Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים ילדים נוער  » ספרים חדשים במרץ 2006       חזור

הקוסם מארץ עוץ - הספר המוער
מאת: ל. פרנק באום, העיר: מייקל פטריק הרן
The Annotated Wizard Of Oz - L. Frank Baum, w. w. Denslow, Michael Patrick Hearn

ההוצאה:

אריה ניר

מהדורה חדשה ומוערת של הספר הקוסם מארץ עוץ, מאת: ל. פרנק באום העיר: מייקל פטריק הרן, איורים מקוריים: ו.ו. דנסלו, מאנגלית: גילי בר-הלל סמו.

הקוסם מארץ עוץ, מיום שראה אור ועד עצם ימינו אלה, הוא אחד מרבי-המכר הגדולים שראו אור מעולם, סיפור שעובד למאות גרסאות, להצגות, למחזות זמר ולסרטים.

מלכתחילה, הביקורות על הספר היו רובן ככולן מצוינות. "הצעירים ישתגעו עליו," חזה מבקר אחד. "ספר הילדים הטוב של המאה!" התנבא מבקר אחר. "זה הסיפור האמיתי ביותר שכתבתי," התוודה באום. גם איוריו הצבעוניים של דנסלו היו חידוש גדול בזמנו ותרמו רבות להצלחתו של הספר.

הקוסם מארץ עוץ - הספר המוער
שתפו אותי

בהמשך הסקירה הפרק הראשון מתוך הספר
ואחרית הדבר מאת מייקל פטריק הרן

הקוסם מארץ עוץ חולל מהפכה בספרות הילדים, מפני שמראש לא התכוון אלא לבדר, לשעשע ולענג את קוראיו הצעירים. ל. פרנק באום, שהיה אדם מעניין לא פחות מספריו, כתב: "אני סבור שהקוראים אשר יקדישו להם מחשבה, ימצאו מאחורי כל רעיון פרוע ותקרית מבדחת איזשהו לקח נעלה יותר." ומה יכול להיות פרוע יותר ויחד עם זאת אנושי ועמוק יותר מסיפור על ילדה תמימה שביתה נסחף בסופת ציקלון ורוצה רק לחזור הביתה, דחליל שראשו מלא קש שמחפש שכל, איש פח שמבקש לב חם ואוהב ואריה פחדן שרוצה להיות אמיץ, שיוצאים למסע הרפתקאות בארץ פלאות.

"תרגום חדש לספר שתורגם בעבר צריך שתהיה לו הצדקה. הוצאה לאור של מהדורה מוערת, עם הערות והארות שמוסיפות ידע ומידע, של ספר שהיה יקר ללבי משחר ילדותי, היא בשבילי הצדקה מלאה." אומרת המתרגמת גילי בר-הלל סמו.

הספר מלא וגדוש באיורים ובביאורים כיאה לספר מוער כהלכה. תזכורת קצרה על מעללי דורותי בתוכן העניינים של הספר המובא כאן, בסיום כל פרק שלל הערות מחכימות כפי שנדגים בהמשך בהצגת הפרק הראשון מתוך הספר.

תוכן העניינים
+ הקדמת המתרגמת
+ הקדמה
+ פרק ראשון הציקלון
+ פרק שני הוועידה עם המנצ'קינים
+ פרק שלישי כיצד הצילה דורותי את הדחליל
+ פרק רביעי הדרך ביער
+ פרק חמישי הצלתו של איש הפח
+ פרק שישי האריה הפחדן
+ פרק שביעי בדרך אל עוץ הגדול
+ פרק שמיני שדה הפרגים הקטלני
+ פרק תשיעי מלכת עכברי השדה
+ פרק עשירי שומר השערים
+ פרק אחד־עשר עיר האיזמרגד המופלאה של עוץ
+ פרק שנים־עשר החיפוש אחר המכשפה הרעה
+ פרק שלושה־עשר ההצלה
+ פרק ארבעה־עשר הקופים המכונפים
+ פרק חמישה־עשר חשיפתו של עוץ "הנורא"
+ פרק שישה־עשר כוחות הקסם של הנוכל הגדול
+ פרק שבעה־עשר כיצד המריא הכדור הפורח
+ פרק שמונה־עשר אל הדרום
+ פרק תשעה־עשר התקפת העצים הלוחמים
+ פרק עשרים ארץ החרסינה העדינה
+ פרק עשרים ואחד האריה מוכתר למלך החיות
+ פרק עשרים ושניים בארץ הקוואדלינגים
+ פרק עשרים ושלושה גלינדה מגשימה את משאלתה של דורותי
+ פרק עשרים וארבעה השיבה הביתה
+ אחרית דבר מאת מייקל פטריק הרן
+ ביבליוגרפיה

מתוך פרק הביבליוגרפיה של התרגום החדש

תרגומים של הקוסם מארץ עוץ לעברית :
+ הקוסם מארץ עוץ. איורי קו: בינה גבירץ. תרגמה: ימימה טשרנוביץ. תל־אביב: יזרעאל, 1194 . הדפסות חוזרות 1977 ,1971 ,1967 ,1966 ,1963 ,1951 ,1949 ,1947 ,1946 , גרסה מקוצרת.
+ הקוסם מארץ עוץ. איורי קו: בינה גבירץ. תרגם: צבי רין. תל־אביב: הוצאת יוסף שרברק, 1946 . גרסה מקוצרת. תרגומו של רין הופיע גם בתוך הקובץ אוצר מסעי הפלאות, בעריכת זלמן אריאל. תל־אביב: יוסף שרברק, 1946 .
+ הקוסם מארץ עוץ. תרגם: אליעזר כרמי. תל־אביב: דורה, תשל"ד 1974 .
+ הקוסם מארץ עוץ. איורים: ו. ו. דנסלו.
תרגמה: בשמת אבן־זהר. תל־אביב: יריב, הדר, 1980 .
+ הקוסם מארץ עוץ. איורים: ו. ו. דנסלו. תרגם: אוריאל אופק.
ערך לדפוס: גדעון טורי. תל־אביב: מ. מזרחי, 1988 .
+ הקוסם מארץ עוץ. איורים: ו. ו. דנסלו. תרגמה: בשמת אבן־זהר. ירושלים: מחברות לספרות. תשמ"ט 1989 . הודפס במהדורה רגילה (כריכה שחורה) ובמהדורת אלבום (כריכה ירוקה) הכוללת 8 ציורי צבע לפי הציורים של דנסלו, אך בצביעה מודרנית.
+ הקוסם מארץ עוץ. תרגם: יובל ווליס. ערכה: הדס מאור. ציור עטיפה: ענת שן־לוי. תל־אביב: פראג, תש"ס 2000 . כולל אחרית דבר מאת המתרגם.
+ הקוסם מארץ עוץ. תרגם: זיו בר־אור. ערכה: נחמה אלמוג. איורים: ו. ו. דנסלו. כפר מונש: עופרים, תשס"ב 2001 . כולל מבוא מאת מרטין גרדנר, למהדורת Dover משנת 1960 .

סדרת עוץ המקורית מאת פרנק באום:
The Wonderful Wizard of Oz .1 , הקוסם מארץ עוץ, 1900 .
The Marvelous Land of Oz .2 , ארץ עוץ המופלאה, 1904 .
Ozma of Oz .3 , עוצמה מלכת עוץ, 1907 .
Dorothy and the Wizard in Oz .4 , דורותי והקוסם בארץ עוץ, 1908 .
The Road to Oz .5 , הדרך לארץ עוץ, 1909 .
The Emerald City of Oz .6 , עיר האיזמרגד של עוץ, 1910 .
The Patchwork Girl of Oz .7 , נערת הטלאים של ארץ עוץ, 1913 .
Tik-Tok of Oz .8 , טיק־טוק מארץ עוץ, 1914 .
The Scarecrow of Oz .9 , הדחליל מארץ עוץ, 1915 .
Rinkitink in Oz .10 , רינקיטינק בארץ עוץ, 1916 .
The Lost Princess of Oz .11 , הנסיכה האבודה של ארץ עוץ, 1917 .
The Tin Woodman of Oz .12 , איש הפח מארץ עוץ, 1918 .
The Magic of Oz .13 , הקסמים של ארץ עוץ, 1919 .
Glinda of Oz .14 , גלינדה מארץ עוץ, 1920 .

היא זחלה לעבר הפתח, תפסה באוזנו של טוטו וגררה אותו בחזרה אל תוך החדר.

באדיבות הוצאת אריה ניר
הפרק הראשון: הצקלון

דורותי גרה בלב הערבות הגדולות של קנזס , עם הדוד הנרי, שהיה איכר, והדודה אֵם , שהייתה אשת האיכר. ביתם היה קטן , כי את הקורות לבנייתו היה צריך להוביל בעגלה ממרחק קילומטרים רבים. היו בו ארבעה קירות, רצפה ותקרה, שיצרו יחדיו חדר אחד; וחדר זה הכיל תנור בישול חלוד למראה, ארון לכלי האוכל, שולחן, שלושה או ארבעה כיסאות ומיטות. לדוד הנרי ולדודה אֵם הייתה מיטה גדולה בפינה אחת של החדר, ולדורותי מיטה קטנה בפינה אחרת. עליית גג לא הייתה כלל, וגם לא מרתף — מלבד בור קטן חפור באדמה, המכונה "מרתף־סערות", שאליו יכולים בני המשפחה להיכנס אם יתעורר לפתע ציקלון, אחד מאותן סופות־מערבולת אדירות, שעוצמתן מספקת למחוץ כל בניין העומד בדרכן. הגישה למרתף הייתה דרך דלת מתרוממת ברצפה, שממנה השתלשל סולם אל תוך הבור הקטן והחשוך.

כשעמדה דורותי בפתח הבית והשקיפה סביבה, לא ראתה דבר מכל צדדיה, מלבד הערבה הגדולה והאפורה . אף עץ ואף בית לא קטעו את מרחבי הנוף השטוח שהשתרע עד לקצה השמים מכל העברים. השמש אפתה את האדמה החרושה עד שהפכה לגוש אפור, מחורץ כולו סדקים זעירים. אפילו העשב לא היה ירוק, כי השמש חרכה את קצות העלים הארוכים עד שעטו אותו הגוון האפור שנראה בכל מקום. פעם צבעו את הבית, אך השמש סדקה את הצבע והגשמים שטפו אותו, וכעת גם הבית נראה דהוי ואפור כמו כל היתר.

כשהגיעה הדודה אֵם ועברה לגור שם, היא הייתה כלה צעירה ויפה . השמש והרוח שינו גם אותה. הן נטלו את הברק מעיניה והותירו בהן אפור מפוכח; הן נטלו את האודם מלחייה ומשפתיה, וכעת היו גם הן אפורות. עכשיו היא הייתה רזה ושדופה, ולא חייכה עוד. כאשר הגיעה דורותי, שהייתה יתומה , לביתה, נבהלה הדודה אֵם כל־כך למשמע צחוקה, עד שזעקה והידקה את ידה אל לוח לבה בכל פעם שהגיע לאוזניה קולה העליז. למעשה, היא מעולם לא חדלה לשלוח בילדה הקטנה מבטי תימהון על כך שמצאה בכלל סיבות לצחוק.

הדוד הנרי לא צחק מעולם. הוא עבד קשה מבוקר ועד לילה ולא ידע שמחה מה היא. גם הוא היה אפור, מזקנו הארוך ועד מגפיו המגושמים, והוא נראה קודר ורציני ודיבר רק לעתים רחוקות.

טוטו היה זה שגרם לדורותי לצחוק והציל אותה מלהפוך אפורה כמו כל הסובב אותה. טוטו לא היה אפור; הוא היה כלבלב קטן ושחור, עם פרוות משי ארוכה ועיניים קטנות שחורות שנצצו בגיל משני עברי אפו המצחיק והזעיר. טוטו היה משחק כל היום, ודורותי שיחקה איתו ואהבה אותו בכל לבה.

אבל היום הם לא שיחקו. הדוד הנרי ישב על מפתן הדלת והביט בחשש אל השמים, שהיו אפורים עוד יותר מהרגיל. דורותי עמדה בפתח הדלת כשטוטו בזרועותיה, והביטה אף היא בשמים. הדודה אֵם שטפה את הכלים.

מהצפון הרחוק עלתה באוזניהם אנקת רוח עמומה, והדוד הנרי ודורותי יכלו לראות את המקום שבו העשב הארוך קד גלים־גלים מפני הסערה הקרֵבה. כעת נשמעה באוויר שריקה חדה שבאה מהדרום, וכשהפנו את עיניהם דרומה ראו גם שם גלים בעשב, מתקדמים לעברם. לפתע נעמד הדוד הנרי.

"סופת ציקלון מתקרבת, אֵם," קרא אל אשתו, "אני הולך לטפל בבהמות," ורץ לעבר הסככות של הפרות והסוסים.

הדודה אֵם שמטה את הכלים וניגשה לדלת.
במבט אחד עמדה על הסכנה הקרֵבה.

"מהר, דורותי!" זעקה, "רוצי למרתף!"
טוטו זינק מתוך זרועותיה של דורותי והסתתר מתחת למיטה, והילדה הלכה להביא אותו. הדודה אֵם, מבוהלת עד מאוד, פתחה בתנופה את הדלת המתרוממת שברצפה וירדה בַּסולם אל תוך הבור הקטן והאפל. דורותי הצליחה לבסוף לתפוס את טוטו והלכה בעקבות דודתה, אך בדיוק כשהגיעה לאמצע החדר נשמעה שאגה אדירה של רוח, והבית הזדעזע בעוצמה כזאת עד שדורותי מעדה והתיישבה לפתע על הרצפה.

ואז קרה דבר מוזר.
הבית הסתחרר פעמיים־שלוש והתרומם באיטיות באוויר. דורותי חשה כאילו היא עולה בכדור פורח.

רוחות הצפון והדרום נפגשו במקום שבו עמד הבית, וזה הפך למרכזו המדויק של הציקלון. האוויר בלב ציקלון אינו נע בדרך כלל, אך הלחץ האדיר שהפעילה רוח הסערה על דופנות הבית גרם לכך שיתרומם גבוה יותר ויותר, עד שהגיע ממש לפסגת הציקלון, ושם נשאר, ונישא למרחק קילומטרים רבים באותה קלות שבה תישאו נוצה.

חושך כבד שרר, והרוח ייללה אימים סביבה, אך דורותי הרגישה שהיא נישאת בקלילות נינוחה. אחרי אותם סחרורים ראשונים, ומלבד פעם אחת שבה הוטה הבית בבת אחת על צדו, היא חשה כאילו היא מעורסלת ברוך, כמו תינוק בעריסה.

כל זה לא מצא חן בעיני טוטו. הוא התרוצץ סביב החדר, רגע כאן רגע שם, נובח בקולי־קולות; אך דורותי ישבה בשקט על הרצפה, והמתינה לראות מה יקרה.

פעם התקרב טוטו יותר מדי אל הדלת המתרוממת הפתוחה, ונפל פנימה. תחילה חשבה הילדה הקטנה שאיבדה אותו, אך עד מהרה ראתה אחת מאוזניו מבצבצת מתוך הפתח, כי לחץ האוויר החזק הרים גם אותו ולא איפשר לו ליפול. היא זחלה לעבר הפתח, תפסה באוזנו של טוטו וגררה אותו בחזרה אל תוך החדר; אחר־כך סגרה את הדלת המתרוממת כדי שלא יקרו עוד תאונות.

כך עברו שעה ועוד שעה, ולאט־לאט התגברה דורותי על פחדה; אבל היא סבלה מבדידות עזה, והרוח שאגה בעוצמה כזאת על כל סביבותיה, עד שכמעט והתחרשה. תחילה חששה שמא תתרסק לחתיכות קטנות כשייפול הבית בחזרה אל הקרקע, אך משחלפו השעות ולא קרה בהן שום דבר נורא, היא חדלה לדאוג והחליטה להמתין בסבלנות ולראות מה עתיד לקרות. לבסוף זחלה לאורך הרצפה המתנדנדת לעבר מיטתה ונשכבה עליה, וטוטו עלה בעקבותיה ונשכב לצדה.

למרות טלטוליו של הבית ויבבות הרוח, דורותי עצמה עד מהרה את עיניה ושקעה בשינה עמוקה .

ההערות לפרק הראשון:

+ 1. דורותי
באום כתב 13 ספרי המשך להקוסם מארץ עוץ, ומתוכם, רק ארץ עוץ המופלאה תורגם לעברית. בספר השלישי, עוּצמה מלכת עוץ, אנו למדים ששמה המלא של הגיבורה הוא דוֹרוֹתי גֵייל. פירוש המילה gale הוא "סופה", בדומה לסופה שסחפה אותה לעוץ.

בני משפחתו של באום הכחישו תמיד שגיבורת ספרו נקראה על שם ילדה כלשהי שהכיר במציאות. אף־על־פי־כן, אחייניתו של באום, מטילדה ג'ואֶל גֵייג', סבורה שפרנק באום שאב את שם הדמות משם אחותה, דורותי לואיז גייג', שנפטרה ממחלה כשהייתה בת חמישה חודשים, בנובמבר 1898 — התקופה שבה כתב באום את ספרו.

בדומה לדמויות ספרותיות רבות, גם דורותי קיבלה שם עברי כש"עלתה" ארצה לראשונה. העִברות המתבקש, "דורית", מופיע בתרגומיהם המוקדמים של צבי רין ושל ימימה טשרנוביץ. י. חלמיש, שעיבד את הסיפור לספרון דקיק עבור הוצאת "אל המעיין" בשנות החמישים, זיכה את הגיבורה בשם צברי ממש: "נורית".

+ 2. קנזס
למען האמת, באום כמעט לא הכיר את קנזס. הוא ביקר בה בשנת 1882 במסגרת מסע ההופעות עם הצגתו The Maid of Arran , וההתרשמות שלו ושל אשתו מוד ממנה לא הייתה חיובית, אם לשפוט על־פי מכתב שכתבה מוד לאחיה תומס: "לא ברור לי איך אתה מסוגל לאהוב את המערב... גם אילו שילמו לי, לא הייתי גרה כאן. אולי את שיקגו אוהב יותר, אבל מהמערב הרחוק אבקש פטור... קנזס כמדינה אינה מרשימה אותי, היא לא שווה הרבה... המלונות בחלקם מחרידים, אם כי עוד לא ראיתי חרקים או פשפשים."

+ 3. הדוד הנרי... והדודה אם
בתרגומים השונים של הספר לעברית, שונה שמה של הדודה אֵם בשלל אופנים: היא נקראה הדודה אָמִית (רין), אֶמי (טשרנוביץ), אֵיימי (כרמי), ואֶמָה (אליגון־רוז). ייתכן שהנטייה לעברת את השם "אם" נובעת ממשמעותו בעברית, שעלולה לבלבל את הקורא הצעיר. לעומתה, הדוד הנרי נשאר כמעט תמיד הנרי, מלבד בתרגומו של צבי רין, שם הפך הנרי לנר.

+ 4. ביתם היה קטן
התיאור של באום מתאים לצריף התיישבות טיפוסי לתקופתו. גם בני הזוג קרפנטר, אחותה של מוד באום ובעלה, שללא ספק מיוצגים כאן, נאלצו להוביל את קורות העץ שלהם בעגלה מרחק של יום נסיעה שלם, על מנת להקים את ביתם הקטן בערבה בשנת 1882 .

+ 5. אפורה
הצבע האפור מוזכר תשע פעמים בארבע הפסקאות הבאות. נראה שבאום בונה את הניגוד בין החיים האפורים בחווה בקנזס ורצינותם של הדוד הנרי והדודה אם, לבין הצבעוניות והעליזות של ארץ עוץ, בהמשך.

+ 6. כלה צעירה ויפה
ג'וליה קרפנטר, גיסתו של פרנק באום, הייתה גם היא כלה יפה ומלאת שמחת חיים כשעזבה את בית הוריה. תיאור הערבה ביומן שבו תיעדה את חייה שם, שונה בתכלית מזה של לורה אינגלס וילדר, מחברת ספרי בית קטן בערבה המפורסמים. "זאת ארץ נוראית," כתבה ב־ 1 בינואר, 1884 , "ואני רוצה לחיות במזרח." בעת שחיפש עבודה, עזב פרנק קרפנטר את אשתו למשך ימים ארוכים, ושכניהם הקרובים ביותר התגוררו במרחק 25 עד 30 קילומטרים מהם. "לבדי כל היום וכל הלילה," כתבה ג'וליה ביומנה, "קשה, קשה מנשוא, הבדידות. לא מסוגלת לסבול להיות כל־ כך הרבה לבד." בעלה שביקש להתנחם בשתייה ובהימורים, התעלל בה, ולבסוף התאבד. לקראת סוף חייה, כשנשאלה ממה נפגעה ראייתה, ענתה: "מרוב מבטים אל הערבה בחיפוש נפש חיה." שפיותה של ג'וליה הלכה והתערערה ולבסוף היא התמוטטה. את אחרית ימיה בילתה במוסד סגור.

+ 7. יתומה
רבים מגיבורי סיפורי הילדים, מימי סינדרלה ועד להארי פוטר המודרני, הם יתומים: אוליבר טוויסט, טום סוייר, היידי, אן שירלי ועוד רבים אחרים. היתום מעורר מיד חמלה והזדהות, ועם זאת, הוא אינו כבול להורים שעלולים להגביל את צעדיו ולמנוע ממנו להשתתף במיני הרפתקאות מסוכנות. באין לו ההורים הוא חופשי לנפשו, אך למרות עצמאותו הוא זקוק לאהבה בחיק משפחה אומנת או מסגרת מאמצת ומבקש להתקבל בחברה. זהו קונפליקט דרמטי שיכול להניע סיפור מרגש. בפתיחת הספר רומז באום על ניכור בקשר בין דורותי לבין מאמציה, ונקודת האור היחידה בחייה של הילדה היא הכלב טוטו.

באום מעולם לא כתב על הוריה האמיתיים של דורותי. הסופר ג'ף ריימן, בספרו 1992) Was ), בדה רקע משפחתי לדורותי. לפיו, הוריה של דורותי נספו במגיפת דיפטריה בסוף המאה ה־ 19 . ואם לא די שאיבדה את הוריה, דורותי בסיפור הזה היא גם קורבן להתעללות מינית מצד הדוד הנרי, ובבגרותה היא מאושפזת במוסד סגור.

+ 8. טוטו
בתרגום של צבי רין, כמו שאר הדמויות, גם טוטו זכה לשם עברי משלו: תּוּתִי. במחזמר שהפיק באום בשנת 1902 , הוא החליף את הכלב טוטו בעֶגלה מנוקדת בשם אימוג'ין, כנראה בעצתו של הבמאי ג'וליאן מיטשל, מהטעם הפרקטי שקל יותר לשחקן להתחפש לפרה מאשר לכלב קטן. סלמן רושדי, במאמרו על הסרט, כתב: "לא סבלתי את טוטו. עד היום אני לא סובל אותו." הכלב נראה לו כ"מין פיאה נוכרית מנבחת, שטיחון דוחף־אף!... תרומתו החשובה היחידה לעלילת הסיפור היא כאשר בטעות הוא מפיל את הפרגוד שמאחוריו מסתתר הקוסם" (פרק 15 ). רושדי שכח שלטוטו יש לפחות עוד שתי תרומות חשובות לעלילה: הוא האחראי למסע של דורותי בציקלון (פרק 1), והוא שמכשיל את שיבתה לקנזס בכדור הפורח של הקוסם (פרק 17 ).

+ 9. ציקלון
כשהספר ראה אור לראשונה, הפרופסור ויליס ל. מור, מנהל הלשכה הממשלתית האמריקנית למזג־האוויר, כתב מכתב מיואש למוציאים לאור:

בהתחשב בתפוצה שבוודאי תהיה לספר, צר לי שבאום השתמש במושג "ציקלון" במקום שבו הכוונה היא ל"טורנדו". מאמץ רב השקעתי בניסיון לתקן את השימוש הקלוקל במושגים הללו. טורנדו הוא כמעט תמיד תופעת לוואי של ציקלון, ולרוב מתרחש ברבע הדרומי־מזרחי של סערה ציקלונית. ציקלונים אינם בהכרח מסוכנים בעוד שסופות טורנדו הרסניות תמיד. ציקלון מכסה תמיד שטח אדמה רחב, לפעמים עד כדי 1,500 קילומטרים, בשעה שמסלולו של הטורנדו צר מאוד, כמעט לעולם אינו חורג מקילומטר בודד ולעתים קרובות אינו אלא כ־ 100 מטרים. הטעות אינה באשמתו של הסופר, שכן הציבור מתעקש להשתמש באופן שגוי במושגים, עד שלעתים אני חושש שהמדענים הם שייאלצו לשנותם. אילו פרסם ספרכם הקטן את המושג הנכון, היה זה מסייע למדע במקום להנציח שגיאה מצערת.

נציג הוצאת הספרים הבטיח לפרופסור ויליס שהטעות תתוקן בהדפסות עתידיות, אך היא מעולם לא תוקנה. עד עצם היום הזה משמש בשפה העממית המושג ציקלון לציון סופות טורנדו, הוריקנים, או כל סופת רוחות הרסנית.

+ 10. שקעה בשינה עמוקה
בעיבוד לקולנוע הוכנס שינוי בלתי־נסלח. בסוף הסרט מתגלה שההרפתקה של דורותי בעוץ לא הייתה אלא חלום. כבר בשנת 1900 , סיווג אחד המבקרים את סיפורי הפיות שנכתבו באותה עת לשני סוגים — אלה העוסקים בפיות מכונפות, כמו אגדות העם, ואלה המתרחשים בארץ החלומות, כמו אליס בארץ הפלאות. למעשה, הסיפור האמריקני החדש היחיד מאותה תקופה שלא נבנה על המוסכמות הללו, הוא הקוסם מארץ עוץ. אחת הסיבות להצלחה של סיפורו של באום בקרב קוראים צעירים היא שעוץ הוגשה כמקום אמיתי.

קוראיו של באום הִרבו לשאול אותו באשר למיקומה של עוץ. "אלמלא הייתה עוץ קיימת במציאות," כתב באום במכתב תשובה לאחת הקוראות הצעירות שלו, "כיצד יכולתי לכתוב עליה?" הקריקטוריסט וולט מקדוגל שעבד עם באום, תיאר כיצד היה באום מבלה שעות בתיאורי נפלאותיה של עוץ. "הפניתי אליו אנשים שישאלו אותו היכן ניתן למצוא את עוץ במציאות," סיפר מקדוגל, "אך משנענו ברצינות תהומית ש'עוץ היא ממלכת הילדים, צעירים כמבוגרים, היכן שלא יימצאו', הם שלחו בו מבט חשדני, ומאותו רגע ואילך נמנעו מחברתו ומחברתי."

אחרית דבר
מאת מייקל פטריק הרן

לפני יותר ממאה שנה, בשנת 1900 , השלים ל. פרנק באום את כתיבת הקוסם מארץ עוץ, וידע מיד שהוציא תחת ידו משהו מיוחד; עם זאת, לא היה יכול לחזות את העתיד המזהיר המצפה לסיפור הפיות שלו. ל. פרנק באום שם לעצמו מטרה לשנות את פני ספרות הילדים האמריקנית, ואכן, הוא הצליח לתרום תרומה רבת־ערך לא רק לספרות הילדים האמריקנית, אלא לספרות הילדים העולמית, ולספרות בכללותה.

הסיפור הפשוט לכאורה על הרפתקאותיה של דורותי בארץ עוץ המופלאה, כבש את לבם של רבבות ילדים ומבוגרים מאז ראה אור לראשונה. הקוסם מארץ עוץ חדר לפולקלור האמריקני, ומשם יצא והפך לנכס תרבותי כלל־עולמי. עד שפקעו זכויות היוצרים על הספר בשנת 1956 , שנת המאה להולדת המחבר, נמכרו חמישה מיליון עותקים של הספר. איש לא העז לאמוד כמה מיליוני עותקים נוספים נמכרו מאז פגו זכויות היוצרים והספר הפך לנחלת הציבור. יש הטוענים שמספר הצופים בסרט שיצא לאקרנים בשנת 1939 , לרבות מספר האנשים שראו אותו יותר מפעם אחת, רב יותר ממספר הצופים בכל סרט קולנוע שצולם אי־פעם. יש הסוברים כי הסרט הוא שהעניק לספר את תהילתו. הם טועים. מלכתחילה רכשו אולפני מטרו־גולדווין־מאייר את זכויות ההסרטה רק כי הקוסם מארץ עוץ נחשב כבר אז לספר הילדים האמריקני בן המאה העשרים, האהוב ביותר, אבל גם המושמץ ביותר.

הקוסם מארץ עוץ, הספר הראשון בסדרת ספרי עוץ, הוא כיום אחד מרבי־ המכר הגדולים והוא עדיין אהוב בקרב ילדים כפי שהיה כשראה אור. ואולם, במשך עשרות שנים סירבו ספרנים ומבקרים לראות בספרי עוץ יצירות ספרותיות חשובות לצעירים, ועד היום יש המפחיתים בערכו. רק ברבע האחרון של המאה העשרים הפכו באום ועוץ מושאים למחקרים אקדמיים וספרותיים חשובים. סופרים כגון ריי ברדבורי, אנג'לה קרטר, ארתור ס. קלארק, פ. סקוט פיצג'רלד, שירלי ג'קסון, קן קייסי, סלמן רושדי, ג'יימס תרבר, ויליאם סטיירון, ג'ון אפדייק, גור וידאל ויודורה ולטי הביעו כולם את אהבתם ואת הערכתם לעוץ.

למרות הפופולריות המתמשכת והעלייה בעניין האקדמי בספרי עוץ, מחבר הספרים נותר דמות לא מוכרת יחסית. באום ניסה את ידו בסדרה שלמה של עיסוקים מלבד כתיבת ספרי ילדים: מעריכת עיתון חלוצי במערב ארצות־הברית, ועד להפקת מחזות זמר וסרטי קולנוע בהוליווד. אמנם את תרומתו לתרבות יש לשפוט לפי יצירתו, לא לפי חייו, אבל כאדם היה באום מעניין לא פחות מהספרים שכתב.

לַיימֶן פרנק באום נולד ב־ 15 במאי 1856 בצ'יטננגו, כפר שקט בלב מדינת ניו־יורק. הוא נקרא על שם דודו, ליימן ספולדינג באום, אבל לא אהב את השם ליימן, וחבריו ובני משפחתו קראו לו תמיד פרנק. במקצועות השונים שבהם עסק כינה את עצמו בשמות בדויים שונים: הוא היה לואיס פ. באום כשחקן וכמחזאי; ל. פ. באום כעורך עיתון; ול. פרנק באום כסופר לילדים.

אביו, בנג'מין וורד באום, עסק במגוון רחב של עיסוקים, כמעט כמו שיעשה פרנק עצמו מאוחר יותר. כשנולד פרנק היה אביו בעיצומה של הקמת בית־חרושת לחביות בצ'יטננגו, אך תוך שנים ספורות הרוויח הון בתעשיית הנפט של פנסילבניה, שהייתה אז באבּה. האב העביר את משפחתו לעיר הסמוכה סירקוז, והקים לאשתו, סינתיה סטנטון באום, אחוזה כפרית שנקראה רוז לואן ( — (Rose Lawn כר הוורדים.

פרנק היה ילד רגיש וחולמני. כדי לחשל את אופיו שלחו אותו הוריו ללמוד בפנימייה הצבאית פיקסקיל, על שפת נהר ההדסון. אך פרנק הצליח להחזיק מעמד שם שנתיים בלבד. סלידתו ממורים ומהצבא באה לידי ביטוי בסיפורי הילדים שלו.

ברוז לואן נחשף פרנק הצעיר לראשונה למכונות הדפוס. עיתונאות חובבנית הייתה אז בשיא האופנה, ועיתוני הילדים היו מלאים בפרסומות למכונות דפוס זולות. פרנק שכנע את אביו לקנות את המכונה הטובה ביותר בשוק. בעזרת אחיו הצעיר הארי (הנרי קליי באום) הוא הדפיס כתב־עת ספרותי משלו, בן ארבעה דפים, בשם The Rose Lawn Home Journal (עיתון הבית של כר הוורדים). בנוסף פרסם באום עוד עיתון חובבים, The Stamp Collector (אספן הבולים), שנענה לתחביב אופנתי של ילדים באותם הימים. ב־ 1873 אף פרסם את "ספרו" הראשון, חוברת קטנה בשם Baum's Complete Stamp Dealers Directory (המדריך השלם של באום לסוחרי בולים).

אחד מתחביביו של באום הצעיר היה גידול עופות גזעיים, ועד מהרה הוא נעשה אדם מפורסם בתחום זה. הוא זכה בפרסים על העופות שגידל, כתב טור על עופות בירחון מקומי ואף ערך כתב־עת על עופות. התמחותו הייתה גידול עופות המבורג, זן של תרנגולות שחורות. ולפיכך, הספר הראשון של באום שזכה להצלחה מסחרית, The Book of the Hamburgs (הספר על עופות המבורג), לא היה יצירה ספרותית, אלא עסק בגידול עופות.

ואולם, עד מהרה נטש באום את עסקי העופות ואורות הבמה שבו את לבו. ב־ 1880 כבר עבר לניו־יורק כדי ללמוד משחק, והשיג משרה כ"שחקן תפקידי נוער" בלהקת שחקנים נודדת שערכה באותה עת מסע הופעות בחבל כריית הפחם בפנסילבניה. הוא קרא לעצמו בשם הבמה ג'ורג' ברוקס, ומלא ביטחון בכישוריו, שכנע את אביו להקים בשבילו תיאטרון משלו בריצ'בורג, ניו־יורק, עיירה שהתעשרה זה לאחרונה מתעשיית הנפט, שמשפחת באום השקיעה בה חלק ניכר מהונה. הוא שאף לא רק להציג על במת תיאטרון זה את כישוריו כשחקן, אלא גם למצוא בית למחזות פרי עטו. אך מזלו לא שפר עליו: בית האופרה של באום נפתח ב־ 29 בדצמבר 1881 , ונשרף עד עפר ואפר ב־ 8 במארס 1882 .

באום לא התייאש והמשיך בקריירה התיאטרונית שלו. ביום הולדתו העשרים ושישה עלתה בסירקוז הפקת המחזה The Maid of Arran (העלמה מארן). לואיס פ. באום — זה היה עכשיו שמו הבימתי — כתב לא רק את המחזה, אלא גם את המילים ואת הלחנים לשירים, וגם שיחק בתפקיד הראשי. ההפקה הייתה שיתוף פעולה משפחתי: דודו ג'ון וזלי באום היה מנהל הלהקה ושתיים מהשחקניות היו קרובות משפחתו. המחזה היה מלודרמה אירית טיפוסית לאותה תקופה, מבוססת על הרומן הסקוטי הפופולרי של ויליאם בְּלֶק, A Princess of Thule (נסיכת תול), שראה אור בשנת 1877 . ההצגה בסירקוז הצליחה עד כדי כך שבאום יצא איתה למסע הופעות ברחבי ארצות־הברית וקנדה, לרבות שבוע רווחי מאוד בעיר ניו־יורק. בעקבות ההצלחה שנחל עם The Maid of Arran , כתב באום במהלך השנים עוד מחזות רבים, אבל מרביתם מעולם לא זכו לעלות על הבמה, ואחרים נכשלו.

בהפוגה קצרה בין הצגות, בנובמבר 1882 , נשא באום לאישה את מוד גייג' בת העשרים. הוא פגש אותה שנה קודם במסיבת חג המולד בבית אחותו. דודתו ערכה ביניהם את ההיכרות הראשונה: היא הציגה בפניו את מוד שהייתה ידידה של בת־דודתו, ואמרה שהיא סמוכה ובטוחה שהוא יאהב אותה. "ראי עצמך נאהבת, העלמה גייג'," אמר לה פרנק, ואכן עד סוף הערב כבר התאהב בה. ואולם, אמה של מוד התנגדה לשידוך. מטילדה ג'וסלין גייג' הייתה פמיניסטית בולטת בימיה, היא נמנתה עם הנשים שניסחו את The Woman's Bill of Rights (מגילת זכויות הנשים), וכתבה יחד עם אליזבת קיידי סטנטון וסוזן ב. אנתוני את שלושת הכרכים הראשונים של The History of Woman Suffrage (תולדות הסופרג'יסטיות — 1886-1881 ). מטילדה גייג' לא הייתה מעוניינת שבתה הצעירה תפרוש מלימודיה באוניברסיטת קורנל היוקרתית, שבה הייתה מוד גייג' אחת הסטודנטיות הבודדות, כדי להינשא לשחקן. אבל מוד הייתה עקשנית לא פחות מאמה, ואיימה שאם לא תזכה לאישורה היא תברח ותינשא בחשאי. גייג' נכנעה והסכימה לקיים את החתונה בסלון ביתה. עם השנים צמחה בין באום לחמותו הערכה עמוקה, ושררה ביניהם הסכמה ברבות מדעותיהם הליברליות. אבל קשר זה לא מנע ממנו לכתוב סאטירות רבות על "האישה החדשה" שמופיעה בכתביו בדמויות כמו זו של הגנרלית ג'ינג'ור וצבא המרד שלה בספר ארץ עוץ המופלאה .(1904)

מוד הצטרפה למסעות ההופעות של בעלה, אך כשהרתה את ילדם הראשון פרש באום מהתיאטרון וחזר לסירקוז כדי לעבוד בעסק הנפט המשפחתי. יחד עם אחד מדודיו ייסד את "מפעל הקסטורין של באום", שייצר ושיווק סוג של שמן סיכה שאותו המציא אחיו הכימאי, בנג'מין. העסקים זכו להצלחה יחסית, ושמן הסיכה מיוצר עד עצם היום הזה ברוֹם, ניו־יורק.

כאשר אחיותיה ואחיה של מוד עברו כולם לדקוטה, הפרדה קשתה עליה והיא לא יכלה לשאת את המרחק מהם. במהלך מסע מכירות לשמן הסיכה במערב, עבר פרנק באברדין, בדרום דקוטה, וביקר את אחיה ואחותה של מוד שגרו באזור. מכיוון שמוד ביקשה לגור בקרבתם, הוא בדק בהזדמנות זו את אפשרויות התעסוקה בעיר. הנוף השומם, חסר העצים של דקוטה ריתק אותו, והפתיחה של הקוסם מארץ עוץ בתיאור נוף הערבה מושפעת מרשמיו הראשוניים שם.

משפחת באום עברה לדקוטה, וב־ 1 באוקטובר 1888 פתח פרנק באום באברדין חנות סידקית — "הבזאר של באום". בשנת 1889 תקפה את האזור בצורת קשה שהשחיתה את היבול וגרמה לשפל כלכלי כבד. בני הזוג באום שמרו על אופטימיות: הם השתתפו במסיבות קלפים ובנשפי ריקודים, ופרנק הופיע בתיאטרון החובבים המקומי. הוא שימש גם כמזכיר קבוצת הבייסבול המקומית, שזכתה באליפות האזורית בשנת 1889 . אבל אפילו עונת הקניות לקראת חג המולד לא שיפרה את מצבם, ובאום נאלץ לסגור את "הבזאר".

הוא פנה לעריכת שבועון מקומי, The Saturday Pioneer (החלוץ של שבת). ב ־ 25 בינואר 1890 , הופיע הגיליון הראשון שמתחת לכותרתו התנוסס שמו: "ל. פ. באום, עורך". רוב המאמרים והכתבות בעיתון היו טקסטים מוכנים שנשלחו מסוכנויות העיתונות (מה שמכונה " boilerplate "), וכללו סוגים שונים של חומרים עיתונאיים, מחדשות ועד דפי קומיקס. את השאר כתב באום בעצמו. הלהיט הגדול של העיתון היה טור סאטירי פרי עטו, Our Landlady (בעלת הבית שלנו), ובו "תועדו" דעותיה של הדמות הבדיונית גברת בילקינס על ענייני דיומא. באום מילא את הטור ברכילות מקומית. גברת בילקינס הביעה את דעותיה על האופנה ועל השאיפות והרעיונות החברתיים והפוליטיים של אותם הימים, וגם סיפקה לבאום הזדמנות להפליג בדמיונותיו. היא דנה ברעיונות כגון ספינות קלות־מן־האוויר, כרכרות ללא סוסים, והפוטנציאל הטמון בהמצאות חשמליות. אחד הטורים המשובחים נכתב כפרודיה על הרומן העתידני רב־המכר ורב־ההשפעה של אדוארד בלאמי, Looking Backward (במבט אחורה), שראה אור ב־ 1888 . בין ההמצאות העתידניות המתוארות במכתב שאותו יקרא כביכול קורא עתידני, מוזכר "עיתון השעה של באום", שמדווח על כל ההתרחשויות בעולם בזמן אמת, בדיוק כמו "ספר הרשמים הגדול" של גלינדה בסדרת עוץ.

גם את רוב מאמרי המערכת כתב באום בעצמו, והנושאים שנדונו בהם היו שונים ומגוונים, מספיריטואליזם ועד זכות ההצבעה לנשים. פרנק ומוד התנסו באותם הימים בתיאוסופיה ובתורות מיסטיות אחרות, והוא קרא תיגר על מוסדות הכנסייה המקומיים. עמדותיו בנוגע לזכויות נשים שיקפו את דעת חמותו הסופרג'יסטית, מטילדה ג'וסלין גייג', שמדי פעם גם תרמה מאמרים משלה לעיתון. במאמרי המערכת הוא שידל את קוראיו להצביע למען שוויון זכות הבחירה לנשים בדרום דקוטה. העיתון כלל גם דיווחים על פעילויותיהן של סוזן ב. אנתוני ושל מטילדה גייג' למען זכויות האישה, וסקירות של הכתבות שכתבה גייג' למגזין The Arena ולכתבי־עת נוספים.

רבים ממאמרי המערכת של באום עסקו במצוקה שפקדה את ערבת דקוטה. אמנם הנימה שנקט באום הייתה אופטימית, אך לאמיתו של דבר, האזור סבל קשות. לקראת יריד דרום דקוטה ב־ 1890 , נדמה היה שהמצב משתפר, ובאום מונה לערוך ולהדפיס את התוכנייה הרשמית של היריד. בנוסף הוא הקים את The Western Investor , מגזין כלכלי, אבל אחרי גיליונות ספורים הופסקה הדפסתו.

יוצאי דופן היו מאמרי המערכת שתמכו בדעות גזעניות נגד האינדיאנים, מאמרים שברבות הימים עוררו ביקורת קשה נגד באום. ואמנם, קשה להבין מאין נבעו דעותיו אלה בלי להכיר את הרקע ההיסטורי.

באותה עת הופיעו "רקדני הרוחות", תנועה חברתית אינדיאנית, שביסודה הייתה התארגנות דתית, אך בטקסיה ובפעילותה קראה להעלות באוב את רוחות הלוחמים המתים כדי שיגרשו את החלוצים המתנחלים בערבה. בעקבות זאת חזרה וגברה בקרב המתיישבים שנאת האינדיאנים ורדיפתם. לאחר שהממשלה קיצצה בקצבאותיהם, סבלו בני שבט הלאקוטה חרפת רעב, ורבים מהם נטשו את השמורות כדי למצוא מחיה במקומות אחרים. המתיחות הגיעה לשיאה כאשר בדצמבר 1890 התנקש הצבא בחייו של הצ'יף סיטינג בול (השור היושב), לאחר שהצטרף ל"רקדני הרוחות" ( 14 שנים קודם, הצ'יף היה אחד הלוחמים האינדיאנים הנועזים בקרב בליטל ביגהורן והיה שותף לחיסולם של הגנרל קסטר והארמיה השביעית). כשבועיים לאחר ההתנקשות בחייו טבחו לוחמי הארמיה לשעבר של קסטר באנשיו של צ'יף ביג פוט (רגל גדולה), בקרב בוונדד ני, שהיה העימות המזוין הגדול האחרון בין האינדיאנים ילידי צפון אמריקה לצבא ארצות־הברית.

חוסר סובלנות וגזענות לא היו אופייניים לתפיסת עולמו או לכתיבתו של באום, אך תמיכתו ברדיפת האינדיאנים באותה עת כדרך היחידה להבטיח שלום בדרום דקוטה, הייתה לדיראון עולם, והמחלוקת על גזענותו של באום האריכה ימים לאחר מותו.

1891 הייתה שנה קשה לפרנק באום. הכנסותיו ממכירת מנויים ופרסומות ירדו בצורה חדה. בפברואר הוא עבר סדרת ניתוחים להסרת גידול מתחת ללשונו. ולבסוף, יחד עם רבים אחרים שנטשו את דרום דקוטה באותו זמן, החליט גם באום לחפש את מזלו במקום אחר. הוא ויתר על עריכת העיתון המקומי והצטרף לצוות הכותבים של ה־ Evening Post בשיקגו. ב־ 1893 עתיד היה להתקיים בשיקגו היריד העולמי, ובאום קיווה ששם ייפתחו בפניו הזדמנויות חדשות. מאחר שהעבודה בעיתון שם הייתה מאוסה עליו מלכתחילה, הוא פרש כעבור חודש ומצא עבודה כסוכן מכירות נודד ב"פיטקין וברוקס", חברה גדולה לייצור כלי חרסינה וזכוכית. תוך זמן קצר הצטרפה אליו לשיקגו גם משפחתו

באותה עת כבר היו לפרנק ולמוד באום ארבעה בנים: פרנק ג'וסלין, רוברט סטנטון, הארי ניל, וקנת גייג'. פרנק האב נעדר הרבה מן הבית, ורוב הזמן נאלצה מוד לגדל את הבנים לבדה. מכל מקום, מוד הייתה האדם המעשי יותר בין השניים ולא פעם נאלצה להשליט סדר בענייניה הכספיים של המשפחה, בעיקר כאשר שוב נכשל אחד הרעיונות הפרועים של פרנק. היא זו שדאגה לחינוכם של הבנים, וגם לא היססה להעניש אותם. מספרים שכשכעסה עליהם נהגה להכותם במברשת שיער. פרנק לא היה מסוגל למעשים כאלה. הארי, בנם של בני הזוג באום, כתב על תקרית שבה קנת השתולל, ומוד דרשה מפרנק להכות אותו. בלית ברירה עשה האב כמצוותה, וקן הקטן הלך לישון ונרדם בבכי. התקרית הזאת הציקה לאביו כל־כך, עד שהתקשה לאכול את ארוחת הערב שלו. לבסוף עלה פרנק במדרגות והעיר את בנו. "קנת," אמר, "אני מתנצל על כך שהכיתי אותך, ולעולם לא אכה שוב אף אחד מילדיי." וכך גם היה.

השעות האהובות על באום היו אלה שבהן בילה בחיק בני משפחתו. הוא אהב לקרוא באוזניהם מספרים או לספר להם סיפורים כיד דמיונו החופשי. אחד הספרים שמתוכם נהגו לקרוא, וגם נלמד בבית־הספר, היה שירי אימא אווזה. כתשובה לשאלות בניו על אודות פרטים שהוזכרו בשירים נהג להמציא סיפורים קטנים כהסבר למאורעות המוזרים המתוארים בהם. הוא אף ברא עבור ילדיו ארץ דמיונית, שמה פאנילנד (ארץ צחוק), שבה גדלים ממתקים על השיחים, בנהרות זורמים חלב ושמנת, הגשם הוא לימונדה והרעם רועם בשירת המקהלה מהאופרה טנהויזר של ואגנר. ערב אחד שמעה אותו חמותו מספר את סיפוריו, ומאז דחקה בו לכתוב את הסיפורים ולמכור אותם. היא סברה שהם עשויים להביא לו פרסום רב ואף להצליח לא פחות מאשר אליס בארץ הפלאות. באום נעתר לעצתה הנבונה, וב־ 17 ביוני 1896 הגיש בקשה לרישום זכויות לשני אוספים של סיפורי ילדים: Mother Goose in Prose (סיפורי אימא אווזה), ו־ Adventures in Funniland (הרפתקאות בארץ צחוק). יוציא לאור בהמשך. סיפורי אימא אווזה, שראה אור ב־ 1897 היה לא רק ספר הילדים הראשון פרי עטו של באום, אלא גם הספר הראשון שאייר מקספילד פריש אשר ברבות הימים הפך מפורסם מאוד.

באום היה גאה ביצירתו, ובעותק שהעניק במתנה לאחותו, מרי לואיז ברוסטר, כתב:

כשהייתי צעיר השתוקקתי לכתוב רומן גדול שיביא לי תהילה. כעת שאני מזדקן, ספרי הראשון נכתב על מנת לשעשע ילדים. והרי, מלבד העובדה שהתברר כי אין ביכולתי לעשות שום דבר "גדול", למדתי שהתהילה היא תעתוע שווא (במקור: will-o-the-wisp , מעין רוח תעתועים קורצת ומושכת, אשר מי שרודף אחריה עלול לאבד את דרכו), אשר כשסוף־סוף מחזיקים בו, מתברר שאינו שווה דבר; אך לשמח ילד זה דבר נעים ויפה, שמחמם את הלב, ויש לו ערך משל עצמו. אני מקווה שספרי יצליח באופן זה — שהילדים יאהבו אותו. את ואני ירשנו מזג דומה וטעם ספרותי דומה, ואני יודע שלא תשנאי את הסיפורים הפשוטים הללו, אלא תביני אותי ותפני אליי את מלוא אהדתך.

אך הספר לא הצליח כפי שקיווה. שנים לאחר מכן התוודה באום במכתב, ש"ילדים לא נמשכו לספר, אף שהמבוגרים השתגעו על האיורים היפהפיים". ויליאמס הוציא לאור את הספר המרהיב קצת מאוחר מכדי לנצל את מכירות חג המולד, ובתחילת 1898 פשט את הרגל בגלל יותר מדי החלטות כלכליות ושיקולים כספיים שגויים. הוא מכר את ההוצאה על כל המלאי שלה להרברט ס. סטון, שלא המשיך להדפיס את סיפורי אימא אווזה.

לפרנסה. במסעותיו מעיירה לעיירה חשב שיש מקום להוציא לאור מדריך שימושי לעיצוב חלונות ראווה. בעזרת המו"ל ויליאמס ייסד כתב־עת לעיצוב ולקישוט חלונות, The Show Window . עד מהרה אומץ כתב־העת כביטאון רשמי של ענף עיצוב חלונות הראווה, ובעידודו של באום הוקמה האגודה הלאומית של מעצבי חלונות הראווה. בכנס השנתי הראשון של האגודה, שנערך בשיקגו, נבחר באום לכהן כמזכיר האגודה. באום התעקש על כך שהביטאון הוא כתב־עת אמנותי, ומילא אותו בתצלומים של חנויות הכלבו החשובות ברחבי המדינה, תצלומים שאת מרביתם צילם כנראה בעצמו. הפקתו של כתב־העת הייתה יקרה מאוד. באום היה הכותב העיקרי ואף ניסח את הפרסומות. בשנת 1900 , שנת הוצאתו לאור של הקוסם מארץ עוץ, הוציא לאור גם את הספר The Art of Decorating Dry Goods Windows and Interiors ובו אסופת כתבות ומאמרים מכתב־העת, שאותם ערך והרחיב.

ב־ 1898 הצטרפו באום וּויליאמס למועדון העיתונאים של שיקגו, וכאן נפגשו עם רבים מהכותבים והאמנים החשובים בעיר. אחד מהם היה ויליאם ואלאס דנסלו — "דֶן" בפי מקורביו. דנסלו, שנולד ב־ 1856 בפילדלפיה, היה בן גילו של באום, אבל היה שונה ממנו לחלוטין באורח חייו ובאישיותו. הוא היה בוהמייני מטבעו,

נע ונד ברחבי ארצות־הברית בחיפוש אחרי עבודה. מלבד סמסטרים אחדים של לימודים במכון קופר ובאקדמיה הלאומית לעיצוב בניו־יורק, דן היה אוטודידקט אשר פיתח את כישוריו ובנה את מעמדו המקצועי במו ידיו. מִשרתו הראשונה הייתה כנער שליחויות בכתב־ עת לענייני הבית ובכתב־עת לחקלאים, עבורם צייר גם את איוריו הראשונים. לאחר מכן עיצב אטלסים אזוריים, כרזות תיאטרון, תלבושות לתיאטרון ופרסומות. הוא היה אחד המאיירים הרבים שתרמו מיצירותיהם לספרו של מארק טוויין, A Tramp Abroad . אחר־כך התחיל לעבוד בעיתונים, ועבר לשיקגו כשהתקבל לעבודה ב־ Herald . הוא פוטר בגלל נטייתו לשתיית אלכוהול, ונדד מערבה, ראשית לדנוור ואחר־כך לסן־פרנסיסקו, שם עבד אצל איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט. אך כשעורך העיתון שבו עבד סירב לממן לו נסיעה ליריד העולמי בשיקגו ב־ 1893 , דנסלו התפטר ונסע לשם על דעת עצמו, ונשכר מחדש לעבוד ב־ Herald . המוניטין שלו גדל בימי שיגעון הכרזות האמנותיות בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה, כשעיצב פרסומות להוצאות ספרים ועטיפות לספרים בכריכה קשה ורכה וצייר קישוטים לקטלוגים ואייר עוד ועוד ספרים וכתבי־עת.

הצייר האקסצנטרי התהדר בשפם גדול כשל אריה ים, ונודע כ"טיפוס יוצא דופן". כשלא עישן את מקטרתו, לעס טבק. ידיד בן זמנו תיאר את דנסלו כמי שהיה "בעל קול של רב־חובל בשעת סערה — קול של צופר ערפל... בעל חוש הומור מעוות... תמיד מלא טענות על מה בכך, תמיד מתלונן, תמיד מקטרג, וצוחק בקולי־קולות אם הצליח לעורר את התגובה הרצויה לדבריו". ניגוד מושלם לו הייתה אשתו הצעירה ממנו בשנים לא מעטות, אן ווטרס, שהייתה טובת מזג, מארחת אדיבה וטבחית משובחת.

אין ספק שדנסלו היה מאייר רבגוני להפליא, אך בעת שנפגש לראשונה עם באום עדיין לא אייר שום ספר ילדים. הוא קנה את פרסומו בעולם הפרסום של שיקגו ובאום הוא שפנה אליו וביקש ממנו לתרום מאיוריו לספר השירה שלו .By the Candelabra's Glare

באום רכש מכונת דפוס מופעלת בכוח כף הרגל וכמה גופנים לשימוש בה, והדפיס מהדורה מוגבלת של אוסף שירים צנוע. הוא כינה אותו "אחד מאוצרותיי הגדולים — ספר שאותו ערכתי לדפוס ישר מתוך המחשבות שלי, בלי לכתוב אותן קודם, ושבמו ידיי הדפסתי וכרכתי..." במבוא ל־ By the Candelabra's Glare התרברב, "ללא עזרה סידרתי את האותיות וסובבתי את מכבש הדפוס ודאגתי לכריכה ולפיכך, הספר הזה הוא ממש שלי." כשחבריו שמעו על עיסוקו, הם תרמו לו נייר, דיו וחומרים לכריכה; כמה ציירים ידועים ובהם דנסלו, סיפקו איורים. כל זה נעשה בהתנדבות. העלות היחידה לסופר הייתה עלות עמלו, והוא סיפק לכל אחד מהתורמים עותק אחד מתוך המהדורה שהוגבלה לתשעים ותשעה עותקים.

באום תכנן לשתף את דנסלו בפרויקט נוסף. הוא חתם את By the Candelabra's Glare בקובץ קצר של שירי ילדים, וכעת רצה להרחיבו לספר מאויר, ודנסלו היה לטעמו האמן המושלם לאייר את הספר. במשך שנים נהג באום לשרבט חרוזים על גב פיסות נייר שהתגלגלו תחת ידיו כשנסע בדרכים ומכר כלי חרסינה וזכוכית. הוא כבר אסף די חרוזים לספר ילדים, והוא ודנסלו התחילו להכין אותו לדפוס במרץ רב — האמן והסופר הרבו להיפגש בערבים בבית משפחת באום כדי לעבוד בצוותא על הפרויקט.

לספרי ילדים אחרים של זמנם. הם רצו תמונות בצבע, ולא חשבו שימצאו מו"ל שידאג להדפסת הצבע בדיוק לפי טעמם. הם חיפשו מי שיפיק עבורם את הספר. דנסלו הכיר כבר את חברת ג'ורג' מ. היל הגדולה, והביא לשם את הפרויקט כדי לבדוק אם הם יסכימו להכין כמה דוגמאות לשימוש פרטי שלו ושל באום. היל הגדיל לעשות: הוא הציע להוציא את הספר לאור אם באום ודנסלו יסכימו לממן את לוחות הצבע. כדי לחסוך בהוצאות סידור הדפוס, העסיק דנסלו ידיד, ראלף פלצ'ר סימור, שהעתיק את השירים בכתב יד, וכל עמוד נראה כמו כרזה אמנותית קטנה. אמן נוסף, צ'ארלס ג'. קוסטלו, סייע לו. הספר נקרא Father Goose, His Book (אבא אווז, הספר שלו) כדי להזכיר מצד אחד את אוספי שירי אימא אווזה, ומצד שני את ספרו המצליח של פלמר קוקס, 1887) The Brownies, Their Book ). תחת השגחתם של מנהל היצור פרנק ריילי, ומנהל המכירות סמנר בריטון, הפיק היל ספר יפהפה, שלא דמה לאף ספר אחר שהיה אז בשוק.

עד מהרה נמכרה המהדורה הראשונה שמנתה 5,700 עותקים, וגם הדפסות חוזרות נמכרו במהירות. למרבה הפתעתם של באום, דנסלו והיל, , Father Goose His Book הפך לספר המאויר הנמכר ביותר לשנת 1900 . בביקורות השוו את באום ללואיס קרול ולאדוארד ליר. סופרים חשובים, ובהם מארק טוויין, שיבחו את הספר. חיקויים הציפו את השוק. הספר הקנה לבאום, שהיה באותה עת בן ארבעים ושלוש, מעמד של סופר ילדים מן השורה הראשונה, שנחשב לאחד החדשנים שפעלו בארצות־הברית באותה עת. מכאן הוא פנה לנסות את ידו בכל מיני סוגי כתיבה שונים למען קוראים צעירים.

הצלחתו המסחרית המפתיעה של אבא אווז גם איפשרה למשפחת באום לחטוא כעת בכל מיני מותרות שנמנעו ממנה קודם לכן. המשפחה נהגה לנפוש בקיצים בפארק מקטאווה על שפת אגם מישיגן. באום רכש שם בית קיט נאה, וכינה אותו "סימן האווז". עוברים ושבים היו מצביעים על הבית בגאווה ואומרים ששם גר אבא אווז בכבודו ובעצמו. הבית היה למקום מפגש שבו התקיימו משחקי קלפים, מסיבות ואירועים חברתיים אחרים. באום כתב ספר קצר ומשעשע על אתר הנופש והנופשים בו, 1907) Tamawaca Folks ), שאותו הוציא בהוצאה פרטית תחת שם העט ג'ון אסטז קוק, כדי להגן על זהותו כסופר ילדים. בריאיון לעיתון הסביר מדוע הוא מעדיף כתיבה לילדים על פני כתיבה למבוגרים:

לכתוב סיפורי פיות לילדים, לשעשע אותם, להעסיק את דעתם של ילדים חסרי מנוחה או חולים, למנוע מהם להתפתות למעשי שובבות בימים גשומים, כל זה נדמה בעיני חשוב יותר מאשר כתיבת רומנים למבוגרים. מעטים הם הרומנים הפופולריים [למבוגרים] שמחזיקים מעמד שנה על המדפים, שכן הם נענים לדרישה פסיכולוגית מסוימת המאפיינת תקופה מסוימת; בעוד שספר לילדים, מבחינה יחסית, נשאר תמיד כפי שהיה, שכן הילדים הם תמיד אותו סוג של אנשים, ודרישותיהם אינן משתנות.

באום היה מרוצה מאוד מהצלחת אבא אווז, אבל החליט לנסות את ידו בפרויקט שאפתני יותר. באותה עת שבה התפרסם הספר, כבר שקדו באום ודנסלו על ספר נוסף, סיפור פיות מודרני. "ישבתי לי על כַּן הכובעים במסדרון, וסיפרתי לילדים סיפור," סיפר כעבור שנים, "ולפתע פתאום זה הכה בי והשתלט עליי. סילקתי את הילדים משם ותפסתי דף נייר שהיה מונח שם על המדף והתחלתי לכתוב. האמת שזה כאילו נכתב מעצמו."

בסוף הקיץ או תחילת הסתיו בשנת 1899 , חתמו באום ודנסלו על חוזה לספר הילדים הבא שלהם, שכונה בשם זמני "העיר בעוץ". בדומה לחוזה של אבא אווז, הסכימו באום ודנסלו להתחלק ביניהם במחיר ייצור הלוחות ובבעלות עליהם. עוד הסכימו, שהזכויות על הספר הכתוב יהיו רשומות על שמו של באום, והזכויות על האיורים על שמו של דנסלו. באום הקדים את לוח הזמנים שקבע לעצמו. הוא השלים את כתב־היד ובו כ־ 40,000 מילים ב־ 9 באוקטובר 1899 . נראה שידע כבר אז שהסיפור החדש שכתב הוא מיוחד ויוצא דופן, כי על דף נייר כתב: "בעיפרון זה כתבתי את כתב־היד לספר עיר האיזמרגד של עוץ, 9 באוקטובר 1899 ". את בדל העיפרון חיבר לנייר, מסגר אותו, ותלה אותו מעל שולחן העבודה שלו.

באום היה איטר יד ימינו וכתב בכתב נטוי אלגנטי שהיה ברור מספיק כדי שהמדפיס יוכל להכין את לוחות הספר ישירות מתוך אסופת הניירות השונים של כתב־היד. אחרי ההצלחה הגדולה של אבא אווז היה היל להוט לפרסם כל דבר פרי עטם של באום ודנסלו, אבל שוב לא הסכים לממן בעצמו את ציורי הצבע היקרים. הוא הציע להם תנאים דומים מאוד לאלה שקיבלו בשביל אבא אווז וב־ 16 בנובמבר חתמו על חוזה להוציא ביחד את עיר האיזמרגד של עוץ. באום ודנסלו התחייבו לספק להיל לוחות מלאים להדפסת הספר; וכן לוחות הטבעה להכנת הכריכות, עד לתאריך 1 במארס 1900 .

התאריך שכתב באום במבוא לספר היה אפריל 1900 , ותאריך ההוצאה הרשמי נקבע ל־ 15 במאי, 1900 , יום הולדתו ה־ 44 של באום. ב־ 8 באפריל כתב מכתב לאחיו:

...ומלבדם קיים הספר הנוסף, הדבר הכי טוב שכתבתי, כך אומרים לי, הקוסם מארץ עוץ. הספר ירד לדפוס ויהיה מוכן זמן קצר אחרי ה־ 1 במאי. דנסלו הכין לו ציורים רבים, וכולו יזהר בצבעים בוהקים. מר היל, המו"ל, אומר שהוא מצפה למכירות בסדר גודל של לפחות רבע מיליון עותקים. אם הוא צודק, הספר הזה לבדו יפתור את הבעיה שלי. אבל הציבור המוזר וההפכפך עוד לא השמיע את קולו. אני צריך רק להיט אחד השנה כדי לייצב את מעמדי, ושלושה מהספרים שכתבתי עשויים להצליח. אבל — מי יודע! אני עובד במשלח היד שלי, מרוויח משכורת כדי לפרנס את משפחתי ונצמד רק לדברים ודאיים עד שייפול הפור.

הקוסם מארץ עוץ היה לספר הילדים הנמכר ביותר בעונת חג המולד 1900 , והוא נמכר היטב גם במשך השנה החדשה כולה. לטענתו של היל, הוא הדפיס באותה שנה כמעט 90,000 עותקים.

הספר במהדורתו הראשונה היה יפהפה. היו בו 24 לוחות בצבע מלא ויותר ממאה איורים בגוף הספר בגוונים שונים, ובסך הכול היה אחד הספרים העשירים מבחינת איורים שהודפסו בארצות־הברית במאה העשרים. צבע הרקע של הכריכה הנאה היה ירוק בהיר והכיתובים היו בירוק כהה ואדום. הכריכה נעטפה בעטיפת נייר בצבע ירוק חיוור וההדפסה על גביה בירוק עז. היות שבאום ודנסלו מימנו את האיורים, המו"ל לא חסך בהוצאות הדפסתם.

דעתו המדויקת של באום על תרומתו של דנסלו לספר לא ידועה. במבוא שכתב לספר Dot and Tot of Merryland (דוט וטוט במרילנד — 1901 ) שיבח את האיורים, אך ייתכן שלא אהב את איוריו לספר הקוסם מארץ עוץ. "אף פעם לא אהבתי את דורותי של מר דנסלו," התוודתה מוד באום במכתב שכתבה ב־ 4 במאי 1940 . "היא כל־כך פשוטה, ולא ילדותית." ייתכן שבעלה היה שותף לדעתה. במכתב למוציא לאור ב־ 1915 , כתב באום, "ייתכן שאף סופר אינו מרוצה מהמאייר שלו. אני רואה את הדמויות ואת האירועים בצורה שונה כל־ כך מהצייר, שקשה לי להעריך את כישרונו." ואולם, גם אם לא היה להוט אחרי ציוריו של דנסלו, כל עוד הקוראים היו מרוצים, באום היה מרוצה.

הביקורות הראשונות על הספר ועל איוריו היו רובן ככולן חיוביות. באופן טבעי השוו מבקרים אחדים את הקוסם מארץ עוץ לאליס בארץ הפלאות. מותו של לואיס קרול ב־ 1898 הוליד תת־ז'אנר שלם בספרות הילדים האמריקנית, והשוק הוצף חיקויים של הפנטסיה הבריטית המפורסמת. אך נקודות הדמיון בין שני הסיפורים שטחיות, ואיש מהמבקרים לא ניסה לערוך השוואה מדוקדקת ביניהם.

המבקרים היו חלוקים בדעותיהם למי מגיעות יותר מחמאות על הספר הנפלא, לבאום או לדנסלו. המבקר בעיתון The Dial כתב: "יש לציין את איוריו של ו. ו. דנסלו, שניחן במלוא המקוריות אשר נעדרת אצל שותפו." אך בעיתון אחר נכתב, "מר באום סיפק לנו סיפור חכם ומקורי שראוי לקבלה יפה... אך האיורים מוזרים ומעלים מחשבות על קסת דיו שהתהפכה."

מבקרים רבים היו סבורים שהקוסם מארץ עוץ עולה בהרבה על כל ספרי הילדים הרגילים. "הצעירים ישתגעו עליו," חזה המבקר ב־ The Bookseller and Latest Literature והמבקר בעיתון מיניאפוליס ג'ורנל כתב בפשטות שהקוסם מארץ עוץ הוא "ספר הילדים הטוב של המאה". אך בניו־יורק טיימס התפרסם הניתוח המעמיק ביותר והנבואי ביותר של הספר, ב־ 8 בספטמבר:

קשה לדמיין ניגוד גדול יותר מזה שחל בין ספרי הילדים הנושנים, שהיו חדשים במאה ה־ 16 , וספרי הילדים המודרניים, שהקוסם מארץ עוץ הוא דוגמה טיפוסית להם. הגסות שאפיינה את הפרסומים הנושנים שאמורים היו לענג ולבדר את ילדי אבותינו, די בה כדי לגרום לילד מודרני לזעוק בזעם ובעוז ולדחות את הספר על הסף, אם לא להשליך אותו מבעד לחלון. עברו הימים שבהם כל דבר היה מספיק טוב בשביל הילדים, והספרים המוקדשים כיום לצעירינו מתבססים על העובדה שהם אזרחי העתיד: שהם תקוותה של המדינה, ולפיכך ראויים לקבל את המיטב, לא את הנחות, שהאמנות מסוגלת לספק. בהקוסם מארץ עוץ יש הכרה ברורה בכך שהצעירים, לא פחות מהוריהם, אוהבים חידוש. הם שמחים לראות פרצי צבע ומשהו חדש במקום הפיות המכונפות, הנושנות והמוּכּרות של גרים ושל אנדרסן.

לעולם לא ינוס לֵחָם של המשלים של איזופוס ושאר ממשילי המשלים, ושל סיפורים כגון שלושת הדובים, אך מקום של כבוד קיים ויימצא תמיד לסיפורים כגון ספרו של אבא אווז, שיריו של אבא אווז, וכעת הקוסם מארץ עוץ, שיצאו כולם תחת ידיהם של באום ודנסלו.

האחרון בהם, הקוסם מארץ עוץ, נרקם בתחכום רב מחומרים יומיומיים. כמובן מדובר בהפלגת דמיון, אבל ללא ספק היא תקרוץ לקוראים הצעירים ואף לקטנים יותר, שישמעו אותו מוקרא בקול מפי האמהות או מי שאמון על בידור הילדים. דומה שיש אהבת סיפורים מולדת במוחות הילדים, ואחת התחינות הנפוצות של ילדים היא שיספרו להם עוד סיפור.

האיורים, וכן תמונות הצבע המשולבות בספר, מתחרים בסיפור, והתוצאה היא ספר שמתעלה בהרבה מעל לספרי הילדים הממוצעים של ימינו, אף שהרף הנוכחי גבוה. דורותי, הילדה הקטנה ורעיה המוזרים עוברים הרפתקאות רבות ולעתים סכנות גדולות מאוד, ומעלליהם מזכירים לפעמים פרק מתוך אחד מסיפורי הפיות האנגליים הנושנים. ואולם, יש הבדל עצום ביניהם, ובאום עשה כאן במילותיו בלבד יותר משעשה דנסלו באיוריו המקסימים. הסיפור מלא הומור ופה ושם פזורות פיסות של רעיונות פילוסופיים אשר יעוררו את מחשבותיהם של הילדים ויספקו תחומי מחקר ותהייה לדור עתידי של סטודנטים ומרצים לפסיכולוגיה. בספר הקוסם מארץ עוץ, שבסוף מתברר שהוא רק מתחזה ותו לא, מוצגים תפיסה חדשה של מאפייני הפיות ואידיאות אחרות. דחליל ממולא קש, חוטב עצים עשוי פח ואריה פחדן אינם נדמים במבט ראשון כגיבורים מרגשים לסיפור אם רק מזכירים את קיומם, אך הלכה למעשה הם מקבלים על עצמם משהו מאותה איכות חיה ונושמת המודגמת לתפארת בסיפור זהבה ושלושת הדובים שזה מכבר הפך לקלאסיקה.

אווירה עליזה וחגיגית שולטת בספר, והוא אינו דש במעשי הרג ואלימות. עם זאת נכנסו בו די הרפתקאות מותחות כדי לתבל אותו בפלפל, ויהיה זה מוזר מאוד אם יימצא ילד שלא ייהנה מהסיפור.

הביקורות, נלהבות ככל שהיו, נתנו רק רמז לסיבות שבגינן שבה הקוסם מארץ עוץ את לבם ואת דמיונם של הקוראים הצעירים. בתחילת המאה העשרים לא היה בשוק אף ספר אחר שדמה לו. באום ודנסלו הפיקו את הלקח מטענתה של אליס: "מה הטעם בספר אם אין בו תמונות או שיחות?" מלבד החידוש שבסגנון, דנסלו קישט את הספר בכמה מאיוריו המרתקים ביותר והשימוש שעשה בצבע היה לכל הדעות חדשני ופורץ דרך. הקווים העזים והצבעים החלקים והאחידים היו חידוש מרענן לעומת השרטוטים בשחור־לבן שעיטרו את רוב ספרי הילדים. היו כמובן ספרים מאוירים בצבע, כגון הספרים החגיגיים שהדפיס אדמונד אוונס באנגליה, וכן אוספי סיפורים נושנים לפעוטות המעוטרים בכרומוליתוגרפיות רבגוניות. אך אלה היו מעטים מאוד, היוצאים מהכלל המעידים על הכלל, ולא היה באותה תקופה אף ספר שבו צבע התמונות מתחלף לפי הסצנות המתוארות בסיפור.

הקוסם מארץ עוץ — הסיפור ואיוריו הצבעוניים של דנסלו — חולל מהפכה בעיצוב ספרי הילדים בארצות־הברית, שמאז חדלו בהדרגה להיות חיוורים ומשעממים. בספריו הבאים חיפש באום שימושים חדשים ויוצאי דופן לצבע. Queen Zixi of Ix (זיקסי מלכת איקס — 1905 ) חיקה את השימוש הנדיב בצבע שנעשה בהקוסם מארץ עוץ, עד לפרטים כמו הכריכה, והספר The Road to Oz (הדרך לארץ עוץ — 1909 ) הודפס על נייר בגוונים שונים. אבל אף אחד מהספרים לא הצליח להתחרות עם החיוניות של הקוסם מארץ עוץ, ואף אחד מהם לא שִחזר את השילוב המושלם של איורים וטקסט.

באום, כמו דנסלו, ידע מה ילדים אוהבים. הוא הרבה בשיחות חולין משעשעות בשפה מדוברת כמעט, שונה מאוד מהשפה הנוקשה שאפיינה את רוב ספרי הילדים והנוער של זמנו. הוא אפיין את הדמויות באמצעות פעולותיהן ותגובותיהן, במקום באמצעות תיאורים ארוכים. באום שנא הטפה ולימוד לקח, וסיפוריו על פי רוב נמנעים מהרגשנות הדוחה ומהטפות המוסר שאפיינו את ספרות הילדים של המאה התשע־עשרה.

באום היה מעוניין בראש ובראשונה לספר סיפור. הוא מתח ביקורת על ספריו של קרול שלדבריו היו "מפותלים ולא ברורים", אבל הוא העריץ את אליס על פעלתנותה, שהיא "עושה משהו בכל רגע, ועוד משהו משונה ומוזר, כך שהילד עוקב אחריה בתענוג צרוף".

שאיפתו של באום בסיפורי הפיות שלו הייתה לגרום לילד תענוג והנאה. הוא רצה להתנסח בצורה ברורה ובהירה, ובדרך כלל גם הצליח לעשות זאת, אם כי לעתים המבנה התחבירי שלו מסורבל מעט. הכתיבה באה לו בלי שום מאמץ, ולעתים נדירות בלבד היה חוזר ומשכתב את מה שכתב. באום מעולם לא כתב מתוך התנשאות על קוראיו הצעירים. הוא ביקש לשמח ולבדר אותם וגם את עצמו, ונראה כי זכר היטב את הילד שבתוכו.

עם זאת, הוא לא נמנע משילוב תובנות שנראו לו חשובות. בהקדמה ל־ 1908) Baum's American Fairy Tales ) כתב: "מטרת הסיפורים אינה רצינית מדי, אבל אני סבור שהקוראים אשר יקדישו להם מחשבה ימצאו מאחורי כל רעיון פרוע ותקרית מבדחת איזשהו לקח נעלה יותר." ייתכן שהתכוון להתבדח כשכתב בעותק של הקוסם מארץ עוץ שנתן לאחד מידידיו: "זה הסיפור האמיתי ביותר שכתבתי," ואולם, רבים מחשיבים את הספר הזה ליצירתו רבת־התובנות והעמוקה ביותר.

באום היה מודע מאוד לכך שהוא יוצר סוגה חדשה: "סיפור פיות מודרני". הוא דיבר ישירות אל ילדי תקופתו. הוא לא הרגיש צורך לחקות את סיפורי הפלאות של האחים גרים ושל אחרים כמותם. פניו היו אל העתיד והוא חיפש תבניות חדשות. אחד החוקרים כתב שבאום לימד את הילדים "לחפש את יסוד הפלא בחיים שסביבם, להבין שאפילו העשן והמכונות יכולים להפוך חלק מעולם האגדות אם רק יהיה לנו הכוח והחזון לזהות את ייחודם ולגייס אותם לשימושנו". עם זאת, אי־אפשר להתעלם מכך שהמכשפות והקוסמים שלו, נעלי הקסמים וכובעי הפלאים, הגיעו מאירופה, וכיכבו לצד הדחלילים, נערות הטלאים וגיגיות הקסמים. כמה מספריו המשובחים של באום הם סיפורי פיות "בסגנון מיושן". Queen Zixi of Ix , הוא דוגמה לסיפורים בנוסח "היה היה" שאינם מתרחשים כאן ועכשיו כמו ספרי עוץ.

ראוי לציין שמבוגרים קיבלו את הקוסם מארץ עוץ בפתיחות לא פחותה מזאת של הילדים. ספרות הילדים נכתבה אמנם בשביל הקוראים הצעירים, אך ההורים הם הרוכשים את הספרים, וסיפור הפיות החדש ריתק אותם. הן סגנונו והן איוריו היו מתוחכמים מספיק כדי לפנות ללב מבוגרים, ואת הפיסות הקטנות של שנינות והגות ששילב בסיפור מגלים רבים מהקוראים רק בקריאה חוזרת כמבוגרים.

למרות ההצלחה המיידית של הקוסם מארץ עוץ, משפחת באום עדיין לא נחלצה לגמרי מהדאגה הכלכלית. התמלוגים הראשונים היו אמורים לעבור אל באום בחודש ינואר, אך מוד דרשה מפרנק לפנות אל היל ולבקש מקדמה קטנה, כדי לממן את מתנות חג המולד. בלית ברירה הוא נענה לה. כשקיבל את ההמחאה, באום הכניס אותה לכיסו מבלי להביט בה, וחזר לביתו. באותה שעה עמדה מוד במטבח וגיהצה את חולצתו. כששאלה אותו על הכסף, הושיט לה פרנק את ההמחאה. הוא לא העלה על דעתו שהסכום הרשום בה עולה על 100 דולר, אך מוד להפתעתה גילתה שבידיה המחאה על סכום של כמעט 3,500 דולרים! מרוב התרגשות היא שכחה להחזיר את המגהץ לתושבת וחרכה את חולצתו של פרנק.

סיפורים רבים עוד היו באמתחתו של באום, ועושרו החדש איפשר לו להתפנות לכתיבה ולנסות לכתוב כל מיני ספרים למו"לים שונים. הוא לא התרכז רק בספרות הילדים, ומגוון הספרים שכתב היה יוצא מן הכלל. תוך שנה בלבד מאז ראה א ור הקוסם מארץ עוץ, פרסם באום את The Master Key; American Fairy Tales (המפתח הראשי; סיפורי פיות אמריקניים) — אסופת סיפורים קצרים מודרניים ומשעשעים; וספר נוסף באורך מלא, Dot and Tot of Merryland (דוט וטוט במרילנד). ואולם, אף אחד מהם לא זכה להצלחה דומה לזו של הקוסם מארץ עוץ.

גם דנסלו קצר פירות מהצלחת הספר, ושמו הלך לפניו כמאייר ספרי הילדים האמריקני החדשני ביותר. בין היתר, הוא הוציא לאור מהדורה מפוארת של שירי הילדים המפורסמים ובמידה לא מעטה של חוצפה קרא לה אימא אווזה של דנסלו. הוא פרסם דף קומיקס שבועי שהתפרסם בעיתונים של אחת הסוכנויות הגדולות, וגם אייר כמה איורים משובחים ביותר לספר .Dot and Tot of Merryland

הספר הזה היה שיתוף הפעולה האחרון בין באום לדנסלו, והוא לא זכה להצלחה מסחררת כמו ספריהם הקודמים. סיבת הקרע ביניהם אינה ידועה בדיוק, אבל כמה גורמים תרמו לה. הראשון היה מעשי: באום כבר לא נזקק לדנסלו, ודנסלו לא נזקק עוד לבאום. כל אחד מהם כבר היה מבוסס דיו בשוק ספרי הילדים כדי להמשיך ולהתעשר בזכות עצמו, בלי להתחלק בתמלוגים.

שנים אחרי שהתמוטטה השותפות המוצלחת ביניהם, מוד באום הסבירה בפשטות: "ההצלחה עלתה לדנסלו לראש, ומכאן השינוי." למעשה, עוד מימי ההצלחה המסחררת של Father Goose, His Book שררה יריבות לא לגמרי סמויה בין באום לדנסלו. הם רבו מי מביניהם תרם יותר להצלחת הספר. באום הודה שתרומתו לספר הייתה פחותה מזו של דנסלו, אבל גישתו של דנסלו לא מצאה חן בעיניו. "בעקבות הלקח שלמדתי מהניסיון המר שלי עם דנסלו, לעולם לא אסכים שצייר יהיה בעל הזכויות על הדמויות שאני תיארתי," כתב.

המתח הגובר ביניהם הסתיים בקרע עמוק בשנת 1901 , והסכסוך הקשה נמשך שבועות סביב התוכניות להפיק מחזמר לפי הספר הקוסם מארץ עוץ. באום ופול טייטג'נס, שהלחין את המוזיקה למחזה, לא סברו שדנסלו, מעצב התלבושות, ראוי לנתח שווה לשלהם בהכנסות. אבל דנסלו, בהיותו שותף מלא בזכויות לספר שעליו התבסס המחזה, דרש חלק שווה בהכנסות. כדי להימנע ממשפט ומעיכוב או מצו מניעה של הפקת המחזה, הגיעו באום וטייטג'נס לבסוף להסכם עם דנסלו, אבל הרגישו שהוא הונה אותם.

למרות החוזה המשותף שחתמו עם היל התחילו באום ודנסלו לפרק את השותפות כבר בסוף 1901 . במארס 1902 נאלץ היל להכריז על פשיטת רגל, אחרי שאפילו המוניטין של ספרי באום־דנסלו לא הרגיע את נושיו, וזו הייתה הזדמנות נוחה לקץ שיתוף הפעולה בין הסופר לצייר.

יחד עם זאת, הן באום והן דנסלו היו מעוניינים שהספר יודפס שוב לקראת הצגת המחזמר הקוסם מארץ עוץ, ביוני 1902 . אבל באום עצמו הסתבך בבעיות הכספיות של היל, והמו"ל ג'ורג' ו. אוגילבי, שהשתלט על עסקיו של היל וירש יחד עם העסקים גם את החובות והסיכונים, נמנע מלהדפיס את הספר מיד. אחת הבעיות הייתה המקדמות הגדולות ששילם היל לבאום, ובסופו של דבר באום נותר חייב כסף להיל. באום ודנסלו נאלצו להגיש תביעה נגד אוגילבי בגין לוחות הדפוס של הספר, שלטענתם היו רכושם. לבסוף זכו באום ודנסלו בחזקה על הלוחות ומסרו אותם למו"ל בובס־מריל. אך באום לא אהב את שיטות השיווק של בובס־מריל, ולכן, ב־ 1904 , פנה עם הספר הבא שכתב, ספר המשך על עוץ להוצאת ספרים אחרת — ריילי ובריטון, אותם אנשים שעבדו על הספר בהוצאת היל.

עד מהרה נקלע דנסלו לצרות משלו. זמן קצר אחרי שעבר לגור בניו־יורק, נישואיו התפוררו. הוא נישא שוב לאלמנה עשירה, והמשיך לאייר ספרי ילדים. בכספי התמלוגים מהמחזמר הקוסם מארץ עוץ, הוא רכש אי בסמוך לחופי ברמודה, והכתיר את עצמו למלך דנסלו הראשון של האי דנסלו. את היליד שתִחזק את סירתו הוא כינה "אדמירל הצי המלכותי", והטבח היפני שלו היה "ראש הממשלה". הוא הצליח להפיק מחזמר חדש לפי ספר הילדים שכתב, הפנינה והדלעת ( 1904 ), אבל הוא לא הגיע לקרסוליה של הצלחת הקוסם מארץ עוץ. דנסלו התמכר לשתיית אלכוהול, אשתו השלישית התגרשה ממנו, והוא התקשה למצוא עבודה. כשהמגזין לייף, שהיה אז שבועון מצויר, הזמין ממנו ציור שער בצבע מלא, דנסלו יצא לחגוג, השתכר, וחלה בדלקת ריאות. הוא מת ב־ 27 במאי 1915 . בכל אותה תקופה באום לא היה בקשר איתו, וכשנפטר הצייר הודיעו לבאום בטעות שהוא התאבד.

על אף שב־ 1902 איבד גם את המאייר וגם את המו"ל שלו, התברך באום באותה שנה בהצלחה הגדולה ביותר בחייו: ה"אקסטרווגנצה המוזיקלית לפי הקוסם מארץ עוץ". בלחצו של המלחין פול טייטג'נס ולמרות יחסיו המעורערים עם דנסלו, כתב באום את התמליל למחזמר שהתבסס על ספרו. באום הגיש את טיוטת התמליל, שהיה נאמן יחסית לספר, למנהל בית האופרה הגדול של שיקגו, פרד המלין. משפחת המלין התעשרה ממכירות תרופת פלא בשם "שמן הקוסם", ולפיכך החליט המלין לתמוך בפרויקט. אך כששלח את התמליל של באום לבמאי ג'וליאן מיצ'ל, הסכים מיצ'ל לביים את ההצגה רק אם ישוכתב המחזה לחלוטין.

המחזה שוכתב שוב ושוב, שירים נפסלו והוחלפו בחדשים. בריאיון לעיתון סיפר באום, "כמעט והתעלמו מהסיפור המקורי... הדיאלוגים נכתבו מחדש, הסצנות שונו, הקוסם שהיה יליד נברסקה הפך לאירי, וכל מיני דמויות אחרות אולצו להיכנע לתכתיבי לוח הזמנים החדש." טוטו הוחלף בעֶגלה בשם אימוג'ין, ואל הסיפור הצטרפו שלל דמויות חדשות: משורר, מלצרית, אישה חולת־אהבה ונהג כרכרות מקנזס שהיה המלך לשעבר של עיר האיזמרגד. עד ערב הבכורה, 16 ביוני 1902 , רוב השורות של באום כבר הוחלפו או נמחקו כליל.

ההצגה שהועלתה לבסוף דמתה רק בקושי לספר הילדים שעליה כביכול הייתה מבוססת. למעשה היא הייתה דומה יותר להצגת וודוויל, ובה סדרה של שירים אופנתיים וריקודים היתוליים, מערכונים קצרים ואפקטים בימתיים נוצצים. ההבנה הנרחבת של מיצ'ל בטעם הקהל הפכה את הקוסם מארץ עוץ להצגה המצליחה בתקופתה, והשפעתה על התיאטרון המוזיקלי הקומי ניכרה היטב במשך כל אותו עשור. בינואר 1903 עברה ההצגה לניו־יורק והייתה אחת משלוש ההצגות המצליחות בברודוויי באותה תקופה.

חלק גדול מהצלחת המחזמר יש לזקוף לזכות הבימוי של מיצ'ל ולהופעתם של השחקנים. צמד שחקני הוודוויל מונטגומרי וסטון היו הכוכבים הגדולים של ההצגה, בתפקיד איש הפח והדחליל. בן־לילה היו לכוכבים מבוקשים, והם המשיכו לשחק בברודוויי, להיט אחר להיט. מיצ'ל סיפק הנאות רבות יותר לעין מאשר לאוזן: ההצגה התחילה בסופת ציקלון מסעירה, ובהמשך עלו לבמה גדודים של רקדניות, ומיני קטעי בידור רדפו זה את זה. התמונה המרשימה ביותר הייתה זאת של שדה הפרגים הקטלני. באום הורה שהמקהלה תופיע בתור הפרחים, ומיצ'ל השמיד וקבר אותם על הבמה בסופת שלג. בין האישים שכתבו על ההצגה בחיבה נמנו המחזאי יוג'ין אוניל והמסאי א. ב. וייט.

למרות ההצלחה המסחררת, מיצ'ל לא נח על זרי הדפנה. הוא המשיך להכניס ולהוציא שירים, בדיחות ודמויות מהמחזה, וההצגה המשיכה להכניס רווחים. מיצ'ל הקים להקה שנייה שיצאה לסיור הופעות במקביל להפקה המקורית. אפילו אחרי שמונטגומרי וסטון נטשו את ההפקה, ההצגות עלו בפני אולמות מלאים ברחבי ארצות־הברית.

ההפקה הבאה שהעלו המלין ומיצ'ל הייתה הקומדיה המוזיקלית המפורסמת Babes in Toyland של ויקטור הרברט, בהשתתפותם של אחדים מהשחקנים ששיחקו בהקוסם מארץ עוץ. הצגות ומופעים מוזיקליים נוספים באו בעקבותיה, אבל אף לא אחד מהם הצליח לחזור על הקסם של ההצגה הקוסם מארץ עוץ. אף אחד מהם לא הצליח לרוץ שמונה שנים, כמוה.

הצלחת המחזמר נסכה ביטחון בבאום. הוא חיפש הפקות מוזיקליות חדשות וחילק את משאביו הכספיים והיצירתיים בין כתיבת ספרי ילדים לבין כתיבת מחזות מוזיקליים. למרבה הצער, למרות ההצלחה של הקוסם מארץ עוץ והזמן הרב שהשקיע בכתיבה לתיאטרון, הוא לא הצליח לעניין אף מפיק בהעלאת ההצגות על הבמה. לכן כתב את ארץ עוץ המופלאה כהמשך לספר הקוסם מארץ עוץ, בכוונה לעבד גם אותו למחזמר. הסיפור החדש נכתב בהתאמה לכישרונות של מונטגומרי וסטון, ולראיה — הדחליל ואיש הפח מככבים בסיפור, אך דורותי אינה מופיעה בו כלל. באום אף הקדיש את הספר לצמד השחקנים המפורסם, ודיוקנם בתלבושת ההצגה הופיע בדפי הפתיחה של הספר. הוצאת ריילי ובריטון הוציאה לאור את ארץ עוץ המופלאה עם איורים של ג'ון ר. ניל ( 1943-1877 ), צייר מפילדלפיה. הספר הצליח לא פחות מקודמו, והניח יסודות לסדרה ארוכה של ספרי המשך (שאת כולם אייר ניל). באום עיבד מיד את הספר למחזמר The Woggle-Bug , בהלחנת פרדריק שאפין. אך בסופו של דבר לא הצליח לגייס את מונטגומרי וסטון להפקה, וההצגה הייתה לאחד הכישלונות הגדולים של התיאטרון בקיץ 1905 . אף שהמוזיקה זכתה לשבחים, התמליל והשחקנים כָּשלו. על מנת לקדם את המכירות, באום אף פרסם ספר מאויר לילדים קטנים, The Woggle-Bug Book , אותו אייר אייק מורגן; זהו מן הסתם הספר הגרוע ביותר שכתב באום מעודו. כל התכסיסים לא הועילו: ההצגה ירדה מהבמה תוך פחות מחודש.

למרות כישלון The Woggle-Bug , מצבה הכלכלי של משפחת באום היה טוב ויציב כעת. התמלוגים מהמחזמר הקוסם מארץ עוץ הפכו את הסופר לעשיר ומפורסם. ספרי הילדים שלו המשיכו להימכר היטב, ובאום הגדיל את הכנסתו בכתיבת ספרות זולה למבוגרים ולבני נוער, תחת מגוון שמות־עט. סדרת האחייניות של הדוד ג'יין מאת "אדית ואן־דיין" זכתה לפופולריות כמעט כמו ספרי עוץ. מלבד ביתם בשיקגו ובית הקיט במקטאווה, משפחת באום בילתה כעת בחורפים במלון דל קורונדו המפואר בקליפורניה, שבו כתב כמה וכמה מספרי עוץ שלו. ב־ 1906 , לאחר שהשלים כמה כתבי־יד והעבירם למו"לים שלו, יכלו באום ואשתו להרשות לעצמם לצאת לטיול בן שישה חודשים במצרים ובאירופה. כמובן, לכל אורך המסלול הוא נאלץ לכתוב כדי לעמוד בהתחייבויותיו למו"לים.

פרנק ומוד באום ניסו לראות ולחוות הכול, מהתפרצות של הר הגעש וזוב באיטליה ועד מוזיאון הלובר בפריז. אבל הטיול הלהיב את מוד יותר מאשר את פרנק: היא טיפסה בהתלהבות במעלה הפירמידה הגדולה ואפילו ביקרה בבית־ בושת מצרי. בשנה שאחרי־כן אסף פרנק את כל מכתביה מהטיול, ערך אותם ופרסמם בספר בשם In Other Lands than Ours , עם תצלומים שצילם בעצמו.

בזמן שביקר בפריז, התעניין באום בתעשיית הקולנוע שם, שהייתה אז באבּה. ריתקה אותו השיטה החדשה שהומצאה שם לצבוע פילם. באום רכש מהממציא, מישל רדיו, את הזכויות ליישם את השיטה בארצות־הברית. בהשראת סדרת הרצאות שהעביר בנו, פרנק ג'. באום, ובה הקרין שקופיות מביקוריו בפיליפינים ובמדינות אסיה, החליט באום האב להכין "מדריך פיות": מעין מדריך נסיעות שייקח את הצופים לארץ הפיות, במקום לסין. אבל מה שהפך את סדרת הרצאותיו לחדשנית, בנוסף לשקופיות צבועות ידנית מתוך ספרי הילדים שלו, הייתה סדרה של "הצגות־רדיו" קצרות, למעשה סרטוני פעלולים קצרים, שצולמו באולפני סליג בשיקגו ונצבעו ידנית בפריז. הקולונל ויליאם ניקולס סליג, חלוץ נשכח בתחום הקולנוע, הוציא בשנת 1896 פטנט על מצלמת קולנוע. הוא פתח אולפן בשיקגו וכן את האולפן הראשון בהוליווד.

המופע המשולב של "מדריך הפיות והצגות־רדיו" של באום היה למעשה מסע פרסום מורכב לספרי עוץ של הוצאת ריילי ובריטון, אך באום הוא זה שמימן בלעדית את כל הוצאות ההפקה באמצעות הלוואות מבנקים ומחברים עשירים. בהוצאות נכלל הכול, מהכנת השקופיות וצילום הסרטים ועד הנעליים, הפיאות, והתפאורות העשויות עיסת נייר. היות שהיה מדובר בסרטים אילמים, באום הרצה על ארץ עוץ, שעה שהשקופיות התחלפו והסרט רץ. את ההופעה כולה ליוותה תזמורת חיה בנגינת מוזיקה שנכתבה במיוחד למופע. "מדריך הפיות והצגות־רדיו" היה ההפקה הראשונה שבה הייתה לבאום שליטה אמנותית בלעדית. הסרטים הקצרים אשר שילבו פעלולי מצלמה בסיסיים, אנימציה וחשיפות כפולות, היו, נכון לזמנם, שנת 1908 , משוכללים ומרשימים מאוד.

העיתונים שיבחו את הופעתו של באום, וכתבו עליו שהוא מזכיר את מארק טוויין: בפראק ובמכנסיים לבנים, שלמרות שפמו העבות נשאר מעין ילד נצחי. אבל, גם מבחינה כלכלית נשאר באום "ילד נצחי". ההפקה הייתה יקרה להחריד. העלות של העברת מקרן גדול וכבד ומסך, והמשכורות ששילם למקרין, לבנו פרנק ג'. באום ולתזמורת, נגסו נגיסות גדולות ברווחים. בסופו של דבר נאלץ באום להפסיק, ימים ספורים לפני חג המולד, את ההופעות שהחלו בספטמבר. כדי לכסות חלק מחובו לאולפן מסר באום לבעליו את זכויות ההסרטה של כמה מספריו, וסליג ערך מחדש מתוך הפילמים שצילם באום למופע שלו, ארבעה סרטים קצרים ומבדרים שהוקרנו ב־ 1910 . באום היה עסוק בכתיבת מחזות ובעיבודים של ספרים להצגות תיאטרון, והיה משוכנע שיוכל לשלם את חובותיו מתוך הרווחים שיניבו ההפקות. אך בסופו של דבר לא הגיע אף אחד מהמחזות להפקה, וצרותיו הכלכליות של באום רק החמירו. ביוני 1911 הכריז באום על פשיטת רגל. באום העביר את הזכויות על הקוסם מארץ עוץ לנאמן שדאג שהתמלוגים ישמשו לפירעון חובותיו. עד יום מותו ב־ 1919 , באום לא ראה עוד אגורה מהקוסם מארץ עוץ, ורק ב־ 1932 חזרו הזכויות לאלמנתו.

ב־ 1910 , לפני פשיטת הרגל, ניסתה משפחת באום להפחית את ההוצאות. בין היתר הם מכרו את בית הקיץ במקטאווה ועברו לגור בהוליווד, שהייתה אז רק פרבר קטן ושקט של העיר לוס אנג'לס. בעזרת כספים שירשה מוד מאמה והלוואה מחברים עשירים, הם הקימו בית שאותו כינה באום "אוזקוט" — "בקתת עוץ". באום כבר כתב שישה ספרים בסדרה על ארץ הפיות האהובה, והרגיש שדי בכך. לפיכך חתם את הסדרה בפתאומיות בספר עיר האיזמרגד של ארץ עוץ, המסתיים במכתב מדורותי, שבו היא מסבירה שלא יהיו עוד סיפורים כי כעת תהיה עוץ מבודדת מהעולם באמצעות מחסום בלתי־נראה המגן עליה מפגיעות מבחוץ. במקום על עוץ כתב באום שני ספרים על הילדה טרוט, פיות הים ( 1911 ) ואי השמים ( 1912 ), שני סיפורי פיות מצוינים מלווים באיוריו של ג'ון ר. ניל, ואף הכניס בהם דמויות מספרי עוץ. אבל הילדים לא השלימו עם הגזרה והציבור כולו רצה רק את עוץ. מסיבות כספיות נאלץ באום לחזור אל עיר האיזמרגד, וב־ 1913 הוא כתב את The Patchwork Girl of Oz (נערת הטלאים מארץ עוץ). במבוא לספר החדש הסביר באום שהוא הצליח ליצור קשר אלחוטי עם דורותי, וכעת יוכל להתעדכן בכל החדשות מארץ הפיות. הוא השתדל לא לאכזב את קוראיו הצעירים והתחייב לכתוב ספר חדש בסדרת עוץ מדי שנה.

אך החזרה לעוץ לא פתרה את הבעיות הכספיות שלו. עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה ושינויים בכלכלה שנבעו ממנה, הספרים המאוחרים לא נמכרו היטב. גם ספריו הקודמים של באום נמכרו כעת במהדורות זולות יותר שהדפיסה הוצאת בובס־מריל.

נדמה היה שהמזל שוב מחייך בשנת 1913 , כשאוליבר מורוסקו הסכים להפיק את המחזמר שכתב באום לפי הספר Ozma of Oz (עוצמה מלכת עוץ). הוא לא חסך בהוצאות על בימוי The Tik-Tok Man of Oz בתיאטרון מג'סטיק בלוס אנג'לס, ב־ 31 במארס 1913 . זאת הייתה הפקה מפוארת, עם אפקטים בימתיים רבים ומוזיקה מקסימה של לואיס פ. גוטשלק, והתמליל החדש של באום היה מוצלח יותר מן הקודמים. למרבה הצער, על אף הצלחה גדולה בקליפורניה, המחזמר הצליח פחות בסיור הופעות. זאת הייתה הפקה יקרה, ומורוסקו החליט להפסיק אותה כשהייתה עדיין רווחית, לפני שהספיקה לעלות בברודוויי.

זמן קצר אחרי הפסקת ההצגות נפגש באום עם קבוצת חברים ודן איתם באפשרות להקים חברת קולנוע כדי להסריט את סיפורי עוץ שלו. תעשיית הקולנוע התפתחה לנגד עיניו, ונראה היה שכולם מתעשרים ממנה. בדצמבר 1913 היו באום ולואיס גוטשלק בין מקימי מועדון חברתי פרטי שחבריו מימנו את חברת הראינוע "עוץ". הם הקימו את אחד האולפנים המשוכללים באותם הימים, והחלו מיד בצילומי ההפקה הראשונה, The Patchwork Girl of Oz (נערת הטלאים מארץ עוץ). במקור עיבד באום את סיפור הילדים למחזה, אך הוא הפך אותו לתסריט. תוך חודש היה להם סרט בן חמישה גלילים, מוכן להקרנה, אך התברר שקל יותר לעשות סרט מאשר להפיץ אותו. חברת ,American Motion Pictures Patent Company חברת פטנטים לראינוע ברשותו של תומס אדיסון, נאבקה בחברת הראינוע "עוץ" ובמפיקים עצמאיים אחרים שאותם האשימו בהפרת פטנט; חברתו של באום הגיעה להסדר מחוץ לבית־משפט. חברת פרמאונט הסכימה להפיץ את הסרט הראשון, אבל הוא נכשל, ופרמאונט סירבה להפיץ סרטים נוספים של אותה חברה. במשך שנתיים הפיקה החברה קומץ סרטים, רובם ככולם מבוססים על ספריו של באום ובפרט ספרי עוץ, לרבות הקוסם מארץ עוץ. מדובר היה בהפקות גדולות ומושקעות הרבה יותר מהסרטונים הנפוצים באותם הימים, ולכל אחד מהם הלחין גוטשלק מוזיקה מקורית. אך הם תויגו כסרטי ילדים ולא זכו להצלחה. החברה התפרקה והאולפן נמכר לאולפני יוניברסל.

היו לבאום הרבה תוכניות לעבד את סיפוריו למסך הגדול, אך רק בשנת 1925 , שש שנים אחרי מותו של באום, הופץ עוד סרט לפי הקוסם מארץ עוץ. למרבה הצער, התסריט, שבכתיבתו נטל חלק בנו של הסופר, פרנק ג'. באום, היה מתחת לכל ביקורת וכלל לא היה דומה לסיפור המקורי. על אף השתתפותו של אחד הבדרנים האהודים בהוליווד באותה תקופה, לארי סיימון, בתפקיד הדחליל, ולצדו, בתפקיד איש הפח שיחק אוליבר הרדי — לימים "השמן" בצמד "השמן והרזה", הסרט עצמו היה סלט משְמִים של מרדפים וסלפסטיק, בלי שמץ מהקסם של ספרו של באום. הסרט לא הצליח. הוליווד חיכתה עד 1939 לפני שעלה לאקרנים עיבוד נוסף, ההפקה המפורסמת ומאריכת הימים של חברת .MGM

אחרי כישלונה של חברת הראינוע "עוץ" השתדל באום לעמוד במשימה שקיבל על עצמו, לכתוב בכל שנה ספר חדש בסדרת עוץ, ואימץ את התואר "ההיסטוריון המלכותי של עוץ". הלחצים שגרמה לו חברת ההפקה הזיקו לבריאותו, והמגבלות הכלכליות של מלחמת העולם הראשונה המשיכו לפגוע במכירות ספריו, אבל משפחת באום המשיכה להתגורר בנוחות, אם כי בצניעות, באוזקוט. הוא שאב נחמה מהגינה שלו, בה נהג לשבת ולכתוב את סיפוריו או לענות על מאות המכתבים שקיבל ממעריציו הצעירים. הוא בנה בה מזרקת מים וכלוב גדול ומילא אותו בשלל ציפורי שיר, והפרחים שגידל בה זכו בתחרויות פרחים מקומיות.

אף שסיפוריו אינם משקפים זאת, באום סבל בשנים האחרונות של חייו מכאבי תופת ומבעיות לב. בשנת 1918 הוא עבר ניתוח להסרת כיס המרה. סיבוכים שנבעו מדלקת בתוספתן החלישו אותו עוד יותר. העישון הכבד, התזונה הלקויה ואורח חייו הלא יציב פגעו עוד בבריאותו המעורערת. הכאבים נמשכו גם אחרי ששוחרר מבית־החולים, והוא נאלץ ליטול מורפיום כדי לשכך אותם. בבוקר ה־ 6 במאי 1919 , תשעה ימים לפני יום הולדתו השישים וארבעה הלך פרנק באום לעולמו בביתו בהוליווד.

הילדים הקוראים סירבו לתת לסדרת ספרי עוץ להסתיים עם מותו של המחבר. המכירות התאוששו בתום מלחמת העולם הראשונה, והוצאת ריילי ובריטון לא יכלה להרשות לעצמה לאבד מקור הכנסה רווחי כל־כך. ויליאם לי קיבל את רשותה של מוד באום להעביר את המשך הסדרה לידיה של סופרת צעירה מפילדלפיה, רות פלמלי תומפסון. תומפסון גדלה עם סדרת ספרי עוץ, ובשמחה רבה נענתה להצעה. ב־ 1921 ראה אור הראשון מתוך תשעה־עשר ההמשכים שכתבה תומפסון לסדרה, The Royal Book of Oz . אף ששמו של באום הופיע על העטיפה ובעמוד השער, הספר לא היה מבוסס על עיזבון כלשהו שלו, בניגוד לכתוב במבוא לספר.

כשתומפסון פרשה מתפקיד "ההיסטוריונית המלכותית של עוץ" ב־ 1939 , המשיך את הסדרה ג'ון ניל, מי שאייר את כל ספרי הסדרה מלבד את הקוסם מארץ עוץ. ניל כתב שלושה ספרי עוץ עד מותו ב־ 1943 . אף שהיה מאייר מוכשר, ניל התקשה להרכיב מרעיונותיו הפרועים סיפור רציף וקולח. אחרי ניל המשיך את הסדרה ג'ק סנואו, סופר מדע בדיוני שולי, שכתב שני ספרים בהשראת סגנונו של באום, וכן ספר עיון, מי ומי בארץ עוץ ( 1954 ). את רשימת ארבעים הספרים ה"קאנוניים" של עוץ משלימים 1951) The Hidden Valley of Oz ) מאת רייצ'ל קוסגרוב, ו־ 1963) Merry Go Round in Oz ) מאת אלואיז ג'רוויס מקגרו (מחברת ילדת הגבעות, שתורגם לעברית בסדרת מרגנית החדשה) ובתה לורן מקגרו ואגנר; ספרי הרפתקאות חביבים. עם פקיעת זכויות היוצרים על ספרי הסדרה הראשונים, התפרסמו עוד ועוד ספרים "חיצוניים" בסדרת עוץ, בהוצאות שונות.

אין ספק שהעיבוד המפורסם ביותר לספר הוא הסרט שהופק ב־ 1939 על־ידי אולפני MGM . אמנם המפיקים נטלו לעצמם חירויות מסוימות כשעיבדו את הסיפור למחזמר הקולנועי, אבל על־פי־רוב שמר הסרט על עיקרי העלילה ועל רוח המקור.

התסריטאים התחלפו בקצב מסחרר: בין שלל הכישרונות שנרתמו לעבוד על התסריט בשלב זה או אחר, ראוי להזכיר את המשורר ההומוריסטן אוגדן נאש. בסופו של דבר הוענק הקרדיט העיקרי לתסריטאי נואל לנגלי. גם בימאים התחלפו: על האודישנים והצילומים הראשונים פיקד ריצ'רד תורפ, שבהמשך פוטר והוחלף זמנית בג'ורג' קוקור, ולבסוף נכנס לתמונה ויקטור פלמינג, במאי שהתפרסם ביכולתו "להציל" סרטים שנקלעו לצרות. סרט אחר ש"הציל" פלמינג באותה שנה זיכה אותה בפרס האוסקר לבימוי: חלף עם הרוח.

גם בליהוק היו תהפוכות רבות, אפילו אחרי שהצילומים כבר החלו. באדי אבסן ששיחק את איש הפח בסדרת הצילומים הראשונה, פיתח אלרגיה חמורה לאבקת האלומיניום שבאיפור שלו ונאלץ לפרוש. אך הליהוק הסופי היה כמעט מושלם: ריי בולג'ר בתפקיד הדחליל, ג'ק היילי — איש הפח, ברט לאר — האריה הפחדן, בילי ברק — גלינדה, מרגרט המילטון — המכשפה הרעה, פרנק מורגן — הקוסם, וכמובן, ג'ודי גרלנד בתפקיד דורותי.

את השירים כתבו א. י. ("ייפ") הרבורג והארולד ארלן. "אי־שם מעבר לקשת" זכה בפרס האוסקר לשיר הטוב ביותר בשנת 1939 , ובשנת 2004 , כשהמכון לקולנוע אמריקני בחר את 100 השירים הטובים בקולנוע האמריקני מראשיתו, "אי־שם מעבר לקשת" נבחר למקום הראשון. גם פס הקול של הרברט סטותארט זכה באוסקר ב־ 1939 , והשחקנית ג'ודי גרלנד זכתה בפרס אוסקר מיוחד, פסלון מוקטן, כפרס לילדה שחקנית.

למרות שבחי המבקרים והצלחה קופתית יחסית, הסרט לא החזיר במכירת הכרטיסים את הוצאות ההפקה האדירות לזמנו — כשני מיליון דולר. הקרנתו בטלוויזיה בשנת 1956 היא שהפכה אותו לנכס .ווחי. מ־ 1959 ואילך הפכה הקרנת הסרט בטלוויזיה בסביבות חג ההודיה למסורת בארצות־הברית, ועדיין זוכה לאחוזי רייטינג בין הגבוהים.

אחרי הסרט המפורסם נעשו עיבודים קולנועיים נוספים לספר, ורובם לא הצליחו. ראוי להזכיר את הגרסה השחורה, The Wiz , שעלתה לבמות ברודוויי ב־ 1975 ועוּבּדה ב־ 1978 לסרט קולנוע בבימויו של סידני לומט ובכיכובם של מייקל ג'קסון ודיאנה רוס. כמו כן כדאי להזכיר את השקעתם של אולפני דיסני בקבלת זכויות ההסרטה של ספרי ההמשך בסדרה, הסרט בחזרה לארץ עוץ (עיבוד מבולבל לספרים ארץ עוץ המופלאה ועוצמה מלכת עוץ) שעלה לאקרנים בשנת 1985 ונכשל בקופות.

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

הקוסם מארץ עוץ - הספר המוער - ל. פרנק באום, העיר: מייקל פטריק הרן
The Annotated Wizard Of Oz - L. Frank Baum, w. w. Denslow, Michael Patrick Hearn


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *