» טקסט  » מדעי אדם וטבע  » ספרים חדשים במרץ 2006       חזור

נירנברג 1946 - הראיונות הגנוזים עם פושעי המלחמה הנאצים
מאת: לאון גולדנסון, עורך: רוברט ג'לטלי
The Nuremberg Interviews - Leon Goldensohn, Robert Gellately (Editor)

ההוצאה: עברית מה היה המקסימום ליום? "4000-5000 ליום". האם היהודים ידעו שהם הולכים אל מותם? "בערך עשר דקות לפני הירי". האם היו הפרות סדר? "לא". איך יכלו פעוטות קטנים לעמוד זקוף בזמן הירי? "אני לא יודע, לא ראיתי פעוטות". לא היו דיווחים? "רק מספרים. סיפרתי לך שעברו עלי לילות ללא שינה, ואיך זה הטריד אותי מבפנים". (מתוך ראיון עם לויטננט גנרל אוטו אולנדורף)

הספר נירנברג 1946 חושף את עמדותיהם ומחשבותיהם של בכירי המשטר הנאצי שהועמדו לדין במשפטי נירנברג. אדריכלי הזוועה הגדולה ביותר בתולדות המין האנושי מדברים בגילוי לב ובכנות על חייהם, על הקריירה שלהם במפלגה הנאצית ובצבאה, על השואה ועל יחסם להיטלר, בראיונות שהיו גנוזים שישים שנה ומתפרסמים עתה לראשונה.

העדויות תועדו בסדרה של 33 ראיונות שערך הפסיכיאטר ד"ר ליאון גולדנסון, קצין יהודי בצבא ארה"ב. בשנת 1946 הוטלה עליו המשימה לעקוב אחר מצבם הנפשי של רבים מנושאי התפקידים הבכירים ביותר בגרמניה הנאצית שהועמדו לדין בנירנברג באשמת פשעים נגד האנושות, כמו גם של העדים במשפט. הוא ניהל שיחות עמוקות ונוקבות עם רודולף הס, יוליוס שטרייכר, הרמן גרינג, ארנסט קלטנברונר, יואכים פון ריבנטרופ ושאר חברי צמרת המשטר הנאצי.

הכשרתו של גולדנסון כפסיכיאטר סייעה לו לחקור את הרקע, לדלות את זכרונות הילדות ולנסות להבין את שורשי הרוע ואת המניעים המוקדמים למעשים המחרידים. ספק אם הגיע להבנה כזאת; יתכן שגילה שאין תשובות - רק מסקנה מבעיתה ומעוררת פלצות על טבע האדם ועל פוטנציאל הרשע שלו.

קריאה במסמכים המצמררים מעלה שחלק גדול מהנאשמים היו אנשים מכל קצות הקשת החברתית, שחיו עד המלחמה חיים נורמליים ובנאליים. ילדות רגילה, השכלה רגילה וחוג חברתי רגיל. וכן, רבים מחבריהם הטובים היו יהודים.

רוב המרואיינים של גולדנסון הוצאו להורג. הוא חזר לארה''ב ולעיסוקיו הרפואיים והאקדמיים ושמר את אסופת הראיונות נעולה בארון בביתו בניו-יורק. רק יותר משלושים שנה לאחר מותו הפתאומי בגיל 50 החליטו בני משפחתו לפרסם את הראיונות הגנוזים.

פרופסור רוברט ג'לטלי, מההיסטוריונים הבולטים של גרמניה הנאצית, ערך את הראיונות והוסיף הקדמה והערות, והם רואים אור לראשונה בספר.

הספר תורגם מאנגלית על ידי דפנה ברעם אשר גם כתבה מבוא קצר ומצויין לספר.

באדיבות הוצאת עברית המבוא לספר מאת דפנה ברעם
ובהמשך ההקדמה ל- נירנברג 1946
מאת ההסטוריון פרופסור רוברט ג'לטלי.

ספרי היסטוריה "נראטיביים" הכתובים בסגנון שובה לב, ניתנים לעיבוד לסדרת טלוויזיה מרתקת ומזנקים כמו מותחנים בדיוניים לראש רשימות רבי המכר הם כיום מצרך נפוץ. אין גם מחסור במחקרים מלומדים ועמוסי פרטים, ניתוחים ותיאוריות. "נירנברג 1946" שונה מכל אלה. הוא איננו ספר עלילתי, אף שמפורטות בו עלילות רבות. הוא איננו מחקר, אף שכותבו הוא חוקר. "נירנברג 1946" עוסק בחומר הגלם הבסיסי של ההיסטוריה - נפשותיהם של המשתתפים. הוא חושף בראיונות אחד על אחד את עולמם הפנימי של פושעי המלחמה, מיד אחרי המלחמה, במילותיהם שלהם.

ב-1946 עבר ליאון גולדנסון, פסיכיאטר ורופא בצבא ארצות-הברית, בין תאי בית המעצר בנירנברג, וריאיין את בכירי הנאצים שעמדו בה למשפט בפני בית הדין הבינלאומי שהקימו מעצמות הברית המנצחות, ואת העדים במשפטיהם, רובם נאצים בכירים לא פחות. חלקם התמסרו בשקיקה, חלקם שמרו על זכות השתיקה. גולדנסון ביקש לגלות באמצעות פרופילים פסיכולוגיים של מרואייניו את קיומה של "פתולוגיה של רשע", דפוס פסיכיאטרי חולני שהתקיים, לכאורה, בנאשמים ובעדים וגרם להם להשתתף במכונה הנפשעת של השלטון ההיטלראי. אך גולדנסון מעולם לא הספיק לפרש את הראיונות שערך. אולי, אלמלי מותו בטרם עת ב-1961 היה מצליח, כמו אנשי מקצוע בני זמנו, לתאר איזה "קיבעון" או "דפוס" המשותף למחולליה של הזוועה הנאצית. אבל דומה שהקוראים בני המאה ה-21, הדיוטות כאנשי מקצוע, יתקשו להתעלם דווקא מאבחנתה של הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט אודות "הבנאליות של הרוע" - רעיון המנוגד מכול וכול לתיאוריית ה"פתולוגיה" אך מרחף בעיקשות ככותרת סמויה מעל כל ראיון וראיון בספר.

ה"בנאליות" אינה בכך שהמרואיינים, רובם ככולם, הם בני אדם "נורמטיביים" או "אנשי משפחה למופת" (כפי שנהוג לכנות אנשים שמעולם לא טרחו להתגרש). מקורה בתחושה המעיקה, המצטברת מראיון לראיון ומתגבשת אגב הקריאה, שכולנו מכירים את האנשים הללו; כלומר, לא אותם ממש, אלא את בני דמותם. השנים שחלפו והזוועות שבוצעו מאז 1946 סיפקו לנו הזדמנויות להיתקל, אם כי אולי בשם אחר, בהנס פריטשה, העיתונאי המגלגל עיניו לשמים וטוען שמעולם לא העלה על דעתו שדברי התמיכה במשטר והתעמולה שהפיץ יסתיימו בתוצאות כה עגומות; אנחנו מכירים גם את ולטר פונק, הכלכלן המקצועי שרק רצה לשרת את מולדתו, לייצב את המטבע וליצור מקומות עבודה.

אגב כך הוא שכח לברר מה מקורו של הזהב שמפקיד האס-.אס ברייכסבנק; אפילו גרינג, הפוליטיקאי הגנדרן, המושחת, חובב החיים הטובים, שמתייצב למשפטו "כמו גבר" ו"מקבל אחריות על הכול" (פרט להשמדת היהודים שעליה, לטענתו, לא שמע מעולם), אינו זר לנו לחלוטין. אולי אי שם בעבר נתקלנו אפילו במישהו שמזכיר את רודולף הס, העבריין שגויס להקים מפעל השמדה ש"יעבוד באופן יעיל יותר מטרבלינקה", והפך כך למפקד אושוויץ. לגולדנסון הוא סיפר, בגאווה ילדותית כמעט, פרט לפרט, על שיטת הניסוי והטעייה שבאמצעותה ייסד את מחנה ההשמדה. "כשקיבלתי את התפקיד בקושי היו שם שני צריפים", הוא מתפאר, ואינו. הוא לא מבין את התפלצותו של הפסיכיאטר היושב מולו. הרי את הפקודות הוא קיבל ישירות מהימלר.

פסיפס הדמויות שיצרו, ואולי חשוב ונורא מכך, איפשרו, את הנאציזם על כל גילוייו, הולך ונפרש לעיני הקורא. בין השורות הולך ונחשף מעין מתכון: אלה מרכיביו של משטר נפשע, כך מפיקים רצח עם. ולפתע מסתבר שהדבר מגוון דורש מרכיבים מגוונים: קונפורמיות ויצירתיות, צייתנות וחוצפה, צדקנות והתרסה. הנאצים הבכירים באו ממשפחות אצולה, מהבורגנות הזעירה וממעמד הפועלים. יש שגאוותם על טעמם האמנותי המפותח, ויש שלא ידעו להבדיל בין ואגנר לבטהובן; יש שמדקלמים סיסמאות נבובות, ויש שכתבו ספרים וקראו אחרים והבינו הבן היטב לאן מובילים הדברים. יושבי המשרדים טוענים שמעולם לא ידעו איך מתבצעים הדברים בשטח, אנשי השטח טוענים שקיבלו את כל פקודותיהם מיושבי המשרדים, וכולם ביחד הביאו חורבן וכיליון על עשרות מיליוני בני אדם.

נראה שהשאלה המעניינת היא לא "מי עלול להפוך לפשיסט?" או "במי טמון הפוטנציאל לרצח המוני?" התשובה לשאלה הזו היא, מן הסתם, "כולם, כמעט, בהתקיים התנאים הפוליטיים המתאימים". השאלה הנסתרת והמרתקת, שהיא תמונת הראי של הראיונות, רוח הרפאים המשוטטת בספר, היא במי טמון הפוטנציאל להפוך לדיסידנט: מי הם האנשים והנשים שתוך סיכון חייהם וחיי יקיריהם עשויים, ביום פקודה, לסרב להיות ברגים בסרט הנע שבסופו השמדת עם או פשע מלחמה אחר. שאלה דומה, אך לא זהה, היא באיזה שלב מבין אדם שהוא מעורב בביצועה של זוועה; על מה מוכן אדם לסלוח לעצמו; באיזו נקודה, אם בכלל, מתחילים להסתמן קווים אדומים?

בטקסט של גולדנסון יש משהו נא, לא מעובד, שאינו מוגש לקורא בכפית. אחדים מהראיונות שלמים ו"עגולים", אחרים נראים כאילו נקטעו באיבם. הקורא יכול לראות בעיני רוחו את הפסיכיאטר סובב במסדרונות הכלא, נוקש על דלתות התאים, בודק מי פנוי לשוחח, רוחו של מי טובה עליו, מי יסכים לשתף אותו בסיפורו ובחוויותיו. קולם של השותפים לדיקטטורה הנאצית ולמכונת ההשמדה שלה נשמע גולמי ואמיתי, חרף העובדה שאותה מזכיר העורך, ההיסטוריון רוברט ג'לטלי, בהקדמה - המרואיינים היו מצויים בעיצומו של קרב משפטי על חייהם, ובמקרים רבים ראו את הפסיכיאטר גולדנסון כחלק ממנגנון התביעה.

אך בגולמיותם של החומרים טמונה גם סכנה. המרואיינים משקרים לא מעט, ומרבית שקריהם אינם מופרכים על ידי גולדנסון בגוף הטקסט. גם העורך, חרף מאמציו, לא מתייחס לכל נקודה בה מפזרים המרואיינים הצהרות שהוכחו במשפטים, או לאחריהם, ככוזבות. רבים מהראיונות הם למעשה מונולוגים שבהם מתאמנים הנאשמים על גולדנסון באסטרטגיית ההגנה המשפטית שלהם.

אנו הקוראים, רובנו ככולנו, איננו אמונים על פרטי הפרטים של הקריירה של כל נאשם ונאשם. לעיתים המונולוגים מבלבלים. יש משהו כמעט משכנע בהרמן גרינג המצהיר שהוא ממילא עומד להיתלות ולכן אין לו כל אינטרס לשקר, ומכריז שכשני בשרשרת הפיקוד להיטלר הוא אחראי לכל מעשה ממעשיו של המשטר הנאצי. רק על השמדת היהודים, לטענתו, הוא לא ידע. "כולנו ידענו שאנשים נשפטו במהירות במחנות הריכוז והוצאו להורג, אבל לא ידענו על השמדתם של בני אדם חפים מפשע. שמעתי את השם אייכמן לראשונה כשהגעתי לכאן. היה ברור שהיה על היהודים להתפנות מגרמניה. היה ברור גם שעל היהודים לעבור ל'גנרל גוברנמנט' בפולין. אבל לא שעליהם להיות מושמדים. אחרי המלחמה היהודים היו אמורים להיות מועברים לפלסטינה או למקום אחר".

הייתכן, שואל עצמו הקורא, שגרינג לא ידע? מה יש לו להפסיד, בשלב נואש זה, כשהגרדום כבר הוצב מתחת לחלונו? מדוע אינו מודה? הייתכן שגרינג הנהנתן, המכור לסמים, שהעדיף לגנוב חפצי אמנות בפריז ולא לדשדש בין ערימות שלג וגופות בפולין, אכן לא ידע? אבל גרינג, כמובן, ידע ידוע היטב. בית חרושת מטעם מפעל העבודות היזומות של גרינג העביד בפרך עשרות אלפי עובדי כפייה בתוך אושוויץ עצמה. הוא שיקר בעניין השמדת היהודים בדיוק מאותה סיבה שבשלה הכחיש שגנב יצירות אמנות, ומאותה סיבה שבשלה עודד את גולדנסון לשוחח עימו על אודות טעמו המשובח במוסיקה: הוא רצה להצטייר בעיני הפסיכיאטר, ובעיני עצמו, כאיש תרבות.

מקומו של הדימוי העצמי בהתנהגות האנושית הוא גורם נוסף ששב ונחשף בראיונות, ולא רק מפיו של גרינג. הדבר מתבטא במניעים שאותם הם המרואיינים מייחסים לעצמם ובאופן שבו הם מתנערים מחבריהם ושותפיהם לפשע. באלדור פון שיראך , מנהיג ההיטלר יוגנד, היה בעיני עצמו איש חינוך דגול שהושפע מאותם תיאורטיקנים שהשפיעו על יאנוש קורצ'אק, ליץ ופסטלוצי. אנשי הצבא מקרב המרואיינים מתחלחלים כשמשווים אותם לאנשי האס-אס "הברברים". גרינג סבר שגבלס היה "פנאט צולע" ו"גנב אופורטוניסטי"; הנס פרנק, מושל פולין שנודע במעשי אכזריות לאין קץ, רואה עצמו כקורבן של היטלר "שבגד בכולנו" ושל "מדינת האס-אס" שהקים רודולף הס באושוויץ; אוטו אולנדורף, שהודה כי פיקד על עוצבת-מבצע שרצחה 90 אלף יהודים, נשים, גברים וילדים ברוסיה, טען שתפקידו היה "לפעול באופן אנושי" וכי דאג "שלא בוצעו מעשי זוועה"; רודולף הס, מפקד אושוויץ הסתייג משטחיותו ושקריותו של "דר שטירמר". בניגוד לעמיתיו שרחצו בניקיון כפיהם המפוברק, הס לפחות סבר ש"צריך לתלות אותי". רגשי אשמה, לעומת זאת, לא היו לו.

דומה שסוגיית הדימוי העצמי היא אקוטית להתנהלות האישית-פוליטית. הנאשמים, שנחשפו במהלך חודשי כליאתם למסר מתמשך לפיו מעשיהם היו זוועות מחרידות המעוררות חלחלה בליבו של כל בן אנוש, החלו, בחלקם, ליישר קו. הערצתם לאנגלים ולאמריקאים (בניגוד לשנאה העמוקה ולבוז האינסופי שרחשו לרוסים) האיצה את התהליך. ארנדט מתארת תהליך דומה שהתרחש במדינות שונות במהלך המלחמה. במדינות כבושות שהתייחסו לגירוש היהודים בהתלהבות, או לפחות בהבנה, תיפקד מנגנון ההשמדה הנאצי ביעילות מדהימה. לעומת זאת בדנמרק, בה שידרו התושבים לפקידות הנאצית מסרים ברורים לפיהם עצם הרעיון לסמן את היהודים בטלאים ולכולאם בגטאות, שלא לדבר על גירושם, לא יעלה על הדעת, החלו השליחים הנאצים להסס. לתרבות הפוליטית, מסתבר, תפקיד נכבד בעיצוב הדימוי העצמי וההתנהגות של יחידים במערכת ציבורית; אולי אף נכבד מזה של הפסיכולוגיה הפרטית. "נירנברג 1946" הוא מסע אל תוככי האופל שבנשמתם של גדולי הפושעים שפעלו במאה ה-20, אך הוא גם מסע אל הקלות הבלתי נסבלת של הקונפורמיות תחת שלטון פשיסטי. לרוע אין אולי פתולוגיה, אך לעתים יש לו ממשלה.

דפנה ברעם

הקדמה
נירנברג: קולות מן העבר

לאון גולדנסון, רופא ופסיכיאטר אמריקאי, התגייס לצבא ארצות-הברית ב-1943 לאחר כניסתה למלחמת העולם השנייה. הוא שירת בצרפת ולאחר מכן בגרמניה, והשתתף בקרבות הזירה האירופית. זמן קצר אחרי סיום המלחמה מונה לפסיכיאטר הכלא בנירנברג, שם נערכו משפטיהם של בכירי פושעי המלחמה הנאצים. גולדנסון הגיע לנירנברג בתחילת ינואר 1946, כשישה חודשים לאחר פתיחת המשפטים, ונשאר שם עד סוף יולי של אותה שנה.

כפסיכיאטר, הוא היה אחראי לבריאותם הנפשית של המנהיגים הגרמנים ששרדו את המלחמה ועתה נלחמו על חייהם בפני הטריבונל הצבאי הבינלאומי. כרופא, הוא פגש את האסירים כמעט מדי יום ועקב אחר מצב בריאותם.

במהלך שבעת חודשי שהותו בנירנברג שוחח גולדנסון בקביעות עם רבים מבין 21 הנאשמים ואף ערך ראיונות רחבים עם מרביתם. הוא ריאיין גם רבים מעדי ההגנה והתביעה במשפטים - כולם נאצים בכירים. עדים אלו נשפטו מאוחר יותר בארצות שבהן ביצעו את פשעיהם, וחלקם הוצאו להורג.

זהו פרסום ראשון של הראיונות. הם מהווים תוספת משמעותית לתיעוד משפטי נירנברג ולהבנת ההיסטוריה של הרייך השלישי. בהיותם ראיונות שיטתיים שנערכו על ידי פסיכיאטר מיומן, הם גם שופכים אור חדש על המנטליות ועל המניעים של בכירי הנאצים.

משפטי נירנברג: רקע
משפטם של בכירי הרייך נפתח באולם מס' 600 של "היכל הצדק" בנירנברג ב-20 בנובמבר 1945. כעבור כשנה, ב-30 בספטמבר וב-1 באוקטובר 1946, ניתנו פסקי הדין. 12 מהנאשמים נידונו למוות בתלייה (בורמן נידון למוות בהעדרו, וכן נידונו למוות הנס פרנק, וילהלם פריק, הרמן גרינג, אלפרד יודל, ארנסט קלטנברונר, וילהלם קייטל, יואכים פון ריבנטרופ, אלפרד רוזנברג, פריץ זאוקל, ארתור זייס-אינקווארט ויוליוס שטרייכר). שלושה זוכו (הנס פריטשה, פרנץ פון פאפן והילמר שאכט), שלושה נידונו למאסר עולם (רודולף הס, ולטר פונק ואריך רדר), שניים נשפטו לעשרים שנות מאסר (בלדור פון שיראך, אלברט שפאר), אחד ל-15 שנות מאסר (קונסטנטין פון נויראט), ואחד לעשר שנות מאסר (קרל דניץ).

משפטי נירנברג נתפסים כיום כאבן יסוד במשפט הבינלאומי, אך בזמנו לא התקבלו כמובן מאליו. למעשה, הם היו עשויים שלא להתקיים כלל. פרנקלין דלאנו רוזוולט האמריקאי, וינסטון צ'רצ'יל הבריטי ויוסף סטלין הסובייטי - כולם שקלו בשלב כלשהו מדיניות של הוצאות להורג ללא משפט כתגובה לפשעי הנאצים, שממדיהם העצומים הלכו והתחוורו במהלך המלחמה.

רעיון המשפטים הועלה כנראה לראשונה על ידי שר החוץ הסובייטי, וייצ'סלב מולוטוב, כבר ב-14 באוקטובר 1942. באותו יום כתב מולוטוב לכמה ממשלות מזרח אירופיות גולות בלונדון, והודיע להן שמוסקבה נוטה להעמיד למשפט את בכירי "הממשלה ההיטלראית הפושעת" בפני "טריבונל בינלאומי מיוחד". מוסקבה התאכזבה בעליל מכך שבריטניה סירבה לשפוט את רודולף הס (Hess), סגנו של היטלר, שטס לסקוטלנד ב-1941, והסובייטים חששו שבעלי בריתם יגיעו לעסקה כלשהי עם גרמניה. בעלות הברית המערביות, מצדן, לא התעמקו באפשרות של קיום משפטים לאחר המלחמה, ועדיין העדיפו הוצאות להורג ללא משפט. כך או כך, בראש סדר העדיפויות שלהן באותו שלב היה הניצחון במלחמה.

ובכל זאת, בנובמבר 1943, במסגרת מה שכונה "הכרזת מוסקבה", פירסמו בעלות הברית הצהרת כוונות בעניין גורלם של פושעי מלחמה, ובה כמה עקרונות כלליים. למשל, פושעים יוחזרו למקומות שבהם ביצעו את פשעיהם ו"יישפטו במקום". המשפטים והעונשים יהיו בהתאם לחוקי מקום הפשע. מאידך, פושעי מלחמה בכירים, שמעשיהם לא הוגבלו לאזור גיאוגרפי אחד, יזכו לטיפול שונה ונפרד. הצהרת מוסקבה לא פירטה מה בדיוק יעלה בגורלם של אותם בכירים, ולא הבהירה אם יישפטו או יוצאו להורג ללא משפט.

עמדותיו של צ'רצ'יל בנושא היו חד-משמעיות. ערב ועידת טהרן הוא אמר בישיבת קבינט בדלתיים סגורות (ב-10 בנובמבר 1943) שיש לפרסם רשימה של פושעי מלחמה ספציפיים. הוא האמין שטיפול ממוקד בקבוצה זו עשוי לבודדם במולדתם ולהביא לקיצור המלחמה. צ'רצ'יל תמך בגיבוש רשימה של כחמישים עד מאה מנהיגים נאצים. לאחר שתיבחן הרשימה על ידי חבר מושבעים בינלאומי כלשהו, יוכרזו הנמנים בה כמצויים "מחוץ לחוק" ודמם יותר, ללא הליכים משפטיים. צ'רצ'יל סבר שאם בכלל יתקיימו משפטים, מטרתם תהיה אך ורק וידוא זהותם של אותם נאצים ש"מחוץ לחוק".

אחד מחילופי הדברים החשובים בנושא ההוצאות להורג ללא משפט התקיים בפגישת רוזוולט-סטלין-צ'רצ'יל בוועידת טהרן (28 בנובמבר עד 1 בדצמבר 1943). בזמן ארוחת הערב ב-29 בנובמבר אמר סטלין, כבדרך אגב, שאם בסיום המלחמה יילכדו ויחוסלו כחמישים אלף מבין מנהיגי הכוחות הגרמניים החמושים, בכך תושמד העוצמה הצבאית הגרמנית אחת ולתמיד. צ'רצ'יל נרתע מסדרי הגודל של ההרג המוצע. הוא אמר שהפרלמנט והציבור הבריטי לעולם לא יקבלו הוצאה להורג בממדים המוניים שכאלה. דווקא רוזוולט הגיב ביתר התלהבות, וכשצ'רצ'יל התרגז (כך, לפחות, זכר זאת צ'רצ'יל), אמר רוזוולט שאולי אין צורך להוציא להורג חמישים אלף גרמנים, וניתן להסתפק ב"49 אלף בלבד". אליוט רוזוולט, בנו של הנשיא, שנכח במעמד, התערב בשיחה ואמר שהוא בטוח שהצבא האמריקאי "יתמוך בכך".

דברים אלה הטרידו את צ'רצ'יל עד כדי כך שהוא עזב את החדר, וסטלין רץ אחריו כדי להרגיעו וטען שהוא רק התלוצץ, כמובן. אך עיון בתמלילי דיונים מאוחרים יותר, והעובדה שסטלין כבר צבר ניסיון בחיסול אלפים רבים מבני עמו שלו - בהם לא מעט קציני צבא - מצביעים על האפשרות שלו הסכים צ'רצ'יל עם עמיתיו באותו ערב, היתה עשויה ליפול החלטה מכרעת. השאלה אם החלטה כזו אכן היתה מובילה להוצאות המוניות להורג נותרת פתוחה. לצ'רצ'יל, לבטח, היו ספקות משלו באשר לשאלה אם סטלין ורוזוולט אכן התבדחו. הוא הניח לסטלין לשדל אותו לחזור לשולחן הארוחה, אך לא היה "משוכנע לגמרי שמדובר בדיבורים בעלמא, ושמאחורי הדברים לא אורבת כוונה רצינית".

גם בתוך ממשלת ארצות-הברית הנושא היה שנוי במחלוקת חריפה. שר האוצר הנרי מורגנטאו השמיע את הקול הנוקב ביותר בעד הוצאות להורג ונגד משפטים פומביים, כשהציג ב-5 בספטמבר 1944 תוכנית שהיתה אמורה למוטט את גרמניה לתמיד. במסגרת התוכנית תבע מורגנטאו הוצאות להורג של כמות מנהיגים נאצים בסדר גודל שהיה קרוב יותר לרעיונותיו של סטלין מאשר לגרסה הסמלית וה"צנועה" של צ'רצ'יל.

למרבה המזל השמיע שר המלחמה של ארצות-הברית, הנרי סטימסון, את קול התבונה. סטימסון דחה לחלוטין את רעיון הרס הכלכלה הגרמנית כדי להציל, כביכול, את העולם מפני מלחמה נוספת. הוא התנגד בתוקף גם לגישת מורגנטאו בסוגיית פושעי המלחמה. סטימסון התעקש על ההפך הגמור - על הצורך בהליך ראוי, שיגלם את "ההיבטים הבסיסיים של מגילת הזכויות" האמריקאית. במזכר מה-9 בספטמבר 1944 הוא ציין שהשאלה אינה אם לאמץ גישה מקילה או מחמירה כלפי גרמניה, אלא כיצד לפתח שיטה ראויה להתמודדות עם הפושעים הנאצים. על גישה שכזו, הוא האמין, לנבוע מתוך "מחשבה זהירה והליך מוגדר בקפידה", ועל ארצות-הברית ליטול חלק בסוג כלשהו של בית דין בינלאומי שיגיש כתבי אישום נגד נאצים בכירים בגין עבירות על "חוקי המלחמה, בכך שביצעו מעשי אכזריות לשמם כדי לחרחר מלחמה". הוא ציין שחוקים אלה אומצו על ידי בית המשפט העליון האמריקאי ושעליהם להוות את "הבסיס לפעולה משפטית נגד הנאצים".

אך רוזוולט, למגינת לבו של סטימסון, הוסיף לצדד במורגנטאו, שהיה גם ידידו האישי, והעדיף הוצאות להורג בידי הצבא על פני משפטים פומביים. ואמנם, עם פתיחתה של ועידת קוויבק (24-11 באוגוסט 1944) הודיעו צ'רצ'יל ורוזוולט בהצהרה משותפת כי הליך משפטי אינו הולם עבור "ארכי-פושעים מסוגם של היטלר, הימלר, גרינג וגבלס". הם אמרו כי "מלבד הקשיים העצומים הכרוכים בהקמת בתי המשפט, ניסוח ההאשמות ואיסוף הראיות, הרי שגורלם [של המנהיגים הנאצים] הוא נושא פוליטי ולא משפטי. לא ניתן להניח בידיהם של שופטים, בכירים ומלומדים ככל שיהיו, את ההכרעה הסופית בנושא שכזה, המצוי בתחום המדיני במובן הרחב והחיוני ביותר. על ההחלטה להיות 'החלטה משותפת של ממשלות בעלות הברית', דבר שאכן בא לידי ביטוי בהצהרת מוסקבה".

רוזוולט וצ'רצ'יל הגיעו למסקנה כי בסופו של חשבון עדיף יהיה להוציא להורג מנהיגים נאצים מסוימים ללא משפט, ונראה שסטלין היה שותף לעמדתם. על כן הופתע צ'רצ'יל לגלות, בביקור במוסקבה באוקטובר 1944, שסטלין שינה את דעתו, ותמך עתה, כבכירים נוספים בהנהגה הסובייטית, בקיום משפטים ברוח הטריבונל הבינלאומי שהציע בשעתו מולוטוב. ייתכן שסטלין - משנוכח כי צ'רצ'יל לא יסכים לחיסולם של עשרות אלפים מקרב האליטה הגרמנית - החליט לתמוך במשפטים לפושעי מלחמה מרכזיים לצורכי תעמולה. אולי האמין שאם יטיף לקיום משפטים יוכל לשפר את תדמיתו החבוטה במערב.

בינתיים, הסובייטים נקטו צעדים משלהם לסגירת חשבונות עם הפולשים. בעודם משחררים את ארצם מידי הגרמנים בקיץ 1943 הם החלו לקיים משפטים משל עצמם, שבהם הועמדו לדין בין השאר גם אזרחים סובייטים בגין נטילת חלק בפשעי מלחמה של הנאצים. במשפט הראשון ממין זה (17-14 ביולי 1943), בקרסנודר, חשפו הסובייטים לעיני העולם את אחד מהמקרים הראשונים של רצח המוני של יהודים. המשפט הסתיים בשמונה גזרי דין מוות, שבוצעו בכיכר העיר בפני קהל של כשלושים אלף איש. כמה משפטים קטנים התקיימו באוגוסט ובספטמבר שלאחר מכן, וב-18-15 בדצמבר נערך משפט גדול נוסף בקרקוב, שתוצאותיו היו דומות. הוא הסתיים בתלייתם של המורשעים בכיכר העיר בפני קהל של כחמישים אלף צופים. האירוע זכה לפרסום רב בסרטוני חדשות מיוחדים, ברדיו ובעיתונות הכתובה. ההליכים הזכירו למשקיפים מערביים, ובצדק, את משפטי הראווה של סטלין בסוף שנות השלושים. הסובייטים השתמשו במשפטים הראשונים הללו של תומכי הנאצים הן כדי לרכוש את דעת הקהל העולמית והן כדי להעלות את המורל הפנימי. הפרקטיקה הסובייטית, אם כן, החלה לצדד במשפטים פומביים על פני הוצאות להורג ללא משפט. כמובן, מטרתם של הסובייטים במשפטים היתה להציג את אשמתם של הנאשמים.

ממשלות ארצות-הברית ובריטניה הסתייגו ממשפטי הראווה הסובייטיים סמוך לקווי האויב. הם חששו שהמשפטים יובילו למעשי נקם מצד הנאצים, ולהוצאה להורג של שבויי מלחמה בריטים ואמריקאים בידי הגרמנים. ואכן, היטלר הזועם הורה בתגובה על משפטי ראווה משלו, לא נגד שבויי מלחמה רוסים אלא נגד מי שכינה "פושעי מלחמה אנגלו-אמריקאים" ובמיוחד "מפציצי טרור אנגלוסקסים". אלא שהפקודות לא בוצעו, כפי שאירע לרבות מהוראותיו היותר הרסניות של היטלר לקראת תום המלחמה.

ממשלת ארצות-הברית, בעידודו של סטימסון, החלה בהדרגה להעדיף הליכים משפטיים על פני חיסולים ללא משפט. סטימסון לא יכול היה להסתפק בהתנגדות לרעיונותיו של מורגנטאו, שזכה לתמיכתו של רוזוולט; היה עליו להציג אלטרנטיבה. ב-1944 הטיל סטימסון על סגנו, ג'ון מקוליי, לגבש תוכנית חלופית, וזה העביר את ההוראה במורד שרשרת הפיקוד. היה זה הקולונל מוריי ברנייס שגיבש לבסוף את מסמך המפתח למדיניות האמריקאית בנושא.

ברנייס היה בחייו האזרחיים עורך דין. המסמך שחיבר על אודות "שפיטת פושעי מלחמה אירופים" כלל טיעונים חזקים בזכות הליך משפטי ראוי. הוא טען שלקיום משפט יהיו יתרונות עצומים על פני הסתפקות בהוקעה פוליטית, וכי ניתן ורצוי לשפוט את הנאצים בגין קשירת קשר לבצע פשע. יתרה מזו, הוא קבע שניתן להגיש כתבי אישום נגד ארגונים שלמים (כמו המפלגה הנאצית, הגסטפו וה-ס"ס), ולא רק נגד הפרטים שפעלו במסגרתם, בגין קנוניה פלילית. לא יהיה זה הכרחי להגיש כתב אישום נגד כל אדם בארגון, אלא רק נגד "יחידים מייצגים". מרגע שהארגון יישפט ויורשע, ניתן יהיה לשפוט כל חבר בו בשיפוט מהיר באשמת קשירת קשר. חשוב לציין, עם זאת, שבניגוד לדבריהם של כמה מהנאשמים בשיחותיהם עם גולדנסון, הרי שסעיף 10 במה שהפך לכתב המינוי של בית הדין הצבאי הבינלאומי לא הכריז שארגון נאצי כזה או אחר הוא ארגון פלילי. ההחלטה בעניין זה הושארה בידי בית הדין. גם לאחר שארגון הוכרז פלילי, לא היתה משמעות הדבר הרשעתם של כל החברים בו באופן אוטומטי; כל אחד מהם זכה למשפט משלו.

העמדה הפוליטית והמשפטית של הממשל האמריקאי בזכות משפטים פומביים, ובכללה גישת קשירת הקשר הארגונית, אומצה על ידי מזכיר המדינה קורדל האל, שר האדמירלות ג'יימס פורסטל וסטימסון עצמו. ב-11 בנובמבר 1944 שיגרו השלושה מזכר בנושא לנשיא רוזוולט, כדי לספק לו הדרכה לקראת ועידת יאלטה הממשמשת ובאה.

אך רוזוולט, למרבה ההפתעה, לא מיהר להשתכנע. ביאלטה (12-7 בפברואר 1945) נמנע הנשיא מלהזכיר את שינוי העמדה בממשלו. נראה היה שהוא וצ'רצ'יל מוסיפים לתמוך בהוצאות להורג ללא משפט, והוועידה לא קיבלה כל החלטה בנושא.

היו אלה סטלין והסובייטים שכנראה שיכנעו לבסוף את בעלות הברית האחרות ש"סוג כלשהו של הליך משפטי הוא הדרך להתקדם". סטימסון ואחרים המשיכו לנסות לדחוף את הנשיא לכיוון זה. הם הוסיפו להתעקש על ההכרח להימנע מיצירת הרושם שבעלות הברית פועלות מתוך דחף נקמני. עמדה זו אומצה על ידי הנשיא החדש הארי טרומן, כשקיבל לידיו את השלטון לאחר מותו הפתאומי של רוזוולט ב-12 באפריל 1945.

הדרישות לחיסולים ללא משפט גוועו כשטרומן אימץ את גישתם של סטימסון, האל ואחרים. בסדרת פגישות בין בעלות הברית במהלך 1945 שיכנעו האמריקאים גם את הבריטים הסרבנים. עד ה-3 במאי (ועידת סן-פרנסיסקו) כבר הסכימו בעלות הברית המערביות, ברית-המועצות וצרפת המשוחררת על קיום משפטים פומביים. ב-8 באוגוסט, לאחר חודשים נוספים של משא ומתן בלונדון, נוסח כתב המינוי של בית הדין. הרכב בית הדין וזכויות הנאשמים שיישפטו בו גובשו לפרטיהם. באותה עת הסכימו בעלות הברית על ארבעת סעיפי האישום: קשירת קשר לביצוע פשע, ביצוע פשעים נגד השלום, ביצוע פשעי מלחמה וביצוע פשעים נגד האנושות.

אך גם לאחר שהוסכם על העקרונות המנחים, עדיין נותרו מכשולים בדרך לביצוע. הקושי, בחלקו, נבע מהפערים בין האופן שבו תפסו הכוחות האנגלו-אמריקאיים הדמוקרטיים-ליברליים את המשפטים, ובין האופן שבו ראו אותם הסובייטים. ברית-המועצות סבלה סבל קיצוני וחריף מידי הפולשים הגרמנים. אפילו לפי הערכות שמרניות, המלחמה בין הגרמנים לסובייטים הביאה למותם של 25 מיליון בני אדם בברית-המועצות, רובם המכריע אזרחים. ההנהגה הסובייטית שאפה לקיים משפטי ראווה שימחישו את "מידת האשמה" של כל אחד מהנאשמים, ושלאחריהם יזכה כל אחד מהם "לעונש הבלתי נמנע". מבחינת האנגלים והאמריקאים, לעומת זאת, הרי מרגע שקיבלו על עצמם לקיים משפטים, השתמעה מההחלטה (לפחות באופן תיאורטי) גם זכותם של הנאשמים להגן על עצמם. כמו כן נבעו מכך גם חזקת החפות, שלפיה כל אחד מהנאשמים מוחזק כחף מפשע עד שתוכח אשמתו, והסיכוי שחלק מהנאשמים, או כולם, עשויים להימצא זכאים מכל ההאשמות או לפחות מחלקן.

ההבדלים בין מערכת המשפט האירופית-קונטיננטלית ובין זו האנגלו-אמריקאית הקשו על בעלות הברית להגיע להסכמה באשר להליך המשפטי הראוי. בבריטניה ובארצות-הברית מקובלת השיטה האדברסרית, שבמסגרתה מוגשים לבית המשפט כתבי אישום פתוחים יחסית, והעדים, ולעתים גם הנאשמים, עומדים לחקירה ולחקירה נגדית על ידי פרקליטי התביעה וההגנה, המתמודדים זה מול זה בפני בית המשפט. באירופה, לעומת זאת, נהוגה השיטה האינקוויזיטורית, המבוססת על חקירה בידי שופט חוקר (מגיסטרט), המגיש לבית המשפט תיק המבוסס על הראיות. אם מוגש כתב אישום, ניתנים עותקים מתיק החקירה לבית המשפט ולנאשם. במהלך המשפט, השופטים הם שמחליטים אם לשמוע עדויות נוספות על אלו שמצויות בתיק החקירה. בית המשפט הוא שחוקר את העדים, אבל רק לעתים רחוקות מקיים חקירה נגדית של הנאשם, ששמורה לו הזכות להשמיע הצהרה מטעמו בסיום המשפט או להימנע מכך. השופט הסובייטי בנירנברג, שהשתתפותו במשפטי הראווה הידועים לשמצה במוסקבה בשנות השלושים היתה ידועה במערב, שאל בפליאה מהולה בחשש באחת מהפגישות האחרונות לפני פתיחת משפטי נירנברג: "למה מתכוונים האנגלים כשהם אומרים 'חקירה נגדית'?".

האמריקאים והבריטים הם שגיבשו את הנוסחה המשפטית, כשניסחו פשרה מתוחכמת עם הרוסים והצרפתים. לנאשמים, מטבע הדברים, לא ניתן לומר את דברם בשלבים הקדם-משפטיים, ונשללו מהם גם חלק מהזכויות הקבועות בחוקה האמריקאית. כך, למשל, הם לא יכלו להסתמך על התיקון החמישי לחוקה, המאפשר לנאשם לסרב להשיב לשאלה בטענה שהתשובה עלולה להפלילו. הנאשמים נחקרו בפני בית המשפט, ולא ניתנה להם האפשרות לסרב להעיד.

האישומים
נגד הנאשמים בנירנברג הועלו ארבעה סעיפי אישום, שני הראשונים בהם שנויים במחלוקת בין מומחים למשפט בינלאומי. לפי האישום הראשון הנאשמים "השתתפו כמנהיגים, מארגנים, יוזמים או משתפי פעולה בגיבוש או ביצוע תוכנית, או מזימה לבצע או לפעול לביצוע פשעים נגד השלום, פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות, כהגדרתם בכתב המינוי".

האישום השני היה קשור לראשון, ובו נטען שלאורך שנים השתתפו הנאשמים ואחרים "בתכנון, הכנה, יוזמה וביצוע של מלחמות תוקפניות תוך הפרת אמנות, ערבויות והסכמים בינלאומיים". אישום זה מנה מה שכונה "פשעים נגד השלום" וכלל, כמובן, צעדים כמו הפלישה הגרמנית לפולין ב-1 בספטמבר 1939, חרף העובדה שמעשה תוקפנות זה בוצע במסגרת קנוניה עם ברית-המועצות, שלא הוזכרה בכתב האישום - הסכם אי-ההתקפה הגרמני-סובייטי מה-23 באוגוסט 1939 (הסכם מולוטוב-ריבנטרופ). הסכם זה, לא זו בלבד שסלל את הדרך למלחמה אלא גם כלל סעיפים סודיים לגבי חלוקתה המתוכננת של פולין, שאליה פלשה ברית-המועצות ממזרח בעוד גרמניה פולשת אליה ממערב.

שני סעיפי האישום הראשונים, אם כן, חשפו את הטריבונל למחלוקת, ולו מפני שלא האשימו את ברית-המועצות באותם "פשעים נגד השלום" - הדבר היה בלתי אפשרי מבחינה פוליטית באותה עת. מראית פני הצדק הוכתמה מעצם העובדה שהסובייטים פעלו כשופטים ותובעים בנירנברג. ייתכן שבסופו של חשבון היה עדיף להימנע כלל משימוש בשני סעיפי האישום הראשונים, ולהתמקד בפשעי המלחמה ובפשעים נגד האנושות.

לפי סעיף האישום השלישי, לקחו הנאשמים חלק ב"תוכנית או קשר לבצע פשעי מלחמה". ביצוע תוכנית זו, נטען, היה כרוך ב"מלחמה טוטלית" שחרגה "מחוקי ונוהגי המלחמה". באופן נקודתי הצביעו האישומים לפי סעיף זה על פשעים כגון רצח והתעללות באוכלוסייה אזרחית, גירוש אוכלוסייה ושימוש בעובדי כפייה, רצח והתעללות בשבויי מלחמה, הרג בני ערובה והחרבה שיטתית של ערים, עיירות וכפרים.

סעיף האישום הרביעי עסק ב"פשעים נגד האנושות", אשר "כללו רצח, השמדה, גירוש ומעשים בלתי-אנושיים אחרים נגד אוכלוסייה אזרחית, לפני ובמהלך המלחמה". האישום ציין במיוחד "רדיפה על רקע פוליטי, גזעני ודתי בביצוע ובקשר לתוכנית המוזכרת בסעיף האישום הראשון".

איש מהנאשמים שנשפטו בפני בית הדין הצבאי הבינלאומי לא הואשם בסעיף ספציפי ברדיפתם והשמדתם של היהודים. המושגים "רצח עם" או "שואה" נכנסו לשימוש מאוחר יותר. "רצח עם" ("ג'נוסייד") נטבע כמושג ב-1944 על ידי המשפטן הפולני רפאל למקין, והוגדר כפשע באמנת או"ם מיוחדת רק ב-1948. המושג "שואה" כשלעצמו היה קיים קודם לכן, עוד לפני 1939, אך לא נעשה בו שימוש במהלך המשפטים. אך מעשי הזוועה חסרי התקדים נגד יהודי אירופה הוזכרו כבדרך אגב בסעיף האישום השלישי, וביתר הרחבה ברביעי, שקבע כי "הרצח ההמוני" של היהודים נגע ל"מיליוני בני אדם".

ארבעת הסעיפים הציגו אישומים חמורים, כולם פחות או יותר חסרי תקדים בחוק הבינלאומי. אלמלא שני הסעיפים הראשונים והבעייתיים, ולולא הניסיון המתמשך וחסר הטעם לקשור את כל הפשעים לקונספירציה כוללת, היו המשפטים עשויים לתרום יותר לכתבי אישום עתידיים בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. אלא שבמאמץ להוכיח את כל ההאשמות, ובעיקר את טענת קשירת הקשר המתמשכת, הגזימה התביעה בהצגת מידת התכנון והעקביות בעיצוב המדיניות הנאצית. ארצות-הברית התלהבה במיוחד מטענת הקנוניה, שהיתה מוכרת במידת מה בחוק האמריקאי, אם כי השימוש שנעשה בה עד אז היה מוגבל. הבריטים הסתייגו, אך מבחינת האמריקאים התיאוריה איפשרה לקשור בין הפרות זכויות האדם בגרמניה לפני 1939 ובין ההפרות החמורות בהרבה שאירעו במהלך המלחמה.

רעיון הקנוניה, שנכלל למעשה בכל אחד מסעיפי האישום, סלל את דרכה של ההגנה. הפרקליטים ניצלו כל הזדמנות כדי להראות, ולא בלי בסיס, את הבלבול העצום ששרר בין רשויות הרייך השלישי. הם טענו ששיטת המינהל והממשל של הרייך היתה אקראית, בלתי קוהרנטית ובלתי יעילה. הנאשמים טענו לבורות ולחוסר ידיעה כרוניים, והצביעו על המידור השיטתי בממשל הנאצי. כל הנאשמים טענו שהמידע שבידם היה מוגבל ביותר ושהם לא נטלו כל חלק בקנוניה ארוכת טווח.

על התביעה, מנגד, היה להוכיח שאכן התקיימה תוכנית ברורה שכללה מטרות משותפות לכל הנאשמים, החל משחר ימי המשטר הנאצי. התביעה נטלה על עצמה להראות שלמן ההתחלה היתה כוונה לבצע פשעים מסוימים, ושהתכנון המוקדם כלל לא רק מלחמה תוקפנית, אלא גם אירועים ספציפיים כמו רצח היהודים. בסופו של דבר הגזימה התביעה בתיאור הכוונה-תחילה, בדיוק כפי שההגנה המעיטה בערכה כשניסתה לשרטט תמונה של כאוס מינהלי, מאבקי כוח אינסופיים ומערכת ללא מנהיג של ממש. מבחינת ההגנה היה זה אך הגיוני להתעקש שאיש לא האמין באידיאולוגיה הנאצית או קרא את ספרו של היטלר, לא כל שכן את ספריו של אלפרד רוזנברג.

המחלוקת ההיסטורית על סוג והיקף תפקידו של היטלר ויחסיו עם ההנהגה הנאצית שרירה וקיימת עד עצם היום הזה. היסטוריונים רבים משרטטים כיום תמונה מורכבת שנכללים בה אלמנטים הן מטיעוני התביעה והן מטיעוני ההגנה. כך או כך, ברור שאין כל בסיס לאופן שבו הציגה התביעה את אלפרד רוזנברג כ"תיאורטיקן" או ה"פילוסוף" הנאצי המרכזי.

בית הדין הצבאי הבינלאומי לשפיטת פושעי המלחמה הבכירים היה תוצר של דיונים פוליטיים ומשפטיים מתמשכים. לאחר ישיבה מקדמית בברלין ב-18 באוקטובר 1945 עברו המשפטים להיכל המשפט בנירנברג, שם התקיימו הדיונים החל ב-14 בנובמבר. ההליכים העיקריים, ובכללם טיעוני התביעה וההגנה, נמשכו מעט יותר מתשעה חודשים, מה-22 בנובמבר 1945 ועד ל-31 באוגוסט 1946. המשפטים היו משימה אדירת ממדים. ארבעה שופטים וארבעה תובעים (וכן מחליפים) מונו, כולם מבין הכוחות המנצחים: ארצות-הברית, בריטניה, ברית-המועצות וכן צרפת. לכל אחד מהם היה צוות משלו. בית המשפט קיים 403 ישיבות פתוחות לציבור, שמע בסך הכול 166 עדים, וקרא אלפי תצהירים ומאות אלפי מסמכים. המשפטים היו מסורבלים ואטיים, בין השאר משום שנערכו בארבע שפות והצריכו מלאכת תרגום עצומה רק כדי לתעד את העדויות, החקירות הנגדיות, ההצהרות שניתנו בכתב, ומסמכים רבים. להמחשת רוחב היריעה יצוין שנדרשו 42 כרכים גדולים כדי לפרסם את הפרוטוקולים ומבחר מצומצם מבין המסמכים שהתקבלו כראיות.

24 נאשמים הוגדרו מסיבות שונות פושעי מלחמה בכירים. ביניהם היו רוברט ליי, מפקד חזית העבודה שהתאבד ב-24 באוקטובר 1945 בטרם פתיחת משפטו, והתעשיין גוסטב קרופ פון בוהלן אונד הלבאך, שנבחר על ידי בעלות הברית כ"נציג" העסקים הגדולים אך נמצא בלתי כשיר לעמוד למשפט. בין 21 הנאשמים בפועל נכלל, בהעדרו, מרטין בורמן, מזכירו הפרטי של היטלר. בית המשפט פירסם את פסקי הדין ב-30 בספטמבר וב-1 באוקטובר 1946. 12 מבין הנאשמים נידונו למוות בתלייה (בורמן נידון למוות בהעדרו, וכן נידונו למוות הנס פרנק, וילהלם פריק, הרמן גרינג, אלפרד יודל, ארנסט קלטנברונר, וילהלם קייטל, יואכים פון ריבנטרופ, אלפרד רוזנברג, פריץ זאוקל, ארתור זייס-אינקווארט ויוליוס שטרייכר). מבין עשרת הנותרים זוכו שלושה (הנס פריטשה, פרנץ פון פאפן והילמר שאכט), שלושה נידונו למאסר עולם (רודולף הס, ולטר פונק ואריך רדר), שניים נשפטו לעשרים שנות מאסר (בלדור פון שיראך, אלברט שפאר), אחד ל-15 שנות מאסר (קונסטנטין פון נויראט), ואחד לעשר שנות מאסר (קרל דניץ).

מיד לאחר מתן גזרי הדין ביקשו פרקליטיהם של שניים מהנאשמים (יודל וקייטל) שללקוחותיהם יוענק הכבוד שבהוצאה להורג צבאית, בפני כיתת יורים. רדר, באמצעות פרקליטו, ביקש אף הוא להיות מוצא להורג בירייה, במקום לרצות את מאסר העולם שנגזר עליו. שלוש הבקשות נדחו. ב-16 באוקטובר 1946 נתלו כל הנידונים למוות (פרט לבורמן וגרינג). רייכסמרשל גרינג הצליח לסכל את ביצוע גזר הדין כשהתאבד בתאו קודם לכן.

הראיונות של גולדנסון
לאחר שממשלת ארצות-הברית החליטה סופית בשלהי 1944 ותחילת 1945 שקיום משפטים הוא הכרחי ועדיף על הוצאות להורג ללא משפט, החלו האמריקאים להוביל את המהלך. הם התעקשו כמעט מיד, בגיבוי בריטי, שהמשפטים יתקיימו בגרמניה הכבושה אך מחוץ לשטח השליטה הסובייטי, ובסוף 1945 בחרו בנירנברג. העיר ננטשה כמעט לחלוטין במהלך המלחמה, אך נותרו בה מתקנים שניתן היה לקיים בהם את המשפטים. בעלות הברית נמשכו לנירנברג בגלל הסמליות הפוליטית וההיסטורית שבקיום המשפטים בעיר שבה נחקקו חוקי הגזע של ספטמבר 1935 ושבה התקיים המצעד הנאצי השנתי, שבמסגרתו זרמו אליה מאות אלפים מאוהדיו הנלהבים של היטלר.

בספטמבר 1945 מנה הצוות שבהנהגת התובעים רוברט ג'קסון ותומס דוד כמאתיים איש, ובהם מתמחים, מומחים מתחומים שונים, מתורגמנים וקצרנים. ג'קסון היה הפעיל שבין התובעים, ואחריו סר דייוויד מקסוול פייפ מבריטניה. לבריטים, לעומתם, היה צוות של 34 איש בלבד, ורוב הזמן אף פחות מזה. הצוותים הצרפתיים והרוסיים היו קטנים אף יותר. האמריקאים, אם כן, היו הדומיננטים בהליכים כמעט בכל מובן, ולא רק משום שהמשפטים נערכו בחלק של גרמניה שהיה נתון בשליטתם.

נוסף לצוות הרפואי, החזיקו האמריקאים פסיכולוג ופסיכיאטר שעמדו לשירותם כמעט למשך כל ההליכים. פסיכיאטר הכלא הראשון של נירנברג היה מייג'ור דאגלס קלי, ששירת קודם לכן במחנה מעצר לאסירים נאצים חשובים במונדורף לה-באן שבלוקסמבורג. רוב נאשמי נירנברג הוחזקו שם לפני פתיחת המשפטים, ובין בעלות הברית נהוג היה לכנות את המקום, ולא בלי שמץ אירוניה, "המאפרה".

הקולונל ברטון אנדרוז, שנודע בקשיחותו, ניהל את המקום לפי כללים ספרטניים. נאצים בכירים אחרים, ביניהם שפאר ושאכט, הוחזקו בתנאים מחמירים פחות בטירת קרנסברג הסמוכה לפרנקפורט, מחנה מעצר שזכה לכינוי "פח האשפה". כל הנאצים הבכירים נחקרו, במאפרה או בפח-האשפה, וחלק מהמידע שנאסף מהם נשמר. מבחר מעניין מתוך חומרי החקירה, שברובו לא נעשה שימוש במהלך המשפטים, פורסם לאחרונה. קולונל אנדרוז ומייג'ור קלי נשלחו מפח-האשפה לנירנברג. קלי שהה שם בחודש הראשון של המשפטים, ואז עזב והוחלף על ידי גולדנסון.

במשך כל תקופת הכליאה, במונדורף ולאחר מכן בנירנברג, הקפידו השומרים האמריקאים להימנע כמעט מכל קשר עם השבויים, אם כי קיימו משמרת קבועה למניעת התאבדויות. שומר אחד היה אחראי על כל ארבעה תאים, אך לאחר התאבדותו של רוברט ליי באוקטובר 1945 הורה הקולונל אנדרוז להציב שומר לכל תא. על השומרים היה לפקח על האסירים באופן רצוף דרך חורי הצצה זעירים שנקבעו בדלתות התאים. בטרם נכנסו לתאיהם היה על האסירים להסיר מעליהם את החגורות, הכתפיות, שרוכי הנעליים וכל חפץ שעלול היה לשמש להתאבדות. על השומרים היה להקפיד שראשיהם וידיהם של האסירים יהיו בטווח ראייתם כל העת, גם כאשר ניסו האסירים לישון (בשכיבה על הגב בלבד) במשך הלילה.

האסירים הוחזקו בבידוד מהעולם החיצון ולא הורשו, למשל, לקרוא עיתונים. הדואר שקיבלו, כולל מכתבים מבני משפחה, עבר צנזורה, והם הורשו לצאת מהתאים רק לארוחות, למפגשים עם עורכי דינם ולשעת ההתעמלות היומית. בזמנים אלה נועדו האסירים ביניהם ככל שיכלו, כדי לתאם את עמדתם מול התביעה. השומרים, ככלל, לא תיקשרו עם האסירים, אף שהקולונל אנדרוז, ללא ידיעת האסירים, גייס כמה חיילים דוברי גרמנית למשימת השמירה. היה עליהם לדווח לו על כל דבר שעורר את חשדם או שעשוי היה לסייע לתביעה. האסירים נותקו למעשה מכל מגע אנושי, פרט לעורכי דינם, ולכן אין זה מפתיע שהם ניאותו לשוחח עם הפסיכיאטרים והפסיכולוגים שעבדו בפלגה הרפואית של יחידת הביטחון הפנימי ה-685 של הפרקליטות הצבאית האמריקאית הראשית בנירנברג. לרופאים ניתנה גישה חופשית ולא מוגבלת כמעט לאסירים.

לאון גולדנסון היה בן 34 כשהוצב בנירנברג. הוא נולד ב-19 באוקטובר 1911 בעיר ניו-יורק, סיים את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת אוהיו ב-1932, והשלים את לימודי הרפואה בבית הספר האוניברסיטאי ג'ורג' וושינגטון ב-1936. הוא התמחה בנוירולוגיה בבית החולים מונטיפיורי בניו-יורק, ובפסיכיאטרייה במכון ויליאם אלנסון וייט. בתום המלחמה הוצב מייג'ור גולדנסון בבית החולים הכללי 121 בנירנברג, וב-3 בינואר 1946 סופח לפלגת הביטחון הפנימי ה-685. הוא שירת כפסיכיאטר הכלא עד 26 ביולי 1946, סמוך לסיום טיעוני ההגנה במשפטים.

מיד לאחר תבוסת גרמניה באביב 1945 ולקראת הקיץ התעורר עניין עצום בשאלה "מה הניע את הנאצים האלה". קלי היה מודע "לאוצר הפסיכולוגי" שהיה מצוי תחת ידיו וידי הפסיכולוג גוסטב גילברט, והשניים תיכננו לכתוב ספר במשותף. קפטן גילברט היה קצין מודיעין אמריקאי ששלט בגרמנית והצליח להתמנות למתורגמן של המייג'ור קלי. הוא היה פסיכולוג בהכשרתו, ועד מהרה שיכנע את הקולונל אנדרוז למנותו רשמית לפסיכולוג הכלא. גילברט, בעצה אחת עם קלי, ראה את האסירים "זמינים כעכברי מעבדה". עיתונאים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים מכל רחבי העולם ניסו להשיג גישה לאסירים. גולדנסון, בדומה לקלי ולגילברט, היה למושא קנאתם של רבים מעמיתיו ושל כתבי העיתונים, שכולם היו להוטים לראיין את הנאשמים.

קלי וגילברט כתבו בסופו של דבר שני ספרים נפרדים. קלי פירסם את ספרו שלו ב-1947. יש לו ערך מסוים, אך כיום הוא מיושן למדי. גילברט פירסם את ספרו חודשים ספורים אחרי קלי. הוא נכתב כיומן, ואיפשר לקוראים לעקוב אחר המשפטים מנקודת מבטו ודרך התנסויותיו של המחבר.

גם גולדנסון התכוון לכתוב ספר. הוא מעולם לא כתב אותו, אך הרשימות שערך שרדו. כמה ממסמכיו הוקלדו זמן קצר לאחר עריכת הראיונות. התוכנית לכתוב ספר נגדעה כאשר גולדנסון מת בטרם עת מהתקף לב ב-24 באוקטובר 1961, והוא בן כחמישים. הרשימות הוקלדו לאחר מותו בפיקוח אחיו, ד"ר אלי גולדנסון, שאסף ואירגן את כל החומרים המקוריים. ספר זה כולל מבחר ערוך ומקוצר של כמה מהראיונות שערך גולדנסון עם 19 מהנאשמים ו-14 מהעדים.

גדולתו של גולדנסון היא בתמלול המקיף שביצע. בעוד הפסיכולוג גילברט כתב את חוויותיו בסופו של כל יום, והסתמך על זכרונו כדי לשחזר שיחות ורשמים, הרי שהפסיכיאטר גולדנסון התעקש לערוך רישומים מדויקים במהלך הראיונות. גולדנסון דיבר מעט גרמנית, וכמה ממרואייניו ידעו אנגלית, כך שהתאפשר לו לשוחח עימם בחופשיות. ובכל זאת, כשערך ראיונות רשמיים העדיף גולדנסון להשתמש בשירותיו של מתורגמן, כדי שהמרואיינים יוכלו לבטא את עצמם באופן מלא. הוא תיעד במדויק גם את השאלות שהציג למרואיינים.

העובדה שגילברט דיבר גרמנית שוטפת הקלה עליו לשוחח עם מרואייניו, שרובם היו להוטים לדבר וששו למגע אנושי. עם זאת, כמה מהאסירים הרגישו שגילברט שונא אותם, או שהוא לפחות בעל דעה שלילית ביותר עליהם. אחד האסירים טען שגילברט התעלל בהם, כשהציג בפניהם תצלומים של פושעי מלחמה נאצים שנתלו, מתוך בטאון הצבא האמריקאי "כוכבים ופסים", והבטיח להם טיפול דומה. נראה שהאסירים ראו את גולדנסון באור חיובי יחסית והחשיבו אותו למקצועי יותר. בכמה מקרים ערכו גולדנסון וגילברט ראיונות יחדיו, כשגילברט משמש מתורגמן.

גולדנסון האמין, כמקובל בתקופתו, ב"פתולוגיה" של ההנהגה הנאצית, ועל אף שהיה מעודן בגישתו התעניין במיוחד בניסיון להסביר את שורשי "נתעבותם" של המרואיינים. לא הוצגה מראית עין של יחסי סודיות בין רופא למטופל, ונראה שהאסירים לא ציפו לסודיות שכזו. לא כולם היו מרוצים ממצב הדברים, אבל נראה שהרוב השלימו עם כך שהם משמשים "חומרים" למחקרים וספרים. כיום, נוכח המודעות הרבה לזכות לפרטיות, עשויה להתעורר אי-נוחות לנוכח העובדה שרופא מציג לאסיר אחד שאלות חוזרות ונשנות על אודות אסיר אחר. בכמה מקרים ביקשו אסירים מגולדנסון לשמור דבר מה בסוד, אך גולדנסון לא נטה לתת הבטחות שכאלה.

כמו הרופאים האחרים בצוות האמריקאי, גולדנסון ראה את האסירים הנאצים בראש ובראשונה כנשואי מחקר, ורק לאחר מכן, אם בכלל, כמטופלים. ברישומיו הוא מכנה אותם מפורשות "סובייקטים" למחקרו. האסירים, מצדם, השתמשו בשיחותיהם עם הרופאים כדי לבחון הצהרות ועמדות שאותן התכוונו להציג בקרוב בהגנתם בפני בית הדין. גולדנסון היה מודע לכך, ואף עודד זאת. בשיחותיהם עם האמריקאים, הנאשמים בחרו לשמור את מחשבותיהם לעצמם, בעיקר כשעל הפרק עמדו הודאות בביצוע פשעים שבהם הואשמו. הם חששו שדברים שיאמרו ישמשו נגדם במשפטיהם. האסירים שהתנגדו לנוכחותם של אנשי המקצוע הללו האשימו אותם שהם מעוניינים באיסוף חומר למחקריהם יותר מאשר במילוי חובתם כמטפלים.

גולדנסון ראה את הנאשמים כמעט בכל יום, אך מה שמייחד את רישומיו מאלה של עמיתיו הוא מאמציו העיקשים לנהל ראיונות רשמיים ולעתים מקיפים. הוא תיעד כל דבר שנראה לו בעל ערך אנושי ופסיכיאטרי. אנו יכולים לקרוא מה היה לנאשמים ולעדים לומר על תפקידו של נאשם מסוים באירוע מסוים, כולל פרטים על משפחתו ועל ההיסטוריה הרפואית שלו. גולדנסון שאל אותם לדעתם על מנהיגים ספציפיים, כמו היטלר, חקר איך ראו זה את זה ואת הפשעים שביצעו, והתעניין לדעת איך העריכו את הופעתם שלהם בבית המשפט בכל יום.

הוא חזר ואימת כל פרט מידע באמצעות שאלות רבות, לפעמים עד שהמרואיינים רתחו מזעם, אך לא הפסיק לחפור עוד ועוד. הוא טען שלא התכוון לבצע חקירה נגדית של הנאשמים, אך בפועל זה בדיוק מה שעשה במפגשיו עימם. לעתים קרובות נהג גולדנסון לעבור על עדותו של נאשם בבית המשפט תוך שהוא מציין, למשל, חלקים שנראו לו בלתי אמינים או קשים להבנה. באחדים מחילופי הדברים הללו היה קשה יותר להניח את דעתו של גולדנסון מאשר את זו של התובע בבית המשפט.

גולדנסון, ככלל, לא תיעד שיחות אקראיות אלא רק את הראיונות הרשמיים שערך בתיווכו של מתורגמן. רישום העדויות ונוכחות המתורגמן גרמו לכך שהנאשמים נסחפו בדבריהם רק לעתים רחוקות ביותר. מהלך הראיון סיפק להם הזדמנויות רבות לשקול את תשובותיהם לשאלות, וייתכן שזו בדיוק היתה כוונתו.

יש לזכור שכל אחד מהנאשמים היה נתון במשפט שבו ייחרץ גורלו לחיים או למוות. כמו כל נאשם בפשעים חמורים, גברים אלה היו נחושים לזכות את עצמם. במרבית הנאשמים עוררו הראיונות של גולדנסון, מן הסתם, פעמוני אזהרה. הם לא זכו להגנה מפני הפללה עצמית, עורכי דינם לא נכחו בעת הראיונות, ולא היה זה בלתי סביר שיניחו כי הם עשויים למצוא עצמם מעומתים בבית המשפט עם דברים שאמרו לגולדנסון. הדבר לא קרה מעולם, אבל מן הראוי שנזכור לפחות כי הנאשמים לא ידעו בוודאות מה מעמדם של הראיונות שהעניקו לגולדנסון ללא הגנת הסודיות שבין רופא למטופל. גולדנסון אולי ראה עצמו בראש ובראשונה כרופא וכמדען, אבל מנקודת מבטם של הנאשמים הוא היה אחד המנצחים, הם עצמם המובסים, ולכן הם תפסו אותו כחבר בצוות התביעה. הוא אמר להם שאל להם לדאוג ושהם יכולים להתבטא בחופשיות, אך לא סיפק כל ערבות שתגרום להם להאמין לדבריו.

הנאשמים, ככלל, ניסו לחמוק מכל האשמה אפשרית, וכפי שאמר אחד מהם, לפעמים אף עלה הדבר בידם. טענה זו הושמעה בידי שפאר, האדריכל של היטלר, הנחשב לדק האבחנה ביותר מבין הנאשמים. שפאר לא היה מרוצה מכך שבתום המשפט זוכו פריטשה, פאפן ושאכט, בעוד הוא עצמו נידון לעשרים שנות מאסר. הוא ציין ביומנו ש"השקרים, מסכי העשן והצהרותיהם המעורפלות השתלמו בסופו של דבר". שפאר התקומם על אי-זיכויו, אך הסיבה לכך בוודאי לא היתה הימנעותו משקרים או מנסיונות לכסות על האמת. לשפאר לא היה כל ספק שהנאשמים האחרים היו עוינים לאנשים כמו גולדנסון וגילברט. ככל הידוע, שפאר נתן לגולדנסון הצהרה חטופה ותמציתית בלבד (הכלולה בספר זה). הוא האשים את גילברט ב"להיטות לצבור עוד מידע פסיכולוגי". בתשובה לשאלתו של גילברט על גזר דינו שיקר שפאר ואמר שעשרים השנה שקיבל הן עונש "הוגן למדי. הם לא יכלו לתת לי עונש קל יותר, בהתחשב בעובדות, ואני לא יכול להתלונן". אך מאוחר יותר הודה שפאר שלא אמר את האמת, ולמעשה חש שבית המשפט לא נהג בו בצדק.

הדוגמאות לטיוחים ממין זה הן רבות, אבל אין משמעות הדבר שכל מה שנאמר על ידי הנאשמים והעדים אינו אלא ערימת כזבים. למעשה, מפתיע עד כמה הראיונות, ברובם, הם דיווחים אמינים, ולפעמים אף מזעזעים בכנותם. בנקודות מסוימות מודים הנאשמים והעדים בביצועם של פשעים מחרידים, גם כאשר הם מנסים להטיל את האשמה על אחרים. התירוצים, ההסברים והנסיונות לחמוק מהאחריות המשפטית למעשיהם מעניינים בפני עצמם. לפעמים ניתן לראות שגולדנסון הוּלך שולל, לא הבין לאשורה את חשיבותה של פיסת מידע מסוימת, או החמיץ רמזים עבים. ולמרות הכול, הנאשמים מסגירים מידע רב על עצמם ועל סיבות משיכתם להיטלר ולנאציזם.

משהתבקשתי לערוך את הראיונות, עשיתי זאת בכל הזהירות האפשרית. תיקנתי טעויות בולטות, כמו תאריכים או סילופים רבים באיות שמות, מקומות ודרגות. גולדנסון מעולם לא הגיע לשלב של בדיקה ותיקון של עובדות, תאריכים ושמות שהוזכרו בראיונות, והיה עלי לאמת כל פרט אפשרי. לעתים עשה גולדנסון טעויות בסיסיות בתיאור הרקע החברתי, החינוכי והצבאי של מרואיין. תיקנתי את כל הטעויות שהצלחתי לאתר, אך אין ספק שכמה שרדו. אני סמוך ובטוח שהן לא יגרעו מהותית מערכה של העדות המצויה בראיונות.

ניסיתי לשמור על נאמנות למקור. עם זאת, נאלצתי לערוך שינויים סגנוניים כדי להבהיר את הנאמר. קיצרתי את הראיונות במקומות שבהם היו חזרות וכפילויות. כדי להגביל את אורך הספר לממדים סבירים, נאלצתי להשמיט מתוכו כמה ראיונות עם נאשמים ספורים ועם עדים רבים, אך לכלול בו את המידע החשוב יותר לצורך התיעוד ההיסטורי. לעתים היה עלי לערוך שינויים נרחבים, כדי לשמור על נאמנות למהות הדברים שנאמרו על ידי הנאשמים. בעיות אחדות נבעו מקשיי תרגום, אחרות מכך שגולדנסון לא הבין כמה מהדברים שנאמרו, למשל, על אודות מבנה המערכת הפוליטית הגרמנית.

לא ניסיתי לתקן כל משגה או חוסר דיוק שתיעד גולדנסון בטעות. לעתים ניסו המרואיינים למעט בערך תפקידם או בערך המידע שהיה בידם, או פשוט להצדיק את הפשעים שביצעו. אחדים ניסו להמעיט בפשעיהם באמצעות הטענה שניהלו מלחמת מגן או מלחמת מנע. אחדים שבו והזכירו לגולדנסון מה עוללו בעלות הברית, ובעיקר הרוסים, לגרמנים בשלביה האחרונים של המלחמה. לא ניתן להתמודד עם כל אפיזודה שכזו, אך עלינו להיות מודעים לאפשרות של עיוותים מכוונים ושקרים בלתי מודעים.

בהערות השוליים הוספתי הדרכה והפניות עבור הקוראים, וכן מידע בסיסי על אודות דמויות מרכזיות ואירועים המוזכרים בטקסט, במקומות שבהם הרגשתי שהדבר הכרחי. כמו כן, התייחסתי להכחשות, בדיות וסילופים משמעותיים, או לחזרות על שמועות ומיתוסים חסרי בסיס. סיפקתי מידע מדויק יותר בכמה נושאים חשובים כמו, למשל, עליית הנאצים לשלטון ומספר היהודים שנרצחו.

כמה מהמרואיינים, כמו גם גולדנסון עצמו, מציינים שחמישה מיליון יהודים נרצחו ברייך השלישי. כיצד הגיעו למספר הזה? למעשה, זה היה המספר שננקב בדרך כלל על ידי התביעה בנירנברג. התובע האמריקאי ג'קסון, למשל, הצהיר בנאום הפתיחה שלו בפני הטריבונל שמתוך "9,600,000 יהודים שחיו באירופה הכבושה על ידי הנאצים, שישים אחוזים, לפי הערכות מוסמכות, נהרגו. 5,700,000 יהודים נעדרים מהמדינות שבהן התגוררו קודם לכן, ובלמעלה מ-4,500,000 מקרים לא ניתן להסביר את העדרם בתמותה טבעית". בהמשך המשפט נטתה התביעה לעגל את המספר לחמישה מיליון.

במהלך המשפט, כמו גם בדברי הסיכום של התובע ג'קסון ובפסק הדין של הטריבונל, נעשה שימוש גם בנתון הגבוה יותר של שישה מיליון. אחד העדים הראויים לציון בנושא זה היה וילהלם הוטל, שגרסתו, ככל הנראה, אומצה בפסק הדין. ועם זאת, המידע שבידיו היה לכל היותר מיד-שנייה. הוטל העיד במשפט (וכן בתצהיר שהגיש), ששאל את אדולף אייכמן בסוף אוגוסט 1944 כמה יהודים נהרגו. אייכמן השיב שדיווח לאחרונה להימלר שבסביבות ארבעה מיליון יהודים נהרגו במחנות ושני מיליון נוספים נהרגו בדרכים שונות, בעיקר בירייה. הוטל זכר שאייכמן אמר לו שהימלר העריך באותו זמן כי מספר היהודים שנהרגו היה אף גבוה מזה. רוב ההיסטוריונים כיום מסכימים שהמספר שניתן על ידי אייכמן וצוטט על ידי הוטל במשפט היה גבוה מדי, בוודאי באוגוסט 1944.

היסטוריונים אחדים, החשוב ביניהם ראול הילברג, נוקבים במספר של מעל ל-5.3 מיליון. הילברג מעריך את מספר היהודים שנהרגו באושוויץ בכמיליון; מספר מחריד, אך נמוך בהרבה מהערכתו של מפקד המחנה, רודולף הס (Hoess), במשפט. הערכתו של הס, בין 2.5 לשלושה מיליון, עדיין מצוטטת עד עצם היום הזה אפילו במחקרים מלומדים על אושוויץ, חרף חוסר אמינותה. חשוב לדייק במספרים, ובכך לשמוט את הקרקע מתחת למכחישי השואה והרביזיוניסטים.

מהראיונות ניתן ללמוד גם על האופן שבו הבין הצד האמריקאי באותה תקופה את הנאציזם ואת הרייך השלישי. גולדנסון, למשל, קיבל כלשונם את האישומים שניסחו האמריקאים, קרי, שהנאצים עסקו בקונספירציה נרחבת לבצע שלל פשעים - בכללם פשעים נגד השלום, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות - כפי שפשעים אלה הוגדרו בכתב המינוי של בית הדין. הוא קיבל את העמדה שלפיה הקנוניה אדירת הממדים החלה פחות או יותר בראשית ימי הרייך השלישי, ונמשכה לאורך שנות המלחמה. רק היסטוריונים ספורים כיום יסכימו עם גישת "התוכנית הגדולה" הזו כלפי הרייך השלישי. רוב ההיסטוריונים מחזיקים בדעה שמדיניויות רבות, ובכללן הניסיון להשמיד את כל יהודי אירופה, היו מאולתרות והתגבשו רק לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה. בידינו, החוקרים של היום, היה זמן רב יותר לחקור את תהליך קבלת ההחלטות, אך רובנו גם תופסים את הרייך השלישי באופן שונה בתכלית מגולדנסון ובני זמנו.

מחקרים מאוחרים יותר מאפשרים לנו לראות חלק מהתיעוד החשוב שהוצג בנירנברג באור מלא יותר ומפרספקטיבה חדשה. לעתים אנו יכולים ללמוד ממסמכים שהוצגו בנירנברג יותר משיכלו להפיק מהם התובעים והשופטים בנירנברג, שהיו, בזמנם, מוכי תדהמה. אחת מהטקטיקות המחוכמות של ההגנה היתה להציף את בית המשפט בים של מסמכים, תצהירים ועדויות ראייה. רק בשלב מאוחר הרבה יותר ניתן לנו להבין מה היתה כוונתם של אחדים מהעדים במשפט, ואחרים שחזרו על כך בראיונות עם גולדנסון, שטענו כי הנאצים התכוונו להשמיד כשלושים מיליון בני אדם. הכוונה היתה לא לבצע רצח עם אחד, אלא כמה. מסמכי מפתח על אודות תוכניות אלה הוגשו במהלך המשפט, אך הנושא לא הובן במלואו.

אף על פי שגולדנסון עצמו שמר על איפוק מתבקש במהלך הראיונות, הוא לא הסתיר את שיפוטו, כולל ספקנותו העמוקה ביחס לרבים מההסברים שהציעו הנאשמים. כמה מתגובותיו לדבריהם היו חריפות, כפי שניתן ללמוד ממקור אחר. דוגמה לכך עולה מהראיון שערך גולדנסון עם אוטו אוהלנדורף, שלא הוגדר כאחד מפושעי המלחמה המרכזיים אך הופיע כעד במשפט (ומאוחר יותר נשפט והוצא להורג). אוהלנדורף עמד בראשה של עוצבת המבצע (איינזצגרופה) D, שלפי עדותו היתה אחראית לרציחתם של לפחות תשעים אלף בני אדם, רובם יהודים. היתה זו אחת מארבע יחידות מוות נאציות שפעלו במזרח באופן "רשמי", אך למעשה היה מספר היחידות הללו גבוה בהרבה. אוהלנדורף אהב לראות את עצמו כאחד המנהיגים ה"אינטלקטואלים" של שירותי הביטחון, ואך הגדיר עצמו כ"אידיאליסט" שאפילו אינו אנטישמי. לכן הוא הוטרד במיוחד מכך שבאחד הימים האשים אותו גולדנסון שהוא סוג של סאדיסט, סוטה או מטורף. איזה הסבר אחר ייתכן, תהה הרופא, לכך שאוהלנדורף, אדם שהתגאה ב"יושרה בלתי ניתנת להשחתה", יכול היה להורות על השמדתם של כה רבים, גברים נשים וילדים, חפים מכל פשע?

בדרך כלל, כפי שניתן ללמוד מהראיונות, לא נטה גולדנסון להתבטא באופן כה בוטה, אך נראה שבהגיעו לנירנברג הוא היה משוכנע שכמה מהנאצים, אולי רבים מהם, היו סאדיסטים, כולל אלה שלא היו מעורבים ישירות במעשי אכזריות. גולדנסון, במחקרו על טבעו של הנאציזם, היה לעתים תוקפני בטכניקות הראיון שלו. הוא לא היסס להתעמת עם הנאשמים כשמצא את הצהרותיהם בלתי מספקות או סותרות, אך נטה לסגת כשמצא עצמו עוסק יתר על המידה בחקירה נגדית.

פרט לרודולף הס (Hess), ובשלבים מאוחרים יותר של המשפט אולי גם הנס פרנק, איש מנאשמי נירנברג לא סבל ממחלת נפש. רובם, אבוי, היו "נורמליים" לחלוטין, ופרט להס היו שפויים לגמרי במהלך הקריירות שלהם. רובם, הסתבר, היו "אנשי משפחה למופת", ולרבים מהם היתה השכלה גבוהה או לפחות הכשרה מקצועית כלשהי. מבחן אינטליגנציה שערך ד"ר גילברט העלה שכל הנאשמים פרט לאחד (שטרייכר) "היו אינטליגנטים מעל הממוצע", כאשר האיי.קיו הממוצע הוא בין תשעים ל-110 נקודות. מבין 21 הנאשמים, לשבעה היו 130 נקודות איי.קיו ולשניים נוספים 140 ומעלה. "מנהיגי הרייך" הללו, כל-יכולים עד לא מכבר, התקוממו נוכח הרעיון ששוביהם יבחנו אותם, אך ברגע שהחלו המבחנים התאמץ כל אחד מהם "להצליח ככל שניתן ולהוכיח את יכולותיו".

נירנברג, פרויקט שלא הושלם
12 משפטים נוספים נערכו בנירנברג בין דצמבר 1946 לאפריל 1949. בעוד שבמשפטים הראשונים ייצגו השופטים והתובעים את שלוש בעלות הברית ואת צרפת, הרי שהמשפטים המאוחרים נוהלו בלעדית על ידי האמריקאים, ונשפטו בהם נאשמים בביצוע בפועל של פשעים. משפטים אלה היו חשובים במיוחד לחשיפת ההשתתפות החברתית הנרחבת בהפרת זכויות אדם והמעורבות בפשעי מלחמה והשמדה המונית. משפטים נוספים התקיימו במשך השנים בגרמניה, כאשר כל אחד מהכוחות הכובשים, בריטניה, ברית-המועצות וצרפת, הגיש כתבי אישום נגד נאצים בגין פשעים שונים. גם הגרמנים עצמם הגישו כתבי אישום על פשעים שבוצעו במסגרת הרייך השלישי, ועל אף שה"פוליטיקה" של משפטים בגין פשעי מלחמה היתה ונותרה מורכבת ביותר, הם ממשיכים לעשות זאת עד עצם היום הזה.

אך היו אלה המשפטים הראשונים, אלו של פושעי המלחמה הבכירים בנירנברג, שזעזעו את דעת הקהל. על אף שממשלות בעלות הברית פירסמו דוגמאות ממעשי הזוועה של הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה, כולל פרטים על אודות הרצח ההמוני של יהודים, היתה תחילה נטייה לבטל סיפורים אלה כהגזמות לצורכי תעמולה, ברוח הסיפורים שהופצו על הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. התיעוד הרב שהוצג במשפטי נירנברג הפך את הפשעים הללו לעובדות ברורות.

הציבור, כולל רבים בגרמניה עצמה, נטה לתמוך בקיום המשפטים ולמד מהם רבות. אנו עדיין מתקשים להאמין למלוא הממדים של הפרות זכויות האדם, לסדר הגודל של הרצחנות לשמה ולעומק האכזריות המחרידה.

משפטנים פוזיטיביסטים בארצות-הברית, בבריטניה ובארצות נוספות טענו שהמשפטים היו חסרי ערך, כיוון שהפשעים בוצעו בטרם נחקק חוק בינלאומי נגדם. עמדה זו נדחתה על ידי משפטנים פרגמטים מאסכולת הצדק הטבעי, שמתעקשים כי המשפטים היו מחויבי המציאות ושהציביליזציה מחויבת להגן על עצמה מפני פשעים חסרי תקדים שכאלה. שני קולות מנוגדים אלה עדיין נשמעים בדיון האקדמי, והם חשובים להבנת נושאים עכשוויים כמו המחלוקת על בית המשפט הבינלאומי הפלילי בהאג. ב-1945 הוחלט להתעלם מכל ההתנגדויות המשפטיות והפילוסופיות ולקיים את המשפטים, בהתאם לגישת אנשי אסכולת הצדק הטבעי.
רוברט ג'לטלי

כך אבדו ונמצאו ראיונות נירנברג
לאון גולדנסון רשם במחברות, בכתב ידו, את רשימותיו מתאי הכלא של נירנברג, והקליד כל ראיון כמה ימים לאחר עריכתו. כשהשתחרר מהצבא ב-1946 הוא הביא איתו את הרשימות ושמר אותן בדירתו שבניו-יורק עד 1950, ולאחר מכן בביתו שבטנפלי, ניו-ג'רזי, עד למותו ב-1961.

אשתו של לאון, איירין, החזיקה בביתם את המחברות, את הראיונות המודפסים וחומרים רלבנטיים אחרים (כולל חליפת המכתבים הפרטית שלו) שנים רבות לאחר מותו. ב-1970, כשעברה להתגורר בדירה קטנה בפורט-לי הסמוכה, היא מכרה את רוב ספרייתה לסוחר מאינגלווד. בין הספרים שנמכרו היו כמה ספרים שנכתבו על ידי הנאשמים ונרכשו על ידי לאון בחנות בנירנברג. הספרים היו חתומים בידי המחברים. אחדים הוסיפו הקדשות אישיות, אחרים הסתפקו בחתימת שמם. ספרים אלה נרכשו מאוחר יותר על ידי עמיתי, ד"ר ג'ון לטימר, ששאל אם אוכל לספר לו על "מייג'ור גולדנסון" המוזכר בהקדשות. הסברתי לו שלאון היה אחי. בכמה פגישות נעימות סיפקתי לו את המידע שביקש. ד"ר לטימר שלח לי צילומים של העמודים מתוך הספרים ובהם ההקדשות, לשימושי.

ב-1983 העבירה איירין את כל החומרים הנותרים על אודות נירנברג לילדיה. ב-1994, בתגובה להצעתי לשקול את פרסומם, הסכימו שניים מילדיו של לאון (דניאל וג'וליה) לשלוח אלי את כל החומר שהיה בידיהם.

הראיונות המודפסים המקוריים, כולל העתקי הפחם שלהם, שמורים עתה בכספת שלי בבנק M&T בנייבק, ניו-יורק. מכתבו של לאון מחו"ל שבו סיפר על תוכניתו לפרסם את הראיונות, רשימותיו לצורך מתן הרצאות וכן מחברות רבות נוספות נמצאים אף הם בחזקתי.
אלי גולדנסון

אודות המחבר
לאון נתנאל גולדנסון נולד ב-19 באוקטובר 1911 בעיר ניו-יורק. הוא למד לתואר בוגר באוניברסיטת אוהיו ב-1932, וקיבל תואר דוקטור לרפואה מבית הספר לרפואה ג'ורג' וושינגטון ב-1936. הוא התמחה בנוירולוגיה בבית החולים מונטיפיורי בניו-יורק, ובפסיכיאטרייה בבית החולים רוקלנד בניו-יורק ובמכון לפסיכיאטרייה על שם ויליאם אלנסון וייט.

ב-1943 התגייס ד"ר גולדנסון לחטיבת הרגלים ה-36 בדרגת קפטן והיה הפסיכיאטר החטיבתי בעת המערכה נגד גרמניה. הוא קיבל כמה עיטורים והועלה לדרגת מייג'ור.

ב-29 בספטמבר 1945 הוצב ד"ר גולדנסון בבית החולים הצבאי 121 בנירנברג.

ב-3 בינואר 1946 הוא צורף ליחידת הביטחון הפנימי בנירנברג, ומונה לפסיכיאטר הכלא של בית הדין הצבאי הבינלאומי. מתוקף תפקידו, שאותו מילא עד ה-26 ביולי, הוא היה במגע כמעט יומיומי עם הנאשמים. בהמשך קודם גולדנסון לדרגת ליוטננט-קולונל.

עם חזרתו לחיים האזרחיים פתח ד"ר גולדנסון מרפאה פסיכיאטרית בניו-יורק, ולימד במכון ויליאם אלנסון וייט לפסיכיאטרייה ובקולג' למורים של אוניברסיטת קולומביה. הוא מת מהתקף לב בגיל חמישים, ב-24 באוקטובר 1961.

אודות העורך
פרופסור רוברט ג'לטלי הוא ראש הקתדרה להיסטוריה על שם ארל ריי בק באוניברסיטת פילדלפיה, ומחברם של כמה ספרים על היטלר, כולל הספר עטור השבחים Backing Hitler: Consent and Coercion in Nazi Germany (2001) . הוא עוסק כיום בכתיבת מחקר השוואתי על סטלין והיטלר.

© כל הזכויות שמורות לעברית הוצאה לאור

נירנברג 1946 - הראיונות הגנוזים עם פושעי המלחמה הנאצים - לאון גולדנסון, עורך: רוברט ג'לטלי
The Nuremberg Interviews - Leon Goldensohn, Robert Gellately (Editor)