Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בדצמבר 2006       חזור

האישה העירומה, מחקר על גוף האישה
מאת: דסמונד מוריס
The Naked Woman - Desmond Morris

ההוצאה:

מודן

"לכל הנשים יש גוף יפה - יפה משום שהוא הפסגה הזוהרת של מיליוני שנות אבולוציה. הוא עתיר התאמות מדהימות ושיפורים מעודנים, אשר כולם יחד הופכים אותו לאורגניזם המרשים ביותר על פני כדור־הארץ."

בזמנים ובמקומות שונים, חברות אנושיות ניסו לשפר את הטבע, להתאים וליפות את הגוף הנשי באלף דרכים שונות.

במחקר חדש זה, מפנה חוקר בני־האדם, דסמונד מוריס, את כישוריו ותשומת ליבו אל הנקבה האנושית. ולוקח את הקורא למסע "מקודקוד ועד כף רגל".

האישה העירומה, מחקר על גוף האישה
שתפו אותי

מוריס מבהיר את התפקידים האבולוציוניים של תכונות ביולוגיות שאותן חולקות הנשים כולן, וחוקר את השיפורים והמגבלות שפיתחו חברות אנושיות בחיפוש אחר הגוף הנשי המושלם.

האישה העירומה נכתב מנקודת מבטו של זואולוג, והוא מעשיר את הידע שלנו על האישה בעובדות מדעיות, באנקדוטות מרתקות ובמסקנות מעוררות מחשבה, ומתבסס על הניסיון של דסמונד מוריס כצופה בחיה האנושית.

מוריס עובר וסוקר את גופה של האישה בצורה יסודית ושיטתית ומקדיש פרק לכל אחד מהנושאים הבאים: השיער, המצח, האוזניים, העיניים, האף, הלחיים, השפתיים, הפה, הצוואר, הכתפיים, הזרועות, הידיים, השדיים, הירכיים, המותניים, הבטן, הגב, שער הערווה, אברי המין, הישבנים, הרגליים וכפות הרגליים.

"בכל פרק אני מציג את ההיבטים הביולוגיים של חלק הגוף הנשי - ההיבטים המשותפים לכל הנשים בעולם - וממשיך ובוחן את הדרכים השונות שבהן החברות האנושיות בעולם שינו את התכונות הביולוגיות הללו. עבורי, היה זה מסע מרתק וחבל שלא ידעתי כשהייתי בן שמונה־עשרה את הדברים שאני יודע היום - בעקבות כתיבת הספר - על מורכבות הגוף הנשי."

דסמונד מוריס הוא זואולוג בריטי. ספריו "הקוף העירום", "החיה האנושית"
ו"בלי עין רעה" יצאו בעברית במודן.

האישה העירומה, מחקר על גוף האישה מאת דסמונד מוריס בהוצאת מודן,
מאנגלית: ברוך גפן, 267 עמודים.

מתוך הספר המבוא, והפרקים: האבולוציה, השיער

מבוא
ספר זה מזמין את הקורא לסיור מודרך על פני גוף נקבת האדם, ומסביר את שפע תכונותיו ואיבריו המיוחדים. זה אינו טקסט רפואי או דו"ח מעבדה פסיכולוגי, אלא תמונת מצב זואולוגית שמציגה לראווה את האישה כפי שהיא מופיעה בעולם האמיתי, בסביבתה הטבעית.

נקבת האדם עברה שינויים דרמטיים במהלך האבולוציה שלה - הרבה יותר מאלה שעבר הזכר. היא הותירה מאחור רבות מהתכונות הנקביות שאפיינו את הפרימאטים האחרים, וקיבלה את צורתה הנוכחית של האישה המודרנית, יצור יוצא דופן ומיוחד במינו.

לכל הנשים יש גוף יפה - יפה משום שהוא הפסגה הזוהרת של מיליוני שנות אבולוציה. הוא עתיר התאמות מדהימות ושיפורים מעודנים, אשר הופכים אותו לאורגניזם המרשים ביותר על פני כדור־הארץ. אך למרות זאת, במקומות שונים ובזמנים שונים, ניסו בני-האדם לשפר את הטבע, לשנות וליפות את גוף האישה באלפי דרכים שונות. כמה מאותם ניסיונות התאמה תרבותיים היו נעימים, אחרים היו מכאיבים, אבל כולם התכוונו לעשות את נקבת האדם יפה יותר מכפי שכבר היתה.

במקומות שונים היו התפישות לגבי יופי שונות במידה גדולה מאוד זו מזו. כל חברה אנושית פיתחה רעיונות משל עצמה לגבי מה נאה ומושך יותר. חברות אחדות מעדיפות נשים דקיקות, אחרות בוחרות בגוף מלא ועגלגל. יש מי שמעדיף חזה קטן ויש חובבי חזה גדול במיוחד. חברות מסוימות מאמינות ביופיין של שיניים לבנות, אולם יש מי שמתעקשים שיפה יותר לשייף את שיני האישה. שבטים מסוימים מעדיפים את נשיהן גלוחות ראש, ואחרים מטפחים שיער ארוך ושופע דווקא. בחברה המערבית המודרנית לבדה נוצרים ניגודים חריפים בין העדפות שונות, כאשר עולם האופנה ההפכפך קובע צווים חדשים וסדרי עדיפות משתנים חדשות לבקרים.

כתוצאה מכך, כל פרק בספר - אשר נע במסע מקודקוד ועד כף רגל - לא מסתפק בהסבר של איכויות ותכונות ביולוגיות משותפות לכל נקבות האדם, אלא גם דן בדרכים הרבות שבהן תכונות ואיכויות אלה הודגשו עד הגזמה או דוכאו, הורחבו או צומצמו, וכך מנסה להציג תמונה מלאה של הנושא המרתק ביותר בעולם - האישה העירומה.

הרשו לי הערה אישית: הספר הזה משקף עניין שליווה אותי כל חיי - התפתחותה ומעמדה של נקבת האדם. לפני מספר שנים הוביל אותי העיסוק שלי בתחום ליצירת סדרת טלוויזיה אמריקנית שנקראה 'מיני האדם' (The Human Sexes), שבה בחנתי בפירוט מסוים את מערכות היחסים בין הזכרים והנקבות האנושיים במקומות שונים ברחבי העולם. ככל שהרביתי לנסוע בעולם, כך גבר בי הכעס למראה היחס שמקבלות נשים במקומות רבים בעולם. למרות הקידמה שהושגה בזכות המהפכה הפמיניסטית במערב, מיליוני נשים במקומות אחרים בעולם עדיין נחשבות "רכוש" של זכרים ונתפשות כבנות מעמד חברתי נחות. מבחינתן, המהפכה הפמיניסטית מעולם לא התרחשה.

עבורי, כזואולוג שחקר את האבולוציה האנושית, הנטייה להעניק לגברים שליטה על הנשים פשוט לא תואמת את האופן שבו התפתח ההומו סאפיינס על פני מיליוני שנים. הצלחתו של המין האנושי נבעה מחלוקת העבודה בין הזכרים לנקבות, כאשר הזכרים התמחו בציד. בני-האדם חיו בשבטים קטנים ולכן, כאשר הזכרים יצאו למסעות הציד שלהם, הנקבות נותרו כמרכז חיי החברה, ליקטו מזון והכינו אותו, גידלו את הצאצאים, ובכלל אירגנו את היישוב השבטי. בעוד הגברים הולכים ומשתפרים ביכולתם להתמקד במטרה אחת, מרכזית וחשובה ביותר, הנשים הלכו והשתפרו ביכולתן להתמודד עם מספר בעיות בעת ובעונה אחת (הבדל אישיות בין גברים לנשים אשר קיים עד היום). מעולם לא נוצר מצב שבו מין אחד שלט באחר. שני המינים סמכו זה על זה לצורכי הישרדות. כך נוצר איזון קדום בין שני מיני האדם - הם היו שונים, אך שווים.

האיזון הופר כאשר צמחה האוכלוסייה האנושית והחלה ליצור צורות התיישבות כמו עיירות וערים גדולות, כאשר בני השבט הפכו להיות אזרחים. הדתות, שעמדו במרכז החברות האנושיות, מילאו תפקיד חשוב מאוד במהלך הזה. בימי קדם, האלוהות הוצגה תמיד בדמות אישה, אולם עם התרחבות החברות העירוניות התחולל מהפך שהיה לאסונה של האלה־נקבה: האל שינה את מינו. במילים אחרות, האלה האֵם הנעימה וטובת הלב הפכה להיות אל־אב סמכותי ושתלטן. כעת, תחת כנפיו של אל זכר, קנא ונוקם, אנשי דת חסרי רחמים דאגו לבסס את ביטחונם ומעמדם החברתי הנעלה של הגברים בכלל ושלהם עצמם בפרט, כל זאת על חשבון הנשים, אשר הפכו למעמד חברתי נחות, מעמד שהיה נמוך בהרבה מזכותן המולדת, לה היו ראויות לאור האבולוציה.

הסופרג'יסטיות ואחריהן הפמיניסטיות ביקשו להחזיר לאישה בדיוק את הזכות הזו. ניתן היה לחשוב שהנשים המהפכניות בנות זמננו ביקשו לעצמן מעמד חברתי חדש ותבעו לעצמן זכויות חדשות, אולם האמת היא שהן פשוט ביקשו להשיב לעצמן את התפקיד הקדום והעתיק שלהן. במערב זכו הנשים להצלחות מרשימות בתחום, אולם בחלקים רבים בעולם הנשים עדיין נתונות לשלטונם של גברים.

גם אחרי שסיימתי את עבודתי על סדרת הטלוויזיה על מיני האדם, המשיך נושא מעמדה של האישה להעסיק אותי. כאשר סוכם על עריכת מהדורה חדשה של סִפרי Bodywatching, שיצא לאור בשנת 1985, החלטתי שבמקום לעבוד לפי הנוסח המקורי שעסק בשני המינים, יוקדש הספר החדש כולו לגוף האישה. בספר שבידכם הקפדתי לשמור על סדר סקירת חלקי הגוף השונים, ואני לוקח את הקוראים למסע אנטומי מכף רגל ועד ראש - או נכון יותר, משער הקרקפת ועד כף הרגל. מעט מהטקסטים כאן לקוחים מהספר המקורי, אולם אף ש'האישה העירומה' יצא לדרך כמהדורה חדשה לספר קיים, אתם מחזיקים בידכם למעשה ספר חדש לגמרי.

בכל פרק אני מציג את ההיבטים הביולוגיים של חלק הגוף הנשי - ההיבטים המשותפים לכל הנשים בעולם - וממשיך ובוחן את הדרכים השונות שבהן החברות האנושיות בעולם שינו את התכונות הביולוגיות הללו. עבורי, היה זה מסע מרתק וחבל שלא ידעתי כשהייתי בן שמונה־עשרה את הדברים שאני יודע היום - בעקבות כתיבת הספר - על מורכבות הגוף הנשי.

1. האבולוציה
מנקודת מבטו של הזואולוג, בני-האדם הם קופים חסרי זנב ובעלי מוח גדול מאוד. התכונה המרשימה ביותר שלהם היא עצם הצלחתם. בעוד כל שאר הקופים נותרו חבויים במעבה היערות, ממתינים שהמסור החשמלי יגיע אל חלקתם, שישה מיליארד בני-אדם פרו ורבו ומילאו כמעט את כל הארץ, והתפשטו למרחקים גדולים כל כך במהירות כה גבוהה עד כי, כמו להקות ארבה ענקי ופולש, הם שינו את נוף כדור־הארץ בצורה דרמטית.

סוד ההצלחה טמון ביכולתם לחיות בקבוצות אוכלוסייה גדלות והולכות. גם בתנאי צפיפות מגורים גבוהה מאוד הצליח האדם להתאים את עצמו ללחצי החיים ולהמשיך להתרבות בתנאים שהיו בלתי נסבלים לכל קוף אחר. נוסף ליכולתו זו, ניחן האדם גם בסקרנות שאינה יודעת שובע, אשר מניעה ודוחפת אותו לחפש אתגרים חדשים.

נוסחת הקסם, המשלבת יכולת חיברוּת עם סקרנות, התאפשרה בזכות תהליך אבולוציוני שנקרא נאוטֶניה, מצב שבו בני-אדם משמרים איכויות ילדותיות בחייהם כבוגרים. בעלי חיים אחרים אוהבים להשתעשע ולשחק בצעירותם, אולם הם מאבדים את הרצון לעשות זאת בבגרותם. בני-האדם נשארים חובבי שעשועים כל חייהם. במובן הזה, כולנו מעין פיטר פן המסרב לגדול. אולם כאשר בני-האדם מתבגרים, הם קוראים לשעשועים ולמשחקים בשמות אחרים, בוגרים יותר: אמנות, מחקר, ספורט, פילוסופיה, מוזיקה, שירה, טיולים או בידור. בדיוק כמו משחקי הילדות, כל העיסוקים האלה כוללים חדשנות, סיכונים, חיפוש אחר דברים נעלמים, ויצירתיות. אלה הפעילויות שעושות אותנו אנושיים באמת.

אולם התהליך האבולוציוני הזה לא התקדם בקווים זהים אצל נשים וגברים. בני שני המינים התקדמו לאורך נתיב "הבוגר־הילדותי", אולם כל אחד מהם התקדם בקצב שונה ביחס לתחומים שונים. ככלל, הגברים נותרו ילדותיים יותר באופן התנהגותם, ואילו הנשים שימרו אנטומיה ילדותית יותר.

לדוגמה: בגיל שלושים גברים מועדים לתאונות פי 15 מנשים בגילם. הסיבה לכך היא העובדה שגברים שימרו איכות ילדותית, הרצון ליטול סיכונים ולשחק בעוצמה רבה, יותר מהנשים. גם אם התכונה הזו מכניסה גברים לא מעטים לצרות צרורות, בימי קדם היתה זו תכונה רבת-חשיבות משום שכדי להצליח במסעות הציד שלהם הגברים היו חייבים להסתכן. הנשים הקדמוניות, לעומת זאת, היו בעלות ערך רב מכדי לסכנן במסעות ציד כאלה. הגברים הקדמונים היו הרבה פחות חיוניים לקיומו של השבט, ולכן התמחו בנטילת סיכונים. גם אם מספר גברים היו נהרגים בתהליך הציד, לא היה הדבר פוגע ביכולת של השבט הקטן להמשיך להתרבות. אולם אילו נהרגו נשים, רמת הרבייה היתה יורדת מייד. חשוב לזכור שבימי קדם, מספר בני-האדם בעולם היה זעום למדי, ולכן רמות הרבייה היו חשובות ביותר.

גם בתחום התגליות וההמצאות יש לגברים יתרון מספרי על הנשים. נטילת סיכונים לא התבטאה רק ברמה הגופנית, אלא גם ברמה המנטלית. כושר המצאה מחייב סיכון - רצון לבחון משהו בלתי ידוע במקום לסמוך על מסורות ידועות ובטוחות. מתוקף מעמדן, הנשים היו חייבות להיות זהירות יותר. הן עמדו במוקד החברה השבטית והיו אחראיות לכל התחומים כמעט, להוציא ציד, לכן הן לא היו יכולות להרשות לעצמן לעשות טעויות יקרות. במהלך האבולוציה שיפרו הנשים את היכולת לעשות מספר דברים בעת ובעונה אחת. כישורי התקשורת המילולית שלהן התפתחו יותר. חושי הריח, השמיעה, המישוש ויכולת האבחנה בין גוונים נעשו חדים יותר משל הגברים. נשים היו למטפלות טובות יותר, להורים יעילים יותר, והן פיתחו יכולת עמידה גבוהה יותר מול מחלות - כאימהות, בריאותן היתה בעלת חשיבות עליונה.

כל אלה גרמו להיווצרות הבדלים בין המוח הזכרי לבין המוח הנקבי, והגברים שימרו סממנים של "ילד קטן" יותר מכפי ששימרו הנשים מאפיינים של "ילדה קטנה". הגברים התפתחו לבעלי דמיון רחב יותר ולעיתים אף סוטה וחריג. נשים נעשו הגיוניות יותר ודואגות לאחרים. ההבדלים האלה תאמו היטב את תפקידיהם החברתיים. בני שני המינים השלימו זה את זה, והשילוב ביניהם היה מקור הצלחתם.

אולם ברמה הפיזית הסיפור היה שונה. לאור התפתחות מערכת החובות החברתית וחלוקת העבודה, הגברים היו חייבים להיות חזקים ואתלטיים יותר כדי לצוד מזון. גופו של גבר ממוצע כולל 28 קילו שרירים, לעומת 15 קילו שרירים בגופה של אישה ממוצעת. גופו של גבר ממוצע חזק ב-30 אחוזים, כבד ב-10 אחוזים, וגבוה ב-7 אחוזים מגופה של אישה ממוצעת. לעומת זאת, כיוון שגוף האישה משמש כלי חשוב כל כך לצורכי רבייה, גופה המעוגל של אישה מכיל 25 אחוזי שומן, בעוד גופו של הזכר הממוצע כולל רק 12.5 אחוזי שומן.

העובדה שגוף האישה מכיל כמות גדולה יותר של שומן, היא למעשה מאפיין ילדותי מאוד, אליו הצטרפה עוד שורה של מאפיינים צעירים ששירתו אותה היטב. האבולוציה תיכנתה את הגברים הבוגרים להגן בעוצמה רבה על צאצאיהם. הצאצא האנושי, שהתפתחותו וצמיחתו איטיות מאוד, היה זקוק להגנה מצד שני הוריו כדי לשרוד. ההורים למדו לפתח תגובות עזות לגופם המעוגל והשמנמן של תינוקותיהם. תגובה זו אצל הגברים היתה חזקה עד כדי כך שהנשים הבוגרות בחרו לנצל אותה לטובתן. ככל שהאישה מפגינה יותר איכויות גופניות של ילדה או תינוקת קטנה, כך היא תעורר תגובות הגנה חזקות יותר אצל בן-זוגה.

כתוצאה מכך קולן של נשים נותר גבוה באופן מובחן מקולם של גברים. קולו של גבר מפיק רטט בן 130-145 גלים בשנייה, אולם קול נשי מגיע ל-230 עד 255 גלים בשנייה. במילים אחרות, נשים בחרו לשמר קולות ילדותיים. נשים גם שימרו על תווי פנים ילדותיים יותר משל הגברים. באופן בולט וברור, נשים גם הצליחו לשמר מראה שיער ילדותי. בעוד הגבר הבוגר מפתח גבות עבות יותר, סנטרו ואפו מתרחבים ועל פניו וחזהו צומח שיער, הנשים שימרו מראה חלק, מעודן ומעוגל - פני תינוק.

וכך, ככל שמיני האדם התקדמו לעבר נאוטֶניה רבה יותר במסלול ההתפתחות האבולוציונית שלהם, הגברים התנהגו יותר ויותר כילדים קטנים בעוד גופם משתנה מעט מאוד, ואילו הנשים פיתחו יותר ויותר תכונות גופניות כמו־ילדותיות, אך מיעטו להפגין איכויות ילדותיות מנטליות.

חשוב בשלב זה להדגיש עניין מסוים לגבי דרגת השוני שבין נשים לגברים. עד כה התרכזתי ברשימת ההבדלים שבין המינים, אולם חיוני לזכור ששני מיני האדם נאוטנים פי מאה מכל בני המינים האחרים בכל רמה. ללא ספק, ההבדלים בין גברים לנשים הם אמיתיים ומעניינים מאוד, אולם הם עדיין קלושים מאוד.

אני מעמיק בהם רק מפני שחשוב לקבוע כבר בתחילת מסענו, שבמובנים רבים מאוד גופה של הנקבה האנושית מתקדם יותר - כלומר, נאוטני יותר - מגופו של הגבר. אם נבין זאת, יתבררו לנו טוב יותר דפוסים רבים של האנטומיה הנשית שנפגוש במהלך המסע שלנו מקודקודה ועד כף רגלה. אולם הבנה זו אינה מסבירה הכול, משום שנוסף לכל אלה התחוללו התפתחויות אבולוציוניות בגופה של האישה, בעיקר בתכונות המיניות וביכולת הרבייה שלה, אשר הפכו את גוף האישה למנגנון מפותח ומופלא בעדינותו המורכבת. כפי שנראה מייד...

2. השיער
כמעט שאין בעולם נשים שמניחות לשערן לצמוח באופן טבעי לחלוטין. אילו נשים איפשרו לשערן לצמוח פרא, רבות מהן היו מסתובבות עם רעמה שמגיעה עד לברכיים, או אם הן בעלות עור כהה, היה צומח על ראשן שיח צמרירי ענק. האנתרופולוגים כמעט שאינם עוסקים בשאלה כיצד הצליחו אבות אבותינו להתמודד עם דפוסי צמיחת השיער המופלאים שלהם בעידן שבו טרם המציאו את הסכין, המספריים, המסרק, ושאר כלי התספורת. הסיבה לכך היא כנראה שאין להם תשובה. כאשר אנשים פרה־היסטוריים מתוארים בספרים, הנשים באיורים המשוחזרים מהדמיון נראות כמעט תמיד כאילו ביקרו במספרה לפני שצוירו.

אם לא נניח שמקצוע הספָּרוּת, ולא הזנות, הוא המקצוע העתיק בעולם, הרי שמשהו בתמונה שמוצגת בפנינו אינו תקין. הטעות שמולנו מסתירה את אחת התעלומות הגדולות ביותר הקשורות לאנטומיה הנשית: מדוע מצמיחה נקבת האדם מחלפות שיער בעלות אורך כה מגוחך? בעולם השבטי העתיק, רעמת שיער כה גדולה היתה עלולה לגרום לאישה להיות מגושמת מאוד בתנועותיה, בדומה לזנבו של טווס. איזה יתרון אבולוציוני טמון בהתפתחות כה מוגזמת?

מוזרה עוד יותר היא העובדה, שפרט לאותה רעמת שיער על הראש וקווצות שיער קטנות מתחת לבתי השחי ובאזור הערווה, רוב גופה של האישה הטיפוסית נטול שיער. נכון שאם ניקח זכוכית מגדלת ונאיר את גוף האישה בזווית נמוכה, יתגלו על כל גופה שערות זעירות, אולם הן אינן נראות ממרחק ומבחינה מעשית ותפקודית עור האישה עירום וחשוף. עובדה זו מקשה עוד יותר על מציאת ההסבר לשיער באורך מטרים רבים הצומח על קרקפתה.

לעומת זאת, לא קשה במיוחד לזהות כיצד התפתח דפוס השיער האנושי ומה מקורו. כאשר עוּבּר השימפנזה מגיע לגיל של כעשרים ושישה שבועות, פרישת השיער על גופו דומה מאוד לזו של האדם הבוגר. העובדה שדפוס השיער אצל בני-אדם נשאר קבוע גם בבגרותם, היא עוד דוגמה של נאוטֶניה. בניגוד לקופים, שגופם מתכסה שיער עוד לפני שנולדו, דפוס השיער העוברי אצל בני-האדם שורד לכל אורך חייהם. במובן הזה, גברים מתקדמים פחות מנשים, משום ששיער צומח על גופם ובעיקר גדלים אצלם שפמים וזקנים ארוכים, אולם מבחינה תפקודית - רוב שטח העור של בני שני מיני האדם נותר קרח. גם הגבר השעיר ביותר לא ימצא נחמה בשער חזהו בלילות חורף קרים, ותלתלי הכתפיים לא יגנו על עורו מפני צריבת השמש בקיץ.

נדמה, לכן, שהטבע אירגן לנו סגנון שיער מוזר מאוד, בהשוואה לבני המינים האחרים. ההסבר העוברי יכול אולי לספר לנו היכן התחיל דפוס השיער המוזר שלנו להתפתח, אבל הוא לא מספר לנו אילו יתרונות אבולוציוניים הוא סיפק לנו. וכמו בכל מקרה שבו אין הסבר ברור ופשוט, יש שפע של תיאוריות ורעיונות משונים.

אלו שתומכים בתיאוריה שעל פיה בני-האדם התפתחו במים תחילה, טוענים שאיבדנו את שער גופנו בתהליך התאמתו של הגוף לשחייה במים, אולם שימרנו את שער ראשנו כדי שיגן עלינו מקרני השמש. חלק מתומכי התיאוריה המימית טוענים עוד שהמֶטרים הרבים של שיער שמגדלת האישה על ראשה, שימשו את הילדים, אשר נאחזו במחלפותיה הארוכות של אימם בשעת שחייה משותפת. מבקרי התיאוריה הזו, לעומת זאת, סבורים שזהו הסבר דחוק למדי. אילו צללו האימהות למעמקים כדי למצוא מזון, לא סביר להניח שהן היו מאפשרות לילדיהן להתלוות אליהן. עוד סביר להניח שאם אבותינו אכן התפתחו באפריקה החמה, דפוס השיער שלהם לא היה ארוך וגולש אלא הרבה יותר מקורזל - קרוב למה שאנו מוצאים באפריקה של ימינו.

עם זאת, הרעיון שהשיער מגן על ראשנו אינו חסר טעם לחלוטין, גם בלי קשר לשאלת היות האדם יצור מימי או לא. אם אכן בני-האדם הקדמונים הפכו להיות ציידים ומלקטים שפועלים בשעות היום ברחבי הסוואנה האפריקנית, סביר להניח שהם היו זקוקים להגנה מפני השמש הטרופית הקופחת. שיער סמיך על הקרקפת מספק הגנה כזו, ואילו העובדה ששאר הגוף עירום משיער מאיצה מאוד את תהליך התקררותו באמצעות הזעה. (זיעה מקררת עור חשוף ביעילות גדולה פי חמישה מאשר עור פרוותי.) סביר להניח שבעלי החיים האחרים באפריקה נשארו שעירים ופרוותיים בעיקר משום שהם פעילים בשעות הלילה או השחר, שעות שבהן השמש לא מסכנת אותם. בדומה לקופים אחרים, בני-האדם היו חיות יום.

ההסבר הזה יכול להיות מספק אם עוסקים באדם האפריקני הקדמון וסגנון השיער שלו - גוש סמיך המכסה את הקרקפת ומבודד את המוח מהחום בחוץ באופן יעיל למדי. אולם אין כאן הסבר או פתרון למסתורין של שערם הארוך והגולש של בני-האדם באזורי העולם הקרירים בצפון. אנתרופולוגים אחדים הציעו את האפשרות ששער ראשם הארוך של העמים הצפוניים עזר להם לשמור על חום גופם בחורף ושימש מעין מעיל טבעי שמושלך על הכתפיים ומכסה את הגב.

כאשר הצטופפו במעגל בלילות קרים, שער ראשם היה יכול לשמש מעין שמיכה שהגנה על גופם מפני הקור העז. ייתכן שהדבר גם היווה השראה לרעיון לעטוף את גופם בעור בעלי חיים, וכך ליצור את הבגד הראשון. אולם אם נכון הדבר, מדוע לא גידלו היצורים האנושיים ששכנו בארצות הקור פרווה לגופם? כמו במקרים קודמים, גם הטיעון הזה פגום.

ההסבר הסביר ביותר לאופן הופעתו של דפוס השיער יוצא הדופן של בני-האדם הוא הקביעה ששער הקרקפת משמש דגל המסמן את בני מיננו. זהו אות חיצוני אשר מבדיל בינינו לבין כל שאר קרובינו (קרובים שדאגנו להשמיד מאז). אם ננסה לדמיין קבוצה קטנה של אבותינו הקדומים, זמן רב לפני שהשכילו לפתח בגדים או מכשירי חיתוך כלשהם, ברור שהם נראים שונים באופן מובחן מכל היצורים האחרים שחיים על כדור־הארץ.

קל מאוד לזהות את בני המין החדש, הקופים שהחלו זה עתה לנוע על שתי גפיהם האחוריות בלבד, על פי גופיהם העירומים וראשיהם המוקפים גושי צמר גדולים או מחלפות ארוכות ומתנופפות. זו אולי נשמעת לנו דרך מוזרה לסמן מינים, אבל מבט מהיר אל קופים וקופי אדם אחרים יבהיר לנו, שדפוסי שיער מיוחדים אכן משמשים לעיתים קרובות סימני זיהוי של מינים. בעלי החיים הללו מקיימים על גופם מבחר גדול של שבילים, רעמות, גלימות, זקנים, שפמים וגושי שיער בצבעים בוהקים. קופי האדם סומכים בעיקר על חוש הראייה שלהם, לכן הצגתם של אותות ויזואליים נראית כדרך ההגיונית, המהירה והיעילה ביותר ליצור הבחנה בין מין למין.

במצבם הקדום, היה קל לזהות את אבותינו הרחוקים ממרחק גדול, על גופם העירום ושער ראשם המתנופף, והיה פשוט להבחין בינם לבין דודנינו הפרוותיים. ממרחק קרוב מעט יותר, כבר היה אפשר להבחין בין בני שני המגדרים של הגזע האנושי: לא היה אפשר לטעות בין הזכרים עתירי שער הפנים לבין הנקבות חלקות הפנים.

אולם דפוסי השיער האנושיים לא נועדו רק לצורך ההבחנה בין המינים או בין זכרים לנקבות. כאשר החלו בני-האדם להתפזר ממולדתם, אפריקה, הם נאלצו להתאים את עצמם לסביבה האקלימית החדשה שאליה הגיעו. הם הלכו ונעשו שונים מאבותיהם הטרופיים, שנותרו הרחק מאחור. הצורך להתאים את גופם לתנאים אקלימיים חדשים, שלח את בני-האדם בנתיבים אבולוציוניים שונים לעבר התפתחותם של גזעים שונים. קבוצות אחדות מצאו את עצמן נאבקות על חייהן באזורי מדבר חמים ויבשים, בעוד בני-אדם אחרים בוחרים להתגורר באזורי אקלים ממוזג, או בארצות הצפון הקרות.

היה עליהם להתאים את עצמם לסביבה כדי לשרוד, ולאחר שהתרחשו ההתאמות המתאימות, היה חשוב לא לאבד אותן. משום כך, כמו במגמות אבולוציוניות אחרות, היה צורך להציב גבולות שיפחיתו את הרבייה עם בני מינים אחרים. הגזעים האנושיים השונים נאלצו להיראות שונים ככל האפשר אלה מאלה. אחת הדרכים המהירות והיעילות ביותר ליצור הבחנה כזו היא לגוון את סוגי השיער האנושי. שיער מסולסל, מקורזל, גלי או חלק, שחור, כתום או בהיר - הבחנות כאלו עזרו מאוד לתייג את בני-האדם לקבוצות מובחנות זו מזו.

מובן שתהליך ההבחנה הזה החל לתפוס תאוצה כבר בשלב מוקדם של התפשטות הגזע האנושי במעגלים גדלים והולכים על פני כדור־הארץ. די ברור שבני-האדם היו בדרכם להתפתח כקבוצות חדשות של בני מינים דומים. הם החלו להתפצל לאנשים טרופיים, אנשי המדבר, אנשי האקלים הממוזג, אנשי הקוטב וכן הלאה. סגנונות השיער השונים שלנו הם רמז לכך שתהליך כזה אכן התחולל.

אולם עוד לפני שהרחקנו לכת, חלה תפנית דרמטית בסיפור התפשטותו של המין האנושי. בזכות התבונה המתקדמת שלנו הפכנו להיות קלי תנועה: אילפנו סוסים ורכבנו עליהם. המצאנו את הגלגל ובנינו עגלות. בנינו רכבות ומכוניות, פסים וכבישים, ובסופו של דבר גם כלי טיס. ההבדלים הגזעיים שהחלו להתפתח היו עדיין בשלבים מוקדמים מאוד. רק שני מרכיבים בהתפתחות הזו התקדמו: אלה המתייחסים אך ורק לחום וללחות (פיגמנטציה שונה של העור, צפיפות בלוטות הזיעה, ותכונות דומות) ואלה המתייחסים להבדלים ויזואליים, דפוסי השיער.

בימינו, בני-האדם כמעט שאינם זקוקים להתאמות שביצע הגוף לתנאי האקלים. ההתמחויות האלה הפכו מיותרות כמעט לגמרי. למדנו לשנות את תנאי הסביבה שלנו באמצעות ביגוד ובידוד, אש, הסקה מרכזית, קירור ומיזוג אוויר. ההבדלים שנותרו בין גזעי האדם שוב אינם חשובים. ובאשר לדפוסי השיער השונים שנוצרו כמנגנון בידוד ובהמשך עזרו לנו להפריד בין הגזעים והשבטים, כיום אלה אינם אלא מטרד מיושן. אנחנו לא נפרדים אלה מאלה אלא דווקא מתערבבים על פני כל העולם, לכן קווצות השיער שלנו גורמות דיסהרמוניה. בעתיד, ככל שבני-האדם ירבו להתערבב אלה באלה, מנגנוני הבידול האלה צפויים להיעלם לחלוטין, אולם בינתיים יש להבין אותם. אם נניח, בטעות, שהם משקפים הבדלים עמוקים בין הגזעים השונים, הם ימשיכו לחולל צרות. הם אולי בולטים לעין, אבל הם גורמים טריוויאליים ושטחיים ויש לראותם רק ככאלה.

אם נפנה כעת לעסוק בשיער על ראש הנקבה, ברור כי הניגוד החריף בין שפע המחלפות שעל קרקפתה לבין פניה העירומות הותיר רושם עמוק על המתבוננים בה. אם, כפי שטענתי, שפע השיער שצומח על הקרקפת התפתח בעיקר כסמן ויזואלי, אין כל הפתעה בעובדה שבמהלך מאות בשנים הוא זכה לכמות כה נכבדה של תשומת לב, חיובית ושלילית כאחד. השיער הוצג לראווה או הוסתר לגמרי, הוא סוגנן, נגזר, קוצר או הוארך, הוחלק או סולסל, נאסף כלפי מעלה או פוזר מטה, נצבע וקושט באלפי דרכים שונות. שער האישה שימש בכל קצוות קשת החוויות - הוא נחשב לכתר תפארתה וגאוותה של האישה מחד, ומאידך היה אסור לראותו מכלל האיסור הדתי החמור ביותר שהוטל על האישה. אין עוד חלק בגופה של האישה שזכה להתייחסות תרבותית מגוונת כל כך.

לפני שנבחן את המגוון הרחב לפרטיו, ראוי להקדיש מעט תשומת לב לשיער עצמו. על ראשו של אדם ממוצע צומחות כ-100 אלף שערות. השיער הבהיר דק יותר וכפיצוי, מספר השערות גדול מעט יותר מהממוצע, קרוב ל-140 אלף. בעלי שיער חום נושאים על ראשם 108,000 שערות, ואילו אדומי השיער מתהדרים בשיער גס יותר ולכן צפוף פחות, רק 90,000 שערות לראש.

כל שערה צומחת במשך שש שנים, שאחריהן היא נכנסת לתקופת עצירה בת כשלושה חודשים ואז היא נושרת. בכל רגע נתון, כתשעים אחוזים משער ראשנו מצויים בצמיחה פעילה, ועשרת האחוזים הנותרים מצויים במנוחה. במהלך חייו של אדם, כל זקיק שיער מצמיח כ-12 שערות, בזו אחר זו. בשונה מרוב היונקים, האדם לא משיר את שערו כמהלך עונתי. שער הקרקפת שלנו שומר על צפיפות קבועה בכל עונות השנה.

בממוצע, כל שערה מתארכת בכ-13 סנטימטרים בשנה, אולם שערם של בוגרים צעירים ובריאים מתארך בכ-18 סנטימטרים מדי שנה. כלומר, אם לא יגזרו אותה, כל שערה על ראשנו יכולה לגדול לאורך של למעלה ממטר לפני שהיא נושרת. התופעה הזו חורגת בהרבה מכל המקובל אצל קופי אדם אחרים והיא באמת אחת התכונות הייחודיות ביותר לבני-האדם.

במקרים נדירים יש גם לכלל הזה יוצא מן הכלל: השערות לא נושרות אחרי שש שנים, אלא ממשיכות לצמוח עוד ועוד ולעיתים מגיעות עד לקרקע ואף יותר מזה. ידועים מקרים של נשים שהיו מסוגלות לדרוך על שערות ראשן. אישה אמריקנית אחת התפרסמה בשיער שהגיע לאורך ארבעה מטרים, אבל גם השיא המיוחד שלה נשבר על ידי סינית ששערה הגיע לחמישה מטרים כמעט. נדמה כאילו התהליך האבולוציוני שהתכוון לפתח שיער ארוך לאדם, יצא מכלל שליטה ויצר אנשים שעירים במיוחד.

אולם גם אם לא נתחשב במיוחד במקרים הקיצונים האלו, ברור שכמויות השיער העצומות שבהן ניחן האדם יפתו אותו, בהיותו סקרן ותאב חידושים, לנסות לעצב אותו במבחר סגנונות וצורות. פסלוני אלילות כמו ונוס, בני כ-20,000 שנה, מעידים על כך שעיצוב השיער היה קיים כבר אז. נמצאו גם תגליפים מעידן האבן שמראים בבירור מספר עיצובי שיער שונים, כולל יצירת פסוקת מדויקת במרכז הקרקפת, ובמקרה אחד נראית צמה קלועה מושלכת על כתף ימין.

בהתבוננות בתקופות היסטוריות קדומות ניתן לראות כיצד משתנים בהדרגה הסגנונות השולטים, כך שכל תקופה מציגה את אופנת השיער המאפיינת אותה. בעולם המודרני, עם הופעתם של ספּרים ומעצבים מקצועיים ומערכת התקשורת הגלובלית, חלה האצה דרמטית במהירות שינויי הסגנון.

במאה העשרים ואחת קיימים כבר סגנונות רבים כל כך, עד כי קשה להצביע על נושא אחד משותף. הגישה החברתית השלטת מדברת על אינדיבידואליזם, לכן קיימים היום יותר עיצובי שיער מאי פעם בעבר. הדחף לחקות מפורסמים יוצר דוגמאות משותפות אך קצרות מועד, אולם מספר הדמויות לחיקוי גדול מאוד, לכן אין אף דמות שיכולה לקום ולטעון בקול גדול: "זהו הסגנון ששולט בתחילת המאה העשרים ואחת." עיתוני הבוקר והשבועונים מציגים, זו לצד זו תסרוקת קצרה ויעילה של פוליטיקאית, שיער ארוך ושופע של כוכבת רוק, שיער מרושל בקפידה של כוכבת הוליוודית, קווצות שיער קוצני של המהפכנית והמורדת, ועוד רבות אחרות. עצם הקביעה הזו, הדבקת התוויות לסגנונות השונים, אינה צודקת או מדויקת, משום שבכל סגנון קיימים עוד תתי־סגנונות רבים מספור.

אין טעם למנות כאן את כל מגוון הרעיונות היצירתיים לפרטיהם, אולם חשוב לציין שבמהלך מאות השנים היה מספר קטן של "אסטרטגיות שיער" אשר אינן קשורות לתהפוכות האופנה, אלא למספר אפשרויות בסיסיות של מה שאפשר לעשות בשיער נשי. כמה מאותן אסטרטגיות נעלמו וחלפו מהעולם, ואף נראות מוזרות מאוד היום, אולם אחרות נותרו איתנו.

האסטרטגיה הפשוטה מכולן היא "המראה הטבעי" - בו האישה פשוט מניחה את שער ראשה מפוזר, משוחרר וטבעי, בכל זמן שהוא - במקומות ציבוריים או פרטיים, באירועים מיוחדים או ביום יום. נשים חופפות את השיער ומברישות אותו, אולם לא מנסות לעצב או לסגנן אותו בשום דרך. אף שזו הגישה הפשוטה ביותר, היא נדירה למדי בימינו, גם אם ניתן עדיין למצוא אותה בחברות ותרבויות שבהן פשטות מהווה מעין ציווי חברתי. גם עוני יכול לגרום לבחירה בגישה הזו, אולם גם במקומות שבהם לאנשים אין כסף להוציא על מוצרי טיפוח שיער או מספרה, מוצאות הנשים דרכים לעצב את שערן. קליעה, יצירת צמות או קשירה בקוקיות אינן עולות דבר והן גם מעבירות את הזמן.

נשים שאורח חייהן כולל עבודה מאומצת, בשדות או במפעל, למשל - מאמצות את "המראה המעשי". השיער נאסף ונקשר מאחורי העורף כדי שלא יכסה את העיניים או יסתבך בכלי העבודה. כאשר מסיימת האישה את עבודתה ומטלות יומה, היא מתירה את השיער ומניחה לו לצנוח ולגלוש בחופשיות. זו היתה הגישה השלטת בתרבויות כפריות שבהן הנשים עבדו בשדות, והיא קיימת גם היום בקרב נשים רבות אשר, אף שאינן עובדות עבודה גופנית קשה, מוצאות שגלגול השיער לאחור וקשירתו שם לצורת פקעת, "זנב סוס," או "קוּקוּ" היא דרך נוחה ומהירה לשלוט בשיער פרוע, במקום העבודה או בבית.

לרוב הנשים, בעיקר אלה שחיות בחברות עירוניות, הפתרון הטבעי או המעשי לא סיפקו די אפשרויות. במשך מאות שנים בחרו נשים אלו ב"מראה המסוגנן" בו השיער עובר טיפול מקצועי כזה או אחר: הוא נקצץ, מעוצב, נצבע, מסולסל, מוחלק, מסופר בשכבות, נצבע בפסים או מקושט. זו האסטרטגיה הרגילה, בעיקר במקומות שבהם מספרות וסלוני יופי נפוצים מאוד, אולם היא אסורה בארצות המקיימות מערכת חוקים דתית קפדנית, שבמסגרתה אסור לנשים להפגין את יופיין ברבים.

שתי האסטרטגיות המרכזיות המשמשות את מעצבי השיער, הן הגדלת נפח השיער או צמצומו. הגדלת השיער מרחיבה את עוצמת ההצגה הוויזואלית של השינוי שנבחר. היא גורמת לאישה להיראות גבוהה יותר ובולטת יותר לעין. אחת הדרכים החביבות על נשים כדי להגיע לתוצאה הזו, תמיד היתה חבישת פאה נוכרית כלשהי.

חבישת פאה היא אסטרטגיה בת 5,000 שנה לפחות. במצרים העתיקה נהגו נשים רמות־מעלה לגלח את שערן, ואז לחבוש פאה מסוגננת באירועים פומביים. גבירות רומא הקיסרית לא גילחו את ראשיהן, אבל גם הן אהבו לחבוש פאות מעוטרות כסמלי מעמד. התרברבות נשות רומא הגיעה לעיתים לשיאים של חוסר טעם, כאשר החלו להתעקש שהפיאות ייווצרו משערם של אויבים מובסים, שבויים שארצותיהם נרמסו בידי הצבא הרומאי - גרסת רומא העתיקה לקרקוף האויבים.

בימי הביניים אסרה הכנסייה על השימוש בפאות נוכריות, אולם הן שבו והופיעו באירופה בתקופה האליזבתנית. התופעה נבעה בעיקר מכך שמוצרי טיפוח השיער הפרימיטיביים שבהם השתמשו אנשי התקופה גרמו נזק גדול כל כך לשיער ולעור הקרקפת, עד שהיה צורך להסתיר את התוצאות היטב. לשיא תפארתה הגיעה הפאה הנוכרית במאה השמונה־עשרה, כאשר אופיינה בהגזמות על הגזמות והגיעה לתופעות שטרם נחזו. נשים אחדות חבשו פאות שגובהן הגיע לכ-75 סנטימטר והיו מעוטרות בשפע פאר והדר.

נגרים נאלצו להגביה מסגרות של דלתות כדי לאפשר לנשים אלה לעבור בהן. מושבי הכרכרות הונמכו כדי שיוכלו לשבת. תמיכות מיוחדות עוצבו למיטות כדי שהמטרוניתות יוכלו לשכב לנוח בעודן חובשות את פאותיהן הענקיות. בית האופרה של פריז הרשה חבישת פאות רק בתאי המכובדים, כי בכל מקום אחר הן היו מסתירות את הבמה. מעולם לא השפיעה אסטרטגיית שיער על החברה באופן כזה. היתה זו דוגמה של צרכנות ראוותנית יוצאת דופן. מחירן העצום של פאות אלו ועלות אחזקתן חייבו את בעליהן של נשות החברה לנדיבות מיוחדת במימון השיגעון האופנתי הזה. כתוצאה מכך, רבים חשבו כי מטרתן העיקרית של הפאות האלה היתה הפגנת עושרו של הבעל לעיני כול.

היחידה שהצליחה לשים קץ לאופנה המטורפת הזו, היתה 'מאדאם גיליוטין', הגיליוטינה אשר ערפה את ראשי האצילים ונשותיהם חובשות הפאות. מאז המהפכה הצרפתית לא התאוששה אופנת הפאות במלואה. היא צצה והופיעה מדי פעם, כמו בשנות ה-60, למשל, כאשר הופיעו פאות משעשעות עשויות חומרים סינתטיים במבחר צבעים זוהרים ומלאכותיים, אולם ימי הפאר חלפו ללא שוב. בימינו, הפאות מיוצרות כדי שייראו כשיער אמיתי, מציאותי ככל האפשר, ובעצם עיצובן הן מכחישות את קיומן.

נשים אחדות (בעיקר כאלו ששערן הולך ומידלל עם הגיל) לעולם לא ייראו בפומבי ללא פאה מציאותית לראשן. מספר נשים מפורסמות אימצו את הגישה הזו גם הן, לא מפני שסבלו מבעיות שיער, אלא מסיבות של נוחות. גם אם השיער האמיתי שלהן במצב סביר, קל הרבה יותר לחבוש פאה מעוצבת מאשר לבזבז זמן יקר על עיצוב השיער. היתרון הגדול הטמון בגישה זו הוא שניתן להחזיק מבחר פאות מעוצבות ומטופחות, מוכנות לשימוש.

אסטרטגיה נוספת, שהוזכרה קודם, היא הגדלת השיער. דוגמה בולטת של התופעה הזו הופיעה בשנות ה-80, כאשר מראה "שיער ענק" היה אופנתי. במקום לחבוש פאה, בתקופה זו טופל השיער האמיתי כך שנפחו יגדל ככל האפשר. מראה השיער השופע והתפוח הושג על ידי "ייבוש מלמטה למעלה, סירוק כלפי חוץ, מריחת מוס מגדיל נפח, ואז ריסוס בספריי לשיער". אחד המבקרים תיאר את האופנה הזו, הסותרת את חוקי הכבידה, כ"אחד מפלאי האדריכלות של זמננו". הסגנון הנפוח, המכונה לעיתים "סגנון דולי פרטון" (על שם זמרת הקאנטרי האמריקנית), היה פופולרי במיוחד בעיירות הקטנות של אמריקה ובמדינות הדרום, שם נשמעה לעיתים קרובות הסיסמה: "שיער בגבהים - קרוב לאלוהים".

אחת הסיבות לפופולריות שלו היא העובדה ששיער גדול ותפוח גורם לפנים להיראות קטנות ולכן מושכות יותר. היה במראה הזה גם סוג של התרסה אסרטיבית עליזה, שגרמה לאישה שבחרה בו להיראות בטוחה יותר בעצמה. אחרים, לעומת זאת, טענו שהמראה הזה גס והמוני, ורק מהווה פיצוי על פגמים אחרים. והיה לסגנון עוד חיסרון אחד - הוא אולי נראה כפרסומת בוטה לנשיות, אבל - כך התברר - הוא היה לא סקסי, משום שהגברים לא היו מסוגלים ללטף שיער כזה, להעביר את אצבעותיהם בתוכו או לשחק בו.

בשנים האחרונות קיבלה הגדלת השיער תפנית מתוחכמת יותר. ספּרים למדו להצמיד לשיער הטבעי תוספות שיער שמאריכות אותו, בטקטיקה שנבחרה כדי ליהנות משינוי זמני מסגנון השיער הקצר, או במקרים שהשיער לא גדל מספיק או לא עומד בציפיותיה של האישה. הספרים של ימינו הגיעו לרמות מקצוענות כאלו, שתוספות השיער כמעט שאינן נראות בעין בלתי מנוסה, אולם במקרים מסוימים השאיפה היא דווקא להדגיש את התוספות, שאז הן מתפקדות כמין פאה חלקית.

האסטרטגיה המרכזית השנייה היא הפחתת נפח השיער הטבעי בדרכים שונות: הסרת חלק ממנו או קשירתו והסתרתו בצורה מהודקת מאוד. בגרסה הפחות קיצונית מכולן, השיער נאסף בסגנון חמור סבר, נוקשה ומפגין שליטה לכבוד אירועים מיוחדים, אך הוא משוחרר וגולש בחיי היומיום ובפרטיות הבית. בעשורים האחרונים, האישה המערבית שואפת להיראות "חופשייה, קלה ונחשקת" רוב הזמן, אבל תהיה מוכנה לעשות מאמצים יוצאי דופן לקראת אירועים מיוחדים כגון לוויות, חתונות, וחגיגות גדולות. נשים שמבקשות ליצור לעצמן מראה המשדר מעמד חברתי גבוה ומשמעת פנימית, אוספות את שערן כלפי מעלה ומרסנות אותו בדרכים שונות. המראה הזה משדר את המסר: "אני חשובה, אני רצינית, אל תהיה משוחרר מדי איתי".

נשים אחדות לוקחות את המראה הזה צעד נוסף קדימה. הן לעולם לא ייראו בפומבי בשיער פזור ומשוחרר. שערן אסוף ומהודק לפקעת או כדור צפוף על עורפן בכל עת, פרט לרגעים פרטיים לגמרי בביתן. אפשר לכנות אסטרטגיה כזו בשם מראה "אם הבית" או "האחראית". נשים שמבקשות ליצור לעצמן תדמית סמכותית ובלתי מתפשרת מול אחרים, מעמיקות את הרושם שהן חזקות ובשליטה על ידי איסוף השיער והידוקו ככל האפשר אל הגולגולת. מראה זה מפחית מנשיותן ומבטל כל תחושה של רישול, נינוחות או שחרור אישי. השיער מהודק כל כך, עד שאין דרך לפרוע אותו, ומתוח כל כך, שאי אפשר ללטף אותו. כך נראות הנשים האלו נוקשות, מרוחקות ואדישות.

נשים אחדות בוחרות לקצץ את שערן כך שכבר אי אפשר לאסוף אותו מאחורי העורף, "להרים" אותו על הקודקוד, או להניח לו להיתלות חופשי. מעט השיער שנותר יכול להישאר משוחרר, אולם אין עוד דרך לארגן אותו אחרת, לתפוס או לרסן אותו, או להתאים אותו לנסיבות חברתיות שונות. נשים שחיו בשנות ה-20 של המאה ה-20, היו הראשונות לאמץ את המראה הקצוץ כהצהרה אופנתית, והמראה שב והופיע בשנות ה-60, בהשפעת הספר הנודע וידאל ששון.

הרושם והמסר שמבקשות להעביר נשים שמאמצות את המראה הקצוץ הוא - אני פעילה ומשוחררת. זו היתה הצהרה אופנתית שדיברה על מראה תמציתי וזריז, מעין בת־בן, שהחליף את המראה הנשי המורכב והמסובך. חסרונו של הסגנון הקצוץ של שנות ה-20 וה-60 נבע מהעובדה שקשה מאוד לשמור אותו במצב תקין אחרי שיוצאים מהמספרה.

המראה הקצוץ הופיע שוב בשנות ה-70, הפעם בגרסה קשוחה הרבה יותר, כחלק מהאסטרטגיה הפמיניסטית, בעיקר כביטוי מוחצן של הדרישה לקבלת יחס של כבוד מצד הגברים במקום העבודה. לקראת שנות ה-90 המראה הקצר התרכך מעט ונעשה נשי יותר. אסטרטגיית השיער של אשת העסקים הפוסט־פמיניסטית משדרת: "אני עדיין מאורגנת וממושמעת, אבל אין לי סיבה לוותר על הנשיות שלי כדי להיות בצמרת המקצועית." בניסיונו להיות נשי יותר, המראה הקצר של שנות ה-90 הילך על חבל דק בין הבעה גברית ולוחמנית מדי לבין מראה מקושט ומיופייף מדי. המטרה היתה לשלב מראה המשדר שליטה מלוטשת עם תחושת שחרור סקסית. המראה הזה היה לאתגר החדש של מעצבי השיער המקצועיים במערב בתחילת המאה ה-21.

מהלך קיצוני יותר בהפחתת כמויות שער הראש של נשים הוא תספורת קצוצה מאוד. תספורת כזו, על גבול המראה הצבאי הגברי, מבטלת לחלוטין את "הקלילות הטבעית" גם במצבים אינטימיים. נשים יפות נוקטות מהלך כזה כצעד מחאה והתרסה שאומר: "הביטו בי. אני לא זקוקה לכל השיער הזה כדי להיות אישה מושכת." גישה כזו יכולה להיחשב להפגנת גאוותנות. היא משמשת גם הצהרת מרד, בה מפגינה האישה שהיא מתעלמת מהמוסכמות ומסרבת לקבל את אופנות השיער המקובלות על נשים שגרתיות או אופנתיות יותר. נשים שלא אוהבות את המראה הקצוץ הזה, טוענות שזה מעין ניסיון לפרסום עצמי באמצעות גרימת הלם. גברים עלולים לחוש מאוימים למראה תספורת כה קצוצה משום שהיא לא מספקת להם את התלתלים הרכים והשופעים שהם חולמים ללטף.

נשים מסוימות הולכות צעד אחד רחוק יותר: הן מגלחות את שערן ומעלימות אותו לגמרי. בתרבויות מסוימות, גילוח ראש האישה נחשב לסוג של עונש. בתרבויות אחרות גולחו ראשיהן של שפחות או של נשים שהקדישו את חייהן לעבודת האל והיו לנזירות. בתרבויות אחדות נדרשו נשים מתאבלות לגלח את שער ראשן. אצל הפיניקים הקדמונים, למשל, אישה שסירבה לגלח את שער ראשה בתקופת האבל, היתה חייבת להציע את גופה כפרוצה במקדשים.

לא מזמן שיכנע מעצב אופנה צרפתי את כל הדוגמניות שלו לגלח את ראשיהן כדי להראות שאישה מודרנית לא אמורה להיות "אסירה של השיער שלה". המראה המגולח כמעט שאינו מעורר את תאבונם של הזכרים (החל בז'אן ד'ארק ועד זמרות הפּאנק) ונחשב בעיניהם מראה לא מושך וסקסי, משום שהוא מתכחש לחלוטין לכל הדברים החושניים הקשורים בשער ראשה הארוך של הנקבה.

כיוון ששער האישה גורם לגברים התעוררות מינית, חשיפתו - בכל סגנון שהוא - נאסרה לעיתים, ונשים נדרשו להסתיר או להעלים את שערן כדי לחסום את מסריו האירוטיים. הדרך המתונה ביותר לכסות את הראש ולהסתיר את המחייב הסתר, על פי הגישה הפוריטנית, היא חבישת כיסוי ראש כלשהו. הדרישה שנשים יכסו את ראשיהן במטפחת ראש או כובע כשהן נכנסות לכנסייה קתולית, היא שריד לימים שבהם נשים נאלצו להסתיר לחלוטין את שערן בשעת טקסים נוצריים. שריד מודרני יותר לנוהג העתיק הזה הוא הנורמה החברתית המקובלת במערב, על פיה נשים חובשות כובעים באירועים רשמיים כגון חתונות או לוויות.

בקהילות דתיות קפדניות, בעבר ובהווה, נדרשות נשים לכסות את כל שער ראשן בכל מקום פומבי, ומותר להן לחשוף אותו רק בביתן, כאשר עין זרה אינה רואה אותן. לשם דוגמה, זהו המראה הקבוע בחברות שבהן שולט החוק האיסלמי הנוקשה. בחברות אלה, אפילו חשיפה מקרית של קווצת שיער קטנה שמבצבצת מתחת לכיסוי הראש המסורתי בזמן הליכה ברחוב, עשויה לגרור הכאה על ידי גברים אנשי דת. חוקים נוקשים הנוגעים לכיסוי שער ראש האישה, תקפים גם בקהילות נוצריות אדוקות. חוקים אלו היו תקפים בעבר ביחס לנשים נשואות, עליהן נאסר להראות את שערן בפומבי, והם קיימים עד היום ביחס לנזירות.

אחת הדוגמאות המיוחדות של קהילות שבהן חובה על נשים להסתיר את שערן, היא החברה היהודית החרדית. בחברה החרדית, הגבר היחיד שיכול לראות את שערה של אישה הוא בעלה, וגם זאת רק בפרטיות חדר השינה שלהם. אולם הנשים החרדיות בקהילות האלה מחפשות בשנים האחרונות דרכים לנהל אורח חיים מודרני יחסית ומוצאות פתרונות יצירתיים ומבריקים. אחד מהם הוא פאות יקרות מאוד וריאליסטיות מאוד. כאשר אישה חובשת פאה כזו, קשה לרוב להבחין בכך שאין מדובר בשערהּ הטבעי, והמראה שלה שוב אינו כה מובחן וחריג. זו דרך לקיים את ההלכה הדתית כלשונה בלי להקריב את המראה והתדמית האישית.

ברור שהשיער פשוט מזמין עריכת ניסויים יותר מכל חלק אחר בגוף האישה. הסיבה לכך היא שפשוט וקל מאוד לשנות את מראהו, שינויים אלו יכולים להיעשות במהירות יחסית, והתוצאה לעולם אינה סופית. תמיד אפשר לנסות משהו חדש כשהשיער גדל מעט. ומעל לכול, שיער הוא חלק בולט מאוד בגוף האישה וגם שינוי קל בו ניכר מייד, אפילו לעיניו של מתבונן שטחי.

מבחינת הסמליות שבו, שער האישה מציג שתי אפשרויות נפרדות ופשוטות להבחנה: זהו הניגוד בין השיער הארוך, הגולש בחופשיות, הטבעי והנעים למגע ולליטוף, לבין השיער הקצר, הנוקשה והמהודק. שיער ארוך ומשוחרר נחשב תמיד לסמל של חוסר ריסון, מיניות מופגנת, רוח חופשית, מחאה שקטה ויצירתיות. שיער קצר או מהודק מזוהה עם משמעת, שליטה עצמית, יעילות, שמרנות ואסרטיביות. מובן שאלה הכללות גסות מאוד, אולם מפתיע לגלות עד כמה העובדות בשטח מאששות אותן.

נקבת האדם שואבת הנאה רבה משער ראשה, בעיקר משום שהוא משמש לה כלי זמין להביע באמצעותו את הסגנון האישי שלה, את הייחוד שלה, וגם את מצבי רוחה. כל זמן שהגישה הדתית או הסקסיסטית לא תעמוד בדרכה, נקבת האדם יכולה להשתמש בשיער שלה ככלי ביטוי נפלא כדי להציג את עצמה בפני העולם.

נוסף לכל מבחר כלי עיצוב השיער והסגנונות השונים, קיימת גם האפשרות לשנות את צבע השיער. המגוון הטבעי, שנע בין כהה מאוד לבהיר מאוד, מקורו בהתאמה לתנאי אקלים וסביבה, בדומה לצבע העור. לכל הצבעים - שחור, חום, אדום או צהוב - משמעויות ברמת ההתאמה לסביבה, ולכל צבע קסם משלו. משום כך די מפתיע לגלות, שכאשר נשים מחליטות לשנות את צבע שערן הטבעי, אפשרות אחת ניצבת גבוה מעל כולן. מכל מאה נשים שנוקטות צעדים שנועדו לשנות לחלוטין את צבע השיער שלהן, כתשעים בוחרות להפוך לבלונדיניות.

במבט ראשון קשה להבין את הנטייה הקיצונית הזו. מדוע בשם אלוהים כל כך הרבה נשים כהות שיער רוצות להיראות כסקנדינביות בהירות, ומדוע כה מעטות בהירות השיער שמכהות אותו וצובעות את שערן הזהוב לשחור או חום? ברור שאין לבחירה הזו כל קשר לאקלים. גם לא מדובר כאן בניסיון להיראות כמו בת גזע אחר, מה גם שרוב השבטים האירופאיים הם כהי שיער. מה סוד קסמו של הבלונד ומה מיוחד בו עד כדי כך שבימינו הגענו למצב המוזר למדי שבו מספר הבלונדיניות המלאכותיות בעולם עולה על מספרן של הבלונדיניות הטבעיות?

חלק מהקסם הבלונדיני טמון בעדינות השיער הבהיר. קווצות השיער הבלונדיני דקות ורכות יותר מרוב סוגי השיער האחרים, לכן המגע בהן נעים ועדין יותר ברגעים של קשר גופני אינטימי. תחת אצבעות מלטפות או במגע עם לחיו של זכר, רכות השיער הבהיר מזכירה את רכות הגוף הנשי. במובן זה, בלונדיניות אכן יותר נשיות מאדומות או חומות שיער.

נשיותן של הנקבות הבהירות מתפרשת על כל גופן. במקומות שבהם לבלונדינית יש פלומה דקיקה ובהירה, חייבת שחורת השיער לגלח בעזרת סכין או לתלוש שערות. שיער בלונדיני שצומח תחת בתי השחי ובאזור הערווה, רך בהרבה מכל שאר סוגי השיער. רכותו המשיית של שער הערווה הבלונדיני עומדת בניגוד חריף לתלתלי הערווה התוקפניים של השחרחורות. ברגעים של אינטימיות גדולה, לבהירה יש כאן יתרון קל על נשים כהות.

אם נכונה הטענה שרכות השיער הבהיר היא אשר דוחפת נשים כהות שיער רבות כל כך להבהיר את שערן, חשוב להדגיש שהיתרון שמושג בצביעה הוא אסוציאטיבי בלבד. הבהרת שיער כהה לא מרככת אותו ולא עושה אותו דק יותר. הוא רק נראה כזה.

אולם ישנו יתרון נוסף שבו ניחנו הבלונדיניות, והוא תלוי לחלוטין באיתותים ויזואליים. נשים בהירות נתפשות כצעירות יותר מנשים כהות שיער. משום כך, התדמית שמקרינה אישה בוגרת אך בהירת שיער עוזרת לשפר את הסקס־אפיל שלה, משום שהיא משדרת אותות "שמור עלי" חזקים. הסיבה לכך היא העובדה שאצל רוב בני-האדם, התינוקות בהירים יותר מהוריהם, ותלתלים בלונדיניים ורכים מזוהים עם גיל הילדות.

מובן מאליו שהנתון הזה משמח מאוד את יצרני צבעי השיער והפאות הנוכריות. מאז ימי האימפריות של העולם העתיק ועד לסָלונים של עידן הבארוק באירופה, דורות על גבי דורות של נשים נהרו למכוני היופי של תקופתן וביקשו לשנות את המראה שלהן כך שיתאים לאופנה האחרונה, ורובן היו נחושות בדעתן להפוך למעט יותר, או הרבה יותר, בלונדיניות ממצבן הטבעי. למעשה, מאז שחר ההיסטוריה התפתחה תעשייה של ממש סביב נושא הבהרת שערן של נשים.

כמה מהאמצעים שהשתמשו בהם כדי לעמוד בדרישות החברה לספק לה עוד בלונדיניות, היו מסוכנים, ולעיתים אפילו קטלניים. היוונים הקדמונים השתמשו במשחת שיער שהופקה מעלי כותרת צהובים, תמיסת אשלגן, ואבקות צבעוניות אשר "עטפו את השיער" כדי לספק מראה סקסי ובהיר יותר. גבירות רומאיות צבעו את שערן בעזרת סבון גרמני שיובא ממדינות הצפון, אולם סביר יותר להניח שהן העדיפו לחבוש פאה בלונדינית. הפאות העתיקות הללו יוצרו על בסיס שיער אדם בהיר שהביאו איתם החיילים הרומאים בעקבות ניצחונות על עמי צפון אירופה. המנהג הפך לאופנה נפוצה כל כך, עד שהמשורר הרומאי מרכוס ואלֶריוס מארשֶל לעג לה:

השיער הזהוב על ראשה של גאיה
הוא שלה, היא טוענת ולהט בקולה.
ואני מאמין לה כי בידי כל המידע:
היכן קנתה אותו וכמה הוא עלה.

במשך מאות שנים ננקטו תרגילים ותכסיסים משונים יותר ויותר בניסיון להבהיר את שערות הנשים. אפר צמחים, פרי הסמבוק, משקעי חומץ ואבקת צדפים היו תכשירים פופולריים בימי קדם. מאוחר יותר, מרחו הנשים במרץ זעפרן על הראש. ביצים מבושלות ודבש פרא נוסו, בתוספת לחשיפה ממושכת לאור השמש. בתקופה האליזבתנית, פיזרו נשים על שערן אבקת זהב או, כתחליף חסכוני יותר, מיץ רִבָּס טחון ומושרה ביין לבן. הנועזות יותר טבלו את ראשיהן בשמן חומצה גופרתית או מי אלומיניום. במקרים אחדים, התמיסות האלו פתרו את בעיית השיער הכהה באופן קיצוני ופשוט גרמו לנשירתו המוחלטת. נשים שהקריחו מהטיפולים נאלצו לחבוש פאות בלונדיניות עד תום חייהן האופנתיים.

המתכונים שהומצאו לצורך העניין הלכו ונעשו מורכבים יותר. בשנת 1825 פורסם ספר הדרכה בשם The Art of Beauty, אשר הסביר לקוראותיו בדיוק איזו תרכובת דרושה להן אם הן רוצות לנופף ברעמה בהירה: הרתיחי רבע גלון שמן ליזול, הוסיפי חצי אונקיה של שורש כלידון מלוח וכורכום, שתי אונקיות זעפרן, שורש לילך וקמצוץ עלי כותרת של פרח הבוצין, המכונה גם מטה אהרון, חמניה, ופרע. יש למרוח את התערובת בקביעות.

ברור ששנה אחר שנה ומאה אחר מאה, נשים רבות בעלות מודעות חברתית היו מוכנות לטרוח טרחה גדולה כדי להגיע לגוון הבלונדיני הרצוי להן. אולם כמו בכל תופעה אופנתית, גם הבהרת השיער יצרה, בסופו של דבר, זיהוי עם תופעה חיצונית מוגזמת. גם ברומא, השיער הבהיר לא תמיד גרם לצופים בו לחוש שמדובר בבתולה טהורה. השימוש בפאות נוכריות וצבעים מלאכותיים הביא לפיחות בערכו הסמלי של הצבע החיוור, עד כדי כך שבשלב מסוים החל שיער בהיר להיות מזוהה לא עם נשיות תמימה וטהורה, אלא דווקא עם מיניות מקצועית: שיער בלונדינית היה לסמלה המסחרי של הזונה.

ברומא העתיקה, היתה הזנות ממוסדת ומאורגנת היטב. הזונות קיבלו רישיונות עבודה, שילמו מיסים, וגם - נדרשו לצבוע את שערן לבלונד. אשתו השלישית של הקיסר קלאודיוס, מֶסאלינה הנימפומנית הפרועה, אהבה במיוחד לקיים יחסי מין אלימים ומפתיעים עם זרים, לכן נהגה לחמוק מהארמון בפאה בלונדינית ולתור אחר הרפתקאות ברחובות העיר. היא היתה כה פראית בשעת מעשה האהבה, עד שלא פעם נשמטה הפאה מראשה, והיא נאלצה לחזור לארמון המלכותי במצב שבו היה קל מאוד לזהותה.

נשות החברה הגבוהה ברומא, שהיו רגישות לאופנה, החלו לחקות את הופעתה והמחוקקים לא הצליחו לרסן את התופעה. החוק המורה לזונות לחבוש פאה בלונדינית, ירד לטמיון, אולם הקשר בין שיער בלונדיני מלאכותי ולסוג של פראיות שלוחת רסן שרד וחי עוד מאות שנים אחריהן, כשהוא שב ומופיע מדי פעם, לרוב כניגוד לתמימות הבתולית המיוחסת לבהירות השיער. ההבחנה הזו לרוב קובעת שבלונדיניות אמיתיות הן מלאכיות והמזויפות מופקרות: העובדה שהבלונדיניות המזויפות טרחו כל כך להגיע למראה מושך, מעידה על כך שהן חושבות הרבה מאוד על סקס. מכאן, הבלונדינית המוגזמת, המחקה את המקור, הפכה להיות מודל לנערה שאוהבת לבלות, פצצת מין בלונדינית, הוללת, משוחררת ומופקרת. בכל דור המציאו לנערה כזו כינוי חדש, ולכל דור היתה הסוּפּר־בלונד שלו.

לאחר מלחמת-העולם הראשונה הופיע בעולם גון הבלונד־פלטינה. כאשר ג'ין הארלו מתה בגיל 26 בשנת 1937, היא פתחה את הדלת לשרשרת ארוכה של כוכבות סרטים בלונדיניות, אשר שולטות במסך הגדול מאז ועד ימינו. רוב דמויות הנשים הגדולות שיצאו מהוליווד היו בלונדיניות, ורובן הגיע לצבע השיער שלו באמצעים כימיים, לאו דווקא ביולוגיים ותורשתיים.

אחדות מהן עשו מאמצים מיוחדים להגיע לבלונד המושלם. מרילין מונרו נהגה אפילו לחמצן את שער הערווה שלה כדי שיתאים למחלפות הפלטינה על ראשה. רבות מהן נותרו נאמנות לשילוב העתיק בין השמש לזהב בשערן - הן היו עליזות וחמות, מעניקות חיים ומיטיבות אותם. ברוב המקרים הן גם גילמו דמויות של נשים שנכשלות או חוות קשיים שונים בחייהן, אבל גם זה היה חלק מטבען של בלונדיניות- פגיעותן הילדותית.

בסוף שנות השישים כתב פרשן אמריקני בזכותן של הברונטיות, חומות השיער: "אם יש לגבר כלשהו יחס רציני כלפי נערה, הוא רוצה שהיא תהיה טבעית. דברים מלאכותיים לא מוצאים חן בעיני הגבר הרציני... בהכללה ניתן לומר שהוא מעדיף שהבלונדינית תהיה פילגשו ואילו הברונטית תהיה אשתו. ברונטיות הן כנות יותר".

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

האישה העירומה, מחקר על גוף האישה - דסמונד מוריס
The Naked Woman - Desmond Morris


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *