» טקסט  » מודעות ורוחניות  » ספרים חדשים בספטמבר 2006       חזור

בשבח האיטיות
מאת: קרל אונורה
In Praise Of Slow - Carl Honore

ההוצאה: כנרת - דביר חיים בעידן המהירות: הזמן שהורה מערבי מבלה עם ילדיו פחת ב-40% לעומת הזמן שהקדיש להם בשנות השישים האמריקאי הממוצע מבלה 72 דקות ביום בנהיגה מנהל טיפוסי מבזבז 64 שעות בשנה בהאזנה לתקליט "המתן" ואנשים מבוגרים מקדישים כיום בקושי חצי שעה בשבוע לאהבה. אנו יוצאים מגדרנו להיות יותר יעילים, לדחוס יותר לכל דקה, לכל שעה ויום. מאז שהמהפכה התעשייתית העבירה את העולם להילוך מואץ, תרבות המהירות דחפה אותנו לנקודת השבירה. כשחיינו מתנהלים בקצב מטורף, הגוף והנפש מאותתים לנו שקצב החיים יצא משליטה. מדוע אנו ממהרים כל הזמן? מהי התרופה למחלת המהירות?

קרל אונורה מתאר בצורה מענגת אנשים וארגונים שבמקום להספיק, לייעל, להאיץ החלו לחשוב במונחים של ליהנות, להיות. וראו זה פלא: בריאותם השתפרה ללא הכר כמו גם המוטיבציה, היצירתיות והתפוקה!

בתיאורים מלאי חיות לוקח אותנו קרל אונורה מסדנה לסקס טנטרי בפרוור יוקרתי בלונדון אל העיר האיטלקית בְרָה, ערש התנועות "מזון איטי", "ערים איטיות" ו"סקס איטי", ובוחן את הדרכים שבהן אנשים ממשיכים לחיות חיים יצרניים על ידי אימוץ עקרונות תנועת האיטיות.

הספר קורא תיגר על תרבות המהירות ומראה שהאטת הקצב בכל התחומים רק מגבירה את הסיפוק והיצירתיות ומשפרת את הבריאות.

בשבח האיטיות מאת קרל אונורה בהוצאת דביר, מאנגלית: אורי בלסם, עיצוב עטיפה: אמרי זרטל, 255 עמודים.

מתוך הספר ההקדמה
ובהמשך הפרק הראשון

אנשים נולדים ונישאים,
וחיים ומתים, בתוך מהומה תזזיתית.
איך הם לא יוצאים מדעתם?
- ויליאם דין האוולס, 1907

הקדמה
עידן הזעם
באחר צהריים שטוף שמש בקיץ 1985 נעצר לפתע טיול הנעורים שלי באירופה בכיכר בפאתי רומא. האוטובוס העירה מאחר בעשרים דקות ואין סימן שהוא עומד להופיע. עם זאת העיכוב לא מטריד אותי. במקום לצעוד הלוך ושוב על המדרכה או להתקשר לחברת האוטובוסים ולהגיש תלונה, אני שם עלי את הווקמן שלי, מתיישב על ספסל ומאזין לסיימון וגרפינקל שרים על ההנאה שבהאטה ובהנצחת הרגע. כל פרט בתמונה חרוט בזיכרוני; שני ילדים קטנים בועטים בכדורגל סביב מזרקה ימי-ביניימית; ענפים משתפשפים בראשו של קיר בטון; אלמנה זקנה נושאת הביתה ירקות בסל רשת.

. תריצו קדימה חמש-עשרה שנה. הכול השתנה. התפאורה מתחלפת בנמל התעופה פיומיצינו העמוס ברומא, ואני כתב זר שממהר לתפוס טיסה חזרה לביתי בלונדון. במקום להתנהל לי בנחת וליהנות אני רץ דרך אולם הטיסות היוצאות, מקלל בשקט את כל מי שחוצה את דרכי בקצב איטי יותר. במקום להקשיב למוזיקת פוֹלק בווקמן זול אני מדבר בטלפון נייד עם עורך שנמצא במרחק אלפי קילומטרים ממני.

בשער אני נעמד בסופו של תור ארוך שבו אין מה לעשות חוץ מ... לא כלום. אלא שאני כבר לא מסוגל לעשות לא כלום. כדי להפוך את ההמתנה לפורה יותר, כדי שלא תיראה כמו המתנה בלבד, אני מתחיל לרפרף בעיתון. ואז נתקלו עיני בכתבה, שבסופו של דבר עוררה בי השראה לכתוב ספר על האטה

. המילים שמשכו את עיני היו: "סיפורי לילה-טוב בני דקה אחת". כדי לעזור להורים להתמודד עם תינוקות גוזלי זמן, דחסו סופרים שונים אגדות ומעשיות קלאסיות לתוך קטעים קצרים של שישים שניות. דמיינו לכם מפגש בין הנס כריסטיאן אנדרסן לבין התקציר הניהולי. תגובתי הראשונית באותה עת היתה לצעוק "אאוריקה". הרי בכל לילה אני נאבק קשות עם בני בן השנתיים, המעדיף סיפורים ארוכים, שנקראים בקול עדין ונינוח.

אבל למרות זאת, בכל ערב אני מנווט אותו לספרים הקצרים יותר וקורא אותם מהר. לעתים תכופות אנחנו רבים. "אתה מקריא מהר מדי," הוא מוחה, או מוסיף כשאני עושה את דרכי אל הדלת, "אני רוצה עוד סיפור!" חלק ממני מרגיש אנוכי נורא כשאני מאיץ את הטקס שלפני השינה, אבל חלק אחר אינו מסוגל לעמוד בפני הצורך למהר אל הדבר הבא בסדר היום - ארוחת ערב, דואר אלקטרוני, קריאה, חשבונות, עוד עבודה, אולפן החדשות בטלוויזיה. טיול ארוך ונינוח בעולמו של ד"ר סוס הוא פשוט בלתי אפשרי. זה איטי מדי.

אם כך, במבט ראשון סיפורי לילה-טוב בני דקה נשמעים כמעט טובים מדי. אפשר להספיק שישה או שבעה "סיפורים" בתוך עשר דקות - מה יכול להיות טוב מזה? ואז, כשאני מתחיל לתהות כמה מהר יוכלו אמזון לשלוח לי את העֶרכה המלאה, הגאולה מגיעה בצורת שאלת-נגד: האם השתגעתי לגמרי? כשתור ההמראה מתפתל כנחש אל עמדת בידוק הכרטיסים אני מניח את העיתון ומתחיל לחשוב. כל חיי הפכו לתרגיל במהירות, בדחיסת יותר ויותר לכל שעה. אני קמצן עם שעון עצר, חסכן כפייתי של כל פיסת זמן אפשרית, דקה פה, כמה שניות שם. ואני לא לבד. כל הסובבים אותי - עמיתים, חברים, משפחה - לכודים באותה מערבולת.ה ב-1982 טבע לארי דוסי, רופא אמריקאי, את המונח "מחלת זמן" כדי לתאר את האמונה הכפייתית ש"הזמן בורח, אין מספיק ממנו, ואתה מוכרח לדווש מהר יותר ויותר כדי לעמוד בקצב." בימינו העולם כולו סובל ממחלת זמן. כולנו שייכים לאותה תרבות של מהירות. בעודי עומד בתור לטיסתי ללונדון, אני מתחיל להיאבק בשאלות שעומדות בלבו של הספר הזה: מדוע אנו תמיד נחפזים כל כך? מהי התרופה למחלת הזמן? האם זה אפשרי, או רצוי בכלל, להאט?

בימים אלה של תחילת המאה העשרים ואחת כולם בלחץ להאיץ. לא מזמן הסביר קלאוס שוואב, מייסדו ונשיאו של פורום הכלכלה העולמי, את הצורך במהירות בניסוח בוטה: "אנו נעים מעולם שבו הגדול אוכל את הקטן לעולם שבו המהיר אוכל את האיטי." אזהרה זו מהדהדת הרבה מעבר לגבולות עולם המסחר הדרוויניסטי. בימים אלה, הקודחים מרוב עסק והמולה, כל דבר הוא מירוץ נגד השעון. גאי קלקסטון, רופא בריטי, חושב שהצורך להאיץ כבר הפך לחלק מטבענו: "פיתחנו פסיכולוגיה פנימית, הולכת ומשתלטת של מהירות, חיסכון בזמן ומיצוי היעילות."

אבל הגיע הזמן לקרוא תיגר על הצורך הכפייתי שלנו לעשות הכול מהר יותר. לא תמיד המהירות היא המדיניות הטובה ביותר. האבולוציה מושתתת על עקרון הישרדותו של החזק, לא המהיר. זכרו מי ניצח במירוץ בין הצב לארנב. ככל שאנו ממהרים בחיינו, דוחסים יותר ויותר לכל שעה, אנו מותחים את עצמנו עד לקצה היכולת. אך לפני שנמשיך, חשוב להבהיר דבר אחד: הספר הזה אינו הכרזת מלחמה על המהירות. המהירות עזרה ליצור מחדש את עולמנו בדרכים נפלאות ומשחררות. מי רוצה לחיות בלי אינטרנט או מטוסי סילון? הבעיה היא שאהבתנו למהירות, האובססיה שלנו לעשות יותר ויותר בפחות ופחות זמן, עברה את הגבול; היא הפכה להתמכרות, לסוג של סגידה עיוורת. אפילו כשהמהירות מתחילה לפנות נגדנו, אנו מעלים באוב את פולחן המהר יותר. לא עומד בקצב העבודה? השג חיבור מהיר יותר לאינטרנט. אין לך זמן לקרוא את הרומן שקיבלת לחג המולד? למד קריאה מהירה. הדיאטה לא עוזרת? נסה שאיבת שומן. עסוק מכדי לבשל? קנה מיקרוגל. ובכל זאת, יש דברים שאיננו יכולים ואיננו אמורים להאיץ. הם דורשים זמן, הם זקוקים לאיטיות. כשאתה מאיץ דברים שאינם אמורים להיות מואצים, כשאתה שוכח כיצד להאט, אתה משלם מחיר.

הטענות נגד המהירות מתחילות בכלכלה. הקפיטליזם המודרני מייצר עושר יוצא מן הכלל, אבל במחיר של בליעת משאבים טבעיים מהר יותר משאמא אדמה מסוגלת לייצר להם תחליפים. אלפי קילומטרים רבועים של יער הגשם באמזונס נמחקים בכל שנה; דיג מכמורות מוגזם הכניס את החידקן, הבס הצ´יליאני ודגים רבים נוספים לרשימת המינים שבסכנת הכחדה. הקפיטליזם נעשה מהיר מדי אפילו לטובתו שלו, כך שהלחץ לגמור ראשון אינו משאיר די זמן לבקרת איכות. קחו לדוגמה את תעשיית המחשבים. בשנים האחרונות עשו להם יצרני התוכנות הרגל להוציא לשוק את מוצריהם לפני שנוסו במלואם. התוצאה היא מגֵפה של קריסות, שגיאות תוכנה ותקלות שעולות לחברות מיליארדי דולרים בכל שנה.

ישנו גם המחיר האנושי של הטורבו-קפיטליזם. אנו מתקיימים כדי לשרת את הכלכלה ולא להפך. שעות עבודה ארוכות הופכות אותנו לאנשים יצרניים פחות, לכאלה שנוטים לטעות, לאנשים חולים ומדוכאים. המרפאות מלאות באנשים הסובלים מתחלואים שמקורם בלחץ: נדודי שינה, מיגרנות, לחץ דם גבוה, אסתמה ובעיות עיכול, וזו רק רשימה חלקית. תרבות העבודה הנוכחית מערערת גם את בריאותנו הנפשית. "השחיקה היתה בעבר תופעה שאופיינית בעיקר לאנשים מעל גיל ארבעים," אומר מדריך-לחיים לונדוני. "כעת אני רואה נשים וגברים בשנות השלושים, אפילו העשרים לחייהם, שנשרפו כליל."

מוסר העבודה, שבמינון הנכון יכול להיות בריא, נעשה מוגזם. קחו לדוגמה את הרתיעה מפני יציאה לחופשה ראויה לשמה. בסקר של מכון ריד מ-2003 אמרו חמשת-אלפים פועלים בריטים, שלא ישתמשו במלוא זכויות החופשה שלהם לאותה שנה. האמריקאים אינם מנצלים חמישית מהחופשות בתשלום שלהם. אפילו מחלה כבר אינה מרחיקה את העובד המודרני הממוצע מהמשרד: אחד מכל חמישה אמריקאים מופיע לעבודה כשהוא אמור להיות במיטה או בביקור אצל הרופא.

דוגמה מצמררת לתוצאותיה של התנהגות כזו אפשר לראות ביפן. למקומיים יש מילה - קארושי, שמשמעותה "מוות מעודף עבודה". אחד מקורבנות הקארושי המפורסמים ביותר הוא קאמֵיי שוג´י, סוכן בורסה מצליח, שעבד תשעים שעות בשבוע בתקופת השגשוג של הבורסה היפנית בסוף שנות השמונים. החברה שבה עבד היללה את כושר עבודתו העל-אנושי בעלוני חדשות ובחוברות הכשרה, ובכך הפכה אותו לתקן שאליו צריכים לשאוף כל העובדים. בהפרה נדירה של הנוהג היפני התבקש שוג´י להדריך עמיתים ותיקים באמנות המכירות, מה שהוסיף לחץ על כתפיו השפופות. כשבועת הבורסה היפנית התפוצצה ב-1989, עבד שוג´י שעות נוספות כדי לאחות את הקרעים. ב-1990 הוא נפטר מהתקף לב. בן עשרים ושש היה במותו.

אף על פי שהסיפור של שוג´י משמש אות אזהרה, תרבות העבוד-עד-שתיפול עדיין מושרשת עמוק ביפן. ב-2001 דיווחה הממשלה על 143 קורבנות של הקארושי. מבקרים מעריכים כי אלפי אנשים מתים ביפן בשנה מעבודת-יתר.

וגם הרבה לפני שהקארושי מכה, כוח עבודה שחוק הוא דבר רע. המועצה הלאומית לבטיחות בארצות הברית מעריכה, שמיליון אמריקאים נעדרים מהעבודה בכל יום בגלל מתח, מה שעולה למשק יותר מ-150 מיליארד דולר בשנה. ב-2003 החליף המתח את כאבי הגב כסיבה המובילה להיעדרות מעבודה בבריטניה.

עבודת-יתר מסוכנת לבריאות באופנים נוספים. היא משאירה פחות זמן וכוח לעיסוק בפעילות גופנית ומגבירה את הסיכוי שנשתה יותר מדי אלכוהול או שנפנה למאכלי נוחות. לא במקרה העמים המהירים יותר הם גם השמנים יותר. לפי מדדים רפואיים, כשליש מהאמריקאים וחמישית מהבריטים שמנים מדי. אפילו יפן מעמיסה קילוגרמים. ב-2002 גילה סקר תזונה ארצי, כי שליש מהגברים היפנים מעל גיל שלושים סובלים מעודף משקל. רבים מחפשים חומרים ממריצים חזקים יותר מקפאין, שיעזרו להם לעמוד בקצב. להגביר מהירות.

קוקאין הוא הממריץ המועדף על מקצועני הצווארון הלבן, ואמפטמינים, הידועים גם כ"ספיד", הולכים ומשיגים אותו. השימוש בהם במקומות עבודה באמריקה קפץ ב-%70 מאז .1998 עובדים רבים מעדיפים מתאמפטמין גבישי )קריסטל(, שמספק למשתמש זרם של אופוריה וערנות הנמשך לאורך רובו של יום העבודה. הוא גם חוסך מהמשתמש את הפטפטנות המביכה, שהיא תופעת לוואי נפוצה של הסנפת קוקאין. המלכוד הוא שרוב סוגי הספיד החזקים ממכרים הרבה יותר מהרואין, וכשהשפעתם פגה עלולים להופיע דיכאון, חרדה ואף התנהגות אלימה.

סיבה אחת לכך שאנו נזקקים לסמי מרץ היא שרבים מאיתנו לא ישנים מספיק. כשיש כל כך הרבה לעשות והזמן קצר כל כך, האמריקאי הממוצע ישן בלילה תשעים דקות פחות מאשר במאה שעברה. באירופה הדרומית, ביתם הרוחני של "החיים המתוקים", סיאסטת אחר הצהריים הפכה לנדירה לא פחות מיום העבודה המסורתי של תשע עד חמש: רק %7 מהספרדים עדיין מוצאים זמן לנמנם אחרי הסעודה. מחסור בשינה עלול לפגוע בכלי הדם ובמערכת החיסונית, ובכך לגרום סוכרת ומחלות לב, קשיים בעיכול, עצבנות ודיכאון. שינה של פחות משש שעות בלילה עלולה לפגום בקואורדינציה המוטורית, בדיבור, ברפלקסים ובכושר השיפוט. העייפות מילאה תפקיד בכמה מהאסונות הנוראים ביותר של העידן המודרני: צ´רנוביל, המכלית "אקסון ואלדז", "אי שלושת המיילים", "יוניון קרבייד" ומעבורת החלל צ´לנג´ר.

עייפות גורמת ליותר תאונות דרכים מאלכוהול. בסקר גאלופ שנערך לאחרונה הודו יּ1 מהנהגים הבריטים, כי נרדמו לפחות פעם אחת בעת נהיגה. מחקר שביצעה העמותה האמריקאית הלאומית לחקר הפרעות שינה מצא, כי חצי מתאונות הדרכים נגרמות מעייפות. צרפו את הנתונים האלה לתשוקת ההאצה שלנו, והתוצאה היא קטל בדרכים. גם אם במדינות המתפתחות מספר הנספים בתאונות דרכים ירד עקב תקנות מחמירות יותר, מומחים באו"ם מעריכים שעד 2020 הקטל בדרכים ייהפך לגורם השלישי בחשיבותו למותם של אנשים. כבר כיום יותר מארבעים אלף אנשים נהרגים מדי שנה בכבישי אירופה, ויותר מ-1.6 מיליון בני אדם נפגעים בה בתאונות דרכים. מספר ההרוגים בדרכים בשנה מגיע כיום ל-1.3 מיליון בני אדם ברחבי העולם, יותר מכפול ממספרם ב- 1990.

חוסר הסבלנות שלנו הופך גם את פעילות הפנאי למסוכנת. בכל שנה סובלים מיליוני אנשים בכל העולם מפציעות ספורט והתעמלות. רבות מהן נגרמות מהפעלת הגוף חזק מדי, מהר מדי, מוקדם מדי. אפילו היוגה איננה חסינה. צווארה של ידידה שלי נתפס כשניסתה לבצע עמידת ראש יוגית לפני שגופה היה מוכן לכך. אחרים סובלים מפגיעות גרועות יותר. בבוסטון, מסצ´וסטס, שבר מורה חסר סבלנות את עצם האגן של תלמידתו כאשר הכריח אותה לעשות שפגאט. אדם אחר, כבן שלושים, קרע עצב ראשי בירך בשיעור יוגה בסטודיו אופנתי במנהטן. חיים של חיפזון עלולים, כמובן, להפוך לשטחיים. כשאנחנו ממהרים אנחנו מרפרפים על פני השטח ולא מצליחים ליצור קשרים אמיתיים עם העולם או עם אנשים אחרים. כמו שמילן קונדרה כתב ב-1996 בספר "ההנאה שבאיטיות": "כשהדברים קורים מהר מדי אף אחד לא יכול להיות בטוח בשום דבר, שום דבר בכלל, אפילו לא בעצמו." כל הדברים שקושרים אותנו יחד והופכים את החיים לבעלי משמעות - קהילה, משפחה, חברות - ניזונים מהדבר האחד שממנו אין לנו די: זמן. בסקר ICM עדכני טענו מחצית מהמבוגרים הבריטים, שבגלל סדר היום הקדחתני שלהם הם ניתקו קשר עם חברים.

חשבו על הנזק שחיים במסלול המהיר יכולים לגרום לחיי המשפחה. כשכולם הולכים ובאים כל הזמן, פתקיות על דלת המקרר הן צורת התקשורת הרווחת בבתים רבים. לפי נתוני הממשלה הבריטית, הורה-עובד ממוצע מקדיש לקריאת אי-מיילים כפליים מהזמן שהוא מפנה למשחק עם ילדיו. ביפן הורים רושמים את ילדיהם למעונות של עשרים וארבע שעות ביממה. בכל רחבי העולם התעשייתי הילדים חוזרים מבית הספר לבתים ריקים, שאין בהם מי שיקשיב לסיפוריהם, לבעיותיהם, להישגיהם או לפחדיהם. בסקר שערך השבועון "ניוזוויק" בקרב מתבגרים אמרו %73 מהנשאלים, שהורים אינם מבלים די זמן עם ילדיהם המתבגרים. הסקר נערך בשנת 2000.

הילדים הם שכנראה סובלים מאורגיית ההאצה יותר מכולם. הם מתבגרים מהר יותר מאי-פעם. ילדים רבים עסוקים עכשיו, כמו הוריהם, מתמרנים בעזרת יומנים עמוסים לעייפה בין שיעורי עזר, שיעורי פסנתר ואימוני כדורגל. סרטון מצויר עדכני אומר הכול: שתי ילדות קטנות עומדות בתחנת האוטובוס בדרכן לבית הספר, כל אחת אוחזת בידה ארגונית אישית. אחת מהן אומרת לחברתה, "אוקיי, אני אזיז את הבלט שעה אחורה, אקבע מועד חדש להתעמלות ואבטל את שיעור הפסנתר... את תזיזי את שיעור הכינור שלך ליום חמישי ותוותרי על אימון הכדורגל... זה ישאיר לנו זמן לשחק מ-15:3 עד 45:3 ביום רביעי, 16 בחודש."ה כאשר הילדים חיים כמו מבוגרים פעלתנים, לא נשאר להם זמן רב לדברים שהם הילדוּת עצמה: בילוי עם חברים, משחק ללא השגחת מבוגרים, חלומות בהקיץ. וזה גובה גם מחיר בריאותי, כי לילדים קשה עוד יותר להתמודד עם חוסר השינה והמתח, מחיר חייהם המזורזים והקדחתניים. פסיכולוגים שמתמחים בטיפול בילדים ובבני נוער מדווחים על חדרי המתנה מלאים ילדים, אפילו בני חמש, שסובלים מקלקולי קיבה, כאבי ראש, נדודי שינה, דיכאון והפרעות אכילה. שיעור ההתאבדות בקרב בני נוער נמצא בעלייה במדינות תעשייתיות רבות. זה לא מפליא בהתחשב בקשיים שבהם נתקלים רבים מהם בבית הספר. ב-2002 ברחה לואיז קיטצ´ינג, תלמידה מצטיינת בת שבע-עשרה מלינקולנשייר, אנגליה, בדמעות מחדר הבחינות רגע לפני המבחן החמישי שלה באותו היום, עם עשר דקות בלבד של הפסקה בין מבחן למבחן.

אם נמשיך בקצב הזה, תרבות המהירות רק תחמיר. כשכולם בוחרים במהירות, נעלם היתרון שבהאצה, מה שמכריח אותנו להגביר עוד ועוד את המהירות. בסופו של דבר מה שנשאר לנו הוא מירוץ חימוש שמבוסס על מהירות, וכולנו יודעים מה סופם של מירוצי חימוש: השמדה הדדית ודאית.

הרבה מאוד כבר נהרס. שכחנו איך לצפות לדברים ואיך ליהנות מהרגע כשהוא מגיע. מסעדות מדווחות כי יותר ויותר סועדים נחפזים משלמים את החשבון ומזמינים מונית בעודם אוכלים את הקינוח. אוהדים רבים עוזבים אירועי ספורט לפני סופם, לא משנה כמה צמודה התוצאה, רק כדי לא להיתקע בפקקים. ועל כך נוספת גם קללת ריבוי המשימות. עשיית שני דברים בו-זמנית נראית רעיון נבון, יעיל ומודרני, ובכל זאת לרוב פירושו של דבר הוא שפשוט נעשה שני דברים באופן לא מוצלח במיוחד. כמו אנשים רבים, אני קורא עיתון בזמן שאני צופה בטלוויזיה, ומגלה שמשניהם הפקתי פחות.

בעידן רווי אמצעי תקשורת ועשיר במידע, שמזפזפ בין ערוצים ומְשחק במחשב, איבדנו את אמנות הלא לעשות כלום, את היכולת לחסום את רעשי הרקע ואת הסחות הדעת, להאט ופשוט להיות לבד עם מחשבותינו. שעמום - מצב שבקושי התקיים לפני 150 שנה - הוא המצאה מודרנית. קחו מאיתנו את כל הגירויים, וניעשה קצרי רוח, נילחץ ונחפש משהו לעשות, כל דבר, כדי למצוא שימוש בזמננו. מתי ראיתם בזמן האחרון מישהו בוהה החוצה מחלון הרכבת? כולם עסוקים מדי בקריאת עיתון, במשחקי וידיאו, בהאזנה למוזיקה באיי-פוד, בעבודה במחשב הנישא, בפטפוט בטלפון הנייד.

במקום לחשוב לעומק או לתת לרעיון להתבשל במעמקי מוחנו, הנטייה הטבעית שלנו היא לפנות אל ספּק המלל הקרוב. בלוחמה המודרנית כתבי שטח ומומחים באולפן פולטים ניתוחים מיידיים של האירועים בעת התרחשותם. פעמים רבות התובנות שלהם מתגלות כשגויות. אבל בימינו זה כמעט לא משנה: בארץ המהירות מי שמגיב מיד הוא המלך. עם תקשורת לוויינים וערוצי חדשות שפועלים עשרים וארבע שעות ביממה, התקשורת האלקטרונית נשלטת בידי מי שסוציולוג צרפתי כינה "le fast thinker" - אדם שמסוגל לשלוף תשובה מיידית לכל שאלה.

במובן מסוים, כולנו כבר חושבים מהר. קשה לְרַצות את חוסר הסבלנות שלנו עד ש"אפילו סיפוק מיידי לוקח יותר מדי זמן", כאמרתה השנונה של השחקנית-הסופרת קארי פישר. זה מסביר חלקית את התסכול הכרוני המבעבע מתחת לפני השטח של החיים המודרניים. כל דבר או אדם שיעמדו בדרכנו, שיגרמו לנו להאט את הקצב שלנו, שימנעו מאיתנו להשיג בדיוק את מה שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים אותו, הופכים לאויב. וכך, העיכוב הקל ביותר עלול לעורר זעם רב באנשים שמכל בחינה אחרת הם רגילים לגמרי.

הראיות נמצאות בסיפורים מכל רחבי העולם: לקוח שהחל לריב בסופרמרקט בלוס אנג´לס כי הלקוח שלפניו התעכב יותר מדי באריזת קניותיו; אישה לונדונית שגירדה את הצבע ממכונית שהשיגה אותה במירוץ לתפיסת מקום חניה; מנהל חברה שהתנפל על דיילת כשהמטוס שבו טס נאלץ להעביר עוד עשרים דקות באוויר בהקפת נמל תעופה היתרו לפני הנחיתה - "אני רוצה לנחות עכשיו!" צרח כמו ילד מפונק. "עכשיו, עכשיו, עכשיו!" מכונית משלוחים עוצרת מחוץ לביתו של שכני, ובכך מכריחה את המכוניות מאחוריה להמתין בזמן שהנהג פורק שולחן קטן.

בתוך דקה מתחילה אשת עסקים בת כארבעים היושבת ברכב הראשון, להתנועע בכיסאה באלימות, לנפנף בזרועותיה ולטלטל את ראשה קדימה ואחורה. יבבה גרונית בוקעת מחלונה הפתוח. זה נראה כמו קטע מהסרט "מגרש השדים". אני משוכנע שהיא חווה התקף של מחלת הנפילה ורץ למטה לעזור. אבל כשאני מגיע למדרכה, מתברר שהיא פשוט כועסת על העיכוב. היא מוציאה את הראש מהחלון וצורחת, לא ברור על מי, "אם לא תזיז את המכונית המזוינת אהרוג אותך!" השליח מושך בכתפיו, כמי שכבר ראה את כל זה בעבר, מחליק אל מאחורי ההגה ונוסע הלאה. אני פותח את פי כדי להגיד לאישה הצורחת שתירגע קצת, אבל המילים נבלעות ברעש הצמיגים החורקים על האספלט.

לכאן מובילה אותנו האובססיה למהר ולחסוך זמן. לזעם בכבישים, זעם בשחקים, זעם בקניות, זעם ביחסים, זעם במשרד, זעם בחופשה, זעם במכון הכושר. הודות למהירות אנו חיים בעידן הזעם.

בזכות ההארה שחוויתי בנמל התעופה ברומא בנוגע לסיפורי לילה-טוב של דקה חזרתי ללונדון עם שליחות: לחקור את מחיר המהירות ואת סיכויי ההאטה בעולם אחוז דיבוק לעשות הכול מהר יותר ויותר. כולנו מתלוננים על לוח הזמנים המטורף שלנו, אבל האם מישהו עושה משהו בעניין? מתברר שכן. בעת ששאר העולם ממשיך לשעוט בשאגה, בוחר מיעוט הולך וגדל לא לעשות הכול בפול גז. בכל עיסוק אנושי שתעלו על הדעת, ממין, עבודה והתעמלות ועד אוכל, רפואה ועיצוב עירוני, המורדים האלה עושים את מה שלא יעלה על הדעת - הם מפנים מקום לאיטיות. והחדשות הטובות הן, שההאטה עובדת. אף כי סוחרי המהירות רוטנים וחוזים שחורות, מתברר ברוב המקרים שלאט יותר זה טוב יותר - בריאות טובה יותר, עבודה טובה יותר, עסקים טובים יותר, חיי משפחה טובים יותר, כושר גופני טוב יותר, אוכל טוב יותר ומין טוב יותר.

בקטע הזה כבר היינו. במאה התשע-עשרה אנשים התנגדו ללחץ להאיץ כפי שזה נעשה היום. ארגוני עובדים דרשו יותר זמן פנוי. עירוניים לחוצים חיפשו מפלט ומנוחה באזורים הכפריים. ציירים, משוררים, סופרים ובעלי מלאכה חיפשו דרכים לשמר את אסתטיקת האיטיות בעידן המכונות. היום, לעומת זאת, התנועה נגד המהירות חודרת לזרם החשיבה המרכזי יותר מאי-פעם. בערי השדה, במטבחים, משרדים, אולמות קונצרטים, מפעלים, מכוני כושר, חדרי שינה, שכונות מגורים, גלריות לאמנות, בתי חולים, מרכזי פנאי ובתי ספר ליד ביתך אנשים מסרבים לקבל את הקביעה שמהר יותר הוא תמיד טוב יותר. ובניסיונותיהם הרבים להאט טמונים הזרעים של תנועת האטה עולמית.

זה המקום להגדיר את מונחינו. בספר זה המילים "איטי" ו"מהיר" מתארות יותר מאשר מידה כלשהי של שינוי. הן מרמזות על אורח חיים או על פילוסופיות חיים. ה"מהיר" הוא עסוק, שתלטני, תוקפני, חפוז, ביקורתי, לחוץ, שטחי, חסר סבלנות, פעלתני ומעדיף כמות על איכות. ה"איטי" הוא ההפך: רגוע, זהיר, פתוח לרעיונות, שקט, אינטואיטיבי, נינוח, סבלני, מהורהר ומעדיף איכות על כמות. עניינו הוא יצירת קשרים אמיתיים ומשמעותיים - עם אנשים, עם תרבות, עם עבודה, עם אוכל או עם כל דבר אחר. הפרדוקס הוא שה"איטי" אינו בהכרח איטי.

כפי שנראה בהמשך, לא פעם ביצוע איטי של משימה מניב תוצאות מהירות יותר. ניתן גם לעשות דברים מהר, מתוך שמירה על הלך רוח איטי. מאה שנים לאחר שרודיארד קיפלינג כתב על הצורך לשמור על הראש בזמן שכל הסובבים אותנו מאבדים את שלהם, אנשים לומדים איך להישאר רגועים, איך להישאר איטיים מבפנים, אפילו כשהם ממהרים להספיק משהו בעבודה או להביא את הילדים לבית הספר. אחת ממטרותיו של ספר זה היא להראות כיצד הם עושים זאת.

למרות טענותיהם של כמה מבקרים, מטרתה של תנועת ההאטה אינה לעשות דברים בקצב של חילזון. היא גם איננה ניסיון של מנתצי מכונות לגרור את העולם כולו חזרה אל אוטופיה קדם-תעשייתית. ההפך הוא הנכון. התנועה בנויה מאנשים כמוני וכמוך. אנשים שרוצים לחיות טוב יותר בעולמנו התזזיתי. לכן ניתן לתאר את תנועת ההאטה במילה אחת: איזון. הֱיה מהיר כשהגיוני להיות מהיר, ואיטי כשהאיטיות היא צו השעה. נסה לחיות במה שמוזיקאים מכנים "טמפו ג´וסטו" - המהירות הנכונה.

אחד המובילים מבין חסידי ההאטה הוא קרלו פֶּטריני, המייסד האיטלקי של "מזון איטי", תנועה בינלאומית המוקדשת לרעיון התרבותי ביותר - עלינו לעבד, לבשל ולאכול את מזוננו בקצב נינוח. אמנם שולחן האוכל הוא חזית המאבק הראשית שלה, אבל "מזון איטי" היא הרבה יותר מתירוץ לארוחות צהריים ארוכות. המנשר של הקבוצה הוא קריאה לנשק נגד תרבות המהירות על כל צורותיה. "המאה שלנו, שהחלה והתפתחה תחת הדגל של התרבות התעשייתית, המציאה את המכונה ואז הפכה אותה למודל שלה לחיים. אנחנו משועבדים למהירות, וכולנו נכנענו לאותו וירוס ערמומי: חיים מהירים שמשבשים את הרגלינו, חודרים לפרטיות של בתינו ומאלצים אותנו לאכול מזון מהיר.

באחר צהריים קיצי לוהט בבּרָה, עיר בחבל פיימונטה האיטלקי שבה התמקמה מפקדת "מזון איטי", נפגשתי עם פטריני לשיחת רעים. אַל חשש, למתכון שלו לחיים יש צלצול מודרני. "אם תמיד תעשה הכול לאט, אתה טיפש - וזה בכלל לא מה שאנחנו מנסים להשיג," הוא אומר לי. "להיות איטי זה להיות מסוגל לשלוט בקצב של החיים שלך. אתה מחליט כמה מהר עליך לנוע בכל מצב נתון. אם היום אני רוצה למהר, אני אמהר; אם מחר ארצה להאט, אאט. מה שאנחנו נלחמים עליו הוא הזכות להחליט על מקצבינו

. הפילוסופיה הפשוטה הזאת מתחילה לקנות אחיזה בזירות רבות. במקום העבודה מיליונים דורשים - ומקבלים - איזון טוב יותר בין העבודה לחיים. בחדר המיטות אנשים מגלים את ההנאה הגלומה במין איטי באמצעות טנטרה וצורות אחרות של האטה אירוטית. הרעיון שלאט יותר זה טוב יותר עומד מאחורי שגשוגם של תחומי התרגול הגופני - מיוגה עד טאי צ´י - ושל הרפואה האלטרנטיבית - מהרבָּליזם עד הומיאופתיה - שמתייחסים לגוף בגישה עדינה והוליסטית. מכל עבר מחדשות ערים את הנוף האורבני כדי לעודד אנשים לנסוע פחות וללכת יותר. גם ילדים רבים יורדים מהנתיב המהיר כשהוריהם מדללים את סדר יומם.

באופן בלתי נמנע, תנועת ההאטה חופפת לתנועת האנטי-גלובליזציה. תומכים של שתי התנועות מאמינים, שהטורבו-קפיטליזם מציע כרטיס בכיוון אחד לעבר שחיקת כדור הארץ והאנשים החיים בו. הם טוענים שאנו יכולים לחיות טוב יותר אם נצרוך, נייצר ונעבוד בקצב הגיוני יותר. כמו מתנגדי הגלובליזציה המתונים, גם פעילי ההאטה אינם מנסים להשמיד את המערכת הקפיטליסטית. הם רק מנסים להקנות לה פרצוף אנושי. פטריני עצמו מדבר על "גלובליזציה ערכית". אך תנועת ההאטה פונה אל עומקים ומרחבים שהם הרבה מעבר לרפורמה כלכלית גרידא. כשהיא יוצאת נגד אליל השקר של המהירות, היא אף מנסה להגדיר מהי אנושיות בעידן שבבי הסיליקון. גישת ההאטה יכולה להשתלם כשהיא מיושמת בהדרגה. אך כדי לזכות במלוא היתרונות שלה, עלינו ללכת רחוק יותר ולחשוב מחדש על גישתנו לכל הדברים. עולם איטי באמת משמעותו לא פחות ממהפכה בכל סגנון החיים.

תנועת ההאטה עדיין נמצאת בשלב העיצוב. אין לה מטה מרכזי או אתר אינטרנט, אין לה מנהיג יחיד או מפלגה פוליטית שינחילו את מסריה. אנשים רבים מחליטים להאט בלי להרגיש לרגע שהם חלק ממגמה תרבותית, שלא לדבר על מסע צלב עולמי. מה שחשוב בכל זאת הוא שמיעוט הולך וגדל בוחר להעדיף איטיות על מהירות. כל פעולת האטה נותנת דחיפה נוספת לתנועת ההאטה.

כמו ציבור האנטי-גלובליזציה פעילי האטה יוצרים קשרים, צוברים תנופה ומלטשים את הפילוסופיה שלהם בעזרת כנסים בינלאומיים, בעזרת האינטרנט והתקשורת. קבוצות בעד האטה צצות בכל מקום. קצתן, כמו "מזון איטי", מתמקדות בתחום מסוים של החיים. אחרות תומכות בהאטה באופן רחב יותר. ביניהן נמצאים "מועדון העצלות" היפני, קרן Long Now שבסיסה בארצות הברית ו"האגודה להאטת הזמן" האירופית. רוב צמיחתה של תנועת ההאטה יהיה תוצאת הפריה הדדית. "מזון איטי" כבר עזרה ליצור קבוצות המשך. תחת הדגל "ערים איטיות" יותר משישים ערים באיטליה ומחוצה לה שואפות להפוך לאיים של רוגע. ברה היא גם ביתה של "מין איטי", קבוצה שמייחדת את פעילותה לסילוק החיפזון מחדר המיטות. מחנך ידוע בארצות הברית הקים את תנועת "חינוך איטי" בהשראת תורתו של פטריני

. מטרתי בספר זה היא לערוך לקהל הרחב היכרות עם תנועת ההאטה, להסביר את משמעותה, כיצד היא מתפתחת, אילו מכשולים עומדים בדרכה ומדוע יש לה משהו להציע לכל אחד מאיתנו. המניעים שלי, לעומת זאת, אינם נטולי אנוכיות. אני עצמי מכור למהירות, ולכן ספר זה הוא גם מסע אישי. לקראת סופו אני שואף לחוות מחדש חלק מהשלווה שחשתי כשחיכיתי לאותו אוטובוס ברומא. אני רוצה להיות מסוגל להקריא לבני סיפור בלי להביט בשעון.

כמו רוב האנשים, אני רוצה למצוא דרך חיים שיש בה איזון בין מהירות לאיטיות.

אנו מאשרים שתפארת העולם
התעשרה ביופי חדש:
יופייה של המהירות.
- המניפסט הפוטוריסטי, 1909

פרק ראשון
עשה הכול מהר יותר
מה הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה קם בבוקר? סוגר את הווילון? מתגלגל כדי להתכרבל עם בת זוגך או עם הכר? קופץ מהמיטה ועושה עשר שכיבות סמיכה כדי להזרים את הדם? לא. הדבר הראשון שאתה עושה, הדבר הראשון שכולנו עושים, הוא לבדוק מה השעה. ממקומו על הכוננית שליד המיטה מכתיב השעון את התנהגותנו. הוא לא רק אומר לנו איפה אנו נמצאים יחסית לשאר היום, אלא גם איך להגיב. אם השעה מוקדמת, אעצום את עיני ואנסה לחזור לישון. אם מאוחר, אקפוץ מהמיטה ואלך מיד לשירותים. מרגעי הערות הראשונים השעון קובע את מהלכינו. וכך זה נמשך לכל אורך היום. כשאנו רצים מפגישה לפגישה, מיעד סופי אחד למשנהו, כל רגע נארג לתוך לוח זמנים. לאן שלא נסתכל - הכוננית לצד המיטה, המטבחון במשרד, פינת צג המחשב, מפרק כף היד - השעון מתקתק, עוקב אחר התקדמותנו, מאיץ בנו שלא נפגר.

בעולם המודרני המהיר הזה נדמה שרכבת הזמן תמיד יוצאת מהתחנה ברגע שאנו מגיעים לרציף. לא משנה כמה מהר נלך, עד כמה נתכנן את זמננו, לעולם אין ביומנו די שעות. במידה מסוימת זה היה המצב מאז ומתמיד, אבל כיום אנו מרגישים יותר לחץ מאי-פעם. למה? מה מבדיל אותנו מאבותינו? אם נצליח אי-פעם להאט, יהיה עלינו להבין למה האצנו מלכתחילה. למה הגביר העולם את הקצב ללוח זמנים לוחץ כל כך. לשם כך עלינו להתחיל מן ההתחלה ולבחון את מערכת היחסים שלנו עם הזמן עצמו.

המין האנושי היה משועבד לזמן מאז ומעולם, חש בנוכחותו ובעוצמתו, אבל לא קל לו להגדיר אותו. במאה הרביעית הרהר אוגוסטינוס הקדוש, "מהו הזמן? אם איש לא ישאלני, אני יודע. אך אם ישאלוני ואשאף להסביר, פשוט אינני יודע." אלף ושש מאות שנה לאחר מכן, ולאחר שנאבקנו עם כמה דפים שכתב סטיבן הוקינג, אנחנו מבינים בדיוק איך הוא הרגיש. ועם זאת, גם אם הזמן נשאר חמקמק, כל תרבות פיתחה שיטות למדוד את מהלכו. ארכיאולוגים מאמינים שלפני יותר מעשרים אלף שנה ספרו ציידים אירופים מעידן הקרח את הימים בין מחזורי הירח באמצעות חריטת קווים וחורים בעצמות ובמקלות. כל התרבויות הגדולות - השומֶרים והבבלים, המצרים והסינים, בני המאיה והאצטקים - יצרו לוחות שנה משלהן. אחד מהמסמכים הראשונים שיצאו ממכבש הדפוס של גוטנברג היה "יומן לשנת 1448".

ברגע שאבותינו למדו איך למדוד שנים, חודשים וימים, היה הצעד הבא לפצל את הזמן ליחידות קטנות יותר. שעון שמש מצרי מ-1500 לפני הספירה הוא אחד המכשירים העתיקים ביותר ששרדו לחלוקת היום לחלקים שווים. "שעונים" מוקדמים התבססו על הזמן שנדרש למים או לחול לעבור דרך חור צר, או על הזמן שנדרש לנר או לקערית שמן לבעור. מדידת הזמן קפצה קפיצה ענקית קדימה עם המצאת השעון המכני באירופה של המאה השלוש-עשרה. לקראת סוף המאה יכלו אנשים למדוד בדיוק לא רק שעות אלא גם דקות ושניות.

אחד התמריצים למדידת זמן היה ההישרדות. תרבויות עתיקות השתמשו בלוחות שנה כדי לחשב מתי לנטוע ולקצור את יבוליהן. אבל למן ההתחלה מדידת הזמן הוכיחה את עצמה כחרב פיפיות. מצד אחד לוחות הזמנים יכולים להפוך כל אדם, מאיכר פשוט ועד מהנדס תוכנה, ליעיל יותר. אבל מצד שני ברגע שהתחלנו לפצל את הזמן, נהפכה הקערה על פיה והזמן תפס פיקוד. אנו הופכים עבדים לסדר היום. סדר היום מכתיב לנו יעדי סיום, ויעדי סיום, מעצם טבעם, גורמים לנו למהר. כמו שאומר הפתגם האיטלקי, האדם מודד את הזמן והזמן מודד את האדם.

בכך שאיפשרו לנו לתכנן סדר יום, השעונים איפשרו יעילות רבה יותר - וגם פיקוח לוחץ יותר. אבל הכלים הישנים למדידת הזמן לא סייעו לשלוט בבני האדם כמו השעון של ימינו. שעוני השמש לא פעלו בלילות או בימים מעוננים, ואורכה של שעה השתנה מיום ליום על פי נטייתו של כדור הארץ. שעוני החול והמים היו אמנם אידיאליים לתזמון פעולה מסוימת, אבל הם לא יכלו להראות את השעה.

מדוע נערכו מלחמות, קרבות ואירועים היסטוריים אחרים דווקא בשעת הזריחה? לא בשל חיבתם היתרה של אבותינו לקימה מוקדמת, אלא מאחר שהזריחה היתה הזמן היחיד שכולם יכלו לזהות בוודאות ולהסכים עליו. בהיעדר שעונים מדויקים הוכתבו החיים על ידי מה שסוציולוגים מכנים "זמן טבעי". אנשים עשו דברים כשהרגישו שנכון לעשותם, לא כאשר שעון היד הורה להם. הם אכלו כשהיו רעבים וישנו כשהרגישו מנומנמים. עם זאת, מימי קדם הלכה ידיעת השעה יד ביד עם הידיעה לומר לאחרים מה לעשות.

אפילו במאה השישית חיו נזירים בנדיקטיים בשגרה שכל מנהל מודרני היה מתגאה בה. בעזרת שעונים פרימיטיביים הם ידעו מתי לצלצל בפעמונים, במרווחים מדודים במהלך היממה, כדי להאיץ אלה באלה לעבור ממשימה למשימה, מתפילה ללימוד, לעבודת האדמה, למנוחה וחזרה לתפילה וחוזר חלילה. כששעונים מכניים צצו במרכזי עיירות ברחבי אירופה, הגבול בין מדידת זמן לניהול היום היטשטש עוד יותר. קלן מספקת מקרה מבחן מאיר עיניים. לפי רישומים היסטוריים, הותקן שעון ציבורי במרכז העיר ב- .1370 ב-1374 העבירה קלן חוק שקבע את תחילתו וסופו של יום העבודה לפועלים, והגביל את הפסקת הצהריים שלהם ל"שעה אחת ולא יותר". ב-1391 כפתה העיר עוצר על מבקרים זרים החל מתשע בערב )שמונה בחורף(, ולאחר מכן, ב-1398, נכפה עוצר כללי החל מאחת-עשרה בלילה. במרווח של דור אחד עברו אזרחי קלן מחוסר ידיעה מתמיד של השעה למצב שבו איפשרו לשעון להכתיב להם מתי לעבוד, מה יהיה אורכה של הפסקת הצהריים ומתי יחזרו הביתה בלילה. זמן השעון החל לצבור יתרון על הזמן הטבעי.

בעקבות הנזירים הבנדיקטיים החלו אירופים בעלי חשיבה מודרנית להשתמש בלוח זמנים יומי כדי לייעל את חייהם ועבודתם. כפילוסוף, אדריכל, מוזיקאי, צייר ופסל בתקופת הרנסנס האיטלקי, היה לאון בטיסטה אלברטי אדם עסוק. כדי להפיק את המרב מזמנו, הוא החל כל יום בהכנת לוח זמנים. "לפני כל דבר אחר אני שואל את עצמי כשאני קם בבוקר, מה עלי לעשות באותו יום. את הדברים הרבים האלה אני רושם ומציב לכל משימה את הזמן המתאים לה: זו לבוקר, זו לאחר הצהריים, ההיא ללילה." קל לנחש שאלברטי היה שמח אילו היתה לו ארגונית ממוחשבת.

קביעת לוח זמנים הפכה לאורח חיים בתקופת המהפכה התעשייתית, כשהעולם עבר להילוך גבוה. לפני עידן המכונות איש לא היה יכול לנוע מהר יותר מסוס דוהר או מספינה שמפרשיה מתוחים לגמרי. כוחו של המנוע שינה הכול. לפתע, בהרמת מתג, יכלו אנשים, מידע וחומרים לעבור מרחקים גדולים במהירות גבוהה מאי-פעם. מפעל בודד יכול לייצר יותר סחורה ביום אחד משבעל מלאכה יכול לייצר בחיים שלמים. המהירות החדשה הבטיחה ריגושים ושגשוג שלא יתוארו, ואנשים אימצו אותם אל חיקם בהתלהבות. כשרכבת הקיטור הראשונה להעברת נוסעים עשתה את מסע הבכורה שלה ביורקשייר, אנגליה, ב-1825, קיבלו את פניה קהל של ארבעים אלף איש ומטחי כבוד.

הקפיטליזם התעשייתי ניזון מהמהירות ותיגמל אותה יותר משתוגמלה אי-פעם בעבר. עסק שייצר ושלח את תוצרתו במהירות הרבה ביותר גבר על מתחריו. ככל שהפכת הון לרווח במהירות רבה יותר, יכולת להשקיע אותו מחדש מהר יותר, כדי ליצור רווח גדול אף יותר. לא בטעות נכנס המונח "לעשות כסף מהיר" לשפה האנגלית במאה התשע-עשרה.

ב-1748, בשחר העידן התעשייתי, בירך בנג´מין פרנקלין את השידוך בין הרווח למהירות באמרה השגורה גם כיום: זמן שווה כסף. מה ששיקף או חיזק את הלך הרוח החדש יותר מכול היה המעבר לתשלום לעובדים לפי שעות העבודה, במקום התשלום תמורת מה שייצרו. ברגע שכל דקה עלתה כסף, עסקים מצאו את עצמם לכודים במירוץ אינסופי להגברת התפוקה. יותר יחידות שמיוצרות בשעה הן רווח גדול יותר. להישאר בָּראש פירושו להתקין את האמצעים החדישים ביותר לחיסכון בזמן לפני שהיריבים שלך הספיקו להתקינם. בקפיטליזם המודרני יש הכרח מובנה לשדרג, להאיץ, לייעל יותר ויותר.

מאפיין נוסף של העידן התעשייתי, העיוּר, עזר להגביר את הקצב. ערים תמיד משכו אליהן אנשים נמרצים ופעילים, אבל חיי העיר עצמם משמשים מאיץ חלקיקים ענקי. כאשר אנשים עוברים לגור בעיר, הם מתחילים לעשות הכול מהר יותר. ב-1781 כתב אלמוני ביומנו על הבירה הבריטית: "שחיקת העצבים והשכל בלונדון היא עצומה. הלונדוני חי מהר. בלונדון האדם נשחק לגמרי, ואילו במקומות אחרים הוא מחליד לאיטו. הדעת מתרחבת ללא הרף מרצף מהיר של מראות חדשים, אנשים חדשים ותחושות חדשות. כל העסקים מתנהלים בקצב גובר והולך. קנייה ומכירה, ספירה ושקילה ואפילו שיחה מעבר לדלפק, כל אלה נעשות בדרגה מסוימת של מהירות ומומחיות מדויקת... האיטיים והנינוחים ממהרים לגלות שאין להם סיכוי; אבל לאחר זמן-מה, כמו סוס איטי שרתום למרכבה מהירה, הם מפתחים קצב שלא הכירו בעבר."

עם התפשטות התיעוש והעיור הפיקה המאה התשע-עשרה שורה אינסופית של המצאות שכל תכליתן לסייע לאנשים לנסוע, לעבוד ולתקשר מהר יותר. מבין חמש-עשרה אלף המכונות שנרשמו במשרד הפטנטים האמריקאי ב-1850, רובן נועדו, כדברי אורח שוודי, "להאצת המהירות ולחיסכון בזמן ובעמל." קו הרכבת התחתית הראשון בלונדון הוקם ב-1863; החשמלית הראשונה בברלין הופעלה בראשונה ב-1879; אוטיס הציג את המעלית הראשונה ב-.1900 כבר ב-1913 התגלגלו מכוניות פורד מדגם T מפס הייצור הראשון בעולם. גם התקשורת הפכה מהירה יותר עם הופעת הטלגרף ב-1837 ובעקבותיו הכבל הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי ב-1866, ועשור לאחר מכן הופיעו הטלפון והרדיו האלחוטי.

אבל אף אחת מהטכנולוגיות החדשות לא יכלה להירתם במלואה למשימה ללא מדידת זמן מדויקת. השעון הוא מערכת ההפעלה של הקפיטליזם המודרני. הוא זה שמאפשר את כל השאר - פגישות, מועדי השלמת ביצוע, חוזים, תהליכי ייצור, לוחות זמנים, תובלה, משמרות עבודה. המבקר החברתי הידוע לואיס מאמפורד קבע כי השעון הוא "מכונת המפתח" של המהפכה התעשייתית. אבל רק לקראת שלהי המאה התשע-עשרה מימשה יצירת הזמן התקני את הפוטנציאל המלא שלה. לפני כן מדדה כל עיר את הזמן לפי שמש הצהריים, הרגע המוזר הזה שבו הצללים נעלמים ונדמה שהשמש נמצאת בדיוק מעל הראש. התוצאה היתה ערבוביה אנרכית של זמנים מקומיים. לדוגמה, בתחילת שנות השמונים של המאה התשע-עשרה היתה ניו אורלינס בפיגור של עשרים ושלוש דקות אחרי באטן רוז´, שנמצאת 130 קילומטר מערבה ממנה. בתקופה שבה דבר לא נע מהר יותר מסוס, זוטות כאלו היו חסרות חשיבות. אבל בימינו חוצות רכבות את הנוף במהירות המאפשרת להבחין בהבדל. כדי לאפשר לוחות זמנים יעילים לתנועת הרכבות, החלו מדינות לתאם שעונים. עד 1855 קיבלה עליה רוב בריטניה את הזמן שהועבר בטלגרף ממצפה הכוכבים המלכותי בגריניץ´. ב-1884 הסכימו עשרים ושבע מדינות להכיר בגריניץ´ כקו האורך הראשי של כדור הארץ, מה שהוביל בסופו של דבר ליצירת זמן גלובלי תקני. ב-1911 כבר פעל רובו של העולם לפי אותו שעון.

לא היה פשוט לשכנע את עובדי התעשייה הראשונים לחיות על פי השעון. רבים עבדו בקצב שלהם, יצאו להפסקות לפי גחמותיהם או לא הגיעו כלל לעבודה - אסון למנהלי מפעלים שמשלמים לפי שעות. כדי ללמד פועלים את משמעת הזמן החדשה שדורש הקפיטליזם המודרני, החלו המעמדות השולטים להציג את הדייקנות כחובה אזרחית וכמעלה מוסרית, וכנגדן הוצגו האיטיות וההשתהות כחטא יסודי. בקטלוג שלה ל-1891 הזהירה "חברת שעוני האיתות האלקטרוניים" מפני הנזק שבאי-עמידה בקצב: "אם יש מעלה אחת שאדם הצפוי להצליח בחיים צריך לטפח הרי זו הדייקנות. אם יש משגה אחד שממנו צריך להימנע הרי זה הפיגור בזמנים." אחד משעוני החברה, שכונה בשם ההולם "שליט יחיד" )אוטוקראט(, הבטיח "לחולל מהפכה בקרב המתמהמהים והמאחרים

." המוניטין של הדייקנות גדל כשהשעון המעורר הראשון הופיע בשוק ב-.1876 כמה שנים לאחר מכן החלו מפעלים להתקין שעונים שבהם יוכלו הפועלים להעביר כרטיס בתחילתה של כל משמרת ובסופה, ובכך טבעו את המונח "זמן שווה כסף" כהליך יומיומי. כשגדל הלחץ להפיק את המרב מכל שנייה, הפך השעון הנייד לסמל מעמדי. עניים בארצות הברית הצטרפו למועדוני הגרלות של שעון אחד בשבוע. גם בתי ספר עזרו לקדם את הדייקנות. אחד השיעורים במהדורת 1881 של "המִקראה של מקגאפי" הזהיר ילדים מפני הזוועות שהאיחור יכול לגרום: התנגשות רכבות, כישלון בעסקים, תבוסה צבאית, טעויות בהוצאה להורג, כישלונות בתחום הרומנטי: "זה לא מפסיק לקרות בחיים. התוכניות הטובות ביותר, העניינים החשובים ביותר, עושר, כבוד, אושר, החיים עצמם - כולם מועלים קורבן מדי יום ביומו כי מישהו איחר."

עם התהדקות אחיזתו של השעון והשתכללות האפשרות הטכנולוגית לעשות הכול מהר יותר, חילחלו הדחיפות והחיפזון לכל פינה בחיים. ציפו מאנשים לחשוב מהר יותר, לעבוד מהר יותר, לדבר מהר יותר, לקרוא מהר יותר, לכתוב מהר יותר, לאכול מהר יותר, לזוז מהר יותר. משקיף מהמאה התשע-עשרה העיר בעוקצנות כי הניו יורקי הממוצע "הולך תמיד כאילו היו ארוחה טובה לפניו ושוטר מאחוריו." ב-1880 הבחין ניטשה בצמיחתה של תרבות "דחיפוּת וחיפזון גסים ומיוזעים שרוצים ´להספיק הכול´ בבת-אחת."

אינטלקטואלים החלו לשים לב שהטכנולוגיה מעצבת אותנו באותה מידה שאנו מעצבים אותה. ב-1910 כתב ההיסטוריון הרברט קאסון כי, "עם השימוש בטלפון נכנס הרגל חדש לתודעה. הלך הרוח האיטי והעצל ננטש... החיים נעשו יותר מתוחים, דרוכים, נמרצים." קאסון לא היה מופתע לגלות ששעות רבות של עבודה מול מחשבים יכולות להפוך אנשים לחסרי סבלנות כלפי כל מי שאינו מסוגל להיות מהיר כתוכנה.

תרבות הדחיפות העלתה הילוך בסוף המאה התשע-עשרה בזכות אחד מחלוצי הייעוץ הניהולי, פרדריק טיילור. ב"מפעלי הפלדה בית-לחם" שבפנסילבניה השתמש טיילור בשעון עצר ובסרגל חישוב כדי לחשב עד לשבריר השנייה את הזמן שכל פעולה אמורה להימשך, ולאחר מכן אירגן את הנתונים כדי ליצור יעילות מרבית. "בעבר האדם היה ראשון," היתה הכרזתו מבשרת הרעות. "בעתיד המערכת מוכרחה להיות ראשונה." אך אף שכתביו נקראו בעניין ברחבי העולם, הצלחתו של טיילור עצמו ביישום הגרסה שלו ל"ניהול מדעי" במפעל בבית-לחם היתה חלקית בלבד. הוא לימד עובד אחד לעבד ברזל גולמי בכמות גדולה פי ארבעה מהממוצע היומי. עובדים רבים התלוננו על לחץ ועייפות והתפטרו. טיילור היה אדם שקשה להסתדר איתו, ובסופו של דבר הוא פוטר ב-.1901 את שנותיו האחרונות בילה באלמוניות יחסית, כדמות שנואה על איגודי הפועלים. אבל עקרונות האמונה שלו, שלפיהם לוח הזמנים קודם לאדם, הותירו חותם בל יימחה בתודעה המערבית, ולא רק במקום העבודה. מייקל שוורץ, שב-1999 הפיק לטלוויזיה סרט תיעודי על הטיילוריזם, ציין כי: "טיילור אמנם מת מושפל אבל נראה שהוא זה שצחק אחרון, כי רעיונותיו בנוגע ליעילות עיצבו בסופו של דבר את אופן חיינו היום. לא רק בעבודה אלא גם בחיים האישיים."

בתקופה שבה חישב טיילור כמה מאיות שנייה נדרשות להחלפת נורה, פירסם הנרי אולריך רומן בשם "עולם בלי ערים ומדינות". הוא תיאר בו תרבות שחיה במאדים, שבה הזמן כה יקר עד שהוא הופך לאמצעי התשלום המקובל. במאה שאחריה התממשה נבואתו. כיום הזמן שווה כסף יותר מאי-פעם. והביטוי "יש לי שפע זמן" נפוץ כמו מקבילו אני "דחוק בזמן".

מדוע אפוא בתוך עושר חומרי רב כל כך, העוני בזמן אופייני לנו כל כך? חלק גדול מהאשמה נעוץ בהיותנו בני תמותה. הרפואה המודרנית אמנם הוסיפה עשור, פחות או יותר, לשבעים השנים המקוריות שהוקצו לנו בתנ"ך, אבל אנחנו עדיין חיים בצלו של מועד הסיום הגדול מכולם: המוות. אין פלא שאנו חשים כי הזמן קצר ושואפים להעניק חשיבות לכל רגע ורגע. אבל אם הנטייה הטבעית לעשות כך היא אוניברסלית, מדוע תרבויות מסוימות נוטות לרוץ נגד השעון יותר מאחרות?

תשובה חלקית ניתן למצוא באופן חשיבתנו על הזמן. בכמה מהפילוסופיות המסורתיות - הסינית, ההינדית והבודהיסטית הן רק שלוש מאלה - הזמן הוא מחזורי. באי הקנדי בּאפין משתמשים בני שבט האינואי באותה מילה, אוּבָטיאָרו, כדי לומר "בעבר הרחוק" וגם "בעתיד הרחוק". בתרבויות כאלו הזמן תמיד בא והולך באותה מידה. הוא סביבנו באופן מתמיד, מחדש את עצמו כמו האוויר שאנו נושמים. במסורת המערבית הזמן הוא ליניארי, קווי, חץ שעף ללא עכבות מנקודה א´ לנקודה ב´. יש לו גבולות מוגדרים ולכן הוא משאב בעל ערך רב. הנצרות מדרבנת את המאמין להקדיש כל רגע למעשים טובים. הנזירים הבנדיקטיים הקפידו על לוח זמנים כי הם האמינו שידיים עצלות משרתות את השטן. במאה התשע-עשרה סיכם צ´רלס דרווין את האובססיה המערבית לניצול כל רגע בקריאה נחרצת לפעולה: "אדם שמבזבז שעה מחייו לא גילה את משמעות החיים."

דת השינטו שמוצאה ביפן חיה בהרמוניה עם הגרסה המקומית לבודהיזם, ולפיה הזמן הוא מחזורי. עם זאת מ-1868 ואילך, ובקנאות על-אנושית כמעט, ניגשה יפן להדביק את הקצב המערבי. כדי ליצור כלכלה קפיטליסטית מודרנית, ייבא ממשל מייג´י את השעון ואת לוח השנה המערביים והחל להתייחס אל הדייקנות ואל מיצוי הזמן כמעלות מוסריות. תרבות היעילות גדלה והעמיקה את חדירתה לאחר שמלחמת העולם השנייה הפכה את יפן לעיי חורבות. כיום, כשאתה עומד בתחנת שינג´וקו בטוקיו וצופה בנוסעים המתמידים כשהם רצים לתפוס רכבת, אף שאחת נוספת תגיע בעוד שתי דקות, אתה יודע שהיפנים בלעו את הרעיון של זמן כמשאב מוגבל.

הצרכנות, שגם אותה שיכללו היפנים לדרגת אמנות, היא עוד תמריץ חזק למהר. עוד בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה האשים הסופר הצרפתי אלקסיס דה טוקוויל את יצר הקנייה בהגברת קצב החיים: "מי שמכוון את לבו אך ורק לרדיפת תועלת גשמית ממהר תמיד, כי תמיד יש לו רק זמן מוגבל להושיט יד, לאחוז וליהנות ממנה." ניתוח זה נשמע נכון עוד יותר היום, כשכל העולם הוא חנות, וכל הגברים והנשים הם לא יותר מצרכנים. עם פיתויים וגירויים בכל אשר נפנה אנו מנסים לדחוס פנימה את כל הצריכה והחוויות שנוכל. נוסף על קריירות מזהירות אנו רוצים לקחת קורסים באמנות, להתעמל במכון כושר, לקרוא את העיתון וכל ספר ברשימת רבי המכר, לסעוד עם חברינו, לצאת למועדונים, לעשות ספורט, לצפות בטלוויזיה שעות על גבי שעות, להאזין למוזיקה, לבלות בחיק המשפחה, לרכוש את האופנות וההמצאות החדשות ביותר, לצפות בסרטי קולנוע, ליהנות מאינטימיות ומסקס נהדר עם בני זוגנו, לנפוש באתרים שונים ומשונים ואולי אפילו להספיק לעשות קצת עבודה משמעותית בהתנדבות. התוצאה היא הפרש עצום בין מה שאנו רוצים בחיינו ובין מה שאנו יכולים להשיג במציאות. וזה מזין את התחושה שתמיד אין לנו די זמן.

גם חיי שלי תואמים את הדפוס הזה. גידול ילדים זו עבודה קשה, והדרך היחידה לשרוד את ההורות היא דילול לוח הזמנים. אבל אני מוצא שזה קשה. אני רוצה הכול. אז במקום לוותר על תחביבי אני מנסה לדחוס אותם לתוך לוח זמנים שכבר עומד להתפקע. אחרי שאני מתגנב למשחק טניס נוסף, אני מבלה את שארית היום בניסיון להדביק את הקצב. אני נוהג מהר יותר, הולך מהר יותר וקורא ברפרוף את סיפורי הלילה-טוב

כמו כולם אני פונה לטכנולוגיה שתעזור לי לרכוש עוד זמן ואיתו את הסיכוי להרגיש מדורבן פחות. אבל הטכנולוגיה היא ידידת שווא. במקרים רבים גם כשהיא חוסכת זמן, היא מקלקלת את התוצאה בכך שהיא מייצרת מערכת חדשה של מטלות ושאיפות. כשמכונת הכביסה הופיעה במאה התשע-עשרה, היא גאלה עקרות בית משעות של עבודה שוחקת מפרקים. וכך, לאורך השנים, כשרמת ההיגיינה עלתה, התחלנו לכבס את בגדינו לעתים תכופות יותר. התוצאה: סל כביסה עולה על גדותיו מאפיין את משק הבית המודרני בדיוק כמו ערֵמת החשבונות על שטיחון הכניסה. הדואר האלקטרוני הוא דוגמה נוספת. הוא אמנם מקרב אנשים, אך קלות השימוש הובילה לשימוש מוגזם. כולם לוחצים על "שלח" בכל הזדמנות. בכל יום נושאת אוטוסטרדת המידע יותר מחמישה מיליארדי אי-מיילים, רבים מהם פניות מסחריות מיותרות, בדיחות גסות ודואר זבל. לרובנו התוצאה היא טיפוס יומי במעלה הר האי-מיילים.

כשלחץ רב כל כך מופעל על זמננו, אפילו חסידי ההאטה האדוקים ביותר מתקשים שלא למהר. קחו לדוגמה את סאטיש קוּמאר, נזיר ג´יין לשעבר שבשנות השישים הלך ברגל את כל הדרך מבריטניה עד הודו מולדתו, ומאז סייר ברגליו ברחבי העולם. היום הוא חי בדבון, בדרום-מערב אנגליה, ושם הוא מפרסם את "ריסרג´נס" )התחדשות(, ביטאון דו-חודשי התומך בתנועת ההאטה. נפגשתי עם קומאר בערב קיצי מושלם בהייד פארק שבלונדון. דמות קטנה ורזה, בחליפת פשתן, מהלכת בשלווה בין קהל של גולשי רולרבליידס מתאמצים, רצי ג´וגינג והלכנים מהירים. אנו מתיישבים בצלו של עץ. קומאר מסיר את גרביו וחולץ את נעליו, ומניח בדשא הגבוה את רגליו שהטביעו את חותמן בשבילי העולם. אני שואל אותו על מחלת הזמן.

"הניסיון להפוך את הזמן לסופי ואז לכפות את המהירות על כל היבטי החיים הוא מחלה מערבית," הוא אומר. "אמי נהגה לומר לי ש´כשאלוהים יצר את הזמן הוא יצר הרבה ממנו.´ והיא צדקה."

אבל אמך חיה את כל חייה בהודו הכפרית. אני מציין בפניו. אין ספק שבעולם המודרני אי אפשר לעמוד בפני הלחץ להאיץ, לנצח את השעון.

"כן, במידה מסוימת זה נכון. בחיי כאן גם אני נכנע לפעמים לחיפזון, למהירות. לפעמים אין דרך אחרת להספיק לשלוח את החומר לביטאון. בחיים במערב אתה תמיד נאבק למנוע מהשעון לשלוט בך."

מטוס מטרטר בעצב מעלינו. קומאר מעיף מבט בשעונו. עליו להגיע להשקת ספר שתחל בעוד חמש-עשרה דקות. "הגיע הזמן ללכת," הוא אומר בחיוך קלוש. "אני לא רוצה לאחר."

מחלת זמן עלולה להיות גם תסמין של חולי עמוק יותר, קיומי. בשלבים האחרונים לפני השחיקה אנשים נוטים להאיץ כדי להימנע מעימות עם אומללותם. קונדרה חושב שהמהירות עוזרת לנו להדחיק את זוועות העולם המודרני ושיממונו. "תקופתנו טרודה עד כפייתיות ברצון לשכוח. כדי לספק את התשוקה הזאת, היא נכנעת לשד המהירות; היא מגבירה את הקצב כדי להראות לנו שהיא כבר לא רוצה שיזכרוה, שהיא עייפה מעצמה, שהיא סולדת מעצמה; שהיא רוצה לכבות את הלהבה הזעירה הרועדת של הזיכרון."

אחרים טוענים שהמהירות אינה מפלט מהחיים אלא מהמוות. מרק קינגוול, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת טורונטו, כתב הבחנה מעמיקה על תרבות המהירות המודרנית. כשאנו נפגשים לשתות קפה הוא מנווט את השיחה הרחק ממנועי טילים ומאינטרנט בפס רחב. "למרות מה שאנשים חושבים, הדיון על המהירות לעולם אינו עוסק במצבה הנוכחי של הטכנולוגיה. הוא עמוק הרבה יותר ומגיע עד לצורך האנושי בנצחיות על-חומרית," הוא אומר. "קשה לקבל את זה שאנו עומדים למות; זה לא נעים. אז אנו מחפשים ללא הרף דרכים להסיח את דעתנו מהמודעות להיותנו בני תמותה. המהירות, בסערת החושים שהיא מעוררת בנו, היא אחת הדרכים להסיח את דעתנו."

תרצו או לא, המוח האנושי מכור למהירות. אנו מתענגים על הסכנה, על השיכרון, הריגוש, המתח שנובעים מהמהירות. המהירות משחררת שני סוגי כימיקלים, אֶפִּינֶפְרִין ונוּראפינפרין, שמשתחררים בגופנו גם בשעת קיום יחסי מין. קונדרה ידע מה הוא אומר כשדיבר על "התעלות החושים שהמהירות מספקת."

לא רק שאנו נהנים למהר, אנו מתרגלים לכך. הופכים ל"מואצים". כשאנו עולים בפעם הראשונה על כביש מהיר, מהירות של 110 קילומטרים בשעה נראית גבוהה. אבל לאחר כמה דקות היא הופכת לשגרה. נרד לדרך צדדית, נאט ל-50 קילומטרים בשעה, ונחרוק שיניים בגלל המהירות הנמוכה. מחלת המהירות מזינה צורך תמידי בעוד מהירות. כשאנו מתרגלים ל-110 קילומטרים בשעה, אנחנו מתפתים ללחוץ חזק יותר על דוושת הדלק, לדחוף את מד המהירות עד ל-130 או 145 קילומטרים בשעה, או אפילו יותר. ב-1899 הרכיב מהנדס בלגי את המכונית הראשונה שנבנתה אך ורק כדי לשבור שיאי מהירות. עם עיצוב דמוי טורפדו והנעה של שני מנועים חשמליים נשאה המכונית שם שסיכם את תשוקתנו לנוע מהר יותר ויותר: La Jamais Contente - לעולם לא מרוצה.

קללת האצנים מגיעה אל מעבר לכביש המהיר. קחו לדוגמה את הגלישה באינטרנט. לעולם לא נהיה מרוצים ממהירות החיבור שלנו. כשהתחלתי לגלוש ברשת עם מודם פס רחב, היה נדמה לי שאני גולש במהירות הבזק. עכשיו ההרגשה היא שזה ממוצע או אפילו איטי במקצת. כשדף אינטרנט אינו עולה מיד, אני מאבד סבלנות. אפילו עיכוב של שתיים או שלוש שניות די בו לגרום לי ללחוץ על העכבר כדי לזרז את העניינים. נראה שהפתרון היחיד הוא חיבור מהיר יותר

. ככל שאנו מאיצים את המהירות שלנו, מערכת היחסים שלנו עם הזמן הולכת ונפגמת. כפי שנאמר בכל ספר לימוד רפואי, התעסקות מיקרוסקופית בפרטים היא תסמין קלאסי של נוירוזה. הדחף המתמיד לפצל את הזמן לחלקים קטנים יותר )דרך אגב, נקישת אצבעות נמשכת חמש-מאות מיליון נאנו-שניות(גורם לנו להיות מודעים יותר למעברו, להוטים יותר להפיק ממנו את המרב, נוירוטיים יותר.

נדמה שגם טבעו של הזמן השתנה. בימי קדם לימד אותנו התנ"ך כי "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם". עת להיוולד, למות, להירפא, לבכות, לצחוק, לאהוב וכן הלאה. בספרו "דון קישוט" מציין סרוונטס כי, "קֶה נוֹ סוֹן טוֹדוֹס לוֹס טיימפוֹס אוּנוֹס" - לא כל הזמנים שווים. לעומת זאת, בעולם שעובד עשרים וארבע שעות ביממה, כל הזמנים דומים ושווים. אנו משלמים את החשבונות שלנו בשבת, עורכים קניות ביום ראשון, לוקחים את המחשב הנייד למיטה, עובדים לאורך הלילה, דוחסים לתוכנו ארוחות בוקר ליום שלם. אנו לועגים לעונות בכך שאנו אוכלים תות שדה מיובא באמצע החורף, ולאורך כל השנה אוכלים עוגיות צלב חמות, שהיו בעבר עונג השמור לחג הפסחא. בעזרת טלפונים סלולריים, ארגוניות אישיות, איתוריות והאינטרנט, כל אדם וכל דבר נמצאים בהישג יד כל הזמן.

יש מי שיטענו שתרבות שפועלת מסביב לשעון יכולה לעזור לאנשים להרגיש נחפזים פחות בכך שהיא מאפשרת להם לעבוד ולצאת לסידורים בכל שעה שירצו. טענה זאת אינה אלא משאלת לב. ברגע שהגבולות נעלמים מעודדים אותנו התחרות, תאוות הבצע והפחד ליישם את העיקרון "זמן שווה כסף" בכל רגע, ביום ובלילה. לכן אפילו השינה כבר אינה מפלט מהחיפזון. מיליוני אנשים מתכוננים למבחנים, לומדים שפות זרות ומשפרים את טכניקת הניהול שלהם בהאזנה לקלטות בשנתם. "השעות שבהן אינך ער - שליש שלם מחייך - אינן יעילות. נצל את הפוטנציאל הגלום בהן לשיפור הקריירה, הבריאות והאושר שלך!" - כך תוקף אתר האינטרנט ללמידה בשינה את מה שפעם היה הזמן היחיד שבו יכולנו להאט בלי להרגיש אשמה, והוא מסווה את המתקפה הזאת כהזדמנות מרגשת לשיפור עצמי.

נוירוזת הזמן שלנו גדולה עד כדי כך שהמצאנו סוג חדש של מטפל, שיעזור לנו להתמודד איתה. כך באו לעולם הגוּרוּאים של ניהול הזמן. כמה מעצותיהם, שמוצעות באינספור ספרים וסמינרים, הגיוניות. רבים מהם מציעים לעשות פחות דברים כדי לעשות אותם טוב יותר, שזה עיקרון מרכזי של תנועת ההאטה. אך רובם אינם מצליחים לתקוף את שורש המחלה שלנו: קיבעון החיסכון בזמן. במקום זאת הם מטפחים אותו. בשנת 2000 פירסמו דייוויד קוטרל ומרק לייטון את "175 דרכים להספיק יותר בפחות זמן". הספר כתוב בפרוזה סוחפת, קצרת נשימה, והוא המדריך להשגת יעילות מרבית. עצה מספר 141 היא, בפשטות: "עשה הכול מהר יותר!". ובשלוש המילים הללו מסכמים המחברים בדיוק את מה שלקוי בעולם המודרני. חשבו על זה רגע. "עשה הכול מהר יותר". האם באמת הגיוני לקרוא את פרוסט בקריאה מהירה, לתנות אהבים בחצי מהזמן או לבשל כל ארוחה במיקרוגל? ודאי שלא. אבל העובדה שמישהו כתב את המילים "עשה הכול מהר יותר" ממחישה עד כמה ירדנו מהפסים ובאיזו דחיפות עלינו לחשוב מחדש על כל דרך חיינו.

לא מאוחר מדי לתקן את המצב. אפילו בעידן של סיפורי ערש בדקה יש חלופה לעשיית הכול מהר יותר. ואף שזה נשמע כמו סתירה, תנועת ההאטה גדֵלה במהירות.

© כל הזכויות שמורות לדביר הוצאה לאור

בשבח האיטיות - קרל אונורה
In Praise Of Slow - Carl Honore