמורת תשלום נאום שאותו למדו והשמיעו. הם גם יכלו להקצות לטוען תומך (סינֶגורוס) חלק מזמן הטיעון שהוקצב להם (זמן הנאומים נמדד בעזרת שעון מים). כך נהג טימרכוס שפנה לבקש סיוע מדמוסתנס (ומ'מצביא' ששמו אינו מפורש בנאומו של אייסכינס).

המתדיין הציג את גרסתו למאורעות, ביקש שייקראו חוקים התומכים בטענותיו והביא עדים לחיזוק דבריו. העדים נקראו כדי לאשר עובדות על סמך ידיעה אישית או נוכחות במקום שבו בוצעו המעשים. לאחר 380 לפסה"נ העדים הגישו מסמך הצהרה בכתב שהכינו בעצמם או שהכין עבורם המתדיין שזימן אותם. פקיד בית המשפט קרא את העדות והעדים אישרו את המסמך בשבועה או כפרו בו בשבועה (בטענה של אי-ידיעה או אי-נוכחות במקום). אם סירב עד להעיד, חל עליו קנס של אלף דרכמות. העדים לא יכלו לשנות את נוסח ההצהרה והם לא נחקרו על עדותם. התובע נאם ראשון, אחריו הנתבע וההצבעה על פסק הדין נערכה מיד.

יחסי מין והחוק
האתונאים נמנעו מלחוקק חוקים הפוגעים בחירות הפרט (האזרחים היו בני חורין ורשאים לחיות כרצונם, ראו תוקידידס, ב, לז). ראש המשפחה קבע קביעות במרבית ענייני המשפחה ובהשגחתו ובזכות יראת הכבוד שרחשו לו נשמרו קביעותיו, ואילו ברשות הכלל לחץ חברתי, בעיקר רכילות ושמועות, הספיק בדרך כלל לכוון לאפיק רצוי את ההתנהגות המינית ולהסדירה. 'החוק אינו חוקר את החיים חיים פרטיים', אייסכינס אומר, 'אלא את אלה העוסקים בענייני ציבור' (סעיף 195). החוקים אשר להם נגיעה ליחסי מין לא עסקו אפוא בטיבם של היחסים או בשאלות של מוסר הפרט. מה אפשר ללמוד מן החוקים שאייסכינס מביא בנאומו על הנעשה באתונה ועל יחסה של החברה לכך? חוקים, אומר אייסכינס, נחקקים משום שפשעים מתרחשים במדינה: 'הקדמונים חוקקו את החוקים הללו משום שמעשים כאלה אכן נעשו' (סעיף 13). מה הם אותם המעשים שנעשו ואילו חוקים באו להסדירם?

החוקים שאייסכינס מביא באו להגן על קטינים אזרחי אתונה מפני העלולים לנצלם ניצול מיני, בבית ומחוצה לו. היה ביקוש לשירותי מין של קטינים זכרים, ובמקום שיש ביקוש יש גם היצע. קטינים הנתונים למרות אב או אפוטרופוס, ילדים ונערים בגילים המעוררים תשוקה, היו המבוקשים ביותר בקרב גברים בוגרים. האבות או האפוטרופסים, האחראים לקטינים, הם שהשכירו אותם וסחרו בשירותי המין שלהם - עמם ערכו משא ומתן מי שחשקו בקטינים הנתונים למרותם. מי היה האב שהשכיר את בניו לגברים בתור בני לוויה? מן הסתם אב הרואה בבניו מקור לרווחים. הדעת נותנת שאבות כאלה היו על פי רוב בני עניים והשכרת הבנים נבעה מכורח ולא מרצון, גם אם היו, ואפשר שהיו, אבות-לא-אבות שגזרו זנות על בניהם לא מעוני מרוד אלא כדי לממן מותרות לעצמם.

השכרה בתשלום של שירותי מין פגעה בעתידו המדיני של הקטין, אבל ממילא לא היה עתיד מדיני לאזרח אתונה עני כל כך עד שנאלץ לתמוך בפרנסת משפחתו בגופו. להלכה המשטר הדמוקרטי באתונה אפשר אמנם קריירה פוליטית לכול, אך למעשה רק העשירים היו מנהיגיו. החוק שבא להגן על קטינים אינו מתייחס לבני נכרים וגרים (שישבו באתונה ישיבת קבע אך לא היו אזרחים). מצדם של האתונאים הם יכלו לעשות בבניהם ככל העולה על רוחם ואייסכינס אמנם ממליץ, מתוך דאגה כביכול - או אולי מדאגת אמת - לאזרחי אתונה 'לפנות לנכרים ולגרים', בני אדם נחותים מהם, ואצלם לחפש שירותי מין ופורקן (סעיף 195). אם נכון הסיפור שאייסכינס מספר על 'היתום', הרי הנער שהתייתם מאביו היה אדון לגורלו ומכר בעצמו את שירותיו המיניים ודווקא לנכרי - ההפך ממה שרצוי לאייסכינס.

מכיוון שאותו נכרי לא שילם לו את הסכום שהסכימו עליו, תבע אותו 'היתום' לדין לפני האַרכון, המצוּוה על פי החוקים 'להגן על יתומים' (סעיף 158). קטינים בני עניים שהיו להם אבות או אפוטרופסים, משהגיעו לבגרות ועמדו ברשות עצמם יכלו, בדומה ל'יתום', למכור את שירותי המין שלהם בלי מתווכים, אם בשכר גבוה כבני לוויה, אם בשכר נמוך יותר בעבודה בבתי זונים (סעיף 74). אין לנו עדויות אם החוקים הללו שבאו להגן על קטינים מפני ניצול מיני הגיעו אי פעם לבית המשפט.

באין תובע מטעם המדינה צריך היה להימצא אדם פרטי המעוניין לתבוע לדין אבות ואפוטרופסים כאלה, אך מי יהיה מעוניין לתבוע לדין בני עניים שאין להם חלק בחיי הציבור והם בבחינת קיימים ובלתי נראים? אין לנו גם עדות כלשהי של אתונאי שבהגיעו לבגרות תבע לדין את אביו או את האפוטרופוס שלו. לו הייתה אפשרות כזאת פתוחה בפניו, לא היה החוק מציין אך ורק את הפטור שניתן לבן בהגיעו לבגרות 'מלתמוך באביו או מלספק לו קורת גג' (סעיף 13). את הקטין לא התיר החוק לתבוע לדין, וגם בהגיעו לבגרות אפשר היה לתבעו לא על סיפוק שירותים מיניים כשלעצמו, אלא רק אם היה זונֶה והחליט אחר כך לקחת חלק בחיי הציבור, כי בחיי הציבור נדרשו מידות שלא עלו בקנה אחד עם קבלת שכר ועם השעבוד הכרוך בה (ראו לעיל).

מהצעתו של אייסכינס ל'ציידי' צעירים אזרחי אתונה 'לפנות לנכרים ולגרים כך שלא ייגרעו נטיותיהם ואתם לא תינזקו' (סעיף 195) עולה שהוא מכיר בצורך של גברים לקיים יחסי מין חד-מיניים, וכי היו אזרחי אתונה צעירים שנענו למחזרים אחריהם. ספק מקנן בלבי אם גרים ונכרים היו הספקים העיקריים של השירותים הללו באתונה (ולא כך עולה מסעיף 74), ובוודאי לא היו היחידים. לו כך היה הדבר, לא היו נחקקים החוקים שנחקקו (סעיף 13), ואייסכינס לא היה משמיע את המשאלה שהשמיע.

מה ארב לקטינים בצאתם מן הבית בחברה שבה היו ילדים ונערים מושא להתאוות מינית לא פחות מילדות ומנערות? ילדות ונערות מ'בית טוב', ואפילו נשים בוגרות יותר ונשואות, לא הרבו לצאת מן הבית, או להציץ מבעד החלון, וכשיצאו לא יצאו לבדן (ראו אריסטופנס, חג הנשים, 810-786). הן רכשו השכלתן בבית, בעוד ילדים ונערים, אם היו ממשפחה עשירה, למדו בבתי ספר. כדי שלא יאונה להם רע הם עשו את דרכם לבית הספר בליווי 'פַּידַגוגוס', עבד שליווה קטינים ושמר עליהם, הביאם לבית הספר והשיבם בבטחה לביתם. רק במשפחות עשירות היו עבדים למטרות לא כלכליות כאלה.

החוקים שהסדירו את הסדרים בבתי הספר, בגימנסיונים ובאולפני ההיאבקות באו לשמור על הקטינים מפני הטרדה מינית בשעה ששהו מחוץ לביתם. המחוקק, אייסכינס אומר, 'חושד חשד עמוק בהתבודדות ובחושך' (סעיף 10), נסיבות נוחות להטרדה מינית. מכאן ההוראה לא לפתוח בתי ספר לפני עלות השחר ולא לנעול אותם אחרי שקיעת השמש (גם הליכה של קטינים, אפילו מלוּוים בפַּידַגוגוס, ברחובות לא מוארים באפלולית הבוקר או בחשכת הערב לא הייתה מן הדברים הנבונים. רחובות אתונה בשעות האלה לא היו בטוחים). המורים שבידיהם הפקידו את הילדים היו צריכים להיות אמינים ומעל לכול מאופקים, לשקוד על ההוראה ולא לנצל את הכוח שבידיהם למעשים שלא ייעשו. 'פרנסתם תלויה בריסונם העצמי', אומר אייסכינס, אולם 'נראה שהמחוקק אינו נותן בהם אמון' (סעיף 9).

אכן אלה חוקים האמורים 'לשמור על השומרים'. כדי להבטיח את שלום הקטינים לאחר שהגיעו לבית הספר, ננעלים השערים וגבר בוגר 'שגילו עולה על גיל הילדים' לא יותר לו להיכנס, אלא אם הוא אחד מקרוביו של המורה (סעיף 12). נוסף על השהות בבית הספר שהו נערים מחוץ לביתם זמן ממושך גם משנבחרו להופיע במקהלות מעגליות בחגיגה לכבוד אחד האלים. האיש שהוטל עליו מימון המופע אסף לביתו נערים-זמרים לתקופת החזרות וההכנות. הוא היה חייב להיות למעלה מבן ארבעים שנה, כפי שאייסכינס מסביר: 'כדי שיבוא במגע עם ילדיכם בהיותו כבר בגיל המרוסן ביותר בחייו' (סעיף 11).

הגימנסיונים ואולפנות ההיאבקות, שאפשר היה לצפות בהם בנערים ערומים, היו כמו אבן שואבת לגברים מכל הגילים, מקום מפגש חברתי של בני שכבות העילית. מקום ההתרחשות של היצירה 'כַרמידֶס' מאת אפלטון הוא אולפנת היאבקות, שבה סוקרטס מבלה לרוב את זמנו וברצון רב, וגברים רבים בני גילים שונים מתכנסים שם, אלה מתאמנים ואלה מתבוננים בהם, יושבים ומשוחחים. שם סוקרטס רואה את הצעיר היפה ביפים בעת ההיא, כַרמידֶס, נכנס מוקף במאהבים רבים, ובהיכנסו הוא משרה מבוכה ותשוקה בנוכחים כולם, גברים ונערים בכל הגילים כאחת, כה רב יופיו.

כל אחד ואחד משתוקק שכרמידס ישב לידו ומפנה לו מקום, וכַרמידֶס בוחר לשבת ליד סוקרטס. לזמן מה סוקרטס מאבד את עשתונותיו ואת השליטה בעצמו, כי הציץ אל מתחת לגלימתו של כַרמידֶס. ומה ראה שם שבלבל עליו את דעתו אם לא את איבר מינו של כַרמידֶס? מכיוון שהיצירה היא יצירה בדיונית, הכול באולפנת ההיאבקות הזאת נוהגים באורח תרבותי ובאיפוק. גם אם יש מתיחויות בשובל המאהבים הארוך ההולך לפני כַרמידֶס ואחריו לכל אשר ילך, הן אינן מולידות קטטות אלימות. זאת תמונה אידאלית. אייסכינס מתאר את המתרחש באתונה למעשה: גברים יפים 'מעוררים התאוות באנשים מסוימים ובגללם תגרות פורצות שמקורן בתאוות בשרים' (סעיף 134) - תגרות בין המתחרים על חסדיו של מושא תשוקתם.

אייסכינס, המקדים תרופה למכה, עונה על ההאשמה, שנדמה לו כי סנגוריו של טימרכוס עלולים להאשימו - שהוא עצמו נהג 'להטריד נערים בגימנסיונים' והיה 'מאהבם של רבים' (סעיף 135). הוא מודה: 'הייתי בעצמי והנני גם היום מאהב', ומוסיף ומודה כי השתתף בתגרות שפרצו בין מחזרים (סעיף 136) וכי כתב שירי תאווה לנערים שחשק בהם (סעיף 135). הייתי מחזר, הוא אומר, והנני כזה גם היום; כלומר גם בעצם הימים שבהם התנהל המשפט, בהיותו בן ארבעים וחמש, נהג אייסכינס לבוא לגימנסיונים לחזות בצעירים היפים, חיזר אחריהם, כתב להם שירים והיה מעורב בתגרות על חסדיהם עם מחזרים אחרים. החיזור לא היה אפוא חיזור מאופק, מהוגן ותרבותי - הערצה מרחוק. היו תגרות והיו קטטות אלימות. הגברים המחזרים לא נהגו בריסון האידאלי הרצוי, אלא התקוטטו ביניהם והטרידו את הצעירים הטרדה מינית.

לאחר שהודה במה שהודה אייסכינס שוטח את משנתו התאורטית, משנה אידאלית שאינה עולה בקנה אחד עם מעשיו. את משנתו הוא תולה בפירוש שהוא מפרש חוק הקשור אף הוא בנעשה בגימנסיונים: 'עבדים לא יתאמנו באולפנות היאבקות ולא ימשחו גופם בשמן' (סעיף 138). החוק בא למנוע מן העבדים הבאים לגימנסיונים ולאולפנות ההיאבקות, למשל הפַּידַגוגים המלווים קטינים, להתאמן יחד עם בני חורין מן העילית החברתית וגם לקחת חלק במה שעשו בני החורין במקומות הללו בצד האימון הגופני: 'לא יהיה עבד מאהבו של נער בן חורין ולא יחזר אחריו' (סעיף 139). בפירושו אייסכינס תולה בחוק כמה הלכות שאינן נזכרות בו.

הוא מסיק משתיקת החוק שהוא מעודד מה שאינו אוסר, כלומר שהוא מעודד את בני החורין לעסוק במה שאסר על העבדים: החוק 'לא מנע מבן חורין להיות מאהב, לשהות במחיצת נער ולחזר אחריו, ולא חשב שיש בזה נזק לנער' (שם), אך יש אהבה ויש אהבה. אייסכינס מבחין בין יחסי אהבה של אנשים אשר להם 'נפש נדיבה ורוחשת טוב' לבין זנות של השוכרים מישהו בכסף, 'מעשה של אדם תוקפני וחסר בושה' (סעיף 137). בן חורין רשאי להיות מאהב 'לשהות במחיצת נער ולחזר אחריו', אך עליו לגלות ריסון עצמי. עדות לריסונו העצמי של המאהב היא, לפי אייסכינס, עצם השהייה במחיצת הנער. זהו הפירוש שהוא מפרש את כוונת המחוקק: 'אני חושב שהמחוקק מורה למאהב לנהוג בריסון עצמי'. ומהו ריסון עצמי בעיני אייסכינס? 'לדחות דיבורים על ידידות עד שיהיה הנער בוגר ונבון יותר' (סעיף 139).

מכאן שמאהבים חיזרו אחרי ילדים ונערים לא בוגרים ולא נבונים ושידלו אותם בשידולים משידולים שונים ובהם אותם 'דיבורים על ידידות', שאייסכינס אינו מפרש מה הם אך הדברים ברורים. 'ידידות' היא לשון נקייה לשידול ליחסי קרבה הכוללים יחסי מין (ושום פלפול פילולוגי לא יוכל לנקות מהמילה הזאת את משמעותה המובלעת). שידול ל'ידידות' יאה רק כלפי נער בוגר ונבון, שיכול לשקול נכונה 'מי ייטיב עמו ומי לאו', וכל עוד הנער הוא נער ואין לו שיקול דעת 'לחזר אחרי הנער ולשמור עליו חשב המחוקק לשמירה הטובה ביותר על ריסונו העצמי של הנער' (שם). הביטויים 'חשב המחוקק', 'אני חושב שהמחוקק מורה' מעידים כי אין זו לשון החוק אלא פירושו של אייסכינס לחוק, שכוונתו לשים חיץ ברור בין התנהגותו לבין ההתנהגות שבה הוא מאשים את טימרכוס ולהציג כנגד טימרכוס את עצמו, את צניעותו ואת טוהר מידותיו. וזאת משנתו: המחזרים אחרי נערים צעירים אינם באמת מחזרים המבקשים למלא את תאוותם אלא הם שומרים על הנערים, מעין שומרים שלקחו על עצמם תפקיד שמירה נוסף על שמירתם של הפַּידַגוגים. תמונה אידאלית מופלאה. המחזרים אחרי נערים צעירים שעדיין אינם אדונים לעצמם ואין להם שיקול דעת, המחזרים האלה מחזרים לשם שמים; מטרתם האחת היא לשמור על הנער וכך לדאוג לריסונו העצמי. אכן מטרה נעלה מאוד, שגם מורה על ריסון עצמי מופלא וראוי להערצה מצד המחזרים. והתגרות הפורצות ביניהם בשל המחוזרים הן ודאי גם הן תגרות לשם שמיים.

התמונה המתקבלת מדברי אייסכינס על יחסים חד-מיניים בין גברים, ולא מדבריו בלבד, היא שגברים בוגרים הם המאהבים המחזרים אחרי נערים, והנערים הם הנאהבים המחוזרים. אייסכינס לא היה מודה קבל עם ועדת מושבעים שהוא ביקר ומבקר בגימנסיונים וחיזר ומחזר גם עכשיו אחרי נערים, לו לא היה הנוהג הזה מקובל על שומעיו ורווח, חלק מהותי מתרבות יוון בכללה. באתונה יסוד מוסד של חינוך הנוער (סעיף 132) היו שני זוגות נערצים של גברים, אַכילֶס ופַּטרוקלוס, שאייסכינס מרחיב עליהם את הדיבור (סעיפים 133, 145-141), והַרמודיוס ואַריסטוגֶיטון (סעיפים 132, 140). בכל אחד מהזוגות שני בני הזוג, הבוגר והצעיר, זכו להערצה ולהערכה שוות ערך, שניהם כאחד היו דגם לחיקוי של אהבת גברים.

הומרוס שר על אהבת אַכילֶס ופַּטרוקלוס ואזרחי אתונה יכלו להאזין ליצירתו כשהשמיעוה מבצעים (רַפסודים) כל אימת שנחוגה בעיר חגיגת הפַּנאַתֶנַיאה לכבוד האלה אַתֶנֶה. אבל טוב משמיעה מראה עיניים. פסליהם של הַרמודיוס ואַריסטוגֶיטון, רוצחי הטירן ומשחרריה של אתונה מהרודנות, עמדו באגורה של אתונה (כבר בשנת 509 לפסה"נ), עדות לכבוד הגדול שרחשו להם האתונאים. בפסלים, מעשה ידי הפסל אַנטֶנור, אפשר היה לחזות מדי יום ביומו וכל היום. עם פלישת הפרסים ליוון וכיבוש אתונה בשנת 480 לפסה"נ שרף כּסֶרכּסֶס את האַקרופּוליס ולקח עמו את הפסלים לשושן. תוך זמן קצר מאוד הוטל על הפַּסלים הידועים קריטיוס ונֶסיוטֶס לפסל פסלים חדשים, והם סיימו מלאכתם כבר בשנת 477 לפסה"נ. אַריסטוגֶיטון הוא הבוגר המזוקן, הַרמודיוס הצעיר נטול חתימת זקן. זוג אוהבים כמקובל - האחד בוגר, האחר צעיר. שניהם דגם לחיקוי - הן להעזה ולהקרבה הן ליחסי האישות ביניהם, יחסי גברים חד-מיניים.

לגילם של המאהבים המחזרים אין הגבלה - לגילו של מושא חיזוריהם יש. על פי רוב הנערים המחוזרים, מעוררי התשוקה, הם צעירים, לעתים צעירים מאוד, כמעט ילדים. אייסכינס סבור שילדים לא ראוי לפתות אלא יש לחזר אחריהם באיפוק, להתרסן ולחכות עד שיתבגרו. הוא אינו מפרש מהו הגיל שבו הנערים מגיעים לבגרות ולתבונה, אך ממקורות אחרים (וגם מציורי כדים, ראו להלן) ידועה הדעה המקובלת, הרשמית כמעט, בקרב היוונים כי משיכתו של יופי גברי כמשך פריחתו של היופי הצעיר. היוונים קבעו לו אות: הזקן הצומח על פניו של הנער האהוב משחרר את האוהב מרודנותו של אֶרוס ומכבליו. בּיון הסופיסט 'נהג לומר על זקניהם של נערים יפים שהם הַרמודיוס ואַריסטוגֶיטון, כי הם משחררים את מאהביהם מרודנות היופי' (פלוטרכוס, מורליה, 770). על סוקרטס מסופר שכתפו החשופה נגעה בכתפו החשופה של קריטובּוּלוס היפה ונדמה היה לו שהנגיעה כמוה כנשיכתה של חיית פרא, כמעין עקיצה בלבו, והוא ביקש מקריטובּוּלוס לבל ייגע בו שוב עד אשר יאריך הזקן שעל סנטרו כאורך שער ראשו (כסנופון, המשתה, ד, 28). יחסי גברים עם גברים לא נתפסו אפוא כקשר שאמור להיות ממושך, שמשכו כמשך החיים, אלא קשר שזמנו קצוב, מהגיע הנער לבגרות ולתבונה ועד צמיחת זקנו. זה הרצוי, אולי גם הרווח ביותר, אך היו יוצאים מכלל הרווח (ראו להלן).

לגברים המחזרים לא נקבע גיל שבו ראוי להם לחדול מחיזוריהם אחרי נערים. הדעה שהיה מעין מידור - שעם הנישואים פסקו כביכול יחסי המין החד-מיניים של הגברים - אין לה רגליים לעמוד עליהם. ראוי לציין ואפילו להדגיש שלא הייתה בלעדיות מינית, אין גברים המקיימים יחסי מין עם גברים בלבד. להפך, התמונה המשתקפת מנאומו של אייסכינס וממקורות אחרים היא של דו-מיניות. אייסכינס, המאשים את טימרכוס בזנות גברית, אומר גם שאת רווחי הזנות פיזר טימרכוס על חלילניות ויצאניות (סעיף 42), ואפילו נוקב בשמה של יצאנית הצמרת פילוקסֶנֶה, שעליה כביכול פיזר טימרכוס סכום עתק תוך זמן קצר (סעיף 115), וכי בעת כהונתו באַנדרוס 'נהג [טימרכוס] בהפקרות ביחס לנשות בני חורין כפי שלא נהג איש מעולם לפניו' (סעיף 107). הֶגֶסַנדרוס, שאותו מתאר אייסכינס כבן זוגו של טימרכוס ליחסי מין, הוא איש נשוי (סעיף 95), ואנו יודעים ממקורות אחרים, שגם אייסכינס עצמו וגם טימרכוס נשאו נשים ולשניהם נולדו ילדים. אין גינוי מוסרי המגנה יחסים חד-מיניים בין גברים, לא לפני הנישואים ולא אחריהם, לא יחסי מין עם ילדים ולא עם נערים, בוודאי לא יחסי מין בין בוגרים (ראו להלן). אייסכינס עצמו, המודה בחיזור אחרי נערים, הוא בן 45 ונשוי.

שני סיפורים, שלרוב עוברים עליהם בשתיקה, מסופרים על סופוקלס הבוגר - האחד כיצד 'סידר' נער והאחר כיצד נער 'סידר' אותו. מסופר על סופוקלס שאהב מאוד נערים ויין והיה פיקח מאוד. במשתה שהוזמן אליו היה המוזג נער יפה שמצא חן בעיניו. סופוקלס ראה שהנער מנסה באצבעו להוציא מגביע היין גבעול קש שנפל לתוכו והציע לו להוציאו בנשיפה. הנער קירב את פניו אל הגביע וסופוקלס קירב את הגביע לשפתיו עד שנפגשו ראשיהם וסופוקלס נישק את הנער לקול צהלת הקרואים, שנהנו לראות כיצד סופוקלס, שהיה גאה מאוד בתחבולה שתחבל, 'סידר' את הנער. סיפור אחר מספר על מקרה הפוך: סופוקלס פיתה נער יפה תואר לצאת עמו אל מחוץ לחומת העיר ולקיים עמו יחסי מין. הנער פרס את מעילו על הקרקע ושניהם התעטפו בגלימתו של סופוקלס. כשסיימו לעשות מה שעשו ברח הנער עם גלימתו של סופוקלס והשאיר לו את מעיל הילדים שלו (אתניוס, החכמים במשתה, יג, 604-603).

דעה דומה מאוד לדעתו של אייסכינס על יחסי מחזרים-מחוזרים, אך גם שונה ממנה, שם אפלטון בפיו של פַּאוּסַניאס מאהבו של אַגַתון ביצירתו 'המשתה', הוא המשתה שנערך בביתו של מחבר הטרגדיות אַגַתון לרגל ניצחונו בתחרות דרמטית. מכיוון שהקרואים, שראשם היה כבד עליהם משתיית יתר בלילה הקודם, בחרו הפעם לשתות פחות ולשוחח יותר, נבחר אֶרוס (אהבה) לנושא השיח וכל אחד מהנוכחים בתורו אמר את שבחיו. כמו אייסכינס גם פַּאוּסַניאס של אפלטון מבחין בין שני סוגי אהבה, אהבה נעלה ואהבה המונית. אהבה המונית היא זו של אנשים פחותי ערך, האוהבים את הגוף ולא את הנפש ונמשכים לטיפשים ביותר, לילדים צעירים שעדיין אין בהם תבונה ושיקול דעת, כי מטרתם האחת היא להשיג את מבוקשם (יחסי מין) וגם - שומו שמים! - הגברים האלה אוהבים נשים. שלא כמו האהבה ההמונית, האהבה השמימית מופנית לזכרים בלבד, כי זכרים חכמים יותר מנשים ויציבים יותר, ורק לנערים בוגרים, נערים שזקנם מתחיל לצמוח.

פַּאוּסַניאס מגדיר אפוא הגדרה מדויקת את גיל הבגרות והתבונה של הנער: הגיל שבו זקנו מתחיל לצמוח (רק מתחיל ועדיין לא הגיע לאורכו הגברי המלא). אך אליה וקוץ בה - זהו בדיוק הגיל שבו הנער מתחיל לאבד חנו בעיני מחזריו ופוסק מלהיות מושא לתשוקתם. פתרונו של פַּאוּסַניאס לסתירה חורג מן המקובל: הארכה של משך היחסים. עם צעיר בוגר וחכם יכול המאהב לחיות כל ימי חייו אפילו חיים משותפים, מעין חיי נישואים, מעין היחסים של פַּאוּסַניאס עצמו עם אַגַתון - יחסים יוצאי דופן שלא היו חזון נפרץ בחברה היוונית. ואולי יופיו של אַגַתון הוא שהיה יוצא דופן: 'שנונה האמרה שהשמיע אֶוּריפּידֶס בחבקו ובנשקו את אַגַתון, אף כי צמח זקנו, כי סתיו היפים יפה אף הוא' (פלוטרכוס, מורליה, 770). האהבה שפַּאוּסַניאס מטיף לה והביקורת שהוא מבקר את האהבה ההמונית, המופנית לנערים צעירים מאוד שאין בהם תבונה כלל (מה שמכונה בימינו פֶּדופיליה), מראים שאין הדברים כפי שהיה רוצה שיהיו: מעטים גברים הנוהים אחרי גברים שזקנם צימח ורבים הגברים שאינם נותנים דעתם כלל לתבונתם של מושאי תשוקותיהם ונוהים אחרי ילדים טיפשיים ונערים צעירים מאוד, שלא תבונתם ושיקול דעתם מושכים אותם אליהם.

אצל אפלטון היפוך של התפקידים החד-מיניים המקובלים בחברה היוונית מפתיע דווקא ביוצא הדופן שבהם. אפלטון מתאר כיצד אַלקיבּיאדֶס, הצעיר היפה שהכול התאוו לו, בעודו קטין (כשעבד מלווה עדיין שמר עליו) חיזר אחרי סוקרטס הבוגר ממנו וניסה לפתותו, תחבל תחבולות להישאר עמו ביחידות ובלילה כיסה את שניהם במעילו, חיבק אותו בשתי ידיו וכך שכבו שניהם מחובקים כל אותו הלילה, אך סוקרטס לא התפתה ולא נענה לחן נעוריו (המשתה, 219-216). אַלקיבּיאדֶס לא בוש כלל לספר לקרואים בבית אַגַתון שביקש לקיים יחסי מין עם סוקרטס ולא חשש לשמו הטוב. הדחף לחזר אחרי סוקרטס, אפלטון אומר, היה הדחף ללמוד מסוקרטס את מה שלא יכול אַלקיבּיאדֶס ללמוד מאדם אחר זולתו. אולם אַלקיבּיאדֶס היה צעיר מיוחד במינו וסוקרטס - יחיד במינו. אפלטון מציג את חיזורו של אַלקיבּיאדֶס אחרי סוקרטס כמעשה יוצא דופן שבא לפאר את ריסונו של סוקרטס, להמחיש כיצד שלטה רוחו בגופו ובכל מאוויו, כיצד יכול היה לעמוד גם בפיתויים שאחרים לא יכלו ואולי אף השתוקקו מאוד שלא לעמוד בהם. כי מי לא היה משתוקק שיחזר אחריו אַלקיבּיאדֶס? מי יכול היה לנהוג כסוקרטס? מן האידאל הנשגב, מן היוצא דופן, מציצה המציאות שלולא הייתה כפי שהייתה לא היה היוצא דופן יוצא דופן.

מדברי אייסכינס, האומר שמחזר מרוסן בשהייתו עם נער צעיר אינו מביא לו נזק (סעיף 139), אפשר להסיק שנזק אכן ארב לנער. דברים מפורשים יותר על יחס החברה היוונית לצעירים הנענים למחזרים שם אפלטון בפי פַּאוּסַניאס. בעוד החברה משבחת את האוהבים וסולחת להם על שיגיונותיהם - תחינות, שבועות, שינה ליד דלת ביתו של הנער האהוב, התנהגות היאה לעבד - ואפילו סולחת להם על הפרת שבועותיהם, היחס לצעירים המחוזרים הוא אחר. האבות שמים עליהם עבדים משגיחים ואוסרים על הנערים אף לשוחח עם מחזריהם. בעולם האוטופי ההפוך של מעלה, שאריסטופנס מתאר במחזהו 'הציפורים', אבות ינהגו אחרת: 'אוהב עיר שבה, בהיתקלי באביו של / עלם חמודות, ינזוף בי כנעלב: "שמועה / יפה שמעתי, יפיופון! אתה פוגש / את בני יוצא רחוץ מן הגימנסיון ולא / נושקו, לא אומר מילה, לא מחבק, לא ממשמש / באשכיו - כך נוהג ידיד משפחה ותיק?"' (הציפורים, שורות 142-137; תרגום זיוה כספי).

בעולם של מטה חבריהם של הנערים ובני גילם לועגים להם (אולי מקנאה) אם הם רואים אותם מסתודדים עם מחזריהם או נענים להם. המאהבים רודפים אחרי הנאהבים והנאהבים נמלטים עד אשר, פַּאוּסניאס פוסק, מתבהרת כוונתו של המאהב ומתברר טיבו, כי יש מאהבים הנמשכים רק ליופיו של הנאהב ורוצים רק בגשמיותו ובפורקן יצריהם ובחלוף יופיו הם נוטשים אותו על אף ההבטחות שהבטיחו לו בשבועה. שבועת נאהבים, כידוע, הרי היא כאותה כתובת בחול הנשטפת בגלי הים. להיענות מיד לחיזורים, או להיענות תמורת טובות הנאה (מתנות, כספים, השפעה חברתית) היא התנהגות בזויה בעיני פַּאוּסַניאס והיא, ולא ההיענות עצמה, מזיקה לנאהב ולשמו הטוב (המשתה, 184-183). רק משהתבהרו כוונותיו של המחזר - להיטיב עם המחוזר ביחסים ארוכי ימים - רק אז יכול הצעיר להיענות (ולקיים עמו יחסי מין). דרישה אידאלית נעלה אולי, אך לדרישות אידאליות לא תמיד יש אחיזה במציאות ובמעשה, וספקנים יאמרו לעולם לא. כדי להתפכח מאוויר הפסגות טוב להאזין לדברי הלגלוג של אריסטופנס:

חרמילוס: היצאניות בקורינתוס, כך אומרים, מפנות את גבן למחזר עני, אבל אם איש עשיר מחזר אחריהן, מיד הן מגישות לו את התחת.

קאריון: גם נערים, כך אומרים, עושים בדיוק אותו הדבר, ולא בגלל אהבת מאהביהם אלא בגלל הכסף.

חרמילוס: הטובים לא עושים כך, אלא רק הזונים. כי הטובים לא מבקשים כסף.

קאריון: אלא מה?

חרמילוס: אחד מבקש סוס אציל, אחר - כלבי ציד.

(פלוטוס, שורות 157-149)

מן התיאור של הזיווג החד-מיני של גברים, של המאהב המחזר-הבוגר והנאהב הצעיר, לעתים ילד, יוצא שביחסים בין אוהב ואהוב אין שוויון וחפיפה מוחלטת. האוהב הבוגר יוזם, מחזר, משכנע, מבטיח; הצעיר נענה ולא תמיד באותו הלהט. תקוותו של האוהב-המחזר היא שיזכה להדדיות, שיוכל לעורר לא רק הסכמה והיענות אלא אותה תשוקה ולהט הבוערים בו בעצמו. יופיו של הצעיר הוא המעורר בגבר הבוגר את רגשות התשוקה האלה ואת הרצון לקרבה. יפי תואר ויפי מראה יוצרים מעין רשת הלוכדת את המאהב וכובלת אותו. במשיכה הלוכדת הזאת, המכונה אֶרוס, היוונים ראו כוח חיצון החודר אל האדם ומשפיע עליו השפעה משעבדת. האוהב פועל מתוך כפייה, לעתים בניגוד לרצונו ולהגיונו. הוא רוצה להשיג את מושא אהבתו בכל מחיר ופועל בדרכים רבות - בדברי אהבה, במכתבי אהבה ובשירים, וגם בדברי חנופה ובמתנות.

מה משיג הגבר הבוגר בחיזוריו? הוא משיג היענות מינית. טוב להטעים ולהדגיש שלא הייתה אהבה אפלטונית לפני אפלטון. הגבר הבוגר רוצה במגע מיני (על הצורה שהמגע המיני לובש ראו להלן), כי מה עוד יכול ילד או נער צעיר להציע לגבר בוגר לבד מיופיו ומסיפוק שיספק את תשוקתו? כוחו הלוכד של יפי הגוף נמוג במהרה אם אין הוא כרוך בהדדיות רוחנית. התשוקה מתנדפת עם הסיפוק המשחרר מכבלי אֶרוס ומסלק את כפייתו. האוהב מביט בעין פקוחה ומפוכחת בנאהב ורואה מה שלא ראה קודם לכן בעינו העיוורת מתשוקה, ומה שהעין המפוכחת רואה לא תמיד יפה בעיניה. התשוקה מטבעה משך סיפוקה קצר ומשתתעורר מחדש ישוב הגוף לסורו, אך אין ודאות כלל שמושא האהבה הישן-הקודם הוא שיעוררה מחדש.

יחסי קרבה בין בוגרים לילדים ולנערים רק לעתים רחוקות נמשכים לאורך ימים, כמו אצל פַּאוּסַניאס ואַגַתון. הפרשי הגילים, ההבדלים ביכולת שיפוט והערכה של תופעות החיים התלויות בגיל ובניסיון חיים מונעים הדדיות רוחנית, שהיא הבסיס לידידות אמת ארוכת ימים. פַּאוּסַניאס אינו אומר שיש ושיכולה להיות הדדיות, אך הוא מציע פתרון למציאות של העדר השוויון, אף כי תוך הסתייגות והודאה שהפתרון אינו מוחלט. מתי היחסים יפים וראויים לשבח? כאשר הנער הנענה לשידולי מחזרו הבוגר נעתר לו (לקיים יחסי מין עמו) בתקווה שבדרך הזאת יהיה לאדם טוב יותר, יזכה למדריך שידריכו במידות הטובות, ילמדו חכמה ויקנה לו כל השכלה אחרת (זו הייתה שאיפתו של אַלקיבּיאדֶס בחיזוריו אחרי סוקרטס).

התמורה שהצעיר זוכה לה בהיענותו ליחסי מין עם מחזרו היא תמורה נעלה, לא גשמית ולא חומרית, ועל כן היא ראויה לשבח. הבוגר ייהנה (נוסף על ההנאה מיחסי המין) מן העזרה שיושיט לצעיר ומן ההכרה שהוא מועיל לעיצוב אופיו ומידותיו הטובות (המשתה, 184). רק יחסים כאלה בין גברים הם, לדעת פַּאוּסַניאס, יחסים של אהבה שמימית, ואילו יחסים אחרים, התלויים בדבר, הם אהבה המונית. אכן האהבה השמימית של פַּאוּסַניאס היא שמימית, כי רק לעתים רחוקות אפשר למצוא כמוה עלי אדמות. היא גם שמימית רק למחצה, הן המחזר הבוגר לבדו זוכה שתימלא תשוקתו הגשמית. עם זאת תחושת ההנאה והסיפוק שאמור לחוש המחנך בעצבו את אופי חניכו, אולי גם ההנאה מן ההערצה שהוא מעורר בצעיר ומגאוותו של הצעיר על שאיש כמוהו בחר בו, ספק אם כל אלה מפצים על היעדר השוויון הרוחני בין השניים, ספק גם אם הם סגולה לקשר ארוך ימים.

מה הם עשו זה לזה, מה הם עשו?
מגע חד-מיני של גברים

לפי אריסטופנס (כפי שאפלטון מציגו ב'המשתה') רבגוניות מינית היא דרך הטבע. כך נבראו, כך התפתחו בני האדם. יחסי גברים עם גברים ונשים עם נשים מקורם בטבעם של בני האדם ובצורתם מקדמת דנא ולפיכך הם טבעיים. 'הטבע' הוא מעין מטבע לשון המשמש לאישור או לגינוי של תופעות חברה, ובהן סוגי אהבה ובעיקר סוגים של יחסי מין. מה שמקובל ורווח בתרבות מסוימת מיוחס לטבע, מה שלא מקובל נחתם בחותם 'לא טבעי'. מה ש'טבעי' לא נקבע אפוא על פי המצוי בטבע אלא על פי היחס החברתי אל המצוי. די לראות מה חשבו לטבעי ולבלתי טבעי בדורות עברו (למשל, לימוד יוונית עתיקה על ידי נשים) כדי להיווכח שהשאלה אינה מה מצוי בטבע אלא מה 'טבעי' על פי מוסכמות החברה בתרבות מסוימת.

מכיוון שהמקורות הספרותיים מאופקים מאוד ושתקנים בנושאים האלה, רק מן הקומדיה אנו יודעים שהגברים הבוגרים רדפו אחרי הצעירים היוצאים מן הגימנסיונים כדי לנשקם ולמשש את אשכיהם, ורק מן המילון המותר בקומדיה, שאין לו זכר בפרוזה, אנו מכירים את המונחים המתארים את מה שעשו גברים זה לזה, כמו 'אוכל בתחת' (קַטַפּיגון) או 'פעור תחת' (אֶוּריפּרוקטוס). שתי המילים האלה משמשות לרוב בהשאלה, מעין כינוי גנאי כללי - בדומה לביטוי 'בן זונה' שמשמיעים הזועמים על זולתם בימינו, שאינו מציין בהכרח שהאדם הוא אכן בן של זונה. בקומדיה 'העננות' של אריסטופנס טיעון נפסד מצליח לשכנע את בן הפלוגתה שלו, טיעון נעלה, שהכול, ממש הכול, הם 'פעורי תחת' - הסנגורים, כותבי הטרגדיות, המדינאים, וגם הצופים היושבים בתאטרון 'הרוב הגדול, אלים אדירים, / הם פעורי התחת!' (שורות 1098-1085; תרגום זיוה כספי), כלומר במילון של ימינו 'כולם בני זונה'.

עם זאת הביטויים האלה מלמדים על יחס של גנאי לגבר שנענה ליחסי מין אנליים, כי קיבל שכר עבור שירותיו. להטעמת הגנאי החוקרים נוהגים להביא את הסיפור שפלוטרכוס מספר, כי 'פֶּריאַנדֶר, רודן אַמבּרַקיה, שאל את אהובו אם לא נכנס עדיין להיריון, והלה זעם והרגו (פלוטרכוס, מורליה, 768). יש האומרים שזעם כי הולבנו פניו ברבים משגילה מאהבו לכל הנוכחים שהוא 'אוכל בתחת', אבל אפשר שזעם מכיוון שהעליבה אותו ההתחכמות המזלזלת של פֶּריאַנדֶר שהוציאה לרשות הרבים מה שצריך היה להישאר ברשות הפרט, ואף מכיוון שפֶּריאַנדֶר בהתנשאותו פגע גם בגבריותו (לומר על גבר שהוא אישה וטבעו טבע אישה - אין זו מחמאה בחברה היוונית, ראו סעיף 111) וגם הטעים את נחיתות מעמדו החברתי (זונֶה ששירותיו המיניים נקנו).

בגלל שתיקת המקורות הספרותיים, פנו החוקרים אל מקורות מפורשים יותר, כמו כתובות, ואל מקורות חזותיים, בעיקר ציורים ארוטיים על כדים המתארים חיזור ויחסי מין.

כדים הם מוצר מסחרי שנועד למכירה ללקוחות והוא מותאם לדרישותיהם. היפים בכדים, אסתטיים ואמנותיים ככל שיהיו, הם כלים ליין שנועדו בראש וראשונה לשמש במשתאות המתוארים עליהם, אך גם להנות ולשעשע את הקרואים בציורים ששיקפו חזותית את מעשיהם. קוני הכדים היו בני המעמדות העליונים העשירים, העילית החברתית, מי שיכולים להרשות לעצמם חפצי נוי ומותרות. הציורים מלוּוים לעתים בכתובות שבני העילית המשכילים יודעי קרוא יכלו לקראם. הביקוש התנה את ההיצע. הציורים משקפים את אופי הביקוש, את רצונות קהל הקונים ואת מוסכמותיו המוסריות והחברתיות. ציורי כדים אינם תצלום של מציאות אלא סמלים מקובלים של דמויות ופעולות בתקופה שלא היה בה ציור ראליסטי של חיים. אם היה ביקוש לציורים של יחסי מין מפורשים - הכדרים סיפקו אותו.

כדים שציוריהם מתארים חיזור ויחסי מין חד-מיניים בין גברים מופיעים החל ב-575 לפנה"ס בערך, הם אפנתיים מאוד ורבים למדי בעיקר במחצית השנייה של המאה השישית (בשנים שאחרי 550 לפסה"נ), הולכים ומתמעטים אחרי 500 לפסה"נ ומתחילים להיעלם בעשור שלאחר 470 לפסה"נ. מרובים הציורים של גברים (מזוקנים) המחזרים אחרי צעירים ונערים (ללא זקן), אך מצויים גם צמדים בני אותו הגיל (נערים עם נערים, צעירים עם צעירים).

בציורי כדים קדומים יותר (המכונים 'שחורים', - ) יש רבגוניות בגילים וביחסי מין מפורשים רבה יותר מאשר בציורי הכדים המאוחרים יותר (המכונים 'אדומים', - ). ציורי גברים המחזרים אחרי נשים מתחילים להופיע על כדים מספר שנים מאוחר יותר, מגיעים לשיא בשנים 450-470 לפסה"נ ושכיחים עד סוף המאה החמישית לפסה"נ. מצויים יותר מ-60 ציורי כדים המראים יחסי מין ממש של גברים ורבים אחרים המראים מצבים ארוטיים, כמעט כולם קשורים למשתאות.

אפשר לחלקם לשתי קבוצות: (א) ציורי חיזור - גבר שברכיו כפופות פורס כפיו בתחינה או נוגע בתחינה בנער בסנטרו או באיבר מינו (הזמנה ארוטית שזכתה לכינוי 'המצב של למעלה ולמטה'), או גבר שידו האחת מושטת בתחינה או מכוונת לאיבר מינו של הצעיר, ובידו השנייה מתנה (בעיקר של בעלי חיים כמו ארנבות - המתנה המועדפת - איילות וצבאים, תרנגולים וחיות חתוליות כמו נמרים ופנתרים; מלבד בעלי חיים יש גם זרים, פרחים, פֵּרות, גם כסף, אפילו דגים ועוד); (ב) היענות - המתנה כבר בידי הצעיר; הגבר מנשק את הצעיר, מתחבק עמו, איבר מינו בין רגליו של הצעיר, הוא מגיע למגע מיני עמו, תיאור המגע המיני בעיצומו - הגבר ראשו שמוט על כתף הצעיר, הגבר מגיע לסיפוק מיני בין רגלי הצעיר. לא תמיד החיזור מצליח, לעתים הצעיר אינו נענה ומרחיק את יד הגבר. על אחד הכדים נמצאת כתובת 'תרשה לי' וגם התשובה: 'תפסיק'. כאמור, יש גם ציורי כדים המתארים חיזור בין צעירים בני אותו הגיל ובין גברים מזוקנים, וגם צעירים המחזרים אחרי גברים מזוקנים.

ציורים המתארים יחסים אנליים בין גברים נדירים יותר, הרווחים הם ציורים של נער צעיר מאוד וגבר מזוקן המקיים עמו יחסי מין בין-רגליים, השניים ניצבים פנים אל פנים לציין שאין חדירה אנלית. איבר המין של הנער קטן מאוד - זהו אידאל היופי. איברי מין גדולים יש בציורים הללו לסטירים החייתיים. מכאן מובן מדוע בפסלים ובציורים יש לגברים בוגרים איברי מין קטנים מאוד, אפילו להֶרַקלֶס השרירי, הגיבור בגיבורים. ההעדפה הנחשקת בימינו לא הייתה מקובלת על היוונים. ב'העננות' טיעון נעלה מנסה לשכנע את פידיפּידֶס שהחינוך הישן עדיף על החדש ואם יעשה פידיפּידֶס כדבריו יזכה למבנה גוף אידאלי: 'תמיד יהיה לך / חזה זוהר, עור מבריק, / כתפיים רחבות, לשון זעירה, / תחת גדול וזין קטן' (אריסטופנס, העננות, שורות 1014-1011; תרגום זיוה כספי).

יש כדים עם כתובות: שם של אהוב ולידו התואר 'יפה' (קַלוס). אפשר שאחת המטרות של כדים אישיים כאלה, שהוזמנו במיוחד, היא מתנת חיזור אחרי הנער היפה הנדון, ואולי גם נועדו לפרסם ברבים את שמו ואת יופיו. כד כזה היה ודאי מוקד שיחה במשתה שאליו הובא. רצון דומה לפאר את שם האהוב ואת תכונותיו מתגלה בגרפיטי: על סלע לצד חוף ים בלתי מיושב בתַסוס התגלו כתובות אהבה מן הרבע השני או מאמצע המאה הרביעית לפסה"נ שנכתבו בידי גברים שונים. מוזכרים 14 שמות של גברים ותארים המפארים אותם והמתייחסים ליפי גוף ופנים, לנעורים, לחינניות, לצירוף הרמוני של איברי גוף, לתנועתיות נאה, לעידון, לתחכום, לתרבות. הכותבים הם צעירים משכילים (יודעי כתוב) ומכאן שהם באים ממעמד הפנאי.

קנת דובֶר, הראשון שהביא לדיון את המראות על הכדים, הדגיש את ריבוי הציורים המתארים גברים מזוקנים עם צעירים חלקי פנים ואת יחסי המין ה'בין-רגליים' וקבע שזו הצורה היחידה המהוגנת, שאינה זוכה לגנאי, בעוד שיחסי מין עם חדירה אנלית נחשבו מגונים. בעקבותיו באו חוקרים שקיבלו את דעתו והרחיבו את הדיבור עליה תוך שלילת הימצאם ומהוגנותם של יחסים אחרים. כתגובה לנוקשות הדעה הזאת חיפשו חוקרים אחרים והביאו לדיון גם כדים אחרים, אף כי מעטים יותר, שהציורים עליהם אינם עולים בקנה אחד עם האידאל של יחסי המין ה'בין-רגליים' ונדחקו הצדה בסיבוב הראשון של הדיון - ציורים של היפוך: צעירים המחזרים אחרי גברים מזוקנים, יחסי מין אנליים של צעירים בני אותו הגיל, ציורים של הטרדות מיניות ומעשי קונדס, וגם ציורים מפורשים של חדירה אנלית של חודר צעיר וחדור מזוקן.

מכיוון שציורי הכדים הם אילמים, לא נוכל ללמוד מהם על גינוי או על שבח, אפילו לא על העדפה. כל מה שנוכל לומר הוא כי בתקופה מסוימת סיפק השוק את הביקוש לציורי כדים המתארים יחסי מין 'בין-רגליים' של גברים וצעירים. הגבר המזוקן מגיע לסיפוקו, בעוד הנער מחזיק בידו במתנה ונהנה ממנה ולא ממה שהגבר עושה בין רגליו, אך הוא קיבל מתנה בעבור היענות למחזרו (ראו המובאה לעיל מאריסטופנס, פלוטוס, 159-149). הכדים אינם מתארים יחסים רוחניים של אהבה שמימית על פי תורתו של פַּאוּסַניאס. אם אתה רוצה לשכנע נער, הציורים אומרים, תן לו מתנה - אחרת לא ייאות. אפשר שציורי הכדים של גברים עם נערים מתארים בחלקם את הנעשה במשתאות. כשם שהיו שם יצאניות היו גם נערים - מוזגי יין ואחרים - וציפו מהם שיעניקו לקרואים שירותי מין. זה מה שהגברים הבוגרים רצו לראות. המסקנה שאלה ורק אלה היו יחסי המין המהוגנים שזכו לשבח, וצורות אחרות לא היו מהוגנות, היא מסקנה מרחיקת לכת.

אפשר שזה היה המגע שנחשב למגע הנכון עם נערים צעירים מאוד, צעירים מדי ליחסי מין אנליים העלולים לגרום להם נזק גופני. אין לשכוח שגברים בוגרים (ולא הנערים הקטינים) קנו את הכדים, והציורים שעליהם היו לצד השעשוע וההנאה שבהם גם דגם לחיקוי. הגנאי אינו מופנה לצורת היחסים המיניים אלא להיעדר ריסון, לסכנה האורבת להשתעבדות לתאוות שאינן הגיוניות ואינן יודעות גבול, והתאווה המינית היא החזקה בהן. לפיכך גם יחסים 'בין-רגליים' זוכים לעתים לגנאי אם הם חסרי איפוק וריסון. כסנופון מספר שסוקרטס גינה את קריטיאס על שהוא משתוקק לאֶוּתידֶמוס תשוקה עזה כל כך עד שאינו יכול להתאפק מלשפשף את איברו באֶוּתידֶמוס כמו חזיר המשפשף את איברו באבנים (ממורביליה, א, 30.2). הרי לכם פעולה 'בין-רגלית' נעלה.

האם נהנו הנערים הנאה מינית? ב'המשתה' של כסנופון נאמר: 'הנער אינו שותף להנאה המינית בדומה לאישה, אלא מביט פיכח בבן זוגו השיכור מתאווה' (המשתה, ח, 21). החוקרים פירשו זאת באופן מוחלט, אינם נהנים כלל (הגם שאפשר להבין את הכתוב באופן יחסי: הם נהנים, אך נהנים פחות מנשים), וכינו את הנערים הנאהבים 'פריג'ידיים'. ודאי שהנערים אינם נהנים מיחסי מין 'בין-רגליים', אין להם אזור ארוגני בין הרגליים (הציורים אינם מראים מגע באיבר מינו של הנער), אך אם לא הייתה להם הנאה מינית כלל מן הסתם לא היו המחזרים פושטים ידם אל איבר מינם ולא היו ממששים את אשכיהם. כדי להזים את הקביעה הזאת של 'פריג'ידיות' הובאו לדיון אותם כדים אחרים המתארים יחסי מין אנליים, שאי-אפשר לטעון עליהם שאין בהם הנאה ל'אוכל בתחת' (אזור ארוגני מובהק) ואי-אפשר לטעון שלא היו קיימים.

מריבוי הציורים של גבר בוגר עם נער צעיר מאוד ומגע מיני 'בין-רגלי' אפשר כאמור ללמוד שזה היה המגע הרצוי והנחשק, אך בכל חברה יש פער, אם לא לומר סתירה, בין האידאולוגיה הרשמית ובין מה שבני האדם עושים הלכה למעשה והמעשה ביוון היה מגוון הרבה יותר, כפי שאפשר להיווכח מאותם ציורי כדים המתארים יחסים אחרים. בני אדם הם יצורים יצירתיים ונועזים, בעלי דמיון מופלג, שכוחם לא רק בהמצאת חידושים טכנולוגיים. לנסות הכול פירושו לא רק טיפוס הרים וצלילה במעמקים. יצירתיות מינית אף היא ראויה להערכה ולכבוד כפעילות אנושית, ואולי אף החשובה מכול, חשובה אפילו משלטון ומצבירת עושר וכוח, וכמידת חשיבותה כן מידת גיוונה.

טעות היא לחשוב שמבנה הגוף מגביל מעצם טבעו את הפעולות המיניות לשלוש בלבד: חדירה, מציצה וליקוק, ולכן יחסי המין הם מוגבלים ומונוטוניים (כפי שהתבטא אחד החוקרים). גם לשלוש פעולות יסוד אלה יש אין סוף גיוונים ואפשרויות, ואלה פעולות גופניות בלבד. אם נוסיף על כך יחסי אנוש, שהם פועל יוצא של הערכה וקרבה רגשית, אין יחסי מין הדומים זה לזה. אפילו יחסי מין של אותם שניים יהיו אחרים אם ייעשו בבוקר או בערב, בערות או בעייפות ובשובע, ראשונים או שניים, בגילופין או בפיקחות, ביער או בחדר המיטות. תמיד היו, וגם יהיו, טעמים שונים וסוגים רבים של מיניות ופעולות מין וסוגים רבים של התקשרות זוגית, דו-מינית וחד-מינית, קרובה, עמוקה וארוכת ימים, אך גם שטחית, מנוכרת וקצרה.

ההתייחסות התרבותית אל המין והמיניות שונה ומגוונת אף היא מצד ההערכה, סיווג המעשים והעושים ומערכות היחסים השונות. אבל מציאות לחוד ואידאלים לחוד, והנטייה לצייר אידאלים חזקה אף היא הן במקורות העתיקים הן אצל מפרשיהם. הנטייה להקיש מן המקורות לחיים הממשיים ולטעון שתמיד היה מידור במציאות המינית ביוון - האחד חדר והאחר נחדר, האחד ניצח והשני נוצח, ולא הייתה הדדיות ולא היו חילופי תפקידים באותו הזוג - היא נטייה דוגמטית קיצונית. המקורות ששרדו הם ייצוג של מציאות על פי השקפת עולם מסויימת הצובעת את התיאור, שממילא אינו המציאות.

פעילות מינית עוררה תמיד התייחסויות רגשיות עזות. רצונו של האדם לשלוט בזולת לבש לא אחת לבוש של שליטה במה שחשוב לו מכול: אכילה, שתייה ויחסי מין. הצגת אידאל כדגם לחיקוי היא מעין הכתבה של 'תעשה' ו'לא תעשה', אך היא אינה מסלקת מן העולם דרכי התנהגות אחרות. לא קל לחוקק לאדם מה יעשה ברשות הפרט, לאכוף את החוק ולשלוט במעשיו, אך שוב ושוב, בעילות ובהצדקות שונות, לפי רוח הזמן ודעות המקום, היו ניסיונות להכתיב את הפעילות המינית שבד' האמות. אם אי-אפשר היה לאכפה על ידי 'משמרות צניעות', נמצאו לשירות הכפייה מנגנונים אחרים יעילים, כמו יראת אלים ומצפון.

ההגבלות על אהבה והשתוקקות מינית משקפות את דעותיה של חברה ואת מנהגיה. ביוון האידאולוגיה החברתית נקבעה על ידי גברים בני חורין מהמעמדות העליונים, היא שירתה ותגמלה אותם. הדבר שקוף ובולט במיוחד אם משווים בין מה שמותר לגברים בני חורין ובין מה שאסור לעבדים ולנשים, שאת קול הסכמתם או מחאתם אין שומעים במקורות. החירות המינית בחברה היוונית, הנראית לנו נרחבת וסובלנית יותר מן החירות בחיינו המודרניים, בעיקר בגלל היחס החופשי חסר העכבות ליחסים חד-מיניים של גברים, היא חירות נרחבת וסובלנית למראית עין בלבד, חירות בלעדית של גברים.

מכיוון שאת האידאולוגיה קבעו גברים, אין פלא שהם קבעו חירות וסובלנות לעצמם ולא לאחרים. עם זאת, במגבלות ובגבולות האלה הייתה להם חירות שלא בכל חברה ובכל מקום יש לגברים בימינו. היוונים לא הגבילו את יחסי המין של הגברים ליחסים מונוגמיים בתוך נישואים דו-מיניים, הם גם לא אמרו שיחסי מין הם חטא ושאפשר לקיימם רק לשם הולדת ילדים, או להימנע מהם אם לא נמנו שבעה נקיים. הם לא הגבילו את היחסים לתנוחות מסוימות ופסלו אחרות והם לא התייחסו ליחסי מין חד-מיניים כאל תועבה. גם אין לצפות לכך. הגברים בני החורין ממעמדות עילית הן לא יאסרו על עצמם את מה שהם משתוקקים לו, יחסי מין חד-מיניים, וגם לא יגנו אותם. הרי באתונה פסליהם של הַרמודיוס ואַריסטוגֶיטון, זוג גברים אוהבים שזכו לתהילה שאין דומה לה, עמדו באגורה, המרכז המדיני והתרבותי, והיו דגם לחיקוי ולא לגינוי - שניהם, גם האוהב וגם הנאהב.

© כל הזכויות שמורות למאגנס הוצאה לאור

אייסכינס נגד טימרכוס, על אהבת גברים - דבורה גילולה תרגום ועריכה
Aeschines: Against Timarchus [346 BCE]


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *