» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים במרץ 2006       חזור

בתוך הבונקר של היטלר - 14 הימים האחרונים
מאת: יואכים פסט
Der Untergang - Joachim Fest (Inside Hitler's Bunker : The Last Days of the Third Reich)

ההוצאה: אחוזת בית "בתוך הבונקר של היטלר" מוליך אותנו בפעם הראשונה אל תוך מערכת הבטון התת-קרקעי בלב ברלין הנאצית, מבוך ענקי של בונקרים, ובהם - בעומק של יותר מעשרה מטרים בבטן האדמה - "הבונקר של הפיהרר", שבמשך 14 יום היה מרכז העצבים שבו התחוללה אחת הדרמות הגדולות בהיסטוריה המודרנית: התמוטטותם של היטלר ואנשיו ביחד עם קריסתו הסופית של הרייך השלישי. הספר מתאר (בגרמניה קראו לו "פרוזת בונקר") את שעותיהם האחרונות של שוכני הבונקר: הפרנויה המתעצמת של היטלר המותש ואחוז הטירוף, היטלטלותו בין תקוות הזוּיות לייאוש, הפקודות ששיגר לכוחות שנמחצו זה מכבר לצאת להתקפות שהיו פרי דמיונו בלבד, וקריסת ההנהגה הנאצית תוך כדי שרשרת מעשים נואשים של בגידה, הטחת האשמות והתאבדות בקרב חבריה. וכל זה כאשר לחימה עקובה מדם ניטשת בין עיי החורבות של ברלין.

מתוך שימוש בעדויות של עדי ראייה ובהסתמך על ממצאי מחקר קפדני רב-שנים, ההיסטוריון יואכים פֶסט מחלץ מהימים האחרונים תובנות מאלפות על טבעם של היטלר ושאר אישי הצמרת הנאצית, על תחושתם המוטעית בדבר ייעודם ההיסטורי-עולמי, על תשוקתם החולנית להרס ועל התעקשותם להפוך את נפילת גרמניה לחזיון ראווה רצחני עצום.

על העמימות והמסתורין המאפיינים את קורות הבונקר של היטלר מתום המלחמה ועד היום - באחרית הדבר מאת חנן אלשטיין.

יואכים פסט הוא אחד מחשובי ההיסטוריונים הגרמניים של חקר הנאציזם. מחקרו הביוגרפי המקיף, "היטלר: דיוקנו של לא-איש" ("כתר", 1986), הקנה לו שם עולמי ומשמש חיבור יסוד בחקר היטלר והרייך השלישי. בין פרסומיו ספר על תנועת ההתנגדות הגרמנית לנאציזם, וביוגרפיה על אלברט שפֶּר. לעברית תורגם גם ספרו "פני הרייך השלישי" ("מערכות", 1987).

הערות ביוגרפיות:
ההיסטוריון והעיתונאי יואכים פסט נולד בברלין ב-8 בדצמבר 1926. אביו, שהיה מתנגד נחרץ לנאציזם, לא התיר לו להצטרף לתנועת "נוער היטלר". פסט מאמין שלנסיבות אלה היתה השפעה מכרעת על עיצוב טבעו האינדיווידואלי. בהמשך גויס לוורמאכט ונפל בשבי בצרפת.

לאחר שסיים את חוק לימודיו התיכוניים בברלין ובפרייבורג, הוא למד משפטים, היסטוריה, סוציולוגיה, ספרות גרמנית ואמנות באוניברסיטאות של פרייבורג, פרנקפור על נהר המַיין וברלין.

בברלין החל לעבוד בתחנת רדיו, ובין 1954 ל-1961 שימש העורך האחראי על תחום ההיסטוריה המודרנית. ב-1963 מונה לעורך הראשי של תחנת הטלוויזיה "שידורי צפון גרמניה", אך התפטר מתפקידו עקב מחלוקת עם הממונים עליו. בין 1973 ל-1993 שימש עורך המוסף התרבותי של העיתון "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג", והפך אותו לאחת הזירות המרכזיות לדיון בנושאי תרבות במרחב הגרמני כולו. בתוקף תפקידו היה מעורב ב"מחלוקת ההיסטוריונים" שטילטלה את גרמניה בין 1986 ל-1989.

ב-1963 ראה אור ספרו "פני הרייך השלישי" (בעברית בתרגום גבי פלג, "מערכות", 1987), וב-1973 הופיעה הביוגרפיה הגדולה שלו על היטלר, שתורגמה עד מהרה לעשרים שפות (ובהן לעברית, בשם "היטלר: דיוקנו של לא-איש", בתרגום אהרן אמיר, "כתר", 1986), הייתה לרב מכר עולמי ונעשתה לחיבור יסוד במחקר ההיסטורי על הנאציזם ועל הרייך השלישי. ב-1973 יצר, יחד עם כריסטיאן הרנדורפר, את הסרט הדוקומנטרי "היטלר: קריירה", שהיה שנוי במחלוקת מרגע הקרנת הבכורה ואף על פי כן זכה להצלחה מסחרית מרשימה.

מחקרים היסטוריים אחרים פרי עטו, שלא תורגמו עד כה לעברית, הם: "רייך המדינה: הדרך הארוכה אל העשרים ביולי" (1994) המגולל את סיפורה של תנועת ההתנגדות הגרמנית לנאציזם עד להתנקשות בהיטלר ב-20 ביולי 1944, "שפֶּר: ביוגרפיה" (1999), מחקר ביוגרפי מקיף על אלברט שפר, האדריכל של היטלר ושר החימוש של הרייך השלישי, ו"שאלות ללא מענה: שיחות עם אלברט שפר" (2005).

בנוסף על חיבוריו בהיסטוריה חיבר פסט ספרים אחרים, שגם הם לא תורגמו עד כה לעברית, ובהם בין השאר "הקוסמים הבּוּרים: תומס והיינריך מאן והפוליטיקה" (1985) ו"מפגשים: על חברים קרובים ורחוקים" (2004).

ספריו ומחקריו זיכו את פסט בפרסים ובאותות כבוד רבים, ובהם פרס תיאודור וולף ב-1972, פרס תומס מאן של העיר ליבק ב-1981, אות הכבוד על שם גתה שמעניקה העיר פרנקפורט ולאחרונה, ב-2004, פרס אויגן בולץ על הישגיו בפרסומיו על תנועת ההתנגדות הגרמנית.

לפסט ולאשתו שני בנים ובת, העוסקים כולם בתחומי המו"לות והתקשורת.

בתוך הבונקר של היטלר - 14 הימים האחרונים, מאת יואכים פסט בהוצאת אחוזת בית תירגם מגרמנית והוסיף אחרית דבר: חנן אלשטיין, 236 עמודים, עיצוב עטיפה: סטודיו דוד חליבה.

באדיבות אחוזת בית ההקדמה לספר ובהמשך
הבונקר לאחר המלחמה
אחרית דבר מאת חנן אלשטיין

הקדמה
בהיסטוריה המדינית המודרנית אין שום קטסטרופה שאפשר להשוותה לקריסתה של גרמניה ב-1945. מעולם לפני כן לא מצאו בני אדם רבים כל כך את מותם במהלך התמוטטותה של אימפריה, לא נחרבו ערים רבות כל כך ולא נמחקו חבלי ארץ שלמים. הארי ל' הופקינס, יועצם של שני נשיאי ארצות הברית בזמן המלחמה, לא טעה כאשר דימה לראות בברלין שהיתה לעיי חורבות תמונה משחר ההיסטוריה, והשווה אותה לקרתגו החרבה.

בני הזמן ההוא סבלו לא רק מזוועותיה הבלתי נמנעות של תבוסה שהוחרפה בגלל כוח ההרס העצום של הלוחמה המודרנית; דומה היה שבתוך פרפורי גסיסתו של הרייך של היטלר פעל כוח מכַוון, שעשה מאמץ עליון לא רק כדי לשים סוף לשלטונו שלו, אלא גם כדי להביא לידי אובדנה המוחלט, פשוטו כמשמעו, של הארץ כולה. מרגע שעלה לשלטון שב והצהיר היטלר שלעולם לא ייכנע, ובתחילת 1945 הבטיח לשלישו לענייני הלופטוואפה, אוֹבֶּרסט ניקולַאוּס פון בֶּלוֹב: "אם ניפול, נפיל ביחד איתנו את העולם."

היטלר ידע זה זמן רב שהמלחמה אבודה. לראשונה התבטא בעניין זה כבר בנובמבר 1941. ובכל זאת עדיין נשאר בידיו כוח הרס עצום. אם בוחנים את החודשים האחרונים למלחמה, קשה לא להבחין בתרועת הצהלה העולה מתוך הקריאות לציבור להחזיק מעמד ולהתגייס להגנת המולדת. נימת החדווה בוקעת לדוגמה מדבריו המשולהבים של המנהיג הנאצי רוברט לֵיי לאחר חורבנה של דרזדן: "אפשר כמעט לנשום לרווחה! זה נגמר! האנדרטאות של התרבות הגרמנית... לא יעמדו עוד בדרכנו!" היא גם נשמעת אצל גבלס, שדיבר על "חומות הכלא המנותצות" שעכשיו "התפוררו והיו לעפר". כבר בסתיו 1944, ושוב ב-19 במרס 1945 בצו שנודע בשם "פקודת נירון", הורה היטלר להשמיד את כל התשתיות ההכרחיות לעצם הקיום האנושי - בתי חרושת, תחנות כוח, כבישים, גשרים, מערכות מים וביוב ועוד - כדי שבידי האויב לא ייפול דבר מלבד "שממה שאין בה זכר לציוויליזציה".

בחודשים האחרונים למלחמה שהה היטלר בבונקר, שעל הקמתו הורה בתחילת שנות הארבעים. משם, כמעט עשרה מטרים מתחת לפני הקרקע, פיקד על גייסות שהובסו זה מכבר והורה לפתוח בקרבות מכריעים שלא יכלו כלל להתקיים. קלאוס שֶנק פון שטַאוּפֶנבֶּרג, מנהיג ניסיון ההתנקשות הכושל בהיטלר ב-20 ביולי 1944, דיווח על רשמיו לאחר שחזה במו עיניו במפקדה התת-קרקעית של הפיהרר: "היטלר בבונקר - זה היטלר האמיתי!" אכן, אטימות הלב, הרצון להרס ולהשמדה והפתוס האופראי שהכתיבו את הכרעותיו בסוף המלחמה, היו בין התכונות הבולטות ביותר באישיותו. הדרך הטובה ביותר להתחקות על שורשי המניע שעורר את היטלר לפעולה כל חייו, היא לבחון את התנהגותו בשבועות האחרונים, שבהם הסתגר בין כותלי הבטון ונמנע ממגע עם העולם יותר מאי-פעם. בשבועות ההם, ממש לפני שהכול יסתיים, הועצמו וזוקקו כל קווי אופיו: שנאתו כלפי העולם, דבקותו העיקשת בדפוסי מחשבה נושנים ונטייתו לחשוב דווקא את מה שאין להעלותו על הדעת, נטייה שסייעה לו במשך זמן רב לנחול הצלחה אחר הצלחה. והנה, בסוף, עדיין ניתנה להיטלר הזדמנות להעלות את אחד ממופעי הראווה המפוארים שחיבב כל חייו, והפעם - את הגרנדיוזי ביותר שבהם.

כדי להבין את מכלול ההתרחשויות יש להביא בחשבון, שהיטלר הוסיף להפגין סמכות בלתי מעורערת על אף תשישותו הגופנית והנפשית, שעליה העידו אנשי הבונקר כאיש אחד. ייתכן גם שחזותו העייפה, חזותו של איש זקן, והמאמץ הגלוי שנתבע ממנו כדי לגרור את עצמו בין חדרי הבונקר אפילו העצימו את השפעתו הסוגסטיבית על סביבתו. מכל מקום, לא היה כמעט איש שהעז להתנגד לדבריו. גנרלים רבי זכויות וקצינים מעוטרים בשלל אותות גבורה עמדו סביבו שותקים במהלך הישיבות היומיות, ופניהם חתומות במאמץ לא להסגיר את מחשבותיהם. הם ביצעו מיד את פקודותיו, אף שהטירוף והאבסורד שבהן לא נעלמו מעיניהם.

התיאור המובא בספר זה מספק שפע של דוגמאות, רבות מהן מבהילות, לנסיבות אלה ולמצבים אחרים, אשר שיוו צביון תיאטרלי למה שקרה בימים האחרונים למלחמה. דרמטיות זו מתעצמת שבעתיים בגלל "אור הצללים" המוטל על האירועים שהתחוללו במה שנקרא "הבונקר של הפיהרר". את הביטוי "אור הצללים" טבע ההיסטוריון הבריטי יוּ ר' טרווֹר-רוֹפֶּר, מחבר הספר "ימיו האחרונים של היטלר" שראה אור כבר ב-1946 והציג את התיאור המהימן הראשון של אירועי הימים ההם. עד עכשיו לא הופיע תיאור אחר שהצליח לשפוך עליהם אור בהיר יותר. שאלת התאבדותו של היטלר מהווה דוגמה מובהקת לכך. לתשובה על שאלה זו לבדה יש ארבע גרסאות סותרות של עדים מקרב חוגו הפנימי של היטלר. קשיים דומים קיימים בנוגע לשאלות נוספות: מקום הימצאותן של גופות הדיקטטור ואווה בראון, האישה שעמה התחתן בלילה שקדם להתאבדותם המשותפת; אמינותה של הגרסה הסובייטית בדבר כיבוש בניין לשכת הקנצלר של הרייך מתוך "הסתערות", ועוד כל מיני פרטים אחרים.

אי-הוודאות האופפת את הממצאים ההיסטוריים נובעת בין השאר מן העובדה שהמחקרים המדעיים, ובכללם זה של טרוור-רופר, החלו בנקודת זמן בעייתית, כמה חודשים לאחר תום האירועים. באותו זמן לא היתה כל אפשרות להגיע לעדים חשובים רבים: חלקם נעלמו בתוהו ובוהו ששרר לאחר המלחמה, ואחרים נכלאו במחנות השבויים הסובייטיים. רק ב-1955, בעקבות ביקורו של הקנצלר המערב-גרמני קונרַד אַדֶנַאוּאֶר במוסקבה, חזרו לגרמניה רבים מאנשי האס-אס ששימשו בתפקידים שונים בלשכתו של מנהיג הרייך השלישי, ועמם קצינים בוורמאכט ששירתו באזורי הקרבות בברלין וחברי צוות העובדים בבונקר, ובהם גם רופאי השיניים של היטלר.

וכך, כמה וכמה מקורות מידע ראשוניים אפשריים נעשו פתאום זמינים - עדים לאירועים שהיו בלי ספק בין הגורליים והמסעירים ביותר בהיסטוריה הגרמנית. אבל ההזדמנות לחקור אותם הוחמצה. הן האירועים עצמם והן האנשים שהיו מעורבים בהם לא עוררו עניין רב. היו לכך סיבות שונות.

אחת מהן היתה בוודאי התחושה שמפלת הרייך השלישי היתה קטסטרופה לאומית. עם זאת, באותו זמן כבר חדלה האומה הגרמנית מלהתקיים, וככל שחלף הזמן כך הלך מושג ה"קטסטרופה" ואיבד את משמעותו באחד מאותם פלפולים גרמניים טיפוסיים על קוצו של יוד. בעיני רבים, המושג רמז על תפיסה של "גורל" ולכן היה עלול להשתמע כהתכחשות לאשמה הגרמנית, כאילו כל מה שקרה לא היה אלא גשם זלעפות שניתך בעיצומה של סערה היסטורית פתאומית. בנוסף על כך, המושג לא הקיף את הרעיון של שחרור גרמניה, שבאותו זמן היה צו השעה לגבי כל התייחסות לשנת 1945.

זה היה מניע מרכזי לאדישות שהופגנה כלפי אפשרויות המחקר ואיסוף מקורות מידע על אירועים אלה. רק כמה עיתונאים בעלי מודעות היסטורית, רובם אנגלו-סקסים, עסקו בנושא מאז שנות השישים ורִאיינו את העדים. השפעה מסוימת היתה גם לעובדה, שבזמן ההוא ממש גילו ההיסטוריונים את הגישה הסטרוקטורליסטית, המדגישה את חשיבותן של סטרוקטורות להבנת תהליכים היסטוריים. במונחים מעט פשטניים אפשר לומר שהם החלו להעניק ליחסים החברתיים משקל גדול בהרבה מאשר לאירועים עצמם. הצורך הבסיסי להפיח בעבר חיים כדי להמחיש אותו בבירור - צורך העומד ביסודו של כל עיון היסטורי - גונה מאז כ"לא מדעי". יחד עמו גונה גם השימוש בנרטיב, בטכניקה סיפורית להצגת אירועים היסטוריים. בה בעת נחשב כל חומר היסטורי בעל איכויות דרמטיות למשהו זול המוציא שם רע למקצוע ההיסטוריה, כאילו הצגתו תביא בהכרח לידי כתיבתה של "היסטוריה בסגנון הצהובונים". דור ההיסטוריונים הנוכחי נמשך מטבעו אחרי הפרטים הקטנים, להיסטוריה של המיקרו, ונוטה להירתע מהעיסוק בתמונה הגדולה והמסעירה יותר. ובכל זאת, מחבר הכרוניקות ייטיב לעשות אם יניח לפעמים את זכוכית המגדלת מידו; שהרי גם להקשר הכולל, שבתוכו מתיישבים הפרטים השונים זה עם זה, יש חשיבות. הקשר כזה עשוי לספק מידע ותובנות שבחינה מדוקדקת של פרטי הפרטים אינה מסוגלת לתת.

כוונות ושיקולים אלה הדריכו אותי בכתיבת התיאור המובא בספר זה. את הדחף לכתיבה עורר מאמר על "הבונקר של הפיהרר", שחיברתי לפני כמה שנים בשביל הקובץ "אתרי זיכרון גרמניים" (Deutsche Erinnerungsorte) בעריכת אֶטיין פרנסואה והאגֶן שוּלצֶה. המאמר, שמטבעו היה מצומצם ותמציתי, גולל את הקורות בלשכת הקנצלר שבוִילהֶלמשְטראסֶה, ותיאר את היום האחרון בחייו של היטלר. כמו כן תיארתי בו בקצרה את מה שקרה מיד לאחר מכן.

לאחר הופעת הספר ביקשו ממני כמה קוראים רשימת חיבורים שיאפשרו לצייר תמונה היסטורית מקיפה יותר של התמוטטות הרייך השלישי. אז נוכחתי לדעת שקיימים רק תיאורים מעטים של האירועים המפלצתיים שהתחוללו במהלך אותם שבועות אחרונים, ועוד התברר שתיאורים אלה טעונים תיקונים מסוימים. למעשה לא עומד לרשותנו ספר שמסתמך על המידע העדכני ועל המחקרים האחרונים כדי לתאר כהלכה את האירועים. דברים אלה נכונים גם למה שאירע לאחר שכבר ירד המסך, כאשר ההיסטוריה בגחמותיה העלתה על קדמת הבמה עוד כמה תמונות ממחזה הדמים.

המחברים שעבודותיהם נזכרות ברשימה הביבליוגרפית שבסוף הספר, העשירו והעמיקו מאוד את תובנותינו על מהלך האירועים. אף על פי כן, נראה שעדיין חסרה תמונה כוללת הן של השתלשלות העניינים והן של היבטים חשובים ששימשו לה רקע. גם התיאור המובא להלן אינו יכול ואינו מתיימר להיות יותר משרטוט ראשון לקראת השגת תמונה שלמה. משום כך הוא נקרא "מתווה היסטורי". בארבעה פרקים נרטיביים הוא מגולל את סיפור התהליכים והאירועים הסוערים שהובילו אל האבדון הבלתי נמנע ההולך ומתקרב. פרקים אלה מתארים את מה שקרה בעולם האטום של הבונקר ואת שהתרחש בברלין, בירת גרמניה, בזמן שהעיר שקעה בייאוש הולך וגובר ונסחפה במערבולת של חורבן והרס. בין הפרקים הנרטיביים משובצים ארבעה פרקים רפלקסיביים קצרים יותר, הגותיים ועיוניים באופיים. הם עוסקים בשאלות עקרוניות ובמושגי מפתח, שעולים ממהלך האירועים ודורשים התבוננות מעמיקה יותר.

הפרקים הנרטיביים והרפלקסיביים כאחד חיוניים להבנת אותם ארבעה-עשר ימים של אימה. אחת ממשימותיה של כתיבת ההיסטוריה היא לבטא פיסת חיים כפי שהיתה. אם כך, על ההיסטוריון להשתמש בפרספקטיבה רחבה ככל האפשר כדי לתאר את השקיעה וההרס שאליהם הוליך היטלר, ולהראות איך רבים אחרים, רבים מדי, סייעו לו בכך מתוך רצונם החופשי. כמו כן אסור לו להתעלם מהחלטותיה חסרות ההיגיון של ההנהגה הנאצית, מדרך קבלתן ומן החרדה והאימה שהן הולידו. בנוסף על כך, עליו להתחקות על מצבי הבלבול הרגשי והמחשבתי שאל תוכם נקלעו רוב הדמויות, ואסור לו להזניח את הרגעים הקומיים הצורמים, שמדי פעם מעצימים את הזוועה עד שהיא נעשית למעין תופת מקפיא דם. אבל בייחוד עליו לתת ביטוי, ולו בדרך המרומזת ביותר, לצער ולאבל - תחושות שמתלוות להרהור על האבסורד שבחורבן הבלתי נלאה הפועל ביסודה של ההיסטוריה.

ארץ על פי תהום - זהו נושאם של הדפים הבאים, שיעסקו גם בנסיבות שהביאו לידי מצב זה, נסיבות שהן לבדן מאפשרות להבין את מה שקרה.

הבונקר לאחר המלחמה -
כרוניקה של עמימות וחוסר ודאות
אחרית דבר מאת חנן אלשטיין

הבונקר, השריד הגרמני הבוטה ביותר להיטלר עצמו, שרבים כל כך ביקשו לשכוח, היה במשך שנים פצע היסטורי מוגלתי במעמקי האדמה. רעילותו הועצמה דווקא בשל החידתיות שנכרכה בו יום שנוצק. כל זה ועוד עולה מתוך סיפור קורותיו בשנים שלאחר המלחמה ועד היום.

מכל מפעלי הבנייה הגרנדיוזיים שיזמו הנאצים בברלין כדי לפאר את הרייך השלישי בן אלף השנים, לא שרדו את מלחמת העולם השנייה אלא מעטים בלבד, כמו למשל האצטדיון שבו התקיימה האולימפיאדה ב-1936. קל למצוא סמליות בעובדה שדווקא מבנים אחרים - הבונקרים, הממחישים בבטון את תאוות המלחמה הנאצית - היטיבו לעמוד בפני ההפצצות האוויריות וההפגזות של בעלות הברית. לפי אומדנים שונים, כמאתיים בונקרים נאציים בברלין ובסביבותיה, אשר שימשו מקלטים צבאיים ואזרחיים, יכלו לעוצמת האש שהומטרה עליהם במשך כמה שנים.

רבים מהבונקרים האלה היו עצומי ממדים, בדומה לבניינים המונומנטליים שבהם התהדרו הנאצים ונועדו לצרכים ממלכתיים, ובהם בניין לשכת הקנצלר החדשה, למשל, וכן בניין משרד התעופה שעדיין עומד על תלו. אך שלא כמו האחרונים, הבונקרים לא ניחנו בהדר הקלאסי המוגזם שהיה חביב על אלברט שפֶּר, אדריכלו האישי של היטלר (וגם, באופן התואם את לוגיקת המחשבה הנאצית, שר החימוש לזמן מה). מבנים אלה, בין שהיו עיליים ובין שהיו תת-קרקעיים, התייחדו בסגנון פשוט. הם היו חפים מעיטוריוּת ומקישוטיוּת, ולא צמחו כהתגלמות חלומותיו האסתטיים הקודחים של אדריכל זה או אחר. הם היו בראש ובראשונה פרויקטים הנדסיים פונקציונליים - עשויים בטון מחוזק ומתוכננים לספוג את הדף ההתפוצצויות בלי להינזק. בנייתם היתה משובחת כל כך, שלא בנקל היה אפשר להחריבם, לא במלחמה, ולעתים גם לא לאחריה. לפי אחת ההערכות, כמאה מתוכם ניצבים גם היום במקומם כעדויות חומריות לתקופה הנאצית, מחושלות אם גם מתפוררות מעט, כמוהן כמאובנים מעידן אחר.

בהיבט האדריכלי, הפיזי, הבונקרים הנאציים לא היו אלא מרובעים, מלבנים ועיגולים תלת-ממדיים, קופסאות בטון אפורות ענקיות, שכאמור לא היה בהן שמץ של תפארת אימפריאלית מוחצנת. לא רק בצורתם הם היו מעין חללים מופשטים, אלא גם בהיבט הקוגניטיבי, בכל הנוגע למקומם בתודעת הזיכרון ההיסטורי: חלקם נשארו חבויים לאחר המלחמה, היו לחורים שחורים בהיסטוריה הגרמנית המודרנית והיוו קרקע פורייה - או נכון יותר, כוח משיכה - להפרחת מעשיות, שמועות ופירושים פרועים.

אין ספק שהמפורסם והידוע ביותר לשמצה מביניהם, ובלי כל ספק אפוף המסתורין ביותר, הוא הבונקר של היטלר, אותו מבנה דו-ראשי של בונקר עליון ובונקר תחתון.

כמו בונקרים דומים, תכליתו היתה מובהקת: להאריך ימים. אך להבדיל מבונקרים אחרים, בבונקר זה - ששימש מפקדת הפיהרר האחרונה, השלוש-עשרה במניין מפקדותיו של היטלר - התפצלה תכלית זו על פני שלושה קווי חיים: 1. הבונקר נועד להיות מבנה קבוע, יציב ולא פגיע, ששום נשק קיים לא יוכל להרוס (ואכן, הבטון המחוזק ועובי התקרה והקירות החיצוניים הבטיחו שאף אחת מהפצצות המוכרות בזמן ההוא לא תוכל אפילו לסדוק אותו); 2. להאריך את תוחלת חייו של מנהיג הרייך השלישי, הפיהרר (ומשום כך השם "הבונקר של הפיהרר" קולע למטרתו, אף על פי שהשתכנו בו גם אחרים); ו-3. להאריך את ימי המשטר, על האידיאולוגיה הרצחנית שלו. אמנם היטלר ומשטרו לא האריכו ימים רבים מרגע ההתבצרות בעומק האדמה, אך תכלית הבונקר צלחה לפחות בהיבט הראשון: הוא אכן נשמר עד היום, בזמן שגרמניה עברה תהפוכות, חוּלקה בין בעלות הברית המנצחות, נחצתה לשתי אומות וחוברה יחד כעבור כמעט יובל שנים.

הבונקר של היטלר, שגודלו היה כשש מאות מטרים רבועים לפי אחד החישובים, היה אחד מני רבים במערכת הבונקרים המסועפת שברובע הממשלה בברלין. גודלו ותפוסתו היו קטנים בהרבה מאלה של בונקרים אחרים. במקלטים הציבוריים הרגילים שבעיר, למשל, הצטופפו לעתים עד כחמשת אלפים נפשות. לפי נתונים שונים, הקומות התחתונות בשלוש מצודות הבטון עם מגדלי הנ"מ, שהתנשאו לגובה של כארבעים מטרים, יכלו להכיל עד שמונה-עשר אלף אזרחים. נראה שמצודות מודרניות אלה היו גם משוכללות יותר מהבונקר של היטלר. אחת מהן, המוזכרת בספר זה - הצוֹבּונקר שבטירגארטן - סיפקה ל"בונקר של הפיהרר" עורק חיוני של תקשורת לעולם החיצון בימים האחרונים למלחמה.

אף על פי כן, מאז סוף המלחמה היה הבונקר של היטלר אולי האתר הפיזי החמקמק והחידתי ביותר בהיסטוריה הגרמנית המודרנית, אף שרבים ידעו את מקום הימצאו, ורבים יותר ידעו שלא נהרס.

רבים ידעו, אבל בתוך זמן קצר לאחר כיבוש ברלין וכניעת גרמניה הנאצית, הוא הפך למעין ישות נעלמה, בניגוד אירוני משהו למוצקותם של גושי הבטון ולמסיביות של החומר. הסובייטים, לאחר שניקו את הבונקר מתכולתו בחיפוש מסמכים ועדויות, סגרו אותו, ורק משלחות רשמיות ספורות פקדו אותו. הציבור הרחב, לעומת זאת, מעולם לא היה יכול לבקר בו. בעניין זה לא היתה כל השפעה לעובדת מיקומו בלב לבה של ברלין, במרחק קטן מאתרי זיכרון גרמניים אחרים טעוני משמעות: שער ברנדנבורג, הרייכסטאג, ובשנים האחרונות גם אנדרטת הזיכרון המרכזית להנצחת שואת היהודים. הבונקר, השריד הגרמני הבוטה ביותר להיטלר עצמו, שרבים כל כך ביקשו לשכוח, היה במשך שנים פצע היסטורי מוגלתי במעמקי האדמה. רעילותו הועצמה דווקא כוחות בריטיים מפוצצים באוגוסט 1948 את מגדל תותחי הנ"מ בטירגארטן, אחד הבונקרים הגדולים שבנו הנאצים במרכז ברלין.

בתחילה, כדאי להצביע על נקודות הציון בתולדות הניסיונות למחוק את עצם נוכחותו הפיזית של הבונקר בעולם.

ב-5 בדצמבר 1947 הוטל על מהנדסי הצבא האדום לפוצץ את הבונקר. שני המגדלים ומבנה פתח הבונקר התמוטטו, וכמה קירות פנימיים קרסו. מעוצמת הפיצוץ נעתקה התקרה ממקומה בכארבעים סנטימטר. עם זאת, הבונקר לא נחרב. בקיץ 1959 ערכה ממשלת גרמניה המזרחית סדרת פיצוצים במקום, ולאחריה הוקם בו פארק. השטח יוּשר, פתחי הכניסה לבונקר נאטמו ועל שרידי הבטון נערם עפר עד להיווצרות תלולית. בשנים 1973-1961, בעקבות הקמת חומת ברלין, הפך השטח לאזור גבול שומם, לכוד בין השאר ב"רצועת המוות" שבצִדה המזרחי של החומה - בשטח הסטרילי הממוקש שבין שני כותליה. ב-1970, לאחר שנחשפה מנהרה מתחת לטירגארטן, שאיפשרה לתושבי מזרח ברלין להימלט אל חלקה המערבי, החל ה"שטאזי", שירות הביטחון המזרח-גרמני, לבצע סקירה מקיפה של השטח שהיה בעבר מתחם לשכת הקנצלר.

ממצאי הסקירה לא נחשפו בפומבי. ב-1973 גרמניה המזרחית פתחה שוב את הבונקר העליון ואת "הבונקר של הפיהרר". נערכו בתוכם מדידות, הם צולמו ותועדו, ומיד לאחר מכן נסגרו שוב ונאטמו. ב-1986 החלה רשויות מזרח ברלין בעבודות להקמת בתי מגורים בווילהלמשטראסה, אחד מהרחובות שגבלו במתחם. בחפירות, שבוצעו לשם כך בעומק של עד שבעה מטרים, התגלו חלקים מהבונקר, וב-1988 הוסרה השכבה האחרונה של תקרתו. הקירות החיצוניים והתחתית הושארו במקומם בגלל העלויות העצומות שנדרשו כדי לנתץ אותם. בשלהי סתיו 1988 כוסו שאר חללי הבונקר והריסותיו בחול, בחצץ ובעפר.

ב-1990, לאחר נפילת גרמניה המזרחית, בזמן ההכנות להופעה חגיגית לרגל איחוד גרמניה (מופע "החומה" בביצוע רוג'ר ווטרס מ"פינק פלויד"), נתקלו הפועלים בחלק לא מוכר של מערכת הבונקרים שבמתחם. התברר שזה היה הבונקר של נהגי האס-אס. בתום שנתיים של מחקר, כיסו אותו הגופים הממלכתיים שוב. ב-1993 השלימו מיפוי מפורט של שאריות הבונקר של היטלר. ב-1997, במהלך העבודות הראשוניות לקראת הקמת אנדרטת השואה, התגלה בונקר אחר, הבונקר הפרטי של גבלס, לא רחוק מהמתחם שבו נמצא הבונקר של היטלר. במשך שנה נערך מחקר בבונקר של גבלס. כעבור שנה, באוקטובר 1999, בזמן שהונחו יסודות לבניית משרדי ממשלה חדשים, נחשפו משטחי בטון בעובי של כשישה מטרים וכן רשתות ברזל חלודות - חלקים מגג הבונקר של היטלר. כל אלה כוסו מחדש לפי החלטת הרשויות הפוליטיות והעירוניות. גם היום קבורים בשטח כאלף טונות של בטון.

להיסטוריה רשמית "יבשה" זו נלוותה כרוניקה עשירה יותר - תודעתית, פוליטית, רגשית - שמתעדת את היחס הרשמי, הציבורי והאישי אל הבונקר כאל מקום פיזי, מקור לעדות היסטורית ואתר זיכרון קולקטיבי ופרטי. המאפיין המרכזי של כרוניקה זו מראשיתה היה חוסר הוודאות. במרוצת השנים, ככל שפקעת המורכבוּת ההיסטורית והפוליטית של גרמניה החצויה נפרמה טיפין טיפין, ובייחוד לאחר איחוד גרמניה, כן הלכה והתפוגגה גם החשאיות שנקשרה בבונקר של היטלר. עם זאת, העמימות האינפורמטיבית לא נעלמה, וּודאי לא נפיצותו של הבונקר כמטאפורה של רשע.

הסובייטים, המזרח-גרמנים וההיסטוריונים של התקופה ידעו במשך שנים את מיקומו המדויק של הבונקר. ובכל זאת, כפי שיפורט להלן, שיקולים שונים הביאו לידי העלמתו מעין הציבור, ובמשך שנים נמנעו הרשויות מלסמן אותו בדרך כלשהי או מלגלות פרטי מידע אחרים על אודותיו.

בשנים הראשונות שלאחר המלחמה ביקשה ברית המועצות למחות כל זכר לבונקר של היטלר וכן לבניין לשכת הקנצלר החדשה, שני מרכזי השליטה החשובים ביותר של המשטר הנאצי בחודשים האחרונים לקיומו. בשביל הסובייטים, הניצחון לא היה יכול להיות שלם בלי חיסולם החומרי של סמלי שלטון הרוע ב"בירת גרמניה הפשיסטית", כפי שקראו לברלין במהלך המלחמה. את הבונקר של היטלר לא הצליחו להרוס לגמרי, ובכל זאת לא שבו לנסות לפוצצו לאחר כישלונם. ב-1949 מחקו את המבנה המפואר של לשכת הקנצלר החדשה מהנוף האדריכלי הגלוי, ונראה שהסתפקו בכך. לפני שפוצצו אותו, עקרו מחדריו את לוחות השיש כדי שישמשו בבניית אנדרטאות זיכרון סובייטיות בברלין. חשוב לא פחות היה רצונם של הרוסים לסכל את האפשרות שמבנים אלה, ובייחוד הבונקר של היטלר, ייעשו מוקד משיכה לנאצים לשעבר.

בשנות המלחמה הקרה - שבמהלכן היתה גרמניה במה מרכזית למאבק הבין-גושי - הזדקרה חומת ברלין כמסך האפלה שחצץ על הבונקר מפני עיניים מערביות. גרמניה המזרחית, הקומוניסטית, גם שמרה בסוד מפני אזרחיה כל מידע על הבונקר, מאחר שגילויו לא עלה בקנה אחד עם הדגש המרכסיסטי על כוחות חברתיים וכלכליים, ועם ההמעטה בערכן של תפיסות המתמקדות בפועלם של אישים יחידים ככוחות המניעים את גלגלי ההיסטוריה. ובכל זאת, בשנות השבעים של המאה העשרים גדל מאוד מאגר המידע המזרח-גרמני על הבונקר ועל המתחם שבו נמצא. המחקרים שנערכו בהם העמידו מיפוי שלם של השטח, על הבונקרים השונים שהיו זרועים בו. המידע שהושג שימש למטרות מצומצמות, מעשיות ואינסטרומנטליות בטבען: התוכנית מ-1986 לבניית בתי מגורים באזור מסגירה מאמץ להקמת היסודות תוך כדי עקיפת מיקומי הבונקרים.

גם לאחר נפילת חומת ברלין לא חל מיד שינוי דרמטי. אדרבה: היה אפשר לצפות שהבונקר של היטלר יישכח כליל. רוב אזרחי גרמניה התענגו בתחילה על איחודה, וביקשו לשאת פניהם אל העתיד. דומה היה שברלין המאוחדת אינה ששה להכיר בעברה. כך, "מחלוקת ההיסטוריונים" שהסעירה את גרמניה המערבית בשנים 1989-1986 והציפה את מרחב הדיון הציבורי בשאלות נוקבות על התקופה הנאצית ועל דרכי ההתמודדות ההיסטורית עמה, נגדעה בעודה באבה. עם קריסת גרמניה המזרחית בערו שאלות אחרות לגמרי. שעתה הגורלית של היסטוריה הנתונה בהתהוות דחקה, כך נראָה, את זכר העבר הלא רחוק.

בין פערי הידע והמידע נוצר כר פורה להשערות. בשנים הראשונות לאחר איחוד גרמניה נמשכו למקום חובבי היסטוריה וסקרנים למיניהם, שנהגו לשוטט במרכז ברלין ולהצביע על אינספור מיקומים ספקולטיביים של הבונקר, מוטעים כמעט תמיד. הם לא יכלו להיעזר במדריכי התיירים, שרוב רובם לא הזכירו את הבונקר, או סיפקו עליו מידע חלקי ובדרך כלל שגוי. בשנות התשעים גם לשכת התיירות הזמנית לא סיפקה ולוּ בדל מידע על הבונקר. רק מעטים ידעו שמלשכה זו, מבנה מוגבה על עמודים בפוטסדמרפלאץ, היה אפשר לזכות בתצפית על האתר שבו מוקם הבונקר.

אפילו ההיסטוריונים, שלפחות יכלו לסמן במפה את מקום הימצאו, לא פתרו את שאר התעלומות: גם היום הם אינם מסוגלים לספק תשובות סופיות לשאלות בדבר תוכנית הבונקר, מבנהו, ממדיו המדויקים ועוד. לדוגמה, המגדל שנקרא בספר זה "מגדל שמירה" או "מגדל תצפית" נחשב על ידי אחרים למתקן במערכת האוורור של הבונקר. השערות שונות צצו אפילו בקשר לאופיין של המדרגות שחיברו בין הבונקר העליון לבונקר התחתון. בספר זה דובר במדרגות לולייניות, במקורות אחרים מדובר לעתים בגרם מדרגות סטנדרטי. אין קושי להכביר עוד בדוגמאות. סיבה מרכזית למצב דברים זה נעוצה גם במידור המכוון שננקט בעניין הבונקר בימי שירותו הפעיל. מעטים הורשו לבקר בו, הצילום וההסרטה בתוכו נאסרו, ולכן רוב תצלומיו המצויים בידינו הם אלה שנעשו לאחר המלחמה. אין אפוא פלא בכך שלרשות המתעניין עדיין עומדים שרטוטים סותרים של תוכנית הבונקר. הקושי לקבל תמונה מדויקת על זירת הפעולה ההיסטורית מקשה עוד יותר את מלאכת החוקרים המבקשים לשחזר את האירועים ההיסטוריים עצמם, קל וחומר להבינם.

ובכל זאת, למרות הכול - החשאיות רבת שנים, אי-הוודאות, העתקת הדגש מהעבר אל ההווה והעתיד - התמורות שהתחוללו בגרמניה מאז איחודה לא פסחו על הבונקר ועל המתחם שבו שכן. משנעקרה חומת ברלין, אפרוריותה של "רצועת המוות" לאורך תוואי החומה פינתה את מקומה למפעלי בנייה עצומים, בייחוד בלב העיר, שבגינם היתה ברלין המתחדשת לאתר הבנייה הגדול בעולם למשך כמה שנים. משאיחוד גרמניה החל לתת את אותותיו באדמה עצמה, היה דומה שהבונקר - מפעל בנייה כביר מעידן אחר - מבקש להזכיר במפגיע את נוכחותו. כאמור, ב-1990 התגלה בונקר הנהגים. בתוכו נמצאו קסדות, פגיון, כיסא, כלי כסף ועוד, ובמהלך המחקר שבוצע במקום נחשפו ציורי קיר נאציים. על אף מחאתו של הארכיאולוג הראשי של ברלין, הרשויות העירוניות הורו לסגור את הבונקר ולאטום אותו.

בד בבד התעצם החשש שניקר מאז סוף המלחמה, שמא ישמש הבונקר של היטלר מקדש לעולי רגל, ובעיקר לאוהדי היטלר ולניאו-נאצים. לאחר איחוד גרמניה התעוררו בה מחדש לזמן מה, בייחוד בחלקיה המזרחיים, רגשות לאומניים. במרוצת השנים, ככל שנמשכה תנופת החפירות בעיר ששינתה את פניה לבלי הכר, ביצבץ חשש זה עוד כמה פעמים.

באמצע שנות התשעים נהרגו במתחם כמה פועלי בניין, שנתקלו בתחמושת מימי מלחמת העולם השנייה. זו היתה תזכורת כואבת לנוכחותו של העבר. במאי 1995 הגישה מפלגת "הירוקים" בפרלמנט המקומי, של עיר-המדינה ברלין, הצעה רשמית לשימור הבונקר ולהפיכתו לאתר זיכרון. הפרלמנט דחה את ההצעה, ובמקום זה הוחל בתכנון לקראת הקמת בנייני ממשלה חדשים במתחם. כאמור, ב-1998 החליטו הרשויות לקבור מחדש את הבונקר הפרטי של גבלס, וכך קרה גם כעבור שנה באשר לחלקי הגג שסוכך על היטלר. החשיפות התכופות של שרידי הבונקרים בשנות התעוררותה מחדש של ברלין חידדו את השאלה, מה יש לעשות בהם.

רוב רובם של המוסדות הממלכתיים, הפוליטיים והעירוניים כאחד, היו מעוניינים בהמשך הבנייה הנרחבת והמואצת בשטח. כך, ב-1999 הודיע הנציג הממשלתי לפיתוח עירוני בברלין שאם שאריות הבונקרים שנמצאו במתחם יפריעו להקמת בנייני הממשלה, הם יפונו ויסולקו. כמה ארכיאולוגים עירוניים והיסטוריונים גרסו שיש לשמר את הבונקר של היטלר, ואילו קבוצות יהודיות תמכו בפיצוץ השרידים ובכיסויָם. לא מעטים מאזרחי העיר, שצידדו בהפיכת הבונקר למוזיאון שיוכל להמחיש לדורות הבאים את שהתרחש, טענו שההחלטה לקבור את שרידי הבונקרים נובעת מאינטרסים כלכליים צרים. ככלות הכול, נאמר, היה זה שטח הנדל"ן היקר והלוהט ביותר בזמן ההוא. להגנתן גייסו הרשויות את הפחד הוותיק מפני הפיכת האתר לאבן שואבת למעריצי הנאצים. כמו הבונקרים עצמם, הדיון הזה, שהיה בחיתוליו, נקבר עם כיסויָם מחדש של המבנים.

ברלין מצטיינת בשפע של אנדרטאות זיכרון ומוזיאונים היסטוריים. על כל צעד ושעל אפשר להיתקל באִזכור לשתים-עשרה שנות השלטון הנאצי. ובכל זאת, רוב רובן של ההתייחסויות לתקופה מוּפנות אל הקורבנות, אל מעשי ההתנגדות הפנימית לנאצים או אל חללי בעלות הברית. רק מעטים מאתרי הזיכרון בברלין מציגים במישרין את הרוצחים, ובקושי מאפשרים דריסת רגל במרכזי העצבים של הרשע. לבונקר של היטלר, וכמוהו לשאר שרידי הבונקרים במתחם, אין היום זכר מעל פני הקרקע, מלבד שלטים מספר, מורגשים אך בקושי, המפנים אל המקום שבו עמדה בעבר לשכת הקנצלר החדשה, ואשר בו, במעבה האדמה, בין גושי הבטון של הבונקר, אולי קבורה - יחד עם שרידי הרשע - גם ההבנה כיצד יש לטפל ברוחות רפאים, בלי להחיות אותן.

חנן אלשטיין
תל אביב, 2006

© כל הזכויות שמורות לאחוזת בית הוצאה לאור

בתוך הבונקר של היטלר - 14 הימים האחרונים - יואכים פסט
Der Untergang - Joachim Fest (Inside Hitler's Bunker : The Last Days of the Third Reich)