Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים באוקטובר 2006       חזור

שרלוק הולמס: תעלומת הבלש בן האלמוות
מאת: מיכאל הנדלזלץ

ההוצאה:

מפה

שרלוק הולמס, הבלש המדעי הראשון, הוא דמות שמסעירה את דמיונם של מיליוני קוראים במשך למעלה ממאה שנים. מה כל-כך מסעיר בדמותו של הבלש הזה? הוא מתואר כאיש קר ומנוכר, לעיתים שונא נשים, מכור לקוקאין, אדם שאינו מאמין במיוחד ברגש. הוא מת פעמיים וחזר לתחייה פעם אחת, אך הוא ממשיך לחיות בליבם של רבים עד היום.

מי שהגה את דמויותיהם של הבלש ושל ד"ר ווטסון, עוזרו המספר את קורותיו, היה ארתור קוֹנאן דוֹיל, רופא יליד סקוטלנד, שבשל מיעוט פציינטים מצא לעצמו זמן פנוי לכתיבה יוצרת.

דויל רצה לא פעם להיפטר מהולמס כדי להתפנות לדברים חשובים יותר בעיניו, כמו כתיבת רומנים היסטוריים.

שרלוק הולמס: תעלומת הבלש בן האלמוות
שתפו אותי

אבל המוני הקוראים הנלהבים לא הסכימו לוותר. וכך קרה ששרלוק הולמס, היועץ הפרטי הראשון בעולם לענייני בילוש, נעשה גם לאחד הגיבורים הספרותיים הראשונים, אם לא הראשון שבהם, שיוצרו נאלץ להחזירו לחיים.

העניין של מיכאל הנדלזלץ בהולמס אינו מקרי. את ספרי הבלש הראשונים קרא כילד בפולנית. לאחר שעלה ארצה גילה כי סבו היה המתרגם הראשון של סיפורי שרלוק הולמס לעברית, ובספר מובא סיפור אחד שתרגם הסבא בגירסתו המקורית, בצילום מן החוברת שבה פורסם.

הספר עוסק לא מעט בשאלת הסתירות בין סדר הפירסום של סיפורי הולמס ובין הכרונולוגיה המשוערת של חיי הולמס כפי שהיא עולה מן הסיפורים, ובשאלה כיצד דויל יישב את הסתירות הללו. הנדלזלץ מחזיק ברשותו אוסף נכבד של כתבי דויל במהדורות שונות ומיוחדות, והספר כולל איורים רבים שהופיעו במהדורות אלה.

ספרו של הנדלזץ הוא הצצה מרתקת אל עולם סיפורי הבלשות, אל היחסים שבין סופר, דמות וקהל קוראים, ולא מעט גם אל המקום והזמן שבהם נכתבו הסיפורים - אנגליה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

להלן תוכן העניינים של הספר:

+ פתיחה

+ מבוא: לא נמצאו גופות
כרטיס בכיוון אחד; המאבק במרומי המפל; מוות זמני בהחלט; שרלוק הולמס חוזר; הבלתי אפשרי והבלתי סביר; ארתור קונאן דויל ודמויותיו; אשליה של מציאות

+ הולדתו, מותו ותחייתו של שרלוק הולמס
"חקירה בשני", ההתחלה; בין סיפורים בלשיים לרומנים היסטוריים; מחבר בעל-כורחו; מוות אחד מוקדם מדי; שרלוק הולמס חי, למרות הכל

+ ארתור קונאן דויל ואדגר אלן פו
איך נולד הסיפור הבלשי; הולמס פוגש את ווטסון; אני חושב, משמע אני בלש; מה באמת יודע הולמס; שרלוק הולמס ומבשריו הספרותיים; ווטסון והולמס בין בדיון למציאות; "מן התוצאות אל הסיבות": אמנות הדדוקציה של הולמס; 'חותם הארבעה' - איך פותחים סיפור בלשי; מרכיבי הסיפור הבלשי של ארתור קונאן דויל

+ הקובץ הראשון: לידתה של סאגה
איך בונים "מציאות"?; רחוב בייקר 221ב'; שיחזורה של מציאות בדיונית; ביחד או לחוד?; ווטסון מתחתן; "תעלומת הרצועה המנוקדת" והכרונולוגיה הכפולה; איך מיישבים "סתירות"

+ הקובץ השני: בתוככי המבוך הסידרתי
העלילה קודמת לדיוק הכרונולוגי; סיפורים חדשים, זירות חדשות; הידעתם שלהולמס יש אח?...; "הבעיה הסופית" - קיצו של שרלוק הולמס?

+ 'כלבם של בני בסקרוויל'
החיים לאחר המוות, או בעצם לפניו; של מי הזכויות?...

+ הקובץ השלישי: הולמס קם לתחייה
"תעלומת הבית הריק": בחזרה אל הסאגה; הולמס כמגן על חפים מפשע; כשהבלש הוא השופט והמספר הוא חבר המושבעים; הפושע בא על עונשו במותו; איך נגמל הולמס מהתמכרות לקוקאין?...; ההבדל בין צדק לחוק; הולמס מגדל הדבורים

+ הקובץ הרביעי: מחוץ לאילוצי הרצף
סיפורים מעת לעת; אין דבר שאין לו הסבר; גם מוריארטי יכול לחזור; הצורך לפענח את העולם; בשירות הוד מלכותה

+ הקובץ החמישי: עידן המיחזור
"הפרשה של אבן המזארין": מי כאן המספר?; כספת הזיכרונות; "אבל למה אצל הטורקים?"; ושוב מאבק עם אישה; הולמס כמספר, או: מי בעצם זקוק לווטסון?; ווטסון כעוזר (ולא ממש יעיל)

+ אלמנטרי, ווטסון יקירי!
כרונולוגיה ביוגרפית וכרונולוגיה ספרותית; אמנות הדדוקציה של הולמס; ולפעמים קצת מידע נוסף לא יזיק; כיצד למד ווטסון את ה"טריק"

+ נספחים

+ ארתור קונאן דויל - חייו ופירסומיו

+ לקריאה נוספת

+ א. קוֹנָן ד'אָָיל, "בעלי האחוזה אשר ברַיְגֵט", עברית: י.א. הנדלזלץ, תרפ"ג-1923

+ מפתח

מתוך ה"פתיחה" ובהמשך ה"מבוא"

פתיחה

221ב'

כאן הם גרים עדיין שני אנשי השם יחדיו
הם מעולם לא חיו, כך שלא יוכלו למות,
נדמים כל-כך קרובים, ובכל זאת סיפורם נכתב
שנים לפני שהעולם נקלע לעמימות.

אך המירדף נמשך עבור האוזן הכרויה
לקלוט הדים מרוחקים וכל הילת בת-קול,
ואנגליה היא אנגליה עודה, למרות הכל -
כי האמת באמונת הלב היא עטויה.

כאן ערפילי חלמון עולים מעבר לזגוגית
בעוד הליל רד על הרחוב המפורסם.
וכרכרה בודדת עוד דורכת בשלולית,
ואור פנס הגז מטיל אורו רק פה ושם.

עולם כמרקחה אך הם עדיין כאן פוסעים,
והשנה תמיד היא אלף שמונה-מאות תשעים.

את הסוֹנֶט הזה כתב וינסנט סטארט (1876-1947), סופר ועיתונאי יליד קנדה שנשבה בקסמי סיפוריו של סר ארתור קונאן דויל אודות הבלש שרלוק הולמס וד"ר ג'ון ווטסון, המוסר את קורותיו, לאחר שקרא אחד מסיפוריו בחנות הספרים של סבו בטורונטו. לימים זכה סטארט לראיין את דויל, והפך ב-1934 לאחד המייסדים של אגודת "הלא-סדירים של רחוב בייקר", שנקראה על שם הכינוי שהולמס העניק לחבורת ילדי הרחוב שביצעו עבורו את שליחויותיו.

סטארט, ורבים וטובים אחרים (ביניהם אפילו פרנקלין דֶלַנוֹ רוּזוולט), הם שקיימו במשך שנים את האגדה של שרלוק הולמס וד"ר ווֹטסון, ואגודת "הלא-סדירים של רחוב בייקר" הולידה, שנים אחר-כך, את "אגודת כלבי בסקרוויל". אגודות אלה נוהגות לציין בהרמת כוסית או שתיים את התאריכים החשובים של הסאגה. הם נוסעים בכרכרות מן המלון למסעדה, תוך שהם מקפידים להיכנס רק לכרכרה השנייה בשורה (כי הראשונה עלולה להיות מלכודת), ובין כוסית לכוסית הם דנים בסוגיות הרות גורל כמו "כמה פעמים היה ווטסון נשוי? פעם? פעמיים? אולי שלוש?".

הסונט של סטארט מיטיב לסכם את תמצית קסמה של האגדה: שרלוק הולמס וג'ון ווטסון חלקו דירה ברחוב בייקר 221 ב'. הם יצירי בדיון, ולכן הם מעולם לא חיו. משום כך הם גם בני אלמוות. סיפוריהם נוצרו בעולם מסודר, ששלטה בו הייררכיה ברורה, בתקופה שהמשטרה כמוסד אזרחי עוד היתה בחיתוליה. אבל סיפורים אלה התפרסמו וזכו לתהילת עולם לא רק בימי התרחשותם הבדיונית, אלא בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה. משום כך הם נושאים געגוע לָעולם שלפני התוהו, עולם שבו הפושע נתפס בסוף הסיפור והסדר החברתי מוּשב על כנו (לא תמיד, אגב, אבל לא זה המקום להרחיב על כך).

זוהי לונדון הערפילית, המוארת בפנסי גז, שכרכרות חולפות ברחובותיה. זוהי לונדון שבה הזמן עמד מלכת. חמישים ושישה סיפורים וארבעה רומנים, שראו אור בין השנים 1890 ל-1927, מתעדים את קורותיהם של צמד הגברים האנגלים האלה. רובם מתרחשים בעשור האחרון של המאה ה-19. המלכה היא ויקטוריה, בריטניה שולטת בימים, והשמש לעולם אינה שוקעת על שטחי האימפריה.

[...]

מבוא: לא נמצאו גופות

כרטיס בכיוון אחד
על שפת מפלי רַייכֶנְבּאךְ, בשווייץ, בשנת 1990, נמצאתי לראשונה בחיי בעמדה עדיפה על פני שרלוק הולמס האגדי. החזקתי בידי כרטיס הלוך-ושוב למפלים ובחזרה. בידיו של הולמס היה, כידוע, כרטיס בכיוון אחד בלבד. על-פי עלילת הסיפור "הבעיה הסופית", בשנת 1891 הוא עלה אל המפלים ונפל ממרומיהם אל המים הגועשים, אחוז בחיבוק המוות של אויבו השטני, פרופ' ג'יימס מוֹרִיאַרְטִי.

היום כולנו חכמים וכולנו נבונים וכולנו יודעים ששרלוק הולמס לא היה אלא רק משל היה - משל למאבק הנצחי בין הטוב לרע, לניצחון המוחלט של השכל הקר על הרגש, של המוח האנושי על הנפש האנושית. מי שהגה את דמויותיהם של הבלש ושל ד"ר ווֹטְסוֹן, עוזרו המספר את קורותיו, היה ארתור קוֹנאן דוֹיל, רופא יליד סקוטלנד, שבשל מיעוט פציינטים מצא לעצמו זמן פנוי לכתיבה יוצרת. אבל אנחנו - כמו מיליוני קוראים וכמה אלפי חוקרים משועשעים - נהנים להניח כי הולמס אכן חי באותם ימים. שאם לא כן, כיצד ניתן להסביר את האנדרטה הניצבת לזכרו ליד התחנה של רכבת ההרים המובילה אל מפלי רייכנבאך? כאמור, הולמס מצא את מותו (הראשון) כאן, במפלים, ולכאן הגעתי גם אני, חולף בדרכי על פני האנדרטה.

כצופי טלוויזיה מנוסים, כולנו מכירים היום את התופעה הזאת: שחקן בסידרה מצליחה תובע תוספת שכר, המפיקים מסרבים ו"הורגים" את הדמות, אך הקהל מתקומם. במהרה מתברר כי המוות היה מדומה, והדמות מושבת לחיים, לעיתים בגילומו של שחקן חדש. שרלוק הולמס, היועץ הפרטי הראשון בעולם לענייני בילוש, היה אחת מן הדמויות הספרותיות הראשונות, אם לא הראשונה שבהן, שיוצרהּ נאלץ להחזירה לחיים. המזימה להרוג את הולמס קיננה במוחו של ארתור קונאן דויל במשך זמן רב. למעשה, כבר בראשית שנות ה-1890, כשפירסם במגזין 'סְטְרַנְד' את מחזור הסיפורים הראשון אודות הבלש המפורסם ועוזרו הנאמן, החל דויל לתכנן כיצד ייפטר מהולמס ויתפנה לדברים חשובים יותר.

תחילה ניצַל הבלש בזכות אמו של ארתור קונאן דויל. כשכתב לה בנה שהוא מתכוון לחסל את הולמס, היא השיבה בכתב: "אתה לא יכול! אסור לך! אל תעשה את זה." היא גם נידבה לו עלילות חדשות לסיפורים נוספים בסידרה, והוא שמח לעשות בהן שימוש. מושיעיהם הבאים של שרלוק הולמס וד"ר ווטסון היו המו"לים. דויל תבע מהם שכר גבוה יותר ויותר על כל קובץ סיפורים, בציפייה לסירוב, אבל הם שילמו, ובסופו של דבר לא נותרה לדויל ברירה אלא לשלוח את גיבורו למיתה משונה בזרועותיו של פרופ' מוריארטי, שכונה בפי הולמס "נפוליאון של הפשע". מיתה משוּנָה, אבל לא בלתי הפיכה.

"קרוב לוודאי שלא שמעת מעודך על הפרופסור מוריארטי," אומר הולמס לווטסון, בסיפור שעלילתו מתרחשת בחודשים אפריל-מאי 1891 ואשר נדפס על דפי ה'סטרנד' בדצמבר 1892. "לא," עונה ווטסון הנאמן. אגב, בסיפור "עמק הפחד", שפורסם זמן רב לאחר "הבעיה הסופית" אך עלילתו מתרחשת זמן רב לפניו, מסתבר כי ווטסון דווקא כן מכיר את מוריארטי. הוא מכיר אותו, כי בשלב הזה, בעת פירסום הסיפור, גם הקוראים כבר מכירים אותו. ומי שעקב אחר הסידרה בזמן אמת היה אמור כבר לדעת בשלב זה שמוריארטי עתיד למות.

מבולבלים? זו רק ההתחלה. המירדף עדיין לא יצא לדרך, או כמו שהולמס היה אומר - "המשחק מתחיל" (the game is afoot, ביטוי המשמש את ציידי השועלים כדי להכריז שהטרף הובהל ממאורתו).

המאבק במרומי המפל
אבל נחזור ל"בעיה הסופית". לאחר חילופי הדברים הנ"ל מסביר הולמס לווטסון שמשטרת לונדון אמורה לאסור את מוריארטי וחבורתו, ואילו הוא עצמו חייב לחפש מקלט באירופה, כי מוריארטי מבקש להרוג אותו. לאחר מירדף רכבות ברחבי אנגליה מגיעים שני הידידים לשווייץ. הם מטיילים להם ברגל במעלה עמק הרוֹן, סוטים מדרכם לעיירה השוויצרית לֶאוּק, ממשיכים למעבר גמי, וחולפים באינְטֶרלַאקֶן בדרכם לכפר מירינְגֶן. בכפר הם מתאכסנים ב"אֶנְגְלישֶר הוֹף", פונדק שאינו קיים היום וספק אם היה קיים אי-פעם, אך עיון קצר באטלס מעלה כי המסלול עצמו אכן מתווה את הדרך למפלי רייכנבאך.

מכאן ואילך רשות התיאור לווטסון. וכמי שביקר באתר באיחור של 90 שנה, אני מוכן להעיד שכל מילה היא אמת: "זהו מקום מפחיד באמת. הזרם העז, הגואה בימי השלגים הנמסים, שוטף לתוך תהום עצומה, שממנה עולים הנתזים כעשן מבית בוער. הפּיר שלתוכו מטיל הנהר את עצמו הוא ניקרה ענקית המותווית על-ידי צוק מבהיק, שחור כפחם, ומצטמצמת לתהום מקציפה ומפעפעת במעמקים אינסופיים, העולה על גדותיה ודוחקת בזרם הלאה אל מעבר לשפתו המשוננת. הסחיפה המתמשכת של מים ירוקים הרועמים מטה בהתמדה, והמסך הסמיך המנצנץ של הנתזים העולים מעלה ללא הפסק, גורמים לסחרחורות, בשאונם והתערבלותם. עמדנו סמוך לקצה, הבטנו מטה בזוהר המים המתנפצים כנֵד אל הסלעים השחורים הרחק מתחתנו, והקשבנו לזעקה האנושית למחצה שעלתה מן התהום יחד עם הנתזים."

שרלוק הולמס וד"ר ווטסון גמאו ברגל את המרחק מן הכפר מירינגן אל המפלים. מכאן נקרא ווטסון בטענת שווא לחזור אל הכפר (מכתב שזייף מוריארטי מזעיק את הרופא לטפל בתיירת חולה לכאורה בבית המלון) - תחבולה שנועדה להשאיר את הולמס לבדו - ונדרשות לו שעה כדי לרדת ושעתיים נוספות כדי לעלות חזרה. במדריכי הטיולים למקום כתוב שהטיפוס אמור להימשך 45 דקות בלבד. היום אפשר להגיע אל המפל ברכבת הרים המעפילה מעלה בזווית של כ-40 מעלות. הקרונית עולה עד המיפלס של המפל הראשון, שממנו אפשר להשקיף אל התהום המקציפה, ומשם ניתן להמשיך ולטפס ברגל, אל המקום שממנו ניתכים המים מטה מגובה של כמאה מטרים. האם כאן נאבקו מוריארטי והולמס באותו יום מר ונמהר, 4 במאי 1891?

החוקרים חלוקים בדעתם, ולא רק בסוגיית הגובה אלא גם בשאלת המיקום. את טענותיהם הסותרות הם מבססים על מראה עיניים. נכון, למאבק לא היו עדי ראייה, אבל כשהסיפורים ראו אור ליוו אותם איורים. המאייר הקלאסי סידני פֵּייגֶ'ט, שציוריו הופיעו ב'סטרנד' לצד הסיפורים, הציב את המתגוששים משמאל למפלים. ארתור טְווידְל, שאייר את הסיפור ב-1903, הלך בעקבותיו. לעומת זאת ג'ון נאני, שצייר את הקרב האגדי בשנות ה-1960, העתיק את זירתו לגדה הימנית.

כך או כך, כפי שווטסון מספר, "בדיקה של מומחים אינה מותירה מקום לספק בכך שמאבק אישי זה בין שני הגברים הסתיים כפי שניתן היה לשער בצניחתם מטה, חבוקים זה בזרועותיו של זה. כל המאמצים למצוא את הגופות עלו בתוהו. ושם, עמוק בתוך היורה מטילת המורא של מים גועשים וקצף תוסס, ישכבו לעד. הפושע ואלוף החוק."

מוות זמני בהחלט
ובכן, ווטסון טעה כאשר תיעד - עוצר בקושי את דמעותיו, יש להניח - את מותו של ידידו הנערץ. הם לא שכבו שם לעד. לפחות לא אלוף החוק. הקוראים התאבלו, מחו, התלוננו, וארתור קונאן דויל נכנע לבסוף. תחילה לא היתה כניעתו שלמה: ב-1901 הוא החל לפרסם בהמשכים את הרומן "כלבם של בני בַּסְקֶרְוויל", שזמן התרחשותו קודם למותו הספרותי של הולמס. לימים נודע סיפור זה כאחד הפרקים המזהירים ביותר בסידרה כולה. די להזכיר את המשפט "אלה היו עקבותיו של כלב ענק" - או בניסוחו בלשון המקור, המשכנע לאין ערוך:Those were the footsteps of a gigantic hound! - כדי לשוב ולשלח צמרמורת בגוום של הקוראים.

אך בל נסטה מן הנתיב בעקבותיו של הכלב, שלא היה הראשון ואף לא המפורסם בין הכלבים בחייהם של הולמס וידידו ווטסון. תקומת המתים התמהמהה עד שכתב-העת האמריקאי 'קולייר' הציע לדויל, ב-1903, סכום שהסופר לא יכול היה לסרב לו. ואז החזיר את הבלש לחיים.

עלילתו של הסיפור "הבית הריק", שבמהלכו קם הולמס לתחייה, מתרחשת ב-1893, כעשר שנים לפני מועד פירסומו. הפתח שדרכו מגיח הולמס, והזעזוע שהוא מסב לידידו התמים, היו זכאים אולי לפרק שלם. אבל הולמס, כהרגלו, מתנצל בחופזה ומסביר בהיגיון לווטסון ההמום כיצד בכל זאת נשאר בחיים: "באשר לתהום, היציאה ממנה לא קשתה עלי, מהסיבה הפשוטה שמעולם לא הייתי בתוכה... התנודדנו יחד על שפת המפל. מכל מקום, אני מכיר את הבָּרִיטְסוּ, שיטת ההתאבקות היפנית שהועילה לי לא פעם בעבר. השתחררתי מאחיזתו, והוא התנודד נואשות בזעקה איומה למשך שניות ספורות ופילח את האוויר בשתי ידיו. ואולם, חרף כל מאמציו, לא הצליח להשיב לעצמו את שיווי המשקל וצנח מטה... המפל נהם תחתי. איני נוהג לשגות בדמיונות, אך אני יכול להישבע לך כי דימיתי לשמוע את קולו של מוריארטי זועק אלי מתוך התהום."

ובכל זאת, על-פי הכרונולוגיה הפנימית של הסידרה, הולמס נעדר במשך שנתיים וחצי, ועל-פי לוח השנה של הכתיבה היעדרותו נמשכה עשר שנים. הקוראים, וגם ווטסון, תבעו לדעת מה הוא עשה במשך כל אותו זמן. הסיפור שגולל הולמס היכה אותם בתדהמה. הוא סיפר כי החליט לנצל את שעת הכושר ולרדת למחתרת כדי לגבור על אויביו האחרים, דווקא בזמן שעירנותם פחתה משום שסברו בטעות כי הוא מת. "לכן נדדתי שנתיים ברחבי טיבט ושיעשעתי את עצמי בביקורים בלְהַאסָה ובשהייה בת ימים אחדים במחיצת הלאמה הראשי," הוא מספר בסיפור "הבית הריק". (אגב, התרגום העברי מתעקש שהכוונה היא לדלאי לאמה, אבל במקור האנגלי לא מופיעה המילה "דלאי", והשם "לאמה" נכתב בשני L, כתיב המעיד כי מדובר בחיה ולא בכוהן הטיבטי, אבל בל נתעכב כאן על מעשיה המוזרים של הלאמה הטיבטית.) "אפשר שקראת," ממשיך הולמס, "על אודות מסעי המחקר המעניינים שערך נורווגי ששמו סיגֶרְסוֹן, אך אין לי ספק שמעולם לא עלה בדעתך כי אלו הן ידיעות על חברך." סיפור זה יכול להסביר מדוע דווקא חברי אגודת חובבי הולמס הנורווגית הם שהחליטו להקים מצבה לזכרו לרגלי המפל בשווייץ. "אחר-כך עברתי דרך פָּרָס," מוסיף הולמס, "שהיתי במֶכָּה וערכתי ביקור קצר אך מעניין אצל החַ'ליפָה בחרטוּם, ואת מסקנותי העברתי למשרד החוץ." אני קורא ושואל את עצמי אם לא ייתכן שבאותה הזדמנות פקד הולמס את ארץ הקודש, שהה במחיצת הביל"ויים, והגיש נייר עמדה ששימש יותר מאוחר - כשאוּתר על-ידי מַייקְרוֹפְט, אחיו של שרלוק, במגירות משרד החוץ - כבסיס להצהרתו המפורסמת של בלפור. "חזרתי לצרפת ועסקתי חודשים אחדים בחקר תרכובות העִטְרָן במעבדה שבמוֹנְפֶּלְיֶיה, בדרום צרפת," חותם הולמס את דבריו, ובין חוקרי עלילותיו יש המוכנים להישבע כי הוא לקח חלק בניסויים שביצעו הזוג פּייר ומארי קירי.

שרלוק הולמס חוזר
"יכול להיות שהולמס באמת לא מצא את מותו במפלי רייכנבאך," העיר קורא ותיק אחר, "אבל אין ספק שאחרי אותו מקרה שוב לא היה זה אותו אדם." ואכן, הולמס שחזר מן המתים היה שונה מבחינות רבות מגיבור הסיפורים שנכתבו לפני הנפילה. מייד לאחר התחייה הספרותית החלו להתרבות הסתירות בהיגיון הפנימי של הסידרה. כפי שנראה בהמשך, הסתירות הן תולדה של המאמץ לפתור בעיות במישור המקומי של הסיפור היחיד, עם נטייה גוברת להתעלם מעלילת החיים המדומה של שני הגיבורים.

"לא נמצאו גופות," כתב ווטסון לאחר התקרית במפלי רייכנבאך. לימים אמנם נודע לנו למה לא נמצאה גופתו של הולמס, אבל מה עם גופתו של מוריארטי? מי שביקר במקום יוכל להעיד כי המפלים אמנם גועשים בנופלם, אך הבריכה שאליה הם ניתכים היא שלווה יחסית, ומשם מתנקזים המים לנהר האַארֶה, הזורם בשוּבה ונחת לאגם בְּרֶגֶנְץ. שום גופה לא היתה יכולה להיעלם כאן. האם גם מוריארטי ניצל בדרך פלאית? בין השאר עלתה הסברה כי מוריארטי לא היה קיים כלל, אלא רק בהזיות הקוקאין של הולמס, אותן הזיות שווטסון חילץ אותו מהן בסיועו של זיגמונד פרויד (אמנם, את העובדה האחרונה הזאת לא תמצאו בין הסיפורים שכתב ארתור קונאן דויל; היא מופיעה באחד מסיפורי ההמשך הרבים של הסידרה, אולי המוצלח וללא ספק המצליח שבהם, "תמיסת שבעת האחוזים", שחיבר ניקולאס מאייר).

כך או כך, הולמס שב לתחייה וחי לו בשלווה ונחת עד שפרש ופנה לגידול דבורים בסַאסֶקְס. משם הגיח רק עוד פעם אחת, סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כדי לתפוס מרגל גרמני. על-פי הביוגרפיה שפירסם ויליאם בֵּרִינְג-גוּלד (וגירסתה הראשונה ראתה אור ב-1955), הולמס מת ב-1957 והוא בן 103. כנראה שמזון המלכות סייע לו להגיע לזיקנה מופלגת. בכל אופן, באותם ימים כבר ניהלה דמותו חיים עצמאיים ללא סיועו של דויל. שפע של ספרים, סרטים ומחקרים רציניים-למחצה הלכו והצטרפו אל ה"קאנון" של כתבי הקודש, או ה"קונאן", כפי שהמעריצים מעדיפים לכנות אותם.

אגב, ברחוב בייקר 221 ב' בלונדון, מקום מגוריו האגדי של הולמס - כתובת שלא היתה קיימת בלונדון של סוף המאה ה-19 - ניצב עד לפני שנים אחדות סניף של החברה לבנייה ולמשכנתאות Abbey National Trust. החברה, כך מספרת האגדה, העסיקה בחצי מישרה מזכירה שכל תפקידה היה לענות, על גבי נייר מכתבים רשמי, על הפניות הממשיכות להגיע עד עצם היום הזה לכתובתו של גדול הבלשים.

הבלתי אפשרי והבלתי סביר
"לאחר שהוצאת מכלל חשבון את הבלתי אפשרי, הרי מה שנותר, בלתי סביר ככל שיהיה, הוא האמת," אומר שרלוק הולמס בסיפור "נזר התרשיש" וברומן 'חותם הארבעה'. משפט זה מסכם את משנתו הפילוסופית ואת שיטתו המעשית, והוא גם ישמש כהנחת היסוד של ספר זה.

חסידי סאגת הולמס מפיקים הנאה גדולה מהאפשרות להתייחס לרומנים ולסיפורים המרכיבים אותה כאילו לא היו בדיון אלא אמת לאמיתה, ולראות בשרלוק הולמס ובד"ר ווטסון אנשים בשר ודם, ולא דמויות ספרותיות. שמותיהם של לא פחות מששת אלפים ספרים ומאמרים מצוינים ב"ביבליוגרפיה העולמית של שרלוק הולמס וד"ר ווטסון", וקרוב לשלושת אלפים מהם דנים בסוגיות ביוגרפיות כמו אלה:

באיזו אוניברסיטה למד שרלוק הולמס? - יש הסבורים שלמד באוקספורד, אך יש המוכנים להיהרג על כך שאת השכלתו רכש בקיימברידג' דווקא;

מהו תאריך לידתו המדויק של הולמס? - כריסטופר מוֹרְלִי, בעקבות בֵּרִינְג-גוּלד, הצליח להוכיח, על סמך עדויות מן הכתבים, שהולמס נולד ב-6 בינואר 1854, ולכן "הלילה השניים-עשר" (החל ב-6 בינואר, שנים-עשר יום לאחר חג המולד), הוא המחזה השקספירי האהוב על הולמס;

באיזו יחידה בדיוק שירת ווטסון באפגניסטאן? - מן הסיפורים עולות עדויות סותרות;

באיזה מקום בגופו של ד"ר ווטסון נעוץ הכדור האפגני? - הכדור נע מכתפו ב"חקירה בשני" לרגלו ב'חותם הארבעה', ואילו ב"הרווק רם-היחס" מוזכר כי הוא נעוץ ב"אחת מגפיו";

איפה בדיוק ניצב הבית ברחוב בייקר 221 ב'? - בימי חייו של ארתור קונאן דויל היה רחוב בייקר קצר יותר, ולא היו בו מספרי בתים גבוהים כל-כך. המחבר עצמו סירב להצביע על בית מסוים.

מחקרים כאלה, שוויליאם בֵּרִינְג-גוּלד מכנה אותם "ביקורת מן הסוג הנעלה ביותר," גורמים לעוסקים בהם סיפוק רב. רובם מַקצים לד"ר ארתור קונאן דויל את תפקיד "הסוכן הספרותי של ד"ר ווטסון," וטוענים כי בתור סוכן ספרותי גרידא הוא ראוי לכל בוז על שיגעון הגדלות שאחז בו כשניסה להתנקש בחייו של הולמס.

הייתי שמח לקחת חלק במשחק הזה ולהפליג בהשערות משלי. הייתי טוען, למשל, כי שרלוק הולמס היה בעצם יהודי, וכי שמו המיוחד אינו אלא צורה מסורסת של שם החיבה שְׂרוּליק. אך למרבה הצער, השכל הישר עוצר אותי מהתנסות במעשי משובה כאלה, וכופה עלי את העובדות: שרלוק הולמס וד"ר ווטסון לא היו אלא דמויות שנבעו מדמיונו הספרותי של ארתור קונאן דויל.

ארתור קונאן דויל ודמויותיו
ולא מדובר רק בשכל הישר. צריך להתייחס גם לעובדות, ואלה היו משכנעות גם את שרלוק הולמס עצמו: אין בידינו שום עדות חוץ-ספרותית לכך שהולמס וידידו ווטסון התקיימו מחוץ לעולם סיפורים, ואילו עובדת קיומו במציאות של ארתור קונאן דויל נתמכת בעדויות למכביר. אנחנו יודעים, למשל, כי הוא נולד בעיר אדינבּוֹרוֹ בשנת 1859, וכי אביו היה אמן, נצר למשפחת אמנים, גם אם מן הפחות מוכשרים בבני משפחתו. אנחנו יודעים כי האב סבל מדיכאונות, וכנראה גם מהתקפי אֶפּילֶפּסיה, וכי הוא נהג להתאשפז לתקופות ארוכות בבתי חולים פרטיים לחולי נפש.

אמו של דויל התגוררה בשכירות, עם חלק מילדיה, בבית שנמצא בבעלותו של רופא בשם ד"ר בריאן צ'ארלס וַאלֶר, שהיה מבוגר מארתור קונאן דויל בשנים ספורות בלבד, וככל הנראה התגורר גם הוא באותו בית. ייתכן אפוא שד"ר ואלר שימש תחליף לדמות הגבר בבית המשפחה, בעוד האב עצמו מאושפז בגלל מחלה מפחידה, מותיר מאחוריו נוכחות רְפָאית מטרידה. רקע ביוגרפי זה הוא שעודד פרשנים לחפש בשנים אלה את מקורות ההשראה לסיפורים שבהם הולמס מגלה כי אדם בעל סוד אפל מוסתר על-ידי בני משפחתו בביתם (למשל בסיפורים "הפנים הצהובות" ו"פרשת החייל הלבן").

אנחנו יודעים גם שאותו ד"ר ואלר, שיש הרואים בו מקור השראה ראשוני לדמותו של ד"ר ווטסון, היה עוזרו של ד"ר ג'וזף בֶּל, מרצה באוניברסיטת אדינבּורו. ד"ר בל שימש מודל לעיצוב דמותו של שרלוק הולמס. ארתור קונאן דויל עבד כחובש ופקיד קבלה במרפאה המלכותית באדינבורו, ושם למד רפואה אצל בל. הוא עצמו הצביע ב-1892, זמן קצר לפני שסיפורי הולמס החלו להתפרסם בירחון 'סטרנד', על הקשר בין הולמס לבל: "הולמס אינו ביטוי של תודעה פנימית שלי. הוא ההתגלמות הספרותית של המרצה שלי לרפואה באוניברסיטת אדינבורו, שהיה מאבחן את החולים שנכנסו עוד לפני שהחלו לדבר. הוא היה מספר להם מאיזה מחלות הם סובלים ומציג בפניהם פרטים על חייהם עוד לפני שהללו פצו את הפה. כמעט אף פעם לא טעה."

ד"ר בל ניחן ביכולת להבחין בפרטים ולהסיק מהם מסקנות מרחיקות לכת. דויל אפילו פנה אל בל לפני הפירסום הראשון וביקש ממנה באופן רשמי שיתיר לו להשתמש במאפייני דמותו, ובל הסכים. הוא הציע לסופר עלילות ורעיונות לסיפורים ואף כתב ביקורת אוהדת על קובץ סיפורי הולמס, אך הקפיד תמיד להדגיש כי הוא היה רק מקור ההשראה, וכי את מעלותיו של הולמס יש לזקוף לזכותו של דויל בלבד. בשם המשפחה הולמס זכה הבלש בשל הערכתו של דויל להוגה האמריקאי אוליבר וֶנְדֶל הולמס. בתחילה הוא התכוון להעניק לו את השם הפרטי שֶרינְפוֹרְד, אבל בסופו של דבר בחר בשרלוק. שנים אחר-כך הוא הסביר כי מקור השם בשחקן קריקט מעולה שאיתו נהג לשחק בנעוריו. חוקרים שבדקו את העניין גילו כי שחקן בשם שרלוק אמנם פעל באנגליה, אבל לא בתקופה שבה דויל עצמו שיחק קריקט. לעומת זאת, דויל אכן שיחק קריקט עם שחקן ששמו היה שֶקְלוֹק. שמו של הרופא, עוזרו של הולמס, היה אמור תחילה להיות אוֹרמוֹנד סַאקֶר, אך בסופו של דבר קיבל ד"ר ווטסון את שם משפחתו מידידו של דויל מסאוּת'סי, ד"ר ג'יימס ווטסון. עובדה זו יכולה להסביר מדוע בסיפור "האיש מעוּות השפה" פונה אישתו של ווטסון לבעלה בשם ג'יימס, בעוד שכל חובב הולמס יודע כי שמו הפרטי הוא ג'ון ה'. ואם לא די בכל אלה כדי להוכיח כי הולמס הוא יציר דמיון, נמצא בידינו דף שנתלש מיומנו של ארתור קונאן דויל, ועליו שירבוטים ותיכנונים בכתב ידו של עלילות ושמות לסיפורי הולמס הבאים.


הסאגה של שרלוק הולמס אלה הן העובדות, אך לצידן יש לזכור את דבריו של ג'וליאן סיימונס, המזכיר את הדבר החשוב מכל: "הדגשת המיתוס של הולמס והרחבתו נוטות לטשטש את הישגו האמיתי והמרשים של ארתור קונאן דויל, כאמן הסיפור הבלשי." אולי הטענה שווטסון והולמס היו אך ורק דמויות ספרותיות אינה מתקבלת על דעתם של חסידי הולמס, אך אני נאלץ לקבל אותה - אחרי שפסלתי את כל ההסברים הבלתי אפשריים, שניסו להוכיח כי הם חיו בעולם האמיתי. ככל שהדבר בלתי סביר, אפשר להראות שווטסון והולמס נענים לאילוצים ספרותיים הרבה יותר מאשר לכללי ההתנהגות האנושית; בדיקה פשוטה תראה כי הם נתונים להשפעות ספרותיות יותר מאשר להשפעות מזג האוויר. בשלב מסוים, גם אם מאוחר למדי, ארתור קונאן דויל כנראה הכיר בעובדה שלגיבוריו יש היכולת להעמיד "סאגה", ליצור אשליה של מציאות, ולא עשה דבר כדי למנוע זאת. למען האמת הוא עשה את ההיפך: הוא סייע להם כמיטב יכולתו, וככל הנראה אף נהנה מכך.

ההוֹלְמְסוֹמַנְיָה - או הוֹלְמְסוֹלוֹגְיָה או שֶרְלוֹקוֹמַנְיָה או שֶרְלוֹקוֹלוֹגְיָה - היא חולשה שגדולים וטובים חוטאים בה. העיסוק בהולמס הבדיוני כאילו היה אמיתי, והעלאת השערות שונות, כמו זו שארתור קונאן דויל היה למעשה סוכנו הספרותי הבדוי של ד"ר ווטסון (שאפילו בשאלת שמו הפרטי ניטשת עדיין מחלוקת סוערת), מעידים כי מדובר בטירוף מהסוג שאינו מזיק.

למי שבכל זאת רוצה להירפא מהטירוף, או מהזיות הקוקאין, אני יכול להמליץ על מקום מרהיב: לרגלי מפלי רייכנבאך, סמוך לתחנת רכבת ההרים, בעיירה השוויצרית השקטה מירינגן, ניצב לו בית חולים גדול לחולי נפש.

ומי שסינדרום הולמס לא מפחיד אותו, מוזמן להמשיך לקרוא את הספר הזה.

© כל הזכויות שמורות למפה הוצאה לאור

שרלוק הולמס: תעלומת הבלש בן האלמוות - מיכאל הנדלזלץ


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *