כתובתו של אלוהים
מאת: אברהם דרעין

מרטין
מלבד זוג אחד עזבו כל האנשים שפגש בפעם הקודמת והתחלפו באחרים. חבורה של חמישה אנשים ישבה יחד, כמה זוגות ובודדים התפזרו במרבצים ובאחד מהם היה הזוג שהכיר. נחמיה היה במצב רוח חברתי, ולכן הזמין לעצמו אוכל והתיישב לידם. הם היו עסוקים באכילה ולא הרימו את ראשיהם כשהתיישב.

"ערב טוב."

"ערב טוב," ענו שניהם בפה מלא לוקוס וחייכו כשזיהו אותו. "הַי איש," אמר הבחור, "חזרת? היא עזבה לפני כמה ימים ה-ענת שלך, לא הולך לכם, מה?"

"דווקא כן." חייך נחמיה.

"אבל אתה לא מצליח להיפגש איתה," אמרה הבחורה, "היא צחקה לאללה כשרועי אמר לה שחיפשת אותה ונסעת אחריה לדהב."

"זה באמת מצחיק," הסכים נחמיה.
"והנה אתה פה והיא נסעה, ושוב הפסדת ערב מלא צחוקים," אמר רועי.
"לא נורא, למה אתה מדכא אותו?" אמרה הבחורה, "תן לבחור לנשום, הוא רק הגיע. אל תהיה כזה, רועי. במקום לשגע לו את המוח במה שהוא הפסיד תעשה לו איזה ג'וינט שיתחיל לחייך." והיא מרפקה את חברה בחיבה.
"הוא לא מעשן," אמר רועי.
"אה," מלמלה הבחורה.
"את נשמעת מאוכזבת," חייך נחמיה.
"מה פתאום! בעצם, קצת כן. אתה יודע, זה כזה קטע של כיף לעשן כולם ביחד. אז עם מה אתה תופס ראש? עם סיגריות? אלכוהול? טריפים?"
"עישנתי פעם," אמר נחמיה, "וניסיתי כל מני דברים, אבל נמאס לי להזדקק למשהו מבחוץ שינהל לי את התענוגות. אני מנסה לוותר על ההתמכרויות בחיי."
"גראס זה לא התמכרות," קפצו שניהם, "אתה לא יכול להגיד שזה כמו הרואין או קוקאין."
"מה ההבדל?"
"בלי הרואין אתה לא יכול לחיות, ובלי סיגריות או גראס כן."
"ואיך הבוקר שלך בלי קפה?"
"אוי!"
"בדיוק," חייך נחמיה.
"אבל בכל זאת זה לא אותו הדבר. בלי קפה יהיה לי קשה שעה-שעתיים. בלי סיגריות אולי שבועיים או קצת יותר, אבל לא כל החיים. נרקומן מרגיש שהוא מת בלי ההרואין שלו," אמר רועי וחברתו הנהנה בהסכמה.

"להפך," חייך נחמיה, "הוא מת עם ההרואין שלו. בלעדיו הוא עוד עלול להתחיל לחיות וזה הדבר שהכי מפחיד אותו."

"אם הוא לא רוצה לחיות הוא יכול להתאבד, לא?"
"זה לא כל-כך פשוט. חוץ מהפחד הפיזי שבלהרוג את עצמו הוא צריך גם להודות בזה שהוא רוצה למות, ונגד זה יש המון כללים חברתיים והסכמים שבני אדם עושים עם עצמם ועם החברה ומתקשים להפר. אבל כנרקומנים הם יכולים להמשיך למות כשבאופן רשמי הם חיים, ואפילו מרחמים עליהם, תומכים בהם, ומבינים אותם."

רועי וחברתו נראו מבולבלים.
"התמכרות, כל התמכרות, גוזלת מאיתנו זמן חיים ונותנת בתמורתו זמן מוות. בנימוס מתחשב אנחנו קוראים לזה "בריחה מהמציאות", אבל תכל'ס, זה זמן שבו לא חיים, רק מתקיימים. מכוח ההרגל וה"כיף" מצטבר הזמן הזה והופך לרוב הזמן. גופו של הנרקומן פועל ברמת קיום ירודה והוא בחופשה מהחיים. הבעיה היא שכשהוא מגיח מדי פעם מחופשותיו בעזרתם האדיבה של מכוני גמילה או מכורח הנסיבות (חוסר כסף בדרך כלל), הוא לא יודע איך מתחברים לחיים, כי חיים שהוזנחו זמן רב הופכים לצרות מאובקות וכואבות, ולא כיף לחזור מחופשה ולגלות שהכל נהרס בינתיים, נכון? אז בדרך כלל רצים מהר לקנות כרטיס חזרה לגן העדן."

"מעניין מאוד."
המשפט האחרון נאמר בקול נמוך ובמבטא אמריקאי מהמרבץ הסמוך. שלושתם הפנו את ראשיהם וראו חיוך גדול וזורח. סביב החיוך היה גבר גבוה ורחב כבן שישים, ראשו עטור שיער לבן שופע וארוך, ומתחת לחיוך, זקנקן לבן.

"מרטין," הציג את עצמו, "מעניין מאוד מה שאמרת על המוות, אני מסכים איתך, רוב האנשים מכורים למוות."

"בא לך לפרט?" שאל רועי בתרעומת קלה, "אני דווקא מאוד רוצה לחיות, אם לא אכפת לך, אני חושב שגם מירי מעדיפה לחיות, נכון?" הוא הביט בחברתו בחיוך והיא חייכה אליו חזרה.

"בשמחה," אמר מרטין, "אני אוהב לדבר ונהנה לאללה כשמאזינים לי." ובתנועה שוטפת העביר את עצמו אל המרבץ שלהם. הדרך בה זז האיש מצאה חן בעיני נחמיה, הייתה בה הרבה עוצמה וחיוניות שלא תאמה את גילו.

"התמכרות היא מוות," אמר מרטין. "רוב האנושות מכורה למשהו ש'מאלץ' אותה לוותר על החיים במלואם. זה יכול להיות כל דבר - שלטון גרוע, הרגלים, פחדים, חוסר אונים, אובססיות, בני זוג, סמים מכל הסוגים ובעיקר מחלות."

"רגע! מחלות הן לא התמכרות. אתה רוצה לומר לי שמישהו שיש לו סרטן למשל, או איידס, מכור לזה?"

"בהחלט," אמר מרטין וחייך שוב את חיוכו המאיר, "סרטן הוא אחד מסוגי ההתמכרויות המשובחים ביותר, כמעט בלתי מנוצח."
"זאת אומרת שזה שיש לו סרטן, רוצה את זה?"
"בוודאי. הוא יצר את זה לעצמו. אתה לא רוצה לעצמך את הדברים שאתה יוצר?"
"למה לו ליצור לעצמו סרטן?"
"כדי לא לחיות. הסרטן משמש לחולה מקור תעסוקה, מקור לאהבה, תירוץ נפלא למוגבלות, לחוסר אונים ולדחיית חייו עד לרגע שזה יעבור, אם בכלל."
"ואם הוא מבריא?
" "הרי שהוא גדל וזכה בכבוד בחייו, או שהוא אכל אותה וצריך לחפש לעצמו עוד מחלה. אחרת איך יגדל?" חייך נחמיה.

"אתם שניכם מחייכים ומבסוטים מעצמכם," אמר רועי בכעס, "אבל אתם יכולים לדבר ככה כי אתם בריאים. ותסלחו לי, אבל מי שיש לו סרטן, סובל! היה לי דוד שמת מסרטן והוא סבל נורא עד שמת. אף אחד לא רוצה לסבול ככה. אני בטוח שאם היה לכם סרטן לא הייתם מדברים ככה."
"היה לי," קרן מרטין.
"מה?!"
"כן, לא בדיוק סרטן, אלא חבר דומה."
"חבר?"
"יותר מדויק חברה טובה. קוראים לה טרשת נפוצה."
"חברה טובה? זו מחלה איומה!" אמרה מירי, "זה מה שיש לסטיבן הוקינס, נכון?"
"כן," חייך מרטין, "ואני חושב שגם הוא מוציא ממנה המון."
"רגע, אבל איך הבראת? עד כמה שאני יודעת אין לה תרופה."
"כשהבנתי שאני לא צריך אותה, הבראתי. הבנתי איך יצרתי אותה לעצמי ולשם מה, ואז ויתרתי עליה."
"די! אתה רוצה שנאמין לך שזה כל-כך פשוט?"
"יותר פשוט מזה לא יכול להיות. כשאנחנו בתוך הדרמה זה נראה מסובך, אפילו בלתי אפשרי. אבל בראייה אמיתית, מצחיק עד כמה זה פשוט. אם תרצו אני יכול לספר לכם. אמרתי לכם שאני אוהב לדבר."

שלושתם הנהנו. נחמיה הביט במרטין, למתנה כזו הוא לא פילל.
"לפני כעשר שנים," פתח מרטין, "הוגדרתי כחולה טרשת נפוצה. עד אז התפרנסתי יפה מהוראת טאי-צ'י והיו לי מאות תלמידים. נחשבתי לוחם לא רע ומטפל לא רע ברפואה סינית, שהייתה עיסוק נוסף שלי. במילים אחרות, עסקתי בבריאות. לימדתי צ'י-קונג בבתי ספר לרפואה אלטרנטיבית..."
"צ'י-קונג?"

"צ'י-קונג זו ההבנה כיצד לנהל את תנועת האנרגיה בגוף, שהיא הבסיס לכל אלה. העברתי מאות סדנאות בכל הארץ, לעשרות אלפי תלמידים, ועד אז לא חליתי מעולם. כשכל הארץ שכבה במיטה עם שפעת ושאר צרות חילופי העונות, נשמתי מלוא ריאותי בחיוך מתנשא ולימדתי את כולם לנשום. הייתי 'מר בריאות'."

"טאי-צ'י זה דווקא יופי," אמר רועי בהתלהבות, ונחמיה הנהן איתו, "לפני שנתיים עשיתי סדנה וזה היה מדליק."

"ללא ספק," הסכים מרטין, "אני מתַרגל עד היום, ובכל זאת..."
"מה?"
"כשהגיע השיתוק הראשון," המשיך מרטין, "הייתי בהלם. אני? האיש שלא מתעטש? זה שמבריא אותך בשיחת טלפון? שוכב על השטיח בבית וגורר את עצמו בידיו, בניסיון עלוב להגיע למיטה כי הוא מתבייש להזעיק עזרה? זה היה נורא. כל התדמית שלי התנפצה לרסיסים, ובעיקר התדמית שלי בעיני עצמי. כל מי שהייתי נעלם והתחלף בנכה אומלל, שבכל פעם שניסה ללכת יותר מעשר דקות, רגליו משתתקות ומתקפלות תחתיו והוא נאלץ להיאחז במשהו כדי לא ליפול. ואז צריך להמתין, בישיבה או בשכיבה, כשעה ולפעמים שעתיים. כשזרמי חשמל מזעזעים ומכאיבים את כל הגוף, עד שהתחושה חזרה לאט לרגליים, ואפשר להמשיך ללכת בזהירות ובפחד מההתקף המפתיע הבא. היו כמובן תופעות נוספות: נימול בידיים, הפרעות ראייה ושיווי משקל ומה לא.

הפסקתי לנהוג. זה היה מסוכן מדי. האוטו האמריקאי הנוצץ שבו התגאיתי עמד ליד הבית והעלה אבק. כל חיי השתנו לחיים של חולה כרוני. בתי חולים, ריח של חומרי חיטוי מהבגדים, בדיקות אינסופיות, דיבורים על תרופות, תקוות, סיכויים ואחוזי החלמה. נאלצתי גם להפסיק ללמד, כי לא יכולתי לעמוד מול כיתה ולפחד שהתקף יסיים את השיעור כבר בתחילתו, וגם התביישתי מאוד להסתכל בעיניים של אלה שלהם הטפתי בלהט על בריאות, על הקשר שלה עם טאי-צ'י וכמה חשוב לקחת את עצמם בידיים ולהתחיל לנהל את בריאותם וחייהם. חשתי שאין טעם לחיי, ובשיא הרצינות התחלתי לשקול התאבדות."

"איזה יופי," מלמל נחמיה בעיניים נוצצות, "נפלא, פשוט נפלא."

מירי ורועי הביטו בו מזועזעים. אבל מרטין הבזיק אליו חיוך אוהב והמשיך.

"הרופאים היו כנים. 'מעבר לתרופות שמקלות את הסימפטומים אין לזה תרופה,' אמרו, 'אנחנו לא יודעים את הסיבות למחלה ומה גורם לה להיעלם במקרים הנדירים שאותם אנחנו מגדירים בתור נס רפואי.' הם נתנו לי כמה מספרי טלפון של נסים רפואיים כאלה, אבל זה לא עזר. להפך, התייאשתי עוד יותר כי לא היה ביניהם שום מכנה משותף. אחד נסע לסין ושם עשו לו כל מיני דברים לא ברורים והלעיטו אותו במשקה מזנבות דרקונים ועשבים רעילים, אחד טיפל בעצמו בהילינג שהמציא, אחת התגרשה מבעלה והבריאה בתוך שלושה חודשים, ובקיצור, בלבול מוחלט. שום דבר ללמוד ממנו, מעבר לידיעה שהם הצליחו איכשהו להירפא בכוחות עצמם. איכשהו... הרמז העבה... שכתוצאה מהמחלה, אנשים אלה יצרו שינוי מוחלט בחייהם, היה מונח מתחת לאפי, אבל לא הייתי מוכן להביט בו. להתייאש זה קל יותר ומחייב פחות. ואכן, היאוש אפף אותי לגמרי. לא ידעתי מה לעשות. הייתי בטוח שאמות בקרוב. נכון יותר החלטתי להתאבד אם אגיע לכיסא גלגלים, ולא להשתרך בשארית חיי כיצור מוגבל שתלוי בחסדי אחרים.

אז החלטתי לנסוע לחו"ל. להיות לבד, רחוק מהבושה, במקום שבו לא יהיה עלי להיתקל בעיניים מוכיחות שיזכירו לי איזה פלצן הייתי. ומעבר לזה, חשבתי לעצמי שאם נגזר עלי למות בייסורים, אז לפחות אעשה את זה בגן העדן. בחרתי בתאילנד, באי שהכרתי ואהבתי. שם רציתי לבלות את ימי האחרונים.

הייתי גרוש. ילדי כבר בגרו, ולא הייתה לי אחריות על אף אחד חוץ מעל עצמי. מכרתי את כל מה שהיה לי, התפטרתי מכל עבודותי ונפרדתי מכולם לשלום. הרופאים הזדעזעו כששמעו איפה בחרתי לבלות את סוף ימי, כי ידוע שמקומות חמים ולחים מגבירים את תכיפות ההתקפים. 'סע לשווייץ, לסקנדינביה, אל תקשה על עצמך,' אמרו. אבל אני שונא קור, וראיתי בכך רק העמקה של הסבל. אז החלטתי להסתכן."
"זה נשמע לי כמו התגרות בגורל," אמר רועי.
"ולי זה נשמע כמו להתחיל סוף-סוף לנהל את חייך,"
אמר נחמיה והתבונן במרטין בהערכה. מרטין המשיך.

"הרופא הבכיר שלי היה איש יקר בשם רפי קרסו, בטח שמעתם עליו." כולם הנהנו. "הוא היה היחיד שדיבר בשפה שהועילה לי ונפרד ממני במילים, 'שמע, יש לך המון פשפשים ופרעושים במוח. נער אותם והעולם שלך. אם לא תצליח, אני פה עם תרופות הרגעה, מתי שתרצה.' המילים זעזעו אותי, אבל הבנתי את כוונתו. הוא ניסה להבהיר לי את חוסר הברירה שבמצבי, את העובדה שהכל בידי כעת, את המציאות.

אז נסעתי. למזלי הרב הצטרפה אלי לנסיעה ידידה צעירה שהתנדבה להשגיח עלי, לטפל ולתמוך. הרגשתי זקן, חסר אונים ומיואש (הייתי אז בן ארבעים ושש בסך הכל). כל מה שרציתי היה ליהנות מעט לפני הסוף הכתוב על הקיר באותיות אש צורבות, ולא ממש ידעתי איך לעשות את זה.

בתאילנד החריפו ההתקפים בדיוק כפי שניבאו לי הרופאים. גן העדן החם והלח הפך לסיוט מתסכל. כי החיים היפים אכן היו שם, אבל לא יכולתי ליהנות מהם. בימים הראשונים הייתי עסוק בעיקר ברחמים עצמיים ובניסיון לפצות על מר גורלי באוכל משובח, ג'וינטים ופגישות עם חברים ותיקים שהצטרפו אלי להילולת הבכי.

יום אחד עברתי חוויה מקפיאת דם, שאותה יזמה הידידה הצעירה שלי ברוב חוכמתה, אם גם ללא מודעות. היא התעקשה שנלך לטיול בג'ונגל, אני התנגדתי כמובן בטענה שזקנים גוססים שכמוני לא יוצאים לטיולים רגליים בג'ונגלים פראיים, אלא אוכלים טוב, ישנים טוב, מקבלים מסאז'ים ופינוקים אחרים ולא מטרידים אותם בהרפתקאות מוזרות. אבל היא לחצה והבטיחה לתמוך ולטפל ושכל זה רק לחצי שעה, עד שלבסוף נכנעתי ויצאנו לדרך.

תוך חצי שעה איבדנו את דרכנו. אני לא יודע אם אתם יודעים מה זה ג'ונגל טרופי. כל שביל דומה למשנהו, כל פתח בין עצים נראה כמו יציאה לשביל, שאחרי כמה מאות מטרים מפותלים עלול להגיע למבוי סתום בחומת שיחים קוצניים. קשה להבדיל בין עץ לעץ בתוך הסבך ובלתי אפשרי לחזור בדיוק על עקבותיך. אין שום סימני דרך ברורים, ובקיצור, בילינו כמה שעות של הליכה במעגלים שבתוכם עברתי שני התקפי שיתוק והתלוננתי בלי סוף.

גם הידידה שלי החלה לאבד את ההומור הנפלא שבעזרתו דחתה תמיד את יבבותי ועודדה אותי בכל פעם שנשברתי. הערב ירד וגשם כבד החל לשטוף את הג'ונגל. זה היה בסוף עונת המונסונים וחטפנו על הראש מונסון רציני, גשם זלעפות שנמשך כל הלילה. מונסון זה לא גשם שאנחנו מכירים. זה המון מים באוויר, טיפות ענקיות, זרם אינסופי שממלא את העיניים ולא מאפשר לראות יותר ממטר קדימה גם ביום, ובלילה חושך מוחלט. אין כוכבים, אין ירח, רק גשם."

"אז מה עשיתם? תפסתם מחסה?"
"אין דבר כזה. גם אם יש מקום תחת איזה סלע גדול, קשה לראות אותו. אין בג'ונגל שטחים פתוחים, הכל סבך של שיחים קוצניים. וגם אם היינו מוצאים מחסה, היינו צריכים להתחלק בו עם הרבה קוברות מבוהלות ושאר שרצים לא ידידותיים שהגשם גירש ממחילותיהם וגם הם חיפשו מחסה. בכל צעד היינו עלולים לדרוך על אחד מהם בדרכו למחסה כלשהו, כי לא ראינו כלום. ולכן גם נפלנו ונחבלנו ונפצענו והחלקנו על הבוץ במורד של שניים או שלושה מטרים, עד שסלע משונן דאג להבהיר לנו את מיקומו."

"ולעצור, לנוח, עד עבור זעם?"
"גם זה לא היה אפשרי," קרן מרטין. "כל הזוחלים שהזכרתי קודם מסתובבים ביער כמו מטורפים, ומטפסים על כל דבר חם שהם פוגשים בדרך, כי הם כידוע בעלי דם קר וקר להם. מבחינתם למצוא חום זה עניין של הישרדות. אנחנו היינו הדבר החם ביותר בסביבה אף על פי שרעדנו מקור, והדם שזרם מפצעינו היה כמו שלט ניאון המבשר על בית תמחוי לזוחלים אחוזי צינה..."

"אז מה עשיתם?"
"הלכנו. הלכנו ללא הפסקה כל אותו לילה. מתנו מפחד בכל פעם שדרכנו על משהו חלקלק, כלומר כל שתי דקות בערך, נאחזנו זה בזו כשהחלקנו בבוץ והתפללנו להגיע לחוף כלשהו. שם לפחות לא יהיו נחשים ושרצים ארסיים אחרים שלא מחבבים קרבה של ים ומלח, ונוכל לעצור לנוח, ואולי אפילו למצוא בני אדם, כי באיים האלה החופים מיושבים יותר מהג'ונגל.

דווקא במצב הזה, במלחמה נואשת על חיינו, מצאה ידידתי מחדש את חוש ההומור שלה, וגם אני הייתי עסוק בהישרדות מכדי להתאבל על מר גורלי. וכך בילינו את הלילה בסיפור בדיחות וצחוקים פראיים בין מכה לשריטה, בין פאניקה לבהלה. שרנו שירים ופנטזנו את תפריט את ארוחת הבוקר שנזכה לה כשנינצל. על 'אִם'... לא העזנו לחשוב.

לאחר שעות ארוכות ומתישות התחילו השמיים להתבהר ויכולנו לראות משהו. הגשם נרגע מעט וכך הצלחנו להגיע לחוף נטוש. מצאנו שם בונגלו הרוס למחצה והסתתרנו בו מהגשם שחדל לרדת בזריחה. כשנרגענו, והתחיל להיות חם ונעים, נרדמנו לכמה שעות על החוף. זמן-מה לאחר שהתעוררנו עברה שם סירה, אספה אותנו ותוך רבע שעה היינו בבית."

"והטרשת שלך?"
"זהו. כשהתעוררתי על החוף, תפסתי פתאום שכל אותו הלילה הנורא לא היה לי שום התקף של טרשת. שום סימן קל שבקלים שבגופי מתחוללת מחלה קטלנית. כשהבנתי את זה חטפתי הלם, ובאותה השנייה בדיוק הגיע ההתקף הקשה ביותר שהיה לי אי פעם, כאילו כדי להכחיש את העניין. רעידות בכל הגוף, זרמי חשמל כואבים, שיתוק מלא עד המותניים, האבא של כל ההתקפים."

"כאילו קיבלת הפסקת אש לצורך שרידה."
"בדיוק. באותו רגע הבנתי שבאופן כלשהו אני הבאתי על עצמי את ההתקף הזה. שהפחד והצורך לחיות דחו בתודעתי את ההתקפים עד שניחלץ מהצרה. כלומר, תודעתי קשורה לכל העניין."

"אז מה עשית?"
"אכלתי ארוחת בוקר מעולה, שתיתי בקבוק בירה שאסורה לחולי טרשת והלכתי לישון בסבבה..." ענה נחמיה במקומו.

"שניים," צחק מרטין. "זה היה המקום היחיד שאפשר היה להשיג בו בירה משובחת באותה תקופה, כי החבר'ה שניהלו אותו היו אנגלים. הם גם דאגו להגיש לך את הבירה קרה כקרח ועם חיתול מקלקר כדי שתישאר קרה עד סוף הבקבוק."

מירי ורועי העבירו מבטים המומים ממרטין לנחמיה. "אתם מכירים מקודם? עבדתם עלינו?"

"מהגלגול הקודם כנראה," מלמל מרטין, "בַּנוכחי, זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים."

"אתם אנשים מוזרים שניכם," אמרה מירי, "אבל ספר לנו בבקשה איך יצאת מזה, לא גמרת את הסיפור שלך." "את צודקת, ואם שרדת עד עכשיו ולא נרדמת, מגיע לך לדעת," חייך מרטין והמשיך. "מאותו יום העסקתי את עצמי ביצירת התקפים 'לפי הזמנה', הייתי מדמיין את תחושת ההתקף ובתוך כמה דקות הוא היה נוצר. ניסיתי את זה בתנועה, במנוחה ואפילו כששכשכתי במים. המצאתי כל מני טריקים והשתמשתי בכל הידע שהיה לי בצ'י-קונג וברפואה הסינית ובכלל.

בתוך ימים ספורים הפכתי לאלוף ביצירת התקפי טרשת לעצמי. נהניתי כל-כך עד שהתחלתי לעצב את ההתקפים כרצוני. עם ובלי שיתוק ברגליים, שיתוק רק ברגל אחת, עם זרמי חשמל או בלי וכו'. זה היה תענוג מדהים, לשלוט במה ששלט בי לפני כן. ומכאן ועד להבראה, הדרך הייתה קלה ופשוטה, רק להפוך את הכיוון. למרות שאז בעצם נאלצתי להתמודד עם השאלה הקשה מכל."
"והיא?"
"האם אני באמת מוכן להיפרד מהטרשת שלי."
"מה?!"
"מצחיק, הה?" גיחך מרטין, "אבל כשהבנתי שאני שולט במחלה, לא כל-כך בא לי להיפרד מהצעצוע החדש שלי, שלא לדבר על אובדן כל תשומת הלב והסלחנות להן זכיתי כחולה מסכן ונוטה למות."
"שליטה או לא, זו מחלה איומה!"

"יש משהו שאתם לא מבינים," התערב נחמיה שוב. "איום ונורא זה משהו ששולט בכם, לא משהו שמשחקים בו כמו בכדור או גור חתולים חמוד. תארו לעצמכם שפגשתם מפלצת. מפלצת אמיתית, עם עשן מהנחיריים, ריח של ביוב, גובה של בניין ומלתעות בגודל של דלת. מפלצת שיכולה לחסל אתכם באפצ'י לוהט אחד מנחיריה העצומים. ופתאום מתברר לכם שאתם יכולים לנהל את התנועה שלה. יש לכם שלט משוכלל ביד ואתם מזפזפים את המפלצת כרצונכם. לא משנה כמה היא גדולה ומסוכנת, היא המפלצת שלכם, הג'וי-סטיק ביד ואתם כבר לא הטרף שלה, אלא היא הצעצוע שלכם. איך זה נשמע לכם?"

"אבל זה סבל איום. לא כאב לך כשהבאת על עצמך התקף?" התעלמה מירי מנחמיה.
"כאב, לפעמים אפילו כאב מאוד, בעיקר כשהגזמתי או כשזה יצא משליטה. מה רע בכאב?" ענה מרטין.
"כאב זה סבל. מה, אתה מזוכיסט?"
"כאב זו עובדה, ולפעמים מאוד לא נוחה. אבל הפיכת הכאב לסבל היא החלטה שלנו, ויש הרבה בלבול בין השניים. כאב יכול להיות גם חבר ומורה, כמו שכל בעיה יכולה להיות גם ההזדמנות הגדולה בחיינו. זה תלוי רק בנו. בדרך כלל אנשים הופכים את הכאב שלהם לסבל בלתי נסבל. מהסיבה הזאת בדיוק נרקומנים לא מוכנים לספוג את כאבי הקריז כדי לצאת לחופשי ולהתחיל לחיות את חייהם כמנהלים. כבעלי הבית של עצמם. כאבי הגמילה מפחידים אותם יותר מהישארות בכלא הסם שיצרו לעצמם. וזה כמובן מחזיר אותנו לתחילת השיחה שאליה התפרצתי לפני כמה שנות אור," חייך מרטין. "כאבי הגמילה הם ייסורי הגדילה של הנרקומן. מחיר מסוים שהוא צריך לשלם לסוהר שבתוכו כדי להשתחרר ולהיות חופשי, לעבור צירי לידה כדי להיוולד מחדש. אבל בעיני הנרקומן הם בלתי נסבלים והוא מעדיף להישאר בכלא ולקרוא משם לעזרה, שכמובן לא תגיע."

"למה לא תגיע? יש טיפולים, מכוני גמילה, קבוצות תמיכה, כל מיני דברים."

"זאת לא עזרה אמיתית. עזרה אמיתית היא זו שאדם מגיש לעצמו כשהוא מסכים להיות הבוס. להיות השותף העיקרי, הפעיל והבלעדי בחייו. הוא מבין שהוא היוצר, הוא הבורא, והוא מחליט לגדול החוצה מהמצב שבו הוא נמצא. או אז יכול מכון גמילה לשמש לו מעון תומך, כמו כל שיטת טיפול אחרת. לפני כן המכון יכול לכל היותר לשמש כגלולת הרגעה שאותה ייקח בכל פעם שהכאב מחמיר בראש או בכיס. כאב הגדילה הוא שלנו, ואף אחד לא יכול לחסוך לנו אותו. רק פעם אחת בחיים יש מי שכואבת את לידתנו, וזו האמא שלנו, שגם היא מגישה לנו על זה חשבון לא קטן. אין ארוחות חינם בחיים, גם אם זה נראה כך לפעמים. ואם בדרכנו אנחנו פוגשים כאב, צריך לאפשר לו להתקיים, לעבור דרכו, לחוות אותו. למרות הפחד שאת הכאב הזה לא נוכל לשרוד. העיקר לא לברוח."

"ממה אתה חושב שאנחנו בורחים כל הזמן? אתה לא מגזים קצת?"

"מעצמנו, מהייעוד האמיתי שלנו. מהעוצמה האלוהית שבנו ובעיקר מהאחריות הנלווית אליה. מהחופש שבלהיות אלוהים. מהלבד שבלהיות אלוהים. אנחנו מבלבלים את זה עם בדידות, ופוחדים. מצד אחד אנחנו כמהים לזה, כי לכך נועדנו. ומצד שני פוחדים מכך יותר מהמוות ובלבד שלא להכיר באלוהותנו, בכוח הבריאה שבידנו, בכוחנו האמיתי, כוח האור והטוב, עד כמה שזה יישמע פלצני. אנחנו מעדיפים להישאר עבדים לכל החיים ולא לצאת לחופשי. אתם זוכרים כמה קשה היה לשכנע את העבדים ההם במצרים לצאת מהכלא? לעזוב את סיר הבשר, החומוס והפול המצרי המשובח? אפילו כשאמרו להם להרוג את הילדים שלהם הם בכו ועשו את זה, ואם לא היה שם מוישלה עם מקל הקסמים ושאר האביזרים, הם לא היו יוצאים משם לעולם. לא סתם אומרים לנו לספר ביציאת מצרים כל הלילה, לא הסיפור חשוב אלא המהות שאולי נקלוט אם נקשקש על זה כל הלילה. ואם לא, אז בשנה הבאה, או בשנה שאחריה. עד שנבין ונעשה מעשה."

"ומה כל-כך טוב בכלא?"
"חוסר אחריות גורף לגורלנו ובעיקר תקווה. המון תקווה לחופש השוכנת בגאון בלב כל יהודי טוב וירא שמיים. הרי לתקווה אין קיום ללא כלא שצריך לצאת ממנו. אז איך נוותר על הכלא? הרי בכך נאבד אותה, ובשום פנים ואופן אסור לנו לאבד את התקווה שיום אחד יבוא משיח ויגאל אותנו מעבדות לחירות. נכון? 'עוד לא אבדה תקוותנו, להיות עם חופשי בארצנו...' שר עַם שלם במלוא הגרון ומוחה דמעת געגועים נכספת בשעה שהוא כבר יושב בארצו, חופשי לחלוטין, ובמערכת מושמעת מוזיקה טיבטית מלווה צלצולי אזיקים קסומים... אנחנו לא מוכנים לאבד את התקווה, אנחנו תלויים בה להמשך קיומנו הנורמלי. אובדן התקווה נראה גרוע מהמוות. אם המשיח ישמע חס וחלילה על אובדנה - הוא עלול להתרגז ולא לבוא, ואת זה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. אז בינתיים אנחנו ממתינים בסבלנות לגוֹדוֹ ומטפחים באהבה את גחלת התקווה. ביראת קודש אנו מזינים אותה בכל אנרגיית החיים שאנחנו יכולים לגייס, ומקווים לטוב."

"מלכוד 22..." מלמל רועי, אבל בעיניו החל לנצנץ שביב של הבנה. מירי נצמדה אליו והתכרבלה בו בחשש לא ברור.

נחמיה היה מאושר. הוא הביט במרטין באהבה אין קץ וחש צורך לחבק אותו. הם טבעו זה בעיני זה ונחמיה חש כאילו הוא מתבונן בראי. כל בדידותו התפוגגה לראשונה בחייו. בבת אחת התפוצצה בו ההבנה ש...
"אין בדידות בעולם," הסכים מרטין ללא מילים.
"אז מה לדעתך יחזיק אותנו בחיים אם נשליך את התקווה, אדון מרטין?" התריסה מירי ובועת הסבון התפוצצה ללא קול.
"אמונה שלמה, אהבה מכל הלב," הבזיק אליה מרטין חיוך שובב, "שתיים שהן אחת, באריזת מתנה."
"תגיד, אתה לא יכול להגיד משהו בלי לצחוק עליו מיד?"
"בלי ההומור אני אמות מפחד," הרצין מרטין לרגע. "אמונה דורשת המון אומץ. כמו אהבה שלא תלויה בשום תנאי. אמונה אמיתית היא התחייבות מלאה ללא פשרות. זה מאה אחוז כל-כולי. זה ללכת עד הסוף בלי ביטחונות, וזה נורא מפחיד. אז רק צחוק בריא מחזיר אותי לשפיות, בכל פעם שנדמה שאיבדתי אותה."
"זה באמת כל-כך מפחיד?"
"יותר מזה. אמונה היא מציאות בהתהוותה. את יוצרת, את אחראית, ואילו התקווה זה - אולי... פעם... תלוי... נראה... הלוואי... בלי נדר... אם ירצה השם... הרבה פחות מחייב."
"אה, אז בגלל זה היית צריך לעצמך טרשת נפוצה? כי קיווית?"

"בדיוק, זמן רב מדי חייתי בחוסר הסכמה עם עצמי וידעתי את זה. מודעות יכולה להיות הרסנית אם היא לא הופכת למעשה. המון זמן אכלתי את עצמי - כי ידעתי שאני פועל ביודעין נגד עצמי, ויום אחד תפסתי שהידע הזה צועק עלי ואני לא יכול להתחמק יותר. בשׂכל, כמובן, הסתדרו כרגיל כל השקרים והתירוצים הרגילים בשורה ארוכה, ששים אלי קרב. ממש חימם את הלב לראות את כל החברים הנאמנים מתייצבים לדגל... אבל זה היה מובהק מדי. הבנתי שאני גנב, שקרן ומתאבד. שאהיד של כוחות הטמטום, שמטעמי הסוואה נתתי להם את הכינוי הרומנטי 'כוחות הרשע' ובכך כאילו פטרתי את עצמי מאחריות. כי מה כבר אפשר לעשות כנגד כוחות רשע איומים ונוראים?... וכל הזמן הזה המשכתי לקוות שהכל יסתדר ויהיה טוב, בלי שיהיה עלי להתמודד עם שינוי אמיתי. בלי שאצטרך להתחייב. ומובן שזה לא קרה, ולא קרה, ולא קרה.

אז מחוסר אונים וידע כיצד לפוצץ את המורסה האנרגטית הזו, יצרתי משבר. לא ידעתי מה אני עושה, את זה הבנתי רק אחר כך, בדיעבד. חוץ מזה, אני משער שהיה בי גם איזה שד שדחק בי לבדוק אם יש משהו בכלל בכל מה שאני מלמד ומטיף. הייתי צריך להאמין במה שאני 'כבר יודע' ולא באמת האמנתי. אז מה נראה לכם, שהייתי צריך טרשת כדי לגדול?"

"מסתבר," חייך רועי סוף-סוף.
"שלוש נקודות! תשובה מצוינת! עם חיי מדף נצחיים ואחריות לכל החיים בערבות בנקאית פטורה ממס וממכס, ומוגדרת כתשובה מוגנת בתקנון משרדי איכות הסביבה והדתות," מלמל נחמיה בעיקר לעצמו והשתרע בהנאה לאחור על הכריות.

"אתם שניכם נראים לי מין מורים רוחניים כאלה, אבל אף פעם לא שמעתי על אף אחד מכם. איפה אתם מלמדים?" חייך רועי, ששמע את מלמולו של נחמיה.

"אני גרפיקאי," צחק נחמיה, "גרפיקאי מובטל."
"הצניעות שלך מרטיטה את בני מעי," צחק מרטין. "זה אתה היית ברמזור ההוא, שבחשכת המכונית שלפת שלשולי בוקר מהורהרים מהאף תוך כדי פיהוק לדיבורית?"
"קלטת אותי?"
"אהה."
"חרא!"
"אין ספק שאתה מלא בחרא. למה שלא תודה ותפטור את עצמך מהמשא?"
"יש לי ברירה?"
"יש לך ברירה?"
"אז אני צריך כרטיס ביקור חדש. איזה מזל שאני גרפיקאי..."
"אהה."

"מותק, נראה לי שהם הולכים לישון יחד הלילה," אמרה מירי לפתע, וארבעתם התפוצצו מצחוק. רק עכשיו הם תפסו שהם לבד במסעדה. השעה כבר הייתה מאוחרת, וחוץ מהרעש שהם הקימו, היה המקום דומם. הנרות כבו מזמן על השולחנות והירח האיר את האזור בקרירות משיבת נפש. רועי ומירי קמו.
"נראה אתכם מחר?"
"רק אם תקומו מוקדם," אמר מרטין, "אני זז עם אור ראשון."
"אז אני מקווה שנתראה פעם," אמר רועי.
"נראה מה יהיה," חייך מרטין, "אנחנו תמיד פוגשים את מי שצריך. לילה טוב."
"לילה טוב."
נחמיה ומרטין נשארו לשבת.
"כשדיברת על חופש, על מצרים, זה נשמע כאילו ציטטת נאום שלם מהראש שלי," אמר נחמיה.
"כולל מוישלה?"
"אפילו את המקל לא שכחת."
"איזה כיף! מסתבר שאף אחד לא המציא את הגלגל, הוא תמיד היה, וכל מי שנתקל בו, ידע מיד שזה גלגל."
"אתה עושה עם זה משהו?" שאל נחמיה.
"אהה."
"זה מהילדוּת?" חייך נחמיה.
"כן," צחק מרטין בשקט. "אפשר לומר שזה הרגל מקצועי שהתגנב לי לחיים."
"מקצועי?"
"אני עובד עם חולים שנחשבים סופניים, אני מלווה אותם כברת דרך."
"ומה עם הסוף?"
"נדחה לפעמים בעשר או עשרים שנה," צחק מרטין, "עובדים עליו בעיניים."
"בטאי-צ'י? ברפואה סינית? בצ'י-קונג?"
"גם וגם וגם ובכל טכניקה אחרת שעולה לי בראש בהתאם למצב באותו רגע. לטכניקה אין משמעות. חשוב לי רק שהם יבינו שהבריאות היא בחירה שהם יכולים לבחור בה. הם הרופאים והם הריפוי, לא אני. אני רק מזכיר להם את זה. מזכיר להם לאהוב את עצמם, כמו שאני מזכיר לעצמי בכל רגע ורגע. אני מזכיר להם שהם בוראים את עצמם, ומנחה אותם."

"יש לך מתכון בזק?"
"דווקא כן. תוכל לנסות אותו בפעם הבאה שתצחצח שיניים מול ראי."
"את מה?"
"תביט לעצמך בעיניים חמש דקות רצופות בלי לוותר. תן למבט לנוע מעין לעין באופן חופשי. תן למבט לאבד מיקוד מדי פעם, רק אל תפסיק להתבונן בעיניים לאיש הכי אהוב עליך בעולם, גם אם באותו רגע אתה לא סובל אותו. אם תצליח לעמוד בזה חמש דקות תגדיל לעשר ולחמש עשרה או עשרים."

"וזה הכל?"
"להפתעתך תגלה שדקה זה המון זמן, ושזה מפחיד לאללה בהתחלה. המוח מתחיל מיד בטריקים שלו, זה אידיוטי, יש לי דברים חשובים יותר לעשות, זה ממכר, מיציתי את העניין... מדהים כמה הוא מתוחכם."
"בגלל זה קוראים לו מוח ולא קרסול. הוא עובד בזה."
"איך המשכורת?"
"מהגבוהות במשק, ויש גם פנסיה, פיצויים ומענק לידה... תגיד, איך אתה מוצא מטופלים כאלה? אנשים שמוכנים לרפא את עצמם."

"כשהם רוצים באמת הם מוצאים אותי. כמו שאנחנו נפגשנו, גרפיקאי."
"אף אחד לא מאמין לי שאני גרפיקאי," צחק נחמיה.
"כי אתה כבר לא, ואני אניח לך לרגע קט להתייחד עם יגונך."

מרטין עצם את עיניו לשבריר של שנייה ושב ופקח אותן. מבטו קדח בנחמיה. "פשוט קשה לך להסתובב בעולם בלי כותרת, בלי הגדרה עצמית. זה לא נשמע לך טוב מספיק. נסה פעם להסתפק באמת ויאמינו לך."

"האמת?" לנחמיה היה קשה לפתע לפגוש את המבט היוקד, והוא ניסה לנתק את עיניו מאלו של מרטין, אבל לא הצליח.
"אתה חי, אתה מהות, אתה נשמה, אתה בן אדם. לא מספיק?"
"אהה."
"ואל תגנוב לי את הטריקים בבקשה, יש עליהם זכויות יוצרים ואקו"ם."
"אהה."
מרטין צחק חרש, "זה לא היה פשוט בהתחלה. כשחזרתי מתאילנד הייתי משוכנע שיש לי פטנט ביד. חשבתי באמת שזה הצ'י-קונג ושאני גאון. עוד לא הבנתי את המהות של מה שעשיתי. אז יצרתי קשר עם עמותת הטרשת הנפוצה ועם בתי חולים והצעתי להם קורסים, חוגים ותרגילים."
"תרופות..."
"בדיוק. לא הצעתי להם את עצמי. עוד לא הבנתי שרק על עצמי לספר ידעתי. נשענתי על מה שנראה לי כידע. ניסיתי למכור להם שיטה מקצועית."
"ומישהו קנה את זה?"

"בוודאי. אנשים אוהבים תרופות, שיטות ותקוות ומתקשים להשלים עם כך שעבר זמנן של השיטות והגיע זמן המהויות. לכן כמובן זה לא עבד. וכך, עם הזמן, נשארתי בלי תלמידים, בלי פרנסה ובלי חשק. חשתי שאיבדתי איפהשהו את הדבר היחיד שהיה לי בידיים, עוד לפני שהבנתי באמת מה בעצם היה לי. זה מתסכל ומייאש, כמעט יצרתי לעצמי עוד טרשת."

"ואז..."
"שוב עזבתי הכל. חדלתי להיות 'האדם היודע'. הפסקתי ללמד ולטפל והתחלתי לאפות לחם למחייתי. עבדתי בשיפוצים, בניקיון, במַסגרות, בגננות, בנגרות, ציירתי על אבנים ומכרתי ברחובות, מה לא. הייתי הומלס. שוטטתי בין חברים עם מזוודה, דיכאון, חוסר תוחלת וחסרון כיס, לא פעם רעבתי ללחם ותכל'ס, הייתי אבוד למדי."

"זה לא נשמע טוב למי שכרגע גמר להמציא את התרופה האולטימטיבית לכל צרה אשר תבוא..."

"הרבה יותר גרוע. אתה יודע שיש לך את זה - אבל אין לך. נראה שהייתי חייב ללמוד גם את השיעור הזה לפני ההסמכה, וזה לא היה גלידה. וכך זה נמשך עד שיום אחד פגשתי זוג מופלא. איש ואישה שמלווים אנשים המוגדרים כחולים בסרטן. הם אימצו אותי אל לבם, האכילו אותי על שולחנם ועזרו לי להיוולד מחדש. הם כיוונו אותי להבין שכל מה שאני צריך לעשות הוא למקד את התודעה שלי בדבר האמיתי."
"שהוא?"
"אתה יודע מהו, אל יקר שלי..."
נחמיה הנהן באי נוחות. "אמרת מלווים?"
"כן. וזה בערך מה שאני עושה עכשיו. הם מלווים אנשים שרוצים לרפא את עצמם, עוזרים להם לעבור את המהמורות הנפשיות בדרך להכרה במהותם האמיתית כבוראים וכיוצרים של חייהם. תומכים בהם בגילוי היכולות שלהם, ותתפלא, אבל יש להם, או נכון יותר למטופלים שלהם, הצלחות לא רעות."
"ואתה?"
"גם לי ולמורה שלי, כלומר למטופלים שלנו, יש כמה הצלחות מרשימות."
"המורה שלך?"

"הנכד שלי," חייך מרטין ובעיניו צץ לפתע ילד קטן ושובב. "את הכל אני לומד ממנו. הוא בן חמש ונשמתו הנקייה מראה לי את הדרך בשנים האחרונות. ילדים הם עם פשוט וחזק. הם עוד לא פיתחו את ההגנות, שלנו כבר קשה להיפטר מהן. הם חיים כאן ועכשיו, בלי הרבה חשבונות ודיבורים. שים לב למהירות שבה הם מחליפים נושא כשזה הופך ללא רלוונטי, בלי לאבד את המהויות. הפחדים שלהם ברורים ורלוונטיים למציאות וכמוהם גם הרצונות שלהם. קשורים לצרכים מידיים ולא לתשוקות דמיוניות שנובעות מחוסרים מהעבר. למזלם אין להם הרבה עבר, והם עדיין לא מבינים את הצורך לדאוג לעתיד כשאפשר ליהנות מסוכרייה על מקל בזה הרגע. וטוב שכך, אחרת לא היה לי ממי ללמוד."

"אני יודע על מה אתה מדבר," אמר נחמיה, "גם לי יש שתי ילדות נפלאות..." עיניו התמלאו דמעות כשנזכר בקרן ובפז ובכל מה שקורה.
"ואתה לומד מהן?" מרטין התעלם מהדמעות והביט בו בתקיפות.
"אני משתדל. זה לא קל. זה סיפור מסובך..."
"אז אל תספר לי אותו," אמר מרטין, "תזכור רק שאתה צריך ללמוד מהן ולא הן ממך. אתה צריך לאפשר להן ללמד אותך. זה הדבר שהכי קשה לי להסביר לבת שלי ולבעלה. ילדים לא צריך לגדל, אלא להניח להם לגדול. אני מודה שזה לא פשוט לומר זאת למי שלא ממש אפשרתי לה לגדול, אלא גידלתי, כמו כולם. היא לא מקשיבה לי, ובצדק, כי אני לא הקשבתי לה. למזלי, היא מאפשרת לי לבלות הרבה עם הנכד. היא ובעלה עסוקים מאוד בבניית הקריירות שלהם ואני מאושר להיות בייביסיטר. כשהנכד איתי אני פשוט מאפשר לו לגדול ומתבונן."

"ואתה סומך עליו?"
"לחלוטין," אמר מרטין במבט צלול שהבהיר לנחמיה כי מרטין יודע ורואה הכל. "אתה יכול לסמוך עליהן, לא סתם הן בחרו אותך כאבא."
"אבל גרושתי..."
"גם אותה הן לא בחרו במקרה. אם אתה אוהב אותן, שחרר אותן, אל תיאחז. אל תשכח שאתה זה שממציא את הדאגות, וכמוהן את הפחד שהעולם יתאדה אם הוא לא ינוהל על-פי דאגותיך. תסלח לי אם אני נדחף לך לוורידים אבל נראה לי שהגיע הזמן שתחליט מי נוהג ברכב שלך, ואני לא מתכוון לאוטו ההוא עם שלשולי הבוקר. מדהים אותי לפגוש אדם מחובר ובעל מודעות כמוך, שעדיין לא מוכן להכיר באלוהים שבו, שאותו הוא מכיר וחווה כבר מזמן. אבל הילדות שלך יודעות וסומכות עליך. ככה זה הילדים של היום."
"ילדי האינדיגו," לחש נחמיה.
"סתם מילת עידן חדש שהמציאו כדי לנסות להגדיר את מה שלא ניתן להגדרה. אנשים עדיין לא מוכנים פשוט להתבונן ולחוות את הקיום. הם חייבים להגדיר כל דבר ולהתבשם בתחושת הבנה כתחליף חוויה, ושיהיה להם לבריאות. אבל המציאות מתקיימת גם בלי אישור מהרשויות, אתה יודע..."
"אני שומע קולות..."
"אז תקשיב להם!"
"גם אתה שומע?"
"זה חשוב?"

נחמיה השתרע לאחור. לא, זה לא חשוב. כל אחד בדרכו. האחדות אינה בצורה אלא במהות. ובכל זאת היה לו קשה לוותר, הילד שבתוכו נואש לחיבוק ולא נראה שמרטין מתכוון לספק את צרכיו.

בשביל זה אני פה אהוב, נשמע הקול המוכר. אבל לילד שבו זה לא הספיק. הוא רצה משהו גשמי יותר, משהו שבא מבחוץ. הוא התכרבל לתוך עצמו, חיבק את עצמו וחש שחסר לו עדיין. מרטין ישב בשקט והתבונן אל מחוץ למסעדה. הלילה החל לדהות והים רגש יותר. כמה ציפורי בוקר מתחו את כנפיהן בפיהוק והשמיים החלו להאדים במזרח. זבובים התעוררו והסתחררו בזמזום סביב הכוסות שנשארו על השולחן והיום הסתער על המדבר במלוא עוצמתו.
נחמיה נרדם.

© כל הזכויות שמורות לפראג הוצאה לאור

כתובתו של אלוהים - אברהם דרעין