Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » מדעי אדם וטבע  » ספרים חדשים ביוני 2006       חזור

השפה הסודית של בעלי-החיים
מאת: טמפל גרנדין עם קתרין ג'ונסון
Animals in Translation : Using the Mysteries of Autism to Decode Animal Behavior - Temple Grandin, Catherine Johnson

ההוצאה:

אריה ניר

טמפל גרנדין, היא חוקרת בעלי-חיים בעלת תואר שלישי במדעי בעלי-החיים ואוטיסטית. בספרה החדש, השפה הסודית של בעלי-החיים, היא חושפת מנקודת מבט שונה כיצד בעלי-חיים מרגישים וחושבים. ממקומה, בנקודת המפגש בין אוטיסטים לבעלי-חיים, טמפל גרנדין פורשת לפנינו רעיונות מהפכניים ותובנות מדהימות על בעלי-החיים ועל אוטיזם.

אוטיסטים חושבים לעתים כפי שחושבים בעלי-חיים - למעשה, טמפל גרנדין וכותבת המשנה קתרין ג'ונסון רואות את האוטיסטים כתחנת ביניים בין בעלי-חיים ובני-אדם - ומשום כך, האוטיסטים נמצאים בעמדה מצוינת להבין ולתרגם את שפתם של בעלי-החיים.

השפה הסודית של בעלי-החיים
שתפו אותי

גרנדין מובילה אותנו בבטחה אל תוך עולמם של בעלי-החיים, כשהיא חוקרת נושאים כמו כאב, פחד, תוקפנות, אהבה, חברות, תקשורת, לימוד וגאוניות של בעלי-חיים. בעלי-החיים חכמים יותר מכפי ששיערנו, ובמקרים רבים אפשר לומר שהם גאונים.

השפה הסודית של בעלי החיים הוא ספר המגולל סיפור מדהים המבוסס על מחקר בן שלושים שנה של חוקרת בעלי-חיים בעלת תפיסה יוצאת דופן כאוטיסטית, וראיית דברים ייחודית ומיוחדת. בין הרעיונות המאתגרים שספר זה מציע:

שפה איננה הכרחית לפיתוח מודעות - וגם לבעלי-החיים יש מודעות.

בעלי-חיים ואוטיסטים רגישים מאוד לפרטים הקטנים ביותר ולכן אינם מסוגלים לראות את התמונה הכוללת - חיסרון או כישרון?

מיהו "הפרשן" הנמצא במוחם של אנשים רגילים ומסנן עבורם את הפרטים ובמידה מסוימת מותיר אותם עיוורים למציאות הסובבת אותם - מציאות שבעלי-חיים ואוטיסטים רואים בבהירות רבה.

בעלי-חיים גאונים הם כמו האוטיסטים המחוננים ולשניהם סוג של גאוניות שבני-אדם רגילים אינם מסוגלים לראות אותה ובוודאי שלא לחוות אותה.

בעלי-חיים ובני-אדם משתמשים ברגשות שלהם כדי לחשוב, להחליט ואפילו לחזות את העתיד.

לבני-אדם בעלי לקויות ולבעלי - חיים יש כישורים וכשרונות יוצאי דופן.

הדבר הגרוע ביותר שבני-אדם יכולים לעשות לבעלי-חיים הוא לגרום להם לפחד.

טמפל גרנדין מבינה את בעלי-החיים באופן בלתי אמצעי ובכך ייחודה. ד"ר טמפל גרנדין קיבלה את התואר השלישי במדעי בעלי-החיים מאוניברסיטת אילינוי, היא מרצה מן המניין באוניברסיטת קולורדו, כתבה שני ספרים על אוטיזם, ובכלל זה הספר המקורי והמרתק Thinking in Pictures. גרנדין אוהבת בעלי-חיים ונלחמת לשיפור תנאיהם; היא תכננה מתקנים שונים ורפורמות שונות להבטחת רווחתם של בעלי-החיים במשק החקלאי.

ד"ר טמפל גרנדין קיבלה את התואר השלישי במדעי בעלי-החיים מאוניברסיטת אילינוי, היא מרצה מן המניין באוניברסיטת קולורדו, כתבה שני ספרים על אוטיזם, ובכלל זה הספר המקורי והמרתק Thinking in Pictures. גרנדין אוהבת בעלי-חיים ונלחמת לשיפור תנאיהם; היא תכננה מתקנים שונים ורפורמות שונות להבטחת רווחתם של בעלי-החיים במשק החקלאי.

ד"ר קתרין ג'ונסון, סופרת המתמחה בנוירופסיכיאטריה ובמוח, כתבה שלושה ספרים ובכללם הספר ,Shadow Syndrome יחד עם ג'ון ג'. ראטי. היא מתגוררת עם בעלה ושלושת ילדיה בניו-יורק. שניים מילדיה אוטיסטים.

ביקורות מחו"ל
השפה הסודית של בעלי-החיים הוא אוסף מקיף ונרחב של תגליותיה של אישה מחוננת. בגלל נסיבות יוצאות דופן, טמפל גרנדין נולדה עם היכולת לחיות בעולמם של בעלי-החיים ולהבין את סביבתם. לטמפל גרנדין מוח מורכב של אדם שבעיניי הוא גאון. קראתי את השפה הסודית של בעלי-החיים והרגשתי כמו ספוג הסופג לתוכו כמויות אדירות של מים. לכל מי שמעוניין ללמוד על חייהם של בעלי-חיים וצורכיהם, השפה הסודית של בעלי-החיים הוא ספר חובה. אני בלעתי אותו בשקיקה."
מונטי רוברטס, מחבר הספר The Man Who Listens to Horses

"טמפל גרנדין עשתה דברים נפלאים רבים למען העולם, דברים ששינו רבות את חייהם של בעלי-חיים ושל בני-אדם. היא פעלה רבות והצליחה להפוך את האוטיזם ממגבלה מצערת ליתרון שרבים מאתנו היו מוכנים להתנסות בו כדי שנצליח להבין את בעלי-החיים בצורה כל-כך מדהימה כפי שהיא מבינה אותם. יש לי תחושה חזקה מאוד שפרשנויותיה על בעלי-החיים נכונות. אין ספק שבזכות לימודיה ותאריה הצליחה להבין רבות, אך נדמה שיותר מכל סייע לה האוטיזם. ספרה מרתק וסוחף, מלא בתבונה ובתובנה, והוא אמנם מצליח במידה רבה להגשים את הבטחתו - לפענח את התנהגותם של בעלי-החיים."
אליזבת מארשל תומס, מחברת הספר The Hidden Life of Dogs

"אוהבי בעלי-חיים ואוהבי אדם יזכו לחוויה מרגשת כשיקראו את ספרה של טמפל גרנדין, השפה הסודית של בעלי-החיים, בזכות סגנון פשוט אך מקסים, סיפורים מרתקים ומצחיקים שמצליחים להעביר לנו תובנות מעמיקות על האופן שבו בעלי-חיים ואוטיסטים מבינים את העולם. כחוקרת נוירולוגית המתמקדת באוטיזם, הקסים אותי סיפורה האישי של טמפל גרנדין וריגשה אותי מאוד היכולת המדהימה שלה לחבר בין תיאוריה קלאסית לבין הפרדיגמה המסתורית החדשה שלה."
קנדס ב. פארט, מחברת הספר Molecules of Emotion

השפה הסודית של בעלי-החיים מאת טמפל גרנדין וקתרין ג'ונסון,
מאנגלית: מרים שפס, הוצאת אריה ניר. 352 עמודים.

אתר הבית של טמפל גרנדין.

מתוך הספר הקדמת המחברת
הסיפור שלי

אנשים שאינם אוטיסטים שואלים אותי תמיד על הרגע שבו התחוור לי שאני מבינה כיצד בעלי-חיים חושבים. נדמה להם שזו הייתה מעין התגלות.

אך זה לא מה שקרה. זמן רב מאוד עבר עד שהבנתי, שאני רואה אצל בעלי-חיים דברים שאחרים אינם רואים. רק כשהגעתי לגיל ארבעים הבנתי שהאוטיזם מקנה לי יתרון משמעותי על בעלי מפעלי הבשר ששוכרים את שירותיי. האוטיזם הִקשה על חיי ועל לימודיי, אך הוא אִפשר לי להבין בקלות את בעלי-החיים.

בילדותי לא הייתי מודעת כלל לקשר המיוחד שלי עם בעלי-חיים. אהבתי מאוד בעלי-חיים, אך התקשיתי להבין מדוע גור כלבים קטנטן איננו חתול, למשל. זה היה משבר לא פשוט בחיי. כל הכלבים שהכרתי היו גדולים למדי, ונהגתי למיין אותם על-פי גודלם. ואז הביאו שכניי כלב תחש קטן, ואני הייתי מבולבלת לחלוטין. שאלתי שוב ושוב: "איך זה יכול להיות כלב?" חזרתי ובחנתי את התחש הקטן, וניסיתי לפענח את התעלומה. לבסוף הבחנתי שהיה לו אף דומה לאפו של הגולדן רטריבר שלנו, ואז הבנתי. לכלבים יש אף של כלבים.

ובכך התמצתה המומחיות שלי בגיל חמש.
התחלתי להתאהב בבעלי-חיים בבית-הספר התיכון, כאשר אמי שלחה אותי לפנימייה מיוחדת לילדים מחוננים הסובלים מבעיות רגשיות. באותם ימים כינו את הכול "בעיות רגשיות". אמי נאלצה למצוא לי מוסד חינוכי חלופי, לאחר שסולקתי מבית-הספר התיכון הרגיל בגלל בעיות אלימות. הסתבכתי בקטטות כי הילדים הציקו לי. הם נהגו לכנות אותי בכינויי גנאי כמו "מפגרת" ו"טייפ-ריקורדר".

הם כינו אותי טייפ-ריקורדר כי אחסנתי משפטים וביטויים רבים בזיכרוני, והשתמשתי בהם שוב ושוב בכל שיחה. הדבר בלט במיוחד, מכיוון שלא היו לי נושאים רבים כל-כך לשיחה. הסיפור החביב עליי היה על מתקן ה"בלרינה" בלונה-פארק. הייתי ניגשת למישהו ומתחילה, "הייתי בלונה-פארק נַנטַסקֵט ועליתי על ה'בלרינה', ונורא נהניתי כשנלחצתי בכל הכוח לדפנות." ואז הייתי אומרת גם משהו כמו, "גם אתה אהבת את זה?" ולאחר קבלת התשובה הייתי מתחילה את כל הסיפור מהתחלה. הסיפור הזה הסתובב בראשי שוב ושוב, ולכן כינו אותי הילדים "טייפ-ריקורדר".

לעג ועלבון פוגעים. הם העליבו אותי והתגרו בי, ואני התעצבנתי והרבצתי. פשוט! תמיד הם התחילו, כי הם נהנו לראות אותי מגיבה.

הבעיה נפתרה כשעברתי לבית-הספר החדש. הייתה שם אורווה עם סוסים, והילדים רכבו עליהם, וכשהרבצתי שללו המורים את זכותי לרכוב. לאחר שזכויות הרכיבה נשללו ממני כמה וכמה פעמים, למדתי להסתפק בבכי כשמישהו פגע בי. הבכי הפיג קצת את התוקפנות. אני עדיין בוכה כשאנשים פוגעים בי.

לילדים שפגעו בי לא עשו דבר.

הדבר המצחיק בבית-הספר החדש היה שגם לסוסים היו בעיות רגשיות. כדי לחסוך כסף, המנהל קנה סוסים זולים שהיו להם בעיות התנהגות חמורות. הם היו יפים, היו להם רגליים טובות, אבל הם היו הרוסים מבחינה רגשית. בסך הכול היו תשעה סוסים בבית-הספר, ועל שניים אי-אפשר היה לרכוב. למחצית מן הסוסים באורווה היו בעיות פסיכולוגיות חמורות, אבל בגיל ארבע-עשרה לא הבנתי עדיין את הדברים האלה.

וכך חיינו ביחד בבית-הספר, חבורה של מתבגרים מופרעים וחבורה של בעלי-חיים מופרעים לא פחות. הייתה שם סוסה אחת בשם ליידי, שהתנהגה בסדר כשרכבנו עליה בלאונג', אבל כשיצאנו איתה לרכיבה ארוכה, היא פשוט השתגעה. היא נעמדה על רגליה האחוריות, קפצה כל הזמן ובעטה; היינו חייבים למשוך חזק ברסן כדי שלא תברח חזרה לאורווה.

סוס אחר בשם ביוטי נתן לנו לרכוב עליו, אבל היו לו מנהגים מגונים; הוא היה בועט ברוכב ונושך אותו. הוא היה מרים רגל אחורית ובועט ברגלו של הרוכב, או שנהג לסובב את ראשו לאחור ולנשוך את הרוכב בברכיים. היינו צריכים להיות זהירים מאוד. ביוטי בעט בכל מי שניסה לעלות עליו וגם נשך אותו - מתקפה אמיתית מלפנים ומאחור.

כל זה היה כאין וכאפס לעומת הצרות שעשתה לנו גולדי. היא בעטה ברגליה האחוריות, הקשיתה את גבה וקפצה, עד שהפילה את כל מי שישב על גבה. לכל היותר, אפשרה לנו לשבת באוכף, אך לרכוב היא לא נתנה לנו בשום אופן. כשהתעקשנו, הייתה גולדי מתחילה להזיע, ותוך חמש דקות הייתה שטופת זיעה. היא הייתה פשוט מבועתת. היא פחדה פחד מוות כשניסו לרכוב עליה.

גולדי הייתה סוסה יפהפייה; היו לה פרווה חומה בהירה ורעמה וזנב זהובים. היא הייתה בנויה כסוס ערבי, דקת גזרה ואצילית, וכשלא ניסו לרכוב עליה התנהגה למופת. היא הניחה לנו להוביל אותה בחבל, להבריש אותה ולטפל בה, והייתה רגועה כל עוד לא ניסינו לרכוב עליה. זה נשמע כמו בעיה אופיינית של סוסים עצבניים, אבל לפעמים יכולה להיות גם בעיה הפוכה. כבר שמעתי אנשים שאמרו, "כן, לרכוב עליהם אתה יכול, אבל זה כל מה שאפשר לעשות איתם." הסוסים הללו מתנהגים יפה אל הרוכבים, אך הם תוקפניים לאנשים שעל הקרקע.

כל הסוסים בבית-הספר סבלו בעבר מהתעללויות. האישה שקנו ממנה את גולדי נהגה לשים לה מתג חד ולמשוך בו בחוזקה, כך שלשונה של גולדי הייתה מעוותת לגמרי. אין לי מושג מדוע, אך את ביוטי כלאו במכלאת ברזל המיועדת בדרך כלל לפרות חלב. הסוסים הללו עברו התעללויות קשות, ולכן סבלו מבעיות רגשיות.

אז לא הבנתי את זה. מעולם לא התאכזרתי לסוסים בבית-הספר (היו ילדים שהתעללו בהם לפעמים), אבל גם לא חשבתי שאני מין אוטיסטית מחוננת שלוחשת לסוסים. פשוט אהבתי אותם.

מכיוון שהם הקסימו אותי כל-כך, הקדשתי כל רגע פנוי לעבודה באורווה. הייתי נחושה לשמור את האורווה נקייה ולוודא שהסוסים מטופלים כראוי. אחד משיאי האושר שלי בבית-הספר התיכון היה כשאמי קנתה לי אוכף ורסן אנגליים יפים מאוד. זה היה אירוע גדול בחיי, מכיוון שזכיתי באוכף משלי, וגם משום שהאוכפים בבית-הספר היו בלויים וישנים. רכבנו על אוכפים מדגם מקללנדס, שהשתמשו בהם לראשונה במלחמת האזרחים, ואני לא מגזימה. האוכפים בבית-הספר שלנו שימשו ודאי את יחידות הפרשים הספורות שעוד לחמו במלחמת העולם השנייה. לאוכף היה חריץ במרכזו, כדי להקטין את הלחץ המופעל על גב הסוס. החריץ היטיב אמנם עם הסוס, אך היה נורא לרוכב. אינני חושבת שיש אוכף נוח פחות ממנו עלי אדמות, אם כי עליי להודות, שכשקראתי שחיילי הברית הצפונית באפגניסטן רוכבים על אוכפי עץ, הבנתי שיש גרועים יותר.

במסירות אין קץ טיפלתי באוכף שלי. אהבתי אותו כל-כך, שלא השארתי אותו אף פעם בחדר הציוד שבאורווה. מדי יום לקחתי אותו לחדרי; קניתי סבון וחומר הברקה מיוחדים לעור, ובמשך שעות רחצתי והברקתי אותו.

הסוסים בבית-הספר הסבו לי אושר רב, אך היו אלה שנים קשות. בגיל ההתבגרות תקפו אותי התקפי חרדה קשים שלא הרפו. כשהייתי צריכה להגן על הצעת הדוקטורט שלי בפני הוועדה האקדמית, חשתי שוב התקף חרדה דומה, אבל אז, בנעוריי, ההתקפים נמשכו יום ולילה. לא קרה לי באותה תקופה דבר שיכול היה להצדיק את החרדה הפתאומית, למעט העובדה, שככל הנראה, אחד הגנים האוטיסטיים שלי החל לפתע להשתולל. יש דמיון רב בין אוטיזם לבין הפרעה אובססיבית-כפייתית, המוגדרת במדריך האבחון הפסיכיאטרי (DSM) כמחלת חרדה.

בעלי-החיים הצילו אותי. קיץ אחד ביקרתי בחווה של דודתי באריזונה. בחווה שכנה ראיתי כיצד מכניסים עדר בקר למתקן הטיפולים ((squeeze chute. זהו מתקן שווטרינרים משתמשים בו כדי שהבקר לא יוכל לזוז בזמן שמחסנים אותו או מטפלים בו. המתקן נראה כמו V גדול, והוא עשוי מוטות ברזל ניצבים המחוברים בבסיסם. כשפרה נכנסת למתקן, מדחס אוויר סוגר את ה-V החובק את גוף הפרה, ואינו מאפשר לה לזוז. בין עמודי הברזל יש די והותר מקום למטפל או לווטרינר להכניס את ידיו ואת המזרק. אפשר לראות את המתקנים הללו באינטרנט.

ברגע שראיתי את המתקן לראשונה, הכרחתי את דודתי לעצור את המכונית, כדי שאוכל לגשת ולהתבונן בו מקרוב. מראה הבהמות הגדולות בתוך המתקן החובק הזה ריתק אותי. אפשר היה לצפות שהפרות ייבהלו מאוד כאשר מוטות הברזל נסגרים עליהן לפתע וחובקים את גופן, אך זה בדיוק הפוך. הן ממש נרגעות. במחשבה שנייה, יש בזה היגיון, מכיוון שלחץ עמוק מעניק תחושה של רגיעה כמעט לכולנו. אחת הסיבות לכך שעיסוי מעניק תחושה טובה כל-כך, היא הלחץ העמוק. ייתכן מאוד שהמתקן הזה מעניק לפרות תחושת רגיעה, כמו זו שחשים תינוקות בני יומם כשעוטפים אותם ומהדקים חזק, או צוללנים שיורדים למעמקי הים. הן פשוט אוהבות את זה.

כשהתבוננתי בפרות הנרגעות, ידעתי שגם אני צריכה מתקן כזה. בסתיו, כשחזרתי לבית-הספר, המורה שלי עזר לי לבנות מתקן חובק משלי בגודל של אדם מבוגר בעמידת ארבע. קניתי מדחס אוויר, ואת הV- יצרתי מלוחות עץ. המתקן עבד נהדר. בכל פעם שנכנסתי לתוכו, הרגשתי רגועה יותר. אני עדיין משתמשת בו כיום.

בזכות המתקן החובק והסוסים הצלחתי לשרוד את גיל ההתבגרות. בעלי-חיים העניקו משמעות לחיי. ביליתי בחברת הסוסים בכל רגע פנוי, ואפילו הצלחתי לרכוב על ליידי בתערוכת סוסים. קשה לדמיין היום בית-ספר כלשהו שהיה מסתכן ומחזיק סוסים מופרעים עבור תלמידיו. היום הפסיקו אפילו לשחק מחניים בשיעורי התעמלות, כדי למנוע פגיעות בתלמידים. לא כך היו פני הדברים אז. הסוסים נשכו רבים מאיתנו, רמסו אותנו ברגליהם או העיפו אותנו מעל גבם, אך איש מאיתנו לא נפגע קשה, לפחות לא כשאני הייתי שם. כך שהדברים, בסופו של דבר, הסתדרו.

הייתי רוצה שיותר ילדים ירכבו על סוסים כיום. אנשים ובעלי-חיים צריכים להיות ביחד. במהלך השנים התפתחנו ביחד, ופעם היינו שותפים. כיום מנותקים רוב בני-האדם מבעלי-החיים, למעט אלה שמגדלים כלב או חתול.

סוסים יכולים להביא תועלת רבה במיוחד למתבגרים. יש לי חבר פסיכיאטר, שמתגורר במסצ'וסטס ומטפל בבני נוער, והוא טוען שיש הבדל מהותי בין אלה שרוכבים ואלה שלא. לדבריו, אם מסתכלים על שני בני נוער שסובלים מאותה בעיה באותה דרגת חומרה, ואחד מהם רוכב על סוסים בקביעות, הטיפול ברוכב יצליח יותר. סיבה אחת לכך היא שהטיפול בסוסים דורש אחריות רבה, ומתבגר שמטפל בסוסים יפתח מן הסתם אופי טוב יותר. סיבה נוספת היא שרכיבה איננה מתמצית בישיבה באוכף, במתן הוראות לסוס או במשיכה במושכות; רכיבה אמיתית מזכירה במידה רבה ריקוד או החלקה על הקרח בזוג. מדובר במערכת יחסים.

אני זוכרת שתמיד כשרכבתי, הקפדתי לבדוק שהסוס צועד במסלול. כשסוס דוהר (קנטר) בלאונג' מסביב, אחת הרגליים הקדמיות חייבת להישלח קדימה במרחק רב למדי מהרגל השנייה, ועל הרוכב לסייע לו לעשות זאת. כשרכנתי קדימה כפי שצריך, עזרתי לסוס לדהור כיאות. מעולם לא הצטיינתי בשיווי משקל; לא הצלחתי, למשל, ללמוד להחליק על מדרון הסקי במגלשיים מקבילים, על אף שהצלחתי ללמוד לפסק את רגליי כדי לעצור או להסתובב. אך כשרכבתי, היטבתי להזיז את גופי בתיאום מוחלט עם גופו של הסוס, כדי לסייע לו לדהור כראוי.

הרכיבה הסבה לי אושר רב. דהירה באחו תמיד גרמה לי התרגשות רבה. כמובן שאסור היה להריץ את הסוסים יותר מדי, אך מדי פעם הרשו לנו לדהור, ולאושר שלי לא היה גבול. אני זוכרת את הרכיבה בקבוצה לאורך המסלול ואת הדהירה המהירה במורד. עדיין חרותה בזיכרוני אוושת עלי העצים שעל פניהם חלפתי.

לאחר זמן-מה הרכיבה הופכת אינסטינקטיבית; רוכב טוב וסוסו הופכים לצמד. אין זו מערכת יחסים חד-צדדית, שבה האדם נותן לסוס הוראות. סוסים רגישים ומודעים מאוד לרוכביהם, והם תמיד נענים לצורכי הרוכבים גם כשלא התבקשו לכך. סוסים המיועדים ללימוד רכיבה עוצרים כשהם חשים שהרוכב שעל גבם מתחיל לאבד את שיווי המשקל. וזאת הסיבה, אולי, שללמוד לרכוב על סוסים שונה לחלוטין מללמוד לרכוב על אופניים. הסוסים מוודאים שאיש לא ייפגע.

בני נוער מפיקים רבות מן האהבה שהסוס מעניק להם ומעבודת הצוות. במשך שנים היה מקובל לשלוח מתבגרים בעייתיים לבתי-ספר צבאיים או לצבא. המסגרת המובנית אמנם עוזרת, אך לו היו במסגרות הללו גם סוסים, הייתה ההצלחה רבה יותר.

ארבעים השנים שביליתי במחיצתם של בעלי-חיים הביאו לכתיבתו של הספר השפה הסודית של בעלי-החיים.

הוא שונה מכל ספר אחר שקראתי על בעלי-חיים, בעיקר משום שאני שונה מכל בעל-מקצוע אחר שעובד עם בעלי-חיים. חשיבתם של אוטיסטים דומה לחשיבה של בעלי-חיים. כמובן שאנחנו חושבים גם כמו בני-אדם - איננו שונים עד כדי כך מבני-אדם רגילים. אוטיזם הוא תחנת ביניים בדרך בין בעלי-חיים לבני-אדם, וזה מה שמאפשר לאוטיסטים כמוני לתרגם לשפת בני-אדם את שפתם של בעלי-החיים. אני מסוגלת לומר לאנשים מדוע בעלי-החיים שלהם מתנהגים באופן שבו הם מתנהגים.

אני חושבת שזו הסיבה שהצלחתי חרף האוטיזם. התנהגות בעלי-חיים הייתה התחום הנכון עבורי, כי את הפערים בהבנתי החברתית יכולתי להשלים בהבנתי את בעלי-החיים. פרסמתי כבר שלוש-מאות מאמרים מדעיים, באתר האינטרנט שלי מבקרים 5,000 איש מדי חודש, ואני מרצה כשלושים וחמש הרצאות בשנה על טיפול בבעלי-חיים. אני מרצה עשרים וחמש הרצאות נוספות בשנה על אוטיזם, כך שאת מרבית חיי אני מבלה בדרכים. כמחצית מראשי הבקר בארצות הברית עוברים דרך מתקני השחיטה ההומנית שאני תכננתי.

אני חבה רבות לעובדה שמוחי שונה ממוחם של בני-אדם רגילים.

האוטיזם העניק לי נקודת מבט שחסרה לרוב אנשי המקצוע בתחום, ודווקא ידועה לאנשים רגילים רבים - בעלי-חיים חכמים הרבה יותר ממה שאנו חושבים. בעליהם של חיות מחמד חוזרים ואומרים, "פלאפי הקטנה שלי מסוגלת לחשוב," אך רוב החוקרים מתייחסים לקביעה זו כאל משאלת-לב ותו לא.

אני גיליתי שבעלי חיות המחמד צודקים. אנשים שאוהבים בעלי-חיים ומבלים זמן רב במחיצתם, מתחילים לחוש שיש לבעלי-החיים יכולות רבות יותר מאלה הנראות לעין. הם רק לא יודעים להגדיר ולתאר את היכולות האלה.

אני הגעתי לתשובה, או לפחות לחלק ממנה, באופן מקרי לחלוטין. בגלל הבעיות שלי, התעניינתי מאז ומתמיד בחקר המוח האנושי, ועקבתי אחר ההתפתחויות בתחום זה, לא פחות משעקבתי אחר ההתפתחויות בתחום התמחותי שלי. עשיתי זאת משום שאני תמיד מחפשת דרכים לשפר את חיי, לא רק את חייהם של בעלי-החיים. התעניינות כפולה זו אפשרה לי לראות את הקשר בין האינטליגנציה של בני-האדם לבין תבונתם של בעלי-החיים, קשר שרבים מהמדענים עדיין מתעלמים ממנו.

הספרות על אוטיסטים מחוננים (savants) הציתה את דמיוני וסיפקה את הרקע לגילויי. אוטיסטים מחוננים יכולים לומר לך לפי תאריך הלידה שלך באיזה יום בשבוע נולדת, או לחשב אם מספר הבית שלך הוא מספר ראשוני גם אם הוא מספר בן ארבע ספרות. מנת המשכל שלהם היא, בדרך כלל, בטווח המוגדר כפיגור שכלי, אף שהם מסוגלים באופן טבעי לעשות דברים שאדם רגיל לעולם לא יוכל ללמוד לעשות, גם אם יקדיש לכך מאמצים וזמן רב.

בעלי-חיים הם כמו אוטיסטים מחוננים. למעשה, אני מוכנה להרחיק לכת ולומר שבעלי-חיים הם אוטיסטים מחוננים. לבעלי-חיים יש כישרונות שאין לאנשים רגילים, בדיוק כפי שלאוטיסטים יש כישרונות כאלה, ולכמה מבעלי-החיים יש ניצוצות של גאונות כמו שיש לכמה מהאוטיסטים. אני חושבת שהמקור לגאוניות של כמה מבעלי-החיים זהה למקור הגאוניות של האוטיסטים המחוננים - הבדלים מסוימים במוח.

במשך השנים הרבות שבהן חיינו במחיצת בעלי-חיים, לא עמדנו על כישרונותיהם מסיבה פשוטה: איננו מסוגלים לראות את הכישרונות הללו. לאנשים רגילים אין כישרונות כאלה, ולכן הם אינם יודעים מה לחפש. בני-אדם רגילים יכולים לראות בעלי-חיים עושים משהו מבריק בלי להבין את אשר ראו. הגאוניות של החיות נסתרת מעיניהם.

אני משוכנעת שגם אני אינני מכירה את כל הכישרונות של בעלי-החיים, ובוודאי שאינני יכולה אפילו לנחש אילו דברים היו יכולים לעשות, לו רק נתנו להם הזדמנות לנצל כישרונות אלה. אבל לאחר שהתברר לי הקשר בין גאוניותם של אוטיסטים מחוננים לבין גאוניות בעלי-חיים, אני יודעת לפחות מה לחפש: אני מחפשת דרכים שבהן בעלי-החיים יוכלו להשתמש ביכולתם המדהימה להבין דברים שבני-אדם אינם מבינים, ולזכור מידע מפורט שאנו איננו מסוגלים לזכור, כדי להיטיב את חייהם ואת חיינו. למשל, בדומה לכלבי הנחייה לעיוורים, מדוע לא לאמן כלבי שירות עבור אנשים בגיל העמידה, שזיכרונם מתחיל לבגוד בהם? אני מוכנה להתערב שכל כלב ייטיב לזכור מכל אדם מעל גיל ארבעים, וגם מתחת לגיל הזה, היכן הוא הניח את מפתחות המכונית.

ומה דעתכם על כלבי שירות שיזכרו היכן הניחו ילדיכם את השלט של הטלוויזיה? אני בטוחה שבעזרת הכשרה נכונה יוכל כל כלב לעשות זאת.

כמובן שאינני בטוחה בכך, וייתכן שאני טועה. אך מבחינתי, הניבוי שלי אינו שונה מניבוי של אסטרונומים על קיומו של כוכב לכת שאיש אינו יכול לראות, על סמך הידע שלהם על חוק הכבידה. אני מסוגלת לנבא את כישרונותיהם של בעלי-חיים, שאיש מלבדי אינו יכול לראות, על סמך הידע שלי על כישרונותיהם של אוטיסטים.

בעלי-חיים - מבט מן החוץ פנימה
עוד לפני שהגעתי לקולג' ידעתי שאני רוצה ללמוד על בעלי-חיים.
אלו היו שנות השישים, כשבפסיכולוגיה שלט ב. פ. סקינר, אבי הביהביוריזם. ד"ר סקינר זכה לפופולריות כה עצומה, שלכל תלמיד בקולג' היה עותק של ספרו, מעבר לחירות ולכבוד. הוא טען שיש להתמקד אך ורק בלימודי ההתנהגות. אין כל טעם להתעמק ולנסות להבין מה נמצא בראשו של בן-אדם או של בעל-חיים, מכיוון שהדברים שנמצאים בקופסה השחורה - אינטליגנציה, רגשות ומניעים - אינם מדידים. הקופסה השחורה היא מחוץ לתחום; אסור לדבר עליה. את ההתנהגות לעומת זאת, אפשר למדוד, ולכן צריך להתמקד אך ורק בה.

לביהביוריסטים זה התאים מאוד, משום שממילא, על-פי תורתם, רק לסביבה נודעת חשיבות.

והיו גם כמה ביהביוריסטים של בעלי-חיים שהקצינו רעיון זה, ולימדו שלבעלי-חיים אין אינטליגנציה או רגשות אלא רק התנהגות, והיא מעוצבת על-ידי גמולים, עונשים וחיזוקים שליליים או חיוביים מהסביבה.

גמולים וחיזוקים חיוביים הם היינו הך; משהו טוב קורה לך בגלל משהו שעשית. עונשים וחיזוקים שליליים הם הפכים. עונש הוא משהו רע שקורה לך בגלל משהו שעשית; חיזוק שלילי הוא כשמשהו רע נפסק, או לא קורה מלכתחילה בגלל משהו שעשית. עונש הוא רע, וחיזוק שלילי הוא טוב. העונש גורם לנו להפסיק לעשות משהו, על אף שביהביוריסטים רבים מאמינים שעונש על התנהגות רעה אינו יעיל כמו גמול על התנהגות טובה, בעיקר כשרוצים לגרום לבעל-חיים לעשות משהו.

קשה יותר להבין את החיזוק השלילי. חיזוק שלילי איננו עונש; הוא גמול. אך הגמול הוא שלילי, מכיוון שמשהו בלתי רצוי מפסיק לקרות או שאיננו קורה מלכתחילה. למשל, נניח שילדכם בן הארבע צורח ובוכה וגורם לכם כאב ראש. אחרי זמן-מה אתם מרגישים שאי-אפשר לשאת זאת יותר; אתם מתפרצים וצועקים עליו, וכתוצאה מכך הוא נבהל ומשתתק. זהו חיזוק שלילי, מכיוון שאתם גרמתם לבכי ולצעקות להיפסק, וזה הרי מה שרציתם. כעת יש סיכוי רב יותר שתצרחו עליו גם בהתפרצות הבכי הבאה שלו, מכיוון שקיבלתם חיזוק שלילי בפעם הראשונה שהתפרצתם וצרחתם עליו שיפסיק.

הביהביוריסטים חשבו שבכוחם של מושגים בסיסיים אלה להסביר הכול על בעלי-חיים, אשר בעיניהם היו לא יותר ממכונות גירוי-תגובה. כיום קשה לנו להבין את המשמעות העצומה שהיו לרעיונות האלה באותה תקופה. זו הייתה מעין דת. אני, ועוד רבים כמוני, חשבנו שב. פ. סקינר הוא אלוהים. אלוהי הפסיכולוגיה.

התברר שהוא לא היה בדיוק התגלמות אלוהים עלי אדמות. פגשתי אותו פעם, כשהייתי אולי בת שמונה-עשרה. כתבתי לו מכתב על המתקן החובק שלי, והוא השיב שהתרשם עמוקות מן המוטיבציה שלי, תשובה שנראתה לי קצת מצחיקה. ב. פ. סקינר, אלוהי הביהביוריזם בכבודו ובעצמו, מדבר על המוטיבציה הפנימית שלי במקום על ההתנהגות שלי. אני מניחה שהוא פשוט הקדים את זמנו, מכיוון שמוטיבציה נחשבת כיום לנושא חם במחקר על אוטיזם.

לאחר שקיבלתי את מכתבו, התקשרתי למשרדו ושאלתי אם יסכים לפגוש אותי. רציתי לשוחח איתו על המחקר שעסקתי בו.

התקשרו אליי ממשרדו והזמינו אותי לביקור בהרווארד. זה היה כמו ביקור אצל האפיפיור בוותיקן. ד"ר סקינר היה חוקר הפסיכולוגיה המפורסם ביותר; תמונתו התנוססה על עמוד השער של המגזין טיים. התרגשתי מאוד לקראת הביקור. אני זוכרת כיצד צעדתי לעבר בניין ויליאם ג'יימס, הסתכלתי עליו וחשבתי, "זה מקדשה של הפסיכולוגיה."

אבל במשרד ציפתה לי אכזבה גדולה. הוא היה איש רגיל למראה. אני זוכרת שהיה בחדר צמח מטפס שהתפתל לאורך הקירות. ישבנו שם ודיברנו, והוא החל לשאול אותי שאלות מאוד אישיות. אינני זוכרת את שאלותיו, מפני שאני מתקשה לזכור מילים ומשפטים שנאמרים בשיחות. הסיבה לכך היא שאוטיסטים חושבים בתמונות; בראשינו לא חולפות מילים, רק שורה ארוכה של תמונות, ולכן אינני זוכרת את הפרטים המילוליים של אותה שיחה. אני רק זוכרת שהוא שאל המון שאלות.

ואז ניסה לגעת ברגליי. הייתי המומה. לא לבשתי שמלה נועזת, היא הייתה שמרנית למדי, וזה היה הדבר האחרון שציפיתי שיעשה. ולכן אמרתי, "אתה רשאי להסתכל עליהן, אך לא לגעת בהן." את זה אני זוכרת.

דיברנו גם על בעלי-חיים ועל התנהגות, ולבסוף אמרתי לו, "ד"ר סקינר, לו רק יכולנו לדעת כיצד המוח פועל." גם את החלק הזה בשיחתנו אני זוכרת בבירור.

הוא ענה, "אין כל צורך ללמוד על המוח, יש לנו את ההתניה האופרנטית."

אני זוכרת שבדרכי חזרה לאוניברסיטה חשבתי על תשובתו ואמרתי לעצמי, "אינני חושבת שאני מאמינה בזה."

לא האמנתי, מכיוון שהיה לי ברור שלפחות חלק מהבעיות שלי לא נבעו מן הסביבה. כמו כן למדתי בקולג' שיעור שעסק באתולוגיה של בעלי-חיים - האתולוגים חוקרים בעלי-חיים בסביבתם הטבעית - ותומס אוונס, המרצה, לימד אותנו על אינסטינקטים של בעלי-חיים, שהם דפוסי התנהגות מוטבעים ומולדים. אינסטינקטים אינם מושפעים מהסביבה, הם חלק בלתי נפרד מבעל-החיים.

ד"ר סקינר שינה את דעתו לעת זקנה. חברי, ג'ון ראטי, פסיכיאטר מהרווארד, שכתב את הספר Shadow Syndromes (תסמיני צל) יחד עם קתרין ג'ונסון, שותפתי לכתיבת ספר זה, ואת מדריך למשתמש במוח, סיפר לי על ארוחת צהריים שאכל פעם בחברתו של ד"ר סקינר, שהיה כבר בערוב ימיו.3 ג'ון שאל אותו, "אתה לא חושב שהגיע הזמן לחדור לקופסה השחורה?"

ד"ר סקינר ענה, "לאחר האירוע המוחי שעברתי, התחלתי לחשוב שאולי באמת הגיע הזמן." המוח אינו עניין של מה בכך, ומי שמוחו אינו מתפקד כהלכה מודע לכך עוד יותר. ד"ר סקינר נאלץ ללמוד זאת בדרך הקשה. השבץ המוחי שלקה בו הוכיח לו שלא כל דבר נשלט על-ידי הסביבה. אך בשנות השבעים, כשאני התחלתי את הקריירה שלי, הביהביוריזם שלט עדיין בכיפה.

אינני רוצה להיתפס כאויבת הביהביוריזם, מכיוון שאינני כזאת. במידה מסוימת לא היו הביהביוריסטים שונים מהאתולוגים, מכיוון ששתי הקבוצות הללו לא טרחו להציץ למוחם של בעלי-החיים. הביהביוריסטים בחנו בעלי-חיים במעבדה, והאתולוגים בחנו בעלי-חיים בסביבתם הטבעית. אך שתי הקבוצות התבוננו בבעלי-החיים מבחוץ.

הביהביוריסטים טעו טעות גדולה כשהוציאו את המוח מחוץ לתחום, אך ההתמקדות שלהם בסביבה הייתה צעד ענק קדימה, והוא נחשב לכזה עד ימינו אלה. לפני הביהביוריזם, איש לא העריך נכונה את חשיבותה של הסביבה, ורבים עדיין אינם מודעים לחשיבותה. בתעשיית הבשר, שבה אני עובדת זה שלושים שנה בתכנון מתקנים לשחיטה הומנית, רבים מבעלי מפעלי הבשר אינם חושבים כלל על הסביבה שבה נמצאים בני הבקר. אם מתעוררת בעיה בטיפול בעדר המובא לשחיטה, הם אינם חושבים אפילו לבחון את הסביבה הקרובה לבעלי-החיים. אנשים מעוניינים בציוד שאני מתקינה, אך אינם מבינים שאם הסביבה איננה תקינה, הציוד לא יעזור.

כשמדובר על סביבה במפעל בשר, הכוונה לסביבה הפיזית, אך גם לאופן שבו העובדים מטפלים בבעלי-החיים. אם הטיפול בבעלי-החיים גרוע, שום מכשור מודרני ומשוכלל ככל שיהיה לא יפתור את הבעיה.

מתקן הריסון לאמצע שתכננתי, ואשר הותקן כבר במחצית ממפעלי הבשר בצפון אמריקה, יעיל רק כשהטיפול בבעלי-החיים הוא טוב. המתקן שעיצבתי מורכב מחגורת מסוע הנמצאת מתחת לחזה ולבטן של הפרה, וגורמת לה לעמוד ברגליים פשוקות, כפי שקופצים על "חמור קפיצות".

מפעלי בשר רבים אימצו את המתקן שתכננתי, מכיוון שנוכחו שהבקר נכנס אליו מרצון, לעומת מתקני הריסון הישנים המעוצבים בצורת V, ולכן המתקן שלי נחשב ליעיל יותר. הפגם היחיד של מתקני הריסון הישנים היה שהפרות לא רצו להיכנס אליהם. המרסנים הישנים אינם פוגעים בבעלי-החיים, אבל הם לוחצים את רגליהם ומצמידים אותן, ובעלי-חיים אינם אוהבים להיכנס למקום שבו אין מספיק מקום לרגליים. החידוש בעיצוב שלי היה ביהביוריסטי ולא טכנולוגי. המתקן יעיל יותר, מכיוון שהוא מכבד את התנהגותם של בעלי-החיים.

אבל בעלי מפעלי הבשר אינם רואים זאת מיד, והם אינם מבינים שיעילות המתקן שלי נפגמת כשהטיפול בבעלי-החיים גרוע. הם מתמקדים בציוד במקום בבעלי-החיים.

דבר נוסף שאני אוהבת אצל הביהביוריסטים הוא שעל-פי-רוב הם אופטימיסטים מושבעים. בהתחלה חשבו הביהביוריסטים שחוקי הלמידה פשוטים ואוניברסליים, ולכן כל היצורים נוהגים על-פיהם. זאת כנראה הסיבה שב. פ. סקינר חשב שדי להתבונן בחולדות מעבדה, כי כל בני-האדם וכל בעלי-החיים לומדים באותה דרך.

תפיסתו של ד"ר סקינר לגבי למידה הייתה תפיסה שיוכית (אסוציאטיבית), דהיינו, שיוכים טובים (גמולים) עודדו התנהגות מסוימת, ושיוכים שליליים (עונשים) הפחיתו התנהגות אחרת. התנהגות מורכבת יותר פורקה למרכיביה, ואלה נלמדו בשלבים ותוך מתן גמול על כל שלב. פעולה זו נקראה ניתוח משימה, והיא עזרה מאוד לא רק באילוף ובאימון של בעלי-חיים (על אף שהמאלפים תמיד עשו כך במידה זו או אחרת), אלא גם בהוראת ילדים ומבוגרים עם לקויות. ראיתי ספרים ביהביוריסטיים המיועדים להורים, ובהם מפרקים לחלקים כל משימה שהילד צריך לבצע במהלך היום, כגון, לקום, להתלבש, לאכול ארוחת בוקר, וכדומה. פעולה פשוטה יחסית, כמו להתלבש בבוקר, עשויה לכלול עשרים או שלושים שלבים שונים, ובניתוח המשימה רשומים כל השלבים, כדי שהילד ילמד כל שלב ושלב בנפרד.

ניתוח משימה איננו דבר של מה בכך, מכיוון שאנשים לא מוגבלים אינם מודעים לכל התנועות הקטנות והנפרדות של כל פעולה, כמו קשירת שרוכי הנעל או כפתוּר החולצה. ילדים רגילים לומדים את המשימות הללו בקלות רבה, והוריהם אינם צריכים להיות מיומנים במיוחד כדי ללמד אותם לבצע אותן. אם ניסיתם פעם ללמד אדם שאינו יודע לכפתר חולצה כיצד לעשות זאת, גיליתם ודאי מהר מאוד, שלמעשה אינכם יודעים כיצד עושים זאת - אינכם מכירים את כל התנועות הקטנות והשלבים השונים המבטיחים שכִפתור החולצה יבוצע בהצלחה. אתם פשוט עושים זאת!

אמונתם של הביהביוריסטים, שכל בעל-חיים או אדם יכול ללמוד כמעט הכול, אם רק יקבל את הגמולים הנכונים, הנחתה את איוור לובאש בעבודתו עם ילדים אוטיסטים. במחקרו הידוע ביותר הוא חילק ילדים אוטיסטים צעירים מאוד לשתי קבוצות. בקבוצה אחת הוא טיפל טיפול התנהגותי אינטנסיבי, ואילו בקבוצה השנייה הוא טיפל באורח אינטנסיבי פחות. הטיפול התבסס על התניה אופרנטית קלאסית, ובמהלכו למדו הילדים שוב ושוב את ההתנהגויות שד"ר לובאש רצה שילמדו, וקיבלו גמולים חיוביים על כל התנהגות נכונה. הוא פרסם תוצאות, שלפיהן מחצית מן הילדים שקיבלו טיפול אינטנסיבי יותר לא היו שונים עוד מילדים רגילים לחלוטין.

הפולמוס סביב הסוגיה אם אמנם הצליח ד"ר לובאש לרפא את הילדים הללו, נמשך שנים, אך מבחינתי, העובדה שהוא הצליח לקדם את הילדים הללו למצב גבולי שמאפשר בכלל ויכוח כזה, היא החשובה. הביהביוריזם העניק להורים ולמורים סיבה להאמין שאוטיסטים מסוגלים להרבה יותר משחשבו אי-פעם, וזה כשלעצמו מצוין.

תרומתם השנייה והחשובה לא פחות של הביהביוריסטים, היא יכולתם המצוינת לבחון מקרוב התנהגות אנושית והתנהגות של בעלי-חיים. הם מצליחים להבחין בשינויים מזעריים בהתנהגותם של בעלי-חיים ולשייך אותם לגורמים סביבתיים. וזה גם אחד הכישרונות שלי ביחס לבעלי-חיים.

ולכן, חרף כל הבעיות, הביהביוריזם תרם וממשיך לתרום תרומה חשובה ביותר. ובל נשכח שאפילו האתולוגים אינם יודעים ורואים הכול. למשל, האתולוגים והביהביוריסטים מתנגדים נחרצות להאנשת בעלי-חיים, אם כי מסיבות שונות לחלוטין - ד"ר סקינר חשב שלא פחות גרוע לשייך לאדם תכונות של בעלי-חיים - אך יהיו הסיבות אשר יהיו, הייתה בנקודה זו תמימות דעים - האנשת בעלי-חיים איננה רצויה.

אין ספק שבמובנים רבים הם צדקו, בעיקר משום שידוע שבני-אדם מתעקשים לחשוב שחיות המחמד שלהם אינן אלא בני-אדם ההולכים על ארבע. לשווא חוזרים ומדגישים מאמנים ומאלפים מקצועיים, שחיות המחמד שלנו אינן יכולות לחשוב כמונו ולחוש את מה שאנחנו חשים. מאמן הכלבים ג'ון רוס מספר בספרו Dog Talk (דיבור כלבי) על הפעם הראשונה שבה, על אף שהוא איש מקצוע, האניש את כלבו. היה לו סֶטֶר אירי בשם ג'ייסון, שהיה "כלב זבל" - תמיד חיטט בזבל כשרוס לא היה בבית. רוס היה בטוח שכלבו מבין שהוא עושה משהו רע, מכיוון שכשנשארו שיירי זבל על הרצפה, הוא היה מתחבא ברגע שרוס הגיע הביתה. בימים שבהם הכלב לא פיזר את הזבל על הרצפה, הוא לא ברח כשבעליו הגיע, ומשום כך הסיק רוס שכלבו יודע היטב שפיזור זבל על רצפת המטבח הוא מעשה פסול, והוא התחבא כי הצטער על מעשיו.

הוא גילה את טעותו, לאחר שמאמן כלבים מנוסה ממנו שכנע אותו לנסות משהו. הוא הציע לרוס לפזר בעצמו זבל על רצפת המטבח כשג'ייסון איננו בסביבה, ואז להכניס את הכלב למטבח ולבחון את תגובתו.

מסתבר שג'ייסון עשה בדיוק את מה שעשה תמיד כשהיה זבל על רצפת המטבח - הוא ברח והתחבא. אבל הוא לא התחבא בגלל רגשות אשם, הוא ברח כי הוא פחד. ג'ייסון ידע שזבל על הרצפה משמעו צרות. לו נצמד רוס לעקרונות הביהביוריסטיים וחשב על הסביבה של רוס ולא על ה"פסיכולוגיה" שלו, לא היה מסיק מסקנה מוטעית כל-כך.

חברתי חוותה חוויה דומה עם שני כלביה, רועה גרמנית בת שנה וגולדן רטריבר בן שלושה חודשים. יום אחד הגור עשה את צרכיו בסלון, וכשהכלבה הבוגרת ראתה זאת, היא התרגשה כל-כך שהחלה להזיל ריר. לו עשתה הכלבה את צרכיה בסלון ואז החלה להזיל ריר, הייתה חברתי חושבת שכלבתה יודעת שהיא עשתה משהו רע. אך מכיוון שהכלב השני הוא זה שעשה את צרכיו, הבינה חברתי שבעיני הכלבה צרכים על רצפת הסלון הם תמיד משהו רע, נקודה.

סיפורים אלה הם דוגמאות אופייניות המסבירות את הטעות שאנו עושים כשאנחנו מאנישים בעלי-חיים, אך יש גם דבר נוסף. בתקופת לימודיי באוניברסיטה, על אף שכולם היו נגד האנשת בעלי-חיים, אני עדיין סברתי שצריך לחשוב על נקודת המבט של בעלי-החיים. אני זוכרת ששמעתי על פסיכולוג של בעלי-חיים מניו זילנד בשם רון קילגור (הוא היה אתולוג), שכתב המון על בעיית ההאנשה של בעלי-חיים. באחד ממאמריו המוקדמים, סיפר על אדם שגידל גור אריות כחיית מחמד, ויום אחד היה צריך להטיס את האריה הקטן. מישהו חשב שכמו בני-האדם, אולי גם האריה ירגיש טוב יותר אם תהיה לו כרית לנוח עליה בזמן הטיסה. הגור אכל את הכרית ומת. המסר של סיפור זה ברור: מסוכן לשייך לבעל-חיים תכונות אנושיות שאין לו.

אך כשאני קראתי את הסיפור הזה חשבתי, "מובן שהוא אינו רוצה כרית, אך הוא ודאי רוצה משהו רך לשכב עליו, כמו עלים או עשב." אני לא התייחסתי אל האריה כאל בן-אדם, אלא כאל אריה. לפחות זה מה שניסיתי לעשות.

חשיבה כזאת נחשבה ללא חוקית בעליל אצל הביהביוריסטים, וגם האתולוגים לא עודדו אותה. חברי שתי הקבוצות הללו היו בעצם חסידי הסביבה, והשאלה הייתה כמובן, באיזו סביבה נמצא בעל-החיים שעה שחקרו אותו.

בסופו של דבר רכשתי ידע מעמיק בחקר בעלי-החיים בסביבתם עוד בזמן לימודיי לתואר ראשון, לפני שהתחלתי את לימודי התואר השני באוניברסיטת אריזונה. אני שמחה שהגעתי עם הידע המוקדם הזה, משום שאוניברסיטת אריזונה נחשבה לחממת הביהביוריזם. כל דבר היה קשור לביהביוריזם, ומאוד לא אהבתי כמה מן הניסויים האכזריים שנעשו בעכברים, בחולדות ובקופים. אני זוכרת עד היום קוף אחד קטן, שלוחית פלסטיק תחובה בשק האשכים שלו, ובעזרתה נתנו לו מכות חשמל. זה היה נורא.

מעולם לא הייתי שותפה לניסויים אכזריים. אינני תומכת בשימוש בבעלי-חיים בניסויים, למעט כאלה שיכולים ללמד אותנו דברים חשובים באמת. אם למשל משתמשים בבעלי-חיים כדי למצוא תרופה לסרטן, זהו מצב שונה, מכיוון שגם בעלי-חיים לוקים בסרטן. אך באוניברסיטת אריזונה עשו דברים אחרים. במשך שנה למדתי קורס של פסיכולוגיה ניסויית וחשבתי, "זה לא מה שאני רוצה לעשות."

גם כשהניסויים הסבו הנאה לבעלי-החיים, עדיין לא הבנתי את הסיבה לעריכתם. השאלה שלי הייתה, "מה לומדים מזה?" ד"ר סקינר כתב המון על תוכניות חיזוקים, שלמעשה קבעו באיזו תדירות ובאיזו עקביות קיבל בעל-החיים גמול על התנהגות מסוימת, והם ניסו תוכניות חיזוקים מגוונות וגמולים שונים - תוכנית חיזוקים משתנים, תוכנית חיזוקים לסירוגין, חיזוקים מושהים. הם ניסו כל מה שאפשר להעלות על הדעת.

אבל הכול היה מלאכותי. התנהגותם של בעלי-חיים במעבדה אינה דומה כלל להתנהגותם בטבע - אם כן, מה באמת לומדים מהניסויים האלה? לומדים כיצד בעלי-חיים מתנהגים במעבדה. בסופו של דבר חל שינוי בגישה, וקבוצות של חולדות מעבדה שוחררו לחצר, כדי שיהיה אפשר להתבונן בהתנהגותן. לפתע החלו החולדות לפתח התנהגויות מורכבות יותר מאלה שהחוקרים ראו קודם לכן.

לראות מה שבעלי-חיים רואים: הסביבה החזותית
המחקר היחיד שבו רציתי לעסוק באוניברסיטת אריזונה היה חקר אשליות חזותיות אצל בעלי-חיים. אני משוכנעת שהתעניינתי בנושא זה מכיוון שאני חושבת באופן חזותי. אז עוד לא ידעתי זאת, אך גם הבחירה לעסוק בבעלי-חיים נבעה בראש ובראשונה מחשיבתי החזותית. היא העניקה לי נקודת מבט חשובה שלא הייתה קיימת אצל סטודנטים אחרים ומרצים, מכיוון שגם בעלי-חיים הם יצורים חזותיים, הנשלטים על-ידי מה שהם רואים.

כשאני אומרת שאני חושבת בצורה חזותית, אינני מתכוונת רק לכך שאני מצטיינת בסרטוטים ארכיטקטוניים או בעיצוב, או שאני יכולה לראות בעיני רוחי את מערכות ריסון הבקר שאני מתכננת. אני פשוט חושבת בתמונות. בתהליך החשיבה שלי אין מילים - רק תמונות.

זו הדרך שבה אני חושבת על כל נושא. למשל, המילה "מקרו-כלכלה" מעלה במוחי תמונה של מתלים מעבודת מַקרמֶה ששימשו פעם לתליית עציצים מהתקרה. אולי משום כך אינני מסוגלת להבין כלכלה או אלגברה; אינני יכולה לדמיין את הנושאים הללו בתמונות. תמיד נכשלתי באלגברה. אך במקרים מסוימים חשיבה בתמונות יכולה להיות לתועלת. למשל, בשנות התשעים ידעתי שכל חברות ההייטק הווירטואליות ייעלמו בקרוב, מכיוון שכשחשבתי עליהן, כל מה שראיתי היו משרדים שכורים ענקיים, ובהם מחשבים שתוך שנתיים יהיו מיותרים. לא יכולתי לראות תמונות מוחשיות, מכיוון שלחברות הללו לא היו משאבים מוחשיים. מנהל ההשקעות שלי שאל אותי איך ידעתי על שני המשברים הגדולים בבורסה, ואמרתי לו, "כשהכסף של משחק המונופול מתחיל להחליף את הכסף האמיתי, אנחנו בצרות."

כשאני חושבת על מתקן שאני רוצה לתכנן, כל החלטותיי מתנהלות בתמונות. אני רואה את חלקי המתקן מתאימים זה לזה, אני רואה את הבעיות שעלולות לצוץ ואת נקודות התורפה, ולפעמים אני רואה איך המבנה כולו מתמוטט בגלל טעות בתכנון.

ורק בנקודה זו, לאחר שסיימתי לחשוב על המתקן כולו וראיתי אותו בעיני רוחי, אני יכולה לעבור למילים, כמו, "זה לא ילך מכיוון שהמתקן כולו עלול להתמוטט." את ההחלטה הסופית אני מביעה במילים, אך לא את התהליך שהוביל להחלטה הזאת. אם תחשבו במונחים של שופט ומושבעים, הדיונים והצגת הראיות הם חזותיים ומתבטאים בתמונות, ורק גזר הדין ניתן במילים.

כשאני לבד, אני נוהגת להשמיע את גזר הדין בקול רם, אך אינני עושה זאת כשאני בחברת אנשים נוספים, מכיוון שאני יודעת שאני לא אמורה לעשות זאת. כשלמדתי בקולג' ביטאתי תמיד את מחשבותיי בקול רם, כי כך הצלחתי לארגן אותן בצורה טובה יותר. אוטיסטים רבים עושים זאת מאותה סיבה. לפעמים אני גם משמיעה פרשנות פשוטה במילים כגון, "בואי ננסה את זה," או "יופי, עכשיו הבנתי את זה!" השפה תמיד פשוטה, אך התמונות תמיד מורכבות.

כשאני מדברת עם אנשים אחרים, אני מתרגמת את התמונות שלי לאמירות נדושות או למשפטים השמורים בראשי כמו על קלטת. הילדים שכינו אותי "טייפ-ריקורדר" בבית-הספר צדקו, כי זה מה שאני - מעין טייפ-ריקורדר. כך אני מסוגלת לדבר. הסיבה שאינני נשמעת עוד כמו טייפ-ריקורדר, היא שצברתי כבר מאגר גדול מאוד של משפטים, מילים וביטויים מוכנים, ואני יכולה לשלב אותם באינסוף צירופים. כמובן שגם ההרצאות הרבות שנתתי סייעו לי בכך מאוד. כשמבקריי טענו שהרצאותיי דומות מדי, התחלתי לשחק קצת עם השקופיות, ויחד איתן זזו גם המשפטים שליוו אותן.

בצעירותי לא ידעתי שהחשיבה בתמונות מבדילה אותי מאחרים. חשבתי שכולם רואים תמונות כשהם חושבים. ולכן, באופן טבעי, כשאיבדתי עניין בעבודה במעבדה ורציתי ללמוד יותר על בעלי-חיים בסביבתם הטבעית, התמקדתי בסביבה החזותית. זו לא הייתה החלטה מודעת, אלא נטייה טבעית.

מכיוון שהביהביוריסטים חשבו בצורה מילולית, הם לא נתנו דעתם לסביבה החזותית. כשדיברו על גמולים או על עונשים שהסביבה מטילה על בעל-חיים בתגובה למה שעשה, הם התכוונו בדרך כלל למזון או למכות חשמל. זה מסביר את התיבה של סקינר, שבה אין לבעל-החיים על מה להסתכל, ואם הוא לא מתנהג כראוי, הוא מקבל מכת חשמל (תיבת סקינר היא מעין כלוב מיוחד, על-פי-רוב עשוי פרספקס, שבו השתמשו הביהביוריסטים כדי לבדוק ולנתח התנהגות של חולדות. בתיבה היו רק דוושה קטנה וכמה נוריות, אשר נדלקו או כבו כשניתן גמול מסוים). ברוב התיבות הללו לא קיבלו בעלי-החיים מכות חשמל, אך אם עונש היה חלק בלתי נפרד מהניסוי, הוא היה על-פי-רוב מכת חשמל.

אולם בטבע אין מכות חשמל, ואי-אפשר לזכות במנת מזון כשלוחצים על דוושה. בעלי-חיים זוכים במזון רק כשהם מכוונים לסביבתם ומודעים לה. הביהביוריסטים החלו להבין את חשיבות המראות אצל בעלי-החיים לאחר ניסוי מפורסם מאוד, שבו לימדו קוף ללחוץ על דוושה, על-ידי כך שהרשו לו להסתכל החוצה מבעד לחלון בכל פעם שהוא לחץ על הדוושה. הקוף לא נזקק למזון כחיזוק, המראה שנשקף מבעד לחלון הספיק לו. בעלי-חיים חייבים לראות, והם רוצים לראות.

כשחקרתי אשליות חזותיות במעבדה, התחלתי לבלות זמן רב יותר במפטמות בקר, ושם הבחנתי שבמקרים רבים סירבו בעלי-החיים לעבור דרך ה"שוּט", שהוא מעבר צר שדרכו עובר הבקר אל מתקן הטיפולים. כשראיתי פרות שעצרו פתאום ונראו מפוחדות, חשבתי באופן טבעי, "צריך לבחון את הסיבה לכך מנקודת המבט של הפרה. אני חייבת להיכנס למעבר עצמו ולראות מה בדיוק רואה הפרה."

וכך התחלתי לצלם בתוך המעבר מתוך נקודת מבטן של הפרות. השתמשתי אפילו בסרט שחור-לבן, מכיוון שחשבנו שבעלי-חיים רואים רק בשחור ולבן (לאחר מכן למדתי שהם יכולים לראות צבעים, אך לא את כל מגוון צבעי הקשת כפי שאנחנו רואים). אני רציתי לראות מה ראו הפרות.

וכך הבחנתי שדברים פשוטים כמו צללים או שרשראות תלויות, גרמו לבעלי-החיים להיבהל ולסרב להיכנס למעבר.

עובדי המפטמה חשבו שהפרויקט שלי מגוחך. הם לא הבינו לשם מה הייתי צריכה לזחול בתוך המעברים כדי לראות את הדברים שבעלי-החיים ראו. כיום אני חושבת שבמעשיי אלה גם אני, כמו האנשים שנתנו לאריה את הכרית, ניסיתי להאניש את בעלי-החיים. מכיוון שאני חושבת בתמונות, הנחתי שכך חושבות גם הפרות. אך במקרה שלי, השערתי הייתה נכונה.

כדי להבין את השפעות הסביבה על בעלי-חיים, חייבים לראות את מה שרואים בעלי-החיים. אני זוכרת שפעם הגעתי למפעל בשר, שבו הושען סולם מתכת צהוב על קיר בתוך מבנה. הפרות היו חייבות לעבור לידו בדרכן אל המעבר. הן סירבו בתוקף לעבור ליד הסולם. הן תקעו את רגליהן באדמה וסירבו להתקדם. בסופו של דבר הבין אחד העובדים את הבעיה. הוא צבע את הסולם באפור, והעניין נפתר. אני עובדת המון עם העובדים הזוטרים, ובמקרים רבים שמתי לב שעובדים אלה, שנמצאים במחיצת בעלי-החיים כל הזמן, מבינים אותם טוב יותר ממנהלי מפעלי הבשר.

פרה נבהלת למראה מעיל צהוב המתנופף על הגדר. אבל מי שאינו חושב בצורה חזותית, לא יבחין אפילו במעיל הצהוב המתנופף ברוח. המעיל אינו בולט מיד לעין, כפי שהוא בולט לי או לפרות. מכיוון שבמשך זמן רב לא ידעתי שאנשים חושבים במילים ולא בתמונות, לא הבנתי מדוע אנשים רבים כל-כך שמטפלים בבעלי-חיים, עושים טעויות בסיסיות ובולטות כל-כך לעין. פגשתי גם מטפלים טובים מאוד בתעשיית הבקר, אך עדיין הייתי מופתעת כשגיליתי מטפל מקצועי שעושה טעויות טיפשיות כל-כך. כיצד ייתכן שהם אינם מודעים כלל לטעויות שהם עושים?

אני זוכרת מקרה אחד במיוחד, כאשר בעליו של מפעל בשר בקר שכר את שירותיי כמוצא אחרון לפני שהוא הורס אותו עד היסוד. הוא הזמין אותי מכיוון שהבקר סירב להיכנס למעבר הצר שהוביל למתקן הטיפולים.

הבעיה לא הייתה פחד מחיסונים. רוב הפרות לא יודעות אפילו שלשם כך הן מובלות למתקן. זאת ועוד, רוב בעלי-החיים כמעט שאינם מרגישים את הזריקות. בעלים חדשים של כלבים תמיד מופתעים מכך. הם מתבוננים בכלבם המתפתל ומתנגד לבדיקת הווטרינר, אך לא מניד עפעף כשמחט המזרק מוחדרת לגופו. יש וטרינרים שטוענים כי בעלי-חיים אינם מצפים לחוש כאב, וזה מה שמבדיל אותם מבני-האדם שמצפים שיכאב להם. המחשבה על הזריקה שאתה עומד לקבל תמיד מגבירה את החשש מפניה.

אין ספק שבאותו מפעל בשר משהו לא היה כשורה, מכיוון שאותן פרות היו בסדר גמור לפני שהובלו אל המתקן. אך בעל המקום לא הצליח להבין היכן טעה, והוא היה חייב לתקן את המצב במהירות, מכיוון שאין לדחות חיסונים או לוותר עליהם. המחלות המאיימות על הבקר אינן כמו המחלות שמפניהן מחסנים את הילדים. כאן לא מדובר בשיתוק ילדים או בשעלת - מחלות שכמעט נכחדו מן העולם. הפרות רגישות מאוד ועלולות להידבק בשלשול נגיפי ובמחלות קשות אחרות, כמו דלקת ריאות. בהיעדר חיסון, יכולות מחלות לתקוף את העדר כולו ולהרוג עד עשרה אחוזים מכל הבהמות, ולכן הפרות חייבות לקבל חיסונים במתקן הטיפולים. הפרות סירבו להיכנס, ובעל המפעל היה בפאניקה.

כשמצב העניינים הוסיף להידרדר, נאלצו המטפלים להשתמש ב"שוקר חשמלי", מוט עשוי פיברגלס שבקצהו שני קצוות מחודדים שנותנים מכת חשמל לבהמות. המוט גורם לבהמות לזוז, אך הן נבהלות ועלולות להשתולל, לבעוט ולסכן את העובדים. שוקרים חשמליים תמיד מלחיצים את בעל-החיים, וכשהוא בלחץ, נחלשת המערכת החיסונית שלו והוא נדבק במחלות, מה שמעלה כמובן את ההוצאות. בנוסף, במצב כזה הפרות לא עולות במשקל, ופירוש הדבר שיהיה פחות בשר למכור. שימוש בשוקרים חשמליים מפחית את תנובת החלב של פרות.

מתח ולחץ פוגעים בגדילה גם אצל בני-אדם, אך רובנו לא מודעים לכך. התופעה היחידה המוכרת היא בעיית גדילה אצל ילדים שסבלו מהתעללות או מהזנחה קשות (ננסות פסיכוגנית). לילד אין כל בעיות גופניות, הוא אוכל כראוי, ובכל זאת איננו גדל. סוג זה של ננסות הוא נדיר, אך יש הוכחות מדעיות שילדים במצוקה, בדיוק כמו בעלי-חיים במצוקה, מתפתחים בקצב איטי יותר. חוקרים גם גילו אצל מבוגרים מתוחים או לחוצים רמות נמוכות יותר של הורמון הגדילה, ובמחקר שנערך ב-1997 גילו שנערות הסובלות ממתח היו נמוכות יותר מבנות רגועות.

ההנחה שלי היא שבסופו של דבר יתגלה שגם קומתם של בנים שסובלים ממתח נמוכה יותר. בעלי-חיים זכרים הסובלים ממתח קטנים יותר מזכרים רגועים, ולכן אני חושבת שסביר שממצא דומה יתגלה אצל ילדים. אני חושבת שסיפור בתי-היתומים בגרמניה מוכיח שמתח פוגע גם בבנים. זהו סיפור מפורסם על שני בתי-יתומים בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. אחד מהם נוהל על-ידי מנהלת נחמדה וחביבה, ואילו את השני ניהלה מנהלת מרשעת, שנהגה להשפיל את החוסים ולהתעמר בהם. היא התנהגה בחביבות רק לשמונה ילדים.

הילדים לא קיבלו מזון די הצורך, וכולם היו נמוכים לגילם. ואז נערך ניסוי טבעי ולא מתוכנן: הממשלה הגרמנית החליטה לתת לילדים שהתגוררו במוסד של המנהלת החביבה מנות אוכל גדולות יותר - ובמקרה באותה עת בדיוק, עזבה המנהלת החביבה את המוסד ובמקומה מונתה המנהלת המרשעת. שמונת הילדים החביבים על המרשעת עברו יחד איתה לבית-היתומים החדש. רופאים בדקו את קצב גדילתם של הילדים בשני בתי-היתומים, וגילו שעל אף שהילדים בבית-היתומים הראשון קיבלו תוספת מזון, פחת קצב גדילתם לאחר שהמנהלת המרשעת החלה בתפקידה. הם קיבלו יותר מזון אך גדלו פחות. שמונת הילדים החביבים על המנהלת המרשעת פרחו. בשני בתי-היתומים היו בנים ובנות, ולכן סביר להניח שגם קצב התפתחותם של הבנים פחת. אצל בעלי-חיים המסקנה היא חד-משמעית: מתח ולחץ משפיעים לרעה על התפתחותם, ורווחי המגדלים יורדים בהתאם. ולכן גם מנהל מפעל בשר שאינו מוטרד במיוחד מהרגשת הבהמות, לא ימהר להשתמש בשוקר חשמלי, מכיוון שהמשמעות של בעלי-חיים מתוחים היא הפסדים כספיים.

עשר דקות לאחר שהגעתי למפעל הבנתי את מהות הבעיה.
כדי להגיע למתקן הטיפולים, היו חייבים בעלי-החיים להתקבץ תחילה במכלאה מסוימת. תהליך זה עבר ללא כל בעיה, והבהמות נכנסו אל המכלאה.

לאחר מכן הן היו צריכות לעבור בשורה עורפית בתוך מעבר מקורה צר ומעוקל, אשר הוביל למתקן הטיפולים; ושם הן נעצרו. הן סירבו בתוקף להיכנס למעבר הצר. מעבר כזה בדיוק נמצא בשימוש בכל המפטמות ברחבי העולם, ולכן לא הבין איש את הבעיה.

אך לי היה ברור מיד: המעבר היה חשוך מדי. הבהמות היו צריכות לעבור ממקום חיצוני מואר באור שמש חזק לתוך מעבר פנימי חשוך, והניגוד בעוצמת התאורה היה קיצוני מדי. הן פחדו לצעוד לעבר חלל חשוך.

התנהגות זו מפתיעה אולי, מכיוון שבעלי-חיים נטרפים, ובכלל זה פרות, איילים וסוסים, בדרך כלל אוהבים חושך. בחסות החשכה הם יכולים להתחבא ולהרגיש בטוחים יותר מאשר ביום. אך הבעיה כאן הייתה הניגוד הקיצוני בין אור היום הבהיר לבין המעבר החשוך. בעלי-חיים אינם אוהבים מעבר חד כזה, והם נרתעים מכל מצב שגורם להם עיוורון זמני, ובכלל זה מצב שבו הם נמצאים במקום חשוך ומתבוננים באור בוהק. עם הזמן גיליתי שפרות אינן מוכנות אפילו להיכנס למקום המואר בנורה חזקה ובוהקת, ולכן יש להתקין תאורה לא ישירה בפתח המעבר.

עמדתי על הבעיה ברגע שראיתי את המעבר, אך כדי לוודא את השערתי, שאלתי את בעל המפטמה כיצד התנהגו הפרות בשעות שונות של היום ובמזג אוויר שונה. הוא הודה שהן לא גילו התנגדות להיכנס למעבר בשעות הלילה או בימים מעוננים. הקושי התעורר במיוחד בימים בהירים ושטופי שמש, אך איש לא חשב שמדובר בדפוס התנהגות מסוים.

לדעתי יש כמה סיבות להתנהגות זו של בעלי-החיים. לבקר, בניגוד לבני-אדם, יש ראיית לילה מצוינת. לפיכך, החוויה של עיוורון זמני שניות לפני שהאישונים מתרחבים, דבר שבני-האדם מקבלים אותו כמובן מאליו, מפחידה ומבהילה אותו. פרות אינן גרות בבתים מוארים בחשמל ואינן נוהגות בלילה כמונו, ולכן הן לא פיתחו יכולת מוחית "להסתגל במהירות לשינוי קיצוני בתאורה". כמו כן, מכיוון שבעלי-חיים רגישים מאוד לעולם החזותי, לא אתפלא לגלות ששינויים קיצוניים בתאורה עלולים להכאיב לעיניהם. גם בני-אדם אינם נהנים מן המעברים החדים הללו, אך אני מניחה שאצל פרות המעבר החד הוא טראומטי יותר.

ייתכן מאוד שכשהפרות נכנסו אל המעבר החשוך, הן הרגישו שהן מתעוורות. ייתכן שגם אנו היינו מגיבים כך לו ביום שמש בהיר, בצאתנו ממנהרה חשוכה, היינו חשים שאנו מתעוורים. מי שחש שהוא מתעוור בכל פעם שהוא יוצא ממנהרה חשוכה, יימנע מלהיכנס למנהרות כאלה.

אני תמיד אומרת שכאשר מתעוררת בעיה אצל בעל-חיים כלשהו, יש לנסות לראות מה רואה בעל-החיים ולחוות את מה שהוא חווה. דברים רבים מאוד עלולים לעצבן בעלי-חיים - ריחות, שינויים בשגרה, חשיפה לדברים חדשים - ואנו חייבים להיות מודעים לכולם. כל דבר הקשור בחושים עלול לעצבן בעלי-חיים. ואסור לנו לשכוח לשאול את עצמנו מה הכלב, החתול, הסוס או הפרה ראו, שעלול היה לעצבן אותם.

באותו מפעל בשר הפתרון היה להאיר יותר את הרפת. לו הביטו במעבר מנקודת הראות של הבהמות, היו יכולים לפתור את הבעיה תוך חמש דקות. התשובה הייתה ברורה וגלויה לעין, במובן המילולי, מפני שבפתח הרפת הותקנה דלת הזזה גדולה, אך בעל המפעל בחר להשאיר אותה סגורה.

כשאמרתי לו שהוא רק צריך להשאיר את הדלת פתוחה, התברר שהוא לא פתח אותה מיום התקנתה. הם חששו שלא יצליחו לפתוח אותה לאחר זמן רב כל-כך. הם קראו לכמה בחורים חסונים, ולאחר כמה ניסיונות מאומצים נפתחה הדלת, והבעיה נפתרה. הפרות צעדו בשקט ובשלווה לתוך המעבר בדרכן אל מתקן הטיפולים.

מה בני-אדם רואים ואינם רואים
הייעוץ לאותו מפעל בשר היה מסוג הדברים שהוציאו לי מוניטין של מישהי שיש לה קשר מאגי לבעלי-חיים. ואני תמיד הופתעתי מן המצבים הללו, מכיוון שהתשובות לבעיות נראו לי כל-כך ברורות מאליהן, ולא הבנתי מדוע אנשים אחרים לא ראו את הדברים כמוני.

נזקקתי לחמש-עשרה שנה כדי להבין שאנשים אחרים לא הצליחו לראות את הדברים כמוני, אלא לאחר קבלת הכשרה וצבירת ניסיון רב. הם לא הצליחו לראות אותם, מכיוון שחשיבתם איננה חזותית כמו חשיבתם של האוטיסטים ושל בעלי-החיים.

נראה לי קצת מצחיק שאנשים רגילים תמיד אומרים, כי ילדים אוטיסטים חיים בעולם שלהם. לאחר שעובדים עם בעלי-חיים אפשר לומר דבר דומה על בני-אדם רגילים. אנשים רבים אינם מצליחים לראות ולקלוט את יופיו של העולם הגדול שבו הם חיים. הדבר דומה לכלבים שיכולים לשמוע צלילים שאנו איננו שומעים כלל. אוטיסטים ובעלי-חיים רואים עולם שלם של תמונות שאיננו נגלה לעיניהם של בני-אדם רגילים.

ואינני מתכוונת רק מבחינה מטפורית. אנשים רגילים באמת אינם מסוגלים לראות המון דברים. פסיכולוג בשם דניאל סימונס, ראש המעבדה לתפיסה חזותית באוניברסיטת אילינוי, ערך ניסוי מפורסם שזכה לשם גורילות בקרבנו, שממחיש עד כמה גרועה המודעות החזותית של בני-האדם. בניסוי מראים לקבוצה של נבדקים סרט על משחק כדורסל, ומבקשים מהם למנות את העברות הכדור של אחת הקבוצות. זמן קצר לאחר תחילת הסרט, שעה שכולם מונים את העברות הכדור, נכנסת למגרש אישה מחופשת לגורילה, עוצרת, מסתובבת אל המצלמה ומכה באגרופיה על חזה.

חמישים אחוז מהצופים בסרטון לא רואים את הגורילה!

גם כשהנסיינים שואלים אותם בצורה ישירה: "ראיתם את הגורילה?" הם עונים, "את מה?" וזה לא מפני ששכחו שראו את האישה בתחפושת הגורילה. כל מי ששוכח משהו שהוא ראה, ייזכר בו ברגע שיקבל רמז. הנבדקים הללו לא ראו את הגורילה מלכתחילה. היא לא נקלטה בתודעתם.

הנסיינים בחנו תיאוריה זו בעזרת סרטון וידיאו נוסף, שבו שחקן משנה את דמותו לחלוטין ולובש בגדים אחרים. 70 אחוז מהצופים הרגילים לא מבחינים גם בכך. הם גם לא מבחינים בתופעה כזו במציאות. באחד הניסויים חילק גבר בלונדיני לבוש חולצה צהובה שאלונים לסטודנטים, ולאחר מכן אסף את השאלונים ולקח אותם לתיוק מאחורי כוננית ספרים. כשיצא מאחורי הכוננית היה לו שיער שחור, והוא לבש חולצה תכולה. זה היה אדם שונה לחלוטין ולא אותו אדם בתחפושת שונה. ועדיין, 75 אחוז מן הסטודנטים לא הבחינו כלל שהם תקשרו עם שני אנשים שונים.

המחקר המפחיד ביותר בוצע על-ידי סוכנות החלל האמריקנית (NASA), והנבדקים היו טייסים אזרחיים. החוקרים הכניסו את הטייסים למתקן מדמה טיסה, וביקשו מהם לבצע כמה נחיתות שגרתיות. בהדמיית נחיתות מסוימות, הכניסו החוקרים תמונה של מטוס מסחרי גדול החונה על מסלול הנחיתה, מצב שבמציאות לא ייתקל בו טייס לעולם (יש לקוות, לפחות). רבע מהטייסים נחתו בדיוק מעל גבו של המטוס החונה. הם פשוט לא ראו אותו.

ראיתי תמונות ממחקר זה, והמעניין היה שלמי שאיננו טייס, המטוס החונה בולט מיד לעין. אי-אפשר לפספס אותו, וגם אדם שאיננו אוטיסט יבחין בו. אני מוכנה להתערב שרק הטייסים לא הבחינו במטוס. אם אתה טייס מקצועי, ואתה מצפה לראות מה שטייסים תמיד רואים, יש סיכוי של 25 אחוז שבעת הדמיית נחיתה במדמה טיסה, לא תבחין במטוס מסחרי ענק ממדים החונה על מסלול הנחיתה שלך וחוסם אותו.

תפיסתם של אנשים רגילים בנויה כך שהם רואים את הדברים שהם רגילים לראות. אם הם רגילים לראות גורילה על משטח הפרקט במשחק כדורסל, הם יראו אותה. אך אם הם אינם רגילים לראות גורילה בעת משחק כדורסל, הם לא יראו אותה. הם לוקים בעיוורון קשב.

אין לי מושג מה יראה אדם בעל חשיבה חזותית בניסויים הללו, אך יש לי הרגשה שהסיכוי שהוא יראה את הגורילה גדול יותר. אני משוכנעת שבעל-חיים נטרף לא יפספס את הגורילה, ונראה לי שגם הטורפים יראו אותה. טורפים, כמו כלב או חתול, צדים והורגים בעלי-חיים אחרים כדי לאכול אותם. בעלי-החיים הנטרפים הם הטרף. יש גם קבוצה נוספת ידועה פחות, זו של אוכלי הנבלות (כמו הנשרים), הניזונים מבשר, אך אינם הורגים את בעלי-החיים שאת בשרם הם אוכלים. כל בעלי-החיים, כולל בני-האדם, משתייכים לפחות לאחת מהקבוצות הללו - וחלקם, וביניהם פרימאטים רבים, משתייכים ליותר מקבוצה אחת (סדרת הפרימאטים כוללת את הקופים, קופי-האדם והאדם). בני-אדם הם יותר טורפים מאשר נטרפים, אך יש בנו תכונות שיכולות להשתייך לשתי הקבוצות. במונחים של גודל השיניים, אנחנו חסרי הגנה לחלוטין, אך ברגע שפיתחנו כלים ומכשירים, הפכנו לטורפים.

מכיוון שלאנשים רגילים קשה מאוד לראות את הדברים שמפחידים את הבקר, הכנתי רשימה של דברים חזותיים שמגדלי הבקר חייבים לשים לב אליהם. דברים כמו פיסות מתכת מתנועעות ברוח, שלוליות שבהן משתקפים דברים, משטחים בהירים מאוד, ניגודי צבעים, וכמו כן גם זרמי אוויר שמרעישים או נושבים בפתאומיות על פני הבהמות. אני תמיד ממליצה לבעלי מפעלי הבשר לטפל בכל הבעיות מהסוג הזה. רק אז יסכימו בעלי-החיים להיכנס לתוך המעברים הצרים ללא בעיות, ואפשר יהיה להיפטר מהשוקרים החשמליים.

בעלי-חיים ובני-אדם בעלי חשיבה חזותית רגישים מאוד לפרטים. הם רואים הכול ומגיבים לכול. איננו יודעים להסביר זאת, אך הניסיון לימד אותנו שזה מה שקורה. מעצבי פנים רבים שעבדתי איתם התלוננו שהם "רואים הכול". הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות למעצב פנים הוא לעבוד עם קבלן רשלן. המעצב יראה כל פגם בעבודתו של המבצע. טעויות קטנות ופגמים קלים, שאיש לא היה מבחין בהם, יבלטו מיד לעיניו של בעל החשיבה החזותית. אנשים אלה מרגישים נורא כשפרטים קטנים ביותר בסביבתם אינם במקומם, או אינם כפי שהם צריכים להיות, וכך גם בעלי-חיים.

אני חושבת שהפן הזה של בעלי-חיים מובן פחות על-ידי בני-אדם רגילים. אנשים מילוליים אינם יכולים להפוך לבעלי חשיבה חזותית ולהפך.

אני מקווה שספר זה יסייע לאנשים הרגילים להיות מילוליים קצת פחות וחזותיים יותר. שלושים שנה מחיי ביליתי בחקר בעלי-חיים, ואת כל חיי חייתי כאוטיסטית. אני מקווה שהדברים שלמדתי יעזרו לבני-אדם לשפר את יחסם לבעלי-חיים (ואולי גם לאוטיסטים), ולחשוב עליהם באופן שונה.

אני מקווה שהדברים שאני למדתי יסייעו לבני-האדם לראות.

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

השפה הסודית של בעלי-החיים - טמפל גרנדין עם קתרין ג'ונסון
Animals in Translation : Using the Mysteries of Autism to Decode Animal Behavior - Temple Grandin, Catherine Johnson


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *