» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים בינואר 2006       חזור

המוזה והבת
מאת: ג'וליה אלוורז
In the Name of Salome - Julia Alvarez

ההוצאה: מודן המשוררת הגדולה של הרפובליקה הדומיניקנית, סלומה אורניה, ובתה קאמילה, הן גיבורות הרומן הביוגרפי-היסטורי המוזה והבת. ב-1960, עם תחילת עשור רב תהפוכות בעולם המערבי, החליטה קאמילה לעזוב את ארה"ב, שם חייתה רוב שנותיה העריריות, בעודה מתפרנסת מהוראת ספרדית בקולג' יוקרתי. דווקא בגיל 65 בחרה להצטרף לאחיה שגרו באותה עת בקובה, במקום להרגע לצד חברתה הטובה בפרברי פלורידה. קובה היתה רדופה אז רוחות רפאים מהפכניות. הרוח הרעבה ביותר היתה זו של האם, סלומה אורניה (1897-1850), שחונכה לרכוש השכלה בארץ שבה נשים לא הורשו ללמוד, ואף היתה למורה הרשמית הראשונה בסנטו דומינגו.

סלומה אורניה - Salome Urena de Henriquez 1850-1897 האם נודעה
כ"השראה של המולדת" (la musa de la patria) - הרפובליקה הדומיניקנית במאה ה- 19. היא כתבה שירה בעילום שם, בעודה גוברת על המכשולים העצומים שניצבו בפני אישה שחיה תחת שלטון דיקטטורי. היא שילמה מחיר כבד על דרכה העצמאית, באהבה טראגית ובמוות מוקדם.

עם צאתה מביתה האמריקאי הנוח אומרת קאמילה לעצמה ולעולם: "בשם אמי סלומה". החל מרגע זה היא מתחילה לטוות לאחור את חיי אמה:.כשמלאו לי חמש-עשרה שנים, הפכתי לאשה, כך אמרה מאמא. לא היה לנו די כסף למסיבת יום-הולדת חמישה-עשר, אבל זכיתי לבחור בד לשמלה חדשה... אני זוכרת שבדיוק השלמנו את התיקונים האחרונים באמרת השמלה, כשפאפא פרץ פנימה, קצר נשימה: 'מר לינקולן נורה!'

דמויות היסטוריות כפידל קסטרו חודרות לעלילה. החיים הפרטיים הם חלק מן ההיסטוריה רבת התנופה. ג'וליה אלוורז לא הרפתה מן העובדות כשבאה לכתוב את המוזה והבת. היא בראה וחשפה סביבן עולם שלא נודע בדרך כלל - עולמן הסמוי של נשים חזקות ומשפיעות באמריקה הלטינית. "אני צריכה לחזור הרחק אחורה", אומרת קאמילה, שאביה היה נשיא הרפובליקה הדומיניקנית. היא מתחילה מסע לעברה של אמה המקביל לתולדות המולדת שלה.

אלוורז היא סופרת פורה, שהחלה לפרסם רק אחרי מלאת לה 40. היה עליה לפלס דרך בארה"ב בשנים שבהן לא נפתחו דלתות לסופרים ממוצא לטיני. היא חיה בוורמונט בחווה לגידולים אורגניים ומרצה על כתיבה וספרות בקולג' מידלברי.

המוזה והבת (בשם סלומה) מאת: ג'וליה אולוורז בהוצאת מודן,
תרגם מאנגלית בועז וייס, איור ועיצוב עטיפה ענת לוסטיגר, 310 עמודים.

באדיבות מודן
המבוא והפרק הראשון מתוך הספר

מבוא
פרידה מפוקיפסי
יוני 1960

היא עומדת ליד הדלת, אישה גבוהה והדורה שצבע עורה חום–בהיר (איטלקיה מהדרום? יהודיה ים–תיכונית? כושית בהירת עור שהורשתה להיכנס בזכות תאריה הרמים?) ובוחנת את החדרים הריקים שהיו ביתה בשמונה–עשרה השנים האחרונות.

עליית הגג חמה עכשיו, בעיצומו של יוני. לפני שנים, כשזכתה בקביעות, הציע לה הדיקן דירה מודרנית יותר, קרובה לקמפוס. אבל היא סירבה. היא אהבה עליות–גג מאז ומעולם; אהבה את חשאיותן, את הנישות והכוכים שלהן, שם יכולים אלה שלעולם אינם מרגישים ממש בבית להסתתר. בעליית הגג הזאת יש אור נפלא. קרני השמש נוהרות חלקיקי אבק, כאילו התעורר האוויר לחיים.

הגיע הזמן לדם חדש בבית הישן הזה. בקומה השנייה, ממש מתחתיה, ויויאן לה–פלר מהמחלקה למוזיקה מזדקנת ומתחרשת מעט. הפסנתר מנגן קצת יותר פורטיסימו בכל שנה — רגלה כבדה על הדוושה. אחותה הגדולה, דוט, פרשה זה כבר ממרכז הרישום ועברה לגור עם אחותה ה"תינוקת". "בואי מהר, וִיו," היא צורחת לפעמים מחדר האמבטיה. המוזיקה נפסקת. האם ייתכן שהגיע זמנה של דוט? בקומת הקרקע נמצאת פלורנס מהמחלקה להיסטוריה, שנקראה חזרה לאחר שיצאה לגמלאות, אחרי שהמומחית הצעירה לימי הביניים מ'ייל', נפלה לביוב ושברה את קרסולה. "אני כל כך אסירת תודה," פלו תפסה אותה יום אחד ליד תיבות הדואר, "התחלתי להשתגע בבקתה ההיא, במיין."

היא עצמה חוששת מהריקנות הצפויה לה. בלי ילדים ובלי אם, היא כמו חרוז שנקרע ממחרוזת הדורות. היא משאירה אחריה רק כמה עמיתות קרובות, גם הן על סף פרישה, ואת הסטודנטיות שלה, אותן בנות–אלמוות צעירות, ומקווה שהספרדית, ובפרט לשון התנאי והאיווי, תישמר בראשיהן.

אסור לה לראות שחורות. השנה היא 1960. בקובה, קסטרו ונעריו המזוקנים אומרים דברים מפחידים ומופלאים על הפַּטְרִיָה החדשה שהם בוראים. הדלאי–למה, שברח בשנה שעברה על גבו של יאק, כשהסינים דולקים בעקבותיו, פירסם הצהרה: עלינו לאהוב את אויבינו, אחרת הכול אבוד. (אבל אתה איבדת הכול, היא חושבת.) בחורף האחרון היא קראה על משלחת לאנטארטיקה, בהנהגתו של ויוויאן פוקס. סר ויוויאן ביקש מהעולם להסכים שלא יזרקו לשם את הפסולת הגרעינית. (קאמילה תוהה, מדוע לזרוק אותה במקום כלשהו?). אבל אלה הם אותות חיוביים, היא מזכירה לעצמה, אותות חיוביים. זה לא הרגל חדש שלה, המאמצים האלה לעקור את עצמה ממצב הרוח הדכאוני, שירשה מאמה. כמובן, לפעמים התמונה הגדולה קודרת למדי. אז מה? תשתמשי בלשון איווי. בקשי משאלה. בניגוד לאפשרי, בניגוד לעובדות.

רוב חפציה נשלחו כבר מראש. כמה ארגזים וקופסאות — שנים של אגירה — שמוינו בעזרת ידידתה, מריון, עד לחיוני ביותר. היא לוקחת רק את המזוודה שלה ואת הארגז עם ניירותיה ושיריה של אמה, הארגז שנישא ממש עכשיו למטה אל המכונית הממתינה, על ידי צוות האחזקה של בית־הספר. ולחשוב שרק לפני כמה חודשים היא חיפשה אותות וסימנים בשירים האלה! היא מחייכת בגלל התכסיס הקל, שחשבה כי יפתור את השאלות הגדולות של חייה. עכשיו, משועשעת, היא מדמיינת את גלגולי החיים הרבים שחייתה לפי כותרת זו או אחרת משירי אמה. איזו כותרת כדאי להעניק לחיים החדשים האלה: "אמונה בעתיד"? "בואו של החורף"? או (למה לא, בעצם?) "אהבה וכמיהה"?

הצופר מצפצף שוב. אם לא תרד למטה מייד, הכותרת תהיה ודאי: "חורבות"! מריון להוטה לנסוע. סמוקת פנים ומקללת היא מושכת בכוח בהגה, בעודה מסובבת את המכונית. "עוד גברת נהגת." רוטן אחד הגברים, בלחש.

מריון ולז, בעלה החדש, טסו צפונה כדי לעזור לה במעבר הדירה. (לז, בן–זוגה של מריון זה עשר שנים, הציע לה נישואים, סוף–סוף). שתי החברות הכי טובות ייסעו עכשיו דרומה לפלורידה, במכונית שכורה. לז כבר הופקד (מריון השתמשה בפועל הזה: הופקד) בניו–המפשייר, ליד דלתה של בתו, כדי שמריון וקאמילה יוכלו לצאת למסע האחרון הזה ביחד. לאורך כל הדרך דרומה עד בולטימור וג'קסונוויל, ומשם לקי–וסט ולמעבורת להוואנה, מריון תנסה לשכנע אותה לשנות את תוכניותיה.

"כל מי שהוא מישהו מסתלק משם."
"טוב, אז לא תהיה לי בעיה. 'אני אף אחד — מי אתה'?" היא אוהבת לצטט את מיס דיקינסון, שבביתה ביקרה פעם, ושכשרונה העז מזכיר לה את כשרונה של אמה. אמילי דיקינסון היא לארצות–הברית מה שסלומה אורניה היא לרפובליקה הדומיניקנית — משהו כזה. אחת מאחייניותיה — לופה? — אוהבת את ההקבלות האלה, המופיעות במשחקי הקופסה שקאמילה מביאה להן כשהיא באה לבקר. אבל היא עצמה מתעצבנת, כשמבקשים ממנה להציב דברים בדיוק במקום שאליו הם שייכים. תראו את חיי, היא חושבת, פוסעת אנה ואנה, אנה ואנה.

אבל עכשיו — "האם נכה בתופים, נתקע בחצוצרה, ננגן שיר–לכת בחליל?" מתלוצצת מריון — היא בדרכה הביתה, או קרוב לביתה ככל שתוכל להגיע. טרוחילו הפך את מולדתה לבחירה בלתי אפשרית. אולי הכול יסתדר לטובה. אולי, אולי.

"את לא 'אף אחד', קאמילה," נוזפת חברתה. "אל תצטנעי!" מריון אוהבת להתרברב. היא מהמערב–התיכון, ולכן היא מתרשמת בקלות מכל מי שהוא מישהו, במיוחד כשה"מישהו" הזה מגיע מאחד החופים או מחוץ לארץ. ("אמה של קאמילה היתה משוררת מפורסמת." "אביה היה נשיא." "אחיה החזיק בקתדרת נורטון ב'הרווארד'.") מריון מאמינה כנראה, שדיבורים מלאי–חשיבות כאלה יחסלו את גל הדעות הקדומות, המופנות תכופות כלפי זרים וצבעוניים בארץ הזו. טוב, היא צריכה לדעת. איך יכולה מריון לשכוח את הצלב הבוער על מדשאת ביתה, באותו קיץ מרוחק, כשקאמילה ביקרה אצל משפחת ריד, בדקוטה הצפונית?

"את צריכה עזרה עם עוד משהו, מיס הנרי?" קורא אחד השרתים השריריים. שמה הוא הנריקז ("ההדגשה על ה–קז") — היא אמרה להם את זה לא פעם אחת ולא פעמיים. הם חזרו על שמה באיטיות, אבל בכל פעם שביקשה את עזרתם, הם שכחו. מיס הנרי, מיס הנרייט.

בחוץ, ברחוב קולג', בשמלותיהן קצרות השרוולים בגווני הפסטל, ממהרת קבוצה של סטודנטיות צעירות לאיזה מפגש אחרון. הן נראות כמו פרחים שנקטפו מגבעוליהם.

אחת מהן פונה לפתע, ידה מורמת אל מצחה, מסוככת על עיניה מפני השמש, דגל של שיער אדום. "הסטה לואגו, פרופסורה." היא קוראת לעבר חלון עליית הגג הבוהק.

היא לא יכולה לראות אותי, חושבת המרצה. הסתלקתי כבר מהמקום הזה.

לפני שהיא עוזבת, היא מסמנת על חזה את סימן הצלב — הרגל ישן, שממנו לא הצליחה להיפטר מאז מותה של אמה, לפני שישים ושלוש שנים.

בשם האב והבן ובשם אמי, סָלוֹמֶה.

דודתה רמונה, אחותה היחידה של אמה, לימדה אותה לעשות את זה. מוֹן היקרה, עגולה וחומה, פקעת שיער שחור על ראשה, מין בודהה דומיניקנית, אבל בלי שמץ משלוותו המתבקשת. מון היתה שטופה באמונות תפלות יותר משהיתה דתייה, ויותר מכל דבר אחר היתה מטורללת. באותם ימים נהגו לנשק את ידי ההורים ולבקש את ברכתם לפני היציאה מהבית. לה בנדיסיון, מאמא. לה בנדיסיון, פאפא.

(הנערות האמריקניות עיוו את פניהן בשיעור, כשהיא סיפרה להן על המנהג הישן הזה. "איזה קשקוש." אמרה הנערה השמנמנה והמנומשת מקופרסטאון, והרימה אחת מזוויות פיה, כאילו המנהג מהעולם הישן הדיף ריח רע.)

כשאמה מתה, מון המציאה למענה את השיטה הזאת, שבעזרתה תוכל לבקש את ברכתה של סלומה; שתגייס כוחות מן הזיכרון הדוהה, שהפך פחות ופחות אמיתי מדי שנה, עד שכל שנותר לה מאמה היה הסיפור של אמה.

לפעמים, המשפט הזה הוא חציו תפילה, חציו קללה. כמו עכשיו, כשהיא שומעת את הצפירה הקולנית, גסת הרוח, מלמטה, ולוחשת לעצמה את המשפט ברטינה. מריון עוד תביא למותה של דוט. שתי האחיות נהגו תמיד בחביבות בשכנתן החרישית מהקומה העליונה, אותה חביבות מתנשאת שמפגינים המקומיים כלפי זרים שאינם מטילי–אימה. דוט סורגת לה כל חורף כפפות וצעיפים תואמים ומזעזעים, שאותם היא מוכרחה ללבוש מדי פעם כדי להפגין הכרת תודה.

צפירה קולנית נוספת, ואז הקריאה, "היי, קאם! חטפת התקף–לב שם למעלה, או מה?" היא מציצה למטה מהחלון האחורי ומנופפת בידה לחברתה, כרוצה לומר שתרד מייד. מריון עומדת ליד המכונית השכורה, 'אולדסמוביל' בצבע טורקיז קאריבי. הן התווכחו על הצבע. (היא באה מהקאריביים, ומעולם לא ראתה צבע כחול כזה, כך טענה. אבל בעלון הרכב שמריון שלפה מתא הכפפות, באמת היה כתוב טורקיז קאריבי.) מריון, עם ידיה על מותניה, מכנסיה הרחבים וצעיף הפייזלי הקשור סביב צווארה (היא באמת מצפון–דקוטה?), היתה יכולה להיות מורה לדרמה בקולג', נובחת על הנערות שעומדות על הבמה. שנים של הוראת חינוך גופני השאירו את מריון אתלטית ורזה; הגנים הקשוחים מהמערב–התיכון עשו את שאר המלאכה. היא חמת לב וראוותנית, מקימה מהומות בכל מקום שאליו היא מגיעה. "גם את ספרדייה?" אנשים שואלים אותה. עם שערה הכהה ועיניה הקורנות, מריון יכולה להיחשב ספרדייה, אבל עורה כה חיוור, עד שאביה של קאמילה חשש שהיא אנמית או שחפנית.

הן עברו כל כך הרבה ביחד, וחלק מזה עדיף שיישאר קבור בעבר, במיוחד עכשיו, כשמריון היא אישה נשואה מכובדת. ("אני לא יודעת בקשר למכובדת," צוחקת מריון.) אבל בדעותיה הפוליטיות מריון שמרנית ממש כמו בעלה הטרי, לזלי ריצ'רדס השלישי, ששזפונו המתמיד לאורך כל השנה גורם לו להיראות כאילו נמשח בלכה, או כאילו ביקשו לשמרו לנצח. הוא עשיר, ואלכוהוליסט, וידוע חולי.

אסור לה לחשוב ברשעות שכזו.
ליד הדלת תלוי התרשים ששירטטה האסיסטנטית שלה, בזמן שהן עברו על ארגזי המשפחה. קאמילה מצאה את פיסת הנייר הזאת, שללא ספק נשכחה שלא במתכוון, כשניקתה את הדירה. היא היתה כה משועשעת מהאופן שבו ראתה הנערה הצעירה הזאת את חייה, עד שהדביקה את התרשים על לוח המודעות. עתה היא שוקלת אם כדאי לה להוריד אותו, ואז מחליטה להשאיר את המזכרת המשונה לדייר הבא, כחומר לסימני שאלה.
המכונית צופרת שוב.

הנסיעה לפלורידה תהיה ארוכה. היא מדדה את הדרך באטלס הגדול שבספרייה, והשתמשה באצבעותיה כדי לחשב את המרחקים. כל אצבע היא יום בדרכים, חמש אצבעות — יד שלמה, בפרט כשמריון שרה שירי–מחנאות מיושנים ונוהגת מהר מדי, וארגזה של סלומה קשור לגג המכונית. קאמילה, שיושבת לידה, לופתת את לולאת ידית הדלת ומקווה שהן לא ייקלעו למבול. היא גם מקווה ומתפללת שמריון לא תנסה להניא אותה מהחלטתה, בכך שתזכיר לה שהיא בת שישים ושש, לבדה, שעליה לחשוב על הפנסיה שלה ועל עתידה, ובפרט על מעבר לבית הקטן, הנעים והנוח בהמשך הרחוב שבו גרה מריון, לפחות עד שהמצב יירגע בבית, באותם איים קטנים, חמי מזג.

"בשם אמי, סלומה." היא אומרת לעצמה שוב. היא זקוקה לכל עזרה שתוכל להשיג כאן, עם קץ חייה בארצות–הברית.

איפה שהוא מעבר לטרנטון, ניו–ג'רזי, כדי למנוע מחברתה חסרת המנוחה הטרדות נוספות ("תדליקי לי סיגריה, בסדר?" "נשאר מהצ'יפס?" "לא הייתי מתנגדת לבקבוק מיץ!"), היא מציעה: "לספר לך מדוע החלטתי לחזור?" מריון הציקה לקאמילה מהרגע שבו הגיעה, כמה ימים קודם לכן, כדי לעזור לה לארוז. "אבל למה? למה? זה מה שאני רוצה לדעת. מה את מקווה להשיג עם חבורה של גרילות חסרי נימוס, לא מגולחים ולא רחוצים, שמנהלים מדינה?"

היא חושבת שמריון מעוותת את המילה במתכוון, כדי שתישמע כמו גורילות. "גרילה." מתקנת קאמילה, ומגלגלת את ה–"ר" בפה.
היא פחדה שתישמע מטופשת אם תסביר, שפעם אחת לפני שחייה מסתיימים היא רוצה להתמסר כליל לדבר מה — כן, כמו אמה. ידידים יחששו שהיא איבדה את שפיותה, שרמת הסוכר בדמה עלתה, או שהקטרקט מערפל את ראייתה בכל החזיתות. ביקורת מצידה של מריון תהיה נוראה מכול, כי לא רק שהיא לא תסכים עם בחירתה של קאמילה, אלא אף תנסה להציל אותה מפני עצמה.

מריון פונה להביט בה. המכונית סוטה לרגע למסלול השמאלי. צפירה ממכונית מתקרבת מזעיקה את מריון, והיא חוזרת למסלול הנכון ברגע האחרון.

קאמילה לוקחת נשימה עמוקה. העתיד יסתיים אולי, מוקדם מכפי שהיא חושבת.

"כולי אוזן." אומרת מריון, אחרי שהן מתאוששות.

ליבה של קאמילה פועם עדיין בפראות, כאחד מאותם עטלפים שנלכדים לפעמים בדירת עליית הגג שלה, והיא צריכה לקרוא לצוות האחזקה, שיבואו ויחלצו אותו משם. "אני צריכה לחזור הרחק אחורה," היא מסבירה. "אני צריכה להתחיל עם סלומה."

"אני יכולה להתוודות על משהו?" שואלת מריון, זו אינה שאלה של ממש, מפני שהיא אינה מחכה שקאמילה תענה. "בבקשה אל תיפגעי, אבל אני באמת לא חושבת שהייתי שומעת אי–פעם על אמך, אם לא הייתי פוגשת אותך."

היא אינה מופתעת. אמריקנים אינם מתעניינים בגיבורים ובגיבורות של ארצות קטנות, עד שמישהו עושה עליהם סרט.

לפניהן, על לוח–מודעות, גבר מעשן סיגריה. מאחוריו ממתין עדר של פרות, עד שיסיים לעשן.

"ובכן, מה הסיפור?" שואלת מריון.

"כפי שאמרתי, אצטרך להתחיל באמי, וזה אומר, בלידתה של לה פַּטְרִיָה, מפני ששתיהן נולדו באותו זמן בערך." באופן משונה, קולה נשמע לה שלה ולא שלה, בעת ובעונה אחת. כנראה בגלל כל השנים האלה, בכיתה. אחיה למחצה, רודולפו, מכנה את זה בשם "נכות המורה", הדרך שבה היא נבלעת בתוך כל מה שהיא מלמדת. היא עשתה זאת כל חייה. הרבה לפני שנכנסה לכיתה אימצה לעצמה את ההרגל הזה, למחוק את עצמה, להפוך את עצמה לאדם השלישי, לדמות משנית, לחברה הכי טובה (או הבת) של הגיבור או הגיבורה הראשיים, הגוועים. משימתה בחיים — אחרי שהמסך יורד — היא לספר את סיפורם של האנשים הגדולים שעברו מן העולם.

אבל מריון לא תיתן לה את העונג הזה. קאמילה לא מספיקה לגולל את שנות חייה הראשונות של סלומה ואת מלחמות העצמאות, כשידידתה קוטעת את דבריה. "קאמילה, חשבתי שאת סוף–סוף מתכוונת לדבר על עצמך."

"אני מדברת על עצמי." היא אומרת, ומחכה עד שהן יעברו משאית גדולה, ספינת מפרשים המפליגה על דופנות האלומיניום שלה, לפני שהיא מתחילה לדבר שוב.

Uno
El ave y el nido
סנטו-דומינגו, 1856-1861

סיפור חיי מתחיל בסיפורה של ארצי, מפני שנולדתי שש שנים אחרי העצמאות, ילדה חולנית שאיש לא ציפה שתחיה. אבל עד שמלאו לי שש שנים הייתי בריאה יותר מארצי, כי לה פַּטְרִיָה עברה כבר אחד–עשר חילופי ממשלות. אני, לעומת זאת, עברתי רק שינוי גדול אחד: אמי עזבה את אבי.

כמעט לא זכרתי את פרידתם של הורי, ובכל הנוגע לארצי, גדלתי בתוך מלחמות כה רבות, עד שלא הבנתי באמת את הסכנה שבה הייתי נתונה. הדבר שמפניו פחדתי לא היה המהפכנים עצמם, אלא הבור החשוך מתחת לבית, שבו היה עלינו להתחבא בכל פעם שפרצה מלחמה.

לנו, הילדים, לא היה מושג על מה ולמה מתנהלת הלחימה. צד אחד היה אדום, האחר כחול — הצבע היה הדרך היחידה שבה יכולנו להבדיל בין צד לצד, אם כי שני הצדדים אמרו, שכל מה שעשו נעשה למען לה פַּטְרִיָה. הדפנו פלישה מהאיטי, ובמהרה נילחם נגד ספרד. עכשיו לחמנו זה בזה. אני זוכרת עדיין את השיר שאחותי רמונה ואני, היינו שרות:

נולדתי ספרדי,
אחר הצהריים הייתי צרפתי,
בלילה הייתי אפריקני.
מה יעלה בגורלי?

גרנו, אמי, אחותי רמונה, טִיָה אנה — האם השנייה בביתנו — ואני, בבית–עץ קטן עם גג פח נוצץ, רחוק דיו מהכיכר המרכזית כדי לחמוק מהפצצות ומהביזה. "מי שמע על שתי נשים שהן בעלות בית?!" כך טענו כולם שאבי קרא, ביום בו שמע את החדשות, שאשתו קנתה בית עם אחותה.

היינו גאות בבית שלנו, ובעיקר בגג הפח שלנו. אם היה לכם בית ישן ומפואר מהתקופה שבה יישבו הספרדים את האי, ללא ספק היה לכם גם גג רעפים ספרדי; זה היה טוב ויפה, והעיד על טוהר הדם של השושלת המשפחתית. אבל אם היה לכם בית כזה, ודאי גרתם ברובע הספרדי העתיק של העיר, יחד עם בית הממשלה ובית–הכלא ומגדל הכנסייה, ובעתות מלחמה היה זה האזור שאליו כיוונו הלוחמים את תותחיהם, ובטח העיפו את הגג המשפחתי המפואר שלכם לכל הרוחות.

לכן, גג פח מארצות–הברית של אמריקה, שהיתה קרובה אלינו מספרד, היה גג טוב בהרבה בשנת 1856, כשאני הייתי בת שש, הפצצות התפוצצו ברחובות הבירה, והאדומים לחמו כדי לעקור את לה פַּטְרִיָה מאחיזתם של הכחולים.

זהו אחר–צהריים באוקטובר, 1856. פצצה החריבה לפני רגע את בית–החרושת לנרות, במורד הרחוב.

"בנות," אומרת אמי, "התכוננו."

אנחנו מכירות את השיגרה: לעטוף בננה וחתיכת דג בקלה בפיסת בד מהסל של אמא, ללבוש את השמלות הכי ישנות שלנו, ואז למהר במדרגות האחוריות אל הבור שנחפר מתחת לבית, בדיוק למטרה זו.

"אני יכולה להביא את אלכסנדרה?" שואלת רמונה. אחותי הגדולה לא מוכנה ללכת לשום מקום בלי בובת החרסינה שלה, זו עם השיער בצבע חלמון–ביצה שאבא שלח לה מסאו–תומא.

אני מניחה שרמונה אוהבת את הבובה יותר משהיא אוהבת אותי, כי הבובה לא בוכה. ישנם ימים שבהם אני מתעוררת בבכי ולא מסוגלת להגיד אפילו מדוע אני בוכה. זה מדאיג את מאמא, כי מלנכוליה היא מחלה כמו צרעת או שיגעון, שעלולה לגרום לנעילת אנשים מאחורי סוגר ובריח. לפעמים, כשאני בוכה כל כך חזק, החזה שלי מתכווץ ואני לא מסוגלת לנשום, וזה מדאיג את מאמא אפילו יותר, כי מלנכוליה בטלה בשישים לעומת שחפת. אבל דוקטור ולוורדה אומר שיש לי רק קצת אסתמה, ושמאמא חייבת להפסיק לדאוג, אחרת היא עצמה תחלה בהיסטריה. בסך הכול, אנחנו נשמעות די חולניות, לא?

אבל היום לא היה יום של בכי. שיעשעתי את עצמי בקשקוש על גבו של אחד מספרי הדת, שדודתי אנה, שהיא מורה, מחלקת לתלמידותיה. אני נושאת את מבטי מה"קאטון קריסטיאנו" ושואלת את אמי על מה נלחמים היום.

"לה פַּטְרִיָה." אומרת אמי ונאנחת.

היום, המילה לוכדת את תשומת ליבי, כפי שמילה משיבה לך לפתע מבט ומסרבת להסגיר את משמעותה. "מאמא," אני אומרת, "מה זה 'לה פַּטְרִיָה'?" אמי אינה עונה, אלא נראית כאילו היא עצמה עומדת לפרוץ בבכי.

פגז מתפוצץ ברחוב, מעבר לדלת המוגפת. הקירות רועדים והצלב שלנו נופל; קודם ישוע, אחריו הצלב שלו.

מאמא מסמנת בידיה במרץ. טיה אנה נמצאת כבר ליד המדרגות האחוריות וקוראת לנו לבוא.

אני אוספת את חפצי במהירות, גם את ה"קאטון קריסטיאנו"; זה לא שאני רוצה פתאום לשנן את עיקרי האמונה שלי, דעתי נתונה לגב הספר, שעליו התחלתי, בניגוד לכל האיסורים, לשרבט שיר קטן.

כמה שעות לאחר מכן, אחרי ששלוש יריות תותח בישרו על חילופי הממשלה, אנחנו זוחלות החוצה ועולות במדרגות, ואז, מפני שאני הקטנה ביותר, מאמא וטיה אנה מניפות אותי אל גג הפח. דגל חדש מתנופף מעל ארמון הממשלה.

"אדום." אני קוראת כלפי מטה.

"אבא שלך יחזור בקרוב." מעירה מאמא.

שבוע לאחר מכן נשמעת דפיקה על הדלת. הדלת נשארת סגורה תמיד בגלל הרעש והאבק ברחובות. היא סגורה גם מפני שבאחר–צהריים שטוף שמש באוקטובר עלולה לפרוץ מלחמת אזרחים, וכנופייה של גברים עלולה להופיע ברחוב בדהרה, ברובים שלופים, ולירות לכל עבר.

אבל היום זו רק דפיקה על הדלת, אין מלחמה. טיה אנה מורה את האלפבית לחמש–עשרה ילדות קטנות, שנשאו לביתנו את כסאות הקש הקטנים שלהן על ראשיהן. כשהילדות האלה תהיינה גדולות יותר, רובן תירשמנה לבית–הספר של האחיות בובדילה, במרחק רחוב אחד, בית–הספר שבו רמונה ואני לומדות עכשיו. בבית–הספר של טיה אנה לומדות הילדות הקטנות כיצד לשבת יפה בכיסא, כיצד להחזיק את ידיהן כשהן מתיישבות וכיצד להחזיק אותן כשהן קמות. הן לומדות כיצד לומר את מחרוזת התפילות ולדקלם את תחנות הצלב. ואז האחיות בובדילה ממשיכות בחינוכן.

הנערות הגדולות יותר לומדות אצל האחיות בובדילה מלאכות–בית, כלומר, הן לומדות לתפור, לסרוג ולרקום; הן לומדות לקרוא — את ה"קאטון קריסטיאנו" ואת "ידידיהם של הילדים" ואת "יסודות כל המדעים" ("הארץ היא פלנטה החגה סביב השמש"), והן משננות שיעורים במוסר ובמידות טובות מתוך "מוסר, מידות טובות והליכות". אבל לא ילמדו אותן לכתוב, כדי שאפילו אם תקבלנה מכתב אהבה, לא תוכלנה לכתוב לאהוב בחזרה.

כמובן, אני גדלה אצל טיה אנה ואצל אמי, גרגוריה, שעזבה את בעלה, והן אינן נשים שימנעו קרוא וכתוב מילדה קטנה, ששאלתה הראשונה כשראתה את הצלב לא היתה "מי האיש הזה?" אלא "מה הן האותיות האלה שכתובות מעל לראש שלו, I, N, R, I?" לכן, הרבה לפני שרמונה ואני הלכנו לרחוב הסמוך, לבית–הספר של האחיות בובדילה, אמי ודודתי לימדו אותנו קריאה וכתיבה.

באותו אחר–צהריים שבו נשמעת הדפיקה בדלת, אני רצה אל הדלת כי אני בבית, לא בבית–הספר. הצטננתי, אחרי שבחודש האחרון ביליתי זמן רב מדי ב'בור המהפכה' הלח. אני מקרבת את השרפרף ופותחת את חלקה העליון של הדלת ההולנדית, כי כך לימדו אותי לעשות כשדופקים בדלת.

בחוץ עומד גבר יפה–תואר עם צמות שחורות מתולתלות (הוא מניח לשערו לצמוח, כמו פיראט!), שפם דקיק ועור בצבע של חלב טרי. הוא בוחן אותי במשך רגע. אז, פניו מוארים בחיוך.

"בוקר טוב, אדוני. במה אפשר לעזור?"
"רק לראות את כוכבי החמה! רק לשמוע את יונתי ההומה!"
מעולם לא שמעתי איש מדבר כך. סקרנותי מתעוררת.
"קיאן אס?" קוראת אמי מתוך הבית.
"מי אתה, סניור?" אני חוזרת על שאלתה של אמי.

"אני נושא מכתב זה." הוא אומר את הדברים כך שהמילים מתחרזות כמו שיר. הוא מרים חתיכת קלף, מקופלת וחתומה בחותם שעווה אדום, שראיתי קודם לכן בין ניירותיה של אמי.

אני לוקחת את המכתב, הופכת אותו, וקוראת. לסניוריטות סלומה ורמונה אורניה. "זה בשבילי?"

"אז את יודעת לקרוא!" הוא מחייך. אני לא אוהבת את התחושה הזאת, שאני משעשעת אותו בכל פעם שאני פותחת את פי.

"אני גם יודעת לכתוב." אני מצייצת, אם כי זהו דבר שמאמא הורתה לי לא להתרברב בו, במיוחד לא בפני האחיות בובדילה. אבל הגבר הזה הוא זר — לא מישהו שכמותו ראיתי בקרבתן של שתי האחיות הקשישות, שהן ספרדיות טהורות, עם בית מאבן וגג רעפים.

"אנא הקשיבי, למכתבי נא השיבי, או שאגווע בלא תשובה!"

אני מהנהנת. אעשה כל דבר שיבקש ממני האיש הזה, שמדבר בחרוזים.

פניו מתרככים, בארשת שאותה ראיתי קודם על פניה של אמי. "כתבי לי, יונה קטנה. תני את המכתב לכל נהג–פרדות, שימסור אותו בבית ברחוב מרסי, עם שיח הגרדניות ליד הדלת ועץ הדפנה בחצר האחורית." הוא מניח בידי מקסיקנו, מטבע כסף כבד, שכמותו איני זוכה להחזיק לעיתים קרובות.

האיש מבחין במשהו מעבר לכתפי. כל זכר לבת–צחוק נמחה מפניו. "זכרי, זה הסוד הקטן שלנו," הוא לוחש. "עכשיו הסתירי אותו." ולפני שאני מספיקה לזכור שמעולם לא הסתרתי דבר מבני משפחתי, אני מחליקה את המכתב ואת המטבע לכיס הסינר.

רגע לאחר מכן טיה אנה ניצבת מאחורי. אני חשה עוינות שכמותה לא חשתי מעולם בבית. נדמה שהשנאה שגרמה לכל הלחימה ברחובות הוכנסה לבקבוק קטן ונפקקה — עכשיו זכינו למשך כמה ימים, למצעדים ולאור שמש ולאושר — והנה עכשיו בא מישהו ופתח את הבקבוק הקטן הזה ממש כאן, בין דודתי והגבר הזר.

אבל דודתי היא מורה. היא צריכה לשמש דוגמה טובה. ברגע זה, חמש–עשרה בנות טיפוחיה יושבות מאחוריה, מציצות בזר ותוהות מה עומד לקרות. היא מושיטה את ידה לחצי חיבוק, דרך חציה העליון הפתוח של הדלת ההולנדית. "קה האי, ניקולס?" היא אומרת, ואז היא קוראת מעבר לכתפה, "גרגוריה, רוצים אותך."

חמש–עשרה הילדות הקטנות מרכינות את ראשיהן אל לוחות הצפחה, כשטיה אנה פונה אליהן שוב. מאמא ממהרת מהחצר האחורית. על פניה ניכרת התרגשות שאיני מרבה לראות שם, וגם היפוכה, רסן שהושם על ההתרגשות, כאילו ניסתה מאמא למנוע מפניה להסגיר אותה.

"מה קרה?" שואלת מאמא את טיה אנה, שמביטה לעבר הדלת, ואז גם היא נראית מופתעת. "ניקולס עמד כאן לפני רגע."

אני מביטה בכיוון שאליו מצביעה דודתי, ואכן, הגבר נעלם.

"מה אמרת לו, אנה?" שואלת אמי בקולה החרישי, הנשמע כמו משהו שמתחיל לרתוח באיטיות על אש קטנה.

לפני שדודתי מספיקה לענות, אני מרימה את הבריח התחתון ורצה החוצה, אל הפינה. הזר נמצא כבר באמצע הדרך לרחוב הסמוך. אני קוראת את המילה האחת, שאני יודעת שתגרום לו לעצור. "פאפא!"

ואכן, אבי פונה לאחור ומנופף בידו.

איני חושבת שמישהו סיפר לנו פעם מדוע הורי נפרדו. זה היה בשנת 1852, שנתיים אחרי לידתי. למעשה, עד ליום שבו קברנו, רמונה ואני, את אבינו, ופגשנו ליד הקבר את אחינו ואחיותינו למחצה ממשפחתו האחרת של אבי, לא ידענו מדוע עזבה אמנו את אבינו. כמובן, אחרי שאנשים הבינו שאנחנו יודעות, הם כבר דאגו לעדכן אותנו בכל הפרטים.

ככל הנראה, אמי לא חשדה במשך כמה שנים שבעלה מתענג מחוץ למיטת כלולותיהם. היא היתה מאוהבת מאוד בניקולס, אוהב הבילויים שלה, שכתב שירה ולמד משפטים ובא ממשפחה טובה ועתיקה בעיר הבירה.

הנישואים בין אמי לאבי היו מקובלים למדי על משפחתו, במיוחד מפני שאם תספרו לאחור מתאריך לידתה של אחותי הבכורה, רמונה, תגלו שלא היה מקום לוויכוח בנוגע לדבר שיש לעשותו. אבל לו היה זמן לדון בעניין, היו בני אורניה מנהלים אולי שיחה ארוכה עם בנם ניקולס, שבה היו מציינים, אולי, שאף כי גרגוריה עצמה בהירה דיה, ואף כי היא מדברת על סבה מהאיים הקאנריים, כל שעליך לעשות הוא להביט מעבר לכתפה בסבתה ולהגיע לבדך למסקנות.

חטאיו של בעלה נודעו לאמי באמצעות אחותה הבכורה, אנה, שהיתה חדת העין והלשון שבהן. בכל פעם שניקולס פסע מעט מעבר לגבול, אנה גילתה איכשהו. הבירה היתה אז עיר קטנה, כבת חמשת–אלפים תושבים, וזה הספיק כדי לשמור על ענייניך בסוד, בעיקר אם התנהגת בצנעה. אבל ניקולס היה גבר ראוותן, משורר ועורך–דין, ופעם אחת נאלץ לעזוב במהירות את ביתה של איזו אישה, כשהוא לבוש רק במה שהצליח לחטוף בדרך אל החלון. זו היתה שעת בוקר מוקדמת, כשאנשים מכובדים מתחילים להתעורר, ונוסף לכך שכמה אנשים ראו אותו ברחוב, אבי עצמו דיבר על התקרית בקסם רב ובתדירות גבוהה.

המפלגה האדומה עלתה לשלטון באותם ימים, ולאבי היתה משרה בממשלה. הוא היה חוזר מהארמון בשעות הערב המוקדמות ומוצא אישה דומעת, שדיברה אליו ברשמיות, החרימה אותו, וסירבה להניח לו להחליק את ידו לתוך חזית שמלתה, בשעה שאמו הסתובבה במטבח לבחוש את הסנקוצ'ו. בלילה הוא היה מוצא את עצמו כורע לצד מיטתה ומנסה לשכנע אותה בלשונו החלקלקה — ששיכנעה שרים–עמיתים שיש לקנוס את פולאנו על מהילת החלב במים או להניח לפולאניטו לרעות את הבקר שלו על קרקעות ציבוריות — שאל לה לתת אמון במה ששמעה אחותה, אנה, שכן כל זה רק חלק מתככים פוליטיים שנועדו להטיל דופי בממשלה החדשה.

וזה פעל, כמובן. ומדוע שלא יפעל? אם את אוהבת את בעלך המקסים, מדוע שתאמיני לאחותך, המבוגרת ממך בשלוש שנים ועדיין אינה נשואה, וידועה במזגה הקשה ובאופייה הרגזני? אבל יום אחד, האחות הזאת תספר לך משהו גרוע יותר מכך שבעלך נראה בשעות הבוקר ברחוב סן–פרנסיסקו, כשמטפחת–אישה כרוכה על ישבנו; היא תספר לך שהוא הקים משפחה אחרת לגמרי והושיב אישה אחרת לגמרי בבית משלה, בעוד שאת נאלצת לגור עם חמך וחמותך ולנהל את כל מריבותייך בלילה, בלחישות, אחרי שכל האחרים נרדמו.

וכך, בבוקר המחרת, אחרי שהוא יצא לעבודה, את מלבישה את שתי בנותייך הקטנות בשמלות קאליקו תואמות, אומרת להן לשבת בשקט על המיטה, בזמן שאת אוספת את שאר בגדיהן ואת זוג הנעליים השני שלהן, וכן את בגדייך ואת זוג הנעליים השני שלך, ועורמת הכול על סדין, שאת קצותיו את מקפלת וקושרת, ואז את שולחת את הצרור הזה לפנייך, עם גבר על גב פרדה, ששכרת כדי שייקח את הצרור לסניוריטה אנה, שמנהלת בית–ספר קטן ברחוב קומרס. ואז, זמן קצר לאחר מכן, בלי מילת פרידה לאחיותיו או לאמו או לאביו של בעלך, את לוקחת את שתי בנותייך הקטנות לאורך רחוב מרסי ובמעלה רחוב קומרס, ובארבע השנים הבאות אינך מדברת עם הגבר שלו נישאת ואינך מניחה לו לראות את בנותיו, אפילו כשאת שומעת שהוא הושלך לכלא על ידי המפלגה הכחולה, שניצחה שוב, אפילו כשאת שומעת שהוא הוגלה לסאו–תומא. את אומרת, ברוך שפטרנו, אם כי ליבך נשבר לכל כך הרבה חתיכות קטנות, עד שמי שיביט בחתיכות האלה לא יוכל לדעת מה היה הדבר שהן הרכיבו כשהיו חלק מדבר שלם.

בחדר השינה, לאור מנורת השמן, רמונה ואני כותבות מכתב ראשון לאבינו, על דף נייר שנתלש מגב ה"קאטון קריסטיאנו" של דודתי:

פאפא היקר,
האם זה נכון,
שחזרת רק כדי
להיות קרוב
לשתי יונים קטנות,
שחשבו תמיד,
שברחת
כי לא היינו
מספיק טובות?

הוא כותב חזרה:
עלמותי היקרות,
אל תרהיבו עוז
להקדיר חלומות
ברגשות ייאוש,
אהבת אב
לנצח תיכון

פתקים קטנים מתחילים לעשות את דרכם הלוך ושוב, מרחוב מרסי לרחוב קרוס. אנחנו נוטלים לעצמנו שמות–עט. "רק למקרה שהמכתבים יפלו לידיים הלא נכונות," כותב פאפא, ומעשיר את ההתכתבות במזימות ובסכנה. הוא חותם בשם ניסידאס, שם שבו הוא משתמש גם כשהוא מפרסם משהו צורם בעיתון; הוא מעניק לי את השם הרמיניה, כי אני סבלנית ומתמידה יותר מאחותי רמונה, הזוכה בשם העט מרפיסה, שאותו אין אבינו מסביר, אלא אומר רק, "קראו את האיטלקים!"

המכתבים נכתבים פעמים רבות בחרוזים. לפעמים יש בהם דרישות או תזכורות קטנות:

הרמיניה ומרפיסה
לאמכן אמרו נא
שפע נשיקות ושפע תודה
על הגלימה שלניסידאס תפרה.

במהלך הזמן, אבא זוכה שוב בדריסת רגל בליבה של אמא. היא מתחילה לקחת את הכביסה שלו, היא תופרת לו את הגלימה השחורה וכובע סיני קטן (הוא מכהן כשופט בבית–המשפט העליון), ומודדת אותו בפיסת חוט, מהכתף לפרק היד, מהמותניים עד לעקב, ואז היא מתמהמהת כשהיא מודדת מהעורף לשיפולי הגב, שם מותחים עכוזיו את אחורי המכנסיים. היא גוזרת את שערו הארוך כדי שלא ייראה כמו מטורף, ושומרת את תלתליו בקופסת חפצי הערך, יחד עם עגילי הכלולות שלה ושיני החלב הראשונות שלי ושל רמונה. הם לעולם לא יחיו שוב יחד כבעל ואישה, אבל אהבתו המסורה לרמונה ולי, והעובדה שהפסיק להתראות עם האישה האחרת, עובדה שמוצאת את דרכה אל אמי כי אנשים תמיד יספרו לך על מה שהם יודעים שאת רוצה לדעת, ממתנת את אכזבתה ומעודדת אותה למלא כמה מחובות הרעיה שלה, גם אם לא את כולן.

אמא מרשה לנו עכשיו לבקר את אבא בכל יום, בשעות אחר–הצהריים המאוחרות, אחרי שהוא חוזר מארמון הממשלה או מה'קולגיו סנטרל', שם הוא מלמד, או מבית–הדפוס של העיתון הקטן, 'לה רפובליקה', שבו הוא מפרסם את מאמריו ואת שיריו, לפעמים בשם העט שלו, ניסידאס. אנחנו נכנסות לבית בן שתי הקומות ברחוב מרסי, עם עץ הדפנה בחצר הפנימית, שאת צמרתו אפשר לראות מהרחוב. דודותינו המתוחות וסבנו וסבתנו הדרוכים מקדמים את פנינו ואומרים כמה אנחנו גבוהות, כמה אנחנו דומות לסבתנו השנייה, ואז אנו נשלחות הלאה בהנהון ראש, "אתן יודעות איפה למצוא אותו."

למעלה בחדרו, מוקף בערימות של ספרים, עיתונים ישנים, קופסה של עצי נוצת אווז, בקבוק דיו פתוח, ארגז–נסיעות שפריקתו טרם הושלמה, פאפא יושב לו בכיסא–נדנדה ליד המרפסת המשקיפה על הרחוב. הוא מתנדנד לקצב משהו שהוא כותב, לצידו בקבוק, שמפעם לפעם הוא לוגם ממנו כדי לחגוג חרוז פקחי או משפט קולע שהגה, ולפעמים, אף כי הוא מנסה להסתיר זאת, לפעמים הוא רק שותה ובוכה.

אנחנו לוקחות ספר. "כל ספר שתרצו!" אומר לנו פאפא, ואז שלושתנו יורדים למטה אל הגן היפה, שפאפא טיפח, ויושבים תחת עץ הדפנה וקוראים את טאסו ואת סימון דה ננטואה ואת "נומא פומפיליוס" של פלוריאן, שאותו אני הכי אוהבת, עד כי אני אומרת לעצמי שיום אחד, כשתהיה לי ילדה קטנה משלי, אקרא לה קאמילה. ("היא רצה בשדה–חיטה בלי לכופף ולו שיבולת יחידה, צועדת על הים בלי להרטיב את כפות–רגליה...") אבינו גם קורא לנו שירים, שאותם אנו משננות בזכרוננו: "חורבות איטליקה", "על המצאת מכבש הדפוס", וגם משיריו, "למולדתי", "ליל המתים בגלות", "נער הכפר האהוב", וגם, "ביום הולדתה של גרגוריה".

לפעמים, כשאני חושבת על תקופה זו בחיי, אני זוכרת אותה בחיות רבה, כמו סיפור אהבה. למעשה, באותה תקופה אני מתחילה לחלק את חיי לשניים: עד כאן ל"נ, מכאן ואילך א"נ. לפני ניסידאס, אחרי ניסידאס. ואם את "לפני ניסידאס" הרכיבה תחושת קדרות משמימה של בידוד בבור, עם דודה מטורללת, אם נאנחת, ואחות שכל הנאותיה הסתכמו בסירוק שערה הצהוב של בובת חרסינה, הרי שאת "אחרי ניסידאס" מילאה תחושה שטופת שמש ומלבלבת של ישיבה בחיקו של גבר מקסים, התנדנדות לצלילי שירה, הנשמעת לעיתים כמו המייתן החרישית של יונים, ולעיתים כמו החדות הצורמנית של המשרוקיות הדניות, שפאפא שלח לנו פעם מסאו–תומא.

בשנת 1895 הכחולים עולים שוב לשלטון, ואבי חוזר לגלות. הפעם הוא נעדר ליותר משנתיים. הוא חוזר מדי פעם בחשאי, באמצע הלילה, כדי לנהל פעילות מהפכנית חפוזה. אני מתעוררת בידיעה שבחדר יש יותר אור מכפי שאמור להיות בו; אני נאבקת להגיח ממעמקי השינה, פוקחת את עיני, ואבי נמצא שם, כורע לצידי, מנורה בידו האחת, משתיק את קריאת השמחה שלי. הוא מבטיח לי שישוב, ברגע שארצנו תהפוך שוב לפַּטְרִיָה חופשייה.

"כמה זמן זה ייקח?" אני רוצה תמיד לדעת. ובדיוק כשחזי מתחיל להתכווץ ואני עומדת לפרוץ בבכי, פאפא מזכיר לי, "זכרי, אל תבזבזי אותן. דמעות הן הדיו של המשורר."

אני מנסה בכל כוחי לזכור שדמעות הן הדיו של המשורר. במיוחד בלילה, כשאני יושבת ליד אמי ותופרת תך נצלב על גלימת טבילה, או בוחשת את הסנקוצ'ו כדי שהאוכל לא יידבק לקרקעית הסיר (אם יש לנו מצרכים — מזון הוא מצרך נדיר בתקופת המצור האחרון, הנמשך כשנה, על עיר הבירה, עד שפעמים רבות ארוחת הערב שלנו מסתכמת בתה מעלים מורתחים, המומתק בדבשה). לפתע, איני מסוגלת להתאפק. אני חושבת על אבי הנמצא הרחק, לבדו על אי, או שאני שומעת את הקורבן האחרון מהקרב האחרון על לה פַּטְרִיָה, זועק ממיטת חוליו, שם מנסר דוקטור ולוורדה את רגלו הממוגלת, ואני פורצת בבכי.

איש אינו יכול לעשות דבר כדי להרגיע אותי. לא דודתי אנה, עם תה עלי הגואבאנה שלה, להרגעת העצבים; לא אמי המערסלת אותי ושרה לי שירי–ערש; לא אחותי רמונה, המציעה לי לשחק עם הבובה אלכסנדרה, בתנאי שאפסיק לבכות. יש רק דרך אחת לעצור את זה, דרך שפאפא ניסה ללמד אותי, והיא לשבת ולחשוב על המילים לכל זה, ואז לכתוב אותן בחרוזים, שאותם מעתיקה אמי בקפידה, במכתביה אל אבי.

בפעם הבאה שאני רואה את אבי הוא עומד בכיכר המרכזית, בבוקר של ה–18 במרס, בשנת 1861.

לא קשה לזכור את התאריך המדויק. בכל פעם שאני חושבת עליו, וזה קורה הרבה, אני מקרבת את ידי אל ליבי, כמו היה התאריך חקוק שם, ואני כמעט מסוגלת לחוש את המספרים ואת האותיות באצבעותי. אני חושבת על קובה ועל פורטו–ריקו, העומדות להילחם על עצמאותן, ועל ארצות–הברית, שרק התחילה להיאבק על חירותם של אנשיה השחורים, ואז אני חושבת על מולדתי, המוותרת מרצונה על עצמאותה כדי להפוך שוב למושבה, ושוב אני שואלת את עצמי, "מהי 'לה פַּטְרִיָה'?" מהו רעיון זה של ארץ, היכול לגרום לאנשים רבים כל כך שימותו למען חירותה, רק כדי שקבוצה שלמה אחרת של אנשיה יחזירו אותה לכבליה ואזיקיה?

כמובן, אז, כשאני חיה את הדברים, אין לי מושג מה מתרחש. אני יודעת רק שהממשלה תתחלף, וזה אומר שאבי יחזור, כי תבוסתה של הממשלה הכחולה מבשרת תמיד את שובו של אבי עם המפלגה האדומה.

בערב של ה–18 במרס מוקראת הכרזה בכל צמתי הרחובות הראשיים, בעיר הבירה. עלינו להיאסף בכיכר המרכזית עם זריחת השמש, בבוקר המחרת, כי לנשיא יש חדשות חשובות. "אנחנו לא הולכות," מתווכחת טיה אנה עם אמא, באותו לילה. "הם מסוגלים להורות לכולנו ללבוש את בגדינו היפים ביותר ואז לירות בנו."

"צו נשיאותי," מזכירה לה אמי. "זה מה שנאמר בהכרזה."

"מה יודע הנשיא הזה, או כל נשיא שהיה לנו מאז 1844, על צווים?"

כשאני מקשיבה לוויכוח שלהן אני יודעת שאפרוץ בבכי, אם לא אעשה משהו שיסיח את דעתי. אני לא יכולה לכתוב לאבי שיר — חוץ מאשר בראשי — כי אנחנו חוסכות בשמן–מנורות לקראת פלישה נוספת מהאיטי, שאינה מתרחשת אף פעם. אנחנו יושבות בחצר תחת הכוכבים, דנות בתוכניות לבוקר המחרת.

מאוחר יותר בלילה, כשאני שוכבת לצידה של רמונה, אני מניחה לדמעות, שעצרתי כל הערב, לפרוץ מתוכי. אחותי נעה ומתעוררת. "מה קרה הפעם?" היא לוחשת, קולה קצר–רוח.

"רמונה," אני שואלת בין יפחה ליפחה. "זה כואב גם לך?"

רמונה מתרוממת על מרפק אחד. אני יודעת מה היא חושבת. היא קיבלה את הווסת שלה לאחרונה, וזה אומר שהיא מדממת, וזה דבר טוב, היא מתפארת, כי זה אומר שבעתיד היא תוכל להביא תינוקות. "מה איתי?" שאלתי שוב ושוב. "מתי לי יהיה דם?" רמונה חושבת ודאי שגם אני קיבלתי וסת. "מה כואב?" היא שואלת אותי.

אני אומרת לה. כואב לחיות.

"איזה מין כאב זה, סלומה? באמת. כבר מאוחר. אנחנו צריכות לקום מוקדם כדי להיות בכיכר לכבוד ההכרזה."

אמא הכינה לנו את השמלות, את הסינרים, את הנעליים והגרביים הכי יפים שלנו, את הסרטים לשיער, ואת הדגלים הלאומיים הקטנים, שבהם ננופף לנשיא. טיה אנה סיפרה לי את סיפורו של הדגל שלנו: במהלך מלחמת השחרור מעולה של האיטי, אחד הפטריוטים קרע את דגל האיטי וביקש מדודתו לתפור את הקרעים בצורה שונה, כי לא היה לו כסף לקנות בד חדש. התופרת ההיא, שהיתה גם היא פטריוטית אמיצה, נורתה מאוחר יותר מפני שלא הסכימה עם הנשיא החדש בשאלת מהותה של הפַּטְרִיָה. לפני שהוציאו אותה להורג, היא שאלה את כיתת היורים אם יואילו בטובם לקשור את חצאיותיה, כיוון שלא רצתה שיראו את תחתוניה כשתיפול מתה לפניהם.

אני חושבת על סיפורה של האישה האמיצה הזאת ושואלת את עצמי שוב, מהי פַּטְרִיָה, שבשמה יכולים אנשים לעשות דברים כאלה, כמו לרצוח את האישה שתפרה את הדגל הלאומי שלהם, להעלים את אביך, או לגזול את רגלו של גבר אחד ואת זרועו של גבר אחר. לכן אני בוכה ולא מסוגלת להפסיק, ובמהרה אני מתקשה לנשום. אחותי אוספת אותי בזרועותיה כמו שהיא מחזיקה את בובתה, אלכסנדרה, ושרה לי על תינוק שהופך למלאך, ובאמת די בכך כדי לגרום לכל אחד לבכות, מפני שזה אחד משירי הערש העצובים ביותר בעולם כולו.

למחרת בבוקר, אמא מעירה אותנו. איך יכול להיות בוקר, כשהכול כל כך חשוך? אנחנו מתלבשות במהירות, ומאמא מרשה לי ללגום מספל הקפה המומתק שלה, בשעה שהיא קולעת את שערותינו לצמות. אנחנו יכולות לשמוע את דודה אנה רוטנת בצידו האחורי של הבית, מתלוננת שהיא צריכה לקום להכין קפה לאחותה, הנחושה בדעתה להביא למותה ולמותן של שתי בנותיה הצעירות. רמונה, שמעולם אינה בוכה, מתחילה לבכות.
"מה עכשיו, מיחה?" נאנחת אמא.
"אני לא רוצה ללכת." מייללת רמונה.
"למען השם, את כבר סניוריטה צעירה," נוזפת מאמא. "את לא מבינה שזה צו נשיאותי?"

מאמא אינה ידועה בתור אחת שמצייתת לפקודות. אבל היא שמעה שמועה, שאמרה שניקולס חזר. אם פאפא נמצא בארץ זאת אומרת שהוא יהיה בכיכר, ואף כי מאמא לא תחזור לחיות איתו, ובטח שלא תניח לו להחליק את ידו על קדמת שמלתה כשטיה אנה לא בסביבה, היא מוכנה לסכן הכול כדי לראות את הגבר שהיא אוהבת.

כך, בשעות הבוקר המוקדמות, מאמא ואני יוצאות לדרך, משאירות מאחור את רמונה המייללת עם טיה אנה המטורללת, שמתלוננת על כך שלא רק שאחותה עומדת להיירות, היא גם לוקחת איתה שה תמים לטבח, ומשאירה אותה, את אנה, עם סניוריטה שמתנהגת כמו תינוקת במקום לנהוג כמבוגרת, מתוך התחשבות בעצביה הרופפים של דודתה הזקנה.

הרחובות מלאים באנשים בני כל הגילים, הממהרים לעבר מרכז העיר. רבים מהילדים נושאים דגלים, וכמה מהם מכרסמים עדיין בננות מטוגנות או פיסת רקיק. אנחנו נאספים בכיכר המרכזית. אני חושבת שכל חמשת אלפי התושבים נמצאים כאן, אפילו אם נחסיר מהמניין את טיה אנה ואת רמונה. במה גדולה הוקמה בצידו האחד של בניין הממשלה, לצד מוט הדגל, שעליו מתנופפת גירסה גדולה של הדגלון שאני נושאת בידי.

תרועת חצוצרות גורמת למאמא ולי לקפוץ בבהלה. שתי שורות של חיילים במדי שרד כחולים צועדות אל תוך הכיכר; נדני החרבות ריקים, בלי כלי–נשק. שתי השורות נעצרות ופונות זו אל זו, ואז, בתוך השדירה הזאת פוסע הנשיא עצמו, גבר נמוך עם פרצוף מרושע של כלב נושך, צמות זהב מעטרות את חליפתו לאורכה ולרוחבה. אין זה אותו נשיא שהיה נשיא כשאבי היה שופט בבית–המשפט העליון, שאת ידו לחצתי פעם, ששאל אותי אם אני באמת יכולה לדקלם את כל עשרים וחמישה הבתים של השיר "על המצאת מכבש הדפוס", אבל אז הפסיק אותי כשהגעתי לבית העשירי. לכן אני מנופפת רק נפנוף קצר של חובה, בדגל שאני אוחזת. הנשיא עולה לבמה ומתחיל לדבר בקול שופע סלסולים מפותלים. הוא מדבר על האיום מהאיטי ועל ההגנה שנקבל אם נהיה שוב חלק מספרד. אז הוא מוסר את מפתחות העיר לגבר עם נוצה בכובעו וחרב בחגורתו. כמה קולות בקהל צועקים, "תחי המלכה איסבלה! תחי ספרד!" ואז נורים מאה מטחי תותח. אני סופרת את כולם.

לאחר מטחי התותחים משתררת דממה. הדגל מורד — הגירסה הגדולה של הדגלון הקטן שבידי — ודגל אחר, צהוב עם פסים אדומים, מתנוסס במקומו.

"של מי זה, מאמא?" אני שואלת ומצביעה. אני יודעת שדגל אדום אומר שפאפא יחזור, ודגל כחול אומר שיהיה עליו לצאת לגלות, אבל אני לא יודעת מה אומר דגל צהוב–אדום.

"זה הדגל הספרדי." עונה מאמא, בקול משולל רגש.

"אז פאפא יחזור?"

מאמא מהנהנת. אני מנופפת בדגל שלי כדי לחגוג, אבל מאמא חוטפת אותו מידי. "די!" היא מתיזה, ואז היא שוברת את המוט בשתי ידיה וזורקת את החתיכות על האדמה.

אני כה המומה לנוכח כעסה של אמי, עד שאני לא מסוגלת אפילו לבכות. אני מרימה את חלקי הדגל מהרחוב, מבליעה את דמעותי, ודוחפת את החלקים לכיס הסינר. לעולם לא אניח לאמי לקרוא שוב את השירים שאני כותבת לאבי! לעולם לא אשחיל שוב חוט במחטיה של אמי! לעולם לא אשתה שוב את התרופה נגד אסתמה! אבל אלה לעולמים רבים מדי. הם נלחצים כנגד הצד הפנימי של עיני, ולבסוף אני פורצת בדמעות.

שאר הטקס מטושטש, מפני שאני בוכה. הנכבדים האפופים בדמעותי יורדים מהבמה המעורפלת, וצועדים בהדרת כבוד אל הכנסייה, לתפילת טה–דאום לכבוד ספרד והמלכה איסבלה. הקהל מתפזר. אני מביטה לאחור, לעבר הבמה הריקה, ורואה את אבי שוחה בתוך דמעותי.

"פאפא!" אני צועקת. זהו באמת אבי, נשען על הבמה ומדבר עם חייל. הוא מסתובב לאחור ופורש את זרועותיו, ואני רצה אליו בכל הזעם של רצוני להתרחק מאמי, וגם בתשוקה להיות שוב קרובה אליו.

כשאנחנו הולכים הביתה, ידה של אמי לוחצת בעדינות את כפי, כמבקשת סליחה, וידו הגדולה של אבי עוטפת את ידי השנייה. אני חשה פרץ של אושר. ככל שזכרוני מגיע, זוהי הפעם הראשונה שבה אנו הולכים יחד כמשפחה. משמעותם של צהוב ואדום, אולי, היא שעכשיו כל הדומיניקנים יהיו חברים שוב, ובעלים ונשים יחזרו לחיות יחד, וילדים יזכו בנוכחות אבותיהם כל הזמן, ונערות תורשינה לכתוב מכתבים ולהחזיק בבעלותן בתים, בלי שיהיה עליהן להסביר את עצמן.

אני רוצה לשאול את אבי אם זה אכן כך, כי הוא תמיד יודע הכול, אבל נימת קולותיהם של הורי מגלה לי שזה אינו הרגע הנכון להפריע להם. אבי מסביר משהו לאמי, אבל היא אינה משתכנעת, שכן כל שהיא אומרת כשהוא מסיים, הוא, "אבל למה לחזור בשעה המבישה הזאת?"

"אני מעדיף להיות מושבה מאשר בית–קברות," עונה פאפא. "אני מעדיף להיות ספרדי מאשר נתין האיטי. איננו מוכנים עדיין להיות פַּטְרִיָה."

"פאפא," אני שואלת אותו כשכבר מותר להפריע, "מה זה פַּטְרִיָה?"

הוא משפיל אלי את מבטו. כל התשובות מתנקזות מפניו. הוא אינו יודע מה לומר!

אבל אני יודעת שזמן חדש לגמרי מתחיל: לא "לפני ניסידאס" ו"אחרי ניסידאס", אלא זמן הבגרות, כמו רמונה, המדממת בין רגליה. יהיה עלי למצוא את תשובותי בעצמי, כדי שאם תהיה לי בת יום אחד, אדע כיצד לענות על כל שאלה שהיא עשויה לשאול אותי.

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

המוזה והבת - ג'וליה אלוורז
In the Name of Salome - Julia Alvarez