Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים באפריל 2006       חזור

אוטופיה לאדונים - מחשבות על טבע האדם והסדר החברתי
מאת: נועם חומסקי
Powers and Prospects : Reflections on human nature and the social order - Noam Chomsky

ההוצאה:

פרדס

נועם חומסקי, אבי תורת הבלשנות המודרנית, הוא גם אחד מההוגים הפוליטיים החשובים של תקופתנו. מאז מלחמת וייטנאם חושפים כתביו הביקורתיים את טבעם של הכוחות המעצבים את הסדר החברתי בעולם המודרני.

באווירת האוטופיה שמשרה ה"סדר העולמי החדש", זהו אחד הקולות הבודדים המתריעים על מסך הערפל ההולך ומרחיק את בני האדם ממנגנוני קבלת ההחלטות בחברה הדמוקרטית. באמצעות בסיס רחב של עובדות מנטרל חומסקי את מנגנוני המיסוך וההטעיה המופעלים בחזיתות השונות של הזירה הפוליטית והדיון הציבורי.

חומסקי מתווה בספר את הדרכים שבהן תוכל החברה החופשית לצאת נגד הפשעים שמתבצעים בשמה, כדי לכונן סדר חברתי "שבמסגרתו אדם הגון היה רוצה לחיות".

אוטופיה לאדונים - מחשבות על טבע האדם והסדר החברתי
שתפו אותי

ההסדר במזרח התיכון, כלכלת השוק הגלובלי, ביקורת הממסד התקשורתי, טבע האדם והלשון והכיבוש האינדונזי במזרח טימור כמקרה מבחן של מדיניות החוץ האמריקאית, הם רק חלק מהנושאים הנדונים כאן. אסופת מאמרים מגוונת זו פותחת שער לעבודתו של שהוגדר כ"אינטלקטואל החשוב ביותר החי כיום" ונבחר על ידי ה"ניו יורק טיימס" לאחד ממאה האנשים החשובים במאה העשרים.

להלן תוכן העניינים של אוטופיה לאדונים:

+ הקדמה
+ פרק ראשון | שפה ומחשבה: מספר מחשבות על נושאים נכבדים
+ פרק שני | שפה וטבע
+ פרק שלישי | כתיבה ואחריות אינטלקטואלית
+ פרק רביעי | מטרה וחזון
+ פרק חמישי | דמוקרטיה ושווקים בסדר העולמי החדש
+ פרק שישי | ההסדר במזרח התיכון: מקורותיו ומאפייניו
+ פרק שביעי | המעצמות וזכויות אדם: המקרה של מזרח טימור
+ פרק שמיני | מזרח טימור והסדר העולמי
+ הערות
+ מפתח

אוטופיה לאדונים מאת נועם חומסקי בהוצאת פרדס,
יצא לאור בעברית בשנת 2000, במקור יצא לאור בשנת 1996, מאנגלית: דפנה רוזנבליט, עריכה מדעית רן הכהן, 288 עמודים.

האתר הרשמי של נועם חומסקי
דף הבית של נועם חומסקי ב- MIT.

באדיבות פרדס ההקדמה לספר
ובהמשך הפרק השלישי: כתיבה ואחריות אינטלקטואלית

הקדמה
בינואר 1995, לאחר מאמצים שנמשכו כמעט עשרים שנה, עלה בידי לדחוס סוף-סוף אל לוח הזמנים התובעני מאוד שלי ביקור בן שבוע ימים באוסטרליה. העילה המיידית לביקור היתה הזמנתו של ידיד ותיק, חוזה רמוס הורטה, שהציע שאשהה באוסטרליה בחסות האגודה לשחרור מזרח טימור, כדי לדון בשאלת מזרח טימור — נושא דחוף תמיד, אך בעל חשיבות מיוחדת כעת, לקראת הדיון שיתקיים בבית הדין הבינלאומי בנושא הסכם מצרי טימור שנחתם בין אוסטרליה לאינדונזיה, ולרגל יום השנה העשרים לפלישה שביצעה אינדונזיה בגיבוי המערב מספר חודשים לאחר מכן, בדצמבר.

האגודה תכננה מערכת הסברה בת שישה חודשים כדי להעלות נושאים אלה לדיון ציבורי, ומאוד שמחתי — או יותר מכך, חשתי כי נפל בחלקי כבוד — שניתנה לי האפשרות לקחת בה חלק בימי הפתיחה. אירועים נוספים התרחשו בדיוק באותה עת, וביניהם פרסום של כמה מאמרים מצוינים של חבר ותיק אחר, אלכס קָרִי, מחלוצי המחקר של אחת התופעות היותר משמעותיות והפחות נחקרות של התקופה המודרנית: תעמולת התאגידים. כמו כן, שמחתי שניתנה לי ההזדמנות להיות נוכח באירוע שבו השיקה הוצאת הספרים של אוניברסיטת דרום ניו ויילס את פרסום הכרך הראשון של מאמרים אלו — שיהיה הראשון מבין כרכים רבים, אני מקווה.

במהלך ימים ספורים מדי באוסטרליה, ניתנה לי ההזדמנות להרצות בסידני, מלבורן וקנברה במגוון נושאים. הרצאות אלו משמשות בסיס למאמרים המוצגים כאן, המורכבים מפתקים, רשימות וטיוטות, ומעודכנים לעתים כדי לכלול חומר מהחודשים שחלפו מאז.

שני הפרקים הראשונים מהווים פחות או יותר יחידה אחת, העוסקת בשאלות של השפה והנפש, ומבוססת על ההרצאות באוניברסיטה של דרום ניו ויילס ובמוזיאון המדע בסידני, בהתאמה.

הפרק השלישי מבוסס על רשימות שהכנתי לדיון במרכז הסופרים בסידני.

הפרק הרביעי נבנה מרשימות ומטיוטה שנועדו לדיון בוועידת ´חזונות החירות´ של האנרכיסטים האוסטרלים, וגם לדיון בסידני.

הפרק החמישי הורכב מחדש מרשימות שהכנתי להרצאה לזכר ולאס וורת, באוניברסיטה של דרום ניו ויילס, ומרשימה שנכתבה בחסות אוניברסיטת דיקין, ועודכנה על פי חומר מן החודשים הבאים.

הפרק השישי מבוסס על הרצאה שהצגתי במרכז המזרח התיכון של אוניברסיטת מאקארי, וגם הוא עודכן.

הפרקים השביעי והשמיני שוב יוצרים יחידה טבעית. הראשון מבוסס על דיונים שארגנה האגודה לשחרור מזרח טימור בעיריות של סידני ומלבורן, כחלק מאירועי הפתיחה של מערכת ההסברה שלהם. הפרק השמיני מבוסס על דיון שנערך במועדון העיתונות הלאומית בקנברה.

היה זה תענוג גדול לפגוש חברים ותיקים, שאת חלקם הכרתי — בעיקר, או אפילו רק מתוך התכתבות נמרצת — וגם להכיר חברים חדשים, רבים מכפי שאוכל להזכיר, כמו אלה שאני מודה להם על ארגון של ביקור מהנה ומלהיב מאוד. אני אסיר תודה במיוחד לכל אותם אנשים נפלאים בני הקהילה הטימורזית, שאין לי מילים להודות להם על האופן שבו הצליחו לגרום ללוח זמנים אינטנסיבי ומורכב להתנהל בקלות יוצאת דופן (בשבילי, אם לא בשבילם): אינס אלמאידה, אגיו פריירה ורבים אחרים. עלי להודות גם לחברים אחרים, ותיקים וחדשים, ביניהם פיטר סֶלזאק, פיטר קרונאו, סקוט ברצ´יל, פיטר מק´גרגור ווילסון דה סילבה. לפיטר קרונאו אני מודה גם על מאמציו בהבאת מאמרים אלה לדפוס. על עזרתם בארגון הביקור הייתי רוצה להודות גם לסיו ברייטס, בנילדה ברייטס ואריאן רומרי. היה זה תענוג גדול לפגוש שוב — או במספר מקרים סוף-סוף — אנשים שעבודתם ופעילותם הם בשבילי כבר זמן רב מקור של השראה ותובנה: חוזה רמוס הורטה, שירלי שקלטון, ג´ים דן, סטיבן לנגפורד, קן פריי, בריאן טוּהֶיי, מישל טרנר, פט וולש, טום אוּרֶן ורבים אחרים.

אין אלה ימים טובים לרוב העולם, מלבד בני מזל מעטים, החברים בסקטורים שהולכים ומצטמצמים. אך אלה צריכים להיות ימים של תקווה, ואפילו אופטימיות, שמקורה בנושאי המאמרים הפותחים — הדנים בכמה סיכויים ממשיים להבנה עמוקה הרבה יותר של מספר היבטים של טבע האדם וכוחותיו היסודיים — ובנושאים של פרקי הסיום. מלבד החשיבות הגורלית של המאבק שמנהל העם הטימורזי, האומץ המדהים שהוא מפגין, והמספר הגדל והולך של אינדונזים התומכים בו ודורשים צדק וחופש גם במדינתם שלהם, צריך מאבק זה לשמש גם מקור השראה לכל אלה המזהים את הצורך הדחוף לסכל את הניסיונות להפר את זכויות האדם הבסיסיות והדמוקרטיה הפעילה, שקיבלו צורה מכוערת ומבשרת רעות בשנים האחרונות, ולהתקדם אל עבר כינון סדר חברתי שבמסגרתו אדם הגון היה רוצה לחיות.

נועם חומסקי,
קיימברידג´, מסצ´וסטס

כתיבה ואחריות אינטלקטואלית
התבקשתי להתייחס לשאלה שמעוררת בי מבוכה בכל פעם שהיא מוצגת, כלומר לעתים קרובות למדי. עלי להודות מראש שאין לי הרבה מה לומר בנושא מעבר לדברים המובנים מאליהם. ההצדקה היחידה שאני מוצא לעיסוק בעניינים אלה היא הקלות שבה מקובל להתכחש להם — אם לא במילים אז במעשים.

שאלות יכולות לעלות בצורות רבות ושונות. על חלקן ניתן לנסות לומר משהו, אך באחרות אפשר רק להתבונן בתדהמה. לעתים הן קשות מדי, כמו השאלות שעולות במחקר המדעי, ובשיא רצינותן דוחקות את גבולותיה של ההבנה, המוגבלת תמיד. לעתים הן קלות מדי, ואפשר להשיב עליהן במשפט אחד. אלו הן השאלות המבלבלות. השאלה שנתבקשתי לדון בה כעת היא כזו, לפחות מבחינתי.

ברמה אחת התשובה קלה מדי: האחריות האינטלקטואלית של מי שכותב, או של כל אדם הגון, היא לומר את האמת. אגב, אני נותן לביטוי ´אחריות אינטלקטואלית´ פרשנות צרה, קיימים עוד ממדים רבים שאני משמיט, למשל היבטים אסתטיים.

על אף שברמה זו של הכללה התשובה קלה, היא מעלה מיד סייגים ומורכבויות. כדי לכלול כמה מהם יש לומר כי זהו צו מוסרי לחשוף ולספר, כמיטב היכולת, את האמת אודות נושאים חשובים, לקהל הנכון. כאשר ננסה לנסח את משמעות הסייגים, יהפכו השאלות קשות יותר ולעתים אף חסרות מענה. אין הרבה מה לומר על האחריות לחשוף ולספר את האמת, מלבד שפעמים רבות זוהי משימה קשה, שעלולה לתבוע מחיר אישי יקר, בעיקר ממי שחלש ופגיע. זהו המצב אפילו בחברות החופשיות ביותר. באחרות, המחירים עשויים להיות חמורים באמת.

כעת יש לקבוע מהם הנושאים החשובים. כאן נכנסים לתמונה גורמים רבים. יש שאלות שהן חשובות מכיוון שיש בהן עניין אינטלקטואלי, לדוגמה השאלה שמעלים בקביעות רבי-מכר רבים בימינו: האם יש למדעני המוח מה לומר על התודעה או על תופעות אחרות של הנפש. אך אלה אינם הגורמים שנעסוק בהם כאן. אנו עוסקים בהיבטים המוסריים, ובעיקר באלה שיש להם השלכות על חיי אדם.

אחריותם של כותבים, כסוכנים מוסריים, היא לנסות להציג את האמת לגבי נושאים בעלי חשיבות אנושית לפני קהל שיכול לעשות משהו בנידון. זוהי תשובה חלקית לשאלה מיהו סוכן מוסרי ולא מפלצת. קשה לחשוב על טענה שתעורר פחות מחלוקת מאשר טאוטולוגיה זו. או כך לפחות נדמה לנו. למרבה הצער, אין זה בדיוק המצב, והסיבה לכך פשוטה: הפעילות המקובלת של הקהילות האינטלקטואליות שאליהן אנו משתייכים (פחות או יותר) מתכחשת, בחום ובהתלהבות ניכרים, לעיקרון המוסרי הבסיסי הזה. על פי אמת המידה הטבעית של השוואת נפח הפעילות המקובלת לכמות ההזדמנויות, ייתכן אף ששקענו מבחינה זו לשפל היסטורי.

עוד אשוב לאפשרות לא נעימה זו. אבל קודם לכן, רק לשם הדגמה, נבחן את הנושא שבגינו הגעתי לאוסטרליה. הביקור הזה היה מתוכנן כבר שנים רבות, אך העילה המיידית היתה ההזמנה לשאת דברים בנושא מזרח טימור.

ב-1978 העדתי בנושא זה בפני האו"ם. העדות פורסמה בכתב העת הליברטריאני הימני ´אינקוויירי´. בסיכום עדותי הצגתי אבחנה שקשה להחמיצה, אם כי פוסחים עליה בהקפדה, ומשום כך אנא הרשו לי להציג אותה פעם נוספת. שתי זוועות מרכזיות, בעלות היקף וסגנון דומים, התרחשו בעת ובעונה אחת באותו אזור של העולם: בקמבודיה ובמזרח טימור. ובכל זאת הן נבדלו זו מזו במספר היבטים, היכולים להטיל לא מעט אור על הנושא שמעסיק אותנו. נציג אולי כמה מהם, כולם קלים להוכחה ואינם שנויים במחלוקת בקרב כל מי שניחן בשמץ היגיון ויושר. נפתח במעשי הזוועה של החמר רוז´:

1. אלה היו פשעים נגד האנושות, אם יש למושג זה משמעות כלשהי.
2. ניתן היה לייחס אותם לאויב רשמי.
3. אפשר היה לעשות בהם שימוש אידיאולוגי לצורך הצדקת פשעי ארצות הברית בהודו-סין במשך 25 שנה, ופשעים אחרים שעדיין מתבצעים, והם נוצלו כך באופן מכוון, הן לשם שיקום האמון והן כנשק לביצוע מעשי זוועה נוספים (הדוקטרינה קבעה שעלינו להוסיף לענות ולהרוג ´כדי לדאוג שלא יהיה פול פוט נוסף´).
4. איש לא הציע דרך לצמצם את פשעי החמר רוז´, לא כל שכן להפסיקם.
5. הם עוררו זעקה אדירה והפגנות של זעם יוצא דופן בכל קנה מידה, הולכת שולל שהיתה מצליחה להרשים ברמתה אפילו את סטאלין (וזו אינה הגזמה). השקרים היו גם בלתי הפיכים. החשיפה הובילה לחזרה נלהבת עליהם ולתשואות לרוקחי התרמית, על אף שהיתה מטופשת ואבסורדית. ההצעה המתונה ביותר שעלתה, לנסות ולדבוק באמת האיומה דיה, עוררה היסטריה של ממש ופעולות רמייה חדשות.
6. פשעים אלה הוכתרו כסמל הרוע, הוצבו לצד אלה של היטלר וסטאלין, ונכנסו לרשימת סיפורי האימה של המאה העשרים.

כעת נפנה אל מעשי הזוועה במזרח טימור, ונשווה ביניהם לבין מעשי הזוועה של החמר רוז´ מאותם היבטים, סעיף אחר סעיף.

1. אלה היו פשעים נגד האנושות, אך גם פשעים שהתבצעו בתהליך של מתקפה גלויה, כלומר פשעי מלחמה, ולפיכך השתייכו בבירור לתחום השיפוט של החוק הבינלאומי.
2. וושינגטון ובעלות בריתה היו אחראיות להם באופן ישיר.
3. לא היה להם שימוש אידיאולוגי, בשל זהות הנושאים באחריות.
4. היה קל מאוד להפסיקם בכל שלב, בשל זהות הנושאים באחריות. זו לא היתה בוסניה או רואנדה או צ´צ´ניה. לא היה צורך לשלוח כוחות, להפציץ את ג´קארטה, להפעיל סנקציות או אפילו לצאת באזהרות. די היה בסגירת הברז.
5. התגובה עליהם (אני מתייחס כאן לאמריקה הצפונית, אף כי ניתן להכליל את הטענות בהרחבה) הסתכמה בדממה כמעט מוחלטת, מלבד החזרה על השקרים של מחלקת המדינה האמריקאית ושל גנרלים אינדונזים, שדווחו כעובדות — שוב, מרמה בהיקף שהיה זוכה להערצתו של סטאלין, אם כי הפעם בכיוון ההפוך.
6. הפשעים שבוצעו בתמיכת המערב לא הפכו לסמל הרוע וגם לא לכתם בעברנו.

התבנית מדהימה למדי. דרוש כישרון רב כדי שלא להבחין בה, ולהימנע מלהסיק ממנה מסקנות מסוימות. למערכות החינוך שלנו מגיע ציון לשבח על שהצליחו להקנות את הכישורים הדרושים בהצלחה כה מרשימה. מן הראוי להתעכב מעט על שתי הנקודות האחרונות. למעשה, המאמר שלי היה הראשון בארצות הברית (ולמיטב ידיעתי גם בקנדה), שהוקדש באופן ספציפי למזרח טימור, והשני בלבד שעסק בנושא, וזאת לאחר שלוש שנים של זוועות בקנה מידה עצום — אולי הגדול ביותר ביחס לכמות האוכלוסייה מאז השואה — אשר מומנו בעיקר מכספי משלם המסים האמריקאי. באותה עת היו וושינגטון והקהילה האינטלקטואלית עסוקות בשבחים עצמיים על האופן שבו ´זכויות האדם הן נשמתה של מדיניות החוץ שלנו´, כפי שניסח זאת האדם שממש באותה עת עסק בזירוז הזרמת הנשק לאינדונזיה, כאשר הזוועות הגיעו אל שיאן ומבצעיהן נקלעו למחסור בשל ריבוי פגיעותיהם האכזריות. הכול התבצע בשקט גמור, על אף שהתנהל באופן פומבי. באותה שנה, 1978, הצטמצם בארצות הברית ובקנדה הכיסוי התקשורתי לנושא זה — כיסוי שהיה נרחב למדי לפני הפלישה האינדונזית — לאפס מוחלט.

מאוחר יותר הגיעה ההודאה בבעייתיות האירועים, שאולי אף היו ´קלונה של אינדונזיה´ (כפי שה´ניו יורק טיימס´ תיאר זאת). מאידך, לא דובר על ´קלונה של ארצות הברית´ (או של ה´ניו יורק טיימס´). לכל היותר כשַלנו כשלא עקבנו באופן צמוד אחר המעשים הלא נעימים של אנשים שאין להם סטנדרטים נאורים כשלנו, ואולי אף פעלנו מעט מדי על מנת לעצור את המעשים שבעבורם סיפקנו בהתלהבות את התמיכה הצבאית והדיפלומטית המכרעת. ניתן להבין זאת, שהרי תשומת הלב שלנו היתה נתונה באותה עת לעניין אחר. ובאשר לזוועות שהחמצנו בשוגג, היו אלה הטעויות המצערות של מנהיג, שהעבר שלו בנושא זכויות האדם ´מוכתם´, כפי שהסביר כתב ה´ניו יורק טיימס´ באסיה. הוא נותר, בכל אופן, מנהיג ´מתון´ (´כריסטיאן סאיינס מוניטור´) אשר ´בבסיסו הוא איש נוח´, שנמתחה עליו ביקורת לא הוגנת בידי ´תועמלנים של כוחות הגרילה´ ממזרח טימור, אשר ´מתייחסים לאכזריותו של הצבא ולשימוש בעינויים´ (´אקונומיסט´).

כאשר הפשעים (הנמשכים עדיין) במזרח טימור זכו לבסוף להכרה מסוימת אצלנו — תוך התנערות מכל אחריות לתפקידנו המכוון והמכריע — איש לא בוטה עד כדי לתאר מעט את ההיסטוריה. הסממן הבולט ביותר של אותה היסטוריה הוא ללא ספק הפגנת האופוריה המוחלטת לנוכח ´טבח ההמונים המזעזע´ שביצעו ´מתונים אינדונזים´ ב-1965, כפי שהגדירו זאת עורכי ה´ניוזפייפר אוף רקורדס´, שחברו לשמחה הבלתי מרוסנת של עמיתיהם לנוכח החדשות אודות ´מרחץ הדמים המבעבע´ (´טיים´), ´שביב של אור באסיה´ על פי הגדרתו של הפרשן הליברלי המומחה של ה´טיימס´, שתיאר זאת באופן אוהד. פרשנים מכובדים שיבחו את וושינגטון על כך ששמרה על פרופיל ציבורי נמוך, ונמנעה מלהתגאות בתרומתה להישגי המתונים, ומלהביע את שביעות רצונה מן התוצאה. זה היה מעשה נבון, העירו עורכי ה´טיימס´, מכיוון שחיבוק פומבי מדי למנהיגים החדשים של המדינה ´היה עלול להזיק להם´, אף כי היה זה מעשה נכון להתחייב ל´מענקים נדיבים של אורז, כותנה ומכונות´, ולחדש את העזרה שהופסקה לפני ש´טבח ההמונים המזעזע´ השיב את המצב לתיקונו.

אפיזודה זו, שמגלה הרבה על הסטנדרטים שלנו, נטמנה עמוק בבור השכחה. סקרתי אותה לאחרונה בספר Year 501. צריך לקרוא את הטקסטים כדי להאמין, אך אין סיבה רבה לדאגה: נגזר על האירוע להיוותר באפלה הראויה לו.

כפי שכל אדם משכיל יודע, ניתן למצוא באותו אזור ובאותן שנים דוגמה נוספת שניתן להשתמש בה, כדי לטעון בדיוק את אותה הטענה העולה מהשוואת קמבודיה-טימור: שני חצאי ´עשור רצח העם´, כפי שתוארו השנים 1969—1979 בתחקיר הממשלתי הבלתי תלוי היחיד (פינלנד) — נושא נוסף שנמחק מן ההיסטוריה (לא שאי פעם ממש בא בשעריה האציליים), שיכול לגלות לנו עוד על התרבות המערבית, אם רק נבחר להתבונן. בקושי גירדתי את פני השטח. האמת גרועה בהרבה, וכדאי שנדע לאיזה פרק של ההיסטוריה היא שייכת. זאת ועוד, הדוגמאות אינן מיוחדות או יוצאות דופן. הסיפור נמשך ככל שאנו מתקדמים. בכל חלק של העולם שנבחר באקראי, סביר שנמצא דוגמאות. ניקח לדוגמה את אמריקה הלטינית, תחום השליטה המסורתי של העוצמה האמריקאית ולכן גם המקום שטבעי לחפש בו, אם רוצים להבין את הערכים השולטים בעולם בימינו. מחצית מן הסיוע הצבאי של ארצות הברית מוזרם לקולומביה, מגמה שעוד הלכה והתגברה בתקופת קלינטון. קולומביה היא מפרת זכויות האדם הגרועה ביותר בחצי הכדור המערבי. האימונים שקיבלו מוטבי הסיוע הצבאי האמריקאי, והזוועות האיומות שביצעו, מתועדים בקביעות על ידי ארגוני זכויות האדם, הכנסייה ואחרים, בפירוט מבעית. אך העובדות מדווחות רק לעתים רחוקות מחוץ לארגוני הסולידריות הקטנים ופרסומי השוליים, והמעשים עוברים למעשה ללא תגובה. החומר היחיד שמצליח לחדור מבעד למסננת הוא סיפורי האגדה הרשמיים על אודות המלחמה בסמים, שארגוני זכויות האדם ושאר המשקיפים המעורבים דוחים כמגוחכים, אך ´העיתונות החופשית´ חוזרת ומשננת בדבקות דתית.

אלפי עמודים של תיעוד מפורט מוכיחים מעל לכל ספק סביר שזוהי תבנית סטנדרטית, אבל בדרך כלל מתעלמים מהם, וכשהם כבר זוכים ליחס, פוטרים אותם בבוז מסורתי כ´גיבוב מילים´, ´תלונות שגרתיות´, ´תיאוריית קונספירציה´, ´חתרנות אנטי-אמריקאית´ (מונח מעניין, השאול מהלקסיקון של הטוטליטריזם), ותחבולות אחרות שהתרבות מספקת כדי להימנע מסכנות החשיבה וכדי להגן על המאמינים מפני עובדות בלתי ראויות.

מעניין להשוות בין מגִני טוהר הדוקטרינה בני זמננו לבין ההוגים מימי הביניים, שהתייחסו ברצינות רבה אל הכפירה, וחשו צורך להתעמת אתה בעזרת טיעון מנוסח היטב. חקירה הוגנת תעלה כי רמה כזו של יושר נדירה בימינו. עובדה זו — ואכן זוהי עובדה — היא חומר ראוי למחשבה. אם ניישם את הטאוטולוגיה שפתחנו בה על המקרים המועטים שהוזכרו זה עתה נקבל את התוצאה הבאה: אחריותם של האינטלקטואלים המערביים היתה לומר את האמת על אודות ´קלון המערב´ לקהל מערבי, שיכול לפעול ביעילות, בקלות ובמהירות להפסקת הפשעים. פשוט, חד-משמעי ובפירוש נכון. אם הם בחרו לגנות את זוועותיו של החמר רוז´, זה טוב ויפה, כל עוד ניסו לדבוק באמת. אך חשיבותו של גינוי זה היתה מוגבלת, כל עוד לא הועלו הצעות מעשיות. איש לא העלה הצעה כזו. צריך לומר את האמת גם על ג´ינגיס חאן, אך הדירוג של מטלה זו בסולם המוסרי אינו גבוה במיוחד. ההתנהגות בפועל היתה באופן עקבי ההפך הגמור, והיא נשארה כזו, מה ששוב יכול לגלות לנו משהו על עצמנו, אם רק נרצה ללמוד.

נבחן כעת ביתר עיון את החלק השלישי של הצו המוסרי: הקהל. הקהל נבחר כהלכה אם עליו לדעת את האמת: לשם השכלתו, אך בעיקר לשם פעולה בעלת משמעות אנושית, שתסייע בהקלת הסבל והמצוקה. חזרנו שוב אל תחום הטאוטולוגיה, שלגביו יסכימו אפילו אנשים החלוקים ביניהם בסוגיות הבסיסיות ביותר. אתן דוגמה אישית. במהלך חיי קיימתי קשר הדוק עם קבוצות פציפיסטיות, בפעילות והתנגדות ישירות, ובפרויקטים של ארגון וחינוך. בילינו יחד בכלא ימים רבים, שבמפתיע לא התארכו לשנים רבות, בניגוד לציפיותינו הריאליסטיות לפני שלושים שנה (סיפור מעניין כשלעצמו, שאינו קשור לדיון הנוכחי). קשרים כאלה יוצרים יחסים של נאמנות וחברות, אך גם חושפים מחלוקות. חבריי ועמיתיי מכת הקווייקרים אימצו על בסיס הסמכה עצמית פסולה ומפלגת את הססמה: ´אִמרו את האמת לבעלי הכוח´. אני חולק על כך בתוקף. זהו קהל שגוי לחלוטין, והמאמץ אינו מניב יותר מסיפוק עצמי. זהו מאמץ חסר שחר ובזבוז של זמן לומר את האמת להנרי קיסינג´ר, או למנכ"ל ´ג´נרל מוטורס´, או לבעלי שררה אחרים במוסדות סמכות — אמת שברוב המקרים הם כבר יודעים היטב.

מן הראוי להביע כאן הסתייגות. אם אנשים כאלה מנתקים את עצמם מהמסגרת המוסדית והופכים לבני אדם, לסוכנים מוסריים, אין הם שונים מכל אחד אחר. אך בתפקידיהם המוסדיים, כאנשים האוחזים בכוח, כמעט שאין טעם לפנות אליהם, לא יותר מאשר אל הרודנים והפושעים הגדולים ביותר, שעל אף כל מעשיהם האיומים גם הם בני אדם.

אין זו שליחות נכבדת במיוחד, לומר את האמת לבעלי הכוח. צריך לחפש את הקהל החשוב, המשפיע — ויתרה מזאת (וזה עוד סייג חשוב), אין לראות בו קהל, אלא קהילה של בעלי עניין משותף, שהחברים בה מקווים לקחת חלק קונסטרוקטיבי. איננו צריכים לדבר אל, אלא לדבר עם. זהו טבע שני לכל מורה טוב, וצריך להיות גם טבעו של כל אינטלקטואל.

אולי די בדברים אלה כדי להוכיח שאפילו השאלה של בחירת הקהל איננה טריוויאלית לגמרי. כעת נשוב אל ההיבטים הקריטיים יותר של השאלה: לחפש ולומר את האמת אודות נושאים חשובים. ייתכן שהחובה לעשות זאת נראית ברורה מאליה, אך היא אינה כזאת, לפחות לא בתרבויות מסוימות — כולל זו שלנו, כפי שהדוגמאות שהבאתי מעידות. ובכל זאת, האינטלקטואלים המערביים מבינים היטב את העניין, ואינם מתקשים ביישום העקרונות המוסריים הבסיסיים לפחות במקרה אחד: אויבים רשמיים, כמו רוסיה הסטאליניסטית.

בחברה שלנו, מערכת הערכים שכפתה הסמכות קבעה שמתפקידו של האינטלקטואל לשרת את האינטרסים של בעלי הכוח: בהבעת זעזוע מהמעשים האיומים (האמיתיים או המיוחסים) לאויבים מסומנים, ובהסתרת הפשעים של המדינה וסוכניה או ייפויים. אינטלקטואלים רוסים שעמדו במשימה זו זכו לשבחים ולכבוד. אלה שדחו את התביעות קיבלו יחס שונה למדי, כידוע.

אצלנו התהפכו היוצרות. אינטלקטואלים רוסים שעשו את המצופה מהם זכו מצדנו ליחס של בוז, וכונו קומיסרים ואפראטצ´יקים. את אלה שדחו את הדרישות הללו כיבדנו כדיסידנטים, כאנשים שניסו לומר את האמת בנוגע לנושאים שהיו חשובים — להם, בנסיבות שלהם. לאדם ההגון לא היה אכפת אם הם לא גינו את פשעי המערב, או אף הכחישו אותם, אם כי מובן שהקומיסרים הביעו זעם כלפיהם. שוב, כל זה מובן מאליו, ולא עורר כל מחלוקת, כראוי.

את ההבחנה בין קומיסר לדיסידנט ניתן למצוא כבר במקורותיה של ההיסטוריה. קחו לדוגמה את הדיאלוגים האפלטוניים, או בצורה מובהקת יותר, את המקרא. האינטלקטואלים שזכו לכבוד ולהערכה היו אלה שמאות שנים לאחר מכן הוקעו כנביאי שקר — אנשי החצר, הקומיסרים. הנביאים זכו לכבוד לאחר זמן רב, אך נתקלו ביחס שונה לגמרי בתקופתם. הם אמרו את האמת על נושאים חשובים, החל בניתוחים גיאופוליטיים וכלה בערכי המוסר, ונשאו בעונש הניתן בעקביות רבה למי שחוטא בחטא הכנות והיושר. העונש משתנה על פי טבעה של החברה. ברוסיה של ברז´נייב, הוא היה הגליה או גירוש. במדינת חסות אופיינית של ארצות הברית, כמו אל-סלבדור, עשוי הכופר למצוא עצמו בתעלת ביוב, מבותר לחתיכות לאחר עינויים מחרידים, או שגולגלתו תנופץ בידי גדוד עילית שאומן על ידי צבא ארצות הברית. בגטו שחור בארצות הברית העונש עלול להיות מכוער — אפילו עד כדי חיסול בסגנון הגסטאפו, כפי שאירע לא מזמן לשני אנשי ארגון שחורים, בסיוע של המשטרה. העובדות ידועות ואינן מוכחשות, אך נחשבות שוליות לעומת המטרות. הן נכנסות לקטגוריה של הזוועות האינסופיות שאנו סובלים ומממנים, ואף מפקחים על ביצוען או מבצעים בעצמנו במקומות אחרים. לא קשה להוכיח זאת, אם זה לא מובן מאליו, ושוב אנו לומדים על הערכים השולטים.

נצעד צעד אחד לאחור. אנו מבחינים ללא קושי בין הקומיסר לדיסידנט במדינות אויב, או אפילו בעבר הרחוק. אך ככל שהדברים נוגעים באמתות מתחום המוסר, כשאנו בוחנים את עצמנו, שוב מתהפכים השיפוטים, ומסתדרים בתבנית הכמעט-אוניברסלית: הקומיסרים זוכים לכבוד והדיסידנטים מגונים על מעשיהם. שוב, קל ביותר להוכיח זאת.

העקרונות שאנו מיישמים בקלות גדַלה והולכת, ככל שאחריותנו קטֵנה, אינם אלא טאוטולוגיות. אך כיוון שהם מוכחשים לעתים קרובות כל כך, לרוב בזעם רב, כדאי אולי שאחזור עליהם, ואפתח במה שאינו שנוי במחלוקת.

1. כשהאינטלקטואלים הסובייטים אמרו את האמת ביחס לפשעי ארצות הברית, זה היה טוב ויפה, אך הם לא זכו על כך לשום שבח מאתנו. היו מספיק קומיסרים בשביל זה, ולאזרחים הסובייטים היו דברים חשובים יותר לעשות. חומרת הפשעים של הסובייטים בפולין ובצ´כוסלובקיה לא התקרבה לזו של ארצות הברית במרכז אמריקה, אם נבחר את המקבילה המתבקשת, ובכל זאת היתה זו החובה המוסרית של האינטלקטואל הרוסי להתמקד בפשעים אלה, אפילו עד כדי התעלמות מפשעים גרועים בהרבה מחוץ לתחומו של הכוח הרוסי.
2. כשאינטלקטואל סובייטי הגזים או זייף בתיאור פשעים אמריקאיים, הוא הפך מושא לבוז.
3. כשאינטלקטואל סובייטי התעלם מן הפשעים האמריקאיים, לא היתה לכך כל השלכה. ההערצה שלנו לדיסידנטים בהחלט לא פחתה אם הם נמנעו מלהעיר על זוועות אלה.
4. כשאינטלקטואלים סובייטים הכחישו את חשיבותם של פשעי האמריקאים או המעיטו בערכם, כפי שעשו רבים, היה גם זה עניין בעל חשיבות מעטה, אם בכלל. היתה להם אחריות כלפי ביתם שלהם.
5. כשאינטלקטואלים סובייטים התעלמו מפשעי הסובייטים או הצדיקו אותם, זה נחשב למעשה נפשע.

שימו לב שלא חסְרה אינפורמציה על פשעי המערב, לפחות לא אם נאמין למחקרים שנערכו במימון ממשלתי על ידי מכוני מחקר אמריקאיים לעניינים רוסיים, שמצאו ב-1979 כי 96 אחוזים מן האליטה ו-77 אחוזים מבני מעמד הצווארון הכחול בברית המועצות האזינו לשידורי הרדיו של תחנות זרות. אפילו מבעד לערפל העיוותים הגיעה מספיק אינפורמציה כדי להגיב באופן הראוי על פשעי ארצות הברית. אך להעדר התגובה לא היתה חשיבות רבה — כפי שהכול מסכימים במקרה זה.

העקרונות תקפים בשינויים קלים גם בחברה שלנו. ובאופן מפורש:

1. כשהאינטלקטואלים המערביים אומרים את האמת על פשעי ברית המועצות, פול פוט או סדאם חוסיין (לאחר שהוגדר כאויב, באוגוסט 1990(, זה בסדר גמור, אך חסר ערך מוסרי.
2. כשהם מגזימים או מסלפים בתיאור פשעים אלה, הם הופכים מטרה לבוז.
3. כשהם מתעלמים מפשעים כאלה, אין לכך חשיבות מרובה.
4. כשהם מכחישים פשעים אלה או ממעיטים בערכם, גם זה חסר חשיבות.
5. כשהם מתעלמים מפשעים שבהם מעורבת ארצם או מצדיקים אותם, זהו מעשה נפשע.

זוהי לוגיקה פשוטה, אך אני מודה שאינני דבק בה בכל לבי. לא הייתי מקבל את מסקנות 3 ו-4 ביחס לאינטלקטואלים המערביים, ועמדה זו תמיד נראתה לי מגונה. את חוסר הרציונליות ניתן אולי להסביר במונחים של האחריות המיוחדת שמתלווה לזכויות היתר. שימו לב שנדרש כאן נימוק שלא קל במיוחד לספקו. אך לגבי השאר לא צריכה להתעורר אפילו השאלה הקלה ביותר, וסעיף 5 הוא כמובן החשוב ביותר, בהפרש ניכר.

הלוגיקה הזאת חלה על תחום רחב, כולל הדוגמאות שהוזכרו קודם לכן, ואחרות שהן רלוונטיות גם כעת. נערוך ניסוי מחשבתי פשוט. נניח שברית המועצות שרדה ללא שינוי לאחר הנסיגה מאפגניסטן. נניח שאינטלקטואל סובייטי כלשהו מביע את זעמו על הזוועות האיומות של תנועת ההתנגדות האפגנית המנצחת, ובמיוחד כוחותיו של המוסלמי והפונדמנטליסט הפנטי החביב על וושינגטון, גולבודין חקמטיאר. מעטים יתרשמו מן הגינוי, אפילו אם המגנה השמיע בעבר מחאה נגד הפלישה הסובייטית. אם הוא לא מחה נגדה בעבר, התנהגותו ראויה לבוז. נניח שעיתון, שתמך באופן ביקורתי בפלישה לאפגניסטן, קרא לקיים משא ומתן עם ארצות הברית (לא עם הטרוריסטים שהיא הנחתה באפגניסטן) והתלונן על עלות הפלישה, היה שואל אם זוועות חקמטיאר ´מצדיקות בחינה מחודשת של התנגדותנו למלחמת אפגניסטן´. אני מצטט במקרה זה כותרת של רב-שיח מ-1978 שהתפרסם בעיתון האמריקאי ´דיסנט´, ומחליף את המילה ´וייטנאם´ ב´אפגניסטן´. נניח שאינטלקטואל סובייטי היה מתעלם מגורל הפליטים האפגנים שנמלטו מהטרור הסובייטי, ואז מתמלא חמלה כלפי אלו שנמלטו מחקמטיאר, ומקים קבוצות תמיכה שיספקו להם סיוע ויעזרו להם להתיישב בברית המועצות. תוכלו בוודאי להשלים את החסר.

אנחנו יודעים מה דעתנו על הדוגמה הסובייטית הבדויה, ואדם ישר לא יתקשה ליישם את מסקנותיה על המקרה הממשי בחברות החופשיות שלנו.

אנו יודעים גם ליישם את אותו מהלך על הכתבים בפנום פן, או מוקדם יותר בויינטיאן, שלא הצליחו לפנות זמן לשטף העצום של קורבנות מהפצצות הטרור האמריקאיות, וסירבו אפילו לחצות את הכביש כדי לראיין אותם, אך מאוחר יותר יצאו למסעות אמיצים בג´ונגלים, כדי למצוא פליטים מן הטרור של פול פוט. אך לא פליטים מטימור, אלה היו בלתי נראים גם כאשר הובאו אל דלתות משרדי המערכת בניו יורק ובוושינגטון, כפי שנעשה בסופו של דבר מרוב ייאוש. אדם הגון יידע גם כיצד להגיב על ´ההסבר המבני´ של הכתב הבריטי בדרום-מזרח אסיה, ויליאם שואוקרוס, שניסה להסביר את הטיפול העיתונאי השונה בקורבנות המתקפה האינדונזית לעומת קורבנות הטרור של החמר רוז´: ´מחסור יחסי במקורות´ וקושי בגישה לפליטים היו הסיבות במקרה של טימור. כאילו באמת קשה יותר להגיע מלונדון לליסבון ולדרווין מאשר לגבול התאי-קמבודי, אם נתעלם, ברוב חסד, מהטענה בדבר המקורות. קל כל כך לשלוף מקרה אחר מקרה, ולראות מה משתמע מהם. אך מאלפת אף יותר העובדה שדבר זה לא נעשה מעולם, כאילו שאיש לא העז לומר ששתיים ושתיים הם ארבע.

ניתן לטעון שאין זה הוגן להשוות בין אינטלקטואלים מערביים לסובייטים. זה באמת נכון. אין זה הוגן להשוות בין אינטלקטואלים סובייטים שהעמידו פנים שהפלישה לאפגניסטן נועדה להגן על אפגניסטן מפני טרוריסטים שקיבלו תמיכה מהסי.אי.איי, לבין אינטלקטואלים מערביים שהעמידו (ועדיין מעמידים) פנים, שהפלישה האמריקאית לדרום וייטנאם ב-1961 היתה אמורה להגן על דרום וייטנאם מפני הטרוריסטים שקיבלו תמיכה מהאנוי (או מוסקבה, או בייג´ין). לכל אורך הדרך ההשוואה אינה הוגנת — כלפי הקומיסרים, אשר יכלו לפחות לטעון שפעלו מתוך פחד, ולא רק מכניעות ומפחדנות.

ההבחנה מכלילה: האשמה המוסרית של מי שמתעלמים מן הפשעים בעלי החשיבות המוסרית גדולה יותר ככל שהחברה שבה הם פועלים חופשית ופתוחה יותר, כך שהיא מאפשרת לדבר עליהם ביתר חופשיות, ולפעול באופן יעיל יותר להפסקתם. וגדולה עוד יותר אשמתם של בעלי היתרון בתוך החברות החופשיות והפתוחות יותר, אלה שיש להם מקורות, הכשרה, כלים והזדמנויות לדבר ולפעול ביעילות: בקיצור, האינטלקטואלים. שוב, זוהי לוגיקה פשוטה. קל מאוד לראות כיצד מיושמים העקרונות במקרים שונים, והיכן עומדים הצווים המוסריים הפשוטים ביחס למעשים שחוזרים ונשנים. ושוב, המסקנות מאלפות.

הלאה. קומיסרים סובייטים, מושחתים ככל שהיו, הצליחו להבין בדרך כלל שהפלישה לאפגניסטן לא היתה יותר מאשר פלישה לאפגניסטן. חלקם הצדיקו אותה, אולי מתוך פחד, אך מעטים היו מושחתים דיים כדי להכחיש את העובדה. התרבות האינטלקטואלית המערבית שונה מאוד. אינני יכול לדבר על אוסטרליה, אך בארצות הברית חיפשתי במשך יותר משלושים שנה בתוך הזרם המרכזי, ולו התייחסות אחת להסלמה שג´ון פ. קנדי הוביל בהתערבות של ארצות הברית בהודו-סין, מתמיכה בטרור בסגנון לטינו אמריקאי לתוקפנות גלויה כלפי דרום וייטנאם, שסבלה מנטל התוקפנות האמריקאית בהודו-סין בכל המובנים. אינני קורא הכול, כמובן, אך אני קורא מספיק. ועדיין לא מצאתי אף לא התייחסות אחת, מלבד בשוליים הקיצוניים. כך ללא ספק התרחשו הדברים, אך לא ניתן לציין זאת או לדון בכך בקרב התרבות האינטלקטואלית, אשר אינה יכולה להעלות אפילו את הפחד כטיעון להצדקתה.

המציאות גרועה בהרבה. המשכילים אינם רק חסינים בפני העובדות העירומות, הם אף הצליחו לגלגל את האשמה על הקורבנות. על פי הגרסה המקובלת, וייטנאם היתה הצד האשם, אף כי יש להודות שקיימת קשת של דעות. אם ניצמד לבעלי המשרות הרמות, לשם הדגמה, נמצא בקצה היוני את ג´ימי קרטר, שבמהלך אחת מדרשותיו בנושא זכויות האדם הסביר שאין לנו שום חוב כלפי וייטנאם, כיוון ש´ההרס היה הדדי´, כפי שסיור ברחובות קוואנג נגאי וסאן פרנסיסקו יגלה מיד. דבריו לא עוררו שום תגובה, מלבד בשולי השוליים הקבועים. בקוטב השני נמצא רונלד ריגן — או ליתר דיוק, אלה שכתבו לו את הנאומים — והסנאטורים שדורשים שנוסיף להעניש את וייטנאם על הפשעים שביצעה נגדנו. ובאמצע נמצאים המתונים, כמו ג´ורג´ בוש, שהסביר ש´האנוי יודעת היום שאנו מחפשים רק תשובות, ללא איום בעונש על העבר´. לעולם לא נוכל לסלוח להם על מה שעוללו לנו, אך אנו מוכנים ´להתחיל לכתוב את הפרק האחרון של מלחמת וייטנאם´, בתנאי שהם ישקיעו את כל מאמציהם באיתור שרידי טייסים אמריקאים, שאותם הפילו ברשעות מן השמים. גדלות הנפש היא גם במקרה תגובה לדרישותיה של קהילת העסקים, המבינה שעינויים זה תענוג, אך רווחים עוד יותר.

הערותיו המתחשבות של הנשיא, שכרגיל לא עוררו שום תגובה, דווחו בכתבת השער של ה´ניו יורק טיימס´. הטור הסמוך דיווח על הימנעותה של יפן מליטול על עצמה ´באופן חד-משמעי´ את האשמה על ´תוקפנותה בתקופת המלחמה´, דיווח ששב וחשף את הפגם באופי היפני שסקרן כל כך את הפרשנים האמריקאים. כדאי להזכיר את השפעות החינוך וזכויות היתר. הביקורת הקשה ביותר שנשמעה מקרב האינטלקטואלים, אפילו בשיא המחאה נגד המלחמה — מלבד אותם שוליים יוצאי דופן — היתה שהמלחמה היא ´טעות´, אוסף של כוונות טובות שהשתבשו בגלל בורות, תמימות וכישלון בהבנת התרבות וההיסטוריה של וייטנאם. בסקרים לעומת זאת, מאז שעלתה השאלה באמצע שנות השבעים, בערך 70 אחוזים מכלל האוכלוסייה טוענים שהמלחמה היתה ´בלתי צודקת ובלתי מוסרית בבסיסה´, ולא ´טעות´. זהו מספר מפתיע, לא רק בזכות גודלו בסקר רב-ברירות, אלא גם מכיוון שאלו שהביעו עמדה זאת, מן הסתם גיבשו אותה בעצמם. לא סביר שהם ראו או שמעו דברים כאלה באמצעי התקשורת או בעמודי הפובליציסטיקה. אין זה מקרה יחיד במינו, ושוב הוא מעורר מחשבה.

אין ספק, המעמד הפוליטי בארצות הברית מתמיד במסורת מכובדת של הטלת האשמה על קורבנות רשעותו. תקדימים חשובים לכך כוללים את הפיצויים האדירים שנאלצה האיטי לשלם ב-1825, כעונש על כך ששחררה עצמה מצרפת, והיחס הדומה שקיבלה אינדונזיה ממיטיביה ההולנדים, לאחר שביצעה פשע דומה. אלו הן חלק מן הזכויות המיוחדות של בעלי הכוח, לצד ההסכמה שבשתיקה לעצם קיומן.

מדהימה עוד יותר העובדה שהעמדה המערבית זוכה לשבחים רבים, בעיקר מהמערב עצמו. העונשים על חוסר הגינות ויושר הם זעומים, לפחות אלה שמקבלים אנשים הנהנים מהגנה על סמך עושרם וזכויות היתר שלהם בחברותינו החופשיות, מצב שממריץ את מפגן השפלות.

תרגילי ההלקאה העצמית המגוחכים שלנו הם לעתים בלתי נסבלים. עורכי ה´וול סטריט ג´ורנל´ גערו ב-15 בספטמבר 1994 במחלקת המדינה על כניעתה לעמדה ´התקינה פוליטית´ שהיא ´הרעל של חיי הקמפוס´. הם מתייחסים לאישור שנתנה מחלקת המדינה ל´השקפת ברז´נייב´ על אמריקה ב´מסמך הטכני המתבסס על אמנת האו"ם´, המחייב את כל בעלי החתימות להתייחס לדיווחים על מצב זכויות האדם בארצם — העורכים מצביעים בבעתה על האבסורד הענק שבהתייחסות ל´הפרת זכויות האדם בתוך ארצות הברית´. הם מציגים את הקטעים שזעזעו אותם כל כך, שבהם נכתב כי ´המאבק האמריקאי לצדק´ נפגם בגלל מחדלים כמו ´שעבוד האפרו-אמריקאים, שלילת זכויות האזרח שלהם וההרס של תרבויות אמריקאיות ילידיות רבות´. איזו שערורייה, לחזור כמו תוכי על שקרים של תעמולה סובייטית! תגובת העורכים לסקנדל חושפת הרבה יותר מאשר הם עצמם משערים את הפונקציה שממלאת העמדה האידיוטית של ´תקינות פוליטית´, שהומצאה כנשק אידיאולוגי במהלך המתקפה הקיצונית של הימין נגד שרידי העצמאות של האוניברסיטאות ושל מוסדות אחרים. חלק מן התגובות היו זהות, אף כי במקרה זה נשמעו גם שבחים כאשר רוברט מק´נמארה, האדריכל הראשי של מלחמה שהותירה כארבעה מיליוני מתים בהודו-סין, פרסם את התנצלותו על מעשיו: התנצלות בפני האמריקאים על הסבל והפילוג שנגרמו לחברתם בשל משגים של בני אדם שניסו להיטיב, אך נכשלו.

הרעיונות אינם חדשים. לאחר שחזה ב´מצעד הניצחון של אוכלוסייה החוצה את המדבר´, התפעל אלכסיס דה טוקוויל מיכולתם של המתיישבים האמריקאים לחסל את אוכלוסיית הילידים המקומית תוך ´כבוד מוחלט לחוקי האנושיות´, ´בכישרון, ברוגע, תוך שמירה על החוק ופילנטרופיה יוצאות דופן, ללא שפיכות דמים ומבלי להפר אף עיקרון מוסרי הנתפס בעיני העולם כחשוב´. ב-1880 כתבה הלן ג´קסון תיאור מצוין של ´מאה שנות חרפה´, שמבחינות רבות עוד לא נכתב טוב ממנו, המתעד את היחס אל ´הגזע האומלל של ילידים אמריקאים, שאנו משמידים באכזריות שפלה וחסרת רחמים´, כפי שג´ון קווינסי אדאמס תיאר את המהלך ברגע נדיר של כנות, מספר שנים לאחר שהעלה לו תרומה בולטת. ספרה הנפלא של ג´קסון נתקל בהתעלמות, כפי שקרה שוב כשהודפס מחדש במהדורה מוגבלת של 2,000 עותקים, ב-.1964 הוא אזל מן השוק וכמעט שאינו מוכָּר היום, אך שמה של ג´קסון ללא ספק ידוע. היא הוקעה במרירות על בוגדנותה בטקסט פופולרי מאוד, שחגג את ´ניצחון המערב´, אשר נכתב בידי ההיסטוריון הגזעני הנערץ מאוד תיאודור רוזוולט, שהפך במרוצת הזמן לנשיא. הוא כתב כי: ´כאומה, עלינו להאשים את המדיניות שלנו בנושא האינדיאנים על חולשתה, על קוצר ראייתה ועל נטייתה להתכופף לפעמים בפני מדיניותם של הומניטרים סנטימנטלים. פעמים רבות הבטחנו את מה שלא ניתן היה לקיים, אך שום עוול לא בוצע במכוון´. וכך נמשך מצעד הניצחון של הציביליזציה, עד ההווה.

גם ההשוואה בין חברות חופשיות לטוטליטריות אינה חדשה. כשדייוויד יום פרש את ´עקרונות השלטון היסודיים´ שלו, הוא הבין כי השליטים מסתמכים בסופו של דבר על שליטה במחשבה: ´ממשל מיוסד על דעה בלבד, וכלל זה חל על הממשלים הרודניים והמיליטנטיים ביותר כמו גם על החופשיים והעממיים ביותר´. לפני חמישים שנה הקדיש ג´ורג´ אורוול את ההקדמה לספרו ´חוות החיות´ לאנגליה החופשית והדמוקרטית, וציין שהמצב בה אינו שונה כל כך מהסיטואציה הטוטליטרית שבה עוסקת הסאטירה שלו, אף כי השיטות שונות — וכפי שהוא הבהיר, זו אינה מחמאה לאינטלקטואלים הבריטים. ´העובדה המדאיגה לגבי הצנזורה הספרותית באנגליה´, הוא כתב, ´היא שזו במידה רבה צנזורה וולונטרית. אפשר להשתיק רעיונות שאינם פופולריים, ולשמור באפלה עובדות שאינן נוחות, ללא כל צורך באיסור רשמי... כל מי שמערער על האורתודוקסיה השלטת מוצא עצמו מושתק ביעילות מפתיעה´, וללא שימוש בכוח, הודות להפנמת ערכי הכניעות והקונפורמיות, והשליטה בעיתונות שהשיגו ´אנשים עשירים, שיש להם כל הסיבות לא להיות ישרים בנושאים חשובים מסוימים´.

הניתוח של אורוול היה קצר, והציג רק קומץ דוגמאות, אך מים רבים עברו תחת הגשר מאז. הניתוח הורחב מאוד, וכעת קיים תיעוד מפורט המוכיח עד כמה נכונה היתה הבנתו את החברות החופשיות באותו מאמר, שלא פורסם בשעתו, והתגלה בין רשימותיו של אורוול שלושים שנה מאוחר יותר, מה שמדגים אולי את טענתו.

מסיבות שלמותר לציינן, נושא ההקדמה של אורוול שלא פורסמה משמעותי לבני המערב הרבה יותר מאשר החשיפה הנוספת של פשעי האויב השנוא ביצירתו המפורסמת ביותר, שנכתבה מספר שנים לאחר מכן, ויש בו גם עניין אינטלקטואלי גדול בהרבה. שיטות השליטה של המשטרים ´העריצים ביותר´ שקופות, מעניין הרבה יותר לחשוף את מנגנוני השליטה של החברות ´החופשיות והעממיות ביותר´. אם עבודתו של אורוול היתה מתמקדת בנושאים אלה, המעניינים, חשובים ומאתגרים הרבה יותר מבחינה אינטלקטואלית, הוא לא היה הופך לגיבור במערב. הוא היה הופך להלן ג´קסון נוספת, או שהיה סובל מהרדיפה השערורייתית שבאמצעותה נענש ברטראנד ראסל על יושרו וכנותו. הדגמה לתוצאה המשוערת ניתן למצוא במקרה של מי שהיה חלוץ בתחום חקר תעמולת התאגידים — הכלי הראשון במעלה בימינו לניהול ´המאבק הממושך על תודעת בני האדם´, כפי שהגדיר זאת איש מפתח בתעשיית יחסי הציבור: איש מדעי החברה האוסטרלי אלכס קרי, שעבודתו המאלפת ורבת-התובנות הופצה במשך שנים רבות באופן פרטי בקרב אנשים שהיו מעוניינים להבין את העולם המודרני, אך רק לאחרונה החלה להתפרסם בצורה נגישה (Taking the Risk out of Democracy, 1995) גם הוא, ייאמר לזכותו הרבה, היווה יעד לגידופים ולהשמצות של הקומיסרים מרצון, כפי שקוראי העיתונות האוסטרלית יודעים היטב.

בנקודה זו אנו מתחילים, ממש רק מתחילים, לגשת לשאלות האמיתיות אודות האינטלקטואל והאחריות המוסרית שבכתיבה. אנו מגלים שלמרות הכול, יש די הרבה דברים לומר ולשאול על הנושא. התשובות לשאלות אינן מחמיאות במיוחד לנו ולמילייה שבקרבו אנו חיים ועובדים, אך הן צריכות לעמוד במרכז דאגותינו ופעילויותינו — בבתי הספר, בעיתונים ובקהילות שלנו.

אילו זה היה קורה, היינו יכולים לטעון שאנו הופכים לחלק מן העולם התרבותי.

© כל הזכויות שמורות לפרדס הוצאה לאור

אוטופיה לאדונים - מחשבות על טבע האדם והסדר החברתי - נועם חומסקי
Powers and Prospects : Reflections on human nature and the social order - Noam Chomsky


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *