Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים באוגוסט 2006       חזור

פוקו וההומניזם
מאת: אילנה ארבל

ההוצאה:

כנרת, דביר

הספר פוקו וההומניזם מביא את תמצית תורתו של פוקו בבהירות וברהיטות, ומנתח את מבנה הטיעונים שלו בגישה ביקורתית. מוגשת בו הגותו הפוליטית של פוקו מזווית רעננה, חדשה, לכל מי שמכיר את פוקו ומתעניין בה; עם זאת, הספר הוא גם ספר מבוא מצויין למי שמעוניין להתחיל להכיר את פוקו לעומק.

מישל פוקו הוא אחד מגדולי הפילוסופים של זמננו. דעותיו עיצבו את סדר היום האינטלקטואלי של סוף המאה ה-20 ושל תחילת המאה ה-21. ספר זה מתייחס לסוגיה מרכזית בהגותו: מושג האדם וההשלכות הפוליטיות הנובעות ממנו.

פוקו היה אחד ההוגים הראשונים שיצא נגד התפיסה ה"הומניסטית", שלפיה "טבע האדם" הוא נתון אוניברסלי ובלתי משתנה. תפיסה זו, באסכולה מסוימת, גורסת שתפקיד "מדעי האדם" הוא לחשוף את האמת על טבע זה, וכך לספק את הכלים לטיפול באדם ולשחרורו.

פוקו וההומניזם
שתפו אותי

פוקו תוקף את העמדה הזו וחושף את האופן שבו היא משרתת את מוקדי הכוח בחברה העכשווית, כולל בממסד המדעי. במחקריו הוא חושף כיצד כל אחד מתוכנו נחשף לכוח הסמוי הזה מדי יום

ד"ר אילנה ארבל נולדה בקיבוץ כברי שבגליל המערבי ב-1954. היום היא מלמדת פילוסופיה פוליטית בחוג לפילוסופיה ובחוג לחינוך באוניברסיטת תל אביב.

סדרת מה? דע? מתחדשת בימים אלה ביוזמת פרופ' מרסלו דסקל עורך הסדרה יחד עם הוצאת דביר. סדרת מה? דע? מביאה ידע בסיסי ועדכני בתחומים רבים, כל ספר בתחומו, בשפה פשוטה אך קפדנית, בצורה מתומצתת אך בהירה, מקיפה ומעודכנת. המחברים מצביעים גם על שאלות ובעיות "פתוחות", ומעוררים חשיבה בקורתית.

כל הספרים בסדרה הם ספרי מקור, שנכתבו למען הסדרה בלבד. הראשון בסדרה המחודשת הוא פוקו וההומניזם, ואחריו יראה אור הספר רטוריקה מאת ד"ר שי פרוגל.

פוקו וההומניזם – מאת אילנה ארבל בהוצאת דביר, 222 עמודים.

מתוך הספר המבוא
ובהמשך מתוך הפרק הראשון, "הכוח":
הסירו את ראשו של המלך, ו- הכוח השלילי

מבוא
בריאיון שנתן פוקו ב-1966 הוא הכריז כך:

המורשת המעיקה ביותר שהורישה לנו המאה ה-19 - והגיעה עתה השעה להיפטר ממנה - היא ההומניזם... ההומניזם הוא אופן התנהגות אשר פתר באמצעים כמו מוסר, ערך ופיוס בעיות שאין אפשרות כלל לפותרן. כלום מכירים אתם את אמרתו של מרקס, "האנושות מציבה לעצמה רק בעיות שהיא יכולה לפתור"? סבורני שאפשר לומר: ההומניזם מתיימר לפתור בעיות שאסור לו להציבן... ברגע זה תפקידנו הוא להשתחרר סופית מן ההומניזם, ובמובן זה עבודתנו היא עבודה פוליטית.

המורשת המעיקה ביותר שהורישה לנו המאה ה-19 - והגיעה עתה השעה להיפטר ממנה - היא ההומניזם... ההומניזם הוא אופן התנהגות אשר פתר באמצעים כמו מוסר, ערך ופיוס בעיות שאין אפשרות כלל לפותרן. כלום מכירים אתם את אמרתו של מרקס, "האנושות מציבה לעצמה רק בעיות שהיא יכולה לפתור"? סבורני שאפשר לומר: ההומניזם מתיימר לפתור בעיות שאסור לו להציבן... ברגע זה תפקידנו הוא להשתחרר סופית מן ההומניזם, ובמובן זה עבודתנו היא עבודה פוליטית. פוקו שינה במהלך חקירתו את תפיסותיו בנושאים רבים, אבל עד סוף ימיו הוא המשיך לטעון שהתורות ההומניסטיות הן מסוכנות ויש להיפטר מהן בדחיפות )כך, למשל, הכרך הראשון של תולדות המיניות: הרצון לדעת, שהוא אחד מן הספרים האחרונים שכתב, עוסק כולו בהתקפה על ההומניזם(. מן ההומניזם יש להיפטר כיוון שעל פי טענתו של פוקו ההנחות שלו הן אחד התנאים לאפשרות קיומם של מוסדות השליטה המיוחדים שנוצרו בחברה המערבית הקפיטליסטית מאז המאה ה-18; וברגעים של התלהמות הוא טען אפילו שההומניזם היה אחד התנאים לאפשרות קיומם של משטרי הזוועות של סטאלין ושל היטלר.

עיקרי התפיסה ההומניסטית שאותה תוקף פוקו מוצגים בפרק הפותח את תולדות המיניות, שכותרתו היא "אנו הוויקטוריאנים". מדובר בתפיסה שהיא צירוף של רעיונות מרקסיסטיים ופרוידיאניים, הקושרת את הקריאה לשחרור מיני עם המאבק המעמדי. ביסודה עומדות ההנחות ההומניסטיות, שפוקו כופר בכולן, שלפיהן לאדם יש מהות, מהות זו ניתנת לגילוי באמצעות חקירה מדעית, וחקירה זו היא תנאי לחירותו של האדם, שמשמעותה היא מימוש אנושיותו.

הוויכוח שניהל פוקו עם השמאל המרקסיסטי של תקופתו הוא ההקשר שבמסגרתו יידונו עמדותיו. מטרת הדברים היא להציג אותן כטיעון מסודר, כאן ובהמשך הספר, אם כי פוקו עצמו מעולם לא עשה זאת. כתיבתו בדרך כלל אינה מנוסחת בצורה של טיעונים והצגת המחלוקת שלו עם המרקסיזם כאן מתבססת על שורת התבטאויות שלו שנאמרו או נכתבו בהזדמנויות שונות. ההתייחסות היא בעיקר להגות המאוחרת של פוקו, שתחילתה ב-1975, עם פרסום ספרו לפקח ולהעניש. במחקר זה, שיצא לאור לאחר שש שנות שתיקה שפוקו גזר על עצמו, הוא החל לפתח את מושג הכוח שיעמוד במרכז הגותו הפוליטית גם בהמשך.

פוקו הכריז שהניתוח שהוא מציע להבנת האופן שבו פועלים מנגנוני הכוח בחברה שונה לחלוטין מן ההסבר המקובל הן בתפיסה הפוליטית הליברלית הן בתפיסה המרקסיסטית. ראשית, בניגוד לשתי המסורות האלה הוא אינו תופס את הכוח כדבר מה הנמצא ברשותם של קבוצות או מוסדות מסוימים בחברה ונעדר אצל אחרים וכך מאפשר למי שמחזיק בו לממש את האינטרסים או את השאיפות שלו ומונע זאת מאחרים בחברה. במקום זה הוא מציע לראות בכוח הפוליטי "רשת" של יחסים הפרוסה כמו "נימים" בכל החברה, שאי אפשר לעשות לה רדוקציה לגורם דומיננטי אחד, כמו המדינה או המעמד השליט בכלכלה. ופירוש הדבר, למשל, שבחברה מתקיימים מוקדי כוח שאינם כפופים ליחסים הכלכליים, כמו בית הסוהר או בית המשוגעים. לדעתו של פוקו התעקשותם של המרקסיסטים על הבלעדיות של המאבק המעמדי הביאה לכך שהם החמיצו את המרד של מאי 68´ בפריז, שעניינו היה, בין השאר, בעיית היחס לחולי הנפש ולעבריינים. קולם של המרקסיסטים כמעט שלא נשמע באותו זמן, כיוון שהם לא הצליחו לתרגם את הבעיות שעמדו אז על סדר היום למושגי המאבק שלהם - ומאז כוחם רק פוחת והולך.

פוקו גם מתנגד לתפיסה של הליברליזם והמרקסיזם שלפיה מערכת יחסים שבה מופעל כוח מתאפיינת תמיד בהטלת מגבלות, כלומר בשלילה של חירויות. על פי פוקו, בליברליזם )אם כי לא במרקסיזם( תפיסה כזו נובעת מכך שהוא מזהה את הכוח הפוליטי עם החוק ומערכת אכיפת החוקים. ואולם, זו לדעתו רק אחת מצורות הכוח הפוליטי שהופיעו בהיסטוריה והיא אינה ממצה את האופן שבו פועלים מנגנוני הכוח, למשל במוסדות של החברה המודרנית - החל בבית הסוהר וכלה במטפלים הפסיכולוגים ובפסיכיאטרים. הכוח הפוליטי-משפטי גם אינו מתאים לתיאור מוסד כמו המשפחה, שבו אמנם מתקיימים יחסים של כוח אבל מסוג שונה לחלוטין מזה שבין הריבון-המחוקק לבין העם.

במקום התפיסה הזו הוא מציע הגדרה של הכוח כמערכת יחסים שבה לכל צד יש כושר פעולה ומרחב אפשרויות לתגובה, כלומר כל הצדדים נהנים ממידה של חירות. יחסי כוח, על פי הגדרה זו, יכולים להיות, במצבים לא מאוזנים, יחסים שבהם צד אחד מגביל את זולתו אבל הם יכולים להיות גם יחסים של שיתוף פעולה ולעתים קרובות יש לכוח גם תפקיד יוצר. כך, למשל, המיניות, שפוקו טוען כי אינה טבע של האדם, אלא היא תוצר של יחסי כוח והיא משתנה בהיסטוריה. אבל לא רק המיניות, האדם כולו, על נפשו ועל גופו, הוא תוצר של יחסי כוח המשתנים בהיסטוריה. וכידוע, פוקו ניסה להוכיח את התזה הזו על ידי כך שהראה שלשאלות כמו מיהו משוגע, או עבריין, ומהי מחלה וכיצד על החברה לטפל בכל הבעיות האלה ניתנו תשובות שונות בהיסטוריה.

פוקו מציג את עמדתו כניגוד מוחלט להומניזם, שאותו הוא תוקף לא רק בשל ההנחות שלו על אודות האדם, אלא גם משום שהוא עמדה "מסוכנת". על פי פוקו, הסכנה שבהומניזם נעוצה ברעיון שלו שלפיו לאדם יש מהות, שהיא אמנם אידיאלית - משום שהיא אינה ממומשת בחברה האקטואלית - אך ניתן להפוך אותה לממשית על ידי גילוי אמיתות על אודותיה. הרעיון הזה, בצירוף התפיסה ההומניסטית שלפיה החירות פירושה מימוש האנושיות, על פי פוקו, יכול לשמש צידוק להפעלת כפייה על פרטים בחברה, כדי להביא אותם לממש את מה שהוא כביכול הטבע האמיתי שלהם. לטענת פוקו, זאת האידיאולוגיה שנלוותה אל הכפייה במשטרים הטוטליטריים הקומוניסטיים והיא משמשת גם צידוק לכל המוסדות הדיסציפלינריים שקיימים בחברה המערבית מאז המאה ה-.18 וכאמור, לדעת פוקו, אפילו משטר הזוועות הנאצי לא היה אלא ביטוי קיצוני לרעיונות הומניסטיים-"בורגניים".

מן הרעיון שלאדם אין מהות אובייקטיבית ואוניברסלית גוזר פוקו שקיומם של אינטרסים אנושיים אוניברסליים הוא בלתי אפשרי ומכאן גם שאין משמעות למושג של צדק אוניברסלי - מה שאומר גם שכל מאבק פוליטי הוא בהכרח מאבק למען אינטרס סובייקטיבי של קבוצה בחברה, שאינו יכול עקרונית להתיישב עם האינטרס של הקבוצה שמנגד. והכלל הזה חל גם על האינטרס לשוויון כלכלי של הפרולטריון, אשר - בניגוד למה שהמרקסיזם טוען - אינו מבטא רעיון של צדק אוניברסלי. מזה אין להסיק שפוקו התנגד לעצם הרעיון שעל הפרולטריון לחתור להפלת הסדר הבורגני הקפיטליסטי. פוקו, כפי שמעיר אחד ממפרשיו, לא חרג מן המסורת שראתה בסדר הבורגני את "המפלצת" שיש להיאבק בה ולעתים קרובות הוא הביע תמיכה במעמד הפועלים.

משום כך, כנראה, ומשום שהביקורת שלו התייחסה לבעיית הטיפול במשוגעים או בעבריינים - קבוצות שניתן לראות בחבריהן את החלשים או את הקורבנות של החברה - הוא הגדיר את הביקורת הפוליטית שלו כ"שמאלנית". עם זאת, הוא סבר שהמאבק של מעמד הפועלים, כמו כל מאבק פוליטי אחר, אינו לשם השגת צדק אלא הוא נושא אופי של מלחמה שבה צד אחד שואף להביא לתבוסה מוחלטת של הצד השני; או כפי שהוא נהג לנסח זאת, בפרפרזה מהופכת על האמרה של קלאוזביץ: "הפוליטיקה היא המשך המלחמה, באמצעים אחרים".

גם התקווה של המרקסיזם שבחברה הלא-מעמדית יתבטלו יחסי הכוח וכך ייווצרו בה התנאים לשחרור האנושי היא חסרת שחר, לדעת פוקו. כיוון שהוא מניח שהפרטים הם תוצר של יחסי כוח חברתיים-היסטוריים סבור פוקו שעצם הרעיון שתיתכן חברה ללא כוח הוא "אבסטרקציה בלבד" ואי לכך הוא "חלום ריק". ולכן, אף על פי שהוא תומך במאבק שמטרתו להרוס את יחסי הכוח הקיימים, כל תקוותו היא ליצור חברה עם יחסי כוח אחרים, אבל לא לבטל את הכוח כעיקרון המכונן של החברה.

מן הטענה שלאדם אין טבע קבוע, שפירושה שגם כללי ההכרה שלו אינם קבועים, גוזר פוקו עמדה, שהוא מגדיר אותה כ"ניטשיאנית", ולפיה אי אפשר לקיים את ההבחנה בין כוח לידיעה. על פי עמדה זו, כל תיאוריה מדעית היא "בנייה" או "פיקציה" של האדם, המבטאת תמיד נקודת מבט שרירותית שמקורה ביחסי כוח חברתיים, כלומר היא ביטוי לאינטרס פוליטי סובייקטיבי ואנוכי.

ולפיכך גם השאלה אם תיאוריה היא אמיתית או שקרית אינה יכולה להיות מוכרעת באמצעות קריטריונים אובייקטיביים אלא רק במאבק שהוא פוליטי במהותו - ופירושו שהטענה שניתן לקיים הבחנה אובייקטיבית בין אמת לשקר, גם היא אקט פוליטי, כפי שגם ההבחנות בין טוב לרע או בין אשם לזכאי הן פוליטיות. ומשום שאי אפשר להבחין באופן אובייקטיבי בין אמת לשקר דוחה פוקו גם את העמדה המרקסיסטית המבחינה בין מדע לאידיאולוגיה. אי לכך הוא מציע לוותר על השאלות הביקורתיות של המסורת המרקסיסטית ובמקום זה להתחיל להיאבק על "השאלה הפוליטית המהותית", שהיא השאלה כיצד ליצור "פוליטיקה" ו"כלכלה" חדשות של האמת.

עד כאן ההתנגדויות של פוקו למרקסיזם. אלה אמנם ממקמות את הגותו הפוליטית כ"משחק אמת" המתנהל על פי חוקים שונים לחלוטין מאלה של המרקסיזם. ואולם, הרעיון המרכזי שהדיון הזה מנסה לבסס הוא, שאף על פי שפוקו קנה לו את פרסומו כמי שהצליח להראות שהרעיונות של המרקסיזם שייכים לצורת חשיבה ש"הגיעה לקיצה", מבחינות מסוימות ניתן לראות בתורה הביקורתית שלו המשך ופיתוח של הביקורת המרקסיסטית, שנקראת בז´רגון המרקסיסטי "ביקורת האידיאולוגיה".

באופן כללי ביותר, ניתן להגדיר את ביקורת האידיאולוגיה כניסיון להשיב על השאלה, כיצד ייתכן שלכל אורך ההיסטוריה איפשר הרוב העצום של החברה לקבוצה של מיעוט לשלוט על עיקר המשאבים הכלכליים - וכך לנצל אותו? העניין מעורר תמיהה במיוחד לגבי הכלכלה הקפיטליסטית, שצורת השלטון המאפיינת אותה היא המדינה הדמוקרטית, שבה רצון הרוב הוא הרצון המכריע. מרקס סבר, וכך גם המסורת שבאה בעקבותיו, שהסדר החברתי המעמדי אינו מוחזק רק, או בעיקר, על ידי מנגנונים של המדינה שרשאים להפעיל כוח אלים, כמו הצבא או המשטרה. על פי מרקס, הגורם המרכזי ליציבותן של חברות מעמדיות היא האמונה בתורות כוזבות, שלהן הוא קרא "אידיאולוגיות", המציגות את הסדר החברתי - או כסדר טבעי-הכרחי, ולכן כסדר שאי אפשר למרוד בו; או כסדר שהוא צודק ומשרת את האינטרס של הכלל - כלומר כסדר שלא מן הראוי למרוד בו.

באידיאולוגיות שמציגות את הסדר החברתי כך, כלל מרקס תורות כלכליות ופוליטיות שונות, תורות מוסר ומשפט ואת הדת. כל אלה, על פי מרקס, מתאפיינות בכך שהן שקריות: ראשית, משום שהסדר החברתי הוא יצירה אנושית ולכן הוא אינו כפוף להכרח שהוא בלתי תלוי באדם; ושנית - משום שחברה המושתתת על ניצול אינה יכולה להיות חברה צודקת. עם זאת, למרות שקריותן, לאידיאולוגיות פונקציה פוליטית בעלת חשיבות עצומה: העובדה שהן משמשות כגורם האנטי-מהפכני המשפיע ביותר משרתת את האינטרס של המעמד השליט, שבחברה המבוססת על אי-שוויון מהותי הוא זה שנהנה משמירת הסדר הקיים. משום כך מיקם מרקס את האידיאולוגיות בתחום "בניין העל", שהוא תחום הפוליטיקה בתורתו.

לעומת הפונקציה הפוליטית של האידיאולוגיות שהיא שימור הסדר הקיים, תפקיד ביקורת האידיאולוגיה הוא מהפכני ומשחרר: על ידי גילוי האמת על החברה, מגלה הביקורת גם את האפשרויות לשינוי הגלומות בה.

את רוב הרעיונות האלה של מרקס, שמתנהלת סביבם מחלוקת קשה, קיבל פוקו לחלוטין, לפעמים אפילו כמעט כאמיתות מובנות מאליהן. כמו מרקס, הוא סבר שהכוח הפוליטי, לעתים קרובות, ובמיוחד בחברה הקפיטליסטית המודרנית, איננו אלים, וכן הוא קיבל את הרעיון שלתורות מדעיות מסוימות או לתורות של צדק ומוסר יש פונקציה פוליטית מובהקת של שמירה על יציבותו של הסדר הקיים. את הרעיונות הרדיקליים האלה של מרקס הוא פיתח לתורה רדיקלית עוד יותר - כמעט עד אבסורד, כפי שייעשה ניסיון להראות בהמשך הספר.

על פי פוקו, הכוח היעיל ביותר שהופעל עד כה בהיסטוריה מופיע בחברה המערבית המודרנית, כלומר בקפיטליזם הדמוקרטי. הכוח הזה מתאפיין יותר מכול בכך שהוא איננו כוח אלים, אלא הוא כוח הפועל ב"רכות", ב"חמקמקות", ב"עידון" וב"פיקחות", ומאפיינים אלה הופכים אותו לגורם בלתי מורגש, ל"סוד שקשה לעורר אותו יותר מאשר את הלא-מודע". ככזה הכוח אינו מעורר שום התנגדות אליו וזוהי הסיבה לכך שהוא כה יעיל. השימוש הלא-אלים בכוח הפוליטי הוא לדעת פוקו "ההמצאה הגדולה ביותר של הבורגנות", שהשכילה ליצור חברה שבה בני האדם הם "צייתנים ויצרנים" יותר מאשר בכל חברה קודמת בהיסטוריה.

את ההצלחה העצומה של המדינה המודרנית מייחס פוקו במידה רבה למדעי האדם, שנוצרו למן המאה ה-18 - התקופה שבה גם תפס המעמד "הבורגני" את השלטון. פוקו דוחה את היומרה של מדעים אלה לגלות אמיתות אובייקטיביות על האדם, משום שהוא דוחה את ההנחה ההומניסטית העומדת, לטענתו, ביסודם, שלפיה לאדם יש טבע. ואולם, אף על פי שלמדעים אלה אין דבר עם האמת, יש להם פונקציה פוליטית מכרעת: מדעי האדם החדשים הם שאיפשרו את יצירתם של מוסדות שונים האחראיים להפיכתם של בני האדם בחברה ל"נורמלים". וכיוון שלאדם אין טבע, המאמץ להפוך אותו לנורמלי אין פירושו אלא לנסות לגרום לו, במסווה של מדע, לציית לנורמה השליטה בחברה, כלומר להזדהות עם הסדר הקיים. עניין זה הוא נושא העיסוק של הפסיכיאטרים, הפסיכולוגים והעובדים הסוציאלים, שקנו להם השפעה עצומה גם במערכות המשפט והענישה של החברה המודרנית; חברה שבה האובייקט של הפוליטיקה אינו רק החברה והכלכלה, כפי שסבר מרקס, אלא כל אדם כפרט.

על פי פוקו, הביקורת הפוליטית ש"הסירה את המסכה" ממדעי האדם והצביעה על כך שכל תפקידם הוא לשמר את יחסי הכוח הקיימים בחברה, וכלל לא לחשוף אמיתות על האדם, פותחת פתח לחשיבה על אפשרויות חדשות לחירות שהמרקסיזם, בגלל היותו תורה הומניסטית, כלל לא העלה אותן על דעתו: מעתה מגלה האדם שהוא חופשי לשנות לא רק את החברה ואת הכלכלה, אלא גם את עצמו, כלומר את מה שנתפס כ"מהותו".

ואולם, אף על פי שפוקו הצהיר שהמאבק לשינוי הפרט והחברה הוא המטרה המרכזית של החקירה הביקורתית שלו, הטענה בדיון זה היא שעמדתו, בגלל ההנחות האנטי-הומניסטיות שלה, סובלת משתי בעיות מהותיות: ראשית, יש קושי להסביר במסגרתה כיצד המאבק לשינוי רדיקלי מן הסוג שפוקו מציע אפשרי בכלל. ושנית, אי אפשר להעניק במסגרת תורתו שום טעם למאבק לשינוי.

1. הכוח
1.1 הסירו את ראשו של המלך

בשיחה שהוקדשה לאירועי מאי 1968 סיפר פוקו ש"מרקוזה שאל יום אחד בטון מוכיח, ´איפה היה פוקו בזמן הבריקדות של מאי?´"ובכן, הוא היה אז בתוניסיה ושם עבר מה שהוא מכנה "חוויה פוליטית אמיתית" או בלתי אמצעית, כשהשתתף במאבק של הסטודנטים המרקסיסטים נגד השלטון. על פי תיאורו, הסטודנטים בתוניסיה, בניגוד לסטודנטים באירופה, ניהלו מאבק הירואי ממש. הם חירפו את נפשם והיו מוכנים להסתכן בשנים של מאסר, למען מאבק שתוצאותיו לא היו אמורות להעניק להם את השררה או איזשהו רווח חומרי. ואת אירועי 68´ באירופה ובתוניסיה הוא סיכם במילים:

מכל החוויות השונות האלה, ובהן אלה שלי, צפה ועלתה מילה אחת, כמו מילים שכתובות בדיו סתרים, המופיעות מיד על הנייר כששמים עליו את החומר הכימי המתאים: והמילה הזאת היא כוח (pouvior).

ובכן, מהו אותו כוח פוליטי שפוקו מדבר עליו בהתפעלות כה רבה ושאינו קשור בעושר או בשררה?

באחת מהרצאותיו המפורסמות אמר פוקו שהאנליזה של הכוח הפוליטי שבה הוא עוסק עניינה הפוך לזה של הובס בלוויתן והנחותיה שונות, לכן, גם מן ההנחות של התיאוריות הפוליטיות הליברליות או השמאליות-מרקסיסטיות. על פי פוקו, התיאוריות האלה אינן מספקות משום שמושג הכוח הפוליטי שעליו הן מתבססות הוא לא אדקווטי, או לפחות לא מספיק פורה.

הובס והליברליזם שוגים בכך שהם תופסים את המדינה או את הריבון כמקור היחידי של הכוח הפוליטי בחברה. תפיסה כזו אינה הולמת את האופן שבו פועלים מנגנוני הכוח הפוליטי בחברה המערבית החל מן המאה ה-18 ועד ימינו. על פי פוקו, תפיסת הריבונות כמקור הכוח הפוליטי שורשיה באידיאולוגיה שנוצרה בסוף ימי הביניים, עם המעבר לשלטון מונרכי. כיבוש השלטון על ידי המלך האבסולוטי היה כרוך בהשתלטות על האצילים הפיאודלים, שניהלו מלחמות בלתי פוסקות בינם לבין עצמם. את הלגיטימציה לשלטונו סיפקה למלך מערכת משפטית אדירה שנבנתה אז ושביססה את זכויותיו כריבון באמצעות חקיקה. באידיאולוגיה של אותה מערכת משפטית הוצג המלך כ"בורר", כמי שמסוגל לשים קץ למלחמות, לאלימות ולביזה; כמי שעניינו הוא שמירה על שלום ועל סדר חברתי על ידי אכיפת חוקים; וכמי שרצונו זהה לחוק.

אבל מה שאיפשר בעצם את השלטון של המלך האבסולוטי היו מנגנונים שיצר מעמד האצולה, שנגדו הוא נאבק עתה: מנגנונים שאיפשרו להקים צבאות, להשתלט על אדמות ולשעבד צמיתים. על פי פוקו, השלטון המונרכי במאות ה-18 וה-19 היה רחוק מלהיות שלטון חוק: הוא התאפיין בשרירות לב, בזדון, בניצול, במתן פריווילגיות לקבוצות מסוימות בחברה ובאפליה של קבוצות אחרות. אבל אף על פי ששלטונו של המלך לא התבסס בפשטות על אכיפת חוקים, מה שהעניק לו לגיטימציה - וכך גם לכל צורות השלטון במערב החל בימי הביניים - היה השימוש במונחים משפטיים בתיאור הפעולות שלהם. ואף על פי שהניסוח הפוליטי-משפטי מעולם לא סיפק תיאור הולם לאופן שבו פועל הכוח הפוליטי בחברה, הוא משמש למן המאה ה-16 כדרך לצדק את השלטון, כלומר הכוח הפוליטי מזוהה רק עם אותן מגבלות - הנתפסות כלגיטימיות - שמטילה המדינה באמצעות חקיקה.

צורת הכוח שהפעיל הריבון האבסולוטי התאפיינה בכפייה, שנעשתה באמצעות חוקים שהטילו מגבלות על הנשלטים. אבל האידיאולוגיה הפוליטית-משפטית הופנתה מאוחר יותר גם נגד המלוכה, כך למשל בתקופת המהומות בצרפת במאה ה-18, אז מרדו בשלטונות בטענה שהם חורגים מן המותר להם בחוק; במאה ה-19 הביקורת היתה רדיקלית יותר, והופנתה נגד המערכת המשפטית עצמה, בהאשמה שהיא משרתת רק מיעוט בחברה, נוהגת באלימות כלפי הרוב ומאפשרת את הניצול שלו. אבל גם ביקורת זו לא כפרה בכך שהכוח הפוליטי יכול וצריך לפעול רק באמצעות מערכת חוקים.

על פי פוקו, צורת הכוח הפוליטי הזה, שבמרכזה ריבון הנשען על מערכת משפטית, התקיימה עד למאה ה-17 אבל היא עברה מן העולם במאה ה-18 )וליתר דיוק לאחר המהפכה הצרפתית( ובמקומה נוצרו טכניקות כוח בעלות אופי שונה לחלוטין שחרגו ממנגנוני המדינה. אבל התיאורטיקנים הפוליטיים עדיין מחזיקים באידיאולוגיה המשפטית-פוליטית. ובהערה שיש לה משמעות מיוחדת בהקשר של ההיסטוריה הצרפתית, מסכם פוקו את הביקורת שלו במילים:

בסופו של דבר, למרות הבדלי התקופה והמטרה, נשאר ייצוג הכוח רדוף על ידי רוח הרפאים של המונרכיה. במחשבה ובניתוח הפוליטיים, טרם הוסר ראשו של המלך.

הביטוי לכך שהתפיסה המשפטית עדיין שולטת בתיאוריות הפוליטיות הוא עיסוקן בשאלות בדבר הריבון והמדינה, חירויות, זכויות וחוקים. התיאוריות האלה שואלות, מהי הריבונות, כיצד הריבונות מכוננת ומה קושר פרטים בחברה לריבון. הדיון בשאלות האלה, כיוון שהוא מבוסס על מושג של כוח שגוי, אינו מצליח ליצור תיאוריה אדקווטית על החברה, ולכן:

יש לחקור את הכוח מחוץ למודל של לוויתן, מחוץ לשדה התָחום בריבונות המשפטית ובמוסד המדינה. מה שאנחנו צריכים... זו פילוסופיה פוליטית שאינה בנויה סביב שאלת הריבונות, משמע החוק, משמע האיסור.

1.2 הכוח השלילי

על פי פוקו, התיאוריה המשפטית אינה משמשת בהכרח ותמיד מסווה לטבעו של הכוח בחברה או "אליבי" לשלטון של מעמד אחד על כלל החברה ולאלימות שהוא מפעיל כדי לכפות את האינטרס שלו. למערכת החוק אכן היה תפקיד מרכזי ביצירת הכוח המלוכני באירופה במאות ה-16 וה-17; וכאמור, החוק עמד גם בבסיס הכוח החברתי שהופעל נגד המלוכה במאה ה-18, אז תבעו המורדים מן השלטון לחדול מהפרת הזכויות האזרחיות הקבועות בחוק, והחוק הוא גם היום כוח פוליטי.

אבל, התיאוריה המשפטית-פוליטית שוגה בכך שהיא עושה רדוקציה של הכוח לחוק: היא מניחה שהחוק הוא צורת הכוח הפוליטי היחידה הקיימת בחברה ומשום כך היא גם מניחה שהכוח פועל רק באופן שבו פועל החוק, כלומר הוא שלילי במהותו, הוא מגביל, מטיל איסורים, כופה או משעבד. וכך, כל יחסי הכוח בחברה - החל מיחסי הנסיך עם נתיניו וכלה באיסורים שמטיל האב על ילדיו - מתוארים במושגים המתאימים רק לצורת הכוח של החוק המטיל מגבלה על הרצון.

אבל היחסים המתקיימים בתוך המשפחה, למשל, אינם פועלים כמו הכוח של המדינה. אלה אמנם יחסי כוח, אבל הפונקציה שלהם שונה לגמרי מזו שנוהגים לייחס למוסדות המדינה. ההורים אינם פועלים - וגם אינם נתפסים על ידי ילדיהם - כמי שתפקידם להשליט חוק וסדר במשפחה וגם הבעל אינו משמש בתפקיד הזה ביחסיו עם אשתו.

ולא רק במסגרת המשפחה הכוח פועל בצורה שונה, אפילו מוסדות הכפופים למדינה אינם פועלים על פי עיקרון אחד של כוח: מערכת החינוך, מערכת המשפט והמערכת הכלכלית, הן ביטויים לצורות שונות של כוח. ולכן, זיהוין של כל צורות הכוח השונות המופעלות בחברה עם הפונקציה שיש לחוק במדינה הוא ביטוי ל"מוגבלות משונה [שבה] כל אופני השליטה, הכניעה והשעבוד מצטמצמים לבסוף לכלל תוצא של ציות". במקום לזהות את הכוח עם החוק, עם השלילה, מציע פוקו לדון בחוק רק כעוד צורה של כוח, המתקיימת בחברה לצד צורות כוח אחרות שאינן ניתנות להעמדה עליה.

© כל הזכויות שמורות לדביר הוצאה לאור

פוקו וההומניזם - אילנה ארבל


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *