» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים בנובמבר 2006       חזור

לפני הילדים והמשכנתא
מאת: אייל דנון

ההוצאה: ספרית מעריב "כרעתי על ארבע ובזווית העין ראיתי את המטורף השני עומד, גבו לקיר סלע שחור, עיניו עצומות, ראשו מופשל לאחור וידיו פרושות. הרעש של הגל המתקרב כיסה אותי. הוא המשיך להתקדם. למה לעזאזל הוא לא נשבר? הוא כבר היה צריך להישבר. אחזתי בטירוף בכל זיז סלע אפשרי, חומת המים היתה ממש מעלי, הבטתי למעלה, לתוכה, וראיתי הר מים ירקרק, קרוב כל כך... הרעש היה מחריש אוזניים. הגל היה בי ואני בו. עצמתי את עיניי והרגשתי איך אני נעלם בתוך פיצוץ אדיר ולבן...".

הם התחילו בניו דלהי, המשיכו לנפאל, טיילו באוסטרליה, ביקרו בהוואי. טיילו וצילמו. טיילו וזכרו את חוויות הטיול ההוא, חלקן מסמרות שיער, חלקן משעשעות, חלקן דימיוניות כמעט.

בגיל שלושים, כשזוגות אחרים בגילם קבורים היטב תחת משכנתא לעשרות שנים ומטופלים בילדים קטנים, עזבו אודליה ואיל דנון את הארץ עם שני תרמילי ענק. לפני כן הספיקו להתחתן, להתפטר מהעבודה ולמכור בזריזות את תכולת דירתם. הם ידעו: זה עומד להיות הטיול האחרון שיעשו יחד, לפני שיצללו גם הם לתוך חובות ומוצצים.

הם התחילו בניו דלהי, המשיכו לנפאל, טיילו באוסטרליה, ביקרו בהוואי. טיילו וצילמו. טיילו וזכרו את חוויות הטיול ההוא, חלקן מסמרות שיער, חלקן משעשעות, חלקן דימיוניות כמעט.

בשפה קולחת ובתיאורים חיים מתאר דנון את השנה מסביב לעולם, השנה ששינתה את חייהם, השנה שלקחו עמם כצידה לדרך. היום, עם שני ילדים, וכן - גם עם משכנתא, יודע אייל ש"לטיול הבא נצא בוודאי בהרכב משפחתי, ואם תפגשו אותנו אי-שם בעולם הגדול, צורחים על הילדים ומיד עוברים למלמל את המנטרה: 'המוות הוא בטוח, יש לי סדר עדיפויות ברור', דעו שיצאנו להרפתקה חדשה...".

איל דנון, בן 39, נשוי ואב לשניים, הוא סמנכ"ל השיווק עולמי של חברת "נייס". "לפני הילדים והמשכנתא" הוא ספרו הראשון.

פרק ראשון
ספינת האהבה של הקאלי גנדאקי

הטלפון צלצל בדירה הקטנה.
"שלום, זה איל?" שאל מישהו באנגלית, במבטא צרפתי כבד.
"כן," אמרתי. "מי זה?"
"פרדי, מטיול הרפטינג בנפאל."
"פרדי! מה שלומך? הכל בסדר?"
"כן, כן, הכל בסדר. אתה יכול לבוא לקחת אותי?"
"מה זאת אומרת לקחת אותך?"
ככל הידוע לי פרדי היה בעת ההיא אי שם בבריסל המעתירה. "איפה אתה?"
"בשדה התעופה שלכם. אני כאן, בישראל,"
הסביר פרדי בסבלנות בקולו המאנפף.
"אתה לא זוכר שכשהיינו בהימלאיה הבטחתי שאם תתחתנו אבוא לחתונה שלכם?"
אודליה שישבה לצדי על הספה תלתה בי עיניים המומות.
"המשוגע הזה באמת עלה על מטוס והגיע לחתונה שלנו," לחשתי לה.
"פרדי," צעקתי אל השפופרת, " אל תלך לשום מקום. אנחנו באים לאסוף אותך."

החתונה שלנו עמדה להתקיים כעבור שבוע. היו לנו מליון דברים לסגור. רק פרדי, בחור בלגי שאיתו בילינו שבוע אחד ויחיד בנפאל הרחוקה, היה חסר לנו על הראש. אבל הביקור המפתיע היה מרגש וסמלי. בואו של פרדי העלה בנו זיכרונות מן הטיול הראשון שאודליה ואני ערכנו ביחד והחזיר אותנו לנהר הקאלי גנדאקי בהימלאיה, המקום שבו הכל התחיל.

שלושה חודשים אחרי שאודליה ואני הפכנו לזוג החלטנו לצאת לטיול בנפאל. לאודליה היו סיבות משלה לצאת לדרך. אחת מחברותיה הטובות טענה שאין כמו טיול הרפתקני כדי לגלות האם הגבר שאיתך באמת מתאים לך. "טיול אינטנסיבי חושף כל נקודת חולשה בבן הזוג," ציטטה אודליה את החברה, ואני קפצתי על המציאה. "אז בואי ניסע לנפאל!" הצעתי. תמיד חלמתי להגיע לנפאל, ארץ הרי ההימלאיה הנישאים, ללכת בעקבותיהם של כובשי האוורסט הנועזים, טסרינג שרפה הנפאלי ואדמונד הילארי הניו זילנדי. וכך, במיזוג אינטרסים נדיר יצאנו לטיול בנפאל.

החלטנו לפתוח את הטיול בהרפתקה מסעירה, כזו של פעם בחיים, חוויה שלעולם לא נשכח, שתלווה אותנו תמיד. הפור נפל על רפטינג הרפתקני בעמקי ההימלאיה. מכל נהרות נפאל המרשימים, בחרנו בנהר הקאלי גנדאקי שנמצא בשמורת הרי האנאפורנה, להיות המקום שבו נממש את השאיפות ההרפתקניות שלנו.

כמעט כל ישראלי המגיע לנפאל עושה רפטינג, בנהר סוער יותר או פחות. הדירוג העולמי של מסלול הרפטינג הוא מאחת עד שש. נהר בדרגה אחת הוא נהר שקט וקטן, ונהר בדרגה שש נחשב כמסלול לא עביר. למשל, מפלי הניאגרה. הבעיה היא שהדירוג אינו מדעי כלל ונקבע על ידי חבורה של שייטים מנוסים שמגיעים לנהר, מצוידים במלאי מרשים של בקבוקי בירה, יושבים מול האשדים ובוהים בהם בזמן שהם מחסלים את המלאי ומחליטים על הדירוג.

הישראלי הממוצע מתלבט בין שני נהרות, הטריסולי (דרגה שלוש) והקאלי גנדאקי (דרגה ארבע). הטריסולי הוא הקאלי גנדאקי לעניים, כלומר נהר שקט ורגוע ובו כמה אשדים (rapids) המפרים את תנומת הצהרים השלווה של הנופשים. לעומתו, הקאלי גנדאקי זורם בקניון העמוק ביותר בעולם, ובו אשדים ארוכים ומפתיעים המחייבים את המשתתפים להתאמץ מאוד כדי להישאר על סירת הגומי. במקרה הזה ההבדל בין דרגה שלוש לדרגה ארבע הוא הבדל בין שמיים לארץ.

נטיית הלב של אודליה היתה ברורה. היא העדיפה את הטריסולי. היא, כך אמרה, פוחדת ממים ולא מתלהבת כלל מרעיון הרפטינג.

לאחר אין ספור שכנועים ("זו הזדמנות של פעם בחיים, אם לא תבואי, זאת תהיה החמצה נוראית...") והבטחות שזהו מסלול בטוח לחלוטין (את זה אמרתי בטון משכנע ביותר, השד יותר כיצד) הסכימה אודליה לצאת למסלול בקאלי גנדאקי. היא עשתה זאת בלב כבד. שנינו לא לקחנו בחשבון שהעיתוי שבו בחרנו לצאת להרפתקה הרת הגורל שלנו, מיד לאחר עונת המונסון, הבטיח שהשייט יהיה סוער ומסוכן ביותר.

כשמדברים עם שייטים מנוסים על רפטינג בעונת המונסון, שמים לב לתופעה מוזרה. עיניהם מתחילות להבריק, שרירי הידיים מתקשים, הגוף נמתח, ופרץ של חיוניות ואנרגטיות שוטף אותם. הם מניעים את ידיהם בתנועות מסובכות, נוטים כמתפללים בכיוונים שונים בניסיון להמחיש את המאבק האימתני בגלים ומדברים בשצף קצף על מהירות זרימה, סחף, כמות מים מקסימאלית ועוד מושגים מקצועיים שלשייט החובב אין בהם שום מושג. אנחנו, כידוע, לא היינו שייטים מנוסים ולא יכולנו לנחש כיצד נראה הקאלי גנדאקי לאחר המונסון.

וכשראינו את הנהר זה היה מאוחר מדי.
אבל בל נקדים את המאוחר. בשלב הזה היינו עדיין יבשים ותמימים. האבזמים בתרמילי הגב החדשים נצצו בציפייה, נעלי ההרים המשובחות שיוועו לאוויר הרים צח, ומעילי הגשם השחורים היו מוכנים לכל סערה. עתה הגיע הזמן לבחון את הציוד ולהעמיד את אומץ הלב שלנו במבחן.

לפני שעלינו על הסירה היינו צריכים לבחור את מדריך הרפטינג שלנו, מי שבידו נפקיד את רוחנו למשך השבוע הקרוב. כל סוכן נסיעות בטאמל, מרכז התרמילאים בקטמנדו, הוא גם מדריך רפטינג 'מוסמך' שייקח אותך, תמורת מחיר 'מיוחד', כמובן, לטיול של 'פעם בחיים'. רק החלק האחרון של המשפט הוא מדויק, סביר להניח שלא תשכח לעולם טיול שכזה, בתנאי שתצליח לשרוד. אבל את זה המטייל האומלל לומד מאוחר מדי. כשהוא צריך לבחור מדריך הוא מתלבט רק בשאלה הפשוטה האם לבחור במדריך מקומי או במדריך מתוצרת חוץ.

מדריך מתוצרת חוץ פירושו מדריך מחברה ניו זילנדית בעלת מוניטין מעולה, המבטיחה ציוד מודרני, מדריכים מקצועיים ומנוסים, סירות הצלה מיוחדות, אפשרות לחילוץ אווירי ואוכל משובח.

מדריך מקומי פירושו חַאפֵּר, לעתים ילד, עם ציוד מיושן, בלי שום אמצעי חילוץ אוויריים או יבשתיים. הארוחות מוגשות בשתי גרסאות - נפאלית ואירופאית. הגרסה הנפאלית היא הדאל באט, נזיד עדשים ואורז עם ירקות בקארי. הגרסה האירופאית מורכבת מווריאציות שונות ומשונות של דייסה בריטית שכולן מסתכמות בבליל עכור, קר ולא מזוהה שגורם לכל בריטי שמתגעגע הביתה מחשבות אובדניות.

החברה הניו זילנדית גובה 250$ לחמשת ימי השייט, החברה הנפאלית מקבלת, בהכרת תודה חרישית, חמישית מסכום זה. במושגים מערביים פער מחירים שכזה לא נראה משמעותי, לטיילים על תקציב מוגבל הפער שבין החברה הניו זילנדית לחברה המקומית הוא אדיר. בדומה לרוב המטיילים, גם אנו יצאנו לטיול הזה עם תקציב מוגבל, וכל חריגה מהתקציב פירושה היה חזרה מהירה יותר הביתה.

וכך, בשל הפרט השולי של פערי מחיר, מצאנו את עצמנו באוטובוס הרעוע של אחת מחברות הרפטינג הנפאליות המקומיות בדרך לנייפול, נקודת המוצא לקאלי גנדאקי.

בדרך לנייפול התגבשה החבורה שאיתה בחרנו לעלות על סירת הגומי הקטנה. את נטע, רואת חשבון תל אביבית, ואת מייקל (הידוע בפינו כ'מייקל מאלסקה') הכרנו כבר במסעדת 'פומפרניקל' האגדית בקטמנדו. מייקל היה בחור שרירי מוצק וגבוה כבן עשרים וחמש, שופע אנרגיה ומרץ, שזה לו טיולו הראשון מחוץ לגבולות אלסקה. מראהו היה שילוב משונה של חוסן גופני אדיר ופני תינוק שבהן זורחות זוג עיניים כחולות ותמימות. חלומו של מייקל היה לכבוש את האוורסט. לפני שנסע למזרח נהג לשעשע את עצמו במסעות ארוכים שהיה עורך לבדו לחלקים הנידחים יותר של אלסקה. מצויד באוהל ושק שינה עמידים לקור של מינוס שלושים מעלות, ועם ציוד הטיפוס הטוב ביותר שאפשר להשיג, היה מייקל מטפס על קרחונים, נוטה את אוהלו על פסגה קפואה, ונותר שם כמה ימים.

אנו הבנו מייד את הפוטנציאל הטמון בשור הבר האנושי הזה. מישהו הרי יהיה חייב לחתור, ומה יהיה טוב יותר מלתת למייקל את האפשרות לאמץ את שריריו כהכנה ליום שבו יכבוש את האוורסט? זו הייתה הגרסה הרשמית שדבקנו בה מאותו יום שפגשנו אותו והחלטנו לצרף אותו לחבורתנו, הוא יעבוד ואנחנו נתפעל ונעודד.

במהלך הנסיעה העליזה לנייפול גילינו שמתוך ארבעים הנוסעים שנרשמו לרפטינג, שלושים מחזיקים באזרחות ישראלית. חיש קל ספרנו את החוצנים שהצליחו להסתנן לחוויה הישראלית. מייקל כבר ישב איתנו, נהנה מהמבטים המלטפים של המין הנשי באוטובוס; שבעת היפנים היו עסוקים בשיחה ערה בקדמת האוטובוס, מתעלמים מכולם; ושני הזרים האחרים היו פרדי הבלגי ודין הניו זילנדי, שישבו בסוף האוטובוס צמודים זה לזה, ונראו כחוששים מהמתקפה הישראלית.

מרחוק נראו הבזקים קצרים של הנהר המוקצף והבוצי. הנהר נראה כמו שילוב חולני בין רעידת אדמה ושיטפון. המים היו בצבע אפור עכור משובצים מערבולות בוץ אימתניות. הנהר נהם וגעש כמו מאפיונר אלים שלא קיבל את דמי החסות בזמן. הזרם שצף בכוח אדיר מעל הסלעים הפזורים בנהר. הקאלי גנדאקי חשף את טבעו הפראי במלוא עצמתו.

בפרץ היסטריה פתאומי החלטנו לצרף לחבורה את שני הזרים. אלה, כך חשבנו, יהיו אמינים יותר מהחברה הישראלים עם "עזוב אותך משטויות, סמוך עלי." לגיון זרים מיומן ואחראי, זה מה שיאפשר לנו לשרוד את המסע, אמרנו לעצמנו. הוסכם שאני אצור קשר עם הבלגי ואודליה תפתה את הניו זילנדי. בחנתי את הבלגי בקפידה, מנסה למצוא נושא לשיחה עמו. הוא נראה בשנות העשרים המוקדמות, רזה, עם רעמת שער מדובלל, משקפיים וזיפי זקן. בניגוד לשאר הישראלים שהיו לבושים בערב רב של שרוואלים וחולצות צבעוניות, הוא לבש ג'ינס וחולצה לבנה נקייה שהייתה תחובה עמוק בתוך המכנסיים. ניסיתי להיזכר בכל הבלגים שאני מכיר, אבל הרשימה התחילה ונגמרה בבן אדם אחד. ז'אן קלוד ואן דאם. איזה נושא מטופש, חשבתי לעצמי. מה כבר אפשר להגיד עליו? התקרבתי אל המושב של פרדי. הוא הרים את מבטו כתוהה איזו הפתעה מחכה לו מהצד הישראלי. מבטו הישיר בלבל אותי.

"אולי אתה מכיר את ז'אן קלוד ואן דאם?" מלמלתי במבוכה.

"שמעתי עליו," ענה הבלגי המנומס בחיוך כובש לב. "אבל אנחנו בכלל לא מחזיקים ממנו בלגי. הוא כבר שכח את הצרפתית שלו לגמרי."

זו הייתה תחילתה של השיחה שבסיכומה התגלה פרדי כבחור מקסים שעבד בתפקיד משעמם למדי כמהנדס מחשבים ב IBM בבריסל אך שהספיק לטייל בכל העולם. הוא הסכים להצטרף לקבוצה ולקח על עצמו לצרף גם את דין, שישן לידו.

ירדנו מן האוטובוס בנקודת המוצא לרפטינג. שדה הראייה שלנו הוגבל על ידי עיקול חד ימינה וככל שיכולנו לראות בנקודה זו היה הנהר רגוע למדי.

המדריך הושיט לעברנו את ציוד ההצלה ואט-אט החלו להיווצר הבקיעים הראשונים במסכות האמיצות שכולנו עטינו. חגורות ההצלה נראו כשריד חיוור מעבר מפואר. הן היו בצבע ורדרד-ירקרק לא מוגדר ובהן שלל קרעים וחתכים שחלקם אוחו ביד גסה; החגורות לא נסגרו בקליק החלטי ומשרה ביטחון אלא החליקו על גופנו הלוך ושוב כחמאה על מחבת לוהטת; מגני הראש האדומים, מפלסטיק זול במיוחד, הזכירו לנו פריט מתחפושת של כבאי, הן היו גדולות מאוד ומי שניסה לקשור אותן מסביב לצוואר גילה שהשרוך המטונף המחובר להן עלול להיות לולאת חנק מסוכנת. המשוטים היו מפלסטיק זול ומבוקע; והרפסודות, כלי התחבורה שלנו, לא היו אלא סירות גומי מתנפחות ומטולאות שמפאת כמות החורים שהיו בהן היה הכרח לנפח אותן בכל כמה שעות. רחש האוויר שיצא בשריקות וצפצופים מכל מיני פתחים נעלמים היה נושא לבדיחות משעשעות - עד שנכנסנו לנהר.

המדריך הנפאלי הראשי היה בחור שרירי בגופייה צבאית ארוכה של גולני שאותה קיבל בוודאי במתנה מאחד המטיילים שהצליח לשרוד את המסע. הוא אסף את כל הטיילים לשיחת הסבר על מה שצפוי לנו בקרוב. בתנועה ספורטיבית קפץ לתוך אחת הרפסודות, תפס משוט והחל לדבר במרץ בתערובת מיוחדת של אנגלית שבורה מתובלת במילים בעברית ובנפאלית:

"ok, you listen, no balagan, shanty, take paddle, no worry"

מכאן המשיך המדריך בשטף מהיר של הוראות שלא הבנו. התנחמנו במחשבה כי המדריך שלנו בוודאי יסביר לנו הכל, ואכן דקות ספורות לפני שנכנסנו למים הגיע המדריך שלנו, דיפאק, ילד הרים נפאלי קשוח בעל שיער עבות ומקורזל, עיניים פראיות וחודרות, וגוף רזה, שחום ושרירי. אוצר המילים שלו באנגלית הסתכם במשפט הקצר forward together שבו השתמש לעתים קרובות ובonly left' , only right' היותר נדירים. שאר המסרים הועברו במבטים רושפים כל אימת שאחד מאתנו לא פעל כשורה, בתנועות ידיים והעוויות פנים אלימות כשנדרש להסביר משהו מסובך מבחינתנו ופשוט מבחינתו, ובקללות עסיסיות בנפאלית. כששאלנו את המדריך הראשי בן כמה דיפאק, התברר לנו שהוא בן חמש עשרה בלבד.

השעה הייתה שעת צהרים מאוחרת כשנכנסנו אל הסירה והתחלנו להפליג. רוח קרה החלה לנשוב מעל נהר הקאלי גנדאקי שקיבל בו ברגע את שמו העממי 'קר לי גנדאקי'. מקורם של נהרות נפאל בהרי ההימלאיה האדירים וטמפרטורת המים מזכירה כל העת את נקודת המוצא של הנהר.

סדר הישיבה בסירה, כך התברר לנו, הוא חשוב ביותר. החותרים הקדמיים סופגים את המכה הראשונית של הגלים, האמצע הוא הבטוח ביותר, והעורף מועד לפורענות. מייקל זינק ותפס את המקום הקדמי; פרדי, בצעד מפתיע, התיישב לצדו; אודליה ונטע ישבו במרכז; ואני והניו זילנדי מאחוריהן. מדריכנו הנאמן דיפאק היה מאחורי כולנו, יושב לו בסוף הרפסודה כראיס ואוחז בגזע עץ נפאלי מסיבי שבו השתמש כדי לכוון אותנו בין האשדים. היינו במצב רוח מרומם, עמדנו לבלות חמישה ימים על הנהר וחשנו את הציפייה וההתלהבות מבעבעות בתוכנו.

נראה שהחברה הנפאלית דגלה בשיטת ההלם כשיטה הטובה ביותר לגרום לשייטים מתחילים להתוודע לנהר. חמש דקות אחרי שנכנסנו לרפסודות התחלנו לשמוע רעש עמום ומאיים ממרחק. בחמש הדקות האלה ניסה דיפאק להחדיר בנו רוח צוות ואת עקרונות השייט בנהר- כיצד להשתמש במשוט, איך לשתף פעולה אחד עם השני וכיוצא בזה. אווירת האופוריה הראשונית התנדפה כענן בושם זול בשירותים ציבוריים, ואת מקומה תפסה בהלה קרה ומשתקת. כולנו, חוץ ממייקל כמובן, היינו בפאניקה מוחלטת. דאגתי לאודליה. הפחד העיקרי שלה היה שמא תיפול למים ותשקע בהם. בכל פעם שדיברה על כך הצטמררה בבעתה ואני מיהרתי להרגיע אותה בביטחון. "ומה יקרה אם תפלי?" הייתי אומר בטון רגוע. "אני אוציא אותך מהמים. אין לך מה לדאוג." רק עכשיו הבנתי שאם תיפול למים בזמן חציית אחד האשדים לא אוכל לעשות דבר.

הייתי שקוע במחשבות ולרגע הפסקתי לחתור. זעקה נואשת נשמעה מירכתי הסירה. דיפאק קילל אותי בנפאלית גרונית ולבסוף הפטיר את הקללה הנוראה מכל - lazy Italian!! , קללה ששמר, כך למדנו, למקרים הקשים ביותר. מה עשו האיטלקים שהיו ראויים לבוז תהומי שכזה מצדו של דיפאק, איני יודע. הוא תעב אותם מעומק לבו ובמשך המסע ניסינו להימנע ככל האפשר מצמד המילים המפחיד הזה.

התקרבנו אל האשד הראשון במהירות מפחידה, חבורה מוזרה ומבולבלת שעדיין אינה יודעת בברור לאן הגיעה. שאון המים הזורמים בעוצמה גבר וכולנו אחזנו במשוטים בחוזקה. המלמולים פסקו. כל אחד מאיתנו חשב על חייו על משפחתו ושאר נושאים מחממי לב. נגעתי בכתפה של אודליה, והיא הסתובבה אלי בתנועה נוקשה, מאובנת מפחד. שפתיה היו חיוורות ומתוחות ועיניה התרוצצו מצד לצד. ניסיתי לומר לה משהו, אך שום קול לא בקע מגרוני. בלעתי את הרוק שהצטבר בפי והתפללתי לטוב. דיפאק התחיל לשיר שיר עם בנפאלית שהפר את השקט המתוח. המילים הפשוטות סבבו אותנו כמו הנהר הזורם. "רסמפירירי, רסמפירירי, אוררה ג'אוקי דדמה באנגן, רסמפירירי."

הסתכלתי על חברי המשלחת האמיצה שלנו. כולם נראו מבועתים. החגורות הירקרקות והקסדות האדומות היוו רקע מושלם לפנים החיוורות והלבנות של יושבי הרפסודה שהחזיקו במשוטיהם בחוזקה יתרה, חושפים פרקי אצבעות לבנים ממאמץ. רק מייקל נותר רגוע ומרוצה, שר את מילות השיר הנפאלי בהתלהבות אינפנטילית, מטעים את ההברות כדרך האמריקאים ומזייף בצורה נוראית. באותו רגע שנאתי אותו.

עתה ראינו את הצפוי לנו. הנהר נחתך בשורה של סלעים ענקיים דרכם שצפו המים הסוערים בשיטפון נוראי, גועשים בפראות ומציפים את הסלעים. אנחנו הולכים לעבור את זה? בתחושה של דחיפות איומה פניתי לאודליה והוריתי לה לא לחתור אלא להחזיק בחבל שקשר את הציוד שלנו.

דיפאק הפנה את הרפסודה לנתיב שבו היינו אמורים לחצות את האשד. קולו התנשא מעל שאון המים השוצפים. "forward together!!!" ולפני שהיה זמן לחשוב כבר היינו בתוך המים הגועשים והקוצפים. הדבר הבא שאני זוכר הוא את מראהו של פרדי המתעופף גבוה באוויר, זרועותיו ורגליו פשוטות ועל פניו הבעה של הפתעה ובהלה איומה.

אי אפשר היה לעזור לו. גלי הבוץ הענקיים שטפו את הרפסודה, ואנו נאבקנו על חיינו, מרימים את המשוטים באוויר. ראיתי רק את גבו הרחב של מייקל שנלחם בגלים, נלחם בשביל כולנו. עכשיו אהבתי אותו. בהחלט.

הרפסודה התנדנדה בין גלי הענק. היינו במרכז האשד, מוקפים במים חומים ובסלעים העצומים. התחמקנו מסלע גדול באמצע הנהר, אך המערבולת שהייתה למרגלותיו שאבה אליה את הסירה הקטנה וסובבה אותנו במהירות. דיפאק נעץ את המשוט בסלע ובכוח אדיר הצליח לדחוף אותנו קדימה.

הגלים הענקיים התחרו זה בזה בגודלם ועוצמתם. בסיוט הגרוע ביותר שלי לא חלמתי שנאלץ להתמודד עם עצמה שכזו. לאחר זמן שנראה כנצח הגענו לקצה האשד. הסירה הייתה מלאה מים ובוץ, אנחנו היינו רטובים לחלוטין, אך עשינו זאת. אודליה היתה לבנה והתנשמה בכבדות. האחרים שאגו בשמחה, מפרקים את הלחץ הנורא.

ואז שאל מייקל, "איפה פרדי?"

הרפסודות האחרות עברו, ופרדי המסכן לא היה על אף אחת מהן. שכחנו ממנו לגמרי. דיפאק תמרן בזריזות בין שאר הרפסודות והורה לנו לחתור במהירות קדימה. לאחר חמש דקות של חתירה מאומצת ראינו את פרדי, נאחז בסלע בשולי השפך ומחזיק עדיין במשוט שלו. הוא נראה אומלל ומבוהל, כמו גור חתולים שנפל למים ונסחף בנהר, שערו הארוך והרטוב הקיף כמניפה את פניו החיוורות וכל גופו רעד מקור, אבל הוא היה בריא ושלם. העלינו אותו לסירה והוא תפס את מקומו בקדמת הסירה והחל לחתור מבלי לדבר. שיניו נקשו. הוא חתר בתנועות קצובות, ולא הוציא מפיו מילה. הוא חתר וחתר, ולא חדל גם כשהנהר סחף אותנו קדימה ודיפאק הורה לנו להניח את המשוטים.

רק כשהערב ירד ואנו עגנו לחניית לילה, הניח פרדי את המשוט מידיו.

כל הערב לא דיבר. למחרת החל לדבר אבל איש מאיתנו לא הבין את מה שאמר. פרדי דיבר בצרפתית. בתחילה חשבנו שהוא מנסה להתבדח, אך לאחר דקות אחדות הבנו שהוא שכח את האנגלית. איש מאיתנו לא ידע צרפתית, ולכן הנדנו מולו בראשנו וניסינו לשמור על ארשת פנים רצינית. לאחר כמה שעות הוא חזר לדבר באנגלית. לא הזכרנו לו את התקף הצרפתית והוא מצדו לא הזכיר אף לא פעם אחת את ההתעופפות שלו מן הסירה ואת כל מה שקרה בעקבותיה.

המסע המשיך כמתוכנן. בבוקר היינו חותרים ובשעות הצהריים מגיעים ליעד ומקימים את המאהל. האשדים כבר לא היו כל כך מפחידים, מפלס הבהלה ירד ואנו היינו פנויים יותר להכיר מטיילים מסירות אחרות. רק היפנים נותרו רחוקים ומסוגרים, הם חתרו כאיש אחד, אכלו בנפרד, והיו מקימים את המאהל שלהם לפי תכנון מדויק ובצורה הנדסית מעוררת התפעלות. בניגוד להתבדלות שלהם, חבורת המטיילים נעשתה מגובשת וקרובה. בכל ערב היינו יושבים שעות מסביב למדורה, מספרים סיפורים ולומדים להכיר אחד את השני. קשרי חברות וכמה סיפורי אהבה נרקמו בין המטיילים. מייקל ונטע נצפו מטיילים להם לאורך גדת הנהר, ואט אט צמח רומן בין דיפאק, המדריך-ילד הקשוח ובין עדי, בחורה ישראלית נחמדה שהייתה בסירה אחרת.

פרדי ודין היו יושבים לידינו. דין מעולם לא השתתף בשיחה, אך פרדי היה מספר לאודליה ולי בפרטי פרטים על חייו בבלגיה. להפתעתנו, הוא גילה סקרנות רבה לגבי החיים בארץ. "תבוא לראות בעצמך," אמרנו לו ערב אחד, והוא הנהן ברצינות היסודית שלו. "אני אבוא. בהחלט. כשתתחתנו תודיעו לי, ואבוא..." אנחנו צחקנו. לא חשבנו אז לא על השיבה לארץ ולא על חתונה.

כעבור ימים אחדים שינה הנהר את פניו ונעשה שלו ושקט. אפשר היה להפליג ללא כל מאמץ, להעלות את המשוטים על הסירה ולהניח לשמש לשזף אותנו ולזרם לשאת אותנו קדימה.

באחד הערבים הדליקו המדריכים הנפאלים מדורה גדולה וכינסו את כולנו לשיחה. היה זה ערב נהדר, וכוכבים לאין ספור נראו מבעד לקירות הקניון התלולים והגבוהים. ישבנו על גדות הנהר. המדריך הראשי אחז בידו משוט והתחיל לדבר על האשד שבו פרדי התעופף מן הרפסודה. התברר ששם האשד היה little brother . "מחר נפליג באשד דומה," בישר המדריך. "שמו של האשד הוא big brother." כרגיל לא הבנו הרבה ממה שאמר, אך נימת קולו וארשת פניו בישרה ש'האח הגדול' הוא הרבה יותר רציני ומסוכן מ'האח הקטן'. הצלחנו לקלוט שבסוף האשד יש נפילה תלולה של חמישה מטרים ובעת הנפילה עלינו לזכור להרים את המשוט ולהחזיקו באוויר כדי שלא יחבוט בטעות בראשו של אחד החותרים.

אודליה הסתובבה אלי. "אני לא מתכוונת לעשות את האשד הזה. הספיקה לי פעם אחת," אמרה בהחלטיות.

"אז מה נעשה?" שאלתי אותה אובד עצות. "הרי הדרך היחידה להגיע לקצה הנהר היא לזרום איתו קדימה..."

"זה לא מעניין אותי. אני מוכנה לטפס על הקיר של הקניון עד שנגיע לאיזה שהוא כפר באזור."

סקרתי את קירות הקניון התלול. קל יותר היה לעוף מעליהם מאשר לטפס עליהם. היינו באמצע שום מקום. נזכרתי בנבואתה של החברה הטובה על כך שהטיול הזה הוא אבן בוחן ליחסים בינינו וחוסר האונים שלי גבר.

בבוקר עלינו לרפסודה בשתיקה. "נחצה את האשד כשנגיע אליו," מלמלתי לעצמי.

כשהגענו לקטע האחרון של הנהר עצרנו את הרפסודה. דיפאק הצביע על משטח סלע גדול שממנו אפשר היה להשקיף על האשד. בהקלה עצומה שמעתי אותו אומר שמי שחושש יכול להקיף את ה big brother על הגדה. הבטתי באודליה. הצבע חזר לפניה. בתוך דקות הצליחה לאסוף סביבה חבורת בנות שהעדיפה לצפות במופע ריחוף הרפסודות מן החוף.

ישבנו על משטח הסלע והבטנו על סדרת המפלים. המדריך הראשי הצביע על המסלול הטוב ביותר לעבור את האשד אך הרעש היה מחריש אוזניים ולא יכולנו לעקוב אחריו. האשד היה רחב בתחילתו והסתיים במפל תלול בין קירות סלע צרים ומסוכנים. הפעם הזו ידענו למה אנחנו נכנסים, כך שאווירת האופוריה שהייתה בסירה לפני little brother לא חזרה על עצמה.

המדריכים החליטו שהסירה שלנו תהייה הראשונה. ישבנו מוכנים להרפתקה. הבטתי לכיוון הסלע. המדריך הנפאלי הראשי הביט לעברנו וצעק משהו בנפאלית. דיפאק ענה לו ואז פנה אל כולנו:

"listen, no scared, together now!!"

דיפאק דחף את הסירה לכיוון האשד. האדרנלין זרם בעורקי בפראות, בדיוק כמו המים שסחפו אותנו קדימה. הבטתי סביבי. פרדי היה רציני ומתוח. מייקל בדק והידק את חגורת ההצלה והמשוט שלו, כלוחם מנוסה היודע שיזדקק לכל פיסת ציוד שברשותו. איש לא חייך. נופפתי לאודליה מהסירה. היא נופפה לי בחזרה.

ולפני שהבנו מה קורה היינו בתוך האשד.

ריחפנו מעל מקפצה טבעית בנהר ולפתע פנינו לנקודת ההתחלה. דיפאק ניסה לסובב אותנו כך שנוכל לראות את מה שצפוי לנו אבל זה היה מאוחר מדי. גלים ענקיים ובוציים שטפו אותנו, מרטיבים אותנו מכף רגל ועד ראש. קולו של דיפאק רעם בעת שהיינו על סף המפל ""Paddle in air! הסירה הקטנה הטלטלה בפראות ופתאום היינו באוויר, צונחים למטה במהירות אדירה. עצרתי את נשמתי כשהסירה צנחה לתהום המים הסוערים. הכל התערבל סביבי. ניסיתי לשמור על שיווי משקל ולא לעוף מהסירה. בתוך שנייה הכל נגמר ושוב היינו במים שקטים. חבורת הבנות שעל הסלע שאגה ונופפה לנו בהתלהבות. זיהיתי את אודליה בתוך החבורה. למרות שרציתי מאוד לחלוק חוויה זו עמה, הבנתי באותו רגע שגם אם מאוד ארצה, לפעמים אני ואודליה נאלץ לזרום לכיוונים שונים. קיוויתי שאוכל לגלות גמישות והבנה רבים יותר במצבים דומים לאלו בעתיד.

בסוף המסע נפרדנו מכולם בחיבוקים ונשיקות. הבטחנו להיות בקשר עם כולם, ואפילו דין הניו זילנדי ההמום והאדיש, שלא הכיר אף אחד מאיתנו בשם גם בתום השבוע האינטנסיבי, התרגש מהפרידה הדרמטית.

חלפו כמה חודשים, אודליה ואני כבר היינו בארץ, והבנו שאם עברנו את הקאלי גנדאקי בשלום נוכל לעבור ביחד הכל והחלטנו להתחתן; הזמנות נשלחו לכל מי שהכרנו, גם לחברים שפגשנו בטיול. פרדי שלח מכתב איחולים וכתב שהוא כל כך מתרגש בשבילנו ושהוא מתכוון לבוא לחתונה. אך מאז המכתב לא שמענו ממנו דבר, עד לשיחת הטלפון, שבעקבותיה מיהרנו לאסוף אותו משדה התעופה.

הוא עמד בשדה חגיגי ומזיע, חנוט בחליפת שלושה חלקים ונראה שונה לחלוטין מכפי שזכרנו אותו ברפטינג. תהינו עד כמה אנחנו מכירים אותו באמת.

בשבוע שבו בילה בביתנו היה רגוע לחלוטין, ולא חשף אף לרגע את הפוטנציאל האדיר שהיה טמון בו. רק בחתונה, לאחר החופה, התחיל להתחמם. כשהמוזיקה הפכה להיות קצבית יותר, הוא החל להשיל את בגדיו. לנגד עינינו המשתאות התגלתה הגרסה הבלגית לג'ון טרוולטה. בתנועה מיומנת התיר את העניבה, ואחרי כמה דקות הוריד את הז'קט ובתנועה סיבובית זרק אותו לקהל המעריצות שהביט בו מוקסם. הווסט היה הבא בתור, ובשלב זה פרדי כבר השתחרר לחלוטין, הוא רקד כמטורף, קופץ ומשתולל תוך הפגנת תנועות שמעולם לא נראו בארץ. אחדים מהמוזמנים המבוגרים היו בטוחים שמדובר במופע בידורי חשפני שהובא במיוחד מאירופה.

להיטי הדיסקו רדפו אחד את השני ופרדי המשיך בשלו. עתה חולל במרכז מעגל גדול של חברים ובני משפחה שמחאו כפיים בהתלהבות. האם הנפילה ברפטינג הייתה עד כדי כך טראומטית, תהינו, או שזהו פרדי באלמנט הטבעי שלו. כתפיו עלו וירדו, מותניו התנועעו בקצב פנימי משלהם, ונחלי זיעה הרטיבו את חולצתו. הוא היה באקסטזה מוחלטת, וכולנו הסתכלנו מוקסמים. מאיה, חברתנו היפה, החלה לחולל מולו בהתלהבות. הם לא הפסיקו לרקוד עד סוף הערב, וכשישה חודשים לאחר מכן עברה מאיה להתגורר עם פרדי בבריסל.

ואנחנו? ובכן, אנחנו שוב יצאנו לדרך. חיידק הנדודים והתאווה לחופש עדיין קיננו בתוכי. אף שהכל נראה שלו והחיים זרמו על מי מנוחות, לא חלף זמן רב ואני התחלתי ללחוץ על אודליה לצאת לטיול נוסף, שאפתני וארוך הרבה יותר מהטיול הראשון שערכנו ביחד.

רציתי לעזוב הכל ולנסוע למקום רחוק, מקום שבו נהיה חופשיים לחלוטין, ללא שעונים מעוררים ועיתונים יומיים. חלמתי על טיול איטי וחופשי במזרח, טיול שבו נוכל להחליט ברגע לעצור במקום שבו נרצה לעצור או לחצות את הגבול ולהגיע לארץ חדשה.

אודליה לא הייתה בטוחה שטיול ארוך שכזה הוא רעיון טוב. "שנינו עברנו את גיל שלושים," אמרה. "אתה לא חושב שהגיע הזמן שנתנהג כמו גדולים, ניקח משכנתא ונתחיל לגדל ילדים? הגיע הזמן שנתחיל לחשוב על עצמנו כמו על משפחה, לא רק כמו על זוג," טענה בהגיון בריא. "וחוץ מזה, כבר עשינו טיול למזרח ותמיד נוכל לחזור לשם עם הילדים."

זה היה כמובן טיעון הגיוני ונבון אבל אני לא יכולתי לוותר על החלום. כשאודליה הבינה את זה היא עברה לצד שלי. עכשיו לא עזרו טיעונים כלכליים ולחצים חברתיים שהופעלו עלינו מצד כולם. החלטנו שאנחנו יוצאים לטיול הזה.

השלמנו את החיסונים ההכרחיים, רכשנו כרטיסי טיסה לנפאל, קנינו ציוד לטיול והצטיידנו במפת העולם. לאחר פרידות נרגשות מהמשפחות והחברים עלינו על טיסה של אל על לניו דלהי, הודו ומשם ישירות לקטמנדו שבנפאל. כשהמטוס המריא התרווחנו במושבים הרכים.

עשינו כל מה שהיה עלינו לעשות כדי לצאת לדרך. מכרנו את מה שיכולנו למכור, נפרדנו ממי שהיינו צריכים להיפרד ממנו. הגיע הזמן להתחיל פרק חדש בחיינו ולפתע הבנו, בפרץ של ציפייה והתרגשות, שהנה הנה מתחילה לה ההרפתקה שאליה נכספנו.

© כל הזכויות שמורות לספרית מעריב הוצאה לאור

לפני הילדים והמשכנתא - אייל דנון