Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים במרץ 2006       חזור

הנשק: אזמל, סיפורו של רופא צ'צ'ני תחת אש
מאת: חסן באייב
The Oath, A surgeon Under Fire - Khassan Baiev

ההוצאה:

כרמל

1994. ערב המלחמה הראשונה בצ'צ'ניה נוטש ד"ר חסן באייב בן ה-31 קריירה מזהירה של מנתח פלסטי במוסקבה וחוזר למולדתו, שם הוא מסכן את חייו בטיפול מסור בתנאים-לא-תנאים הן בלוחמים צ'צ'נים הן בחיילים רוסים, אך בעיקר באזרחים. בין מטופליו: מבוקשי הקרמלין שאמיל בסאייב, אסלן מסחאדוב (שנרצח בינתיים ב"סיכול ממוקד") וסלמן רָדוּיֵב. דבקותו בשבועת היפוקרטס אינה לרוחם לא של הקיצונים הצ'צ'נים ולא של הצבא הרוסי, ולאחר שש שנות איומים משני הצדדים וחטיפה אחת, הוא נאלץ בסופו של דבר להימלט מצ'צ'ניה ולמצוא לו מקלט מדיני בארצות-הברית.

הנשק: אזמל, סיפורו של רופא צ'צ'ני תחת אש
שתפו אותי

סיפורו (האמיתי) מנפץ את תדמית הצ'צ'נים כ"עם של טרוריסטים", ומהווה עדות ראייה נדירה לזוועות המלחמה בצ'צ'ניה. באייב, בן עיירה סמוכה לגרוזני, נולד למשפחה מוסלמית מסורתית מרובת ילדים. הוא מתאר את הווי החיים הצ'צ'ני ואת המנהגים המקומיים, אגב סיפורו האישי על אודות החינוך הקפדני שקיבל בילדותו, על מאבקו להתקבל לבית ספר לרפואה חרף האפליה בברית-המועצות נגד הצ'צ'נים, על חודשי הלימוד הראשונים שנאלץ להעביר באולם המתנה של שדה התעופה יחד עם חסרי הבית, וכיצד המשיך בד בבד עם הלימודים לטפח קריירה אתלטית בג'ודו ובסמבו (באייב הנו אלוף העולם בסמבו בקטגוריית המשקל שלו לשנים 2001 ו-2002). למרות הקשיים הרבים הוא סיים את לימודיו בהצלחה, ונשלח לשמש רופא במחוזות נידחים ברוסיה. אחרי ההתמחות עבד באייב במוסקבה כמנתח פלסטי וצבר לעצמו מוניטין בכל אירופה, כדי כך שרשימת ההמתנה לניתוחיו נקבעה חודשים מראש.

בשנת 2000, משהוענק לו ולמשפחתו מקלט מדיני בארצות-הברית, הוכתר באייב על ידי ארגון Human Rights Watch כ'נאמן זכויות אדם', ומאז הוא פועל להעלות על סדר היום העולמי את ההפרה הגורפת של זכויות אדם בארצו.

ביקורות מחו"ל
"תיאור מרגש, כובש ודרמטי באמת של אומץ רב ושל סבל אנושי אדיר שנגרם לעם הצ'צ'ני עקב פלישה ברוטלית שהקרמלין מתמיד בה באכזריות והמערב במכוון מעלים ממנה את עינו"
(זביגנייב בז'ז'ינסקי, לשעבר היועץ לביטחון לאומי לנשיא ארצות-הברית)

"חושפני ומרתק… יוצא דופן… תיאוריו של באייב את אופי הטיפול הרפואי והכירורגי בארצות-הברית בהשוואה למה שחווה בארצו, הם כשלעצמם סיבה לקרוא את הספר"
(ד"ר מארק פילד, New England Journal of Medicine)

"קורה לעתים שספר פונה ישירות כל כך לתקופתנו, שהוא מתעלה על מגבלות המילה הכתובה. כזה ספר הוא 'הנשק: אזמל', אוטוביוגרפיה של הרופא הצ'צ'ני חסן באייב. עדות מסמררת על זוועות המלחמה וכיצד אנשים רגילים שורדים או אינם שורדים אותה, ספר זה צריך להוות קריאת חובה לכל בעל תפקיד בממשל ולאזרחים הבוחרים בהם… למרות הנושא הטראגי שלו, 'הנשק: אזמל' מספק ניצוץ של תקווה ומותיר את הקורא בתחושת יראה נוכח האומץ של אנשים פשוטים בנסיבות חריגות ומסירותם כלפי אחרים."
(South Florida Sun-Sentinel)

"[חסן באייב] החזיר את צלם האנוש לצ'צ'נים, אשר אחרים תיארו כטרוריסטים. הנשיא הרוסי פוטין ניסה להשוות את מאבקה של רוסיה בצ'צ'נים למערכה האמריקאית נגד אל-קאעדה. מי שקורא את האוטוביוגרפיה המרגשת הזו יתקשה לראות את המצב בצורה פשוטה כל כך."
(Publishers Weekly)

חסן באייב נולד ב-1963 באלחאן-קלעה שליד גרוזני. הוא למד רפואה בבית הספר לרפואה בקרסנויארסק שבסיביר, ונטש קריירה מזהירה כמנתח פלסטי במוסקבה על מנת להושיט עזרה רפואית לחולים ולפצועים בארצו.

על אף שהוא מבכר את חורבותיה של צ'צ'ניה על פני איכות החיים הגבוהה בארצות-הברית, שבה נאלץ למצוא לו ולמשפחתו מקלט מדיני, ולמרות הגעגועים להוריו הקשישים שנותרו מאחור, אין ביכולתו לחזור למולדתו בשל סכנת החיים שנכונה לו מצד הקרמלין מחד ומצד קיצונים צ'צ'נים מאידך. בארצות-הברית אין הוא רשאי לעסוק ברפואה, וקשייו ברכישת השפה האנגלית מונעים ממנו לעת עתה להשיג את הרישיון לכך.

בינתיים הוא פועל בשירות ארגונים רבים לזכויות אדם, ובהם Human Rights Watch , רופאים-ללא-גבולות, רופאים-למען-זכויות-אדם ואמנסטי, כדי לספר לעולם על הטרגדיה הצ'צ'נית.

בספר הוא כותב: "המלחמה בצ'צ'ניה נמשכת. אזרחים מתים מדי יום. אם אין הם נהרגים מירי הרוסים, הם מתים מדיזנטריה, מהתקפי לב, משבץ, מיתר לחץ דם, מצורה אלימה של שחפת שאינה מגיבה לאנטיביוטיקה, ומגידולים ממאירים שנגרמים על ידי עשן וכימיקלים באוויר. לרבים מהשורדים יש פצעים פיזיים ורגשיים שקרוב לוודאי לעולם לא יירפאו כליל. מן הבחינה הרפואית ארצי היא אזור מוכה אסון, ולא אוכל לשקוט עד שאחזור. אבל אני יודע שאיני יכול לחזור שוב הביתה – לא כעת, למִצער – לא כל עוד כוחות רוסיים וכמה קיצונים צ'צ'נים רודפים אותי. הקרמלין כינה אותי רופא טרוריסט כיוון שטיפלתי בלוחמי חירות צ'צ'נים. הקיצונים כינו אותי בוגד כי טיפלתי בחיילים רוסים פצועים. לאמיתו של דבר, האזרחים היו אלה שטיפלתי בהם הכי הרבה, והם עדיין זקוקים לעזרתי."

רות וניקולאס דנילוף אשר כתבו איתו את הספר הם זוג עיתונאים אמריקאים דוברי רוסית ששהו ארוכות במוסקבה וכתבו בין היתר על המלחמה בצ'צ'ניה.

הנשק: אִזמל מאת חסן באייב, מאנגלית: מרב מילר, עיצוב וצילום עטיפה: שלומי יוסף, 340 עמודים.

באדיבות כרמל הקדמת המחבר, פתח הדבר
ומבוא אודות צ'צ'ניה מאת: ניקולאס דנילוף

הקדמת המחבר
את הנשק: אִזמל כתבתי משתי סיבות. ראשית, רציתי שהעולם ידע שמלחמה היא דבר שטני, אשר החפים מפשע הם קורבנותיו. שנית, וחשוב לא פחות, רציתי להציג בפני קוראיי את העם הצ'צ'ני.

במהלך המלחמה השנייה עם רוסיה, כשהשתררה רגיעה זמנית בהרעשות או כשמצאתי במרתף מקלט נגד הפצצה, כתבתי יומן של כל קורות אותו יום, לעתים קרובות שעה אחר שעה. לפעמים כתבתי בחושך, במילות צופן ובקיצורי מילים, מחשש שרשימותיי ייפלו לידי חיילים רוסים. כשהתאפשר, צילם אחייני אדם במצלמת וידאו את התנאים בבית החולים שלי וראיין מטופלים. רצינו שהעולם ידע את זוועות המלחמה וכיצד אנשים פשוטים סובלים. היומן שלי הוא הבסיס לספר זה, לצד זיכרונות מנערותי בצ'צ'ניה.

קודם המלחמות האחרונות עם רוסיה, רוב האנשים במערב מעולם לא שמעו על צ'צ'ניה. מעטים יכלו לאתר אותה במפה. הם לא ידעו שההיסטוריה שלנו מתחילה אלפי שנים קודם. הם לא ידעו דבר על אודות המנהגים שלנו, על מאבקנו להיות חופשיים, או על רוחנו, שנולדה גבוה גבוה בהרי הקווקז.

הממשלה הרוסית תמיד הדביקה לנו תגיות. במאה התשעֿעשרה, במהלך מלחמות רוסיה והקווקז שנמשכו עשריםֿוחמש שנה, כינו אותנו הצארים "פראים" ו"רוצחים בדם קר". ב1944, כשהאוכלוסייה הצ'צ'נית כולה הוגלתה לקזחסטן, כינו אותנו הסובייטים "בוגדים" ו"אוהבי נאצים". חמישים שנה אחר כך, ב1994, כשפרצה מלחמת רוסיה-צ'צ'ניה הראשונה, כינתה אותנו הממשלה הרוסית "בנדיטים". אחרי הטרגדיה הנוראה בניוֿיורק ב11 בספטמבר 2001, סיפרו הרוסים לעולם שאנחנו "טרוריסטים בינלאומיים".

רציתי שסיפור זה של עבודתי כמנתח בצ'צ'ניה בזמן המלחמות עם רוסיה יתעלה מעל פוליטיקה וסטראוטיפים. רציתי לספר את האמת, והאמת מורכבת מן הטוב ומן הרע, מן החמוּר ומן הלא כל כך חמור. תכופות האמת כואבת. כתיבת הספר הזה אילצה אותי להיזכר בדברים שהייתי מבכר לשכוח. היא גם אילצה אותי לכתוב על דברים אישיים אשר לפי הנוהג הצ'צ'ני, אין חושפים. איום הכְּלָיָה ושנים של לוחמה הכשירו אותנו להסתיר את רגשותינו פן יחלישו אותנו בעיני אויבינו.

אולי בגלל שאנחנו כזה עם קטן, העולם בחוץ אינו יודע מי אנחנו. אני מבקש מאחיי הצ'צ'נים לסלוח לי אם כתבתי על דברים שהצנעה יפה להם או אם הפרתי כמה ממנהגינו. נחשב אצלנו, למשל, לבלתי ראוי שגבר ידבר על אודות אשתו וילדיו. אנחנו לא מחזיקים תצלומים שלהם בארנקינו או תולים אותם על הקיר. אולם רציתי להציג את הצ'צ'נים כבני אדם. הצגתי בפני קוראיי את משפחתי. דיברתי על אודות אשתי וילדיי, על אודות חבריי. דיברתי גם על אודות אנשים שהביאו כבוד לארצנו, וגם על אלה שהמיטו עליה חרפה . אנשים טובים ורעים קיימים בכל חברה וחברה - בצ'צ'ניה, ברוסיה, בארצותֿ הברית, ובכל ארץ אחרת. רציתי שקוראיי יראו בנו בני אדם עם היכולת לחוש אהבה, כעס, וצער. בכך אין אנו שונים מאנשים אחרים. יש לנו משפחות שאנו אוהבים. אנחנו רוצים שילדינו יקבלו חינוך ויתרמו לחברה שלנו. אנחנו רוצים לשאוף אוויר נקי ולראות שכר בעמלנו. וכמו כל אחד אחר, אנו רוצים לחיות בחֵירוּת.

פתח דבר
לילה אחד בסתיו שנת 2000, התעוררתי מחלום רע שפקד אותי תדיר בעת המלחמות בין רוסיה לצ'צ'ניה. בסיוט הזה ראיתי את הפצועים מוטלים על הקרקע, ודם פורץ מפצעיהם כמו מים מסכר; הם הביטו מעלה, מתחננים שאציל אותם.

"שימו את החוסמיֿעורקים", צרחתי. "יותר חזק! יותר חזק!" ועדיין הדם זרם. "יותר חזק! יותר חזק!" - והדם המשיך לצאת. בייאוש קראתי, "הם ימותו אם לא נעצור את הדימום!", ואז, באותו חלום, ראיתי נחשים זוחלים לעברי, לשונותיהם שלוחות ולוחשות, מנסות להכישני. נמלטתי. הם השיגו אותי. קפצתי מעליהם, אבל הם המשיכו להתקדם לעברי, כורכים את עצמם סביב קרסוליי. מה הם רוצים ממני? נשבעתי שעשיתי כל שהיה בכוחי לעשות. כאשר התעוררתי באותו בוקר בניוֿיורק, חשתי חולה.

"אתה נראה זוועה", אמר ויקטור, חבר שהתארחתי אצלו. התוודענו זה לזה כמעט עשרים שנה קודם לכן, בבית ספר לרפואה ברוסיה.

בהיתי בפניי במראת חדר הרחצה. את אותו גוון חיווריין ראיתי על פני הפצועים כשעבדתי כמנתח בזמן מלחמות צ'צ'ניה עם רוסיה. חשתי קור ודביקות לחה וחשדתי בכיב מדמם. בחודשים האחרונים הוא התפרץ פעם או פעמיים, אך לא בצורה כזו. או שמא הפצע הישן בבטני נפתח מחדש. חבריי מניוֿג'רזי נסעו לניוֿיורק לאסוף אותי לביתם. כל היום ניסיתי להשקיט את הכאב בעזרת הליכה, אולם לבסוף, בסביבות שש בערב, הזמינו חבריי אמבולנס והובהלתי לבית החולים הקרוב בסאמיט.

בעת המלחמות בצ'צ'ניה, ידעתי שאני יכול כל רגע למות, ולכן נהגתי לשמור בכיסי פיסת נייר ששמי וכתובתי רשומים עליה. תמיד התפללתי כי מי שימצא את גופתי ייקח אותה לקבורה בעיירת הולדתי, שכן שהקוראן מצווה עלינו לקבור את המתים בתוך עשריםֿוארבע שעות.

מה שהדאיג אותי כעת היה לא כל כך המוות, כמו המקום. מי ישלם עבור החזרת גופתי מארצותֿהברית לצ'צ'ניה? אפילו אם היה אי מי נכון לדאוג לסידורים, פקפקתי בכך שהרוסים יתירו להעביר את גופתי לצ'צ'ניה דרך מוסקווה. רציתי להיקבר בעיירה שבה נולדתי - לצד הסבים והסבתות שלי, דודיי ודודניי בבית הקברות הקטן באלחאן קלעה שליד גרוזני, עיר הבירה. רציתי להיות סמוך ובטוח שכל אימת שאנשים יעברו ליד חלקת הקבורה, הם ימללו בעדי תפילה.

בשעה ששכבתי על מיטת החולים בחדר המיון, הפכתי יותר ויותר נסער: נראה היה שלאף אחד בבית החולים הזה לא בוער שום דבר. כל שהסגל הרפואי עשה היה לשאול שאלות. שום משככי כאבים, אף לא בדיקה אחת של לחץ דם, דבר לא לעצור את הדימום. מַרֶט צַרנָאיֵיבָה, ידידה צ'צ'נית, התנדבה לשמש לי מתורגמנית. שמעתי אותה מדברת עם האחיות. לו דיברתי אז אנגלית, אולי הייתי חש יותר שליטה במצב. אולם בלי השפה הייתי חסר ישע כילד, הגם שהייתי רופא.

מַרֶט חזרה ואמרה לי להירגע, אבל שכחתי כיצד עושים זאת. בשנים האחרונות, בעת שניהלתי בית חולים בזמן מלחמה, חייתי בהילוךֿיֶתר. חיים ומוות היו תלויים בדקה אחת ויחידה. בתחילת המלחמה הראשונה, נדרשו לי שעתיים לקטוע רגל. כשנמלטתי שש שנים אחר כך לרפובליקה השכנה אינגושטיה, הגעתי לשלושים דקות. תפילה לאללה, חוסם עורקים לחסום את זרימת הדם לרגל, זריקה של משכך כאבים לרגל המרוסקת, טיפה של פּוליגלוּקין להעלות את לחץ הדם. אחר כך החתך האנכי, כשמונהֿעשר סנטימטרים מעל קו הקטיעה. קילוף לאחור של הבשר והשרירים ויצירת חֲפָיִים לכיסוי הגדם. אחר כך בעזרת הסכין למטה עד העצם, דרך הרקמה הרכה והשרירים, ובתוך כך קשירה של העורקים, הוורידים והעצבים; לבסוף, מסור היד - דרך העצם הארוכה של השוֹקה ובת זוגה, השוֹקית, ואחרי כן תפירת העור וחֲפָיֵי השריר מעל הגדם. לקראת הסוף, יכולתי לבצע את הניתוח בעיניים עצומות כמעט. לעתים התאורה הייתה חלשה כל כך, שלו הייתי עיוור היה זה היינו הך.

"בּאייב. השם שלו הוא בּאייב, חסן", אמרה מַרֶט לאחות שרשמה את השם על טבלת המעקב. "בּ…א…י…י…ב. נולד ב4 באפריל 1963, בצ'צ'ניה… פשוט תכתבי רוסיה."

הכאב היה כמו גחלים רוחשות בבטני, ודמיינתי את הדם מפעפע לתוך קרביי. אגרפתי את כף ידי והצמדתי אותה בחוזקה אל הנקודה מתחת לצלעותיי. אחות הגיעה והקיזה מעט דם. "בשביל מה הדם?", שאלתי.

"עושים לך בדיקות איידס ועגבת", לחשה מַרֶט.

"איידס ועגבת! זה לא הדבר הראשון שצריך להדאיג כשמישהו מדמם", אמרתי. "הם לא יכולים לפחות לתת לי משהו בשביל הכאב?"

"האחיות לא יכולות לרשום שום דבר בלי רשות מהרופא", אמרה מַרֶט.

חשבתי על האחיות שלי - בעיקר רוּמאני, שהייתה היחידה שבטחתי בה בהעברות של פצועים במצב קשה תחת האש הרוסית. בתחילת המלחמה, רצה בעלה שהיא תצטרף אליו ולילדיהם בפרובינציה השכנה אינגושטיה. אבל היא סירבה. "התפקיד שלי הוא לעזור לחסן", היא התעקשה. האומץ שלה גרם לי לחוש כלימה. היא הייתה אישה, והייתי אמור להגן עליה, לא לבקש ממנה לחמוק מצלפים רוסים. לא אחת בעת ההפצצות, הדפו אותי היא ועוד אחות לרצפה או צמוד לקיר, מסוככות עלי בגופן.

"מה אתן עושות?", שאלתי, נבוך, בפעם הראשונה שזה קרה.

"אנחנו חייבות להגן עליך!", אמרה רוּמאני. "אחיות יש כמה וכמה, אבל אתה הרופא היחיד."

השעון מעל עמדת האחיות בחדר המיון של בית החולים בניוֿג'רזי הראה אחת בלילה. שכבתי ארבע שעות במסדרון. מַרֶט אמרה שזה לילה עמוס, ולכן השירות אִטי כל כך. כל הווילונות בחדרי הבדיקה היו משוכים. לי המקום נראה שקט מאוד, רק אישה זקנה וגבר אחד בחדר ההמתנה. הגבר נופף באוויר בזרועותיו וקרא לאחות. המקום היה נקי ללא רבב והדיף ריח של חומר חיטוי. שום דם לא היה על רצפת הלינולאום, רק ברק. שום דלי של גפיים כרותות בפינה; רק כד של פרחים צהובים ולבנים ניצב על השולחן, לצד מגזינים וקופסה של ממחטות אף.

"הם רוצים לדעת לגבי הביטוח שלך", אמרה מַרֶט.
"ביטוח?"
"ביטוח בריאות", היא שנתה.
"אין לי."

אני מעולם לא שאלתי את מטופליי לגבי הביטוח שלהם. בצ'צ'ניה, אחרי פרוץ המלחמה עם רוסיה ב1994, משחדלו המשכורות להגיע, עבדו הרופאים והאחיות בבית החולים שלי ללא שכר. כולנו עבדנו חינם אין כסף. כך תפשׂנו את שבועת היפוקרטס. טיפלנו בכל מי שהיה זקוק לעזרה, בין אם היו בידו האמצעים לשלם ובין אם לאו; בין אם השתייך לצד הצ'צ'ני או לצד הרוסי.

התחקור האינסופי של האחות גרם ללבי להלום. רציתי לזנק מן המיטה ולברוח. כל זה הזכיר לי יותר מדי את חקירות החיילים הרוסים במחסומי הצבא בצ'צ'ניה. עצמתי את עיניי שוב ושאפתי עמוק, נזכר בחייל רוסי שגחן לתוך מכוניתי באחד המחסומים, לא מגולח, ועיניו אדומות. הרחתי וודקה בהבל נשימתו. הושטתי לו את מסמכיי.
"באייב, חסן?"
הנהנתי.
"אז אתה מטפל בבנדיטים?"
"אני מטפל בפצועים."

במחסומים היו השומרים הרוסים מתחילים בחקירות צולבות, בתקווה לשוחד או באיומים בקת הרובה. כאשר נהגתי לבית החולים עם מטופל במצב קריטי, כל דקה הייתה חשובה. אם היו מעכבים אותנו, הפצועים היו עלולים למות בדרך. ופעמים השומרים לא נתנו לנו לעבור בכלל.

פקחתי את העיניים והבטתי מטה בידיי, תוהה אם אי פעם אשתמש בהן שוב לניתוחים. העברתי את אגודליי על כפות הידיים. השרירים, מכל הניסורים, היו מוגדלים. לא מזמן שאלו אותי כיצד, בכאלה ידיים גדולות, הצלחתי לגשש בתוך פצע ולקשור את הוורידים. בעת שאולצתי לעזוב את צ'צ'ניה, היו ידיי כה נפוחות ומכוסות בשלפוחיות, שלא יכולתי עוד לנתח גם לו רציתי. עתה ירדה הנפיחות, והעור היה חלק. למרבה הצער, ראשי לא החלים באותה מהירות כמו ידיי.

גבר בחלוק לבן, נושא לוח מעקב, התקרב. הוא נשען מעל המיטה ודיבר בקול רם, סבור לכאורה שכך יוכל לגרום לי להבין. מַרֶט תרגמה עבורי. הוא שאל כיצד אני מרגיש, מתי חשתי לראשונה בכאב - אותן שאלות שהאחות שאלה. הוא נראה צעיר כל כך. אמרתי למַרֶט לבקש ממנו לעשות אנדוסקופיה. אם לפחות יכניס הרופא דרך גרוני צינורית אל תוך הבטן, נדע מה קורה. הוא נענע בראשו. "הגסטרואנטרולוג לא יהיה כאן עד מחר", הוא אמר, והורה לאחיות להחדיר לי עירוי.

חשתי מותש. היה עתה קרוב לשלוש לפנות בוקר. עצמתי את עיניי, והתמונות הטורדות חזרו. יכולתי לראות את חברי הקרוב חַמזת אָזִ'יֵיב, שוכב במסדרון של בית החולים הקטן שלי באלחאן קלעה, ומכנסיו כהים מדם. כשראיתי אותו שוכב שם, לא יכולתי להאמין למראה עיניי. רק כמה לילות קודם הסבנו הוא ואני לשולחן המטבח שלו ושתינו תה. הכרנו זה את זה מילדות, אולם אחרי שסיימתי את לימודיי בבית הספר לרפואה בסיביר וחזרתי הביתה לאלחאן קלעה, נהיינו חברים קרובים. הוא למד באקדמיה המשטרתית ועבד במחלק המשטרה המקומי.

הוא ודאי ראה את האימה בפניי. הוא חייך וקרץ לי כאומר, "תירגע, עכשיו אני רק עוד אחד מהמטופלים שלך". עקפתי את הפצועים האחרים השוכבים במסדרון וכרעתי לצד חַמזת. רסיסים קרעו את חליפת האימונית הכחולהֿלבנה שלו ודם זרם מתחת לירכו וצבע את המזרן באדום.

"שום דבר רציני." אחזתי בידו. "יכול להיות שהריאות שלך קצת נפגעו."
זה היה שקר; לפי כמות הדם ידעתי שהפצע היה גדול, וְקרוב לוודאי קטלני. אבל לא יכולתי להגיד לחַמזת שהוא גוסס. פעמים רבות אמירת האמת למטופל פירושה אובדן תקוותו, ובלי תקווה אין מה להילחם למענו. הייתי זקוק לתקווה שלו. סירבתי לקבל את העובדה שהוא גוסס. הוא נראה כל כך רגוע, כל כך שלו, לא מפציר בי להציל אותו כשם שעשה חבר אחר לאחר שנורה בתוך מכוניתו.

נלחמתי על חייו של חַמזת כאילו עמדו לו כל הסיכויים. "תעלי אותו מיד לשולחן הניתוחים", הוריתי לרומאני. תמיד התפללתי לפני ניתוח, אבל הפעם ביקשתי מאללה גם מחילה, על שהענקתי לחברִי קדימות על פני אחרים.

גזרתי את מה שנותר ממעילו של חַמזת וממכנסיו והשלכתי אותם על ערמת הבגדים הספוגים בדם בפינת חדר הניתוח. הפכתי אותו על הצד להקל עליו, וראיתי את הדם פורץ החוצה במִתקפים מתוך פצע גדול בגבו, מעל הריאה השמאלית. מדדתי לו את לחץ הדם, שהיה נמוך בצורה מסוכנת. נתתי לו זריקת מורפין, ואחר הכנסתי את אצבעי המורה לתוך הפצע. הוא היה עמוק, והרגשתי את חומו של הדם שזרם במהירות אל תוך חלל הבטן.

הסקתי כי שבר רסיס גדול למדי פגע בעורק הריאתי ובאונה התיכונה של הריאה השמאלית. החלקתי את אצבעי החוצה ודחסתי פדי גזה לתוך הפצע על מנת לחסום את שטף הדם. לו רק היו לי הכלים הנאותים והסמים לאלחוש כללי, הייתי חותך בין צלעותיו, מפריד אותן, ומאתר את מקור הדימום. באותו זמן חַמזת נשם בקלות יחסית, כלומר הדם לא חדר לקרומי הצֶדֶר העוטפים את הריאות, והריאות לא קרסו.

הצלחתי לייצב את מצבו של חַמזת. אף על פי שידעתי שאין לו סיכוי, הוריתי לרומאני להעביר אותו לבית חולים שהיה מצויד טוב יותר באָטָגִי. חיכינו עד רדת הלַיִל. רק בחשכה היה סיכוי כלשהו לחמוק מאש רוסית, וגם אז רק בנהיגה בלי אורות. רומאני הצליחה להגיע לאטגי. אבל כשהרופאים פתחו את הפצע, הם גילו שהרסיס פגע בחוט השדרה ושיתק אותו. חַמזת שרד את הניתוח אבל מת למחרת.

נעצתי מבט בתקרה, ממתין לטיפול, כָּמֵהַּ להיות בבית. מאז הַגָעתי לארצותֿהברית באפריל שנת 2000, לא חלף יום בלי ששאלתי את עצמי למה אני פה, לא נקף יום שלא חשבתי על קרוביי שם בבית, על אשתי, זארה, ועל ילדיי. הרגשתי שמקומי בחדר המיון שלי, לא בסביבה המבהיקה של בית החולים בסאמיט.

הידקתי שוב את ידי לבטן ועצמתי את עיניי. הייתי מחובר זמן מה לעירוי, והכאב שכך מעט. בחמש בבוקר, ביקשתי ממַרֶט להודיע לאחיות שאני הולך. האחיות שחררו אותי וקבעו לי תור לשעה עשר בבוקר אצל גסטרואנטרולוג יקר במרפאתו. לא הלכתי לשם. תחת זאת, התקשרתי למחרת לחבר, רופא אמריקאי, שדאג לי לטיפול חינם, במה שהתברר מאוחר יותר ככיב.

אשר לרבים כל כך מבני ארצי - הם עדיין זקוקים לטיפול. המלחמה בצ'צ'ניה נמשכת. אזרחים מתים מדי יום. אם אין הם נהרגים מירי הרוסים, הם מתים מדיזנטריה, מהתקפי לב, משבץ, מיתר לחץ דם, מצורה אלימה של שחפת שאינה מגיבה לאנטיביוטיקה, ומגידולים ממאירים שנגרמים על ידי עשן וכימיקלים באוויר. לרבים מהשורדים יש פצעים פיזיים ורגשיים שקרוב לוודאי לעולם לא יירפאו כליל. מן הבחינה הרפואית ארצי היא אזור מוכה אסון, ולא אוכל לשקוט עד שאחזור. אבל אני יודע שאיני יכול לחזור שוב הביתה - לא כעת, למִצער - לא כל עוד כוחות רוסיים וכמה קיצונים צ'צ'נים רודפים אותי. הקרמלין כינה אותי רופא טרוריסט כיוון שטיפלתי בלוחמי חירות צ'צ'נים. הקיצונים כינו אותי בוגד כי טיפלתי בחיילים רוסים פצועים. לאמיתו של דבר, האזרחים היו אלה שטיפלתי בהם הכי הרבה, והם עדיין זקוקים לעזרתי.

מבוא: אודות צ'צ'ניה
מאת: ניקולאס דנילוף

לדידו של העולם המערבי, השם צ'צ'ניה הוא שם נרדף לטרור בינלאומי. הסברה הרווחת באשר לאותו תחוםֿשיפוט מתקומם של רוסיה, היא כי זהו מחוז שהחוק אינו שׂורר בו ואשר מהווה יעד לקיצונים מן המזרח התיכון שמבקשים להפוך אותו לרפובליקה איסלאמית. תפיסת תאטרון נורדֿאוסט במוסקווה באוקטובר 2000 על ידי חוטפים צ'צ'נים, רק חיזקה את הדימוי הזה. אולם האמת מאחורי הכותרות, שונה למדי. מי שמכיר את האזור יודע כי רוב רובם של הצ'צ'נים הם אנשים חרוצים, המשתוקקים לשלטון עצמי, נאמנים למנהגים עתיקים, ומתנגדים לקיצונים מוסלמים.

אף על פי שצ'צ'ניהֿבמלחמה תוארה על ידי עיתונאים, ובכללם כמה שעטו זהות שונה על מנת לחמוק מבדיקת השלטונות, שום צופה זר לא הצליח לספק לעולם תמונה המבהירה מה פירוש הדבר להיות היום צ'צ'ני. התמונה הזו מתגלה, סוף סוף, בסיפור החיים האמיץ המובא כאן מאת ד"ר חסן באייב, מנתח צ'צ'ני שטיפל בכל מי שנזקק לכך תוך סיכון רב לעצמו.

רפובליקת איצ'קֵרִיָּה, כפי שמנהיגיה אוהבים לקרוא לה, שוכנת בעמק שבמורדות הצפוניים של הרי הקווקז, אשר מפרידים את רוסיה מן המזרח התיכון ואת הנצרות מן האיסלאם. גודלה של צ'צ'ניה כֿ13 אלף קמ"ר, והיא תחוּמה ממערב על ידי אינגושטיה, רפובליקה קטנה של עממים מקורבים לצֶ'צֶ'נים, וממזרח על ידי דגסטן, פרובינציה רוסית רבאתנית על גדות הים הכספי. מדרום משתרעות גרוזיה, ארמניה ואזֶרבַּייג'ן, שהפכו עצמאיות עם התמוטטות בריתֿהמועצות ב 1991.

מאבקה של צ'צ'ניה לעצמאות החל לפני מאות שנים - הצ'צ'נים במאה הששֿעשרה הדפו כוחות רוסיים כאשר איוואן האיום ניסה לכבוש את הטריטוריה. הנחישות להגן על תרבותם הייחודית, הלאֿרוסית, גרמה לכך שדורות של גברים צ'צ'נים התרכזו ברכישת מיומנויות לחימה וכוח פיזי. בתחומי הספורט הם נמשכים באופן טבעי לאומנויות הלחימה, בעיקר ג'ודו, טאיֿקוואןֿדו, וענף ספורט של הגנה עצמית הקרוי סַמבּוֹ. אפילו היום, אימהות שרות לבניהן הקטנים שירי ערש המדרבנים אותם להיות לוחמים אמיצים.

הניסיונות הרציניים ביותר של רוסיה לשלוט בצ'צ'ניה ובדגסטן החלו בתקופת פטר הגדול, כאשר הלה שיחר אחר נתיב עוקף לים הכספי אל פָּרָס והודו. ב1732 נהדפו כוחות רוסים מן היישוב צֶ'צֶ'ן, אולם מאתיים השנים הבאות עמדו בסימן ניסיונות נוספים לפייס את הצ'צ'נים או לאלץ אותם לצאת לגלות. כאשר שיגר אלכסנדר הראשון ב1816 את גנרל אלכסיי יֵרמוֹלוֹב לכבוש את האזור, הכריז ירמולוב: "מבוקשי הוא כי אימת שְׁמי תגן על החזיתות שלנו בעוצמה רבה יותר משלשלאות או מבצרים, שמילתי תהא לילידים חוק מחייב יותר מאשר המוות. מתינות בעיני האסיאתים היא סימן לחולשה, ומתוך הומניות גרידא אני מחמיר ללא רחם".

ירמולוב בנה שורה של מבצרים בצ'צ'ניה ופתח במדיניות של השמדה. פעולותיו היו כה אכזריות, שניקולאי הראשון (אשר ירש את אלכסנדר ב1825) הוציא אותו משם ב1827 עקב שימוש מופרז בכוח. עד היום, חיילים רוסים מנופפים בשם ירמולוב כהתראה לצ'צ'נים להיכנע.

בשנות השלושים של המאה התשעֿעשרה, חידש ניקולאי הראשון את הניסיונות לשלוט בצפון הקווקז ולהתחרות באנגליה על השליטה בהודו, במה שרודיארד קיפלינג כינה "המשחק הגדול". אבל כוחותיו נתקלו בלוחם גדול אחר, אימאם שׁאמיל. בהנהגתו, לחמו שבטי צ'צ'ניה ודגסטן ברוסים במשך שלושים שנה, עד כניעתו של שׁאמיל ב1859.

הניסיונות לשלוט בצפון הקווקז לא פסקו עם מותו של שאמיל. אף כי סַנקט פטרבורג הוציאה צווים ולפיהם יש לכבד את חירויות הדת והתרבות, קציני צבא רוסים התעלמו על פי רוב מן ההוראות והמשיכו בלחימה במתנגדים הצ'צ'נים. בין 1860 לתחילת המאה העשרים, עודדו הצארים בסנקט פטרבורג את הצ'צ'נים להתיישב בקרב המוסלמים בטורקיה, אבל הטורקים גירשו אותם בכוח לירדן ולסוריה.

בסוף המאה התשעֿעשרה, התפתחה בין רוסיה לצ'צ'ניה תקופה של שלום לא שקט. בריטניה, צרפת והולנד החלו להשקיע באזור, ומהנדסים הגיעו לקדוח נפט, להקים בתי זיקוק ולבנות מסילות רכבת. בעקבות המהפכה הרוסית, התפרץ גל חדש של התנגדות כאשר ב1918 הכריז על עצמו צפון הקווקז כעצמאי. במהלך מלחמת האזרחים שפרצה בעקבות המהפכה, נע הצבא האדום פנימה והטיל משטר סובייטי. ב1929 סטאלין כבר החל בַּקולקטיביזציה הברוטלית של החקלאות בכל רוסיה, והתווה מחדש את גבולותיהן של המדינות הקטנות בקווקז לפי העיקרון של 'הפרד ומשול'.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, האשים סטאלין את הצ'צ'נים בשיתוף פעולה עם הנאצים בתקווה לזכות לאחר המלחמה בעצמאות, והורה על הגלייתם לקזחסטן, קירגיזסטן וסיביר. ב23 בפברואר 1944, הופיעה המשטרה החשאית של אֶןֿקָהֿוֶהֿדֶה בלי התראה, הוציאה להורג את חולי הנפש ושילחה בקרונות בקר מיליון צ'צ'נים. על פי הזיכרון הקולקטיבי העממי, במהלך המסע בן ששת השבועות גוועה חצי מהאוכלוסייה ומתה. אולם הארכיבים הרוסיים מציינים כי סך כל המוגלים היה 600 אלף, וכי בדרך מתו 200 אלף. בגלות או בכלא, הצ'צ'נים ששׂרדו המשיכו בהתנגדות, כפי שהעיד אלכסנדר סולז'ניצין ב'ארכיפלג גולג':

הצ'צ'נים מעולם לא ביקשו לְרַצות, לשאת חן בעיני האדונים. לדידם, התושבים המקומיים ואותם גולים אשר נכנעו בנכונות רבה כל כך, משתייכים פחות או יותר לאותו גזע כשל האדונים. כבוד הם רחשו רק למורדים.

והנה דבר מופלא - הכול התייראו מפניהם. איש לא יכֹל למנוע מהם לחיות כפי הרגלם. לא היה בכוחו של המשטר אשר שלט בארץ במשך שלושים שנה לאלצם לכבד את חוקיו.

ב1957 חָנַן ניקיטה חרושצ'וב את הצ'צ'נים, אבל סירב לסייע בשיקומם. כשחזרו הביתה, הם גילו שעל בתיהם השתלטו רוסים, אוקראינים, ארמנים ואחרים. הם אולצו להתחיל הכול מהתחלה. בתקופת ברז'נייב (1964-1982), הם התגוררו עם הרוסים ועבדו לצדם, תחת שבטם הנוקשה של מנהיגי המפלגה הקומוניסטית ושל המשטרה.

כאשר ב1985 עלה לשלטון מיכאיל גורבצ'וב, הוא החל לשים קץ ל"עידן הקיבעון" שסימן את שבעֿעשרה שנות שלטונו של קודמו. גורבצ'וב חשש כי קִצבם האִטי של החידושים בתעשייה ואיכותם הנמוכה של מוצרים סובייטיים, יגרמו לבריתֿהמועצות להיכנס למאה העשריםֿואחת כמדינה מפגרת מבחינה תעשייתית. גישתו הייתה להנמיך את הפרופיל של המשטרה, לקדם מדיניות של 'גלאסנוסט' (פתיחות), ולהקל את העונשים על התבטאויות גלויות.

אולם גורבצ'וב לא הצליח לִצפות את השלכותיו של חופש דיבור גדול יותר. עד מהרה החלו שלוש הרפובליקות הבלטיות של בריתֿהמועצות - ליטא, לטביה ואסטוניה, שסופחו בכוח בתחילת מלחמת העולם השנייה - ללחוץ לקבלת עצמאות. בריתֿהמועצות החלה להתפרק, ושמרנים נִצים ניסו באוגוסט 1991 לבצע הפיכת שלטון. אחרי שהפוטש כשל, החלו הרפובליקות החוקתיות של בריתֿהמועצות להכריז על עצמאות, וב6 בספטמבר הודיעה צ'צ'ניה כי מעתה היא "ריבונית". ג'וֹהָר דוּדאייב, צ'צ'ני וגנרל לשעבר בחיל האוויר הסובייטי, נבחר לנשיא והכריז ב1 בנובמבר - תוך הגשמת חלום בן מאות שנים - כי צ'צ'ניה פרשה ומעתה יש להחשיבה כעצמאית.

בסוף דצמבר 1991, כאשר גורבצ'וב התפטר ובוריס יֵלצין עלה כמנהיגהּ החדש של המדינה היורשת - הפדרציה הרוסית - היה דוּדאייב אחד הראשונים להכריז על תמיכתו בו. אולם בשנים הבאות הידרדרו יחסי צ'צ'ניה עם מוסקווה. מוקף ביועצים שדאגו רק לעצמם, הפך דוּדאייב את צ'צ'ניה לאזור סחר חופשי שהרפתקנים למיניהם, אנשי מאפיה ופושעים שגשגו בו. עוד לפני 1994 חששו מאוד מנהיגי הקרמלין כי ההפקרות משתלטת והולכת, מחלישה את הצלע הדרומית של רוסיה ומעכבת גישה למרבצים העשירים של הנפט בים הכספי. מנהיגים במוסקווה חששו גם כי צ'צ'ניה העצמאית תעודד תחומיֿשיפוט אתניים אחרים לפרוש, ותוביל להתפרקותה של הפדרציה הרוסית. דאגה נוספת הייתה גם התפשטות ההשפעה המערבית בחצרהּ האחורית ממש של רוסיה: חברות אמריקאיות, בריטיות, צרפתיות וגרמניות עברו לאזור על מנת לנצל את השפע הטבעי שבו ניחן, והחלישו את השפעתה של מוסקווה.

ילצין ודוּדאייב דיברו על פתרונות שבהסכמה, אבל מעולם לא הצליחו להגיע לשום פתרון שכזה. בדצמבר 1994, הורה ילצין לצבא הרוסי לפלוש, ופתח במלחמת רוסיה-צ'צ'ניה הראשונה. התפתחות מכריעה במהלך העניינים התרחשה בשנה לאחר מכן, כאשר כוחות רוסיים טבחו בתושבי הכפרים סָמַשְׁקי וֿבָּמוּט. בנקמה, נע מפקד צ'צ'ני בכיר בשם שאמיל בסאייב אל דרום רוסיה ותפס בית חולים בעיר בּוּדיוֹנוֹבסק, ולקח כבני ערובה כאלפיים חולים, רופאים ומבקרים. כאשר נכשלו מאמצי רוסיה לשחרר את בית החולים, הסכים ב18 ביוני 1995 ראש הממשלה ויקטור צ'רנומירדין להתדיין עם בסאייב בשיחה שתשודר בכל הארץ. חילופי הדברים הללו שמו קץ למשבר המיידי והובילו להפסקת אש, לחילופי שבויים ולהסכמה להמשיך בדיונים בעניין מעמדה המדיני של צ'צ'ניה.

בשנה לאחר מכן, הגיע המשא ומתן המדיני למבוי סתום. הנשיא ילצין ושר ההגנה פַּבֶל גראצ'וֹב, שהיו מתוסכלים מן ההתקדמות האִטית, החלו להאשים את הצ'צ'נים בהשתתפות בקנוניה בינלאומית להפיכת הקווקז כולו למדינה מוסלמית. ואז, בליל 21 באפריל 1996, אירע אירוע דרמטי נוסף - הנשיא דוּדאייב נפצע אנושות מפיצוץ וסגן הנשיא זֶלימחאן יַנדַרבִּיֵּיב, איש נִצי, ירש אותו. תקופת השיחותֿומלחמות במקביל נמשכה עד אוגוסט, כאשר הגנרל הרוסי אלכסנדר לֶבֶּד סיכם על הפסקת אש עם קולונל אסלאן מַסחַאדוֹב, ראש המטה הצבאי הצ'צ'ני, ב25 באוגוסט 1996, וקרא להכריע סופית בעניין מעמדה המדיני של צ'צ'ניה עד 31 בדצמבר 2001.

עם שהמלחמה הראשונה התקרבה לקצה, החלה צ'צ'ניה במלאכת השיקום. אולם ב16 בדצמבר 1996 נרצחו שישה עובדים של הוועדֿהבינלאומי של הצלבהאדום על ידי גברים רעולי פנים, שהיו על פי הסברה משתפי פעולה צ'צ'נים ששׂכרו השירותים החשאיים הרוסיים. נראה כי הרציחות נועדו להרתיע ארגוני סיוע בינלאומיים, ולשבש את הבחירות לנשיאות צ'צ'ניה ב27 בינואר 1997. אף על פי כן, קולונל מסחאדוב זכה ב64.8 אחוזים מן הקולות, בבחירות שהארגוןֿלביטחוןֿולשיתוףֿפעולה באירופה הגדיר "חופשיות והוגנות".

עם זאת התקדם השיקום בשנתיים הבאות בקושי. מוסקווה ביקשה להכניע את צ'צ'ניה בכך שחסמה את גבולותיה עם רוסיה. משבר חדש פרץ ב2 באוגוסט 1999, כאשר בסאייב פלש לדגסטן עם כוח של כאלפיים גברים, בתקווה שדגסטן תצטרף לצ'צ'ניה ויחד הן יאלצו את רוסיה לסגת. התמרון כשל, ובסאייב נאלץ להסיג את אנשיו.

ארבעה חודשים לאחר מכן, יצא בוריס ילצין בהודעה המפתיעה על התפטרותו, ומינה את ולדימיר פוטין לנשיא בפועל, בעוד בחירות ארציות עתידות להתקיים מקץ תשעים יום. פוטין נבחר לנשיא רוסיה ב26 במרס 2000. ניסיונותיו להכניע שוב את צ'צ'ניה נתקלו בהתנגדות קשה מצד כחמשתֿאלפים לוחמים מאורגנים אך בקושי. הפעם, הורתה מוסקווה על שימוש בעוצמה מוחצת, על החרבת הבירה גרוזני עד היסוד, על הקמת מחסומים בכל רחבי צ'צ'ניה, ועל הקמתם של "מחנות סינון" לניכוש הלוחמים מתוך אזרחים מן השורה, שכל האמצעים כשרים בהם.

ב11 בספטמבר 2001, כאשר החריבו מתאבדים את מגדלי מרכזֿהסחרֿ העולמי ותקפו את הפנטגון, היה הנשיא פוטין בין המנהיגים הזרים הראשונים להתגייס לקריאתו של הנשיא ג'ורג' וו' בוש למלחמה נגד הטרור העולמי. הנשיא הרוסי הזדרז להוקיע מעשים אלימים אלה בארצותֿהברית כטרור בינלאומי, וניצל את ההזדמנות כדי להצהיר כי גם לארצו פלש הרוע. פוטין ואנשיו טענו כי אוסאמה בִּןֿלאדן שלח אל צ'צ'ניה פעילים יחד עם כמות עצומה של נשק, מתנדבים ומימון.

אמיתוּת ההאשמות הללו מעולם לא הוכחה בצורה משכנעת. אולם סוף סוף, עד ראייה יוצא דופן שופך עתה אור חדש על מה שהנו מצב היסטורי, פוליטי והומניטרי סבוך. עשור לפני שפרצה המלחמה הראשונה, נסע חסן באייב לרוסיה ללמוד רפואה, ושם, יחד עם בני כיתתו, הוא נשבע את שבועת היפוקרטס, ונדר לסייע לכל אדם ואדם. בזמן המלחמה הוא דבק בשבועה, וטיפל באזרחים, בלוחמים צ'צ'נים ובחיילים רוסים בלי אבחנה. בשל מסירות זו, הוא סומן כיעד להתנקשות על ידי קיצונים צ'צ'נים ועל ידי הצבא הרוסי, ששניהם ראו בו בוגד במטרתם. בזכות מזלו הטוב - שאותו הוא מייחס לַכלֿיכול - נמלט ד"ר באייב בעור שיניו מצ'צ'ניה בפברואר 2000, ועשה את דרכו לארצותֿהברית, שם הוא מתגורר עתה עם אשתו וששת ילדיו.

רות ואני פגשנו את חסן באייב במאי 2000, כאשר הוא הגיע לבוסטון בהזמנת רופאיםֿלזכויותֿאדם. בזמן שהוא דיבר על אודות הפורענויות שפוקדות את האזרחים ועל הזוועות שהוא חזה בהן, היה קולו חסר הבעה, אבל ידיו רעדו בהתרגשות.

באותו יום אחר הצהריים, לקחנו רות ואני את חסן לקונקורד, בירת ניו המפשייר; כעד למאבקה של צ'צ'ניה לעצמאות, הוא עמד על הגשר שבו נורו היריות הראשונות במהפכה האמריקאית. על כוס תה, סיפר לנו חסן כי הוא חולם לכתוב ספר על כל מה שחווה. רות ואני נדהמנו מיושרו ומאומץ הלב שלו; וגם משום העניין שפיתחנו באזור הקווקז ככתבים במוסקווה, חשנו לעצמנו חובה שהיא זכות גדולה לעזור לו לחלוק את סיפורו עם העולם.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

הנשק: אזמל, סיפורו של רופא צ'צ'ני תחת אש - חסן באייב
The Oath, A surgeon Under Fire - Khassan Baiev


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *