Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים באוגוסט 2006       חזור

שבוי בקסמה
מאת: גילי חסקין

ההוצאה:

מוזה הוצאה לאור

16 בדצמבר 2005, מדינת קרלה, דרום הודו, נמל התעופה של העיר טְריבָנְדְרוּם, טיול מאורגן שיצא מישראל בהדרכתו של מדריך הטיולים המפורסם גילי חסקין.

דרכוניהם של עשרים וששה אנשים וביניהם גם הוריו של המדריך, מוחתמים בדרכם לסרילנקה. הם עוברים בדיקה בטחונית וממתינים למדריכם המעוכב בעמדת השיקוף. אחד הבודקים "מצא" בתרמילו כדור רובה בודד שהוביל, ללא משפט, למאסר עשרים יום בכלא מחריד ולשלושה חודשי "מעצר בית" מורט עצבים, כשצפוי לו עונש של שבע שנות מאסר על פי חוק, בגין האשמה חמורה בטרור, סחר בלתי חוקי בנשק וסכנה מיידית לביטחונה הכללי של הודו.

שבוי בקסמה
שתפו אותי

המקרה זכה לסיקור נרחב בארץ ובמשך חודשים ארוכים עקבה התקשורת אחר ההתפתחויות, כאשר חברים ואזרחים מכל שכבות העם, פוליטיקאים, שגרירים, אנשי צבא, עיתונאים ואישים בכירים אחרים מהארץ ומהעולם, נאבקים בכל ערוץ אפשרי על שחרורו. שבוי בקסמה נכתב כיומן בידי גילי בתוך בית הסוהר ובתקופת מעצר הבית, בהמתנה למשפט.

ההתמודדות עם חקירות המשטרה, הדאגה למטיילים שנותרו ללא מדריך והחוויה הקשה בבית הסוהר, הם רק חלק קטן מהמסע אליו הוא לוקח את הקוראים. במהלכו נתקל בסירבול בירוקרטי, שחיתויות אישיות, קצרים בתקשורת, עורכי דין, אטימות בבתי המשפט, בעיות בריאותיות, אובדן משקל, פחד, חרדה, דכאון, שעמום והזיות, לצד חמלה וטוב לב.

שחרורו בערבות אחרי מאסר של עשרים יום, הותנה ב"עוצר בית" בגבולות העיר טְריבָנְדְרוּם - בה נעצר. על אף חופיה המרהיבים של מדינת קראלה והשמחה לפגישות עם בני משפחתו שהגיעו לעודדו, הוא אינו מצליח ליהנות. החופשה הכפויה וחרב דמוקלס התלויה מעל ראשו, מאיימים לערער את נפשו. המאבק לשחרורו תופס תאוצה, עם פנייתו לתקשורת ולאנשי ציבור בכירים מהארץ ומהעולם והעסקת סוללה של עורכי דין.

כדי להימלט מתנאי המעצר ועל מנת להתמודד עם המרירות, הציניות והמצב הקשה אליו נקלע, "בורח" גילי לעולמות אחרים, לעתים מנסיון העבר העשיר שלו ולעתים הזויים. גילי משחזר בצורה חיה, מעוררת ומלהיבה את מסעותיו בעולם. הוא משתף את הקוראים בטיול ירח הדבש עם אהובתו איילת. שם הוא חופשי, צעיר ומאוהב, עדיין שבוי בקסמה ונופיה המרהיבים של הודו.

גילי (גלעד) חסקין - יליד כפר ביל"ו (1957). מוסמך החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. טייל ותיק עם ניסיון תרמילאי ברחבי העולם. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות. עבד מרבית שנותיו ב'החברה הגאוגרפית - נאות הכיכר' ושימש כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה זו. מרצה במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות. כתב וצלם במגזינים 'מסע אחר' ו'טבע הדברים'.

מתוך הפרק הראשון

"מה זה?"

קצין המשטרה מקרב את הכדור לפרצופי וקולו קר ומנוכר.

"אינני יודע," אני משיב לו בתדהמה וממלמל לעצמי: "זה לא יכול להיות." אני מביט בו חיוור, נאלם, כמו בלעתי את הלשון. הוא ממשיך:

"מאין הכדור?"

אני חסר מלים. מתבונן בתווי פניו החדים, מחפש לשווא סימן של חיוך. הקצין מחזיק במסמכיי, מסובב אלי את גבו ומתחיל לטלפן לממונים עליו. אני דוחק בעצמי שלא להתמכר לשיתוק ולאימה, ומתחיל לטלפן בעצמי לכל מי שרק אפשר. אצל ניסוֹ, מנכ"ל ובעלי 'אדמה', אין תשובה. הטלפון הבא לגיטָה, מנהלת משרד 'אקווינוקס'. המנוי אינו זמין. אצבעותי מתחילות לרעוד. אני קורא לי לסדר, נושם נשימה ארוכה ומצווה על עצמי לפעול בשקט. מתחיל לחוש את המשב הקר של המצוקה. הודעה קולית לניסו, הודעה קולית לאיילת. כמו רפלקס מותנה, אני מעדכן אותה תמיד, בכל אירוע שעובר עלי. מרוב עצבנות אינני מצליח לאתר את מספרי הטלפון האחרים.

"אני בצרה צרורה." השעה חמש בבוקר לפי שעון ישראל וב'אקווינוקס' עדיין אין תשובה. הודעות טקסט זועקות ארצה ובינתיים כבר עונים במשרד. אני מדווח בקצרה, להוט להעביר את המסר מהר ככל האפשר, שהצרה הזמנית הזאת תעבור ביחד אתו. דֶוויקָה, מנהלת התפעול, מבטיחה להעביר לגיטה. אני מתרחק מעט מהשוטרים, כדי לתת לדורית גבאי, מדריכת קבוצה ישראלית אחרת, לנסות לעזור. אני מנחה אותה בכמה שברי מלים והיא מסבירה לקצין המשטרה שהתיק היה אתי בשירותי הצבאי וכנראה נותר בו כדור רובה שנשכח. הקצין מקשה ודורש, משום מה, לראות רישיון לנשיאת נשק. דורית חוזרת שוב ושוב ומסבירה לו את ההווי הישראלי, את שירות המילואים, את זמינותו של הנשק. אני מתלבט, חושש להסתבך גם בדבר שקר ומתעקש להיצמד לאמת.

אם לא היו הדברים מתגלגלים כפי שהתגלגלו, הייתי יושב לקראת סופו של חודש פברואר 2006 מול גושי הקרח הענקיים של קרחון פֶּריטוֹ מוֹרֶנוֹ שבדרום ארגנטינה ובחופשת הפסח הייתי מטייל במצודות המדבר שבין הרי האטלס לסהרה, אלא שהדברים לא התגלגלו כך וכמו אותו פרפר, המרפרף בכנפיו בקצה אחד של העולם, מעורר משבי אוויר קלילים, שיולידו סופה בקצהו האחר, כך אירוע פעוט בדרומה של הודו, מטלטל את חיי וגורם לכך, שבחודשי החורף והאביב של שנת 2006, אמצא עצמי רחוק מכל מקום בו רציתי להיות.

לו התרחשו הדברים אחרת, היה המושג 'קפקא' נותר עבורי ביטוי סתמי, שגור לפעמים מן השפה אל החוץ ולא התנסות ממשית. אבל הדברים התגלגלו אחרת ובמקום לטייל ברחבי הגלובוס במקומות שתכננתי, או לפחות לשוטט עם ילדי במרבדי הכלניות שבין להב לאמציה, מצאתי עצמי שחקן ראשי בתיאטרון קפקאי.

העולם הבדיוני שברא קפקא, הוא בלתי מובן, קודר ומאיים, בתוכו תועים הגיבורים חסרי ישע, נטולי כושר להכריע את גורלם. מציאות הנשלטת על ידי כוחות בירוקראטיים, שצמחו למימדים מפלצתיים ואין איש היודע להסביר את טיבם. בעולם כזה, מאבקו של הפרט הבודד מול המערכת העלומה שמנהלת את חייו, אבוד מלכתחילה.

קפקא חי בפראג וכתב על אירופה, אך נראה לי שהמציאות בה נתקלתי בהודו, היתה גורמת לו להתהפך בקברו.

הסיפור מתחיל בראשית דצמבר 2005, כשיצאתי להדריך טיול בדרום הודו.

יום שישי, 16 בדצמבר 2005
קוֹבָלָם ביץ'. אנו משכימים קום. ההתרגשות מדרבנת אותי לקום כמה דקות קודם לצלצול. בחדר האכילה פגשתי את כל חברי הקבוצה, כולם נרגשים משהו. האמת היא שקשה למטיילים לדייק כשמדובר בשעה תשע בבוקר, אך כשמדובר בחמש וארבעים, הם מקדימים להגיע. בשעה שש ועשר דקות, חמש דקות קודם הזמן שנקבע, כולם נעים לעבר האוטובוס, אני מוסר את תיק היד הכבד שלי לרכב הקטן, הנושא את המזוודות ומתקדם עם כולם ברגל, כמה מאות מטרים לכיוון האוטובוס. בין חברי הקבוצה בולט זוג לא שגרתי - יפה ויגאל חסקין, הורי. עברנו כבר התנסות דומה לפני שנתיים וחצי, במזרח טורקיה, עת למשך ששה עשר ימים חדלו החיים ממהלכם הרגיל ואני, שאינני עוד נער בבית הורי, כי אם אדם בוגר, מנהל אותם. גם עכשיו המצב קצת עדין, אך מאתגר. סביר שייווצרו מעט מתחים לא רצויים, אך בעיקר צפוי סיפוק הדדי.

חוף האוקיינוס ההודי נעלם ומחלונות האוטובוס נראות רק צמרות הדקלים. מסביב הנוף המוכר של קראלה: צמחיה טרופית רעננה, כנסיות קתוליות רבות יותר מאשר מקדשים הינדיים, תעלות מים, סירות זעירות, שלדגים עומדים, שָׁלַכים דואים מעל שפע הירק. קראלה המשכילה, הנוצרית, ארצם של הדרווידיאנים שגון עורם כצבע הקפה, היא הודו האחרת. אם הערים המאובקות של עמק הגנגס הן 'הודו האמיתית', הרי קראלה איננה הודו. במחשבה שניה, הרבה מקומות בהודו אינם דומים להודו. כלום קשמיר היא הודו? ולדא?? ומָנאלי שבהימאצ'אל פרדש? ורכס הגארוואל? וחופי גוֹאָה וקוֹדָאיקָנאל שבגבעות הנילגירי?

אנו משאירים את הודו מאחור ואני מתחיל לתכנן את הטיול הבא. האוטובוס נוסע צפונה וראשי כבר ביריד התאואים של פָּטְנָה, בארמון של בּיקָאנֶר, במצודה של גָליווֹר... צופר האוויר של האוטובוס שם קץ לחלומות. הגענו. משפטי פרידה טקסיים מהנהג, הטכס הקצר של מחיאות הכפיים, מעטפה העוברת מיד ליד, חיבוק והודו כמעט מאחורינו.

נמל התעופה של טְריבָנְדְרוּם: תור ענק של נוסעים נע לאיטו. אנו מעבירים מזוודות דרך מכונת השיקוף, מבצעים את תהליך הבידוק, שכאן הוא איטי ומייגע במיוחד. נוסעים אחדים מתמקחים עם דיילי הקרקע על כל קילוגרם של משקל עודף. כמה טרדות מיותרות ואנו מתקדמים לעבר ביקורת הדרכונים. אני ממתין, נותן לאחרון המטיילים לעבור, בינתיים מְשָוֶוה לנגד עיני את המשך היום בסרילנקה, מתלבט כיצד להציג את הארץ החדשה בפני המטיילים, כיצד להבדיל את האי הקסום הזה מהודו. אני מהרהר: דרווידיינים מול אריינים, הינדים מול בודהיסטים, ראמה, האל ההינדי, מול רוואנה מלך השדים. אני מתכנן את שארית היום בקפידה וכהרגלי עוסק בטרדה שבאותו רגע נראתה כבדת משקל - מה עושים במקרה שהמטוס יאחר. האם נספיק לערוך את טיול הג'יפים בשמורת הטבע או לא. כלום יכולה להיות טרדה גדולה מזו? אני מזכיר לעצמי לעיין בסיכומים שלי על חיות הבר. בינתיים שולח אלי שוטר אדיש מבט משועמם, חותמת בדרכוני ואני בחוץ. שוב מכונת שיקוף, אני נבדק ידנית בגלאי מתכות, מניף את ידיי אל על, משועשע משהו. המוכס מכריז בטון יבש: "אולר בתיקך." נזכרתי באולר השוויצרי המיושן שהוצאתי מהמזוודה שבועיים קודם לכן ומכיוון שלהבו קהה, שכחתי מקיומו. חיפשתי בכל הכיסים ולא הצלחתי לאתר אותו.

לימים הרהרתי מה היה קורה, לו הייתי מחפש טוב יותר. לו אני הייתי שולף את האולר.

לו...

העובדה היא שאני לא מצאתי והמוכס נפנה לעזור לי. הוא הכניס את ידו לתיק, פשפש בכיס אחד, פשפש בכיס שני והוציא את האולר מכיסו החיצוני של התיק. הבטתי באולר, שאמור הייתי להשליכו מזמן והפטרתי לעבר המוכס: "קח אותו, איני זקוק לו." המוכס לא הגיב, משום מה ידו הוסיפה לחפור, כאילו ידעה מה היא עושה. אצבעותיו נדחקו לכל פינה בכיסו החיצוני של התיק ולתדהמתי הרבה שלף משם... כדור של רובה!

את התנועה הזאת של ידו, אל התיק פנימה, עם האולר החוצה, שוב אל התיק פנימה והחוצה עם הכדור לא אשכח לעולם, הן בשל המחיר הכבד שגבתה והן משום ששחזרתי אותה בעיני רוחי עשרות פעמים, בניסיון להבין איך הגיע לשם הכדור הנואל.

אני נאלם לרגע, לא יודע מה לומר. הוא מתבונן בי במבט חוקר, חודרני. אני שואף כמות הגונה של אוויר ומנסה לענות לו בשלווה מעושה, שאין לי מושג. ניסיתי להרגיע את עצמי ואת המטיילים שהתגודדו סביבי, שזו רק אי הבנה ושתיכף אני נפרד ממנו, אבל הוא לא שיתף פעולה בתסריט האופטימי שלי והעדיף את התרחיש שצייר לעצמו. הוא לקח את דרכוני ואת כרטיס הטיסה שלי והתחיל לשוחח עם הממונים עליו בקול מסגיר רעות. כך עמדנו, זה לצד זה, בקירבה כפויה, מכונסים איש איש בשיחות הטלפון שלו.

אחרי סידרה של טלפונים מקומיים וטראנס אטלנטיים, ואחרי שהוקפנו במעגלים הולכים ומתרבים של מטיילים חוששים, עדיין האמנתי שמדובר כאן באי הבנה, שעוד רגע תיפתר. הסברתי לקצין החוקר שהתרמיל נקנה בחודש אפריל, שנתיים וחצי אחרי ששוחררתי משרות המילואים ושאין לי מושג, לכל הרוחות, מאין צץ הכדור הזה. דברי רק הגבירו את חשדותיו. בינתיים הגיע אבי, תוהה אם אפשר להציע לשוטרים משהו אטרקטיבי, כדי שיניחו לי. אני תוהה אם פעל כמטייל שהוא גם מדריך טיולים בעצמו, או שלראשונה בטיול חזר להיות אבא, כשהאדם המוקף שוטרים שלפניו איננו רק מדריך הקבוצה אלא קודם כל בנו. לא היה לי יותר מדי זמן להרהר בכך. הוא מתבונן בשוטר בעיניו הירוקות. דומני ששפמו, שהאפיר במהלך השנים, שמוט מעט מטה. לראשונה אני מזהה בעיניו חוסר אונים.

אני מקווה שיש איזו אפשרות אטרקטיבית לשכנע את השוטר שיניח לנו. שואל את עצמי אולי זו בכלל מטרת החקירה מתחילתה. כיוון שהצעות כגון אלה צריכות להגיע מאדם שלישי, קראתי הצידה לדורית גבאי, עמיתה וחברה, מדריכת מטיילים של קבוצה ישראלית אחרת, שנזדמנה למקום והנחיתי אותה לבקש מהקצין שיניח לי לצאת לסרילנקה, ללא שוחד חלילה. אבטיח לצאת על מנת לחזור, כשאני מצדי אפקיד בידיהם אלפיים דולר, ערובה לכך שאשוב לכאן עם תום הטיול.

דורית הייטיבה את שערה השחור, המתולתל משהו, חייכה אליו בשניים צחורות ונתנה בו את אחד ממבטיה, שמעט גברים הצליחו לעמוד בפניהם, אך הקצין לא הסכים אפילו לשמוע על כך, גם כשהסכום עלה לאלפיים וחמש מאות דולר וטיפס לשלושת אלפים. אולי משום שהוא ישר, אולי משום שכבר היה מאוחר ואנשים רבים מדי שמו לבם לאירוע ואולי משום שהצעות כאלה צריך לדעת להציע. אין לדעת. מה שברור הוא, ששכחתי מה ששיננתי לעצמי רגע קודם לכן, שלא להתערב.

הבטחתי לו שאשוב, שהעירבון יישאר בידיו, שאינני זקוק לקבלה, שאני בטוח ביושרו. הוא הביט בי בזעם קר וחשתי את התיעוב מתפשט סביבו, כמו ריח רע. אותו רגע הבנתי שאני באמת בצרה צרורה. הוא הודיע לי ביובש שעליו לעצור אותי. אני קורא לאבא הצידה ומבקש ממנו שיתפוס פיקוד על הקבוצה. אבא, המוביל מטיילים כבר למעלה מחמישים שנה, חש שלא בנוח לאחוז את המושכות המיועדות לבנו. אך אני מבקש שוב והוא נעתר. התקשרתי לשגרירות ישראל בדלהי. הכול קורה לאט ברגעים כאלה. פקידה דוברת אנגלית העבירה אותי לפקיד ישראלי, שלפי בקשתי העביר אותי לקצין הביטחון. היה זה בחור צעיר וחביב שהציע לי להשתמש בקבוצה כמנוף לחץ ולסרב קולקטיבית לעלות למטוס. לי הוא נשמע כמו נער שראה כנראה יותר מדי סרטים. מי יודע, אולי לעשרים ושבעה איש, כגוף אחד, היו מתייחסים אחרת? אולי. מאידך, ייתכן שהיה עוצר אותי ועשרים וששה המטיילים היו נותרים שם כעדר ללא רועה, ללא סיור, ללא מקום לינה וללא טיסה. מה היה קורה אז? זה היה הימור. יכולתי לזכות בכל הקופה או לאבד את כולה ואת כל עולמי גם יחד. בבחירה בין הצלת הטיול והצלתי שלי, לבין אובדן שניהם, בחרתי בדרך הפשרה. הם נוסעים ואני נשאר.

המטיילים כבר יצאו מבולבלים מבית הנתיבות בדרכם למטוס. ברגע האחרון מסרתי לאבא את הכסף המזומן שברשותי, ליתר ביטחון. דורית, בהברקה של רגע לוקחת ממני את המחשב הנייד ומנופפת לי שלום עצוב.

המטיילים יצאו מן השרוול ופסעו לאטם לכיוון המטוס ולא נותר לי אלא להביט בהם מן החלון במבט עגום. חשתי כמו הפירדה הנשארת במכלאה, מביטה בחברותיה הצועדות עמוסות לעבר ההימלאיה. נשארתי לבדי, שוטרים סביבי. אני והכדור.

מבט נוסף אל המטוס, הרהורים על המטיילים, על הורי המודאגים. אני יודע שאבא יעשה את מלאכתו נאמנה. כבר היינו בסיטואציה דומה, הפוכה, באוגוסט 1979, כשהוא היה המוביל ואני מתבונן. הוא נראה לי אז מבוגר ושבע ימים, בן ארבעים ושמונה שנים, ממש בגילי כיום. אני מעריך שמדובר בעיכוב של יום תמים, עשרים וארבע שעות עד לחיסול הפרשה. עדיין קיוויתי שאספיק להגיע לטיול בזמן ושעד מהרה נוכל ולראות באירוע הזה אפיזודה חולפת. בלית ברירה אני מסיט את מבטי מן המטוס אל הקצין החוקר אותי. הוא מביט בי בעיניים קרות, רושפות סלידה ואומר בקול שקט ועוין: "זה כדור ישראלי." מבלי לחשוב אחזתי בכדור והתבוננתי בו, מנסה להבין מאין המידע הזה.

"מאין הכדור?" חוזרת שוב ושוב השאלה ואני לא יודע מה לומר. ניסיתי לטעון להגנתי, כי כבר עברתי שיקוף, בטיול זה ממש. לא ייתכן שהכדור היה עמי ביציאה מהארץ. לא ייתכן שלא נתגלה בבדיקות הקפדניות שנערכו בנתב"ג, בעמאן ובומביי. חזרתי והדגשתי: "בבומביי"

חשתי את הקלישאה המוכרת 'זיעה קרה', שאיננה ממש מגירה מים, אך מעבירה בגוף גלים של צמרמורת. הייתי מעט משותק, אך יחד עם זאת קר כדג. כך אני נוהג בדרך כלל. תקלות קטנות מבעירות את חמתי. אני מתרגז בקלות מדברים פחותי ערך, אך כשאני נתקל בבעיית אמת, כולי דרוך ובעיקר שקט

. אנו נוסעים נסיעה ארוכה ברחובות טריבנדרום ואני משתעשע ברעיון לברוח, כפנטזיה בלבד. נזכר באמריקני שניסה לברוח בסרט 'אקספרס של חצות'. מדמיין אותם תופסים אותי באחת הסמטאות וחובטים בי כפי שהם חובטים בעציר שמולי. הג'יפ שלנו עוצר ליד מונית לבנה ולהפתעתי יוצאים ממנה קרטיק, הספק המקומי ובובי, עורך הדין הראשי. עשר דקות נוספות של נסיעה ואנו עוצרים ליד בית מידות צבוע לבן, ביתו של השופט. אני רוצה להאמין שאצליח להרשים אותו בטוהר מידותי. אני משנן לעצמי ראשי פרקים של הנאום שאשא באוזניו - מתאר את השכלתי, את ניסיוני, את אהבתי להודו, את חוסר המניע שיכול להיות לי בכלל בהברחת כדור ובעיקר את העובדה שהורי עצמם היו בטיול ולא ייתכן שארצה לסכן את הורי. האמנתי שנוכחות ההורים תהיה קלף מנצח. הסיטואציה נראית לי הזויה: שעת לילה ואני, מלווה בעורך־דין ובשוטרים, נמצא בביתו הפרטי של שופט. מן הדלת יוצאת אישה צעירה, מן הסתם מטפלת, האוחזת בידה ילד קטן. אחריה יוצא השופט - איש קטן, רזה, מקומט פנים, מזוקן ומקריח. הוא עומד מולנו, לבוש 'לוֹנְגי' - בד צבעוני הנחגר כמעין חצאית, רחוק מדמות נשואת פנים של שופט. אין מלך בנעלי בית. הוא מלכסן לעברי מבט קצרצר, עיניו אינן מבשרות טובות. בובי נכנס לתוך הבית, מצויד במכתב המלצה חם מן השגרירות, בו כתוב שאני מוכר להם מזה שנים רבות, חבר אישי של הקונסול הכללי ואדם מכובד. דני סיוון הגדיל לעשות ושלף את כרטיס הביקור שלי מאתר האינטרנט של המדריכים, המהלל אותי ואת מעללי. השופט מסרב להתרשם ומורה להשליכני למעצר, מבלי ששאל אותי ולו שאלה אחת. אני מנסה לומר משהו ומבקש על נפשי. מצהיר באוזניו בקול רועד שאני שומר חוק, שלא אשרוד לילה בקרב פושעים, שאני חרד. כמעט מתחנן בפניו לשלוח אותי למלון, בליווי שוטר שאממן את שהותו. הוא איננו מתבונן בי, רק מגחך קצרות, מנפנף בידו ומסובב אלינו את גבו. הדלת נסגרת מאחוריו ואני מובל חזרה אל הג'יפ, הנוסע דרך הרחובות החשוכים, אל בית הסוהר.

שעת לילה מאוחרת, הכול חשוך והחומות גובהות לנגד עיני. אני ממאן להאמין. מימי לא הייתי מאחורי סורג ובריח, אפילו לא במחבוש צבאי וכפי שאמר בזמנו יושב ראש הכנסת קדיש לוז: "נער הייתי וגם זקנתי ומעולם לא נזדקקתי לתעודת יושר."

אנו עומדים מול בית הכלא, שותקים. חריקת צירים, השער נפתח לאיטו ובין הדלתות נפער חריץ שחור שהולך ומתרחב. ברכי רועדות ורגלי קפואות, לא מצייתות לי. אני מתבונן בבובי במבט מפוחד והוא מבשר לי בביטחון: "מחר השחרור." כבר ראיתי את עצמי חובר לקבוצה, בלילה השני לשהותם בסרילנקה. את המחנה ליתומי הפילים הפסדתי, את פּוֹלוֹנָרְוַוה, העיר הבודהיסטית העתיקה, אפסיד גם כן, כך גם את מצודת הסלע של סיגָרִיָיה, אבל למחרת בצהרים, כשיגיעו לקָנְדי שבהרים, אמתין להם בפתח הגן הבוטני ואתחיל להסביר,כאילו לא קרה דבר. אני מדמיין לי אותי, מקבל את פניהם בחיוך מוצנע, הם מקיפים אותי בשאלות סקרניות ואני מתחיל לדבר על הסחלבים, כאילו לא אירע דבר ומבטיח לענות על הכול בערב. הזיה רודפת הזיה ואני כבר רואה לנגד עיני חדר חשוך, נר דולק על שולחן במרכזו ואני מתאר בפני קבוצת המטיילים את סיפורי.

אני נאלץ להניח לפנטזיה ומרים את עיני לסיטואציה האמיתית, מעבר לשער הברזל. גם זוהי הודו: באחת יכול להתהפך עלייך עולמך. רק אתמול, בשעה הזאת ממש, אכלתי חסילונים מטוגנים בחמאה ושום ושאפתי רוח ים. כעת, לעומת זאת, אני מוכנס לכלא, מפוחד מעט, פושט חולצה ומכנסים. השוטרים בודקים סימנים מזהים בגופי ומאתרים נקודת חן שלא הייתי מודע לקיומה. אני רועד, חשוף, מובך. הודו שכה פינקה אותי מראה לי פנים אחרות.

מתברר שוב כי הודו איננה רק אגם צָ'נְדָרְטָל, העטור הרים מושלגים, או התצפית המכושפת על טירוּוָנָאמָלאי. אני מהרהר בהודו האחרת, זו של הסרסורים החיים על רווחי ילדים נכים, אותם הם שולחים לקבץ נדבות. הודו של הברהמינים הכפריים, החובטים מכות נמרצות בנחותים מהם, הודו של 'סחר הסוסים' הקודם לזיווג, או של הכלות הנשרפות למוות בידי חמותיהן לאחר החתונה, משום שבני משפחתן לא סיפקו את ה'דָאוּרי' (נדוניה) המובטח. הודו של בית הסוהר. הודו, שדי היה בכדור תועה, כדי להשליך אותי אל בין החומות המאיימות הללו.

למטיילים רבים קשה להאמין שהודו הקסומה, הרכה, המתלבטת, יכולה להיות קרה, אלימה, שוביניסטית ומרושעת. הודו, שרק לפני שעות אחדות שלהבתי את המטיילים נוכח קדושתה וצבעיה, גומלת לי באכזריות גסה כל כך ואני עדיין אינני מבין. אינני קולט.

קרטיק מביא לי ביסקוויטים ובקבוק מים ונבז מבטיח לבוא ולבקרני מחר בבקר. טרם למדתי שנבז מתקשה לומר אמת אפילו כשהוא מתעטש. אני מבולבל. אפילו חרד. לילה, חצר קטנה, תאים סביב סביב. פרצופים סקרנים מביטים בי מעבר לסורגים. אני מובל לאחד התאים ובראשי מתרוצצות סצנות קולנועיות של בתי כלא. אני חושב על הגרוע מכל ומדמה את האסירים מתנפלים עלי. מתלבט כיצד להתנגד, מחליט לצעוק מיד. מבכר למות מאשר להיאנס. אני נזכר בסיפוריו של סבא יצחק, שנכלא בבית הסוהר ברוסיה בעוון פעילות ציונית ועל אחד משותפיו לתא, שניסה לגנוב את מגפיו. באותו רגע אני שמח שהציוד שלי נלקח ממני. אני מוכנס לחדר מואר במקצת, עשרות אסירים שוכבים על הרצפה, פלג גופם העליון עירום, חלקם מכוסה בבד כלשהו. התחושה הכללית היא הלם. הפעם אני באמת בעולם אחר. כבר לא מדובר באתיופים עירומים ומקועקעי גב, או אינדיאנים בטקס שאמאניסטי. לא מדובר כאן בחזיון, מופלא ככל שיהיה, ממנו אצא ברגע שאבחר. הפעם אני שחקן בהצגה מטורפת ומנקודת מבטי, הגיבור הראשי, מושא הטרגדיה. אני המום, מצטנף בפינה בחשש. הסוהר מורה לי לשכב במקום אחר, מסתבר שנשענתי על דלת השירותים. אני מקבל מחצלת ושמיכה מקופלת כתחליף לכרית, מוצא לעצמי פינה, ומתבונן בחדר. אומד את שטחו - עשרים ושמונה מטרים רבועים וסופר שלושים ואחד אסירים. מעולם לא קיבל המושג 'כמו סרדינים', ממשות כמו כעת. שניים מתלחשים. על מה הם מדברים? אני חרד. גרוני יבש, בטני מתכווצת. מתכונן לסכין שיינעץ בין צלעותי, מדמיין בקבוק שבור נצמד אל צווארי.

להפתעתי, כמעט לא עוררתי עניין באסירים, שרובם העדיפו להמשיך בתנומתם. אחד האסירים, עורו שחור כפחם, שואל אותי לשמי ובאיזה פשע אני מואשם. אני מצטמרר לשמע המלה 'פשע' ומספר על הכדור המוזר. הוא מהנהן בראשו:

"זה פשע רציני." אחר כך שואל: "מאין אתה?" זו אחת השאלות הנפוצות בהודו. בכל מקום שומע המטייל את השאלה הטורדנית: "וויץ' קָנְטְרי?" היא רודפת אחריו בתחנת הרכבת, בנסיעה באוטובוס, בסמטאות ובשוק. בכל פעם "וויץ' קנטרי?" חיים שוסטר סיפר לי פעם, כי לאחר שנשאל שבע עשרה אלף פעמים את השאלה האלמותית הזאת ולאחר שעייף מלהציע לשואלים את מגוון הארצות והמקומות שעלו בדעתו, מאוסטרליה ועד טימבוקטו, ענה פעם לטרדן מזדמן: "פָאר", כלומר 'רחוק'. בן שיחו, אם אפשר לקרוא כך לגבר שהתעלק על אוזנו, ענה לו בדעתנות: "הא, פאר... וֶורי נָייס קנטרי."

אני מחייך לרגע נוכח השאלה הטורדנית הרודפת אותי עד כאן, שוקל לרגע אם ישראל הינה מקום ראוי בסיטואציה הנוכחית וחושב על מקום פחות שנוי במחלוקת. שבדיה נפסלת בגלל צבע עורי וגם נורווגיה איננה רעיון מוצלח במיוחד. לבסוף אני משיב:

"ברזיל."

"הא, רונלדו," עונה לי בן שיחי בדעתנות. אני ממלמל משהו, מרוצה מעצמי ומתרגיל ההטעיה המוצלח שלי. כעבור רגע מאיר פנס של אחד הסוהרים, הוא מחליף מספר מלים במלאיאלם עם מנהיג האסירים ומסביר לו שאני סוכן של ה'מוסד'...

מאחורי הדלת הזעירה יש אסלה בסגנון הודי, 'בול פגיעה' בסלנג הישראלי. מנהיג האסירים, מכריס משהו ובעל שפם, מסביר לי את הכללים: כשנכנסים לתא הזעיר של השירותים, יש לפתוח את הברז, כדי ששאון המים הנשפכים לדלי ישתיק את רעש פעולת המעיים. כלל נוסף, מסובך יותר - יש להשתין בכריעה, כך שראשי לא יבצבץ מעבר לדלת הקטנה. להודים, הלבושים בלונגי ומתורגלים בהשתנה בסגנון זה, הדבר נראה פשוט, אני מתקשה להשתין במכנסיים קצרים ומתלבט מה אעשה, כשאגיע לפעולת מעיים רצינית יותר עם שלושים ואחד מאזינים מעבר לדלת...

אני גומר אומר לא לאכול ולא לשתות, אך מתקשה להירדם כשהמנורה מאירה היישר לתוך עיני. אני נשען אל הקיר וקורא את הספר 'המטרה תל אביב'. מנצל את כושרי להישאב בקלות יחסית לתוך מציאות אחרת. אני מכונס בפינתו של תא אסירים מצחין בבית סוהר הודי ומצליח להתרגש מתמונות, הקשורות למלחמת העצמאות בארץ־ישראל. בהיעדר שעון אינני יודע מתי העייפות הכריעה אותי, נרדמתי לשעתיים או שלוש והשכמתי עם כולם, לקול המואזין במסגד הסמוך. במציאות העגומה הזאת, של נחירות, פשפשים וריח עז של ליזול, המכה בנחירי וחודר דרכן למחילות אפי. אני מזכיר לעצמי כי הודו איננה רק זו שאני חווה אותה כעת. אני חייב להזכיר לעצמי שהיתה קיימת עבורי גם הודו אחרת.

© כל הזכויות שמורות למוזה הוצאה לאור

שבוי בקסמה - גילי חסקין


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *