» טקסט  » ספרים ילדים נוער  » ספרים חדשים בינואר 2006       חזור

פנג הלבן
מאת: ג'ק לונדון
White Fang - Jack London

ההוצאה: כנרת ספרו הקלאסי של ג'ק לונדון, פנג הלבן, ראה אור ב-1906 וזכה להצלחה מיידית. הסיפור פורסם לראשונה כסדרת כתבות בהמשכים בעיתון אמריקאי: The Outing Magazine בחודשים מאי - אוקטובר של שנת 1906. באחת המהדורות הראשונות שיצאו בעברית תיאר אותו גב הספר כך: "מתוך חיי המחנה האינדיאני ולתוך חייהם הקשוחים של מחפשי הזהב נקלע פנג הלבן, כלב ממוצא זאבי, שיצרי החיה שבו עדיין חריפים ועזים. כאן הוא נלחם את מלחמת קיומו בכלבים, המרגישים בו את האויב הקדמון, ובאדם, הרוצה לגזול את חרותו ולשעבדו לחוקיו."

המהדורה החדשה של הוצאת כנרת היא מהדורה מוערת ומאויירת, חגיגה של ממש לאוהבי ג'ק לונדון ותצליח ללא ספק לרתק את הקוראים הצעירים ולקרב אותם אל עולם הספרים.

במאה השנים שחלפו מאז שראה אור לראשונה, הצית סיפורו של פנג הלבן - כלב הזאב מארץ הפרא - את דמיונם של רבבות קוראים, שהתלוו אליו במסעו הארוך ורב התהפוכות מהבדידות הקרה של שממת הקרח הצפונית של קנדה אל חיקה החם של התרבות.

בנוסף לאיוריו הצבעוניים של פיליפ מונק במהדורה זו בספר גם תמונות היסטוריות אמיתיות המלוות בהערות והסברים המשיבים לפנג הלבן את איכותו התיעודית ומזמנים לקורא הרפתקה חדשה ומרגשת. ג'ק לונדון, שנולד בסן פרנסיסקו בשנת 1876, היה יורד ים, פועל, נווד, מחפש זהב ועיתונאי. מסעותיו התכופים בצפון הרחוק עוררו בו השראה לכתיבת סיפורים רבים, ביניהם פנג הלבן שראה אור בשנת 1906 וזכה להצלחה מיידית.

את ההערות המספרות את סיפורן של התמונות הוסיף פיליפ ז'אקאן, פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת לואי לומייר בליון, המתמחה בצפון אמריקה.

פיליפ מונק, המכיר היטב את עולמו של ג'ק לונדון לאחר שאייר את ספרו קול קדומים, נבחר לצייר את התמונות המפורטות היוצרות תפאורה של אמת המאפשרת לקורא לשקוע באווירתו של הצפון הרחוק ולקחת חלק בחייהם של האינדיאנים ושל מחפשי הזהב.

ג'ון גריפית לונדון נולד בסן פרנסיסקו בשנת 1876, אמו באה מרקע עשיר ובאשר לאביו נשארו רק סברות שהוא היה עיתונאי עורך דין ואסטרולוג ידוע באותה תקופה: William Chaney.

כמה חודשים לאחר שנולד נישאה אמו לג'ון לונדון אשר נפצע ונשאר מוגבל חלקית במלחמת האזרחים. המשפחה התגוררה באוקלנד (מצפון לקליפורניה) ובשל מחלת אמו גדלה אותו מטפלת שחורה אשר הספיקה להתנסות בחיי עבדות והיתה לדמות האימהית המרכזית בתקופת התבגרותו.

את השם ג'ק הוא בחר לעצמו בתקופת נערותו. ג'ק לונדון מת בגיל 40 בשנת 1916, קורות חייו זכו במהלך השנים לגרסאות רבות ובמיוחד נסיבות מותו שנויות במחלוקת עד היום - האם הוא שם קץ לחייו או שמת ממחלת כליות.

פרופסור זהר שביט כתבה על פנג הלבן באתר כנפיים:

כשקראתי את הספר שאלתי את עצמי, מה מקנה לו עוצמה רבה כל כך. בלי ספק חלק מכוחו נובע מן השפה הנשגבת ומן היכולת התיאורית של לונדון. וכאן צריך לציין לשבח את שני התרגומים שקראתי – תרגומה של כרמית גיא שראה אור בהוצאת כתר ותרגום מאוחר יותר, של יעל ענבר בהוצאת מחברות לספרות.

הספר כתוב מנקודת מבט של כלב-זאב ואנחנו כקוראים נמצאים בתוכה: מבינים את הצרכים של פנג, את כאבו, את הדמיון שלו, את פחדיו. זוהי יכולת מופלאה – להתבונן בעולם מנקודת מבט פיזית ואפילו רוחנית של זאב-כלב. הנקודה השלישית שחשוב לציין לגבי עוצמתו של הספר היא היותו סיפור נפלא על אהבה ועל כוחה של אהבה. ג'ק לונדון היה סוציאליסט וניהל מלחמות חברתיות רבות. לספר יש מימד אלגורי חזק המתייחס לסיפור האהבה הנפלא שבין פנג הלבן ובעליו.

ספרים רבים נכתבו על כוחה הרב של האהבה, אך מעטים הספרים המרשימים כל כך בנוגע לאהבה בין בעל חיים ואדוניו. בסופו של דבר האהבה שבספר גוברת על הכול. האדון מציל את פנג ופנג מציל אותו ושניהם חיים זה בזכות זה ובזכות האהבה הגדולה השורה ביניהם. בסיום הספר מעגל לונדון את הפינות ופנג מתאהב בכלבת קולי הממליטה את גוריו.

לסיכום, "פנג הלבן" הוא יצירה קלאסית שמומלצת בחום לבני הנעורים. גם היום ישנם קוראים צעירים, בנות ובנים, המעידים על כך שזהו הספר הטוב ביותר שקראו. זה בוודאי ספר חובה לכל צעיר או מבוגר שרוצה להתענג על ספרות נוער משובחת.

פנג הלבן מאת ג'ק לונדון איורים: פיליפ מונק, הערות: פיליפ ז'אקאן,
תרגום: יעל ענבר בהוצאת כנרת-זמורה ביתן.

באדיבות כנרת אנו מביאים לפניכם
את הפרק הראשון מתוך הספר

שביל הציִד
יער אשוחים אפל הזעיף את מבטו משני עבריו של הנחל הקפוא. הרוח שנשבה לא מזמן הסירה מעל העצים את ציפוי הכפור הלבנבן, ועתה נראו כאילו הם נוטים זה כלפי זה, קודרים ומאיימים באור הגווע. דממה כבירה רבצה על פני הארץ. הארץ עצמה היתה נטולת חיים, שממה חסרת תנועה, כל כך קרה ואפופת בדידות עד שרוחה לא היתה אפילו רוח עצבות. היה באוויר רמז לצחוק - צחוק נורא מכל עצבות: צחוק חסר שמחה כחיוכו של הספינקס, צחוק קר ככפור וחסר חמלה כמי שאינו טועה לעולם. היתה זו תבונת הנצח המתבדלת, השלטת בכול, שגיחכה נוכח חוסר התוחלת שבחיים ונוכח היגיעה שבהם. היתה זו ארץ-הפרא - ארץ קפואת-לב וזועמת; ארץ הצפון הפראית.

אבל בארץ זו היו חיים, גלויים וקוראי תיגר. במורד הנחל הקפוא התייגע טור של כלבי זאב. הקצוות הזיפיים של פרוותם הלבינו מכפור. אדי נשימתם קפאו באוויר ברגע שיצאו מפיותיהם, כשהם עולים בקצף אוורירי ששקע על שיער גופם והפך שם לגבישי כפור. הכלבים היו קשורים ברתמות עור, ומושכות עור חיברו אותם למזחלת שגררו אחריהם. המזחלת היתה חסרת מגלשיים. היא היתה עשויה מקליפת שדר עבה, וכל פני תחתיתה נחו על פני השלג. חלקה הקדמי של המזחלת היה מגולל כפי מעלה, כמו מגילה, בכדי שיוכל להדוף ולכבוש את גל השלג הרך שגאה מלפניה כנחשול. על המזחלת עצמה, קשורה היטב, היתה מונחת תיבה מלבנית, צרה ומוארכת. היו גם חפצים אחרים על המזחלת - שמיכות, גרזן, קומקום ומחבת; אבל הדבר הבולט ביותר, שתפס את מרבית המקום, היתה אותה תיבה מלבנית, צרה וארוכה.

לפני הכלבים, נעול בנעלי שלג רחבות, עמל אדם. מאחורי המזחלת טרח אדם נוסף. על המזחלת עצמה, בתוך התיבה, נח אדם שלישי, אדם שעמלו כבר תם - אדם שנוצח על ידי ארץ-הפרא, שכבשה אותו והכניעה אותו כך שלא ינוע ולא ייאבק עוד לעולם. אין זו דרכה של ארץ-הפרא לאהוב תנועה. החיים עצמם הם עלבון לה, כי החיים הם תנועה; וארץ-הפרא שואפת תמיד להכחיד כל תנועה. היא מקפיאה את המים בכדי למנוע מהם לזרום אל הים; היא סוחטת את שרף העצים עד שלִבם העצום קופא; ובאכזריות הרבה והנוראה ביותר תוקפת ארץ-הפרא ומכניעה את האדם - האדם, שהוא קצר-רוח יותר מכל יצור אחר, מתמרד תמיד נגד ההכרה כי כל תנועה חייבת באופן בלתי-נמנע להסתיים בהפסקת התנועה.

אך לפני המזחלת ומאחוריה, עשויים ללא חת וחסרי כל יראת-כבוד, עמלו שני הגברים שעדיין היו בחיים. גופם היה מכוסה בפרווה ובעורות מעובדים ורכים. גבישי כפור מאדי נשימתם כיסו את ריסיהם, לחייהם ושפתיהם עד שלא ניתן היה להבחין בתווי-פניהם. זה גרם לפניהם להיראות כמו מסכות-רפאים, כאילו היו קברנים בהלוויתה של רוח, בעולם-רפאים. אבל מתחת לכל אלה הם היו גברים, גברים החודרים לארץ ישימון לועגת ודמומה, הרפתקנים עלובים הנחושים בדעתם לחוות הרפתקה כבירה, ומציבים עצמם מול עָצמתו הכבירה של עולם זר, מתבדל וחסר-חיים כמו תהומות החלל.

הם המשיכו לנוע בשתיקה, חוסכים כל נשימה לפעולתו של גופם. הדממה אפפה אותם מכל צד, מעיקה בנוכחותה המוחשית. היא השפיעה על מוחם כפי שלחץ של אטמוספרות רבות במים עמוקים משפיעות על גופו של צוללן. היא מחצה אותם במשקל עצום ואינסופי, כפסק-דין שאי אפשר לערער עליו. היא דחקה אותם לפינות הנידחות ביותר של מוחם, כשהיא סוחטת מתוכם כמו מיץ מענב את כל הלהט המעושה, העליצות המזויפת, ואת כל ההערכה העצמית המופרזת המקננים בנפש האדם, עד שחשו עצמם זעירים ואפסיים, גרגרי-אבק המושלכים בתבונה מוגבלת וללא כל חכמה בין משחקי הכוחות האדירים של איתני הטבע העיוורים.

חלפה שעה, ועוד אחת. האור החיוור של היום הקצר, חסר-השמש כבר החל לדעוך, כאשר יללה עמומה ורחוקה זעזעה את האוויר הדומם. היא המריאה והגביהה במהירות, עד שהגיעה לשיאה בצליל הגבוה ביותר, שם השתהתה, רוטטת ומתוחה, ואז דעכה לאיטה. זו היתה יכולה להיות זעקתה של נשמה אבודה, לולא היו בה אותה פראות עגומה ואותה להיטות של רעב. האיש מלפנים הפנה את ראשו עד שעיניו פגשו בעיניו של האיש מאחור. ואז, מעל לתיבה המלבנית הצרה, ששימשה כארון מתים, הנהנו השניים זה לזה.

יללה שנייה בקעה, מנקבת את הדממה כבסכין. שני הגברים איתרו את מקורה. היה זה מאחוריהם, אי-שם במרחבי השלג שזה עתה חצו. יללה שלישית עלתה כמו לענות לשתיים הראשונות, גם היא מעורפם, לשמאלה של היללה השנייה.
"הם רודפים אחרינו, ביל," אמר האיש מלפנים.
קולו נשמע צרוד ולא ממשי; הוא דיבר במאמץ ניכר.
"אין מספיק בשר," ענה חברו. "לא ראיתי שום עקבות של ארנבים כבר כמה ימים.
אחרי כן לא דיברו מלה, אבל אוזניהם המשיכו להאזין בדריכות לקריאות-הציד שלא פסקו לעלות מאחוריהם.

עם רדת החשיכה הפנו את הכלבים אל תוך קבוצת עצי אשוח על שפת הנחל, והקימו מחנה. ארון הקבורה הונח על יד המדורה, ושימש להם כמושב וכשולחן. כלבי הזאב הצטופפו מקובצים מעברה האחר של המדורה. הם חשפו שיניים והתקוטטו ביניהם, אך לא הפגינו כל נטייה להתרחק אל תוך האפילה.

"הנרי, אם 'תה שואל אותי, אז הם נשארים נורא קרוב למחנה," העיר ביל.
הנרי הנהן, כשהוא כורע מעל למדורה ומייצב את הקומקום באמצעות גוש של קרח. הוא לא דיבר עד שהתיישב על הארון והתחיל לאכול.
"הם יודעים איפה לא יפשטו מהם ת'עור שלהם," אמר. "הם מעדיפים שיתנו להם אוכל ולא שיעשו מהם אוכל. הם די חכמים, הכלבים האלה."
ביל הניד בראשו. "אֶה... אנ'לא בטוח."
חברו הביט בו בסקרנות. "פ'ם ראשונה ש'ני שומע אותך אומר מש'ו על זה שהם אולי לא חכמים." "הנרי," אמר השני כשהוא לועס בכוונה ובאיטיות את השעועית שאכל, "שמת לב במקרה איך הכלבים 'שתוללו כשהאכלתי אותם?"
"כן, הם ב'מת עשו יותר רעש מתמיד," הודה הנרי.
"כמה כלבים יש לנו, הנרי?"
"שישה."
"טוב, הנרי..." ביל השתהה לרגע באמצע המשפט, בכדי שהמילים שיאמר יעשו רושם רב יותר. "איך שאמרנו, יש לנו שישה כלבים. אז לקחתי שישה דגים מהשק, נתתי דג אחד לכל כלב, וZ תשמע טוב, הנרי - היה חסר לי דג אחד."
"ספרת לא טוב."
"יש לנו שישה כלבים," אמר השני שוב, מסרב לאבד את קור-רוחו. "לקחתי שישה דגים. קצוץ-אוזן לא קיבל ת'דג שלו. חזרתי 'חר כך לשק, והבאתי לו ת'דג שלו."
"יש לנו רק שישה כלבים," אמר הנרי.
"הנרי," המשיך ביל, "אני לא אומר שכולם שמה היו כלבים, אני רק אומר שהיו שמה שבעה שקיבלו דגים."
הנרי הפסיק לאכול בכדי להציץ מעבר למדורה ולספור את הכלבים.
"יש רק שישה 'כשיו," אמר.
"ראיתי ת'שביעי בורח בשלג," הודיע ביל בביטחון קריר. " ת'מין לי שראיתי שבעה."
הנרי הביט בו בהשתתפות ואמר: " 'תה לא מתאר ל'צמך כמה ש'ני ישמח שהמסע הזה יגמר."
"מה 'תה מתכוון?" תבע ביל.

"אני מתכוון שהמטען שלנו מתחיל לשגע אותך, וש'תה מתחיל לראות סתם דברים מהדמיון." "חשבתי על זה," ענה ביל בכובד ראש. "אז כשראיתי אותו בורח וחוצה ת'שלג, בדקתי ת'שלג וראיתי ת'עקבות שהשאיר. 'חר כך ספרתי ת'כלבים, ועדיין היו שם שישה. גם 'כשיו העקבות בשלג עוד לא נמחקו. רוצה לראות? אני יראה לך אותם."
הנרי לא ענה. הוא רק המשיך ללעוס בשתיקה עד שסיים את הארוחה וקינח בספל קפה. הוא ניגב את פיו בגב ידו, ואחר כך אמר:
"אז 'תה חושב שזה היה -"

יללת-קינה ארוכה, מלאת יגון, עלתה אי-שם באפילה וקטעה את דבריו. הוא עצר להאזין לה, ולאחר מכן סיים את המשפט כשידו מורמת לכיוון מקור היללה " - 'חד מהם?" ביל הנהן. "תהיה בטוח ש'ני חושב ככה. זה לא שום דבר אחר. שמעת בעצמך איך הכלבים 'שתוללו."

יללה אחרי יללה, ואחריהן יללות שהשיבו להן הפכו את הדממה למהומה רועשת. היללות עלו מכל עבר, והכלבים הפגינו את אימתם בכך שנדחקו זה אל זה וכל כך התקרבו למדורה עד שפרוותם נחרכה מן החום. ביל הוסיף עוד עצים למדורה לפני שהדליק את המקטרת.
"'תה יודע מש'ו, אני חושב ש'תה סתם מדוכא," אמר הנרי.
"הנרי..." פתח ביל והמשיך לעשן את המקטרת שלו במשך כמה זמן, מהורהר, לפני שהחל שוב לדבר. "הנרי, אני חושב לעצמי כמה מזל יש לו, וזה בטוח יותר מזל ממה שאי-פ'ם יהיה לך או לי."
הוא הצביע על האיש השלישי באגודל שהפנה כלפי מטה, אל הארון שעליו ישבו. "'תה ו'ני, הנרי, כשנמות, יהיה לנו מזל אם ישימו מספיק אבנים על הגופות שלנו רק בשביל להרחיק ת'כלבים שלא יאכלו אותנו."
"ולנו אין פועלים וכסף וכל השאר, כמו שלו," הסכים איתו הנרי. "'תה ו'ני לא בדיוק יכולים להרשות לעצמנו הלוויות שצריכות לעבור מרחקים כאלה."
"מה שמשגע אותי, הנרי, זה למה ברנש כזה, לורד או מש'ו כזה בארץ שלו, שאף פ'ם לא היה צריך לדאוג בשביל שיהיה לו אוכל או מקום לישון - למה הוא בא לדחוף ת'אף שלו במין מקום כזה בסוף העולם - זה מה ש'ני לא מבין."
"הוא בטח היה חי עוד הרבה שנים טובות אם היה נשאר בבית שלו," הסכים הנרי.

ביל פתח את פיו לדבר, אבל התחרט. במקום לדבר הצביע על חומת-האפילה שמחצה אותם מכל עבר. אי אפשר היה לראות כל דמות בחשיכה המוחלטת; אפשר היה להבחין רק בזוג עיניים שזהרו כגחלים בוערות. הנרי הצביע על זוג עיניים שני ושלישי. מעגל של עיניים נוצצות הקיף את המחנה. מדי פעם זז זוג עיניים, או נעלם לרגע, ולאחר מכן הופיע שוב.

אי-השקט של הכלבים גבר, ובהתקף-תבהלה פתאומי הם נסו לצד הקרוב של המדורה, כשהם מתרפסים וזוחלים לרגלי האנשים. בדוחק ששרר נדחף אחד הכלבים והתהפך אל קצה המדורה, ומיד פלט יבבת כאב ובהלה כאשר עלה באוויר ריח פרוותו החרוכה. המהומה גרמה למעגל העיניים לנוע בעצבנות לרגע ואפילו להתרחק מעט, אבל כאשר השתתקו הכלבים חזר המעגל למקומו.

"הנרי, איזה מזל מחורבן שנגמרה לנו התחמושת."
ביל גמר לעשן את הטבק שבמקטרת, והתחיל לסייע לחברו לפרוש את מיטת הפרווה והשמיכות על מצע ענפי האשוח, שאותו הניח על השלג לפני ארוחת הערב. הנרי רטן והחל להתיר את שרוכי המוקסינים שלרגליו.

"כמה כדורים אמרת שנשארו לך?" שאל.
"שלושה," היתה התשובה. "והלוואי שזה היה שלוש-מאות. אז הייתי מראה להם כבר, ל'זאזל איתם!"
הוא נפנף את אגרופו בזעם כלפי העיניים הזוהרות, והתחיל לסדר בזהירות את המוקסינים שלו על משענת סמוך למדורה.

"וחוץ מזה, הלוואי שגל הקור הזה יעבור כבר," המשיך. "כבר שבועיים מינוס עשרים. והלוואי שבכלל לא היינו מתחילים ת'מסע הזה, הנרי. לא מוצא חן בעיני מה שהולך פה. יש לי הרגשה שמש'ו לא בסדר. וחוץ מזה, אם כבר אז כבר, הלוואי שהמסע הזה היה כבר נגמר, ו'תה ו'ני היינו יושבים ממש 'כשיו ליד האח בפורט-מק'גארי, ומשחקים בקלפים. זה מה ש'ני רוצה." הנרי רטן והזדחל לתוך המיטה. הוא כבר עמד להירדם כאשר קולו של חברו העיר אותו. "תגיד, הנרי, ההוא שבא וקיבל דג - למה הכלבים לא התקיפו אותו? זה מה שמציק לי." "יותר מדי דברים מציקים לך, ביל," הגיעה התגובה המנומנמת, "עד היום אף-פ'ם לא היית כזה. אולי פשוט תסתוֹם 'כשיו ולך לישון, ואז בבוקר תרגיש שיגעון. אם 'תה שואל אותי, בטח יש'ך צרבת, וזה מה שמציק לך."

שני האנשים נרדמו זה בצד זה כשהם נושמים בכבדות מתחת לשמיכה המשותפת. המדורה דעכה, והעיניים הזוהרות הידקו את המעגל מסביב למחנה. הכלבים הצטופפו ונדחקו בפחד זה אל זה. מדי פעם חשף אחד מהם את שיניו ונהם באיום כאשר זוג עיניים התקרב יותר מדי. בשלב מסוים גברה המהומה שהקימו עד כדי כך שביל התעורר משנתו. הוא יצא מהמיטה בזהירות בכדי לא העיר את הנרי, והוסיף עצים למדורה. כשהלהבה התחילה להתגבר, התרחק מעגל העיניים. ללא תשומת לב מיוחדת העיף מבט חולף על הכלבים הצפופים. הוא שפשף את עיניו, ובחן אותם שוב במבט חד. ואז הזדחל חזרה אל בין השמיכות.

"הנרי," קרא. "היי, הנרי!"
הנרי נאנק כשהוא מקיץ משינה עמוקה ומלמל בתלונה: "מה לא בסדר 'כשיו?"
"כלום," הגיעה התשובה; "רק ששוב יש שם שבעה. הרגע ספרתי."
הנרי אישר את קבלת המידע בקול ריטון שגלש והפך לנחירה כאשר חזר ושקע בשינה. בבוקר היה זה הנרי שהתעורר ראשון והוציא את שותפו מהמיטה. נותרו עדיין שלוש שעות עד שיאיר היום, למרות שהשעה היתה כבר שש; והנרי הכין בחשיכה את ארוחת הבוקר בשעה שביל גלגל את השמיכות והכין את המזחלת לתזוזה.

"תגיד, הנרי," שאל פתאום, "כמה כלבים אמרת שיש לנו?"
"שישה."
"לא נכון," הכריז ביל בתרועת ניצחון.
"שוב שבעה?" שאל הנרי.
"לא, חמישה; 'חד חסר."
"ל'זאזל!" קרא הנרי בזעם, כשהוא מניח לבישול והולך לספור את הכלבים בעצמו.
"'תה צודק, ביל," סיכם. "שמנמן נעלם."
"ודווקא הוא טס כמו ברק מהרגע שהתחיל לזוז. ממש העלה עשן מאחוריו עד שאי'פשר היה לראות אותו."
"לא היה לו שום סיכוי," העיר הנרי. "הם פשוט בלעו אותו בחיים. אני מוכן ל'תערב שהוא יילל כשהם טרפו אותו, ל'זאזל איתם!"
"הוא תמיד היה כלב טיפש," אמר ביל.
"'בל 'פילו כלב טיפש לא צריך להיות מספיק טיפש בשביל ללכת ולהתאבד ככה." הוא בחן את חמשת הכלבים שנותרו במבט מנוסה שאמד וסיכם במהירות את התכונות הבולטות של כל כלב. "בטח אף 'חד מהאחרים לא יעשה ת'זה."
"אי'פשר להרחיק אותם מהמדורה 'פילו עם מקל," הסכים ביל. "ל'גיד לך ת'אמת, תמיד חשבתי שמש'ו לא בסדר עם שמנמן."

וזה היה ההספד לכלב שמת בנתיבי המזחלות של הצפון - ארוך יותר מהספדים לכלבים רבים אחרים, ארוך יותר מהספדים שזכו להם אנשים רבים.

© כל הזכויות שמורות לכנרת הוצאה לאור

פנג הלבן - ג'ק לונדון
White Fang - Jack London