» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים באוגוסט 2006       חזור

הספר האחרון מסוגו
מאת: מיכאל הנדלזלץ

ההוצאה: ידיעות ספרים זהו קובץ הטורים הרביעי של מיכאל הנדלזלץ, מייסד מוסף "ספרים" של עיתון הארץ, מבקר התיאטרון הוותיק, בעל הטור הספרותי האהוב וביבליומן עתיר ידע ספרותי, לשוני וכללי. בספר זה, כמו בקודמיו, ספר (1997), עוד ספר (2001) וספר הספרים הזמני (2004), איגד הנדלזלץ את רשימותיו שהתפרסמו במשך שנים כפרולוגים של מוסף "ספרים". בלשונו השנונה הוא מבקר, משבח ומעלה תהיות בכל הנושאים הקשורים לתרבות, לחברה, ובעיקר, לספרות: "כשכולם מכים על חזה זולתם על עבירות שבין אדם לחברו ועל אלה שבין האדם למקום, נדמה לי שיהיה זה במקום לומר דבר או שניים על עבירות שבין האדם לספרו.

. אני משוכנע שבעניין זה אשמתי, אם כי למיטב ידיעתי לא בגדתי (בספר), לא גזלתי, אבל בהחלט דיברתי דופי, העוויתי (לפחות פנים), לא הרשעתי, לא זדתי, לא חמסתי, יש הטוענים שטפלתי שקר (אני מכחיש), חוששני שפה ושם אכן יעצתי רע, אבל לא כזבתי. לצתי, בהחלט, לא מרדתי (עדיין), לא נאצתי, אני מקווה שסררתי, לא עוויתי, לא פשעתי, לא צררתי (לפחות אישית), אכן קשיתי עורף, לא רשעתי, לא שחתי, לא תיעבתי (טוב, נניח) ובהחלט תעיתי, אם כי ככל שאני יודע לא תעתעתי."

כדי לחסוך למעיינים בספר את המאמץ שבהיפוכו
לשם קריאת הטקסט בגב הספר, הועבר הטקסט לחזית הספר:

כדי לחסוך לכם את המאמץ לקחת את הספר ליד, להפוך אותו, ולראות על מה הוא, אספר לכם מיד ששמי הספר האחרון מסוגו. אני כולל מבחר רשימות קצרות. אין צורך לקרוא אותי ברצף. רצוי, ואפילו מומלץ, לקרוא את הרשימות לסירוגין.

תוכלו לפגוש בי נשים וגברים, חיות וחיים, אותיות וסימני פיסוק, מילים ומו"לים, ספרות וספרים, פרשות ופרשנויות, שתייה ושטויות, ארבע אמהות, שלושה אבות, שני לוחות הברית וגם כמה הערות על אלוהינו. הרשימות שבתוכי התפרסמו לראשונה במוסף ספרים בעיתון הארץ. כתב אותי מיכאל הנדלזלץ, שפרסם שלושה ספרים מסוג זה (ספר, 1997, עוד ספר, 2001 וספר הספרים הזמני, 2004).

כשתקנו ותביאו אותי הביתה, אני מקווה שתעמידו אותי על המדף אחרי הקריאה. ואז אני רוצה שלא ישעמם לי. צד הכריכה שעליו מודפסים שמי ושם מחברי יפנה אל פני הספר הניצב לשמאלי. ואילו אני אוכל לשוחח בעניין עם גב הספר שלימיני.

אם עד עכשיו לא לקחתם אותי והלכתם לקופה, חבל. אבל מצדי זה בסדר. יש המון ספרים בחנות הספרים הזאת. אני בטוח שבסוף תמצאו לכם משהו לקרוא, ואני אמצא מישהו או מישהי שיקראו אותי.

מיכאל הנדלזלץ (1950), יליד פולין. עלה ארצה ב-1957. בוגר תיכון עירוני ה', תל-אביב. סיים לימודי תואר ראשון בתיאטרון ובתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל-אביב. ב-1969 החל לכתוב ביקורות תיאטרון בעיתון "למרחב". שירת בגלי צה"ל (1971-1981) בתפקידי הפקה, עריכה, שידור וביקורת תיאטרון. משמש משנת 1975 מבקר התיאטרון של עיתון "הארץ". מ-1981 חבר מערכת "הארץ" כמבקר תיאטרון ועורך לענייני תרבות. ערך את המדורים "אמנויות" (1981-1992), "מלים ומו"לים" (1985-1992) והמוסף "ספרים" (1993 עד 2005).

מתוך הספר
"זה מה שכתבתי כשלא היה לי על מה לכתוב"
ובהמשך: "המיטה הזוגית, הספר המואר"

1. זה מה שכתבתי כשלא היה לי על מה לכתוב
אחד הקוראים הנאמנים והקפדנים של רשימותי הוא בני, אדם. לפעמים הוא נדיב בשבחיו ("אתה רואה, כשאתה רוצה אתה יכול"), ותמיד כן וענייני בהערכתו. עדיף להורים להבין, לטובתם, שבמובנים מסוימים הילדים הם כמו אלוהים: את הטוב נקבל מהם, ואת הרע לא נקבל?

פעם, אחרי שפרסמתי בעיתון רשימה, שדווקא הייתי מרוצה ממנה במיוחד - כמו מכל רשימותי, כי אני יודע להעריך כתיבה טובה - אמר לי אדם, "אתה יודע מה? לא היה לך על מה לכתוב." מאחר שדברי ילדי הם בשבילי דברי אלוהים חיים, לא נפגעתי. ביקשתי הסבר ופירוט, שמעתי בעניין ובסבלנות, ונפרדנו כידידים.

האמת היא שהוא צדק, כמובן. באותה רשימה אכן לא היה לי על מה לכתוב. כשהתחלתי לחשוב לרגע על משמעותה של הודאה כזאת, הבנתי שיש בה יותר ממה שחשבתי. יכול להיות שלא רק אני כותב מבלי שיהיה לי על מה לכתוב, אלא שכולם כמוני. ומכיוון שאני מבין שפרוותם של סופרים רבים סומרת למשמע טענה כזאת, אנסה להסביר.

הטבע, כידוע, לא אוהב ריקנות. הגולגולת שלי בעניין זה היא אנומליה; משום מה הטבע לא מתרשם מהריקנות שבה ואינו ממלא אותה בתוכן מוחי. וכך, בעולם הגדול, שקע ברומטרי שיוצר מין בור של ריקנות בסביבה של לחץ אוויר גבוה יותר, יוצר סחרור אוויר שמחולל סערות. המערבולת שנוצרת הופכת לאירוע מקרין אנרגיה בזכות עצמו, משהו יצירתי מטבעו.

כל סופר מתחיל מריק: הדף הלבן או מסך המחשב. החלל הזה מבקש להתמלא, ומחולל מערבולת שמפיקה מהיוצר או מהיוצרת את מיטבם. לרובם, אכן אני מודה בחפץ לב ובהערצה רבה, יש נפש מלאה נושאים, רעיונות, רגשות, מילים ומחשבות שמסתדרים בקלילות או בעמל על הנייר. המבחן איננו בשאלה אם יש לסופר או לסופרת על מה לכתוב, אלא אם הם מעניקים לקורא או לקוראת את התחושה שיש לו או לה על מה לכתוב. האשליה היא כאן העיקר.

ואז באה האמנות המודרנית יותר, זו המודעת לעצמה ולהיותה אמנות, כלומר מעשה ידי אדם, המשתמשת בכלי ייצוג ליצירת אשליית מציאות, או להפגנת היעדרה וחוסר התוחלת של עצם קיומה. ואותה מודעות עקפה, או ביטלה, את השאלה אם יש או אין על מה לכתוב. כי הרי אפשר לעסוק בשקידה ובפירוט באותו היעדר, להתרכז באמצעי הביטוי כשלעצמם. וגם זה יכול להיות יפה, ויכול להיות ה"מה" שעליו היצירה או תחליפה.

ואני מסתכל על שתי המסורות הללו של אמנות: של אלה שגם אם אין להם על מה הם מסוגלים - ולכן הם אמנים ויוצרות (או אמניות ויוצרים) - להשאיר אצל הקוראות והקוראים את התחושה שיש על מה, ושזה היה על משהו; ושל אלה שמודים שאין להם על מה, אבל דווקא משום כך מתמודדים עם האתגר ויוצרים יש מאין, בוראים עולם בהבל פה. כן, גם ליוצרים וליוצרות מן הראוי להתייחס כאל אלוהים, לפחות בזעיר אנפין. אם את הטוב נקבל מהם, ואת הרע לא נקבל?

אני מסתכל עליהם ואני יודע שאינני, וכנראה כבר לא אהיה, בקהלם. לכן, אני מניח, אני מבקר. מבקר תמיד יש לו על מה לכתוב. על יצירתם של אחרים. הוא לא צריך להמציא נושא. הנושא תמיד נתון לפניו.

2. המיטה הזוגית, הספר המואר
ליל שבת, בשבוע הראשון לבריאת העולם, "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". וישמור אלוהים את הקובץ בשם "עולם, גרסת ביטא" בתיקייה "עבודות בתהליך", ויעש גיבוי, ויקום מכיסאו ויתמתח. ויופיע מלאך וחרב מתהפכת בידו כשומר מסך.

ויילך אלוהים הטוב לחדר השינה האלוהי שלו, ויעל על יצועו. "כשאדוננו חשב בתחילה על הלילה / הוא לא חשב על שינה", כתב נתן זך. נטל האל את ספר בראשית בידו. גם הוא היה סקרן לדעת איך הסיפור הזה נמשך. "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה יהי אור / הוא התכוון שלא יהיה לו חשוך", ממשיך זך.

שלח האל את ידו אל המתג והדליק את מנורת הקריאה. מצדה השני של המיטה נשמע קול עמום מתחת לשמיכת העננים, "רק על עצמך אתה חושב, כרגיל. נראה לך שהאור לא מפריע לי?" רק יום קודם לכן "ברא אלוהים את האדם בצלמו". הוא חלק את יצועו עם הצד השני של אישיותו החובקת כול, כי הרי "בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם".

ומאותו רגע הצמדים החולקים מיטה אחת אינם מסוגלים לתאם את שנות האור שלהם. כשצד אחד רוצה לקרוא, הצדדית השנייה רוצה לישון, ולהפך. מקרה מיוחד הוא כשצד אחד נרדם עם מנורת הקריאה הדולקת שלו, אתה מדליק את שלך ומכבה את שלו כדי ששנתו לא תופרע, ורק אז הוא, או היא, מתעוררים כדי להתלונן שהאור - שלך - מפריע.

למען אותם זוגות, יצרנים של גופי תאורה עמלים כבר שנים בפיתוח פנסי קריאה קטנים ואישיים, הנצמדים לספר ומפיצים אלומת אור קטנה ככל האפשר בין האדם לספרו. יש לי ארבעה כאלה, בעיצובים שונים, ואני ממשיך לרכוש אותם. אבל שום דבר לא יעזור: פנס קריאה נייד, קטן ככל שיהיה, יוצר נוכחות של אור.

כך היינו ממשיכים לרעות בשדות השינה והקריאה הנצחיים לעולם ("נו, בחייך, תכבה כבר!") עד שבא לעולם, אי שם בשנות העשרים, בארה"ב, ניק הולוניאק הבן. ביולי 1962 שמע מהנדס האלקטרוניקה הולוניאק בכנס מדעי על פיתוח חדש: תנועת אלקטרונים חופשיים בין שתי תצורות, חיובית ושלילית, של מוליך למחצה (דיודה) ששמו גליום ארסניד המחובר למקור זרם חשמלי, משחררת אנרגיה עודפת בצורת פוטונים של אור אינפרא אדום.

כל באי הכנס ראו (כלומר עוד לא ראו) את האפשרויות. הולוניאק, שלמזלו אינו כימאי, נקט שיטות שכימאים לא היו חושבים עליהן כדי לייצר גבישי גליום ארסניד עם תוספת זרחן. מתחריו הקדימו אותו בהפקת קרני לייזר מן המוליכים למחצה. אבל הולוניאק הצליח, ב 9 באוקטובר 1962, להפיק מן הדיודה שלו אור אדום נראה לעין. כך נולד ה-Light Emitting Diode, LED, או בעברית (הצעה שלי) דמ"א, דיודה מפיקת אור.

יש מי שכינה את הדמ"א "הגיבורים האלמונים של עולם האלקטרוניקה". מקור אור זעיר, לא מתחמם, צורך כמות קטנה של אנרגיה, ניתן לשלבו במעגלים אלקטרוניים, ובזכותו אפשר להפעיל שלט רחוק ולראות את נוריות החיווי במכשירים האלקטרוניים. בגלל הפיתוח של הולוניאק היו כל הספרות בשעונים הדיגיטליים הראשונים אדומות. עכשיו צריך רק לזרות אור על הסוגיה, מה כל זה שייך לקריאה בלילה. ממשיכיו של הולוניאק, בחלקם תלמידיו (הם מספרים שבתור מורה הוא ניחן בהתלהבות מידבקת), פיתחו דמ"א בגוני אור אחרים, וחברה ששמה LightWedge פיתחה ומשווקת תאורת דמ"א לקריאה בלילה. זהו משטח שקוף בגודל עמוד תקני של ספר (יש גם גרסה לספר כיס), שבצדו האחד ידית אחיזה אשר בתוכה אפשר למקם ארבע סוללות AAA, המספקות כ 40 שעות תאורה. בהפעלת מתג קטן מוארים שולי המשטח בתאורת דמ"א לבנה (יש שתי דרגות בהירות). כשמניחים את המשטח על דף הספר נוצרת אלומת אור בעלת נוכחות, שמאירה את העמוד כמו מתוך עצמו, לא ממקור חיצוני. ניסיתי במיטה זוגית וזה עובד.

אחת הסיבות המעכבות את ההתקבלות של מחשבי הקריאה הקטנים היא העובדה, שאנחנו רגילים לקרוא באמצעות אור ממקור חיצוני, המוחזר מן הדף אל עינינו. מסכי המחשב, רובם Liquid Crystal Display) LCD) מפיקים מתוכם אור ישיר, מעבר לטקסט, המתערבב עם זה החוזר. התאורה הזאת (לרכישה באינטרנט ,lightwedge ב- 32 דולר, 16 דולר דמי משלוח לישראל) מפיקה עבור הקורא בלילה אור חוזר, בלי להפריע את מנוחת השכנים הישנים.

ויאמר אלוהים "לילה טוב", וישאר את המשטח בספר, כסימנייה,
ויתהפך על צדו השני ויירדם.

והנה גב הספר שהתחפש לחזית או חזית הספר שהתחפשה לגב:

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

הספר האחרון מסוגו - מיכאל הנדלזלץ