» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים ביוני 2006       חזור

שירת הגורילות
מאת: דון פרינס-יוז
Songs of the Gorilla Nation : My Journey Through Autism - Dawn Prince-Hughes

ההוצאה: כנרת דביר בספר האוטוביוגרפי: שירת הגורילות, התמודדותה של אישה יוצאת דופן עם האוטיזם, דון פרינס-יוז מתארת את הצמיחה שלה מאוטיזם שלא אובחן עד לרגע שבו נכנסה כאישה צעירה לגן החיות בסיאטל ומיד נכבשה בקסמן של הגורילות. הרוך והחמלה שקלטה במבטן גרם לה להיפתח. לאחר שסבלה כל חייה מאי יכולת ליצור קשר משמעותי עם אנשים, דון הופתעה למצוא בתוכה משיכה עזה ליונקי הענק האלה. באמצעות ההתבוננות בהם - ומאוחר יותר העבודה איתם - היא יכלה סוף סוף להיחלץ מהבדידות שלה ולהתחבר ליצורים חיים באופן שמעולם לא התנסתה בו קודם לכן.

הספר שירת הגורילות הוא יותר מאשר סיפור על אוטיזם. זהו שיר הלל לכל מה שחשוב בחיים ונסיון להגיע להבנה ולהערכה חדשה של הרגש האנושי.

דון פרינס-יוז היא בעלת תואר דוקטור באנתרופולוגיה בין-תחומית מטעם אוניברסיטת הריסאו בשווייץ. היא מנחה במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת וסטרן ושינגטון. זהו ספרה השני.

ביקורות מחו"ל
"בספר האישי היפה הזה מספרת דון פרינס-יוז לא רק על ההתנסויות הכואבות של אדם שחי בין החומות המגבילות של תסמונת אספרגר. לאחר שמצאה את הדרך החוצה, היא מראה לנו מה פירוש להרגיש קשר אל כל ברואי העולם. אני דוחקת בכם לקרוא את הספר."
- ד"ר פרנסין פטרסון, מחברת הסיפור של קוקו

"זהו ספר אוטוביוגרפי רב השראה, שהוא בעת ובעונה אחת סיפור נדודים מענג וסיפור עצוב. וגם אם לקיים קשר מילולי ופיזי עולה לה במאמץ, בדפוס פרינס-יוז מתקשרת בבהירות וברהיטות נוגעות ללב."
- פבלישרס ויקלי

שירת הגורילות, התמודדותה של אישה יוצאת דופן עם האוטיזם מאת: דון פרינס-יוז בהוצאת דביר, מאנגלית: דפנה לוי.

מתוך הספר הפרק הראשון
תרבות של יחיד

עמדתי בשער גן החיות והרמתי את מבטי אל אותו השער שיצאתי ממנו לפני ארבע שנים. מאז שעזבתי, לקחתי את כל מה שנתנו לי הגורילות ובניתי לעצמי חיים של שייכות. עכשיו היו לי משפחה, חברים וקריירה של חוקרת באוניברסיטה. הגורילות סייעו לי להשלים מעגל, הראו לי דרך להבין את העולם. עכשיו נתתי לסטודנטים שלי הזדמנות דומה להבין את העולם בצורה שונה, דרך אותה משפחת גורילות שהיתה משפחתי. בסיור הזה הבאתי כמה מתלמידי לגן החיות "וודלנד פארק" בסיאטל, לפגוש את הגורילות היקרות לי כל כך.

עשיתי את דרכי בשטח גן החיות המוכר כל כך אחרי עשר שנים. דרך ביתן הכרטיסים שפעם היה בו כדי לעורר בי פחד, ולאורך השביל המתפצל, שהוביל לעולמות שונים שחוברו לאחד. בירכתי בלי קול את עצי האגוז, את העשבים הנעים ברוח. צעדי האיטיים חרקו על השביל החולי, מנערים מעלי שכבות של זמן וזיכרון, מסירים את האבק מכפות רגלי ומשאירים אותו במקומו. ארכיאולוגיה. כאן חפרתי וגיליתי את עצמי. כעת חזרתי כאדם בוגר, אדם שלם. אני אדם מצליח, שיש לו את עצמו, התואר השלישי כבר מאחורי, מתכוננת להפגיש את הסטודנטים החדשים שלי מהאוניברסיטה עם העולם הסודי של הגורילות. באתי לשם להביט לאחור ולהביט קדימה.

הלכתי לאורך השביל, חולפת על פני הפינגווינים, על פני הקופים. קוף סיאמן צרח על רקע קריאות ציפורים. האוויר היה מלא בנשימתם של דברים צומחים; הוא יצר קן אפל וחמים בתוך פי וקיבתי. עברתי דרך השיחים העבותים שנפרדו לשלום מהשביל הזורם מטה בשטף, כערוץ נחל הטומן בחובו את מחשבות העבר במרוצתן. הפשרת שלגים באביב. הפשרתי שם.

הנחתי לזיכרונות לשטוף אותי בזרם הולך וגואה; השביל התרחב למעין מערבולת. עיכוב קל. הייתי מול כלוב הגורילות. הפסקתי לחשוב. הייתי בבית.

הגורילות הסתכלו בי. מבחינתן, מעולם לא עזבתי אותן, מפני שלאמיתו של דבר הייתי שם פעם אחת. הזמן של הגורילות שונה. הזמן קורה כשנמצאים יחד, לא כשנמצאים לחוד. אני שמחה להרגיש סוג כזה של זמן, ואני עוצמת עיניים, שואפת אל קרבי את הריח הלימוני החם של הגורילות ואת הריח הסמיך-מתוק של הקש. אחת המטפלות בגורילות מבחינה בי ומתקרבת בחיוך. מבחינתה נעדרתי זמן רב.

אני עומדת עם המטפלת בגורילות. אף שעבדתי איתה במהלך העשור האחרון, עדיין לא נוח לי לדבר איתה, ואני מסיטה את עיני הצידה, לא אומרת הרבה. אולי אני מוזרה בעיניה.

המטפלת דיברה. "אלאפיה ילדה באוקטובר האחרון. הלידה עברה בסדר גמור. היא אמא טובה." היא עשתה הפסקות קלות בין המשפטים. אולי לא הרגישה נוח עם השתיקה. העפתי בה מבט קצר. הבטתי בגורילות והעדפתי לא לדבר.

חשבתי על התהליך הכרוך בלידת גורילה בשבי. הזדווגות של גורילות היא עסק מסובך, המורכב מטקסים שלפעמים נמשכים שעות. הנקבה תתחיל לשלוח לכסוף-הגב את "מבט הייחום" המאותת על תשוקתה להזדווג, אבל הנכונות שלה, בייחוד אם היא נקבה צעירה חסרת ניסיון, משולבת לעתים קרובות באי-נוחות עקב קרבתו הלא רגילה של הזכר; הפניית גופה הקטן יחסית אל גופו המסיבי היא תהליך שדורש ממנה ביטחון רב. היא יודעת שצעד מוטעה בריקוד הזה עלול לתסכל את הזכר שהיא חושקת בו ולהבריח אותו. אף שכמעט לא קורה שנקבות הגורילה נפגעות בחילופי המסרים האלה, ההרמוניה הרגשית של הקבוצה נפגעת, והזוג צריך להתחיל שוב מבראשית כדי שתתרחש הזדווגות.

ואז באה הלידה. לידות בשבי, עד לזמן האחרון, לא היו שכיחות מפני שגורילות זקוקות להקשר תרבותי - למשפחות שלהן, לסביבה עשירה, למזון הנכון ולמסורות נלמדות - כדי להביא בהצלחה צאצאים לעולם. ולפיכך עד לאחרונה היו הלידות בשבי נדירות, ולידתו של גורילה תינוק אל תוך סביבה תומכת, שבה יוכל באמת לגדול מבראשית, היתה נדירה עוד יותר. לתינוקת שהבטתי בה היה מזל גדול.

משקל התינוקת של אלאפיה, כמו רוב תינוקות הגורילה, היה כנראה בין שניים לשלושה קילוגרם בהיוולדה, והיא היתה תלויה לחלוטין באמה. רק כשימלאו לתינוקת שישה חודשים יהיו לה כוח וקואורדינציה להתחיל לנוע בנפרד מאמה. בחמש השנים הראשונות לחייהם תינוקות הגורילה תלויים באמם גם בשבי וגם בטבע, ולעתים קרובות גם יונקים עד הגיל המאוחר הזה.

תקופת התלות הזאת היא תקופה מכרעת לגורי הגורילות. זו התקופה שבה הם מתחילים ללמוד להתחבר, תחילה לאמותיהם ואחר כך לאחרים בקבוצתם, וכך להניח את היסודות המוצקים להבנת הכללים החברתיים שהם יצייתו להם עד סוף חייהם. זה השלב שחסר לי בחיי שלי, כיוון שהאוטיזם שלי מנע ממני ליצור את הקשרים החיוניים האלה בראשית ילדותי עם בני משפחתי.

"אני שמחה שהייתי פה בזמן שזה קרה," אמרה המטפלת בעליזות, קוטעת לרגע את השיח הפנימי שלי. "היא ישבה בפינת חדר הלילה שלה, ופתאום, בבת אחת, התינוקת יצאה."

עדיין שקועה במחשבותי, ראיתי בדמיוני את הסצנה הטיפוסית של לידת גורילה בשבי. בעיני רוחי ראיתי את אלאפיה תופסת את התינוקת, ולאחר רגע שבו היא נראית מופתעת לגמרי, היא מתחילה לאכול חלק מהשליה בזמן שהיא מנגבת בידיה הגדולות המיובלות את עיניה העצומות של התינוקת ואת אפה. כעבור זמן מה אפשר שאלאפיה נענעה בעדינות את התינוקת. התינוקת אולי פקחה עיניים כחולות של יילודים והביטה באמה, משחררת פיהוק רחב ומותחת את זרועותיה הזעירות. אלאפיה קירבה אז את התינוקת אל חזה, והתינוקת שמצאה את הפטמה, עצמה את עיניה בעודה נצמדת אל אמה.

"יופי," אמרתי למטפלת. חייכתי. עוד כמה רגעי שתיקה חלפו להם.
"חווית פעם לידה?" שאלה. חיוכה אמר לי שזהו נושא משמח, ושוב החזרתי לה חיוך.
"שתיים בלבד."
"אה?"
כעבור זמן מה הבנתי שאולי היא מחכה לשמוע עליהן. "של הבן שלי. ושלי." הבטתי בה לראות אם זה מעניין אותה.
היא צחקה. "כן, הלידה שלך. אני מניחה שזה מובן מאליו." היא המשיכה לצחוק, אינה קולטת שלא התכוונתי להצחיק.
חשבתי על היוולדי, ואיך נולדתי שוב - אחרי זמן רב - עם אותן גורילות שהבטנו בהן. להיוולד זה סיפור ארוך.

נדמה לי שאני זוכרת את לידתי שלי וכמה רסיסים מהימים שבאו אחר כך. אף שטענה זו עשויה להישמע קצת בומבסטית, זו אמת. אמי היתה ספקנית כשסיפרתי לה את זה בילדותי, אך כשתיארתי בפירוט את החדרים ואת האירועים, היא נאלצה להודות שרבים מהפרטים בסיפורי תאמו את זיכרונותיה המעורפלים; הרופא והאחיות לבשו תכלת ועמדו במקומות שונים בזמנים שונים, ולרופא היו משקפיים במסגרת קרן שחורה ומסכה על פניו. כשנולדתי, הגחתי החוצה, והוא הרים אותי גבוה באוויר כדי שאמי תוכל לראות אותי, פניה סמוקות ומזיעות וחיוכה קלוש; היא נענעה את ראשה קדימה ואחורה; אחר כך נודע לי שסיממו אותה. אני זוכרת שהיה לי קר ושהאור הכאיב לעיני כשנשאו אותי אל מדף מחובר לארון של ציוד רפואי שעמד ממש ליד הדלת. כפות רגלי נטבלו בדיו והודקו אל פיסת נייר. אני זוכרת שהובלתי אל חדר התינוקות ואת אורות הפלואורסצנט במסדרון נחלשים ומתחזקים בקצב גלי וחולפים מעלי בעודי מובלת הלאה. אני זוכרת את המיטה של אמי בפינה הרחוקה מהדלת בחדר ההתאוששות.

כשאני עוצמת את עיני, אני יכולה להריץ את התמונות לאחור כמו סרט תלת-ממדי, גדוש בריחות, בתחושות וברגשות שלי מאז. תמיד היה לי הזיכרון הצילומי הזה, וכל זיכרונותי הרבים מהעבר נראים ממשיים כמעט יותר מהווה. הם מאפשרים לי לספר את סיפור חיי.

זיכרונותי המוקדמים ביותר
אחדים מהדברים הזכורים לי נראים לי קטנים: חליתי בשָנית בטרם מלאו לי שלושה חודשים, היתה לי תגובה חזקה במיוחד על אורות חזקים ועל רעשים רמים, לא היה לי שלב אוראלי )המחשבה על הכנסת חפצים לפי עוררה בי סלידה(, ולא אהבתי שיחזיקו אותי. כשאנשים ניסו לחבק אותי הייתי מתקשחת ונרתעת מהם, מרגישה כאילו אני טובעת. כשניסו לנשק אותי זה היה עוד יותר גרוע, ופניהם התנשאו מעלי וחסמו את השמש.

היו כמה יוצאים מן הכלל. אם אני יזמתי קרבה מהסוג הזה, יכולתי לשאת אותה זמן מה, ולעתים קרובות ניגשתי כך אל הדוד האהוב עלי. אהבתי את ריחו, ריח של משחת שיער מבושמת ועור חם. הוא היה איש שמן, ואני אהבתי את הביטחון שהעניקו לי זרועותיו הגדולות. אינני זוכרת שהוא ניסה אי פעם לנשק אותי, ולעתים קרובות הוא הסב את מבטו ממני כשהייתי בזרועותיו, וזה כנראה עשה אותו מאיים פחות בעיני.

בגיל עשרה חודשים בערך התחלתי ללכת, בלי לעבור את שלב הזחילה. לא אהבתי את מגע השטיח או הרצפה מתחת לכפות ידי, ועמדתי כשאני נאחזת ברהיטים כדי להימנע מכך. איכשהו ידעתי שכדי לנוע בלי לגעת ברצפה בידי אצטרך להשתמש ברגלי, וכך התחלתי לדדות בין הרהיטים עד שיכולתי ללכת בלי להיאחז בשום דבר. אמנם למדתי בזריזות את המיומנות הזאת אבל המשכתי, כדברי אמי, להיות "מגושמת אך נחושה בדעתה" כל ימי חיי.

לפני שמלאה לי שנה דיברתי מעט, ולא עבר זמן רב עד שיכולתי לשלב את כישורי החדשים ולגשת אל דודי ולומר, "דוד דוויד, תראה לי את מטבאאאיה הדולארררר שלך?" הייתי מרותקת לדולר הכסף שהוא ענד על שרשרת סביב צווארו והייתי מבקשת ממנו שוב ושוב שירים אותי כדי שאוכל לראותו. אהבתי לראות את המטבע מסתחרר על השרשרת ומחזיר את האור ממשטחיו הממורקים. אהבתי את המטבע גם מפני שראיתי בו חלק חי של דודי. מעולם לא עלה על דעתי שאפשר בכלל להסיר אותו כחלק נפרד מגופו.

האופן שבו אמרתי "מטבאאאיה הדולארררר" היה רק ההתחלה של דפוס עמוק שחזר אצלי לאורך כל הילדות, לומר מילים ומשפטים בצורה ניסיונית מוזרה ולהישבות כליל בקסמן של מילים. בילדותי נהגו הורי לשהות בבית של הורי אמי, וגם דודי האהוב גר שם. היה שם מסדרון שהקיף את הבית במעגל גדול, מחדר האוכל, אל חדרי השינה, חדר האמבטיה, דלת החזית, המשיך אל חדר המגורים וחזר אל חדר האוכל. המשחק האהוב עלי )שדחק הצידה את כל האחרים( היה להמתין בחדר האוכל עד שהמבוגרים יאמרו מילה כלשהי - רצוי קשה ככל האפשר - ואז הייתי דוהרת לאורך המסדרון, על אופני או בריצה, בכל פעם באותו כיוון, חוזרת שוב ושוב על המילה.

המילה היתה נראית שונה איכשהו, מקבלת תכונות שונות, בזמן שחלפתי על פני ציוני הדרך האהובים. "היפופוטם!" הייתי אומרת כשעברתי את השלב הראשון של המסע, חדר השינה של סבי וסבתי, והמילה ספגה שם את הנוחות של מיטתם, את בגדיהם, את יופיו של שולחן הטואלט של סבתי ואת ריח מגירות עץ הארז; ומשם אני דוהרת אל חדר האמבטיה, צורחת "היפופוטם!" והמילה סופגת את ריח החיטוי של הנוזל לניקוי האסלה, של טלק לתינוקות, בושם ומשחת שיניים; דרך חדר השינה השני, שבו תספוג המילה את האור מהמנורה בתקרה עם המובייל המרתק שלה. "היפופוטם, היפופוטם!" אני חוזרת ואומרת; אני מסתובבת בפנייה שבה דלת הכניסה עומדת מול המדרגות המובילות אל הקומה השנייה, והמילה מטמיעה בתוכה את כוחו של גרם המדרגות החשוך; אני חוצה במהירות את חדר המגורים, הטלוויזיה תמיד דלוקה שם, והמילה היתה נטענת בתמונה המרצדת על המרקע.

עד שהגעתי לחדר האוכל כבר למדתי את המילה והצמדתי לה רשימה ארוכה של הקשרים. לעולם לא אשכח אותה. הייתי אומרת את המילה בתרועת ניצחון בעודי נעצרת במרוצתי עם שובי לחדר האוכל, ממתינה בדריכות לעוד מילה שאוכל להדהד וללמוד, להדהד וללמוד, משתוקקת להתחיל לנוע במעגל הגדול של המסדרון, סביב סביב.

כשלמדתי את כל המילים שמשפחתי יכלה לחשוב עליהן, התחלתי לדהור סביב המסדרון כשאני חוזרת מילה במילה על שיחות ששמעתי או מזמרת מגוון רחב של ג´ינגלים מסחריים. יותר מכול אהבתי את הפרסומות למסטיק מנתה מפני שכששידרו אותן בטלוויזיה או ברדיו, חלקים רבים מהן חזרו פעמיים, אם באופן חזותי בטלוויזיה או מילולי ברדיו. אהבתי את החזרה ואת הסימטריה של הפרסומות האלה. נהגתי לשיר אותן בלי הפוגה עד שאמי היתה מודיעה לי שאני מוציאה אותה מדעתה. לעתים קרובות זה רק החמיר את המצב, מפני שאז נמלאתי חרדה ונזקקתי יותר מתמיד לבצע את ריטואל הזמרה והריצה במעגל.

כעבור זמן, בעודי מתבוננת בגורילות, התחלתי להבין טוב יותר את טיבו של הריטואל ואת כוחו. זכיתי לראות את משפחת הגורילות שלי בפעילות ריטואלית, לעתים כתגובה לשבי אך לעתים קרובות כתולדה של צורך רוחני, אסתטי ואפילו חינוכי. אז למדתי את ערכו של הריטואל ואת יופיו. אבל בילדותי כל זה היה רק מטרד למשפחתי.

הצורך שלי לחזור שוב ושוב על אותו דבר התפשט לדרכים, למקומות ולפעילויות. כשהלכנו לחנות, למכבסה או לפארק, התעקשתי ללכת באותה דרך בכל פעם. ציינתי לעצמי סימני דרך מוכרים בזמן שהדרך התפתלה, בין שהיו אלה הבניינים והגבעות ובין שהפרחים והעצים. שיננתי כל דבר. בשבילי כל פרח, עץ, בניין וגבעה היו יצור חי בעל אישיות ותחושת עצמיות משלו. אם לא ראיתי אותו, הוא התגעגע אלי והרגיש נטוש. נמלאתי בהלה בכל פעם שלא נסענו או עברנו לידו, שמא יחשוב שאינני קיימת עוד ויתחיל לדאוג. אני מצידי הרגשתי שאיעלם אם לא אהיה מוקפת בַמוכַר ובלא-משתנה.

הייתי מרגישה כאילו אני הולכת למות - לבי היה פועם בחוזקה, אוזני היו מצלצלות, וכל הכרתי היתה הופכת חלולה - אם משהו השתנה. אני זוכרת מקרים שבהם בניינים נהרסו, עצים נכרתו, כבישים חדשים קרסו, ושתי דלקות שפרצו בבניינים שנהגנו לעבור על פניהם. נדרשו לי שבועות להתאושש מהדברים האלה. בכיתי וצרחתי והכרזתי על אמונתי האיתנה ברוע הבסיסי של האנושות. שָנֵאתי את המְשַנים ואת המשתנים. בעיני, השינוי היה לא פחות מרצח.

לעתים קרובות סירבתי להשלים עם השינויים האלה, ואם עברנו על פני אתר של עץ שנפל או בניין חדש, הייתי עוצמת את עיני וזוכרת אותם כפי שהיו בעבר עד שהתקדמנו הלאה אל הביטחון של הקבוע המקודש. לפעמים חלמתי על הבניינים, העצים או השדות שנעלמו, ובחלומות האלה הייתי מחבקת אותם ואומרת להם כמה אני אוהבת אותם ומתגעגעת אליהם.

כמו כן רציתי לשמור על כמה שיותר חפצים מחפצי האישיים בלא שינוי. זה אומר שלא רציתי מברשת שיניים חדשה, לא בגדים חדשים או נעליים חדשות. המשכתי לשתות מתוך בקבוק התינוקות הכחול שלי עד שהייתי כמעט בת ארבע, ואז הוא הוחלף בספל אלומיניום בצבע סגול עמוק. בשלב ההוא רציתי לשתות רק בירת שורשים כהה, ונהניתי להביט לתוך המעמקים המנחמים של העולם הארגמני שבתוך הספל, ריח וטעם הבירה כמו איזה ים קדמוני נושק לשפתי, מטביע את העולם. תמיד נמשכתי לעולמות החלופיים האלה, וזאת הסיבה שעולמן של הגורילות השפיע עלי באופן חזק כל כך. כשהלכתי לגן החיות בפעם הראשונה, אחרי תקופה ארוכה של תלישות וייאוש, הוא נעשה לעולמי הסודי, כמו עולם הבירה הארגמנית של שנות ילדותי. הגורילות תמכו בי, שמרו על שלמותי והעניקו לי תחושה של ביטחון ורוגע, כמו שחשתי כשהסתכלתי לתוך הספל ההוא.

תחושת הביטחון והשלווה הזאת חמקה ממני לעתים קרובות בילדותי. אף שבדרך כלל לא פחדתי מדברים שמפחידים ילדים אחרים, נבהלתי מעצמים ומאירועים רבים שלא הטרידו אותם. התאבנתי מאימה למראה בובות למיניהן: בובות משחק, בובות של חלון ראווה ובובות של בדרנים "שדיברו מהבטן". פחדתי פחד לא רציונלי שכל הבובות האלה מסתתרות בארונות, בחדר האמבטיה ומעבר לפינות, אורבות לי כדי לתפוס אותי. כשהלכתי לקנות בגדים עם אמי, הייתי נועצת מבט בבובות ההדגמה שבחנות, מחכה שיקרצו או ינועו, לבי הולם בחוזקה ונשימתי נעתקת. לפעמים הייתי מוכנה להישבע שראיתי אחת מהן עושה כך בדיוק. כדי להינצל מהן הייתי מתחבאת בין קולבי הבגדים. זה שירת כמה מטרות: הייתי מוגנת מפני הבובות הרצחניות, ומגע האריג הרך, הצבעים הכהים של הבגדים )בחרתי את מתלי הקולבים בקפידה( והאפלולית סייעו לי להירגע. בחושך תמיד הרגשתי הכי בטוחה.

המחבואים היו דבר נוסף שקישר אותי אחר כך למשפחת הגורילות שלי: כשהן הלכו מאחורי הגבעות לשבת או לחפש את המערות הקטנות בין השיחים או הסלעים כדי להתבודד, הבנתי אותן. נינה, האם הגדולה של הקבוצה, היתה מסתתרת לעתים מתחת לשק יוטה, וזה הזכיר לי את הימים שהייתי מתחבאת מתחת לבגדים ומרגישה בטוחה.

בילדותי ביליתי את סופי השבוע אצל סבי וסבתי, ואלה היו הימים האהובים עלי. הרגשתי שם מוגנת באמת. כשהייתי בת ארבע, פעם או פעמיים התגנבתי חרש החוצה בלילה, מקפידה להשתיק את הצליל הנפלא של דלת הרשת הנטרקת, והלכתי מסביב לבית כדי להציץ פנימה מבעד לחלונות. אהבתי להתבונן באנשים היקרים לי בבית שאהבתי שעה שעסקו במלאכתם הרגילה: סבי מבשל על הכיריים, סבתי מדיחה את הכלים בכיור, אחותי משחקת על השטיח, דודי, אמי ואבי מדברים על פוליטיקה. כשהם לא ראו אותי, כשהיינו מופרדים על ידי קירות וזכוכית, יכולתי להתיר לאהבתי אליהם לזרום החוצה בחופשיות בתוך החשכה המגוננת.

באותו הזמן חוויתי שתי חוויות מוזרות מאוד. פעם אחת ראיתי עשב קצוץ נופל מהתקרה. בפעם אחרת שכבתי במיטה מיד לאחר שנכנסתי לתוכה, מצמצתי, וכבר היה בוקר. זה היה מוזר מאוד, אבל במצמוץ נורמלי של שבריר שנייה הלילה חלף לו. שכבתי בדיוק באותה התנוחה ששכבתי לפני חלקיק שנייה. לא הייתי שתויה או מבולבלת, ולא היתה כל הפסקה במחשבותי.

היום אני מבינה שהייתי חסוכת שינה, וזה לבדו יכול להסביר את החוויות האלה. אין כל ספק שדפוסי השינה שלי היו לא נורמליים. פעמים רבות לאחר ששכבתי בשקט ערה במיטתי במשך שעות, הייתי מופתעת לראות את השמים מוורידים לקול ציוץ הציפורים בחצר. הייתי שוכבת אז ומחכה לקולות ההשכמה של סבי וסבתי, לרחשים שעלו מחדר האמבטיה, הגילוח, המקלחת, ומשולחן הטואלט של סבתי המתכוננת לקראת היום.

אהבתי את הבקרים האלה. כשהייתי כבת חמש, הייתי שוכבת במיטה - רחוקה מהפעילות ומתענגת על הקרבה שהרגשתי אל משפחתי - וממתינה לחלק האהוב עלי ביותר. ידעתי שהריחות יגיעו עד מהרה. סבתי תתחיל לזמר מזמורים, לעתים לצלילי תחנת הרדיו הנוצרית שדודי הטיף בה. ואז היא תתחיל לטגן בייקון וביצים. אני אשמע את סבי בוחש את בליל הרקיקים; נקישת הכף בקערה מילאה אותי שמחה, שמחה שגברה כשריח הרקיקים בתנור ותחושת החום הנפלאה מילאו את הבית בשעה שהתנור והכיריים עמלו במרץ למלא את משימתם. היתה זו חגיגה לחושים. היכולת לנחש את רצף הדברים האלה הוסיפה להרגשה הטובה. הרגשתי מכורה לתחושות שעוררו בי המראות, הריחות וחוש המישוש (כמו החום שעלה מהתנור ומגע השמיכות).

כל זה היה חלק קטן בלבד מה"התמכרויות" החושיות שלי. השתוקקתי למלח ואכלתי אותו ישירות מתוך המלחייה. השתוקקתי לגפרורים שרופים ומצצתי אותם בכל פעם שמצאתי כאלה. השתוקקתי לטעם ולמגע של "אלקה-זלצר" [להקלת העיכול]. אהבתי את ריח המכונית של סבי ואת ריח הארנק של סבתי, שהדיף ריחות חריפים של עור, לכה, ג´ל לשיכוך כאבי שיניים, שפתון, שטרות ישנים, ממחטות נייר, עפרונות ובושם. נהגתי להצמיד לפני את המוקסינים הישנים שלי ולשאוף עמוקות במשך כמה דקות לפני שהחזרתי אותם לקופסת הצעצועים שבה תמיד היו מונחים אצלי.

צליל כמו נקישת כפית על כוס מלאה מילקשייק או צלצול של שעון היה ממלא אותי התלהבות. אהבתי גם את שיר הנושא של תוכנית החדשות המקומית; בכל פעם שהייתי בבית, אם שמעתי את תחילתה, הייתי רצה לטלוויזיה להקשיב לה. המנגינה היתה מושמעת והקריין היה מודה לנותן החסות על רקע תמונת הגלובוס המסתובב. משהו בהתלכדות הזאת היה ממלא אותי אושר עמוק. צלילים אחרים, גם אם חרישיים, יכלו להכאיב לי ולגרום לי לראות צבעים, שלאחריהם הייתי נאבקת בטעם המתכתי שבפי.

היתה לי גם חיבה מיוחדת לטורקיז. כשהסתכלתי על הצבע הזה הרגשתי רסיסי טורקיז קטנים עולים ויורדים לאורך גבי ושמעתי טורקיז שר באוזני. היה לו ריח דומה למילקשייק וניל וטעם של ים, עם הרבה קצף ומעט מלח. נעצתי עיניים מלאות פליאה בעצמים סביבי הצבועים בצבע זה: פח האשפה של אמי ומייבש השיער הנייד שלה; האור שדלק בלילה בחדר השינה של הורי )שהיה נתון, כבונוס מיוחד, בתוך כדור לבן סימטרי(; וגם האורות שהאירו מבעד למנורות בצורת חרוט בחדר המגורים שלנו. בערכה להכנת נרות של הורי היתה שקית אוצרות ובה גרגרי שעווה בצבע טורקיז. היו קערות טורקיז. בכפיות המיוחדות לאשכולית בעלות ידית הטורקיז אכלתי כל דבר מול עיניה המשתאות של אמי. אני עדיין אוכלת בקעריות ובכפיות האלה.ה בשלב זה בחיי אהבתי את הסימטריה המכאנית. דברים שנוצרו כדי להתאים זה לזה באופן שתמיד נראה הגיוני, בתבניות שתמיד היתה להן מטרה. המכונות היו גם אמינות וגם אסתטיות, המזיגה המושלמת של פונקציה וצורה. במבט לאחור אני מבינה שהיה לי חוש אסתטי מפותח מאוד, וכל הזמן עיצבתי את העולם סביבי לתוך גבולות שהותוו על ידי מטרה ואיזון.

גם לגורילות שאליהן התוודעתי בהמשך יש חוש אסתטי כזה, ולעתים קרובות הן בונות תלי אבן מסתוריים: ערמות עגולות של אבנים שמופיעות באופן תמוה ונעלמות כעבור יום או יומיים. אני בטוחה שבניית הגל-עד באה מתוך דחף דומה לזה שלי: קשור לריטואל, אך גם חדור תחושה עמוקה של אסתטיקה.

רוב האוטיסטים זקוקים לסדר ולטקסיות וימצאו דרכים להכניס סדר היכן שהם מרגישים כאוס. גירויים רבים כל כך זורמים פנימה, נוהרים לתוך הגוף בלי להיות מעובדים כלל: המסננים הקיימים אצל אנשים אחרים פשוט אינם שם. אנו שוחים דרך הרעש של הסדוק והבלתי צפוי ומרגישים כאילו אנחנו טובעים באוקיאנוס שאינו ניתן לחיזוי, בלי סימני דרך, בלי חוף. כמו להסתנוור באורה של ראייה חדה יותר. אוטיסטים נמשכים באופן אינסטינקטיבי לסדר ולסימטריה: הם מארגנים את הכפות על השולחן, עורכים את הגפרורים בשורה, או שהם מתנועעים קדימה ואחורה, מקצצים מבול של גירויים לפיסות קטנות יותר באמצעות חזרה על תנועות גופם. כשנגעתי במקרה בקונגו בפעם הראשונה, זה קרה מפני שהתמקדתי בעריכת התותים באופן מסודר וסימטרי - לא שמתי לב שידו הענקית השיגה את ידי. הפרדוקס היה שאלמלא ההרגלים בעלי הנטייה המחזורית-ריטואלית של האוטיזם שלי לעולם לא הייתי מתוודעת אל חוויית המגע והקשר עם האחר.

בהנחה שאנו מחפשים את הקטן והניתן לשליטה, אין זה מפתיע שאוטיסטים רבים בעלי רמה תפקודית גבוהה, שאינם מסוגלים לתקשר עם זולתם, נותנים קולם בצעקה מעבר לערוצים העמוקים של המציאות באמצעות כתיבה. הפלא האסתטי של חיתוך קווי המחשבה והרגשות, המעקב אחריהם והפיכתם לאותיות קבועות מאפשר את האיתור של מפתחות, את הריגוש של מילים טעונות המגשרות על פני פערים רבים כל כך, את הציור של נופים זעירים - האופק שלהם מועתק לרכסי ההרים של המשפטים ולרבדים של הפסקאות. שם אנו מוצאים עולם שלֵו של אמנות וסדר, ארץ שאנו יכולים לחלוק עם הזולת.

וכך היתה הכתיבה גאולתי. אמרתי בעבר - ומאז שמעתי אוטיסטים אחרים חוזרים על זה - שהאנגלית הכתובה היא שפתי הראשונה והאנגלית המדוברת - השנייה. מאז היותי בת חמש כתבתי את כל הדברים הנפלאים והנוראים שלא העזתי לחלוק עם איש. כל זה היה חזק מכדי לחשוף אותו בשיחה, כשעיני נחרכות במבטו של אדם אחר. אף על פי שזה די ברור - כשקוראים את הדפים שהצהיבו מכבר של חיי הכתיבה שלי עם האוטיזם - שהייתי שונה למן ההתחלה, עבור הסובבים אותי נשארתי זרה ובלתי נראית גם יחד.

© כל הזכויות שמורות לדביר הוצאה לאור

שירת הגורילות - דון פרינס-יוז
Songs of the Gorilla Nation : My Journey Through Autism - Dawn Prince-Hughes