Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים ביוני 2006       חזור

1776 - המלחמה ששינתה את ההיסטוריה של העולם המערבי
מאת: דייוויד מקאלו
1776 - David McCullough

ההוצאה:

אריה ניר

לונדון, 26 באוקטובר 1775. הוד מלכותו ג'ורג' השלישי מתייצב בפני הפרלמנט הבריטי, מכריז על אמריקה כמורדת ומצהיר על נחישותו לדכא את המרידה.

1776 הייתה שנה הרת גורל בהיסטוריה האמריקנית: זו השנה שבה הוכרזה הצהרת העצמאות של אמריקה ובה התנהלה מלחמת העצמאות האמריקנית.

למעשה, בשנה זו נוסדה האומה האמריקנית ונולדה ארצות-הברית שהפכה למעצמת-העל של העולם המערבי כפי שאנו מכירים אותה היום.

1776 - המלחמה ששינתה את ההיסטוריה של העולם המערבי
שתפו אותי

הספר 1776, המבוסס על מחקר נרחב, תעודות ומסמכים של ארכיונים אמריקניים ובריטיים, הינו דרמה היסטורית רבת-עוצמה, הכתובה בחיוניות מרתקת. במוקד התיאור והניתוח המאלף של המלחמה ששינתה את פני ההיסטוריה המערבית, מספר דייוויד מקאלו את הסיפור האנושי.

זהו סיפורם של בני-אדם בעלי זהות וחיים פרטיים; איכרים, מורים, סנדלרים, הולכי בטל, שכירי חרב, פוליטיקאים, מטיפים, בוגדים, מרגלים, נערים רכים שלפתע היו לחיילים, גברים ונשים שנקלעו אל נתיבי המלחמה. מצד אחד של המתרס ניצבו חיילי המלך הבריטי. אלה החיילים אדומי המעיל הצייתנים להפליא, שבזו מעומק לבם לאויביהם המורדים ולחמו באומץ מעורר השתאות, כשהם סרים למשמעתו של מפקדם ויליאם האו.

מעברו השני של המתרס - האנשים שצעדו עם גנרל ג'ורג' וושינגטון, שעד אז מעולם לא הנהיג צבא אלי קרב. המאבק האמריקני כולו היה תלוי בניצחונם.

דייוויד מקאלו הוא היסטוריון בעל שם עולמי. זכה פעמיים בפרס פוליצר, על ספריו Truman ו-John Adams ופעמיים בפרס הספרים הלאומי, על The Path Between the Seas ו-Mornings on Horseback. גם ספריו האחרים קצרו שבחים רבים. כמו כן הוענקו לו פרס קרן הספרים הלאומית על תרומה משמעותית לספרות האמריקנית, והמדליה הלאומית בתחום מדעי-הרוח.

"שנת 1776 תמה. אני שמח על כך בכל לבי ומקווה שלא אתם ולא אמריקה תסבלו אי-פעם משנה נוספת שכמותה," כתב רוברט מוריס לוושינגטון ביום הראשון לשנה החדשה. אבל המערכה עדיין לא הגיעה לסיומה (עמ' 257)

דייוויד מקאלו בשיחת אודיו על ספרו

1776 - מאת דייוויד מקאלו בהוצאת אריה ניר,
מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש. כולל מפתח שמות, מקומות ועניינים, 352 עמודים.

מתוך השער הראשון בספר, המצור
הפרק הראשון: חובה ריבונית

אל נצור את ג'ורג' הגדול, מלכנו,
יחי מלכנו האציל,
אל מלך נצור!
שלח אותו מנצח,
מאושר ועטור תהילה,
למען ימשול עלינו לאורך ימים;
אל מלך נצור

בשעות אחר הצהריים של יום חמישי, 26 באוקטובר, 1775, יצא מעלת הוד מלכותו ג'ורג' השלישי, מלך אנגליה, בפאר מלכותי מארמון סיינט ג'יימס לארמון וסטמינסטר, שם היה אמור לנאום בפני מושב הפתיחה של הפרלמנט על הסוגיה הטורדנית יותר ויותר של המלחמה באמריקה.

היום היה קריר, אבל השמים הבהירים ואור השמש, הנדירים כל-כך בלונדון, נסכו על הכול זוהר, ותהלוכת הפרשים המלכותית, מטופחת ומצוחצחת, בהקה בלא דופי. בעידן שהעניק לאנגליה שירים פטריוטיים מלהיבים כדוגמת "אל מלך נצור" ו"שלטי, בריטניה", באומה שסגדה לפולחן ולטקסי ראווה מרהיבים, קשה היה להעלות על הדעת מחזה מרשים יותר.

קהל שנאמד בכ-60,000 נפש התייצב לצפות. הם עמדו משני צדי הדרך, לכל אורך פארק סיינט ג'יימס. בווסטמינסטר הצטופפו המונים, שרבים מהם עמדו שם מאז שעות הבוקר, בתקווה לראות לרגע את המלך או כמה מנכבדי הפרלמנט. הצפיפות הייתה כה קשה עד שהמאחרים לבוא התקשו לראות ולו שמץ מהנעשה.

אחד מהאמריקנים הרבים בלונדון, לויאליסט ממסצ'וסטס בשם סמואל קֵרווֶן, התקשה לשאת את ה"אספסוף" שמחוץ לדלתות בית הלורדים, וחזר לאכסנייתו. היה זה ניסיונו הכושל השני לראות את המלך. בפעם הקודמת עבר הוד מלכותו באפיריון ליד סיינט ג'יימס, אבל אחז בעיתון שבו עיין כה קרוב לפניו עד שרק יד אחת נראתה, "היד הצחורה ביותר שחזו עיני מעודן, ועליה טבעת יהלום ורוד גדולה מאוד," רשם קרוון הלויאליסט.

התהלוכה המלכותית יצאה מסיינט ג'יימס בשעה שתיים בצהריים, והתקדמה בקצב הליכה. בראש, כצו המסורת, רכבו שני פרשים גרנדירים בחרבות שלופות, כדי לפנות דרך, ואחריהם מרכבות בוהקות מלאות בבני אצולה, קבוצה של פרשים מהמשמר הרכוב, חיילי המשמר המלכותי במדים אדומים וזהובים, ושורה של שמשים, גם הם לבושים באדום וזהב. לבסוף בא המלך, במרכבת הזהב העצומה שלו, הרתומה לשמונה סוסים מרהיבים בגון שמנת (סוסי-שמנת הנובריאניים), כשרכב יחיד רוכב על הסוס המוביל שמשמאל ושישה שמשים לצדה.

האנגלים ידעו כי שום בן תמותה אינו נוסע בהדר כמו מלכם. המרכבה המלכותית, שאורכה היה 7.3 מטרים וגובהה ארבעה מטרים, שקלה כמעט ארבע טונות, והייתה כבדה דיה כדי להרעיד את האדמה כשנסעה. ג'ורג' השלישי ציווה לבנותה שנים קודם לכן, ועמד על כך שתהא "לעילא ולעילא". שלושת הכרובים המוזהבים שעל גגה - סמלי אנגליה, סקוטלנד ואירלנד - הניפו כתר מוזהב, ואילו מעל לגלגלי החישורים הכבדים, מלפנים ומאחור, התנשאו ארבעה אלי ים מוזהבים, תזכורות מרשימות לכך שבריטניה היא שליטת הימים. הסצינות האלגוריות על לוחות הדלתות פיארו את מורשת האומה, והחלונות היו גדולים דיים כדי לאפשר לראות את מלוא דמותו של השליט עטור הכתר שבפנים. ה דומה היה שכל יפעתה, עושרה וכובד משקלה של האימפריה הבריטית חולפים בדרך - אימפריה שבשלב זה כללה כבר את קנדה, ואשר השתרעה מחופי וירג'יניה ומסצ'וסטס ועד לנהר המיסיסיפי ומעבר לו, מהים הקריבי ועד לחופי בנגל. לונדון, שאוכלוסייתה מנתה כמעט מיליון נפש, הייתה העיר הגדולה ביותר באירופה ונחשבה בעיני רבים לבירת העולם.

ג'ורג' השלישי היה בן עשרים ושתיים כשירש את כס המלוכה, בשנת 1760, ובמידה רבה נותר אדם פשוט בטעמו ונטול יומרות. הוא אהב מזון פשוט, מיעט לשתות והסתפק ביין בלבד. בניגוד לצו האופנה, סירב לחבוש פאה. העובדה שארמון סיינט ג'יימס נעשה מיושן מעט לא הטרידה אותו כלל - למעשה, זה נשא חן בעיניו. הואיל והתנהגותו באירועים של חצר המלוכה הייתה מגושמת - רבים מצאו אותו משעמם באופן מאכזב - העדיף לשוטט להנאתו בחוות שלו בווינדזור, לבוש בבגדי איכר. ובניגוד ראוי לציון למרבית החברה האופנתית ולחצר המלוכה, שלא זו בלבד שמאהבות ובגידות היו חלק מקובל מהחיים בהן, אלא שלעתים תכופות נהגו לנופף בהן לראווה, נותר המלך נאמן לגמרי למלכתו הכעורה עד מאוד, הנסיכה הגרמנייה שרלוט סופיה ממקלנבורג-שטרליץ, שעד לאותה עת הוליד עמה עשרה ילדים (בסופו של דבר יהיו להם חמישה-עשר צאצאים). הרכילאים טענו כי עיקר הנאותיו של ג'ורג' האיכר היו תבשיל רגל כבש ורעייתו הקטנה ופשוטת המראה.

אבל זה לא היה הוגן כלל וכלל. והוא גם לא היה האדם חסר החן ורפה השכל שתיארו מבקריו, אז ולאחר מכן. ג'ורג' השלישי, שהיה גבר גבוה ונאה למדי, בעל עיניים תכולות בהירות וארשת פנים עליזה בדרך כלל, חונן באהבה אמיתית למוזיקה וניגן הן בכינור והן בפסנתר. (המלחין החביב עליו היה הנדל, אבל הוא העריץ גם את המוזיקה של באך ובשנת 1764 שמע בעונג רב את מוצארט הילד מנגן על עוגב). הוא אהב אדריכלות ושרטט תרשימים אדריכליים יפים למדי משלו. הואיל וחונן בעין טובה לאמנות, החל להקים לעצמו בשלב מוקדם למדי אוסף משלו, שכלל כעת יצירות של האמן האיטלקי בן התקופה קנאלטו, וכן ציורים בצבעי מים ורישומים של אמנים מדורות קודמים, כדוגמת פוסן ורפאל. הוא היה אספן ספרים נלהב, כדי כך שהקים את אחת הספריות הטובות ביותר בעולם. הוא אהב מאוד שעונים ודגמי ספינות, התעניין מאוד בדברים מעשיים, גילה עניין רב באסטרונומיה וייסד את האקדמיה המלכותית לאמנויות.

והיה לו גם הכישרון לגרום לאנשים להרגיש בנוח. סמואל ג'ונסון, מי שהיה באותה עת הסמכות העילאית בתחום הרוח ולא נטה במיוחד לשפוט אנשים לחסד, הגיב בחמימות ל"מזגו הטוב והלא-מעושה" של ג'ורג' השלישי. השניים נפגשו ושוחחו לראשונה כשג'ונסון ביקר בספרייתו של המלך, ביקור שלאחריו אמר ג'ונסון לספרן, "אדוני, הם רשאים לומר על המלך ככל העולה על רוחם, אבל הוא הג'נטלמן המצוין ביותר שראיתי מעודי."

הסיפורים על כך שהיה אטי בלימודיו, וכי בגיל אחת-עשרה עדיין לא ידע לקרוא, היו נטולי כל יסוד. ההתנהגות המשונה - מה שמכנים "טירופו" של המלך ג'ורג' השלישי - שבגינה ייזכר לאורך ימים, הופיעה רק מאוחר יותר, למעלה מעשרים שנה לאחר מכן, ודומה שלא הייתה מחלת נפש, אלא פורפיריה, מחלה תורשתית שאובחנה רק במאה העשרים.

בגיל שלושים ושבע, עדיין צעיר למראה ועדיין חרוץ, אחרי חמש-עשרה שנים על כס המלוכה, היה מסוגל לגלות עיקשות ראויה לציון, ולעתים קרובות קוצר ראות, אבל היה פטריוט אמיתי וחש תמיד בחובתו לארצו. "ג'ורג', הֵיה מלך," אמרה לו אמו. ככל שהמשבר באמריקה החריף, והאופוזיציה בפרלמנט נעשתה צורמנית וקולנית יותר, ראה המלך בבירור כי עליו לגלם את תפקיד המלך-הפטריוט.

הוא לא היה חייל מעודו. מעולם לא ביקר באמריקה, כשם שלא הציב את כף רגלו בסקוטלנד או באירלנד. אבל הוא ידע בוודאות מוחלטת מה צריך לעשות. הוא ישים את מבטחו בהשגחה העליונה ובתחושת החובה המפותחת שלו. יש לכפות על אמריקה לציית.

"אין לי כל ספק כי האומה באופן כללי רואה את ההתנהגות באמריקה באורה האמיתי," כתב לראש הממשלה שלו, הלורד נורת, "ואני בטוח שכל התנהלות, מלבד כפיית ציות, תמיט עלינו חורבן ו... משום כך, שום שיקול שהוא לא ישכנע אותי לסטות מן הנתיב הנוכחי, שאני רואה לעצמי לחובה ללכת בו."

כשנשאל בבית הלורדים, במרס 1775, על סיכוייה של בריטניה לנצח אי פעם במלחמה באמריקה, נראה לורד סנדוויץ', הלורד הראשון של מיניסטריון הצי, כמי שמתקשה להאמין למשמע אוזניו. "ואם אכן למושבות אנשים בשפע, מה בכך?" שאל. "אלה אנשים גסים, בלתי ממושמעים ומוגי לב." ולורד סנדוויץ' לא היה בשום פנים היחיד שהחזיק בדעה זו. גנרל ג'יימס גרנט, חבר בבית הנבחרים, התפאר כי בראש 5,000 חיילים בריטים סדירים, יוכל לצעוד מקצה האחד של יבשת אמריקה לקצה השני, טענה שהרבו לצטטה.

אבל בניגוד בולט לכך, כמה מהדוברים המרשימים ביותר בפרלמנט, כמו ראש העיר הראוותני של לונדון, ג'ון וילקס, ואיש הרוח הבולט במפלגת הוויגים, אדמונד ברק, הביעו תמיכה נלהבת והערצה לאמריקנים. ב-22 במרס, בבית הנבחרים, נשא ברק במבטאו האירי הכבד את אחד הנאומים הארוכים והמזהירים ביותר בקריירה שלו, שבו קרא לפיוס עם אמריקה.

וחרף כל זאת, בשני בתי הפרלמנט לא הכחיש איש, ויגים וטורים כאחד, כי הפרלמנט הוא הפוסק האחרון בהכרעה מה יהיה הטוב ביותר לאמריקה. אפילו אדמונד ברק, בנאומו המהולל, התייחס שוב ושוב למושבות "שלנו."

המלך, שהיה משוכנע שלא די בצבאו המוצב בבוסטון, שלח תגבורות ושלושה מהטובים שבקציניו בדרגת מייג'ור-גנרל: ויליאם האו, ג'ון ברגוין והנרי קלינטון. האו, חבר פרלמנט ממפלגת הוויגים, אמר קודם לכן לבוחריו בנוטינגהאם כי אם המצב באמריקה יגיע למלחמה ותוצע לו משרת פיקוד, יסרב להצעה. אבל כעת נדרש למלא את חובתו. "קיבלתי פקודה, ולא יכולתי לסרב לשרת את ארצי בעת מצוקתה, מבלי שאמיט על עצמי את הקלון שבסרבנות," הסביר. האו, ששירת באמריקה במלחמת שבע השנים - או במלחמה הצרפתית-אינדיאנית, כפי שזו נודעה באמריקה - היה משוכנע שה"מורדים" מועטים במספרם בהשוואה לנאמנים לכתר.

המלחמה פרצה ב-19 באפריל, הדם הראשון הוקז בלקסינגטון ובקונקורד שליד בוסטון, ואחר כך, באכזריות, ב-17 ביוני בבְּריד'ס היל ובבַּנקֵר היל. (הקרב ביוני נודע ברבים, משני עברי האוקיינוס האטלנטי, בשם הקרב בבנקר היל). חיילים בריטים נותרו נצורים בבוסטון, והמזון והתחמושת שלהם הלכו ואזלו. ב-3 ביולי נטל גנרל ג'ורג' וושינגטון מווירג'יניה את הפיקוד על ה"אספסוף" האמריקני.

מאחר שבין בריטניה למושבותיה שבאמריקה הפרידו כמעט 5,000 קילומטרים של אוקיינוס, לא הגיעו הדיווחים על האירועים ללונדון אלא כעבור חודש ויותר. הידיעות הראשונות על לקסינגטון וקונקורד הגיעו בסוף מאי, כשהפרלמנט החל את חופשת הקיץ הארוכה שלו וחבריו עזבו את לונדון ונסעו לאחוזות הכפר שלהם.

התוצאה בבנקר היל, שנודעה בשבוע האחרון של חודש יולי, רק הקשיחה את נחישותו של המלך. "עלינו להתמיד," אמר ללורד נורת. "אני יודע שאני עושה את חובתי, ולפיכך לעולם לא ארצה לחזור בי."

נורת, צייתן כתמיד, הציע שלאור המצב באמריקה, ייתכן שלא ניתן עוד לראות בנעשה בה מרידה, אלא "מלחמה בארץ זרה," שלשמה ניתן יהיה להשתמש "בכל אמצעי."

בישיבה דחופה שהתקיימה ברחוב דאונינג מספר 10, ב-26 ביולי, החליט הקבינט לשלוח לבוסטון בלא דיחוי 2,000 חיילים כתגבורת, ולדאוג לכך שעד האביב הבא יהיה באמריקה צבא של לא פחות מ-20,000 חיילים סדירים.

הקרב בבנקר היל הוכרז כניצחון בריטי - וטכנית אכן היה כזה. אבל האמת היא שקודם שידם הייתה על העליונה, ספגו חייליו של הוד מלכותו, בפיקודו של הגנרל האו, יותר מ-1,000 אבדות בטבח מחריד. כפי שציינו ברשעות בלונדון ובבוסטון גם יחד, עוד כמה ניצחונות כאלה ימיטו לבטח חורבן על המנצחים.

בשלהי הקיץ עגנה בפלימות ספינה בריטית שהפליגה מבוסטון, ועליה 170 קצינים וחיילים חולים ופצועים, שרובם לחמו בבנקר היל ו"כולם היו במצוקה קשה," כמתואר בדיווח צבעוני שהתפרסם בעיתונות:

קומץ מהאנשים ירדו לחוף, אנשים שכמותם לא נראו כמעט מעולם: חלקם בלא רגליים, ואחרים בלא זרועות; בגדיהם תלויים עליהם כחלוק בוקר רפוי, עד כדי כך כחשו במחלות ובמחסור במזון. יתרה מכך, על סיפון הספינה היו יותר משישים נשים וילדים, אלמנותיהם וילדיהם של החיילים שנפלו. גם כמה מהם היו מחזה מחריד למראה; ואפילו הספינה עצמה, אף שהייתה גדולה מאוד, הייתה כמעט בלתי נסבלת בשל הצחנה שעלתה מן החולים והפצועים.

סבלותיהם של החיילים שנותרו נצורים בבוסטון, ושל האמריקנים הנאמנים למלך, שנטשו הכול מחשש לחייהם ובאו למצוא מקלט בעיר, תוארו גם הם במכתבים שראו אור בעיתונים הלונדוניים, או בחליפת מכתבים עם קרובים וידידים בלונדון. בג'נרל איבנינג פוסט תיאר חייל את הנעשה בבוסטון כ"מלנכוליה, מחלה ומוות," ומאום זולתם. חייל אחר, שמכתבו ראה אור במורנינג כרוניקל אנד אדוורטייזר, תיאר כיצד הם "כמעט אבודים מחמת המחסור באספקה טרייה... אנו נצורים לחלוטין... כציפורים בכלוב."

ג'ון סינגלטון קופלי, צייר הדיוקנאות האמריקני שהיגר מבוסטון ללונדון שנה קודם לכן, קרא במכתב מאחיו-למחצה, הנרי פלהאם:

קשה להעלות על הדעת את המצוקה והחורבן שסכסוך בלתי טבעי זה המיט על העיר הזו ועל תושביה. כמעט כל חנות ובית עסק סגורים. שום עסק אינו נעשה... אני נמנה עם ההמונים שנהפכו אומללים מאוד, המעט שצברתי אבד כולו. הבגדים שלגופי וכמה דולרים בכיסי הם כעת רכושי היחיד.

למרות המלחמה, ומה שסביר יותר - בזכותה, נותר המלך פופולרי במדינה, ויכול היה לסמוך על חבר תומכים נאמן בפרלמנט. בשני בתי הפרלמנט הורגשו היטב פילוסופיה פוליטית, פטריוטיות ותחושת חובה דומות לאלו של המלך. כך גם החסות האדירה וכספי הציבור שרק הוא יכול היה להעניק. ואם לא היה די בכך, היה גם השוחד הגלוי, שנעשה לעניין שגרתי במערכת תאבת בצע להחריד, אשר המלך, אף שלא הוא יצר אותה, שש לנצלה כדי להשיג את רצונו.

למעשה, שוחד, העדפת מקורבים ושחיתות בשלל צורות פרו ורבו לא רק בפוליטיקה, אלא בכל רובדי החברה. אנשי כמורה ומשקיפים מהוללים בני התקופה, כדוגמת ג'ונתן סוויפט וטוביאס סמולט, הפכו אותם זה מכבר לנושא מועדף. לונדון, אמר סמולט, הייתה "חדר ההסבה של השטן." סמואל קֵרוֶון, הלויאליסט מסיילם, ראה פזרנות ו"התמכרות חטאה" בכל אשר הביט, "מהמקומות השפלים ביותר ועד לאתרי המפגש ההדורים והיקרים ביותר של העולם האציל והמתורבת." קרוון הודה לאל, בשמץ געגועים הביתה, על שבניו אינגלנד עדיין אין פני הדברים כך.

מרבית העיתונות והאופוזיציה בפרלמנט סברו כי המלחמה האמריקנית והטיפול בה לא היו יכולים להיות מוטעים יותר. האיבנינג פוסט, הדבק ביותר בגינוייו, כינה את המלחמה "בלתי טבעית, בלתי חוקתית, בלתי נחוצה, בלתי צודקת, מסוכנת, עתירת איומים ובלתי רווחית." הסיינט ג'יימס כרוניקל כתב בבוז על "מלך סכל, עיקש, המסרב לוותר." הקרייסיס, עיתון חדש וקולני, תקף את "כל הקישוטים הצעקניים של המלוכה" ואת רשעותו של המלך.

"מה, בשם האל, כולכם עושים באנגליה? האם שכחתם אותנו?" שאל קצין בריטי במכתב שנשלח מבוסטון, וראה אור במורנינג כרוניקל הלונדוני. הוא ייחל שכל "האנשים האלימים" שתמכו בנקיטת אמצעים נמרצים יותר באמריקה יישלחו לשם כדי לראות במו עיניהם. כך יצטנן להטם במהרה. "הלוואי שהאל ישלח לנו שלום לצד האח המבוערת באנגליה הנושנה."

בינתיים הדיח המלך את גנרל תומאס גֵייג', המפקד העליון שלו בבוסטון, ומינה במקומו את ויליאם האו אמיץ הלב. כשריצ'רד פֶּן, שליח מטעם הקונגרס הקונטיננטלי בפילדלפיה, הגיע בספטמבר ללונדון ובידיו "עצומת ענף זית," שבה ביטא הקונגרס נאמנות לכתר וביקש למעשה מן המלך למצוא דרך לפיוס, סירב ג'ורג' השלישי לשמוע על כך.

מאחורי הקלעים החל לורד נורת לשאת ולתת בחשאי עם כמה נסיכים גרמנים מהסה וברונסוויק, כדי לשכור מהם גייסות שכירי חרב. ובמכתב סודי המתוארך ל-15 באוקטובר, הבטיח המלך לראש הממשלה כי כל אמצעי "להסב סבל לאמריקה" יזכה לאישורו.

באותו אחר צהריים בהיר וצלול של 26 באוקטובר, כשעשה את דרכו למושב הפתיחה של הפרלמנט, דומה היה כי ג'ורג' השלישי מעולם לא היה פופולרי יותר. הכול ידעו כי בלונדון הייתה ההתנגדות למלחמה חזקה וקולנית יותר מאשר בכל מקום אחר באנגליה, ועדיין היה כאן קהל המונים גדול עוד יותר מכפי שנאסף לטקס עלייתו לכס השלטון. יתרה מכך, נראה היה שרוחם טובה עליהם, כפי שציין אפילו הלונדון פבליק אדוורטייזר. "מראם העיד על שלווה ורוח טובה"; נשמעו אך "שריקות בוז מועטות"; המלך יכל להרגיש בטוח "בחיבתם של בני עמו."

רעם תותחים קיבל את פני המלך עם הגיעו לווסטמינסטר, ומשתמו הטקסים המסורתיים של קבלת הפנים, תפס המלך את מקומו על כס המלוכה בראש בית הלורדים, כשמשני צדדיו האצילים בגלימות הארגמן שלהם. חברי בית הנבחרים, להם לא הוקצו מושבים, נותרו עומדים מאחור.

חשיבותו של הרגע לא נעלמה מעיני איש. כצפוי, נאומו של המלך יהיה אחד הנאומים החשובים ביותר שנשמעו אי פעם מפי שליט אנגלי.

המלך ניחן בקול נעים, שנישא למרחקים. "המצב הנוכחי באמריקה, ורצוני התמידי בעצתכם, בהסכמתכם ובעזרתכם בכל הזדמנות חשובה, גזרו עלי להקדים ולכנס אתכם כך." אמריקה פתחה במרד גלוי, הצהיר, והוקיע כבוגדים את מי שטרחו, ב"מצגי שווא גסים," להסית את עמו באמריקה. מעשיהם היו "קנוניה נואשת." בכל הזמן שבו הצהירו על נאמנותם למדינה-האם, "ויצאו בהכרזות נחרצות על נאמנותם לי," התכוננו לקראת המרד.

הם גייסו חיילים, והם מכנסים כוח ימי. הם הפקיעו את הכנסות המדינה, ולקחו לעצמם את כוחות החקיקה, הביצוע והשיפוט, אותם כבר החלו להפעיל באורח שרירותי ביותר... ואף שרבים מהאומללים הללו עדיין שומרים על נאמנותם... שטף האלימות היה עז דיו לכפות עליהם הסכמה שבשתיקה, עד שיופיע כוח חזק דיו לתמוך בהם.

בדומה לפרלמנט, פעל עד עתה ברוח המתינות, אמר, והוא "משתוקק בחרדה למנוע, במידת האפשר, את הקזת דמם של נתיני, ואת האסונות שהם חלק בלתי נפרד ממצב מלחמה." הוא קיווה שבני עמו באמריקה יראו את האור, ויכירו בכך ש"להיות נתין של בריטניה הגדולה, על כל הכרוך בכך, משמעו להיות החבר החופשי ביותר בכל חברה אזרחית בעולם המוכר."

ואז הגיעה האשמה חדשה, שהיתה מבוססת על דעות שהתקבלו מן המפקד שלו בבוסטון. בל ישגה איש לטפח דעות מוטעות ביחס לכוונתם האמיתית של מי שמוליכים שולל את עמה האומלל של אמריקה. "מלחמת המרידה... מנוהלת במפורש למטרת הקמתה של אימפריה עצמאית."

מאחר שברור כי מן החוכמה יהא "לשים קץ במהרה" להפרעות שכאלה, הוא הגדיל את כוחות הים והיבשה שלו גם יחד. יתרה מכך, המלך שמח להודיע לפרלמנט כי קיבל "הצעות ידידותיות לסיוע זר."

"כשההמון האומלל והמולך שולל, אשר כוח זה יופנה נגדו, יתוודע לטעותו, אהיה מוכן לקבל את התועים ברוך וברחמים," התחייב, וכראיה לכוונותיו הטובות יסמיך "אנשים מסוימים" להעניק חנינה "בו במקום" באמריקה, אף שסירב לומר דבר מעבר לכך.

בסיכומו של עניין, הוא, ג'ורג' השלישי, שליט האימפריה, הצהיר על אמריקה כמורדת. הוא אישר שהוא מקצה כוחות יבשה וים - בנוסף על שכירי חרב זרים עלומי שם - בכמות מספקת לשים קץ לאותה מרידה, והוקיע את מנהיגי ההתקוממות על ששמו להם את העצמאות האמריקנית למטרתם האמיתית - דבר שאותם מנהיגים עצמם טרם הצהירו עליו בגלוי.

"ומכל התוצאות הקשות הרבות והבלתי נמנעות של מרידה זו," אמר לבסוף, "דבר אינו נוגע ללבי יותר מן הנטל הבלתי רגיל שייפול בהכרח על נתיני הנאמנים."

הופעתו של הוד מעלתו בפני הפרלמנט נמשכה עשרים דקות בלבד, שאחריהן, כפי שדווח, חזר לארמון סיינט ג'יימס "שָלֵו כשם שיצא ממנו."

חברי בית הנבחרים יצאו היישר ללשכתם, ובשני הבתים החל דיון "ערני ולוהט" בנאומו של המלך, כשהאופוזיציה שוטחת את הטיעונים בזכות התפייסות בעוצמה יוצאת מגדר הרגיל.

ביטויי התמיכה בבית הלורדים היו נמרצים, אף כי קצרים יחסית. המלך זכה לשבחים על נחישותו לתמוך באינטרסים של הממלכה ובכבודה, ועל החלטיותו. "אנו נתמוך בהוד מלכותך בחיינו ובהוננו," נדר הוויקונט טאונסנד.

לאנשי האופוזיציה היה יותר מה לומר, ולפרקים אמרו זאת ברגש מובהק. האמצעים שעליהם המליץ כס המלוכה, הזהיר המרקיז מרוֹקינגהאם, היו "משופעים בהשלכות מבשרות רע והרסניות ביותר." שכירת חיילים זרים הנה "אמצעי מדאיג ומסוכן." והסיכוי לכך ש"ידיים בריטיות ישפכו דם בריטי" היה ראוי עוד יותר לגינוי. כל מחשבה לכבוש את אמריקה הייתה "פרועה ומופרזת," אמר הארל מקוֹבֵנטרי. "כבר לא ניתן לבטוח" בממשל, אמר לורד ליטלטוֹן במרירות.

"כיצד זה מאשימים את המושבות שהן מתכננות עצמאות?" דרש לדעת הארל משֶלבּוֹרן. "מיהו המתיימר לצאת בקביעה שכזו (ואיך אקרא לה, לורדים נכבדים?) בניגוד לעובדות, בניגוד לראיות?... האם כשהם משמיעים בלא הרף עצמאות באוזני האמריקנים, בכוונתם להובילם אליה?"

אור הערביים החל להימוג, החדר האפיל והנרות בנברשות הודלקו.
ההפתעה היחידה, בהמשך הדיון, הייתה נאום נלהב מפי הדוכס מגרפטון, אוֹגַסטוּס הנרי פִיצְרוֹי, ראש ממשלה לשעבר, שעד עכשיו טרם יצא נגד הממשל. עד עתה, אמר, הסכים עם האמונה כי ככל שהממשלה תנהג יד קשה יותר במגעיה עם האמריקנים, כן תעלה הסבירות לכך שניתן יהיה "ליישר את ההדורים בדרכי נועם." אבל הוא הוטעה, הולך שולל. הואיל והודה בבורותו ביחס למצב הדברים האמיתי באמריקה - ואגב כך הסיק כי מכשלה זו שכיחה בפרלמנט - העלה את ההצעה הנועזת לבטל כל חוק הנוגע לאמריקה, מאז חוק הבולים מעורר החמה משנת 1765.

זה, אני מעז להצהיר, יענה על כל המטרות; ושום דבר פחות מכך לא יניב כל מטרה יעילה, בלא תמונות חורבן והרס, שאיני מסוגל לחשוב עליהן בלי יגון וזוועה קשים.

הארל מדארטמוּת, מזכיר המדינה לענייני המושבות, נדהם. איך יכול לורד אציל כלשהו לגנות את המדיניות של הממשל, או להסיר את תמיכתו בה, בלי להעמידה לכל הפחות במבחן הוגן?

הסכסוך הממושך והסוער יותר פרץ בבית הנבחרים. רק מעטים מבין כעשרים הצירים שקמו לדבר ריסנו את לשונם. המתקפות על המלך, על לורד נורת, על משרד החוץ ככלל, ואחד על השני, הביאו את הדיון לפרקים לנקודת רתיחה. היו שם חילופי עלבונות שעתידים לצרוב עוד ימים רבים, שפע מליצות והפרזות, ורגעים שבהם הניבה צחות הלשון אפקטים דרמטיים יוצאים מגדר הרגיל אפילו בבית התחתון.

זה היה הפרלמנט כתיאטרון, ותיאטרון מרתק, גם אם התוצאה, כמו במרבית המחזות, הובנה לכל אורך הדרך. משום שהכול הבינו היטב, וחשו עמוקות, כי האולם ההיסטורי שימש שוב תפאורה להיסטוריה, וכי על כף המאזניים מוטלות סוגיות בעלות חשיבות עליונה, המכריעות באמת ובתמים את גורלן של אומות.

להט הדעות המנוגדות ניכר מיד, כשג'ון דַייק אַקלָנד הצעיר מדבונשייר הצהיר על תמיכתו החד-משמעית בנאומו של המלך. אמת, אין לזלזל במשימת "הכנעתה של אמריקה לכדי צייתנות צודקת," אמר, אבל בכל האמור ב"אינטרסים של עם דגול, יש להתגבר על קשיים, ולא להיכנע להם."

אקלנד, קצין צבא צעיר ועיקש, היה מוכן לשרת בעצמו באמריקה (ואכן עתיד לעשות כן), ומשום כך ניחנו דבריו בעוצמה בלתי רגילה, גם אם לא בתוקף היסטורי מושלם. "היזכרו נא בכוח, במשאבים ומעל לכול ברוחה של האומה הבריטית, שמרגע שמעוררים את זעמה דבר אינו יכול לעמוד בפניה."

הרשו לי להזכיר לכם את אותן מלחמות נרחבות ומצליחות שניהלה מדינה זו עוד טרם נודעה יבשת אמריקה. הניחו לי להפנות את תשומת לבכם לתקופה בה הגנתם על עם זה ממש מפני מתקפותיה של האומה החזקה והאמיצה ביותר באירופה [צרפת], כשצבאותיכם העניקו חוק, והציים שלכם ניצחו בגאון בכל חוף. האם כעת ייאמר לנו שעם זה [האמריקנים], שגדולתם היא מעשה ידינו, ואשר חוצפתם נובעת מהפילוג בינינו, אשר טעו לראות ברחמנותה של מדינה זו חולשה, ובאי-הרצון להעניש ראו חוסר כוח לנקום את זכויותיהם המחוללות של נתינים בריטים - האם ייאמר לנו כי עם כזה יכול לעמוד בפני מאמציה האדירים של אומה זו?

בערך בזמן שבו הדליקו את הנברשות בבית הנבחרים, קם ג'ון וילקס, ראש העיר לונדון, חביב העם והאיש הכעור ביותר בפרלמנט, לשאת את דברו, ולא להותיר ספק בלב איש כי הוא הנו ג'ון וילקס.

"אני מדבר, אדוני, כידיד נאמן לאנגליה ולאמריקה, אבל יותר מכך לחירות האוניברסלית ולזכויות האנושות כולה. אני מאמין שאיש מנתיניה של אימפריה עצומה זו לא יפקיר עצמו לעולם להיות לעבד." אנגליה מעולם לא הייתה מעורבת בקרב בעל חשיבות כה רבה לטובתה ולנכסיה, אמר וילקס.

אנו נלחמים על ההכנעה, הכניעה בלא תנאי של ארץ נרחבת עשרות מונים משלנו, שכל יום מגדיל את עושרה, את כוחה הטבעי ואת אוכלוסייתה. אם לא נצליח... ניחשב לאויביהם הנוקשים ביותר, ועקב כך יבוא פירוד נצחי, ותפארתה של האימפריה הבריטית תחלוף מן העולם.

המלחמה עם "אחינו" באמריקה הייתה "בלתי צודקת... קטלנית והורסנית לארצנו," הצהיר.

כעת כבר לא הייתה שום שאלה אם האמריקנים יילחמו, הודה אדם פרגוסון, ממפלגת הטורים, אבל האם ניתן לפקפק בכוחה של בריטניה הגדולה "להכניעם"? וזאת, אמר, יש לעשות במהירות ובהחלטיות, כגילוי של אנושיות. תגובה חלושה לא תועיל כאן. תגובה חלושה תוביל רק לזוועותיה של מלחמת אזרחים.

בתגובה נשא ג'ורג' ג'ונסטון, טיפוס נמרץ שכיהן לפנים כמושל פלורידה, את אחד הנאומים הארוכים והנלהבים ביותר באותו לילה, שבו הצהיר, "כל מדיניות מקיאוולית תיחשב כעת למוצדקת כלפי תושבי אמריקה."

אנשים יובאו לעסק האפל הזה בדרכי עורמה. הם ייגררו פנימה בהדרגה, עד שלא יוכלו לסגת... אנו מפירים את כל הכללים המקודשים של אבותינו, ומתריעים באוזני כל אדם חכם ביבשת אמריקה, כי כל זכויותיו תלויות ברצונם של בני אדם נודעים לשמצה בגין שחיתותם, הרואים בו אויב, ואשר אין להם כל עניין בטובתו.

ג'ונסטון שיבח את אנשי ניו אינגלנד על אומץ לבם ועוזם. יש הבדל גדול, אמר, בין הקצין או החייל האנגלי, העושה את חובתו ותו לא, לבין אלה בצבא ניו אינגלנד, שבו חושב כל חייל במה עוד יוכל לשרת. שום אדם האוהב את "רוחה המפוארת של החירות" אינו יכול שלא להתרגש מהמחזה בבנקר היל, שם ניצבו "איכרים לא סדירים" באומץ כה רב נגד "האו האביר," שפיקד על החיילים הטובים ביותר בעולם. "מי שם יכול לדחות את כל הספקות ביחס לצדקתה של מטרה היכולה להוות השראה להגינות כה מודעת?"

אלכסנדר וֶדֵרבֶּרן, פרקליט המדינה, המעיט בערכו של עצם הרעיון לעמוד בדרכו של המלך, וקרא לכיבוש מלא של אמריקה. "מדוע, אם כן, אנו מהססים?" שאל.

מפני שחבורת אנשים שאינה ראויה לתשומת לב, משוללת עקביות במדיניותה ועוינת תמיד לכל ממשלה מלבד שלה, שוקדת לחבל במאמצינו, ולעצור את גלגלי הממשלה? תחת זאת, הבה נצרף קולנו לקולה הנרגז של האומה, הלוחץ על שליטנו מכל העברים וקורא בקול לאמצעים נמרצים... אדוני, זמן רב מדי היינו כחירשים. זמן רב מדי הפגנו הבלגה ואורך רוח... יש להניח לרעמינו להרעים. יש לכבוש את אמריקה.

הערב נמשך, ולורד נורת, ראש הממשלה עב הבשר ומעוגל הכתפיים, בלט בשתיקתו במושבו שבשורה הראשונה, עיניו הגדולות וקצרות הרואי ולחייו התפוחות משוות לו, כפי שאמר הוראס וֹולפּוֹל השנון, מראה של חצוצרן עיוור. נורת היה אהוד מאוד - מתון, תרבותי ואינטליגנטי. הוא בנה את הקריירה שלו בבית הנבחרים, ובזכות אופיו המנומס הקים לעצמו אויבים מועטים בלבד, אם בכלל, מבין יריביו הפוליטיים. כשהותקף, לא נעלב. הוא ידע להיות נואם משכנע עד מאוד, אבל בשעת הצורך היה מסוגל, באותה המידה, לשמור על שתיקה, ואף לנמנם מעט.

נורת למד גם, משנים של ניסיון, לספור קולות מראש, וככל הנוכחים כמעט ידע כעת כי הרוב המכריע בבית הנבחרים, בדומה למרבית העם, תמך במלך.

הרגע שהיה אולי המאלף ביותר במושב הסוער כולו הגיע קרוב לחצות, כשקצין צבא נוסף, מדור קשיש יותר מאשר ג'ון דייק אקלנד, קם לנאום. קולונל אַייזָק בַּארֶה השתתף במלחמה הצרפתית-אינדיאנית, ושב הביתה מקרב קוויבק כשהוא מצולק קשות. פגיעה של כדור מוסקט בראשו עיוורה את אחת מעיניו והותירה את פניו קפואות בהעוויה קבועה. יתרה מכך, היה זה אייזק בארה שכינה את האמריקנים לראשונה "בני החירות," בנאום קודם שנשא להגנתם, והכינוי דבק והשתרש.

הוא איבד עין אחת, הזכיר הקולונל לשומעיו, אבל "העין הצבאית" הטובה האחת שנותרה לא הטעתה אותו. הדרך היחידה להטות את "הסערה האמריקנית הזו" הייתה להגיע להסדר מהר ככל האפשר.

אדמונד ברק וצ'ארלס ג'יימס פוֹקס הצעיר מילאו ביניהם את השעות הנותרות. ברק, כדרכו, לא הזדרז. כמעט כל שאמר כבר אמרו הוא עצמו ואחרים לפניו, אבל הוא לא ראה כל נזק בחזרה, או כל צורך בחיפזון. הוא דיבר כמעט שעתיים, והקדיש חלק ניכר מנאומו לחרפה שבלכידתם של כוחות בריטיים בבוסטון בידי מי שאמרו עליהם שהם אספסוף בלתי ממושמע. הפעם לא הפיק ברק אמרות כנף מצלצלות, או מימרות כלשהן שהעיתונים יוכלו לצטט. ייתכן שלא רצה להאפיל על פוקס, בן חסותו, שדיבר אחריו ואשר בגיל עשרים ושש כבר היה כוכב פוליטי זוהר.

פוקס, נצר למשפחה עשירה ומיוחסת, היה גנדרן חסר בושה, "אטרייה" ["אטרייה" - macaroni - במאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 - צעיר אמיד שהרבה לטייל בעולם ואימץ גינונים נוכריים. ובהשאלה - טרזן צעיר בעל גינונים מעושים. (המת')]

מטורזנת, שהופיע מעת לעת בנעליים גבוהות עקבים, כל אחת בצבע אחר, ובמרבית הלילות שש לבלות בשתייה או לכלות את הונו של אביו בהימורים במיטב המועדונים בלונדון. אבל בכל האמור באינטלקט ובכישרון הנאום לא היה טוב ממנו. הוא דיבר תמיד באופן ספונטני, מעולם לא מדפים או מנוסח מוכן מראש. לימים יהיו מי שיציינו כי פוקס היה מעלה על הכתב את מה שבדעתו לומר באותה מידה שהיה משלם חוב לפני מועד פירעונו.

הוא תקף מיד, בסגנון צורב, וכינה את לורד נורת "הנווט הכושל" שהביא את האומה למבוי סתום נורא. אם אדמונד ברק לא הצליח להנציח את מאמצי אותו לילה במשפט הראוי להיזכר, פוקס עשה זאת מיד:

לורד צ'אטהאם, מלך פרוסיה ואלכסנדר הגדול לא השיגו מעולם במערכה אחת יותר מכפי שאיבד הלורד האציל - הוא איבד יבשת שלמה.

הגיעה השעה לחילופי שלטון, השעה למדיניות חדשה. השרים הנוכחיים היו אויבי החירות.

איני יכול להסכים לתוצאות העקובות מדם של תחרות כה מטופשת על מטרה כה מטופשת, המנוהלת באופן המטופש ביותר שההיסטוריה או ההשגחה הדגימו אי פעם, ושסביר להניח כי לא נפיק ממנה דבר מלבד עוני, קלון, תבוסה וחורבן.

ברגע שפוקס סיים, קם נורת על רגליו והצהיר בשלווה כי אין לו כל רצון להמשיך לכהן ולו יום אחד, אם יימצא נרפה, לא קשוב או בלתי מתחשב.

נורת לא היה מאוהב במלחמה. הוא לא חונן במאום ממראהו או ממזגו של מצביא מלחמה. בשיחות בארבע עיניים לא היה בטוח כלל וכלל שיהיה אפשר להביס את האמריקנים, וחשש מפני המחיר. לגנרל ברגוין כתב, "הייתי זונח את המרוץ אלמלא הייתי משוכנע לחלוטין במצפוני כי מטרתנו צודקת וחשובה." ג'ורג' השלישי סמך עליו וכינה אותו "עוגן הצלתי," ותפקידו של נורת היה ויהיה להסביר וללמד סניגוריה על המלך ועל מדיניות השלטון והחלטותיו בפני בית הנבחרים.

הכוונה כעת, אישר, הייתה לשלוח כוח ימי ויבשתי רב עוצמה אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי. אבל אל הכוחות הללו יילוו גם "הצעות חנינה למקרה של כניעה כהלכתה." איך תיקבע "כניעה כהלכתה", מהי, ומי יישאו הצעות אלה, לא אמר. עם זאת, הזמן יראה כי מטרתן האמיתית של מחוות שלום כאלה הייתה להאיץ את הכניעה האמריקנית.

"זה יראה כי כוונותינו רציניות, כי אנו מוכנים להעניש, ואף על פי כן נכונים לסלוח. זהו, לדעתי, האמצעי שסביר ביותר כי יביא לפיוס של כבוד."

ובכך תם הדיון.

בבית הלורדים, שם תמה העבודה בחצות, הובסו המתנגדים לנאום המלך, ולפיכך למלחמה כוללת באמריקה, בשיעור של יותר משניים לאחד - 69 קולות בעד ו-29 נגד.

בבית הנבחרים, על אף הנאומים הלוהטים, הובסה האופוזיציה בהפרש גדול עוד יותר, 278 כנגד 108.

כשההצבעה בבית הנבחרים הסתיימה השעה הייתה ארבע לפנות בוקר.

אחד מאותם חברי בית הנבחרים שנמנעו מלדבר, ואשר חשו מרוצים ביותר מתוצאת ההצבעה, היה החוקר והג'נטלמן אדוורד גיבּוֹן. גיבון, מתומכיו של לורד נורת, לא דיבר מעולם, בשום נושא. אבל בחליפת מכתבים אישית מביתו שבלונדון, הבטיח לידידיו ש"דבר [מה] ייעשה" בכל הנוגע לאמריקה. כוחה של האימפריה "יופעל במלואו," כתב. "קתולים אירים, בני הנובר, קנדים, אינדיאנים וכיוצא באלה יועסקו כולם, בצורות שונות."

גיבון, שבאותה עת ליטש ליטוש אחרון את הכרך הראשון של יצירת המופת שלו, ההיסטוריה של שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית, חש כעת בטוח עוד יותר ביחס למהלך ההיסטוריה בימיו הוא. "כיבושה של אמריקה הוא מלאכה גדולה," כתב.

זמן קצר לאחר מכן, בתחילת נובמבר, מינה המלך ג'ורג' השלישי שר חדש לענייני המושבות האמריקניות, את לורד ג'ורג' ג'רמיין, בחירה שלא הותירה כמעט כל ספק, אם נותרו ספקות כלשהם, כי גם המלך סבור שכיבושה של אמריקה הנו מלאכה רצינית שהוא מחויב לה במלוא הרצינות.

ג'רמיין נועד להחליף את הארל מדארטמות, שלפרקים נראה כי הוא מתייחס למלחמה בלב ולב. הוא היה גבר בן שישים, גאה, נבון ורציני עד מאוד, גבוה, מרשים במראהו, ובניגוד בולט למלך וללורד נורת היה גם חייל. הוא שירת במלחמת שבע השנים בגרמניה ועשה לעצמו שם טוב עד לקרב מְינדֶן, כשבעת מתקפת פרשים הואשם שציית לפקודות באטיות רבה מדי. הוא לא הואשם בפחדנות, כפי שמבקריו אהבו לומר. במשפט הצבאי שנערך לו לדרישתו, נמצא אשם רק באי-ציות לפקודות. אבל הקריירה הצבאית שלו באה אל קִצה כשבית המשפט פסק כי אינו ראוי להמשיך ולשרת בצבא.

בשנים שמאז עסק בפוליטיקה, והיה מדינאי חרוץ שעשה לעצמו שם מצוין כמנהלן. בתפקידו החדש ינהל את המבצעים העיקריים של המלחמה, וציפו ממנו לנקוט יד חזקה. בעיני רבים הוא נחשב בן הזוג המושלם לנורת, הלהוט לרצות והלא-אסרטיבי.

הוא לא רחש שום אהדה ל"מורדים המשתוללים" באמריקה. מה שדרוש, אמר ג'רמיין, הוא "מכה ניצחת." המלך העריכו עד מאוד.

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

1776 - המלחמה ששינתה את ההיסטוריה של העולם המערבי - דייוויד מקאלו
1776 - David McCullough


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *